בשורת השגשוג גורסת כי זהו רצונו של אלוהים שכל מאמין ישגשג1. המשמעות היא שמאמין חולה או מאמין עני, נמצא מחוץ לרצונו של אלוהים עבור חייו. לא רק שמדובר בתורה שמעוותת את רצונו של אלוהים עבור המאמינים בחיים האלה, אלא היא גם מעמיסה אשמה עצומה על אלו שמושפעים מתורה זו אשר נמצאים במחסור כלכלי או במחלה סופנית. במאמר זה נבחן את הפסוקים המשומשים על ידי חסידי תורת השגשוג בהקשרם, ואז נראה מדוע מדובר בתורה שקרית שמפספסת את תכלית הקיום האנושי ואת תכלית הבשורה. המאמר ייענה ספציפית על ההיבט הכלכלי של הטיעונים ולא על ההיבט הרפואי, למאמר העונה על הנושא הרפואי של הלימוד, ראו המאמר: "האם אלוהים תמיד רוצה שניהיה בריאים?"
כאשר בוחנים את הטיעונים של חסידי תורת השגשוג, ניתן לראות ששיטת הפרשנות שלהם היא סובייקטיבית ושרירותית. הם נוהגים לצטט פסוקים רבים ללא שום רגישות להקשר הספרותי, ההקשר ההיסטורי, דקדוק, סמנטיקה וכדומה. התוצאה המתקבלת היא רעיונות ועקרונות המבוססים על פרשנות לקויה ומעוותת של הכתובים. כעת נבחן את הפסוקים בהם הם משתמשים ונראה את הקשרם המקורי.
לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל.
אם מתעלמים מההקשר הספרותי וההיסטורי של הפסוק, כמובן שניתן לצטט אותו באמצע דרשה ולהגיד: "הנה ההוכחה חברים, אם תצייתו לדבר אלוהים, אין כל סיבה שלא תהיו עשירים ומוצלחים בכל תחום בחייכם, זה הרי כתוב שחור על גבי לבן, מי מאיתנו מוכן להתווכח עם דבר אלוהים?"
הבעיה היא לא עם הכתוב, אלא עם ההוצאה של הכתוב מהקשרו המקורי. ההקשר מדבר על ההבטחה של אלוהים ליהושע. מהי ההבטחה? ההבטחה היא שאם יהושע יציית לאלוהים, הוא יצליח מבחינה צבאית, לא כלכלית. הפסוק מתייחס באופן ספציפי לכיבוש הארץ המובטחת, כלומר, להגשמת ברית אברהם. כשקוראים את ספר יהושע כולו, זה ברור שמדובר על הצלחתו של יהושע בכיבוש, לא בעשיית כסף. יהושע היה מפקד, לא בנקאי; שגשוג כלכלי הוא כלל לא הנושא בפסוק הזה.
הֵן יוֹדְעִים אַתֶּם אֶת מַעֲשֵׂה הַחֶסֶד שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁבִּהְיוֹתוֹ עָשִׁיר נַעֲשָׂה עָנִי לְמַעַנְכֶם, כְּדֵי שֶׁתַּעֲשִׁירוּ אַתֶּם עַל-יְדֵי עֲנִיּוּתוֹ.
מדובר באחד מפסוקי המפתח המשומש לטובת הטענה שהמשיח סיפק דרך קורבנו שפע כלכלי לכל המאמין בו.
הבעיה בטענה הזו היא שאם שאול התייחס בפסוק הזה לעושר כלכלי, אז הוא הבטיח לקורינתים משהו שלו בעצמו לא היה. בראשונה לקורינתים ד 11 הוא מדווח על כך שהוא ושאר השליחים היו רעבים, צמאים, ערומים, מוכים וחסרי בית. לאחר מכן הוא מפציר בקורינתים להתחקות אחריו (הראשונה לקורינתים ד 16). כאשר בוחנים את ההקשר המיידי של השנייה לקורינתים ח, זה ברור מאוד ששאול דיבר על שפע רוחני במקום על שפע כלכלי. שאול הזכיר את השפע של המאמינים המקדונים, אך הוא הגדיר את השפע הזה כך: פְּעָמִים רַבּוֹת עָמְדוּ בְּמִבְחַן הַצָּרוֹת, וּמִתּוֹךְ שִׁפְעַת שִׂמְחָתָם וְעֹמֶק עֲנִיּוּתָם גָּאָה עֹשֶׁר נְדִיבוּתָם. כלומר, מדובר על החופש שלהם שנבע דווקא מעניותם! הוא גם דיבר על השפע של המאמינים בקורינתוס, אך הוא הגדיר את השפע הזה בתור שפע באֱמוּנָה, בְּהַטָּפָה, בְּדַעַת, בְּכָל שְׁקִידָה, וּבָאַהֲבָה (השנייה לקורינתים ח 7).
למעשה, זה ברור מההקשר שמה ששאול לימד הוא בדיוק ההפך משפע כלכלי. הוא אמר לקורינתים שבגלל שהמשיח השיג עבורם כל כך הרבה על הצלב, אז על אחת כמה וכמה עליהם לרוקן מהעושר שלהם עבור האדון. זו הסיבה שחמישה פסוקים מאוחר יותר שאול מפציר בקורינתים לתת מהעושר שלהם עבור האחים הנזקקים: כָּעֵת הַשֶּׁפַע שֶׁלָּכֶם יְמַלֵּא אֶת מַחְסוֹרָם, כְּדֵי שֶׁבְּעֵת הַצֹּרֶךְ יְמַלֵּא הַשֶּׁפַע שֶׁלָּהֶם אֶת מַחְסוֹרְכֶם אַתֶּם, וְכָךְ יְקֻיַּם הַשִּׁוְיוֹן (פס' 14). כלומר, מה ששאול מלמד אותם זה לא שהמשיח השיג עבורם עושר כספי, אלא עושר רוחני, שאמור להניע אותם על אחת כמה וכמה לתת מכספיהם עבור אחים נזקקים. המסר של הפסוק הוא לא התעשרות כספית, אלא בדיוק ההפך, התרוקנות כספית עבור אחים נזקקים באמונה!
בראשונה לקורינתים שאול ענה באופן מכוון על הגישה הבעייתית בקהילה שלהם בנוגע לעושר החומרי:
הקורינתים התאפיינו בחשיבה של נהנתנות. הם חשבו שהם כבר היו יכולים ליהנות מהברכות של המלכות העתידית. הוא כתב,
אַתֶּם כְּבָר שְׂבֵעִים! אַתֶּם כְּבָר עֲשִׁירִים! בִּלְעָדֵינוּ אַתֶּם מוֹלְכִים! (הראשונה לקורינתים ד 8). הקורינתים טענו שהם כבר היו יכולים ליהנות משלוש הברכות הללו שתאפיינה את המלכות העתידית. הם טענו שהברכות האלה כבר היו בידיהם ובכך, שאול אומר שהם טענו שהם השיגו דברים שאפילו הוא לא התיימר להשיג, הַלְוַאי שֶׁמְּלַכְתֶּם בֶּאֱמֶת כְּדֵי שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ נִמְלֹךְ אִתְּכֶם (שם). הנקודה של שאול הייתה שעידן השגשוג, המלאות והמלוכה עדיין לא הגיע.2
אם הצלחה כלכלית הובטחה על בסיס קורבנו של המשיח על הצלב, עולה השאלה מדוע אם כך שאול אמר לפיליפים שהוא למד לעמוד בעוני (פיליפים ד 11-12)?
אם תורת השגשוג הייתה נכונה, היינו מצפים משאול להכריז באמונה שהוא לא יחסר משאבים כלכליים יותר לעולם. הטענה שהקורבן של המשיח מבטיח עושר כלכלי, מפספסת את התכלית של הבשורה.
3. גלטים ג 14
כְּדֵי שֶׁבְּיֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ תַּגִּיעַ בִּרְכַּת אַבְרָהָם אֶל הַגּוֹיִים…. (גלטים ג 14)
מאחר ולאברהם הובטחו הבטחות חומריות, הטענה היא שהן מועברות אלינו אוטומטית דרך האמונה בישוע. אך מדובר באותה השגיאה שעושה תורת ההחלפה3. זה ברור מההקשר שמדובר על הבטחת רוח הקודש, לא על ההבטחות החומריות שהיו מיועדות לאברהם ולצאצאיו (שתתגשמנה במלכות אלף השנים). וזה כתוב במפורש ממש בחלק השני של פסוק 14 של גלטים ג', למַעַן נִנְחַל עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה אֶת הָרוּחַ הַמֻּבְטַחַת. וזה מצביע על כך שדרך המשיח מועברות ברכות רוחניות, לא ברכות גשמיות. גלטים ג מדבר על יתרונות רוחניים נצחיים (הדברים החשובים באמת), ולא על יתרונות חומריים וזמניים.
4. האיגרת השלישית ליוחנן 2
חֲבִיבִי, אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁיִּהְיֶה לְךָ טוֹב בַּכֹּל וְתִהְיֶה בָּרִיא, כְּשֵׁם שֶׁטּוֹב לְנַפְשְׁךָ.
חסידי תורת השגשוג משתמשים בפסוק הזה כדי לבסס את הטיעון שגשוג כלכלי מובטח לכל המאמינים.
נניח שאכן יוחנן מדבר על שגשוג כלכלי בפסוק הזה. איך ניתן להסיק מכאן ששגשוג כלכלי מובטח לכל המאמינים? הרי יוחנן כותב באופן ספציפי אל גָּיוֹס (פס' 1). חסידי תורת השגשוג התעלמו מקהל היעד של הפסוק. שנית, לא מדובר כלל בהבטחה, אלא במשאלה, או איחול.
אך האם יוחנן מדבר בכלל על שגשוג כלכלי? התשובה היא לא. המילה היוונית ל"טוב" בפסוק איננה מתייחסת באופן ספציפי לשגשוג כלכלי, אלא שיוחנן רק מתפלל שגיוס "יהיה בסדר". כפי שהחוקר פי מסביר,
השילוב של האיחול שיהיה לו טוב ושיהיה בריא, הוא סוג של דרישת שלום במכתב אישי בעת העתיקה. מכאן להגיד שיוחנן מאחל שגשוג כלכלי לכל המאמינים זה זר לחלוטין לטקסט. יוחנן לא התכוון לכך, וגם גיוס לא היה מבין זאת באופן הזה… הטענה שאלוהים חפץ שנשגשג כלכלית על בסיס הטקסט הזה, מעוותת את הכתוב."4
במילים אחרות, אלו שמשתמשים בשלישית ליוחנן 2 כדי לתמוך בתורת השגשוג אשמים בשתי שגיאות.
ראשית, מבחינת ההקשר, חשוב לשים לב שהמטרה של הפסוק היא לא ללמד דוקטרינה; אלא לדרוש בשלומו של גיוס. זה לא אומר שלא ניתן להסיק אמת דוקטרינלית מפסוק לא דוקטרינלי, משום שכל הכתובים יעילים לגיבוש דוקטרינות, אלא הכוונה היא שעלינו להיות רגישים מאוד לכוונתו המקורית של המחבר.
שנית, מבחינה דקדוקית, עלינו לשים לב למשמעות של המילה "טוב" בפסוק. למעשה, מילה זו משומשת רק ארבע פעמים בברית החדשה, והיא לא מתייחסת לשפע כלכלי לעולם, אלא לכך שהכל מתרחש כשורה.5
ולכן, אלו שמשתמשים בפסוק הזה כדי לתמוך בתורת השגשוג לא מייצגים את הכוונה של יוחנן כהלכה.
5. יוחנן י 10
אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם.
מדובר בפסוק קלאסי. הנה, האם ישוע לא אומר כאן שהוא הגיע כדי לתת לנו חיי שפע כלכליים בעולם הזה? לא. משום שהפסוק פשוט לא מדבר על זה. מדובר בהוצאה בוטה של פסוק מהקשרו. החיים בפסוק הזה הם חיי עולם, כלומר חיים רוחניים, וזאת ניתן לקבוע מהפסוק הקודם (ראו פסוק 9).
מאחר וה"שפע" מתאר את החיים שישוע בא לתת לנו, ובהינתן העובדה שה"חיים" מתייחסים לחיים רוחניים, ה"שפע" שישוע בא לתת לנו הוא איכות גבוהה יותר של חיים רוחניים, לא חומריים. מהו אותו שפע רוחני? ישוע מגדיר זאת במקום אחר כמערכת יחסים עמוקה עם האב (יוחנן יז 3). ישוע מדבר בפרק י על כך שהוא הרועה הטוב שנותן את חייו למעננו, ישוע מת עבורנו כדי שנקבל חיי עולם ונכיר את האב (בשפע). הכתובים לא מדברים בשום מקום אחר על כך שישוע מת עבורנו כדי שנהיה עשירים ושמחים. מדובר בעיוות רציני של הבשורה.
6. מרקוס י 29-30:
אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֵין אִישׁ אֲשֶׁר עָזַב בַּיִת אוֹ אַחִים אוֹ אֲחָיוֹת אוֹ אֵם אוֹ אָב אוֹ בָּנִים אוֹ שָׂדוֹת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן הַבְּשׂוֹרָה, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל כָּעֵת, בַּזְּמַן הַזֶּה, פִּי מֵאָה: בָּתִּים וְאַחִים וַאֲחָיוֹת וְאִמָּהוֹת וּבָנִים וְשָׂדוֹת, עִם רְדִיפוֹת, וּבָעוֹלָם הַבָּא — חַיֵּי עוֹלָם.
פסוקים אלו משמשים את חסידי תורת השגשוג כדי לטעון שעל כל תרומה שלנו, אלוהים מרעיף את ברכתו עלינו חזרה באופן עצום יותר.6
אך חשוב להבין שההבטחה בפסוקים הללו לא דיברה על כסף. ישוע הכין את תלמידיו לשירות השליחותי שלהם בתוך הרדיפות שהם יחוו. כאשר התלמידים איבדו את בתיהם למען הבשורה, ניתנה להם גישה לבתים רבים של מאמינים אחרים שהתנדבו לתת להם מקום בזמן מסעות הבישור שלהם. באופן דומה, כאשר התלמידים עזבו את משפחותיהם למען הבשורה, הם נכנסו לקשרים חדשים בקרב המשפחה הרוחנית במשיח שהיו פי מאה גדולים יותר. הטענה שאם ניתן 100 ש"ח אז אלוהים יחזיר לנו 10,000 ש"ח מפספסת לגמרי את ההקשר של הפסוקים במרקוס.
7. מלאכי ג 10:
הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי.
שוב, מדובר בכלי עוצמתי עבור מורי תורת השגשוג, שמנצלים אותו כדי לגרום למאמינים לתרום כספים בעזרת הטענה שאלוהים בהכרח יחזיר הרבה יותר.
אך הפסוק הזה כלל לא מדבר על עושר כספי של יחידים; אלא שמדובר במקרה היסטורי ספציפי של עם ישראל. בני ישראל הפסיקו לתרום מזון ששומש להאכלת הכהנים, וכתוצאה מכך, הכהנים היו צריכים לעזוב את שירותם ולעבור לחקלאות כדי לשרוד (נחמיה יג 10-13). לכן, אלוהים מפציר בעם ישראל לבחון אותו דרך נתינה. אם הם היו נותנים, הוא היה גומל להם כפי שהוא גמל בעבר. ההקשר ההיסטורי הוא קריטי, מדובר במקרה ספציפי ולקהל יעד ספציפי. הניסיון ליישם את הפסוק הזה על הקהילה ועל כל הזמנים, הוא כשל פרשני.
8. ירמיהו כט 11:
כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם-יְהוָה מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה.
ושוב, לפסוק אין שום קשר להצלחה כלכלית. מהו ההקשר?
בשנת 597 לפנה"ס, המלך נבוכדנצר פלש ליהודה. הוא לקח בשבי כ-10,000 מתושבי ירושלים לגלות. הם איבדו הכל, והם לא ידעו את אשר עתיד לבוא. ירמיהו כתב מירושלים אל הגולים והפציר בהם להמשיך בחייהם כרגיל: בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן; קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת (ירמיהו כט 5-6). במילים אחרות, הוא אמר להם שהם לא הולכים להיות בגלות להרבה זמן. אלוהים הבטיח שזה לא הסוף שלהם שם. תוך 70 שנים, הגלות תסתיים והם יחזרו הביתה. זו הייתה ה"תִקְוָה" ו"האַחֲרִית" המוזכרות בפסוק 11. למעשה קהל היעד אליו ירמיהו כתב במקור, לא זכה לראות את סוף הגלות, ילדיהם ונכדיהם כן זכו לאחר 70 שנים. כלומר, לא מדובר על הבטחה אודות הצלחה ושפע כלכליים למאמינים במשיח, אלא מדובר בהבטחה שהייתה מיועדת לעם ישראל, לגבי סיום הגלות.
תורת השגשוג מניחה הנחת יסוד שגויה לחלוטין. היא מניחה שהמשמעות של חיינו, או המטרה של אלוהים עבור האנושות היא שנהיה מאושרים כאן ועכשיו. אך באמונה המשיחית, המשמעות של החיים עלי אדמות היא לא שמחה. אלא המשמעות היא שנכיר את אלוהים. אנחנו לא חיות המחמד של אלוהים אותן הוא מטפח. התכלית של הקיום שלנו היא לא שנהיה מאושרים, אלא שנדע אותו, שנמצא את חיינו בו, היכרות עם אלוהים היא המשמעות של הקיום האנושי. הרוע שמתרחש בעולם יכול להיות חסר כל תועלת מבחינת ייצור השמחה האנושית, אך זה מאוד הגיוני שאלוהים יכול להשתמש בסבל וברוע (בין אם זה מחלה או עוני) כדי להגשים את התכלית שלנו, כלומר שנכיר אותו.
זה מאוד הגיוני שרק בעולם שבו יש רוע, הכמות המקסימלית של בני אדם תכיר אותו ואת אהבתו ותמצא את דרכה למלכותו. זה סביר מאוד שבעולם שבו לא היו כלל כאב וסבל, היינו הופכים למפונקים, מקולקלים, מרוכזים בעצמנו, וכתוצאה מכך, היינו שוכחים מאלוהים- שהוא הטוב המושלם. לכן, אין עלינו להתפלא שקיים חולי ועוני בעולם שלנו. ועלינו להתנגד לכל לימוד שטוען שמאמין שחולה או לא מצליח כלכלית, הוא מאמין שלא משרת את רצונו של אלוהים, שמדובר באדם חסר אמונה או שאלוהים לא מרוצה ממנו. לא רק שמדובר בטענה שקרית, אלא היא גם פוגעת בבריאות המנטלית של השומעים.
ראוי לציין את התפילה המפורסמת במשלי ל 7-9:
שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל-תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת; שָׁוְא וּדְבַר-כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל-תִּתֶּן-לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי; פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְהוָה.
כלומר, התפילה היא שאלוהים ימנע עושר ועוני ויספק את הצרכים בלבד. הסיבה לכך היא שהעושר יכול להביא למצב שבו שוכחים את אלוהים.
קחו לדוגמה את סיפור איוב, הספר קורא תיגר נגד המחשבה הישנה והלא נכונה של תורת השגשוג. כי הנה אדם, שלא קיבל את אשר היה מגיע לו, אלא הוא קיבל את אשר לא היה מגיע לו, למרות שעשה את כל הדברים הנכונים. חבריו (אליפז, בלדד וצופר), שבוודאי היו נמנים עם תורת השגשוג, לא השכילו להבין שיש משהו מעבר לזה. ובסופו של דבר, באיוב מב 5, בסצינת השיא של הספר, איוב מצהיר שהוא ראה את אלוהים בזכות הניסיון שהוא עבר. המשמעות היא שהוא הכיר אותו יותר טוב ובצורה יותר אינטימית.
בסופו של דבר, במלכות העתידית, כן נחווה שפע ושמחה מושלמים בנוכחותו של אלוהים לנצח,
וְיִמְחֶה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד. (התגלות כא 4).
הערות:
1. The laws of prosperity will work in the life of any person who is obedient to His Word” (Gloria Copeland, God’s Will Is Prosperity (Fort Worth: KC Publications, 1978], p. 20).”Continually applying God’s laws of success…will bring you into a position of success” (Robert Tilton, God’s Laws of Success [Dallas: Word of Faith Publications, 1983], p. 2). “Did God put…silver, and gold here on earth for the devil and his bunch?… No! He put these things here for His people to enjoy. He wants us to have the best!” (Kenneth E. Hagin, How to Turn Your Faith Loose [Tulsa: Faith Library Publications, 1983], p. 15
2. Jim Kinnebrew, “The Gospel of Affluence,” Mid-America Theological Journal 9 (Fall 1985): 60.
3. ראו המאמר "הפרכת תורת ההחלפה"
4. Fee, “The ‘Gospel’ of Prosperity,” p. 40
5. Joseph Henry Thayer, The New Thayer’s Greek-English Lexicon of the New Testament (Peabody, MA: Hendrickson, 1981), s.v., “eiio86w.”
6. Copeland, God’s Will Is Prosperity, p. 48
]]>במאמר זה אעביר ביקורת על "תורת ההחלפה1 (Replacement theology)". מהי "תורת ההחלפה"? מדובר על תאולוגיה הגורסת כי לעם ישראל אין יותר תפקיד ייחודי בתוכנית הגאולה של אלוהים. על פיה, הקהילה המורכבת מיהודים וגויים היא שמחליפה או מגשימה את הייעוד של עם ישראל, ולכן, כל הברכות שהיו מיועדות לעם ישראל בתנ"ך, מועברות אוטומטית לקהילת המשיח. במאמר זה נראה שכתבי הקודש סותרים את התאולוגיה הזו ונבחן מספר פסוקים המשומשים לטובת הטענה שעם ישראל ה"אמיתי" כיום הוא הקהילה.
כאשר תלמידיו של ישוע שאלו אותו, אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם בַּזְּמַן הַזֶּה תָּשִׁיב אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל? (מעשי השליחים א 6), זה ברור שהם חשבו על שיקום של מלכות פיזית, כמו שאר היהודים בזמנם. שימו לב, ישוע לא הוכיח אותם או גער בהם כמו בשאר הפעמים (מתי טו 16, 17; מרקוס ח 17, 18; טז 14; לוקס כד 25) ולא תיקן אותם שהמלכות היא רק רוחנית. אלא, שישוע פשוט ענה "לֹא לָכֶם לָדַעַת עִתִּים וּזְמַנִּים שֶׁקָּבַע הָאָב בְּסַמְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ." (מעשי השליחים א 7). אין שום ראיה לכך שהציפייה שלהם לשיקום המלכות בישראל הייתה שגויה.
זה ברור שהתלמידים, כמו שאר יהודי תקופת בית שני, ציפו לשיקום של מלכות פיזית בארץ ישראל, על בסיס ההבטחות והנבואות בתנ"ך. אלוהים הבטיח לאברהם ארץ פיזית, ולדוד כס מלוכה. מאחר ואֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ (רומים יא 29) ראוי להניח שההבטחות לגבי מלכות וארץ פיזיים עדיין צריכות להתממש במלואן. למעשה, זו הייתה הציפייה בנביאים האחרונים (ישעיהו ט 6-7; מלאכי ג 1) והציפייה הזו המשיכה בזמן ביאתו של המשיח. זה נכון שהמשיח מולך כיום בלבבות המאמינים ומדובר בהתגשמות של היבט ספציפי של המלכות (רומים יד 17; קולוסים א 27). לעומת זאת, יש לנו סיבה טובה להאמין שהמשיח ישוב ויקים מלכות פיזית בירושלים, שם הוא ימלוך על העמים (מיכה ד 7; זכריה יד 8-9; מתי יט 28). פטרוס, שאול ויוחנן מפנים את הקוראים להבטחות האלה לאורך כל כתביהם- פטרוס במעשי השליחים ג 19-21, 24-25 שאול בראשונה לקורינתים טו 23-26 וברומים יא 25-26; ויוחנן בהתגלות כ 1-6.
2. רומים ט'-יא' והישועה המשיחית
רומים ט-יא סותר את תורת ההחלפה. הנושא של רומים ט-יא הוא הישועה המשיחית. מה זה "ישועה משיחית"? כפי שג׳ודי דילו מסביר,
״הכוונה לכך שיום אחד הברית עם אברהם, שבה אלוהים הבטיח לברך את העולם כולו דרך צאצאי אברהם ולהביא להם ארץ לתמיד, תתגשם. הישועה המשיחית כוללת בתוכה את ההתגשמות של ההבטחות הללו, חרטה לאומית, סליחת חטאים, שיבה מגלות, בעלות על הארץ, ושיקום המלכות של דוד (מעשי השליחים א 6). הישועה הזו שקולה למה שישוע ויוחנן המטביל בישרו כאשר הם הכריזו, ש"מלכות השמיים קרבה". שאול אומר,אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים — שֶׁיִּוָּשְׁעוּ (רומים י 1). על איזה סוג של ישועה שאול מדבר? שאול חושב על הישועה המשיחית ולא על ישועה פרטית מאגם האש ברומים י. את זה ניתן לקבוע על בסיס ההתייחסויות לישועה בהקשר הקודם. ברומים ט 29 שאול מצטט את ישעיהו א 9, ומפנה את תשומת הלב לפלישה האשורית לצפון ישראל בסביבות ה-722 לפנה"ס. אלא אם כן אלוהים היה משאיר מספר שורדים, העם היה מושמד לחלוטין, ממש כמו סדום ועמורה. אך שארית כן ניצלה מהפלישה האשורית, והשארית הזו היא ההתגשמות של ההבטחה לגבי כך שיום אחד שארית תשוב לאלוהים.באופן זהה, שאול מתייחס לעיקרון השארית ברומים ט 27-28. שם, הוא מצטט מישעיהו י 22-23, פסוקים המדברים על כך שהשארית תיוושע (רומים ט 27). הישועה הזו היא ישועה לאומית מחטא ואסון; היא לא ישועה פרטית מאגם האש. מדובר בהתגשמות ההבטחה לעם ישראל, שיום אחד היא תחווה ישועה לאומית, ישועה מזעמו של אלוהים, סליחה לאומית, ושיקום מלכות דוד (מעשי השליחים א 6; רומים יא 26-27). ברומים יא, שאול מסביר שלמרות שהמלכות נלקחה באופן זמני מעם ישראל (מתי כא 43) ולמרות שעם ישראל לא נמצא כיום במרכז התוכנית שלו (באופן זמני), יום אחד התוכניות שלו עבור עמו יתגשמו. יום אחד עם ישראל כבר לא יהיה תחת תוכחתו של אלוהים, והם יחוו "ישועה" כש"בא מציון גואל," "וישיב פשע ביעקב" (רומים יא 26). בעשרת הפסוקים הראשונים של פרק יא, שאול מסביר שאלוהים לא נטש את עמו (פס' 1). הוא מוכיח זאת לאור העובדה שעדיין קיימת שארית מעם ישראל שמאמינה בישוע. אך האם המעידה של עם ישראל היא כבר סופית? האם עדיין יש עתיד לעם? כנראה שחלק מהקוראים של האיגרת ענו "לא". ושאול ראה בתשובה הזו יהירות (רומים יא 20). ברומים יא 11 שאול מבהיר שהמעידה\מצב המרי של עם ישראל היא זמנית: עַל כֵּן שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם מָעֲדוּ כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ לְלֹא קוּם? חַס וְחָלִילָה! אֶלָּא שֶׁבִּמְעִידָתָם הַיְשׁוּעָה לַגּוֹיִים, לְהַקְנִיא אוֹתָם.״2
בנוסף לכך, רומים יא 27 מקשר את הישועה של עם ישראל עם הבטחות הברית החדשה המדברות על השיקום העתידי של עם ישראל. לכן, רומים יא 27 מקשר את הישועה של עם ישראל עם ההבטחות לגבי השיקום של עם ישראל ושיבתו לארץ ישראל.
בירמיהו לא' 35-36 אלוהים מבטיח: אִם-יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם-יְהוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים; כֹּה אָמַר יְהוָה אִם-יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי-אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם-אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל-כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם-יְהוָה;השאלה הפשוטה שעלינו לשאול את עצמנו היא: האם אנו רואים את השמש, הירח או הכוכבים עכשיו? אם כן, אנו יכולים לדעת שלאלוהים עדיין יש תוכנית עבור עם ישראל משום שהקטע הזה אומר בבירור שכל עוד השמש זורחת, אלוהים לא ידחה את עמו (זֶרַע יִשְׂרָאֵל)- לא משנה מה הם יעשו (פסוק 36).
רומים ב 28-29: הֵן לֹא עַל-פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה. יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה; שִׁבְחוֹ אֵינוֹ בָּא מִבְּנֵי אָדָם, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים.
רומים ט 6: לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם. הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם.
הפסוקים הללו משומשים פעמים רבות כדי לקדם את הרעיון שכל מאמין, בין אם הוא יהודי או גוי הופך להיות חלק מ"עם ישראל האמיתי" כאשר הוא מאמין בישוע המשיח.3
תגובה:
כפי שמייקל וולאץ׳ מסביר, הפרשנות הזו מבוססת על ההנחה ששאול הכליל את הגויים כאשר הוא דיבר על "יהודי". לעומת זאת, הפסוקים הללו (ב 28-29) נמצאים בקטע הרחב יותר של רומים ב 17-ג 20 בו שאול מדבר על עם ישראל האתני. ברומים ב 28-29 שאול דיבר באופן אקסקלוסיבי על העם היהודי. הנקודה שלו הייתה שה"יהודי" האמיתי הוא היהודי שמאמין בישוע המשיח. הפסוקים הללו לא מלמדים שגויים הופכים ליהודים כשהם מגיעים לאמונה משום שהוא כלל לא דיבר על הגויים בקטע הזה. שאול רק הבדיל בין יהודים שמאמינים בישוע לבין יהודים שלא מאמינים.4
בקשר לרומים ט 6- אותו העניין תקף כאן, שאול לא דיבר על הגויים. הוא דיבר באופן ספציפי על העם היהודי, ולימד שבתוך עם ישראל יש את הישראל הרוחני; וזיהה את המאמינים היהודים כשארית שמייצגת את הישראל האמיתי. לכן, לא כל צאצאי יעקב ירשו את ההבטחות שמיועדות לעם ישראל, אלא רק השארית המאמינה.
2. מתי כא' 43 וה"גוי אחר"
עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ. (מתי כא 43).
רבים טוענים שהפסוק הזה מלמד שאלוהים דחה את עם ישראל האתני מלהיות עמו של אלוהים.
תגובה:
כפי שארנולד פרוכטנבאום מסביר, "הנקודה היא שבעוד שהמלכות תילקח מהדור הנוכחי, היא תינתן לדור עתידי של עם ישראל"5. האם יש ראיות לפרשנות הזו? אכן כן. מתי כג 37-39 מצביע על מספר אמיתות חשובות להבנה הזו. פסוקים 37-38 מצביעים על כך שירושלים, העיר הייצוגית של ישראל ועם ישראל, תישפט למרות ניסיונותיו של ישוע לקבץ אותם כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה. אך פסוק 39 מציע תקווה: וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: מֵעַתָּה לֹא תִּרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה!
למרות שהדור הנוכחי של ישראל נשפט, ישוע אומר שיום יגיע ועם ישראל יקבל אותו כמשיח, ואז הם יראו אותו. הדור העתידי ההוא שיקבל את המשיח הוא יהיה אותו "כל ישראל" שיוושע (רומים יא 26, ושיביט אליו את אשר דקרו (זכריה יב 10).
אך גם אם נניח שה"גוי" לו תינתן המלכות במתי כא 43 הוא הקהילה, זה עדיין לא מוכיח את תורת ההחלפה. כפי שוולאץ׳ מסביר, מעצם העובדה שהמלכות מתרחבת ומכלילה את הקהילה בה, לא ניתן להסיק שזה שולל סוג מסויים של שיקום לאומי של עם ישראל בעתיד. המסקנה הזו פשוט לא נובעת מהפסוק הזה.6
וּבְכֵן דְּעוּ כִּי בְּנֵי הָאֱמוּנָה הֵם בְּנֵי אַבְרָהָם…מִכָּאן שֶׁהַמַּחֲזִיקִים בָּאֱמוּנָה מְבֹרָכִים יַחַד עִם אַבְרָהָם הַמַּאֲמִין. (גלטים ג 7,9).
רבים משתמשים בפסוקים הללו כדי לטעון שהקהילה היא כעת ישראל האמיתי7.
תגובה:
כפי שפרוכטנבאום כותב, ״כדי להוכיח את הטענה הזו, עליהם למצוא משפט בכתובים שאומר שכל המאמינים הם "בני יעקב". פסוק שכזה היה מצביע על כך שהקהילה היא ישראל האמיתי.״8
בנוסף לכך, כפי שוולאץ׳ מסביר, רומים ד 11-12 מלמד שאברהם הוא אב של היהודים והגויים המאמינים. לכן, הקשר לאברהם דרך אמונה לא הופך אף אחד ליהודי.9 בנוסף לכך, לא כל מי שמזרע אברהם היה יהודי. ישמעאל לדוגמה היה הבן הבכור של אברהם, אך ישמעאל לא היה יהודי. ראוי לציין שהנחלה בגלטים ג 7,9 לא מקושרת לארץ כנען אלא להיבט שהתייחס למתנת ההצדקה לגויים, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב 3).
במאמר זה ראינו שהכתובים מלמדים שלעם ישראל עדיין יש תפקיד ייחודי בתוכנית הגאולה של אלוהים. ראינו גם הסברים למספר פסוקים המשומשים לטובת תורת ההחלפה, וראינו שכשקוראים אותם בהקשרם, הם לא מלמדים שהקהילה החליפה את עם ישראל.
הערות:
1. או "Supersessionism". יש הקוראים לתורה "תורת ההתגשמות" (Fulfillment theology).
2. Dillow, Joseph. Final Destiny: The Future Reign of The Servant Kings: Fourth Revised Edition GraceTheology Press. Kindle Edition. p.165-186
3. ראו לדוגמה: D. Moo, The Epistle to the Romans, NICNT. Grand Rapids: Eerdmans, 1996, 175;
W. Grudem, Systematic Theology: An Introduction to Biblical Doctrine. Grand Rapids: Zondervan,1994),861; C. H. Dodd, The Epistle of Paul to the Romans. London: Hodder & Stoughton, 1932,155
4. Vlach, Has the Church Replaced Israel, 145-146
5. ראו: 4. A. G. Fruchtenbaum, Israelology: The Missing Link in Systematic Theology. Tustin, CA: Ariel, 1989, 405
6. Vlach, ibid., 142-143
7. ראו לדוגמה: Hoekema, The Bible and the Future, 198–99; W. Neil, The Letter of Paul to the
Galatians. Cambridge: Cambridge University Press, 1967, 62
8. Fruchtenbaum, "Israel and the Church," 126–27
9. Vlach, ibid., 151
]]>
ארמיניאנים רבים טוענים כי הם לא מאמינים שניתן לאבד את הישועה דרך מעשים רעים, וכך הם מנסים להימנע מההאשמה שבהשקפה שלהם הישועה תלויה במעשים שלנו. אלא, הם טוענים שניתן לאבד ישועה דרך כפירה באמונה בלבד, כלומר נפילה דוקטרינלית מיסודות האמונה. במאמר זה אנו נראה שהטענה הזו איננה עקבית בתאולוגיה הארמיניאניסטית, משום שמבחינת הכתובים, כפירה באמונה יכולה להיות גם מוסרית בטבעה והיא לא בהכרח תוצאה של כפירה דוקטרינלית באמונה, ולכן, כדי שהארמיניאניסטים שטוענים זאת יהיו יכולים להיות עקביים עם עמדתם, הם חייבים להאמין שגם נפילה מוסרית עלולה להוביל לאובדן הישועה; ולא רק נפילה דוקטרינלית מהאמונה.
השנייה לפטרוס ב 20
הֲלֹא אִם אַחֲרֵי שֶׁנִּמְלְטוּ מִטֻּמְאוֹת הָעוֹלָם בִּידִיעָתָם אֶת אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שׁוּב נִסְתַּבְּכוּ בָּהֶן וְנֻצְּחוּ — כִּי אָז מַצָּבָם הָאַחֲרוֹן גָּרוּעַ מִן הָרִאשׁוֹן.
בפסוקים הבאים נראה שמאמינים עלולים ליפול מהאמונה במובן הפרקטי, בעודם מחזיקים באמונה מבחינה תאולוגית. כלומר, מדובר באנשים שעדיין מאמינים במשיח, אך מסיבות פרקטיות הם מתכחשים אליו בסגנון חייהם. בשנייה לפטרוס ב 20, לדוגמה, מאמינים מסתבכים בחיי חטא אחרי שהם כבר נמלטו מטומאות העולם דרך ישועתם. שימו לב, לא נאמר כאן שהם הסתבכו בטומאות העולם כי הם הפסיקו להאמין בישוע. מי שטוען שהם קודם עזבו את אמונתם בישוע ורק לאחר מכן הסתבכו בחיי חטא, מכניס תאולוגיה אל תוך הטקסט. הסיבה שבגללה המאמינים כאן הסתבכו בחיי חטא היא כי מורי השקר הוליכו אותם שולל ועיוותו את חסד האלוהים (יהודה א 4). המאמינים הללו שהסתבכו בחטא, לא מכחישים שישוע הוא המשיח, אלא הם מתכחשים אליו דרך סגנון החיים שלהם. הם עזבו את האמונה מבחינה מוסרית, לא דוקטרינלית. הם לא מתכחשים לכך שנושעים דרך האמונה בישוע ללא מעשים (אמת שמהווה חלק הכרחי מתוכן הבשורה), להפך, הם מתרצים את ההתנהגות שלהם על בסיס אמונתם בחסד והסליחה שבמשיח. וזה מראה שמאמין עלול ליפול מהאמונה (ולכן לאבד ישועה בהשקפה הארמיניאניסטית) בעודו ממשיך להאמין בישוע, ולא כי הוא הפסיק להאמין בו!
הראשונה לטימותיאוס ה 8
וּמִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג לִקְרוֹבָיו, בְּיִחוּד לִבְנֵי בֵּיתוֹ, כָּפַר בָּאֱמוּנָה וְהוּא גָּרוּעַ מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין.
על פי הפסוק, מאיזו בחינה האדם הזה כפר באמונה? האם האדם הזה הפסיק להאמין במשיח ישוע? התשובה הברורה מהטקסט היא ששאול מדבר בפסוק הזה על מישהו שעדיין מאמין. אחרת שאול אומר שאדם לא מאמין גרוע מאדם לא מאמין, משפט חסר כל היגיון. הנה דוגמה למישהו שמצד אחד עדיין מאמין בישוע, אך מצד שני, נפל או כפר באמונה. הנפילה היא מוסרית, לא דוקטרינלית. לכן, בהשקפה הארמיניאניסטית, האדם הזה איבד את ישועתו, למרות שהוא עדיין מאמין בישוע! הוא איבד את ישועתו כתוצאה מנפילה מוסרית. פסוק זה מצביע על כך שלא ניתן להיות ארמיניאניסט עקבי ולהגיד שהישועה משתמרת על ידי אמונה מתמדת בלבד, ולא דרך עמידה מוסרית מתמדת בנוסף לכך.
הראשונה לטימותיאוס ה 6
אַךְ זוֹ שֶׁלִּבָּהּ לְתַעֲנוּגוֹת, הֲרֵיהִי בִּבְחִינַת מֵתָה בְּחַיֶּיהָ.
לא מדובר כאן על אישה שהפסיקה להאמין בישוע. אלא מדובר כאן על אישה שאמונתה מתה (יעקב ב 17), שאמונתה האישית לא מביאה לפרי, ולכן היא מתה. מאחר ובהשקפה הארמיניאניסטית אמונה מתה היא אמונה שלא מושיעה מאגם האש, האישה שחיה בתענוגות היא אישה שאיבדה את ישועתה. משום שאמונתה האישית הפסיקה להיות פעילה (ושוב, בפרשנותם יעקב ב מלמד שאמונה שלא מביאה פרי היא אמונה שלא מושיעה). עלינו להדגיש, זה מפריך את הניסיון של ארמיניאניסטים אחדים לשמר את עיקרון הישועה באמונה בלבד, משום שעל פי הכתוב, נפילה מוסרית מן האמונה מובילה למוות בדיוק כמו שנפילה דוקטרינלית מהאמונה מובילה למוות. לכן, בהשקפה הארמיניאניסטית, ההתמדה באמונה בישוע לא יכולה להיות התנאי היחיד לישועה, אלא גם התמדה מוסרית באמונה הכרחית במסגרת התאולוגיה שלהם.
ניתן לסכם את הטיעון כך (הטיעון הזה תקף בהשקפה הארמיניאניסטית בלבד):
הטיעון הדדוקטיבי לעיל מוכיח שבהשקפה הארמיניאניסטית, לא ניתן להגביל את איבוד הישועה לנפילה תאולוגית מהאמונה (כלומר להפסיק להאמין בישוע) בלבד. נפילה מוסרית מהאמונה עלולה להתרחש לפני הנפילה הדוקטרינלית. ואם נפילה מוסרית מתרחשת, המאמין מאבד את ישועתו לפני שהוא מאבד את אמונתו האישית בישוע. לכן, לא ניתן להגיד שהישועה משתמרת דרך אמונה מתמדת בלבד,
אלא, שבהשקפה הארמיאניסטית, היא חייבת להשתמר גם דרך מעשים טובים.
סיכום
במאמר הזה בחנו את הטענה של אחדים בהשקפה הארמיניאניסטית, על פיה, הישועה לא משתמרת על ידי מעשים אלא על ידי אמונה בלבד. ראינו כי הטענה לא עקבית עם הכתובים שמדברים על כך שמאמין עלול לכפור באמונה בזמן שהוא עדיין מאמין בישוע, בגלל חיי חטא. לכן, הניסיון לשמר את עיקרון ה"ישועה באמונה בלבד" (שנושעים רק דרך אמונה) בתיאולוגיה הארמיניאניסטית, נידון לכישלון.
]]>
יש מספר קטעים בברית החדשה המצביעים על האפשרות להיות מנודה מן המשיח. שאול למעשה היה כמעט מוכן להיות מנודה מן המשיח עבור עם ישראל.
גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד, עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי (רומים ט 3).
שאול מזהיר במקומות אחרים,
מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת הָאָדוֹן, חֵרֶם יִהְיֶה מָרָנָא תָא!!! (הראשונה לקורינתים טז 23).
אַךְ אִם מִישֶׁהוּ, אֲפִלּוּ אֲנַחְנוּ אוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם, יְבַשֵּׂר לָכֶם בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה מִזּוֹ שֶׁבִּשַּׂרְנוּ לָכֶם, חֵרֶם יִהְיֶה! (גלטים א 8)
האם מדובר בפסוקים שמצביעים על כך שמאמינים ייכולים לאבד את ישועתם? או שמדובר אלו באנשים שהצהירו על עצמם כמאמינים אך מעשיהם ואופיים הוכיחו שהם היו מתחזים, ושלכן הם בדרכם לאגם האש אלא אם כן הם יחזרו בתשובה?
הפועל של המילה "חרם" או "נידוי" הוא anathematizō והוא מופיע ארבע פעמים בברית החדשה, והוא לעולם לא מתייחס להרשעה הנצחית באגם האש (מרקוס יד 71; מעשי השליחים כג 12; 14, 21). הנתון הזה אמור להאט אותנו מלפרש את המילה המקורית (ביוונית anathema), כניתוק נצחי או הרשעה נצחית. כאשר משהו מוחרם, או שהוא מוקדש לאלוהים במובן החיובי (מנחה) או שבמובן השלילי; כהתייחסות לחורבן או נידוי מהקהילה (עזרא י 8). המילה "חרם" מופיעה עשרים ושתיים פעמים בתנ"ך1 והפועל של המילה מופיע חמישים פעמים2. המשמעות השכיחה של המילה היא "להיות מיועד להרס". אם מילה זו לעולם לא מופיעה בשום מקום בכתבי הקודש במשמעות של ניתוק נצחי מאלוהים, לא ברור למה יש כאלו המפרשים את הפסוקים לעיל (גלטים א 8; רומים ט 3; הראשונה לקורינתים טז 23) כאילו הם מדברים על הרשעה נצחית באגם האש. הראיות הלקסיקליות מצביעות על כך שהמשמעות היא "להיות מיועד לחורבן פיזי" או "נידוי קהילתי" ולא "הרשעה נצחית באגם האש".
אז מה לגבי רומים ט 3? כתוב כאן ששאול היה מוכן להיות מנודה מן המשיח, לא מהקהילה:
עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי (רומים ט 3).
לכן, לפני שנדון לגבי המשמעות של המילה בראשונה אל הקורינתים טז 23 ובאל הגלטים א 8, עלינו להסביר את אל הרומים ט 3. מאחר והמילה הזו מקושרת למשיח (מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ), יש שטוענים שהכוונה כאן היא ניתוק נצחי מהמשיח.3
לעומת זאת, לאור השימושים האחרים בתנ"ך ובברית החדשה, הפרשנות הזו היא פזיזה מדי. ואם המילה הזו איננה מתייחסת לניתוק נצחי ברומים ט 3, אז היא גם לא מתייחסת לכך בראשונה לקורינתים טז 23 ובגלטים א 8. לאור הנתונים הלקסיקליים, קיימות שתי אפשרויות אחרות למילה anathema ברומים ט 3. או שהיא עשויה להתייחס לנידוי קהילתי, או שהמשמעות היא ששאול היה מוכן שהמשיח ייקח את חייו הפיזיים, עלי אדמות, כדי שעם ישראל ימלט מהאסון עמו הוא היה קרוב להתמודד.
כעת נשארנו עם הביטוי מִן הַמָּשִׁיחַ. הנטייה הראשונית של כולם היא להניח שהביטוי מתייחס לניתוק נצחי ממנו, ואז לפרש את המילה "נידוי" על הבסיס הזה. לעומת זאת, עלינו לאמץ את הפרשנות הזו רק אם אנו קודם כל הראנו שהמשמעות של "חורבן פיזי" לא תואמת להקשר של איגרת אל הרומים. כפי שתכף נראה, המשמעות הזו מתאימה מאוד להקשר של האיגרת.
מה זה אומר להיות "מנודה מן המשיח"? עלינו קודם כל לשאול מהי משמעות המילה מִן. מילת היחס היוונית, apo, יכולה להתייחס לניתוק או למקור4. אם הכוונה היא ניתוק, אז הטקסט מדבר על סוג מסויים של ניתוק מהמשיח. זה יכול להתייחס לדברים נוספים מלבד ההרשעה הנצחית, כמו ניתוק משירות עבורו או ניתוק מההתחברות עמו5. אך אם הכוונה היא למקור (כפי שזה מופיע בראשונה לטימותיאוס א 2; השנייה לטימותיאוס א 2; טיטוס א 4), אז המחשבה של שאול היא שהוא מוכן לקבל את ה-anathema מהמשיח (מה שכולל בתוכו את הרעיון של נידוי). מילת הקישור היוונית (apo) שבאה לפני "המשיח" או "אלוהים" מופיעה במקומות אחרים,
אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד.
במקום להיות "מנודה" (anathema), שאול משתמש כאן במילה "נותקתם" (ביוונית, katargeō). אחת המשמעויות של המילה הזו היא "להיות בלתי פורה"6. הפסוק מדבר על ניתוק מההתחברות עם המשיח ומהיעילות בחיים המשיחיים. המאמינים הגלטים נפלו מהחסד כדרך חיים אל תוך הלך רוח לגליסטי. יכול מאוד להיות ששאול חושב על ניתוק מהשירות ומההתחברות עם המשיח, או על מוות פיזי, ברומים ט 3.
כדי להבין את המשמעות של הקטע, עלינו לבחון את הסצינה המקבילה שמופיעה בשמות פרק לב; שם, משה מבקש מאלוהים שימחה אותו מהספר שבידיו. משה התחנן מאלוהים, כפי ששאול עשה, שייקח את חייו הפיזיים כקרבן על חטאי עמו (שמות לב 30-32).
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם; וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב; וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי;וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם (שמות לב 30-34).
להימחה מספרו של אלוהים משמע לחוות מוות פיזי, לא הרשעה נצחית7. יש הטוענים שמדובר בספר החיים שמופיע בהתגלות כ 15 והתגלות כא 27 שמכיל את שמות הנושעים, אך יותר סביר שמדובר במשהו הדומה למפקד אוכלוסין. אין שום קשר בין הביטוי הזה לספר החיים בברית החדשה. דורהם מסביר, "משה מבקש מאלוהים לסלוח לעם ישראל או למחוק אותו מהספר שאלוהים כתב, שמתייחס ככל הנראה לכל אלו שנאמנים לאלוהים ולכן ראויים לברכה מיוחדת (תהלים סט 29; ישעיהו ד 3; יחזקאל יג 9).8 משה ככל הנראה היה מוכן למות מוות מוקדם (אך לא להתנתק מאלוהים לנצח באג האש)9. אם מוכנותו של משה עומדת מאחורי ההתפרצות הרגשית של שאול, אז שאול אומר שהוא מוכן שהמשיח יקח את חייו הפיזיים (לקבל anathema מן המשיח) כתחליף או למשפט שחיכה לעם ישראל.
משה הציע את חייו כתחליף או קורבן עבור עם ישראל (שמות לב 31) כך שעם ישראל לא יחווה משפט לאומי וזמני. הקורבן הזה לא מתייחס לישועה פרטית מההרשעה הנצחית. אלא שמדובר על ישועה של עם מאסון שאלוהים איים להביא על עם ישראל בגלל שהם עבדו אלילים. באותה צורה, שאול הציע את חייו כתחליף לעמו כדי שהעם לא יחווה את ההשלכות של דחיית המשיח. עמים לא הולכים לאגם האש, אלא אנשים הולכים. כמו משה, שאול מציע את חייו כדי להציל את עם ישראל מחורבן לאומי. מה היה טבע החורבן של עם ישראל? אם שאול אומר שהוא מוכן לחוות מוות פיזי כדי להציל את עם ישראל, אז עלינו לקחת בחשבון שיכול להיות הוא חשב על חורבן זהה שהיה עתיד להגיע על העם, איזשהו חורבן זמני ולא נצחי.
הפרשן תומאס שריינר מכיר בעובדה שפס' 3 לא מפרט על טבע החורבן.10 ואז הוא טוען שהמושגים שמופיעים בהקשר כגון בְּנֵי אֵל, בְּחִירָה, קְרִיאָתוֹ וכו', מוכיחים שהנושא הוא ישועה פרטית מניתוק נצחי מאלוהים.11 לכן, הגורל ממנו שאול רוצה להציל את עם ישראל, על פי שריינר, הוא ניתוק נצחי של יהודים מאלוהים. ההיגיון הוא שאם המושגים הללו מדברים על ישועה פרטית מניתוק נצחי במקומות אחרים בכתביו של שאול, אז הם גם מדברים על כך בהקשר של רומים ט. המסקנה הזו היא דוגמה לכשל פרשני שנקרא "העברת זהות בלתי מוצדקת" (illegitimate identity transfer). מה זה הכשל הזה? מדובר בכשל שבו מעבירים השלכות מהקשר מסויים של שימוש במילה מסויימת אל תוך הערך הסמנטי של המילה. לעומת זאת, ברומים ט, ההקשר מדבר על עמים, לא יחידים. "בני אל" וה"קריאה" בפרק הזה לא מתייחסים למאמינים, אלא לבני ישראל. מדובר על יחסים תאוקרטיים, יחסי בריתות, ולא יחסים של אלוהים לאלו שנולדו מחדש. הבחירה ברומים ט היא בחירה לאומית לתפקיד לא בחירה ביחידים לישועת עולמים (רומים יא 28 מגדיר את סוג הבחירה שעליו מדובר מפרק ט-יא, מדובר על בחירה לאומית לשם תפקיד ותכלית, לא לשם חיי עולם).
ההקשר מכריח אותנו להאמין שמדובר על ישועה לאומית מסוג מסויים של אסון זמני. הפסוק שנוהגים לצטט כדי להוכיח שמדובר בישועה פרטית הוא רומים ט 11, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר, פסוק שמצוטט מבראשית כה 23, שאומר, וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. יעקב ועשו מייצגים שני עמים ולא שני יחידים שנבחרו ליעד נצחי (ישועה או הרשעה). לאחר מותו של יעקב, המושג "יעקב" תמיד התייחס לעם ישראל.
בפס' 11 שאול אומר שבחירתו של אלוהים (ביעקב) הייתה על בסיס קריאתו ולא על בסיס מעשים. מהי התכלית הזו? כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה (רומים ט 12), אין לכך שום קשר לישועה או להרשעה כלל. אלא שזה התייחס לשושלת שממנה יגיע המשיח (מאברהם-יצחק-יעקב).
על איזו ישועה שאול דיבר? שאול היה מלא בצער משום שעם ישראל, אותו ה"דור" (מתי כד 34), איבד את זכותו להשתתף בישועה המשיחית, כלומר, בזכות למלוך ולרשת את המלכות, המובטחת בתנ"ך על ידי הנביאים. כתוצאה מכך, הם התמודדו עם משפט לאומי אותו ניבא יוחנן המטביל (מתי ג 10) וישוע (לוקס יג 34; כא 23; כג 28), כלומר, חורבן העיר ובית המקדש על ידי הרומאים12. ישוע קילל באופן מפורש את הדור ההוא, וניבא שסופו הוא חורבן, ועל כך מדבר שאול ברומים ט-יא.
שריינר מצביע על רומים י 1 כהוכחה הסופית שלו לכך שהנושא הוא ישועה פרטית מהרשעה נצחית. שאול אומר, אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים — שֶׁיִּוָּשְׁעוּ. (רומים י 1). שריינר צודק לחלוטין כשהוא אומר "יש לנו ראיות חזקות לכך ששאול חושב על הישועה המשיחית של עם ישראל לאורך רומים ט-יא.13 אך עלינו לשאול, ישועה של מי (יחידים או עם) וממה (אסון זמני או הרשעה נצחית)?
ההקשר מצביע על כך שמדובר בישועה לאומית מאסון זמני. אנו מוצדקים לחשוב כך על בסיס הציטוטים של שאול מהתנך ובשימוש של המילה "ישועה". הוא מצטט את ישעיהו י 22-23, ברומים ט 27 ומיישם את העיקרון של הישועה של השארית מהפלישה האשורית בשנת 722 לפני הספירה על השארית הזקוקה לישועה במאה הראשונה. ה"ישועה" עבור ישראל במובן הזה איננה מתייחסת לישועה פרטית מניתוק נצחי, אלא לישועה לאומית מחורבן זמני עקב דחיית המשיח. מדובר על ישועה לאומית, לא של יחידים. כאשר שאול מתייחס ל"ישועה" ברומים י 13, הוא מצטט את יואל ג 5, שֶׁכֵּן "כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט." ימלט ממה? בהקשר של יואל מדובר על ישועה מהצבאות הסובבים. אם עם ישראל היה חוזר בתשובה ומקבל את המשיח שהוא דקר, ומודה בפיו שהוא האדון, הוא היה ניצל מהצבאות הרומאים.
שאול ממשיך את הנושא של המשפט הקרב ברומים יא. שם, שאול מדבר על כך שעם ישראל נכרת מעץ הזית. עץ הזית הוא לא מטאפורה לישועה פרטית. אלא, הוא מתייחס לברית אברהם, לברכות הכלולות בה, שם נעלה, עם ומלכות לעם. שוב, מדובר על כריתה לאומית. זה ה"חרם" שאיתו התמודד עם ישראל. כהוכחה לכך שמדובר על משפט לאומי ולא פרטי, שאול ממשיך ואומר שהגואל יבוא מציון וכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב (רומים יא 26). החטא שלח את העם לגלות, והסרת החטא תחזיר את העם חזרה. לא כל יהודי יוושע במובן האישי מהרשעה נצחי, אך ישראל כעם, יוושע לאומית, הוא ישוב מהגלות, ויהנה מהברכות הכלולות בברית דוד (שלום, הרמוניה, מלוכה ושפע).
לכן, כששאול אומר, עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, אפשר לפרש זאת כך,
"הלוואי והמשיח היה לוקח את חיי לטובת עמי כדי שהם לא יחוו מוות פיזי וחורבן לאומי".
כפי שישוע אמר, אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו (יוחנן טו 13).
ההבנה שהמילה "חרם" או "נידוי" לא מתייחסת להרשעה הנצחית תשפיע על ההבנה שלנו אודות הראשונה לקרינתים טז 23 וגלטים א 18. בראשונה לקורינתים טז 23 נאמר,
מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת הָאָדוֹן, חֵרֶם (anathema) יִהְיֶה.
מה זה אומר "לאהוב את האדון"? האם מדובר בתיאור של כל הנושעים? האם נושעים מסוגלים לא לאהוב את האדון?
לאורך האיגרת הראשונה אל הקורינתים, שאול כותב למאמינים ומוכיח אותם על חוסר אהבתם כלפי האדון. במקום להתהלך בציות למשיח, הם התהלכו כאנשים לא מאמינים. ישוע אמר,
אִם תִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי תַּעֲמְדוּ בְּאַהֲבָתִי, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי שָׁמַרְתִּי אֶת מִצְווֹת אָבִי וַהֲרֵינִי עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ. (יוחנן טו 10).
יְדִידַי אַתֶּם — אִם תַּעֲשׂוּ אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. (יוחנן טו 14).
הקורינתים לא צייתו, לכן הם לא עמדו באהבתו, הם לא היו "ידידיו". לא כל המאמינים אוהבים את אלוהים. אחרת, ישוע לא היה מצווה עלינו זאת (יוחנן יד:21; כא:15-17).
כמשיחיים, אנו יכולים לאהוב את אלוהים משום שחווינו את חסדו (הראשונה ליוחנן ד:19). אך למרבה הצער, אנו גם יכולים לעתים לזנוח את האהבה שלנו כלפי אלוהים כפי שאנו יכולים לזנוח את אהבתנו לאחרים. במצב שכזה, אנו נמצאים תחת קללתו של אלוהים במקום תחת ברכתו בחיים הללו.
התאולוג קית' קרל מסכם יפה,
"בהתבסס על הראיות הלקסיקליות, המילה anathema, כפי שהיא שומשה, לעולם לא התייחסה להרשעה הנצחית. לכן, סביר להניח שלא ניתן להכניס את המשמעות הזאת אל תוך הראשונה אל הקורינתים טז 23 והאיגרת את הגלטים א 8. יש לנו שתי אפשרויות, או שהכוונה למוות פיזי, כלומר (הראשונה אל הקורינתים ה 5, לְאָבְדָן הַגּוּף) או נידוי קהילתי. פעמים רבות, שאול קרא למאמינים להפריד את עצמם ממאמינים שלא מצייתים בקרבם. לדוגמה הוא מצווה על התסלוניקים לא להתחבר עם מאמינים שמסרבים לעבוד (השנייה לתסלוניקים ג 14-15); מאמין שנואף אמור להיות מנודה מהקהילה (הראשונה אל הקורינתים ה 2); על המאמינים להתרחק ממאמינים שגורמים לפילוגים (טיטוס ג 10-11); להתרחק מאלו שגורמים למריבות וכאלה שמתעים אחרים (רומים טז 17-18); ושני מאמינים שנשברה ספינת אמונתם, נמסרו לשטן כדי שילמדו שלא לגדף (הראשונה לטימותיאוס א 20)"14
הראשונה לקורינתים טז 23 וגלטים א 8 ככל הנראה מהדהדים את הברכות והקללות שהוצגו לפני עם ישראל כרקע מחשבתי (דברים כח-ל). בפרקים הללו הם מוזהרים לגבי הקללות שיבואו עליהם אם הם לא יצייתו לאחר כניסתם לארץ המובטחת. כל ההשלכות הללו מתייחסות לסוג מסוים של משפט זמני, לא נצחי. את ההשלכות הללו ניתן לסכם בתור: תבוסה, מחלות,שממון, גלות ומוות. אלו הן ההשלכות לחוסר הציות של עם ישראל. הרשעה נצחית לא קיימת ברשימה הזו. אין שום סיבה לקסיקלית לטעון שהמילה anathema מתייחסת להרשעה הנצחית. ההבנה הזו מוסקת רק מרומים ט 3, שם שאול בכלל ככל הנראה מבקש שהמשיח ייקח את חייו, ממש כמו משה, כדי שהעם ינצל ממשפט או אסון לאומי. להיות "מוחרם" בגלטים א 8 או בראשונה אל הקורינתים טז 23 משמע לחוות סוג מסויים של משפט זמני, שכולל ניתוק מההתחברות עם המשיח, ומההתחברות עם מאמינים אחרים, כמו בעזרא י 8.
הערות:
1. שמות כב 19; ויקרא כז 28, 29; במדבר כא 2; דברים ב 34; ז 2; יג 6; כ 17; יהושע י 28; יא 11, 12, 20, 21; שמואל א טו 3, 8, 9, 15, 18, 20; מלכים א ט 21; מלכים ב יט 11; דברי הימים א' ד 41; דברי הימים ב כ 23; לב 14; ישעיהו לד 2; לז 11; ירמיהו כה 9; נ 21, 26; נא 3; דניאל יא 44.
2. לדוגמה, שמות כב 19; ויקרא כז 28, 29; במדבר כא 2, 3; דברים ב 34; ז 2; יג 6; כ 17; יהושע י 28; יא 11, 12, 20, 21; שמואל א טו 3, 8, 9, 15, 18, 20; מלכים א ט 21; מלכים ב יט 11; דברי הימים א ד 41;דברי הימים ב כ 23; לב 14; ישעיהו לד 2; לז 11; ירמיהו כה 9; נ 21, 26; נא 3; דניאל יא 44.
3. לדוגמה, Schreiner, Romans, 480.
4. BDAG, 105, לדוגמה, אוֹת מִן (apo) הַשָּׁמַיִם (מרקוס ח 11).
5. לדוגמה הגלטים נפלו מהחסד (כלומר מדרך החיים של החסד) ונותקו מן (apo) המשיח (גלטים ה 4). השריגים הבלתי פוריים ביוחנן טו נותקו מההתחברות עמו.
6. BDAG, 525
7. ביטוי זה מתייחס לחיים הפיזיים, תהלים סט 29 שם יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים משמעו "שימותו". ראו להרחבה, Mounce, The Book of Revelation 96.
8. John Durham, Exodus, Word Biblical Commentary (Dallas: Word, 2002), 3:432. קיימות שש התייחסויות ל"ספר החיים" בתנ"ך. בשמות לב 32, 33; ,תהלים סט 29; ישעיהו ד 3; יחזקאל יג 9; דניאל יב 1. כל אלו מתייחסים לאלו שרשומים כחיים עלי אדמות. להימחה מספר החיים משמע למות פיזית, לא נצחית. קייסר אומר, "להימחה מספר החיים משמעו להינתק מברכתו של אלוהים, לסבול מוות פיזי בטרם עת, כפי שמשה ביקש להימחה מהספר של אלוהים- כדי שהוא ימות, במקום שעם ישראל יושמד" (שמות לב 32; תהלים סט 29). ראו See L. Kaiser, “Book of Life” in L. Kaiser, “Book of Life,” in The International Standard Bible Encyclopaedia (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1939), 1:503.
9. ראו Allen P. Ross, “Genesis,” in Bible Knowledge Commentary: The Old Testament, ed. John F. Walvoord and Roy B. Zuck (Colorado Springs: Cook, 1996), 156.
10. Schreiner, Romans, 479.
11.Thomas R. Schreiner, “Corporate and Individual Election in Romans 9: A Response to Brian Abasciano,” JETS 49, no. 2 (June 2006): 371, 74.
12. כלי הזעם אותם אלוהים הכין לחורבן ברומים ט 22 מתייחסים באופן קולקטיבי לעם ישראל המתואר כ"הדור הזה", דור רע ומנאף. לא מדובר כאן על כך שאלוהים ייעד בני אדם להיות מנותקים ממנו נצחית.
13. Schreiner, “Corporate and Individual Election in Romans 9: A Response to Brian Abasciano,” 374.
14.Krell, Temporal Judgment and the Church: Paul’s Remedial Agenda in 1 Corinthians, s.v. chapter 7.
המאמר תורגם מפרק 58 מתוך ספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).
]]>יְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו: חַיֵּי עוֹלָם לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת. (אל הרומים ב 6-7).
שאול טוען בקטע המפורסם באיגרת אל הרומים פרק ב, שאלוהים יעניק "חיי עולם" על פי מעשיו של המאמין. אז, האם שאול סותר את עצמו? איך הוא היה יכול לטעון דבר שכזה? הרי בפרק אחרי הוא יטען את ההפך הגמור (רומים ג 24)! אך כאן שאול טוען שחיי עולם יינתנו כגמול לאלו שמתמידים בעשיית הטוב. במאמר הזה נציע פתרון לסתירה שקיימת כאן. אנו נראה שכמו שיש שני סוגים שונים של ירושות (ראו המאמרים: "לאבד את הירושה" "אם נתענה איתו", "הירושה באיגרות") קיימים גם שני צדדים לחיי העולם.
כל קוראי הברית החדשה מכירים את ההבטחה הנפלאה של מתנת חיי העולם. שהכניסה הסופית שלנו למלכות היא מתנה, דרך אמונה בלבד ללא תלות במעשים.
וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ מֹשֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן-הָאָדָם לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ (יוחנן ג 14-15).
אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים. (יוחנן ה 24)
הֵן זֶהוּ רְצוֹן אָבִי: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. (יוחנן ו 40).
בני אדם מקבלים חיי עולם על בסיס אמונה בלבד, וללא שום תנאי אחר.
הביטוי "חיי עולם" (zōē aiōnios) מופיע 41 פעמים בברית החדשה (לפחות בשפה היוונית). המשמעות השכיחה לביטוי היא מתנת הלידה החדשה שדרכה נכנסים למלכות השמיים דרך אמונה בלבד. לעומת זאת, קריאה זהירה של הברית החדשה מראה שהביטוי "חיי עולם" מתבטא בשתי דרכים. כל פעם שהביטוי "חיי עולם" מופיע בתור השגה עתידית (15 פעמים, 35% מהמקרים), הוא תמיד מבוסס על מעשים (מתי יט 16, 29; כה 34, 46; מרקוס י 17, 30; לוקס י 25; יח 30; יוחנן ד 36; ו 27; יב 25; רומים ב 7; ו 22; גלטים ו 8; יהודה 21). כאשר הביטוי "חיי עולם" מופיע בתור קניין בהווה (19 פעמים, 44% מהמקרים) התנאי היחיד הוא אמונה ( יוחנן ג 15, 16; ד 14, שותה=מאמין; ד:30; ה:24, 39-40; ו:27-29, 40, 47, 54, 68-69; י 27-28 הולכות=מאמינות; יז:2; מעשי השליחים יג 46-48, רומים ה 21;הראשונה לטימותיאוס א 16; טיטוס ג 5-7; הראשונה ליוחנן ה 11, 13). העובדה ששליש מהפעמים השגת חיי העולם מותנית במעשים, מדגישה שמדובר בשני היבטים שונים של חיי העולם: הקניין בהווה דרך אמונה בלבד, והתנסות עתידית עמוקה או איכותית יותר עם חיי העולם המושגת באמונה ומעשים. ההיבט הראשון מתייחס להשגת החיים עצמם, ההיבט השני מתייחס להשגת איכות חיים גבוהה יותר בעתיד. לדוגמה:
חַיֵּי עוֹלָם לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת (אל הרומים ב 6-7).
מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם (גלטים ו 8)
הָאוֹהֵב אֶת נַפְשׁוֹ מְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַשּׂוֹנֵא אֶת נַפְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה יִשְׁמְרֶנָּה לְחַיֵּי עוֹלָם. אִם מִישֶׁהוּ מְשָׁרֵת אוֹתִי, שֶׁיֵּלֵךְ אַחֲרַי; הֵיכָן שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי, שָׁם יִהְיֶה גַּם מְשָׁרְתִי. אִישׁ אִם יְשָׁרֵת אוֹתִי, הָאָב יְכַבֵּד אוֹתוֹ (יוחנן יב 25-26)
וְכָל מִי שֶׁעָזַב בָּתִים אוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת אוֹ אָב וָאֵם אוֹ אִשָּׁה אוֹ בָּנִים אוֹ שָׂדוֹת לְמַעַן שְׁמִי — יְקַבֵּל פִּי מֵאָה וְיִירַשׁ חַיֵּי עוֹלָם (מתי יט 29).
אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁאַתֶּם מְשֻׁחְרָרִים מֵהַחֵטְא וּמְשֻׁעְבָּדִים לֵאלֹהִים, יֵשׁ לָכֶם פְּרִי הַמֵּבִיא לִידֵי קְדֻשָּׁה, וְהַתּוֹצָאָה הִיא חַיֵּי עוֹלָם (רומים ו 22).
חוקרים מכירים בכך שכאשר המילה "עולם" (aiōnios) מקושרת למילה "חיים" אז מדובר על משמעות רחבה יותר מחיים שלא נגמרים. הלקסיקון של לואו נידה, למשל אומר, "השילוב עם ζωή (חיים) כאן הוא לא רק אלמנט זמני (או כמותי), אלא גם איכותי"1. במקרים האלה הם מציעים שהרעיון של "חיים אמיתיים" אמור להיות כלול בתרגומים. עלינו להבין שבכתבי הקודש המונח "חיי עולם" איננו מתייחס לישות סטטית; מדובר על רעיון רחב יותר מאשר הלידה החדשה (יוחנן כ 31; הראשונה ליוחנן ג 14, 15; ה 12). מדובר על מערכת יחסים דינאמית עם המשיח עצמו. מערכת יחסים הגדלה ומתעמקת ככל שאנו נושאים את הצלב יום יום, מתכחשים לעצמנו, והולכים אחריו. ישוע לימד אותנו אודות העיקרון הזה כאשר הוא אמר:
וְאֵלֶּה הֵם חַיֵּי עוֹלָם: שֶׁיַכִּירוּ אוֹתְךָ, אֱלֹהֵי הָאֱמֶת לְבַדּוֹ, וְאֶת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ — אֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. (יוחנן יז 3).
קידום ההיבט הדינמי הזה של חיי העולם הוא בדיוק הדבר אליו ישוע התייחס כאשר דיבר על "ישועת הנפש" (ראו המאמר "איך מושיעים את הנפש?").
הוא הסביר במקום אחר שהחיים הללו אמורים לגדול בשפע: אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם. (יוחנן י 10). אך הגדילה היא לא אוטומטית; היא תלויה בהיענות שלנו. האינטימיות שלנו עם האדון גדלה ככל שאנו מתמסרים אליו יותר באהבה.
לזה התייחס שאול כאשר הוא הפציר בטימותיאוס: אֱחֹז בְּחַיֵּי עוֹלָם אֲשֶׁר נִקְרֵאתָ אֲלֵיהֶם וַאֲשֶׁר הִצְהַרְתָּ עֲלֵיהֶם אֶת הַהוֹדָאָה הַיָּפָה בְּמַעֲמַד עֵדִים רַבִּים. (הראשונה לטימותיאוס ו 12).
לקבל חיי עולם זה דבר אחד, אך לאֱחֹז בחיי העולם זה דבר שונה. ההיבט של הצד הראשון הוא סטטי; ואילו השני הוא דינאמי. הראשון תלוי באלוהים; השני תלוי בנו. הראשון הוא דרך אמונה בלבד; ואילו האחיזה כרוכה באמונה ובלִשְׁמֹר אֶת הַמִּצְוָה בְּטֹהַר (הראשונה לטימותיאוס ו 14). אלו שעשירים בעולם הזה ונותנים בנדיבות יהיו יכולים לֶאֱצֹר לְעַצְמָם אוֹצָר טוֹב לֶעָתִיד, כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיגוּ אֶת הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים. (הראשונה לטימותיאוס ו 19). חיי עולם הם לא הלידה החדשה בלבד; אלו הם גם הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים הגדלים דרך אמונה וציות. העניין הזה לא אמור להפתיע אותנו. הכתובים גדושים בפסוקים המלמדים שהעושר של החיים הרוחניים שלנו תלוי בציות הרוחני שלנו. נאמר לבני ישראל:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם (דברים ד 1).
מחשבה דומה מתבטאת בויקרא יח 5 שם נאמר לבני ישראל:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה.
אם נזכור שחיי עולם הם לא רק כמות אלא גם איכות חיים בתוך מערכת היחסים עם אלוהים, אנו לא נתקשה לפרש את הפסוקים שלכאורה סותרים את העקרון שמקבלים חיי עולם דרך אמונה בלבד.
בגלטים ו 8-9 למשל, חיי עולם הם משהו שמקבלים בזכות זריעה:
מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם. אַל נָא יִרְפּוּ יָדֵינוּ מֵעֲשׂוֹת טוֹב; בְּבוֹא הָעֵת נִקְצֹר, אִם לֹא נִרְפֶּה (גלטים ו 8-9).
אם הקטע הזה מדבר על הישועה מאגם האש, אז הישועה תלויה במעשים. מה שסותר את הכתובים. אלא שהקטע מלמד שאם נזרע ברוח, אנו נקצור (בעתיד) חיי עולם. כלומר, נקצור איכות גבוהה יותר או התנסות עשירה יותר עם חיי העולם שכבר יש לנו. הדבר מקביל עם החיים הפיזיים שלנו. אנו קיבלנו חיים במתנה, אבל עלינו לפתח אותם בדרכים שונות.
לאור מה שנאמר לעיל, יש לנו כעת את המפתח הפרשני לקטע המסובך שברומים ב 5-13. בכל פעם שחיי העולם מופיעים כגמול בברית החדשה, הם מופיעים בתור משהו שעלינו להשיג בעתיד. אך כשהם מופיעים כמתנה, מדובר על חיים שמקבלים בהווה. אף אחד לא יכול לקבל חיי עולם כגמול, כלומר, לחוות אותם בשפע אם הוא קודם לא קיבל את מתנת חיי העולם.
עם ההבנה הזו עלינו לגשת לרומים ב 5-13. שם מדובר על חיי עולם בזמן עתיד ודרך מעשים.
אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו: חַיֵּי עוֹלָם לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת, אַךְ חֵמָה וְזַעַם לַסּוֹרְרִים אֲשֶׁר אֵינָם נִשְׁמָעִים לָאֱמֶת אֶלָּא לָעַוְלָה; צָרָה וּמְצוּקָה עַל נֶפֶשׁ כָּל אָדָם הָעוֹשֶׂה רַע, עַל הַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם עַל הַלֹּא-יְהוּדִי; אַךְ תִּפְאֶרֶת וְכָבוֹד וְשָׁלוֹם לְכָל הָעוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב, לַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם לְמִי שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי. (רומים ב 6-10).
שאול מתחיל את הקטע עם עיקרון כללי: אלוהים יגמול, כלומר, ישלם לכל איש כמעשיו (פס' 6). לאחר מכן שאול מיישם את העיקרון הזה על הנושעים בפס' 7 ובפס' 10 ועל הלא נושעים בפסוקים 8-9. המבנה הספרותי של הקטע הופך את פסוקים 8-9 למקבילים ואת פס' 7 מקביל לפס' 10. הבעיה העיקרית בפסוקים הללו היא שפסוקים 7 ו-10 מבטיחים חיי עולם על בסיס מעשים, מה שנוגד לגמרי את מה ששאול אומר ברומים ג 19-22 (בהנחה וחיי העולם בשני המקומות מתכוונים למתנת הלידה החדשה).
הפתרון הוא שחיי העולם ברומים ב אינם מתייחסים לכניסה למלכות השמיים, אלא להתנסות איכותית עם חיי העולם שמתחילה בחיים האלה ואשר תימשך בחיים הבאים כגמול על התמדה במעשים טובים. זה נכון ששום אדם שאין לו חיי עולם, לא יכול להשיגם דרך מעשים. אבל זה גם נכון שמישהו שיש לו כבר חיי עולם, יכול להשיג את ההיבט השני של חיי העולם; התנסות עמוקה או איכותית יותר עם החיים שיש לו.
בעתיד, יבוא יוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִשְׁפַּט-הַצֶּדֶק שֶׁל אֱלֹהִים (ב 5), אלוהים ישפוט את כולם, מאמינים ולא מאמינים, על בסיס מעשים. העיקרון הכללי בפס' 6 הוא שכל אדם, בין אם הוא נושע או לא, יקבל גמול על בסיס מעשיו בעתיד.
שאול מתייחס בקטע הזה לאמת מאוד מוכרת בתנ"ך.
רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד (משלי כא 21)
עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים (משלי כב 4).
התנ"ך מלמד שמאמינים שרודפים אחר צדק וענווה יקבלו שפע של חיים וכבוד. הקטעים הללו מסבירים היטב את דבריו של שאול, אין צורך להכניס כל מיני תאולוגיות המכריחות את עצמן על הטקסט.2
העיקרון הזה מופיע לעתים קרובות בברית החדשה גם כן; החיים של המאמינים כמו גם של הלא מאמינים ייבחנו בעתיד. המאמין יעמוד לפני משפט כס המשיח שם הוא יישפט על פי מעשיו (רומים יד 12; השנייה לקורינתים ה 10; גלטים ו 6; מתי יב 36-37; יוחנן ה 28, 29).
הלא מאמין יעמוד לפני כס המשפט הגדול והלבן ושם הוא יישפט על פי מעשיו (התגלות כ 11-12).
לאחר מכן שאול מתחיל להרחיב על המשפט של הגויים המאמינים על בסיס מעשיהם ברומים ב 12-16. הנקודה שלו היא שאלוהים אינו נושא פנים. כולם ישפטו על פי מעשיהם, מאמינים ולא מאמינים, יהודים וגויים.
הוא כותב,
שֶׁכֵּן כָּל אֲשֶׁר חָטְאוּ בְּלִי תּוֹרָה גַּם יֹאבְדוּ בְּלִי תּוֹרָה, וְכָל אֲשֶׁר חָטְאוּ וְיֵשׁ לָהֶם תּוֹרָה, עַל-פִּי הַתּוֹרָה יִשָּׁפְטוּ (רומים ב 12).
אלו שלא נחשפו להתגלות של אלוהים יאבדו. אך אלו שכן קיבלו התגלות יוערכו על פי התגובה שלהם לאותה התגלות. הפסוק הבעייתי הוא רומים ב 13.
הֲרֵי לֹא שׁוֹמְעֵי הַתּוֹרָה צַדִּיקִים לִפְנֵי אֱלֹהִים, אֶלָּא הַמְקַיְּמִים אֶת הַתּוֹרָה הֵם אֲשֶׁר יֻצְדְּקוּ.
זה נראה שהפסוק סותר לכאורה את רומים ג 28 וגלטים ב 16,
וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה (רומים ג 28).
וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ וְלֹא בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר. (גלטים ב 16).
במקום אחד שאול אומר שהאדם "מוצדק" על ידי התורה, ובמקום הוא אומר שאין אחד שיוצדק על פי התורה. מדובר בסתירה בהנחה שהמשמעות של המילה "הצדקה" היא זהה בשני המקומות. אך המשמעות איננה זהה. ברומים ג 4 שאול משתמש במשמעות שונה למילה הצדקה, משמעות הדומה לזו שיעקב משתמש.
חָלִילָה! צָרִיךְ שֶׁיֻּכַּר כִּי הָאֱלֹהִים נֶאֱמָן וְכָל אָדָם כּוֹזֵב, כַּכָּתוּב: "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ" (רומים ג 4).
כאן שאול משתמש במילה תִּצְדַּק במובן של "להיות צודק", "להוכיח צדקה מוסרית, או להוכיח נכונות"3. זו ההצדקה עליה דיבר יעקב (יעקב ב 24). על פי יעקב יש שני סוגי הצדקה (ראו המאמר "יעקב ב").
רוֹאִים אַתֶּם כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. (יעקב ב 24).
הם כבר הוצדקו במובן החוקי והרשמי, כלומר, הם כבר קיבלו את ההצדקה של אלוהים (רומים ה 1), והם לעולם לא יחוו ניתוק נצחי מאלוהים. אך זה ברור שקיימת גם הצדקה מוסרית או מעשית בברית החדשה, שבה המאמין מוכיח את הצדק המוסרי שלו. שוב, לא מדובר על ההצדקה החוקית של המאמין מול אלוהים, המבוססת על קורבנו של המשיח (השנייה לקורינתים ה 21). ההצדקה הראשונה היא דרך אמונה ואילו השנייה על בסיס מעשים. ההקשר קובע על איזו הצדקה מדובר. אם מעשים הם התנאי להצדקה ברומים 13, אז הפסוק בשום אופן לא יכול לדבר על ההצדקה החוקית שמקבלים דרך אמונה בלבד ללא תלות במעשים.
שאול לא אומר שההצדקה ברומים ב 13 היא הישועה מניתוק נצחי. מאוחר יותר הוא מתייחס אליה כאל שבח מאלוהים (רומים ב 29), ביטוי ששאול מקשר לשכר (הראשונה לקורינתים ד 5). רומים ב 29, שמדבר על קבלת שבח מאלוהים, מגדיר את סוג ההצדקה שברומים ב 13- מדובר בצדקה מוסרית ושבח, לא בכניסה למלכות השמיים. לקבל שבח מאלוהים לא שקול לקבלת ישועה או לכניסה למלכות השמיים. למה שאלוהים ישבח מישהו על כניסה למלכות השמיים? אף אחד לא היה ראוי לכך בכלל! הכניסה למלכות היא חינם דרך אמונה ללא מעשים.
לכן, אפשר להבין את רומים ב 13 כך,
"הרי לא שומעי התורה הם צדיקים מוסרית, אלא המקיימים את התורה הם אלו שיוכרזו כצדיקים מוסרית."
שאול ממשיך,
גּוֹיִים שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה וְהֵם מְקַיְּמִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה כְּדָבָר מוּבָן מֵאֵלָיו, הֵם תּוֹרָה לְעַצְמָם אַף שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה. הֵם מַרְאִים שֶׁפֹּעַל הַתּוֹרָה כָּתוּב בְּלִבָּם, שֶׁכֵּן מַצְפּוּנָם מֵעִיד בָּהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מְחַיְּבוֹת אוֹ מְזַכּוֹת אוֹתָם (רומים ב 14-15).
בעוד רבים טוענים שהגויים הללו הם פגאנים ולא נושעים, זה ברור מדבריו של שאול שהוא חושב על מאמינים בפסוקים 12-15. הוא אומר שהתורה כתובה בליבם (פס' 15), מה שמצביע על הלידה החדשה שלהם. שאול אומר באופן דומה לקורינתים, רוֹאִים בְּבֵרוּר שֶׁאַתֶּם אִגֶּרֶת הַמָּשִׁיחַ הַנֶּעֱזֶרֶת עַל-יָדֵינוּ — כְּתוּבָה לֹא בִּדְיוֹ, אֶלָּא בְּרוּחַ אֱלֹהִים חַיִּים, לֹא עַל לוּחוֹת אֶבֶן, אֶלָּא עַל לוּחוֹת שֶׁל לֵב בָּשָׂר. (השנייה לקורינתים ג 3). הוא מתאר אותם ברומים ב 26-29 בתור אלו המקיימים את דרישות התורה ולכן נחשבים כנימולים. אלו תיאורים שלא יכולים להיאמר על גויים פגאנים ולא נושעים.
הקטע לעיל (רומים ב 6-8) מזכיר את דבריו של ישוע ביוחנן ה 29: וְיֵצְאוּ עוֹשֵׂי הַטּוֹב לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים וְעוֹשֵׂי הָרָע לִתְקוּמָה שֶׁל מִשְׁפָּט.
מדובר בפסוק שבלבל פרשנים רבים. זה נראה שכדי להגיע לתקומה מן המתים של המאמינים, עלינו לעשות את הטוב, מה שאומר שהישועה מותנית במעשים. אך אם מבינים את התקומה של החיים כ"תחייה טובה יותר", תחייה לכבוד מיוחד, עליה מדבר מחבר אל העברים (אל העברים יא 35) במקום התקומה הכללית של כל המאמינים, אז אין שום בעיה עם הפסוק. בנוסף לכך, ההבנה הזו מסתדרת גם עם משאלתו של שאול: בְּתִקְוָה שֶׁאַגִּיעַ לַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים (פיליפים ג 11).
יתרה מזאת, התקומה לכבוד מיוחד המבוססת על מעשים (כלומר התחייה הטובה יותר של אל העברים יא 35 ופיליפים ג 11) מהווה ניגוד מתאים וטוב יותר לתקומת המשפט המבוססת על מעשים רעים מאשר אם הוא היה מדבר על התקומה הכללית של כל הנושעים דרך אמונה בלבד מול התקומה של הרשעים.
הדרך הנוספת בה אפשר להבין את הפסוק הזה היא שמדובר ב"סינקדוכה", כלומר ניב שבו החלק מייצג את השלם. במקרה הזה, ישוע פשוט מדבר על מה שהגיוני ומצופה מהמאמינים (לעשות טוב). במילים אחרות, המאמינים שעושים טוב, מייצגים את כל המאמינים (גם את אלו שעושים רע).
המאמין המתמיד במעשים טובים יקבל את גמול חיי העולם, כלומר התנסות עם חיים איכותיים יותר עם אלוהים. זה נכון שאדם לא נושע לא יכול לקבל גמול במלכות השמיים אך זה לא נכון לגבי אדם נושע. הלא נושעים לא יכולים לקבל כבוד, תפארת ושלום, אך הנושעים יכולים, אם הם מַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב (רומים ב 7).
הערות:
1. Louw-Nida, 1:641
2. כמו לדוגמה שרומים ב' מלמד שמאמינים אמיתיים מתאפיינים בהתמדה בעשיית הטוב, או שההתמדה בעשיית הטוב היא אכן תנאי לישועה אך אלוהים הוא זה שמתמיד דרכנו לא ואנחנו, או שהתנאים לישועה הם אמונה והתמדה בעשיית הטוב (עליה אנו אחראים), ועוד הסברים שכופים את עצמם על הטקסט.
3. BDAG, עמ' 249. זו משמעות שכיחה של הפועל בברית החדשה (מתי יא 19, יב 37; לוקס ז 35, י 29, טז 15; הראשונה לקורינתים ד 4; הראשונה לטימותיאוס ג 16).
המאמר הוא תרגום של פרק 17 מתוך ספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).
]]>הִזָּהֲרוּ שֶׁאִישׁ לֹא יוֹלִיךְ אֶתְכֶם שׁוֹלָל בְּפִילוֹסוֹפְיָה וּבְתַעְתּוּעֵי הֶבֶל, עַל-פִּי מָסוֹרוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם, עַל-פִּי עִקְּרֵי הָעוֹלָם וְלֹא עַל-פִּי הַמָּשִׁיחַ. (קולוסים ב 8)
כאשר בוחנים את ההקשר, ניתן לגלות ששאול לא מגנה את הפילוסופיה בפני עצמה. מספר פסוקים לפני כן, שאול אמר שכל ה"חכמה" נמצאת במשיח (קולוסים ב 3). אם אנו אוהבים את המשיח, אז אנו אוהבים חוכמה- מה שאומר שאנו אוהבים פילוסופיה (משמעות המילה ביוונית היא אהבת החכמה). מעבר לכך, שאול בעצמו היה פילוסוף, שהרי הוא הגן על האמונה (השנייה לקורינתים י 3-5; פיליפים א 7), בהיגיון (מעשי השליחים יז 2, 4, 17; יח 4, 19; כו 28), ואף היה בקיא בפילוסופיות כאלו ואחרות והשתמש בהן לטובת טיעוניו (מעשי השליחים יז 28; טיטוס א 12) במהלך שירותו.
בקולוסים ב 8 שאול מגנה פילוסופיה ספציפית, הוא מגנה את הפילוסופיה הגנוסטית בקולוסה. הפילוסופיה הגנוסטית כללה סגפנות, פולחן מלאכים, וחזיונות מזויפים (קולוסים ב 16-23). זו הייתה פילוסופית המיועדת לכיליון (פס' 22). אשר מקורה ממסורות בני אדם (פס' 8), במקום מאלוהים. למעשה מקורה מן השדים עצמם (הראשונה לטימותיאוס ד 1).
העניין עשוי להפתיע רבים, אבל אנו זקוקים לפילוסופיה כדי להיות תיאולוגים טובים. תאולוגיה בריאה משתמשת באמצעים פילוסופיים כמו חוקי הלוגיקה (חוק האי סתירה לדוגמה- דבר אלוהים לא יסתור את עצמו) או בשפה פילוסופית המתארת דוקטרינות מורכבות (השילוש הוא שלוש אישיויות בישות אחת). למעשה, ניתן להשוות בין פילוסופיה לחוקי הדקדוק. ללא החוקים הללו, ההתעסקות בתאולוגיה היא בלתי אפשרית. האם זה אומר שאנו מאמינים שהדקדוק הוא סמכותי יותר מהתאולוגיה? זו שאלה חסרת כל היגיון. אנו זקוקים לדקדוק כדי להתעסק בתאולוגיה- כמו שאנו זקוקים לפילוסופיה כדי לעסוק בתיאולוגיה.
הציווי של שאול בקולוסים ב 8 למעשה תומך בלימוד פילוסופיה. כפי שסי. אס. לואיס כתב: "פילוסופיה טובה חייבת להתקיים, לכל הפחות כדי לתת מענה לפילוסופיה רעה".1
נניח לרגע בצד את ההתעלמות מההקשר של הפסוק, קיימת בעיה לוגית בטיעון נגד ההתעסקות בפילוסופיה. הטיעון מפריך את עצמו. למה? משום שכדי לנסח טיעון נגד פילוסופיה, הטוען יצטרך לחשוב באופן פילוסופי נגד תחום הפילוסופיה. אם הטוען חושב באופן פילוסופי, אז הוא מתעסק במה ששאול אסר עליו לכאורה להתעסק! למה אני אומר את זה? משום שמישהו שטוען טענה, הוא בהכרח עושה ניתוח לוגי ומשתמש בחוגי הלוגיקה והשפה כדי ליצור טיעון תקף ונאות, וזה אומר שהוא מתעסק בפילוסופיה! האם עלינו להאמין שרוח הקודש הנחתה את שאול לצוות עלינו דבר הסותר את עצמו?
שאול השליח לא גינה את ההתעסקות בפילוסופיה בתור תחום בפני עצמו. אלא הוא מזהיר מפני פילוסופיות הרסניות ושקריות. אלו הטוענים ששאול התנגד לפילוסופיה עצמה חייבים להוציא את הפסוק מהקשרו כדי לטעון זאת. ולמעשה, הטוענים שהפילוסופיה מזיקה, מחזיקים בעצמם בפילוסופיה מסוימת (שהפילוסופיה מזיקה) ומשתמשים בכלים פילוסופיים כדי לטעון את טענתם.
הערות:
1. C. S. Lewis, “Learning in War-Time,” in The Weight of Glory and Other Addresses (Orlando, FL: Macmillan, 1980,), 28.
]]>