מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

ואהבת לרעך כמוך – את מי עלינו לאהוב?

"השומרוני הטוב". הרבה לפני שהפך לְחוק, היה השומרוני הטוב סיפור, שסיפר ישוע כתשובה לְבעל תורה, ששאל אותו כיצד עליו למצוא חן בעיני אלוהים.

סיפור, שהפך עם השנים לְמונח שגור וידוע המתאר נכונות של אדם לעזור לְזר, ללא שום תמורה. על בסיס סיפורו של ישוע, מדינות רבות בְּאירופה ובארצות הברית חוקקו את "חוק השומרוני הטוב", שנחקק בְּרוח הביטוי.

אבל לא בְּמקרה הפך הסיפור או המשל, שסיפר ישוע, לְחוק, וגם לְאחד הסיפורים המפורסמים ביותר בָּהיסטוריה האנושית.

סיפור השומרוני הטוב מבקש לתת תשובה לָשאלה; מי ה"לרעך" הזה שעלינו לאהוב?

מתוך הבשורה על פי לוקס, פרק י:

"אִישׁ אֶחָד, בַּעַל תּוֹרָה, קָם לִבְחֹן אוֹתוֹ וְאָמַר: "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם? "שָׁאַל יֵשׁוּעַ: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא? "הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יָפֶה עָנִיתָ, עֲשֵׂה זֹאת וְתִחְיֶה."אֲבָל מֵאַחַר שֶׁרָצָה לְהַמְצִיא הֶצְדֵּק לְעַצְמוֹ, שָׁאַל אֶת יֵשׁוּעַ: "וּמִי הוּא רֵעִי?" הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים. וְהִנֵּה כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים. נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוֹ עַל בְּהֶמְתּוֹ וְהוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל פֻּנְדָּק וְשָׁם דָּאַג לִצְרָכָיו. לְמָחֳרָת הוֹצִיא שְׁנֵי דִּינָרִים, נְתָנָם לְבַעַל הַפֻּנְדָּק וְאָמַר: 'דְּאַג לוֹ אַתָּה; וְכָל מַה שֶּׁתּוֹסִיף אַחֲזִיר לְךָ בְּשׁוּבִי. 'וּבְכֵן מַה דַּעְתְּךָ, מִי מִן הַשְּׁלוֹשָׁה הָיָה רֵעַ לַנּוֹפֵל בִּידֵי הַשּׁוֹדְדִים?" הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "זֶה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד." אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵּן גַּם אַתָּה." (לוקס י 25-37)

 

לוקס, לא נותן רקע לָאירוע, כל מה שאחנו יודעים זה שבְּאחת הפעמים בָּהן ישוע לימד, ניסה אחד השומעים לאתגר אותו:

אִישׁ אֶחָד, בַּעַל תּוֹרָה, קָם לִבְחֹן אוֹתוֹ וְאָמַר: "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?" (לוקס י 25)

בעל תורה, זה סופר המומחה בָּדין עברי, קצת כמו עורך דין של היום. אותו בעל תורה ניסה לאתגר את ישוע.

הראוי הוא, שהמורה עומד והתלמידים יושבים. אך אותו בעל תורה קם. הוא לא שאל את השאלה בתור סטודנט כנוע, אלא קם במטרה לבחון ולערער את סמכותו של ישוע, ואולי אפילו לנסות לטמון לו מלכודת.

 

המונח 'לרשת חיי עולם', מתאר את הירושה של המאמין בָּעולם הבא; ראו מתי יט פסוק 29. האמונה שלנו מושיעה אותנו. אבל הדרך בה אנחנו בוחרים לחיות את החיים שלנו; ההתנהגות שלנו בָּעולם הזה; היא שמשפיעה על התמלוג שלנו בָּעולם הבא – השכר שנקבל מאלוהים, על הבחירות שקיבלנו בְּמהלך חיינו.

 

שָׁאַל יֵשׁוּעַ: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא? "הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." (לוקס י 26-27)

ישוע, זיהה את הניסיון של בעל התורה, וכמו מורה טוב, ענה לו – לא עם תשובה, אלא עם שאלה נגדית; "אתה, בתור בעל תורה, אמור לדעת. תגיד לי אתה, מה כתוב בָּתורה?".

בעל התורה ציטט בחזרה את הפסוקים מהתורה. מה שמעניין, זה שבעל התורה זיהה את הקשר שבין לאהוב את אלוהים, לבין לאהוב את רעך כמוך. משהו שישוע בעצמו כבר לימד כמה פרקים מוקדם יותר.

אי אפשר לאהוב את אלוהים מבלי שאוהבים בני אדם אחרים. אבל העניין פה, או יותר נכון הויכוח פה, הולך להתמקד על נקודה אחרת.

אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יָפֶה עָנִיתָ, עֲשֵׂה זֹאת וְתִחְיֶה." (לוקס י 28)

או במילים אחרות, תחייה בָּפועל את מה שאתה יודע. זה שלמדת ידע על אלוהים, או שאתה מסוגל לזכות בְּחידון התנ"ך, לא בהכרח אומר שאתה יודע את אלוהים, או שאתה מיישם בָּפועל את הידע שלך. ידע תיאולוגי הוא לא המטרה, אלא רק אמצעי.

בְּ'עשה זאת ותחייה', ישוע מתייחס לְויקרא יח:

אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה)

קטע המתייחס לָברכות של אלוהים על מי שחי בהתאם למצוותיו, ומופיע ממש כמה פסוקים לפני מצוות ואהבת לרעך כמוך.

 

אֲבָל מֵאַחַר שֶׁרָצָה לְהַמְצִיא הֶצְדֵּק לְעַצְמוֹ, שָׁאַל אֶת יֵשׁוּעַ: "וּמִי הוּא רֵעִי?" (לוקס י 29)

האהבה של בעל התורה, היתה סלקטיבית לְאנשים מסויימים בלבד, לכן, הוא ניסה לכוון את הדיון בדיוק לשם. עצם השאלה שלו "מי הוא רעי", מעידה כי מבחינתו, לא כולם הרעים שלו. משמע, לא את כולם הוא חייב לאהוב.

עד כה, הסכימו ישוע ובעל התורה בְּנוגע לָחובה לְאהוב, אבל בנקודה הזאת הם מתפצלים. כאן מתחיל הויכוח; "אוקי, עליי לאהוב את רעי, אבל…מי הוא בדיוק?"

משמעות המילה רע, רחבה למדיי; חבר, מכר או שכן.

כָּידוע, התורה הורתה לאהוב אפילו את הזר:

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט לד)

ההלכה הרבנית לעומת זאת, צמצמה את המצווה והגדירה אותה מחדש, עד כדי לאהוב יהודים שומרי הלכה, בלבד.

בעוד בעל התורה ציפה לקבל תשובה עם הגדרה ברורה, בְּסגנון של "יהודי שומר מצוות שגר בָּשכונה שאתה גר". ישוע, עמד לאתגר את התפיסה הדתית והגזענית, המבקשת בעצמה לקבוע את מי כן ולא לאהוב. שעל פיה, יש לאהוב רק את מי שמאמין בדיוק כמוך, ומאותו הגזע שלך.

מבחינת ישוע, החכמה היא; לאהוב גם את מי ששונה ממך, וגם, את מי שלא אוהב אותך בחזרה. לפי ישוע, לָאהבה אמתית אין גבולות. היא פורצת את כל מחסום – תרבותי, דתי וגזעי.

ועל כך, הסיפור של ישוע על השומרוני הטוב.

 

הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים." (לוקס י 30)

על פי ההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו, הדרך שבין יריחו לְירושלים היתה ידועה כמסוכנת. היא היוותה ציר מרכזי לבית המקדש. דרך בה גם יהודים וגם שומרונים עברו. ואכן, ישוע תיאר מצב ריאלי לְאותה תקופה, בה אדם, שזהותו לא ברורה, נשדד והושלך הצידה למותו.

ומאחר וגם לבושו נגנב ממנו, לא היה אפשרי לדעת האם מדובר ביהודי או לא. זאת אומרת, שזהותו של האיש בכוונה מוצנעת ואיננה ידועה. ומכאן שאותו האיש מייצג כל אחד ואת כולם, ולא גזע או דת מסויימת.

 

וְהִנֵּה כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. (לוקס י 31-32)

בעוד האיש שנשדד נאבק על חייו, כהן ירד מירושלים, ככל הנראה בְּדרכו חזרה הביתה מבית המקדש, שהרי באותה התקופה, היה בְּיריחו את הריכוז הגבוה ביותר של כהנים מחוץ לְירושלים.

הכהן עבר לָצד השני של הדרך, משמע, שהוא לא פספס את האיש ששוכב חצי מת, אלא בכוונה החליט להימנע ממנו.

הכהנים, נתפסו בתור האליטה של היהדות. אבל כידוע, ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, מתאר את הכהונה בְּבית המקדש כמושחתת ורקובה מן היסוד.

גם לוי, כאשר התקרב, עבר לָצד השני.

ייתכן והם חששו שאותו איש מת, ועל כן נמנעו מלבוא איתו בְּמגע – שהרי לא רצו לטמא את עצמם. ז"א, שטקסים דתיים, היו חשובים להם יותר מקדושת חיי אדם.

אבל לא רק זה, אלא שהאירוניה כאן היא כפולה. ייתכן ואותו האיש, היה שכן שלהם, ואולי אפילו כהן בעצמו. בנוסף, מאחר ואותו אדם כנראה זה עתה חזר גם הוא מבית המקדש, ומתרומתו בָּמקדש של אדם כזה, מתפרנסים הכהנים והלווים.

הכהן והלוי לא עברו על שום חוק וגם לא עשו שום דבר רע – הם פשוט לא עשו שום דבר. וזאת, בדיוק הבעיה.

 

"וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים." (לוקס י 33)

כעת, ישוע מציג בָּסיפור שומרוני. בְּתקופת בית שני, בין היהודים לשומרונים היו יחסי שנאה. שומרונים, נחשבו לְטמאים בעיניהם של היהודים, תתי-אדם אם תרצו. ממש לא ה"לרעך" שעליהם לְאהוב.

אולי מהפחד שישדדו גם אותם, הכהן והלוי שאלו את עצמם:

"אם אעצור ואגיש עזרה, מה יקרה לי?".

השומרוני לעומת זאת, הסיט את הפוקוס מעצמו-לָאחר:

"אם אני לא אעצור ואגיש עזרה, מה יקרה לָאיש?"

כמו אותו שומרוני, גם עלינו לאהוב; זאת אומרת לשרת ולהקריב למען אחרים, ללא קשר למי הם או להכרת תודה. אחרת, המניעים שלנו הם לא אהבה כלל, אלא רק כבוד והערצה.

 

לא כולם הם אחיך או אחותך באמונה, אבל כולם הם רעך, ועליך לאהוב את רעך.

ד''ר טים קלר תיאולוג

 

כשיש לי הזדמנות לעזור, לתמוך, לסייע ולהקריב למען אחרים, ואני בוחרת שלא, אני לא רק 'לא אוהבת', אני גם חוטאת; ומחטיאה את רצונו של אלוהים.

 

 

 

נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוֹ עַל בְּהֶמְתּוֹ וְהוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל פֻּנְדָּק וְשָׁם דָּאַג לִצְרָכָיו. לְמָחֳרָת הוֹצִיא שְׁנֵי דִּינָרִים, נְתָנָם לְבַעַל הַפֻּנְדָּק וְאָמַר: "דְּאַג לוֹ אַתָּה; וְכָל מַה שֶּׁתּוֹסִיף אַחֲזִיר לְךָ בְּשׁוּבִי." (לוקס י 34-35)

מבחינת ישוע, אהבה היא לא רגש, אלא מעשים. אתה לא חייב להתאהב, לחבב או לנסות לפתח רגשות אהבה בְּכוח כלפי כולם. הרי אי אפשר לכפות רגש. אלא, שאתה חייב לאהוב את כולם; לתת, לעזור ולהקריב למען כולם.

השומרוני סיכן את חייו, שהרי לא ידע אם השודדים עדיין מתחבאים וישדדו גם אותו. השומרוני גם הקריב מזמנו, ושינה את התוכניות שלו. הוא גם הקריב מהרכוש ומהמשאבים שלו – כדי להציל את חייו של הזר. אגב, בעזרת שני דינרים, ניתן היה לרכוש מספיק אוכל לְאדם למשך כמעט חודש שלם.

שמן ויין, אותם יצק השומרוני על פצעיו של האיש, הם לא רק רכוש יקר המסמל מעמד ושפע, אלא שיש להם משמעויות נוספות.

שמן ויין היו בְּשימוש נפוץ בכל הקשור לְחיטוי וטיפול בְּפצעים, אבל חוץ מזה הם גם היו בְּשימוש הכהנים בְּבית המקדש- כחלק מעבודת אלוהים.

ישוע מייצר פה אירוניה גדולה בְּאוזניהם של השומעים. שהרי הכהן והלוי, שזה עתה ירדו מבית המקדש, פספסו לָחלוטין את ליבו של אלוהים. השמן והיין של השומרוני נחשב בעיניו של ישוע להרבה יותר 'עבודת אלוהים', מאשר השמן והיין ששפכו הכהנים, שעה קלה קודם לכן, בְּבית המקדש.

 

"וּבְכֵן מַה דַּעְתְּךָ, מִי מִן הַשְּׁלוֹשָׁה הָיָה רֵעַ לַנּוֹפֵל בִּידֵי הַשּׁוֹדְדִים?" (לוקס י 36)

עבור בעל התורה, הרע היה רק המושא של הציווי, וכל עוד הוא בגדר המושא, הוא בעצם עניין משפטי; האם זה בְּאחריותי לעזור? למי אני חייב לעזור? עד כמה אני צריך לעזור?

אבל ישוע שואל את השאלה בְּצורה כזאת שהרע; הוא עכשיו הנושא. ישוע בעצם אומר; לא, זה לא עניין משפטי ותפסיקו להסתכל על חיי אדם בתור הלכות וחוקים, אלא בתור בריאתו של אלוהים, שעליכם לאהוב. ישוע גם מגדיר מחדש 'רע'. על פי ישוע, עלינו להיות רעים, זאת אומרת לְאהוב; את כל מי שאלוהים ברא, וזה לא משנה מה הגזע או האמונה שלו.

 

הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "זֶה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד." אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵּן גַּם אַתָּה." (לוקס י 37)

בעל התורה היה כלכך מקובע, שהוא לא היה מסוגל אפילו להעלות על שפתיו את המילה "שומרוני". אבל לא נשארה לו ברירה אלא, להודות שהרע האמיתי, זה שאהב אותו בְּאמת –  ששרת אותו בהקרבה, היה אותו האחד שעשה עמו חסד – השומרני.

לעשות חסד עם מישהו, זה הרבה מעבר לְרק להיות נחמד אליו. זה אומר לסבול ביחד איתו, לשרוף מהזמן שלך ולשנות תוכניות אם צריך, להקריב מהמשאבים שלך ולהכניס את היד עמוק לָכיס, ולפעמים אפילו להתעלם מהנוחות והבטחון שלך, ולהתלכלך מהדם שלו בָּתעלה. גם אם זה אומר שאח"כ תקבל בָּראש מאחרים על ההחלטה שקיבלת. להקריב עבור אחרים תמיד יעלה לך בְּיוקר.

כשישוע עונה "לך ועשה גם אתה", הוא לא שולח אותו לָדרך בין ירושלים לְחברון לחפש אנשים זרוקים בְּצד הדרך, אלא מדבר על דרך חיים. "לך ועשה גם אתה" היא בעצם תשובתו של ישוע לָשאלה הראשונית ששאל "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?".

בְּמילים אחרות, אתה רוצה למצוא חן בעיני אלוהים? לקבל ירושה מכובדת בָּעולם הבא? אז ישוע אומר שאת הירושה שלך בעולם הבא, מודד אלוהים על פי יכולת ההקרבה והנתינה שלך למען הזולת; בָּעולם הזה.

 

לסיכום

בְּסיפור השומרוני הטוב, השורה התחתונה היא כזאת.

בעוד הנטייה האנושית שלנו היא לאהוב רק את אלו שדומים לנו מבחינה כזאת או אחרת, ישוע, שנא את העובדה שבני אדם מייצרים לעצמם מעמדות בְּשם אלוהים. מבחינתו זאת גזענות. מעמדות, מגזרים ודתות, רק יוצרים חומות ומחסומים שמונעים מאיתנו לאהוב ולשרת אחד את השני באמת.

לפי ישוע, כל אדם שיש לו צורך, הוא הרע שלך.

ומאחר ועליך לאהוב את הרע שלך, עליך לאהוב את כל מי שיש לו צורך; את האנושות כולה.

ישוע הוכיח לְאותו בעל תורה, ולנו, שעד שאתה לא מתמודד עם העובדה שבָּטבע שלך; אתה לא באמת יודע לאהוב אחרים בְּהתאם לסטנדרטים של אלוהים, לא תהיה מסוגל באמת לאהוב אחרים.

בְּמילים אחרות, רק כאשר אתה מחסל את כל הגאווה שלך ונהיה עני בְּרוחך, רק אז תהיה מסוגל באמת לאהוב אחרים:

אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. (מתי ה 3)

זאת אומרת שבָּחיים המשיחיים, אין שום מקום למשוא פנים, עלינו לאהוב את כל בני האדם בְּאופן שווה, במיוחד את החלש והדחוי, ואפילו את מי שלא אוהב אותנו בְּחזרה.

לעומת מוחמד, בודהה, רבי נחמן או כל מורה רוחני אחר בָּהיסטוריה, שניסה ללמד איך להצטדק מול אלוהים, ישוע, הצדיק אותנו בְּעצמנו. הלימוד של ישוע לא מסתכם בְּאיזה סיפור על הנייר, אלא, שהוא גם הדגים זאת בְּחייו.

המדהים הוא, שכפי שאת האיש בְּסיפור השומרוני הטוב – הפשיטו, הכו ועזבו לְמותו. גם את ישוע – הפשטנו ולא רק מבגדיו אלא גם מכבודו, הכנו אותו וחיררנו אותו על צלב למותו.

רק שבמקרה של ישוע – אף אחד לא היה מספיק צדיק כדי לעמוד לְצדו של המשיח.

אבל בְּמותו של המשיח הצדיק; אנחנו החוטאים מוצדקים, הוא ויתר על השמן והיין שכן הגיעו לו, כדי שאנחנו נקבל את הרפואה – שממש לא מגיעה לנו. ישוע נתן לנו את הדוגמא המושלמת ביותר לָמצווה ו'אהבת לרעך כמוך', בכך, שנתן את חייו עבורנו, הרֵעים שלו:

"אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אָהַבְתִּי אֶתְכֶם. אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו." (יוחנן טו 12-13)

אמן.

 

 

קבלו עדכונים חמים