מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

‏בכתבי הקודש העבריים מתוארות מספר תכונות האופייניות לקב"ה לבדו ולא לאף אחד אחר זולתו. כאשר הופיע ישוע המשיח על בימת ההיסטוריה, אין הוא היה חייב לטעון לאלוהותו על-מנת להוכיח זאת. התכונות שעל-פיהן פעל; כמו גם מעשיו והתנהגותו כלפי הבריות, דיברו בעד עצמם ולא הותירו לתלמידיו[1] ואפילו למתנגדיו[2] שום מקום לספק.


לסרטונים ומאמרים אפולוגטיים אודות אלוהות המשיח:
לאור ספרות חז"ל \ בן האלוהים \ השילוש הקדוש


להלן 20 דוגמאות מכתבי הקודש – התנ"ך והברית החדשה – הממחישות את אלהותו המוחלטת של המשיח, אדוננו ישוע בן-דוד:

(1) בורא העולם: בבראשית א'-ב' ניתן לשים לב לתכונה מופלאה וייחודית המיוחסת גם ביתר ספרי התנ"ך לאלהים לבדו. הכוונה איננה אלא לבריאתו של העולם וכל אשר בו על-ידי האל. כאמור, מעשה הבריאה, המשוייך לאלהים, עובר כחוט השני דרך רבים מספרי המקרא, למשל: בשמות ל"א, 17 נכתב: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ"; בישעיהו מ"ד, 24 מכריז אלהים: "אנכי ה' עשה כל, נטה שמים לבדי רקע הארץ מי אתי"; בספר יונה, פרק א, אומר הנביא: "את ה' אלהי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה" (פס' 9); בזכריה י"ב, 1 נאמר: "נאם ה' נטה שמים ויסד ארץ רוח אדם בקרבו"; בתהילים ק"ד, 2, 5 מתואר ה' כך: "נוטה שמים כיריעה… "יסד ארץ על מכוניה";[3] במשלי ג', 19 נאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" ;באיוב ל"ח, 4 שואל האל את איוב: "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה";[4] ובנחמיה ט', 6 כתוב: "אתה הוא ה' לבדך את עשית את השמים ואת הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם". כמובן שניתן למצוא עוד ראיות רבות לכך במקרא,[5] אך גם דוגמאות אלו מספיקות על-מנת לקבוע כי בריאתו של העולם מיוחסת בכתבי הקודש לאלהים בלבד – "הוא צִוָה ונִבראו".[6]

למעשה, גם ספרי הברית החדשה אינם מהססים מלייחס את פעולת הבריאה לאלהים. להלן מספר דוגמאות המלמדות על-כך: בבשורת מרקוס, פרק י, מזכיר המשיח לפרושים כי "מראשית הבריאה, זכר ונקבה עשה אותם אלהים";[7] במעשי השליחים, פרק י"ז, מתייצב שאול השליח מול הפילוסופים היוונים ומספר להם על-אודות "האל אשר עשה את העולם וכל אשר בו" (פס' 24); באיגרת אל הרומיים, פרק א', גוער שאול באלו "אשר המירו אמת אלהים בכזב, ויכבדו ויעבדו את הבריה תחת בוראה, המבורך לעולמים" (פס' 25); באיגרת אל העברים, פרק א', נאמר: "אתה אדני, לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים" (פס' 10); בשנייה לפטרוס כתוב "כי מקדם קמו השמים והארץ בדבר אלהים";[8] ובחזון יוחנן, פרק ד', מתוארים 24 הזקנים כאשר הם משתחווים לפני ה' ואומרים: "לך נאה אדונינו לקחת כבוד והדר ועוז, כי אתה בראת הכל והכל ברצונך היו ונבראו".[9]

ברם אף על פי שמעשה בראשית מיוחס ללא הסתייגות לקב"ה לבדו לאורך כתבי הקודש כולם, מחברי הברית החדשה אינם נמנעים מלשייך אותו גם למשיח ישוע. בפרק הראשון של בשורת יוחנן, אנו לומדים על-אודות "הדבר", אשר נהיה בשר[10] ושכן בתוכנו "ונחזה תפארתו כתפארת בן יחיד לאביו" (פס' 14), כי "הכל נהיה על ידו ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה" (פס' 3). בהמשך הפרק נאמר על הדבר, קרי על ישוע המשיח,[11] כי "בעולם היה ועל ידו נהיה העולם" (פס' 10).[12]

באיגרת אל הקולוסים, פרק א', מיד לאחר שמתאר שאול השליח את האדון ישוע המשיח כ"צלם האלהים הנעלם ובכור כל נברא" (פס' 15), הוא מכריז ומגלה כי "הכל נברא על ידו ולמענהו".[13] בפרק י"א של האיגרת אל העברים קראנו באופן ברור כי "העולמות נעשו בדבר האלהים" (פס' 3). והנה, בפרק א של אותה האיגרת מסופר כי "האלהים אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובפנים שונים אל אבותינו ביד הנביאים, דיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד בנו, אשר נתנו ליורש כל וגם עשה בידו את העולמות" (פס' 1-2). עלינו לסכם אפוא ולומר כי המעשה המופלא של בריאת העולם, המיוחס לאורך כל הכתובים לאלהים לבדו, מוענק גם למשיח ישוע בספרי הברית החדשה.

(2) שולט בים: בספר ירמיהו, פרק ל"א פסוק 34, נאמר במפורש שבכוחו של הקב"ה להרגיע את גליו של הים: "כה אמר ה', נתן שמש לאור יומם, חקת ירח וכוכבים, לאור לילה, רגע הים ויהמו גליו, ה' צבאות שמו". תכונה זו, של שליטה מלאה במצב רוחו של הים, מיוחסת אפוא לאלהים לבדו והיא חוזרת ומתוארת הן בספר נחום: "ה' בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו. גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב";[14] הן במזמור תהילים ק"ז, פס' 25: "ויאמר, ויעמד רוח סערה ותרומם גליו"; ופס' 29: "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם".[15] דוגמא לכך ניתן למצוא מספר יונה פרק א', שם בפסוק 4 מטיל ה' רוח סערה בים ומפסוק 15 וההקשר כולו, מובן כי ה' הוא אשר העמיד את הים מזעפו.

והנה, בבשורה ע"פ מרקוס[16] מסופר כי באחד הימים, "לפנות ערב, ויאמר אליהם [ישוע]: נעברה אל-עבר הים. ויניחו את המון העם וייקחו אותו באוניה אשר היה בה ואניות אחרות הלכו אחריו. ותקם רוח-סערה גדולה וישטפו הגלים אל-תוך האוניה עד אשר-כמעט מלאה והוא ישן על-הכסת באחרי האוניה. ויעירו אותו ויאמרו אליו: רבי, הלא תדאג לנו ואנחנו אבודים. וייעור, ויגער ברוח ויאמר אל הים: הס ודם. ותשך הרוח ותהי דממה רבה. ויאמר אליהם: למה חרדים אתם? איך חסרתם אמונה? וייראו יראה גדולה ויאמרו איש אל-רעהו: מי אפוא הוא, אשר גם הרוח וגם הים שומעים לו?" (פרק ד', פס' 35-41). אין להתפלא על-כך שהתלמידים נחרדו כאשר הם ראו כיצד משיחם מצווה על הרוח והים להירגע. גם הם ידעו היטב כי סגולות מסוג אלו שמורות לאלהים לבדו.

(3) הולך על המים: עדיין בעניין מים, מספר איוב פרק ט' ניתן ללמוד על תכונה בלעדית אחרת השמורה לאלהים לבדו. שם, בפסוק 8, מתאר איוב את הקב"ה כ"נטה שמים לבדו ודורך על במתי ים". אם כוונת צמד המילים "במתי ים" היא לבמה של הים או לגליו, אין להתפלא על-כך שהסגולה המתוארת כאן שמורה לאלהים בלבד.[17] שהרי מובן מאליו כי אין בן-אנוש המסוגל לדרוך או להלך על גלי הים, ממש כמו על במה, מבלי לשקוע.

והנה, כאשר פונים לבשורות הברית החדשה, מגלים כי בשלוש מהן (מתי, מרקוס ויוחנן) נמצא תיאור מופלא של ישוע המשיח מהלך על פני המים: "ויהי באשמורת הרביעית ויבוא אליהם ישוע מתהלך על פני הים" (מתי י"ד, פס' 25).[18] מיותר כמעט לציין שזולת אלהים ובן האלהים – ישוע המשיח – אין בכל כתבי הקודש תיאור כל שהוא של אדם אשר דרך או הלך על פני המים.[19] תכונה אלוהית זו, שמורה אפוא לקב"ה לבדו.

(4) זוקף כפופים: בספר תהילים קמ"ו 8, מתוארות שלוש תכונות נוספות המאפיינות את הקב"ה: "ה' פקח עורים, ה' זקף כפופים, ה' אהב צדיקים".הבה נתעכב בתכונה השנייה המוזכרת בפסוק זה, והיא: יכולתו הבלעדית של האל לזקוף את הכפופים.[20] תכונה זו אמנם שמורה לקב"ה לבדו, אולם בבשורה ע"פ לוקס אנו קוראים כי באחת השבתות, כאשר לימד ישוע בבית הכנסת, "והנה אישה טעונת רוח-חולי כשמונה עשרה שנה, ותהי כפופה ולא יכלה לקום קומה זקופה. ויהי בראות אותה ישוע, ויקרא אליה ויאמר לה: אישה, היחלצי מחולייך. וישם את ידיו עליה וכרגע כמה ותתעודד ותשבח את האלהים" (פרק י"ג, פס' 10-13). אין בכל התנ"ך סיפור אחר המקביל לסיפור הזה. ישוע מהווה את הדמות היחידה בכתבי הקודש הזוקפת כפופים – תכונה מופלאה שכאמור, שמורה גם היא לקב"ה לבדו.

(5) בוחן לבבות: בכתבי הקודש מוזכרת תכונה אדירה נוספת האופיינית לאלהים לבדו. בירמיהו פרק י"א נאמר על ה' כי הוא "שפט צדק בוחן כליות ולב" (פס' 20);[21] במזמור תהילים צ"ד, ניטען כי "ה' ידע מחשבות אדם" (פס' 11); במזמור תהילים מ"ד נאמר על אלהים "כי הוא ידע תעלמות לב" (פס' 22). דוגמא לכך שה' יודע את אשר מתחולל בקרבנו, ניתן למצוא בבראשית י"ח 12-13: כאשר צוחקת "שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ", ה' מודע לכך ושואל את אברהם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה". סגולה זו באה לידי ביטוי בספרים נוספים: במשלי י"ז מתואר ה' כבוחן לבבות (פס' 3).[22] לאור תובנה זאת, לא מפתיעה תפילתו של דוד המלך אל הקב"ה במזמור קל"ט: "חקרני אל ודע לבבי, בחנני ודע שרעפי" (פס' 23); בספר דברי הימים ב', פרק ו', מתחדדת תכונה ייחודית זו אף יותר. בפרק זה, המתעד את שלמה המלך כאשר הוא מתפלל לאלוהיו, נאמר: "ואתה [אלהים] תשמע מן-השמים מכון שבתך וסלחת ונתתה לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כי אתה לבדך ידעת את-לבב בני האדם" (פס' 30).[23]  לפי כל הנאמר לעיל, ברור כי לפי דעת המקרא רק אלהים – ולא אף אחד זולתו – מסוגל לדעת את לבב בני האדם, דהיינו להבין לליבם ולדעת את מחשבותיהם ורגשותיהם הכמוסים ביותר.

והנה, בבשורה על-פי יוחנן אנו קוראים כי לאחר שרבים האמינו בשמו, "ישוע לא הפקיד את עצמו בידם על אשר ידע את כולם. ולא הצטרך לעדות איש על האדם, כי הוא ידע מה בקרב האדם" (פרק ב', פס' 24-25); בבשורת מרקוס נאמר כי מיד לאחר שהסופרים חשבו בליבם מה פתאום ישוע סולח חטאים, "וידע ישוע ברוחו כי ככה חשבו בלבבם, ויאמר אליהם: מדוע תחשבו כאלה בלבבכם?" (פרק ב', פס' 8); ובבשורת לוקס מסופר על ויכוח שהתעורר בקרב התלמידים: "ויעל על לבבם לחשוב מי הוא הגדול בהם. וירא ישוע את מחשבת לבם, ויקח ילד ויעמידהו אצלו" (פרק ט', פס' 46-47). מדהים! לדעת את לבב בני האדם – תכונה השמורה לאלהים לבדו – מיוחסת אף היא לישוע המשיח כמה וכמה פעמים בספרי הבשורות.[24] ואם בירמיהו י"א קראנו ש"ה' צבאות שפט צדק בוחן כליות ולב" (פס' 20), אזי בספר ההתגלות פרק ב' פונה המשיח לקהילת תיאטירא ואומר להם: "אני חוקר כליות ולב" (פס' 23).

(6) הראשון והאחרון: בספר ישעיהו, פרק מ"ד, פסוק 6, נאמר: "כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו, ה' צבאות: אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים". ובפרק מ"ח, פסוק 12 של אותו הספר, חוזר אלהים וקובע שוב: "אני ראשון, אף אני אחרון" (פס' 12). אין ספק כי תכונה זו, בלעדית היא לקב"ה: הוא ההתחלה והוא הסוף; הוא הראשון והוא האחרון – מעתה ועד עולם,[25] ככתוב בדניאל ו': "שהוא אלהים חי וקיים לעולם, אשר מלכותו לא תכלה ושלטונו יהיה עד קץ הימים" (פס' 27).

ושוב, כאשר עוברים לעיין בספרי הברית החדשה מגלים כי גם סגולה מופלאה זו מיוחסת לישוע המשיח. בספר ההתגלות, פרק א', מעיד יוחנן כי שמע את ישוע אומר לו בצורה שלא משתמעת לשני פנים: "אני האלף ואני התו, הראשון והאחרון" (פס' 11). והדבר חוזר על עצמו בפסוק 17 של אותו הפרק, עת אומר המשיח ליוחנן: "אל תירא, אני הראשון והאחרון והחי".[26] שוב, תכונה השמורה בכתבי הקודש לאלהים לבדו, מיוחסת בגאון לישוע המשיח.

          (7) אינו משתנה: כתבי הקודש מלמדים אותנו על-אודות תכונה מופלאה נוספת הייחודית לקב"ה לבדו: כאמור, אלהים הוא הראשון והאחרון; והוא גם קיים לנצח; אך בנוסף לכך, בטבעו הוא איננו משתנה לעולם. דוגמא מובהקת לסגולה זו ניתן לקבל מספר מלאכי ג', שם נאמר: "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (פס' 6).[27] גם בברית החדשה אנו מוצאים חיזוק לכך, כאשר יעקב מתאר את הקב"ה כ"אבי האורות, אשר חילוף וכל צל שינוי אין עמו" (פרק א' 17).

והנה, אותה תכונה ממש – דהיינו, טבע בלתי משתנה – המיוחסת לאורך הכתובים כולם לאלהים לבדו, ניתנת באיגרת אל העברים י"ג גם למשיח בן דוד: "ישוע המשיח, גם תמול גם היום הוא הוא, וגם לעולמים" (פס' 8).[28]

(8) אני הוא: בספר ישעיהו, אנו קוראים על-אודות תכונה מיוחדת נוספת שאותה שומר אלהים לעצמו בלבד. בפרק מ"א, פסוק 4, אומר אלהים: "אני ה' ראשון ואת אחרונים, אני הוא". צמד המילים "אני הוא" שמור בכתבי הקודש לאלהים בלבד ומופיע תדיר בספר ישעיהו. בפרק מ"ג, פסוק 10, נאמר: "אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה". ומיד לאחר מכן, בפסוק 13, אומר אלהים: "גם מיום אני הוא ואין מידי מציל, אפעל ומי ישיבנה". הכינוי "אני הוא" ממשיך להופיע בישעיהו פרק מ"ו, 4; פרק מ"ח, 12; ופרק נ"ב, 6. למעשה, אלהים מכנה עצמו כך כבר בספר דברים, כאשר הוא קובע: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי" (פרק ל"ב, 39). מאחר שבתנ"ך מיוחס צמד המילים "אני הוא" לקב"ה לבדו, מובן מדוע לא היה יהודי שהעז לכנות עצמו כך.

אך למרבה הפליאה, מחברי הברית החדשה לא מסתירים את העבודה שכך בדיוק כינה עצמו ישוע המשיח פעם אחר פעם. בבשורה על-פי מתי[29] מתואר כי "באשמורת הרביעית, ויבוא אליהם ישוע מתהלך על פני הים. והתלמידים, בראותם אותו מתהלך על פני הים, נבהלו לאמור: מראה רוח הוא. ויצעקו מפחד. וידבר ישוע פתאום אליהם: חזקו, כי אני הוא ואל תיראו" (פרק י"ד, 25-27).

בבשורת יוחנן פרק ד' מתוודעת האישה השומרונית לישוע, ואומרת לו: "ידעתי כי יבוא המשיח, הנקרא כריסטוס, והוא בבואו יגיד לנו את כל. ויאמר אליה ישוע: אני הוא המדבר אליך!" (פס' 25-26). באותה בשורה מתווכח המשיח עם ראשי עמו ואומר להם: "אברהם אביכם שש לראות את יומי וירא וישמח. ויאמרו אליו היהודים: הנה אינך בן חמישים שנה ואת אברהם ראית? ויאמר אליהם ישוע: אמן אמן אני אומר לכם, בטרם היות אברהם, אני הוא! אז ירימו אבנים לרגום אותו" (פרק ח', 56-59).

כדי להבין טוב יותר את תגובתם של ראשי היהודים יש לרדת לעומקם של דברי ישוע כאן. צמד המילים "אני הוא", בהן השתמש המשיח, מופיעות כך ביוונית: "εγω ειμι".[30] למרבה הפלא, אלו בדיוק המילים המתארות את שמו של אלהים בתרגום השבעים לספר שמות פרק ג': "אהיה אשר אהיה" (פס' 14); אותן מילים ביוונית מופיעות גם בתרגום השבעים לישעיהו מ"א, 4: "אני הוא"; בתרגום לישעיהו מ"ג, 10: "אני הוא"; בפס' 25 של אותו פרק: "אנכי אנכי הוא" ("εγω ειμι, εγω ειμι"); בישעיהו מ"ח, 12; ובפרק נ"ב, 6. חשוב לציין כי בכל המקומות לעיל, אין המילים "εγω ειμι" נאמרות אלא ישירות מפיו של ה'.

מדוע אפוא ביקשו היהודים לרגום את ישוע לאחר מה שאמר על עצמו? ובכן, התשובה נמצאת בגוף השאלה: כנראה כי הם הבינו היטב כי צמד המילים "אני הוא", בנוסף להקשר של אברהם אבינו, פירושו כי ישוע עשה עצמו אחד עם אלהים.[31] יתרה מכך, כאשר נשאל ישוע על-ידי הכהן הגדול אם הוא אמנם המשיח בן האלהים, השיב ואמר: "אני הוא, ואתם תראו את בן-האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים" (מרקוס י"ד, 62). ובבשורת יוחנן אף מזהיר המשיח את העם באמרו להם: "אם לא תאמינו כי אני הוא, בחטאיכם תמותו" (פרק ח', 24). וכך, שם תואר השמור לאורך כל כתבי הקודש לקב"ה לבדו, מיוחס ע"י סופרי הברית החדשה למשיח ישוע בן דוד. אגב, גם חז"ל הודו כי התואר "אני הוא" אינו מכוון אלא לשמו של הקב"ה (זוהר, חלק א, כג).[32]

(9) מייסר באהבה: בספר דברים פרק ח', פסוק 5 מתוארת תכונה נוספת האופיינית לאלהים בלבד: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלהיך מיסרך". דבר דומה נאמר במשלי ג', פסוק 12: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה". בתהילים צ"ד, פסוק 10 נאמר: "היסר גוים הלא יוכיח, המלמד אדם דעת"; ובפסוק 12 של אותו מזמור נכתב: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו".[33] דברים אלו חוזרים על עצמם עוד מספר פעמים במקומות נוספים בתנ"ך,[34] אולם המוטיב ברור: הייסורים שמנחית ה' על עבדיו באים מאהבה ומטרתם לחנך ולהוכיח וכמו-כן, להאיר את דרך הישר ולהביא לתשובה אמיתית. מחבר האיגרת אל העבריים חוזר על עיקרון זה כאשר הוא מזכיר למאמינים כי "אם סובלים אתם מוסר, דעו כי כאב עם בניו, כן מתנהג אלהים עמכם" (פרק י"ב, פס' 7).

והנה, בספר ההתגלות, אנו מוצאים כי בדברו אל הקהילה של לודקיא, אומר להם ישוע המשיח את אותם הדברים, שכפי שהראנו, שמורים לאלהים בלבד: "אני, את כל אשר אוהב, אוכיחם ואייסרם. לכן תשקוד ותשוב" (פרק ג', פס' 19). גם כאן מיוחסת למשיח – בגוף ראשון – תכונה האופיינית לקב"ה ולבו ולא לאיש זולתו. במעשי השליחים פרק ט', מסופר כי כאשר נגלה ישוע אל חנניה במחזה, הוא אמר לו: "קום לך אל הרחוב הנקרא הישר ושאל בבית יהודה לאיש טרסי ושמו שאול, כי הנה הוא מתפלל" (פס' 11). אולם אין ישוע המשיח מסתפק בזאת, כי-אם מוסיף ואומר: "כי אני אראהו כמה יש לו לסבול למען שמי" (שם, פס' 16). אין לי ספק כי אמירה זו, לא ביטאה אלא את אהבתו של המשיח כלפי שאול. ועל-כן, הסבל והייסורים שהיה על שאול לעבור, היו ספוגים אף הם באותה אהבה שבאה לידי ביטוי בדבריו של ישוע לקהילת לודקיא.

(10) הוא האמת: בפרק העשירי של ספר ירמיהו אנו קוראים על שם-תואר וסגולה שאינם מאפיינים אלא את הקב"ה לבדו: "וה' אלהים אמת הוא, אלהים חיים" (פס' 10). גם בבשורה ע"פ יוחנן פרק ג', נאמר "כי האלהים אמת".[35] ואכן, בכתבי הקודש אין ולו דמות אחת זולת הקב"ה, המזוהה ישירות עם האמת.

אף על פי כן, כאשר ממשיכים לקרוא בבשורת יוחנן מגלים כי באחת הפעמים השיב המשיח לאחד מתלמידיו ואמר לו: "אנכי הנני הדרך והאמת והחיים, ולא יבוא איש אל האב כי אם על-ידי".[36]  ישוע מזהה עצמו עם האמת גם בפרק ח' של אותה בשורה: בפסוק 32 אומר המשיח לתלמידיו: "ויעדתם את האמת והאמת תשימכם לבני חורין"; ואז, שלושה פסוקים לאחר מכן מבטיח ישוע ואומר כי "אם הבן יעשה אתכם בני חורין, חופשיים באמת תהיו" (שם, פס' 35). ההקבלה בין הבן (מפסוק 35) לבין האמת (בפסוק 32) איננה מותירה מקום לספק.

בתנ"ך אם-כן, נאמר על אלהים לבדו כי הוא אמת; והנה בברית החדשה, מצאנו כי ישוע המשיח הכריז על עצמו כי הוא האמת. למעשה, אין כאן כל סתירה. אדרבא, הקרבה והיחס המיוחד שהפגין המשיח כלפי אלהים האב היו כה ברורים שאפילו מתנגדיו לא יכלו שלא להאשים אותו על כך שאמר "כי האלהים הוא אביו, וידמה לאלהים".[37]

(11) הוא האור: בספר שמואל ב', פרק כ"ב, ניתן לקבל רמז לתכונה מופלאה נוספת השמורה בכתבי הקודש לאלהים לבדו. כידוע, מוקדש פרק זה לשירת דוד המלך לכבודו של הקב"ה ובפסוק 29 נאמר: "כי אתה נֵירי ה', וה' יגיה חשכי".[38] כוונתו של נעים זמירות מתחדדת אפוא במזמור כ"ז, שם נאמר מפי דוד: "ה' אוֹרי וישעי, ממי אירא" (פס' 1).[39] הנה כי-כן, ראינו לפי קטעים אלו כי האלהים נמשל לאור. כמובן כי הקבלתו של האל לאור נעשית במקומות נוספים במקרא,[40] כמו למשל בישעיהו פרק י', שם נאמר: "והיה אור ישראל לאש, וקדשו ללהבה" (פס' 17);[41] או בישעהו ס': "…והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך… "כי ה' יהיה לך לאור עולם" (פס' 19-20);[42] ובמיכה פרק ז', שם אומר הנביא: "כי נפלתי, קמתי. כי אשב בחשך, ה' אור לי" (פס' 8). בפסוק זה נאמר אפוא באופן מפורש ופשוט כי ה' אור הוא.

והנה, כאשר פונים לכתבי הברית החדשה מגלים כי למרות שאין שם מחלוקת על העובדה "כי האלהים אור הוא"[43] ואף "אבי האורות",[44] מיוחסת תכונה נפלאה זו גם לישוע הנצרי. בבשורת לוקס, פרק ב', אוחז שמעון הצדיק את המשיח ומתאר אותו כ"אור לגלות עיני הגוים ותפארת ישראל עמך" (פס' 31). בבשורת יוחנן, פרק א', נאמר על המשיח כי הוא "האור האמיתי, המאיר לכל אדם" (פס' 9).[45] ביוחנן פרק ח' מכריז ישוע: "אני אור העולם. כל ההולך אחרי לא יתהלך בחשכה, כי אור החיים יהיה לו" (פס' 12);[46] ובפרק ט' הוא חוזר על-כך: "בהיותי בעולם, אור העולם אני" (פס' 5).

השוואתו של המשיח לאור נמשכת גם בשנייה אל הקורינתיים פרק ד', שם מסביר שאול הטרסי "כי האלהים אשר אמר: ויופיע אור מחושך, הוא הופיע בלבנו להפיץ אור דעת כבוד האלהים, אשר הוא בפני המשיח" (פס' 6);[47] באגרת אל העברים מכונה המשיח "זוהר כבודו" של האלהים (א', 3); ולבסוף, שמעון-כיפא ויוחנן השליח מכנים את המשיח בשם "כוכב הנגה" ו"כוכב נגה השחר".[48]

למעשה, ההקבלה בין תאור הקב"ה בתנ"ך לישוע המשיח בספרי הברית החדשה היא כה רבה עד כי אם הזכרנו כיצד מתאר דוד המלך את האלהים כנֵר המאיר שלו,[49] הנה בא שמעון-כיפא ומכנה את המשיח באותו אופן ממש: "והטיבותם עשות אשר שתם לבכם אליו, כמו אל נר מאיר במקום אפל".[50] הדבר נשנה בדפוס דומה גם בספר חזון יוחנן, בתיאור עיר האלהים: "והעיר איננה צריכה לאור השמש ולנגה הירח כי כבוד אלהים האיר לה, ונרה הוא השה" (כ"א, 23); ושוב: "ולילה לא יהיה עוד ולא יצטרכו עוד לאור נר ולאור שמש כי ה' אלהים הוא יאיר להם, וימלכו עד עולמי עולמים" (כ"ב, 5). שימו לב לחילופי התפקידים בין אלהים ובין השה (ישוע): לפי פסוק אחד (בפרק כ"א, 23) המשיח הוא המאיר ולפי פסוק אחר (כ"ב, 5) מקבל האלהים את התפקיד. ואין פה סתירה; אדרבא, הדבר מחזק את התחושה כי עבור כותבי הברית החדשה האלהים והמשיח אחד הם. בנבואתו של ישעיהו לאחרית הימים נאמר: "לֹא־יִהְיֶה־לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא־יָאִיר לָךְ וְהָיָה־לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ. לֹא־יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה־לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם" (ס' 19-20). כפי שראינו, בחזון יוחנן מהווה המשיח עצמו הוא מקור האור.

פרשנותו של רש"י  למזמור תהילים מ"ג, 3 עשויה אולי לעזור ביישוב האניגמה הזו. מחבר המזמור קורא לאלהים ומבקש ממנו: "שלח אורך ואמִתך, המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך". רש"י מפרש: "שלח אורך ואמתך", זה מלך המשיח שנדמה לאור.[51] הנה כי-כן, מוצאים אנו כי כבר במקרא, ולא רק בברית החדשה, יושבים זה לצד זה פסוקים המגדירים את האלהים כאור, ופסוקים אחרים המגדירים דווקא את המשיח כאור הישועה.

(12) רועה הצאן האובדות לבית ישראל: באופן כללי ניתן לומר כי המשיח ישוע הוא היחיד בכל כתבי הקודש – למעט אלהים כמובן – המכריז על עצמו בגוף ראשון כי הוא הרועה הטוב של הצאן האובדות לבית ישראל. כאמור, תכונה ייחודית זו שמורה לאורך התנ"ך לקב"ה לבדו ואף על פי כן, מחברי ספרי הברית החדשה מעניקים אותה גם לרבנו ישוע המשיח.

להלן מספר דוגמאות ממזמורי תהילים בהם אנו מוצאים כי אלהים מכונה כרועה ישראל: כ"ג 1, ע"ד 1, ע"ט 13, פ' 2, צ"ה 7. נכון, בספר יחזקאל ל"ז 24 נרמז כי גם "עבדי דוד" יקבל את תפקיד רועה העם. אך אופיו של הפסוק הוא נבואי-משיחי באופן מובהק וכוונתו היא ל"מלך המשיח הבא מזרע דוד, יהיה מלך עליהם".[52]

אך תנו דעתכם להקבלה המופלאה ביחזקאל ל"ד: לאורכו של הפרק מכנה אלהים את עם ישראל בביטוי "צאני" (למעלה מתריסר פעמים החל מפסוק 6 וכלה בפסוק 31), כלומר: אנו הצאן שלו והוא איננו אלא הרועה האמיתי שלנו. אולם שימו לב לדבר מאוד מעניין: בפסוק 23 של אותו פרק מכריז אלהים מפורשות: "והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן, את עבדי דויד, הוא ירעה אותם והוא יהיה להן לרועה". כלומר: מלך המשיח נקרא אף הוא רועה ישראל, כפי שהבין זאת בצדק גם מפרש "מצודת דוד": "…ואת עבדי דוד אקים והוא מלך המשיח הבא מזרע דוד".

והנה, כאשר פונים לכתבי הברית החדשה מגלים כי מחבריהם אכן מזהים את ישוע המשיח כרועה העם, והוא מצידו מכריז על כך ללא בושה במספר מראי מקום, כמו למשל: מתי ב' 6, ט' 36, י' 6, ט"ו 24, כ"ה 32; וביתר שאת: ביוחנן י' 11, 14, 27, 1 לפטרוס ב' 24.

(13) נגלה ונראה רק ע"י מלאך ה': הדוגמא הבאה תסייע לנו, הן להוכיח כי מחברי הברית החדשה אמנם האמינו כי ישוע המשיח אינו אדם בלבד; הן לראות כי אלהותו של המשיח למעשה פותרת סתירה-לכאורה בתנ"ך.

בספר שמות פרק ל"ג אנו קוראים כי משה עבד ה' התחנן לאלהים שיראה לו את כבודו, אולם הקב"ה ענה לו, ואמר: "לא תוכל לראת את פני, כי לא יראני האדם וחי" (פס' 20). מקטע מופלא זה, ניתן ללמוד על תכונה נוספת המייחדת את אלהים והיא – שאין איש יכול לראות את פניו ולחיות. על אמת מקראית זו חוזרים גם ספרי הברית החדשה המספרים לנו כי "האלהים, רוח הוא"[53] ועל-כן "איש לא ראהו ולא יוכל לראותו".[54] ברם מצד שני, מגלה הברית החדשה כי למרות ש"את האלהים לא ראה איש מעולם, הבן היחיד אשר בחיק האב, הוא הודיעו";[55] "לא כאילו ראה איש את האב, בלתי הבא מאת האלהים – הוא ראה את האלהים".[56]

במילים אחרות, ישוע המשיח מהווה את הדמות היחידה בכתבי הקודש המסוגלת לראות ולהראות את כבוד האלהים. בהתאם לכך, כאשר ביקש פיליפוס מישוע שיראה לו ולשאר התלמידים את אלהים האב, ענה לו המשיח ואמר: "זה כמה ימים אנכי אתכם ואתה פיליפוס הטרם תדעני? הרואה אותי, ראה את האב!" (יוחנן י"ד, 9). דבר זה מהווה את אחת ההוכחות הגדולות ביותר לכך שמחברי הברית החדשה ראו בישוע המשיח יותר מאשר בן-אנוש בלבד, שכן כפי שנוכחנו לדעת, בעוד שמצד אחד הם מודים כי מעולם לא ראה איש את אלהים, מן הצד השני הם מכריזים כי ישוע המשיח הוא היחיד שראה את האב.

כאמור, בכוחה של עובדה חשובה זו לפתור את הסתירה הבאה: מחד גיסא, כבר קראנו במקרא שלא יוכל איש לראות את פניו של אלהים ולחיות (שמות ל"ג, 20); אך מאידך גיסא מלא המקרא בסיפורים מדהימים על אישים שראו את האל: החל במשה רבנו, שדיבר אל האלהים "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו",[57] "ותמנת ה' יביט";[58] דרך דוד המלך שאמר: "אני בצדק אחזה פניך, אצבעה בהקיץ תמונתך";[59] ישעיהו הנביא שהעיד "כי את המלך ה' צבאות ראו עיני";[60] וכלה באיוב, שהודה בפני הקב"ה כי "לשמע אזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך".[61] נוסף על-כך, ראוי לציין את המקרים הרבים בהם נפגשים גיבורי המקרא עם מלאך ה'. ועל-אף העובדה שמלאך ה' מופיע בדמות איש, הם מזהים אותו כלא אחר מאשר אלהים בכבודו ובעצמו.[62] דוגמא מרתקת לכך ניתן להביא מהתיאור של יחזקאל, פרק א', את המראות אשר ראה בגולה, על נהר כבר: "וממעל לרקיע אשר על ראשם, כמראה אבן ספיר דמות כסא, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (פס' 26). אח"כ מבקש הנביא לפרש את אשר ראה, ואומר: "הוא מראה דמות כבוד ה'. ואראה ואפל על פני ואשמע קול מדבר" (פס' 28). ואם לא די בכך, בפרק ג' (פס' 22-23) ובפרק ח' (פס' 4) חוזר ומשווה הנביא את מפגשיו הטריים עם כבוד ה' למראה דמות האדם אשר ראה קודם לכן.

אין מנוס אפוא מן השאלה: כיצד יתכן כי מחד-גיסא אין איש יכול לראות את פניו של אלהים, ומאידך המקרא מכיל דוגמאות של אנשים שדווקא כן ראו את פניו ואת כבודו של האל? ובכן, סתירה זו באה סוף-סוף לפתרונה המלא בכתבי הברית החדשה, שכאמור מגלים לנו כי "הבן היחיד אשר בחיק האב, הוא הודיעו".[63] המסקנה הבלתי נמנעת היא כי כל הדמויות המקראיות אשר חזו את האלהים, למעשה ראו בעיניהן את דמותו של המשיח ישוע, שאמר: "הרואה אותי, ראה את האב";[64] הן ראו את ישוע המשיח, אשר הוא "צלם אלהים הנעלם"[65]; "הוא זהר כבודו וצלם ישותו [של האב] ונושא כל בדבר גבורתו".[66] מכאן מובנת לגמרי התנהגותו של תומא, אשר בראותו את ישוע קם מן המתים קרא אליו ואמר: "אדנִי ואלהָי".[67]

(14) מקור המים החיים: בספר ירמיהו פרק ב' מתאר עצמו הקב"ה כמקור האמיתי למים החיים, ואומר: "כי שתים רעות עשה עמי: אותי עזבו, מקור מים חיים; לחצב להם בארות בארת נשברים, אשר לא יכלו המים" (פס' 13). בפרק י"ז של אותו ספר מתואר אלהים באופן דומה, ושם נאמר: "מקוה ישראל ה'. כל עזביך יבשו, יסורי בארץ יכתבו, כי עזבו מקור מים חיים, את ה'" (פס' 13).

אם נעבור לברית החדשה ניראה כי בשיח המתואר בין ישוע המשיח לאישה השומרונית שבאה לשאוב מים מן הבאר (יוחנן פרק ד'), מסופר כיצד פונה אליה המשיח ומבקש שתתן לו לשתות. לאחר שהשומרונית מביאה פליאה על כך כי ישוע – בתור יהודי –  לא  נמנע מלדבר עמה, עונה לה המשיח ואומר: "לו ידעת את מתת אלהים ומי הוא האומר אליך תני נא לי לשתות, כי עתה שאלת ממנו ונתן לך מים חיים" (פס' 10). ישוע אינו מסתפק בזאת ומוסיף כי כל "אשר ישתה מן המים אשר אנכי נותן לו, לא יצמא לעולם. כי המים אשר אתן לו יהיו בקרבו למקור מים נובעים לחיי עולמים" (פס' 14). גם בפרק ז', עדין באותה בשורה, מזמין אליו המשיח את שומעיו "לאמור: איש כי יצמא, יבוא נא אלי וישתה. המאמין בי, כדבר הכתוב: מבטנו ינהרו נהרי מים חיים" (פס' 37-38). גם בספר ההתגלות פרק כ"א מזמין אותנו המשיח אליו ומבטיח: "אני אתן לצמא ממעין מים חיים חינם" (פס' 6).[68] בכל הדוגמאות האלו אם-כן, מזוהה ישוע המשיח עם אותו האלהים שכפי שקראנו מפי הנביא ירמיהו, הגדיר עצמו כמקור הבלעדי למים החיים.

(15) גואל ומושיע: מן הקריאה בספרי התנ"ך עולה כי יש שם אחד בלבד שבו ועל-ידו יכולים בני האדם לקבל ישועה. הכוונה כמובן, היא לשמו המפורש של ה' ואת אחד הביטויים המובהקים לכך נותן הנביא יואל בפרק ג': "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט" (פס' 5). עיקרון זה חוזר על עצמו לאורך כל כתבי הקודש עשרות פעמים והנה מספר דוגמאות לכך: בזכריה י"ג, 9 נאמר: "הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו, אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי"; בתהילים נ"ד, 3 קורא דוד ואומר: "אלהים, בשמך הושיעני ובגבורתך תדינני"; במזמור קט"ז, פס' 13 נאמר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא"; ובמגילת איכה ג', 55 נכתב: "קראתי שמך ה' מבור תחתיות".[69] כאמור, המכנה המשותף הבולט ביותר של פסוקים אלה הוא כי הוא שאין הישועה וההצלה באות אלא על-ידי קריאת שמו המפורש של הקב"ה.

נפנה כעת לספרי הברית החדשה וניבחן כיצד מתייחסים לנושא זה שניים משליחיו הגדולים ביותר של המשיח. הבה נתחיל עם שמעון כיפא, המכונה גם פטרוס. ובכן, בפרק השני של מעשי השליחים מתואר פטרוס כאשר הוא פונה לאנשי יהודה ויושבי ירושלים ומבציר בהם לעשות תשובה ולהיטבל על שם ישוע המשיח לסליחת חטאים (פס' 38). אך כמה פסוקים קודם לכן, בוחר שמעון לצטט באוזניהם את הקטע מיואל הנביא בו נאמר: "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט" (פס' 21). כלומר, בהכנעה מוחלטת לרוח הדברים העולים מן התנ"ך, גם שמעון האמין כי רק הקריאה בשם ה' מסוגלת להושיע. ולמרות זאת, שני פרקים אחר-כך מתואר אותו שמעון מתמלא ברוח הקודש ומכריז "כי בשם ישוע המשיח הנצרי אשר צלבתם אותו ואשר האלהים הקימו מן המתים, כי בשמו עומד זה לפניכם בריא. והוא [ישוע] האבן אשר מאסתם אתם הבונים ותהי לראש פינה. ואין ישועה באחר ואין תחת השמים שם אחר הנתן לבני אדם, אשר בו נושע" (פרק ד', 10-12). מקריאה מדהימה שכזו עולה כי שמעון לא ראה כל סתירה בין שמו המפורש של ה' לבין שמו של האדון ישוע המשיח.

נפנה עתה לשאול השליח וניראה מה דעתו בעניין. מקריאה באיגרת אל הרומיים עולה כי גם שאול האמין כי יש רק שם אחד שבו ניתן להיוושע, ועל-כן גם הוא ציטט את יואל הנביא שקבע "כי כל אשר יקרא בשם ה' ימלט".[70] אולם זה לא הכל שכן ממש בדומה לפטרוס, גם שאול זיהה את שמו של המפורש של ה' עם זה של ישוע המשיח. באיגרת אל הפיליפיים פרק ב' אנו מוצאים ביטוי מצוין לכך כאשר שאול מכריז כי "בשם ישוע תכרע כל ברך אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ" (פס' 10). ההקבלה כאן, בין שמו של ה' לשמו של ישוע, הופכת להיות ברורה עוד יותר כאשר מבינים כי שאול השתמש בפסוקים הידועים מישעיהו מ"ה, לפיהם אומר הקב"ה: "פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד. בי נשבעתי יצא מפי צדקה, דבר ולא ישוב. כי לי תכרע כל ברך, תשע כל לשון" (פס' 22-23). שאול לקח פסוקים אלה, המכוונים באופן מפורש לשמו של ה', והשליך אותם ישירות על שמו של ישוע המשיח. נוסף על-כך, בשנייה אל טימותיוס פרק ב', שוב מזהה שאול את שמו של המשיח עם השם המפורש של ה': "אך איתן הוא יסוד האלהים וזה חותמו: יודע ה' את אשר לו ועוד יסור מעוול כל הקורא את שם המשיח" (פס' 19).

(16) תמים לפניו: כתבי הקודש מציבים בפנינו את הדרישה המיוחדת להתהלך בתמימות לפני הקב"ה לבדו. אנו קוראים על כך בצורה מפורשת בדברים י"ח 13, שם נאמר: "תמים תהיה עם ה' אלהיך".  אברהם אבינו התבקש ע"י האלהים להתהלך לפניו ולהיות תמים (בראשית י"ז 1); ונוח, כזכור, מצא חן בעיני ה' כאשר התהלך "את האלהים" והיה לאיש צדיק תמים בדורותיו (שם, ו' 9).

והנה, כאשר פונים לכתבי הברית החדשה מגלים כי גם שם את מודגשת הפנייה להתהלך בתמימות לפני ה'. להלן מספר מראי מקום: לוקס א' 75, מעשי השליחים כ"ד 16, אפסיים א' 4, 1 לתסלוניקים ג' 13, יהודה 24, התגלות י"ד 5. אף באיגרת השנייה לקורינתיים ט' 11 אנו נתקלים בפנייה להתהלך בתמימות עם ה', אך מייד לאחריה ניתן למצוא את הבקשה לשמור על תמימותינו עם המשיח (שם, י" 3).

(17) קדוש: השורש ק.ד.ש. מופיע עשרות (אם לא מאות) פעמים במקרא, אולם לאורך התנ"ך כולו, מקבלת דמות[71] אחת בלבד את התואר "קדוש". אין נביא, כהן או מלך אשר זוכים להיקרא כך. אין אדם או בעל חיים הזוכה להיקרא כך ע"י כתבי הקודש. הקב"ה, והוא לבדו, מקבל את הכינוי המיוחד והבלעדי הזה.[72] אהרן הכהן,[73] משה רבנו[74] ועם ישראל[75] אמנם מקבלים מאת אלהים את התואר "קדוש" ו"קדושים", אך במקרים אלה חשוב לשים לב לשני מאפיינים מהותיים: (א) אהרן, משה ועם ישראל מכונים "קדושים" אך ורק בזיקה ישירה אל האל וע"פ בחירתו הריבונית; (ב) הם נקראים "קדושים" רק ע"י האל עצמו, דהיינו: אין איש במקרא אשר פונה אליהם או מכנה אותם בתואר הזה.

לעומת זאת, זוכה הקב"ה לתואר "קדוש" פעמים רבות ביותר ולהלן מספר דוגמאות לכך מהתורה, מהנביאים ומהכתובים: ויקרא י"ט 2: "דבר אל-כל-עדת בני-ישראל, ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני יהוה אלהיכם"; שמואל א' ב' 2: "אין-קדוש כיהוה כי אין בלתך ואין צור כאלהינו"; שמואל א' ו' 20: "ויאמרו אנשי בית-שמש מי יוכל לעמד לפני יהוה האלהים הקדוש הזה ואל-מי יעלה מעלינו"; ישעיהו ו' 3: "וקרא זה אל-זה ואמר קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות מלא כל-הארץ כבודו"; מזמור צ"ט 5: "רוממו יהוה אלהינו והשתחוו להדם רגליו קדוש הוא"; ופסוק 9: "רוממו יהוה אלהינו והשתחוו להר קדשו כי-קדוש יהוה אלהינו".

כאשר פונים לכתבי הברית החדשה מגלים דבר מעניין ביותר בנוגע לשם התואר "קדוש". נמצא כי קיימת בברית החדשה הבחנה ברורה בין השימוש במילה "קדוש" לשימוש  במילים "קדושים" ו"קדושה". בעוד הכינוי "קדושים" ניתן לנביאים, למאמינים, לשליחים ולמלאכים,[76] והמילה "קדושה" מיוחסת לירושלים, למצוות האדון ולנשיקה הקדושה,[77] התואר "קדוש" (בלשון יחיד) איננו מיוחס אלא לשתי דמויות בלבד: לקב"ה ולישוע המשיח (למעט שני יוצאי דופן אשר עליהם נתייחס בהמשך). המילה "הקדוש" (אם ה' הידיעה) מתייחסת אך ורק אל אלהים ואל המשיח ישוע, ללא יוצא מן הכלל.[78]

להלן שתי דוגמאות מן הברית החדשה לתיאור אלהים בכינוי "הקדוש": (1) "…ואני בא אליך אבי הקדוש, נצור אותם בשמך, את-אשר נתת לי, למען יהיו אחד כמונו" (יוחנן י"ז 11); (2) "ויזעקו בקול גדול ויאמרו אדני הקדוש והאמיתי: עד-מתי לא תשפט ולא-תקום את-דמינו מיושבי הארץ" (התגלות ו' 10). להלן אפוא שתי דוגמאות לכינוי ישוע המשיח בתואר "הקדוש": (1) "כי אמנם נוסדו הורדוס ופנטיוס פילטוס עם-הגוים ולאומי ישראל על-ישוע עבדך הקדוש אשר משחת" (מעשי השליחים ד' 27); (2) "בנטתך את-ידך למרפא ולתת אותות ומופתים בשם ישוע עבדך הקדוש" (שם פס' 30).

כאמור, את שם התואר "קדוש" (ללא ה' הידיעה), מקבלים האל והמשיח פעמים רבות לאורך כתבי הברית החדשה. הנה שתי דוגמאות לכך מכל אחד: האלהים נקרא "קדוש" באגרת הראשונה לפטרוס א' 16 ובהתגלות ד' 8; ישוע המשיח נקרא "קדוש" בבשורת מרקוס א' 24 ובמעשי השליחים ג' 14.

כאמור, המילה "קדוש" (ביחיד, ללא ה' הידיעה) מיוחסת תמיד לאהלים ולמשיח ישוע, למעט שני יוצאי דופן: א) בבשורת מרקוס ו' 20 נאמר: "כי הורדוס ירא את יוחנן בדעתו כי הוא איש צדיק וקדוש…". יוחנן המטביל, אם-כן, מכונה "קדוש", אך זה בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, משום שדבר ראשון, כתוב במפורש שזוהי דעת יחיד – דעתו של הורדוס; דבר שני, זו הפעם היחידה בספרי הברית החדשה אשר בה מכונה יוחנן "קדוש". מלבד מקרה זה, אין איש פונה אל יוחנן ישירות או בעקיפין בתואר "קדוש", או "הקדוש", או מכיר בו ככזה.

ב) יוצא הדופן השני מופיע כאשר המילה "קדוש" מתייחסת אל המאמין באופן כללי או  מורה כיצד על המאמין לפעול בדרך כלל. לדוגמא: באל הפיליפיים ד' 21 נאמר: "שאלו לשלום כל קדוש במשיח ישוע…"; ובאיגרת אל טיטוס א' 8 נכתב על פקיד העדה (או זקן הקהילה), כי עליו להיות: "…מכניס אורחים ואוהב טוב וצדיק וקדוש וכובש את ייצרו". בדוגמאות הללו בולטים אפוא שני מאפיינים החוזרים על עצמם גם במקומות נוספים בברית החדשה: (1) אין פנייה אישית אל דמות ספציפית (עם שם) בתואר "קדוש"; (2) התואר במקרים אלו ניתן אל המאמין במשיח ובזיקה ישירה לאדון.

לסיכום, מצאנו כי בתנ"ך התואר "קדוש" ניתן ע"י בני האדם, לאלהים לבדו. בכתבי הברית החדשה גילינו אפוא כי שם תואר זה, בתוספת ה' הידיעה, ניתן ע"י הבריות לא אל אבינו שבשמים לבדו, כי-אם גם אל בנו – המשיח ישוע, ככתוב: "…גם לקדוש הילוד יקרא בן אלהים" (לוקס א' 35). עובדה נפלאה זו מעידה ביתר שאת על אחדותם.

(18) שופט עליון: בתנ"ך מתואר הקב"ה לבדו כשופט כל הארץ וכל אשר חי בה (בראשית י"ח 25; מזמור קמ"ג 2), כשופט הצדק (מזמור ט' 5) האולטימטיבי וכדמות הבלעדית אשר תביא למשפט אחרון כל מעשה , "עַל כָּל־נֶעְלָם, אִם־טוֹב וְאִם־רָע" (קהלת י"ב 14). ספרי הברית החדשה נותנים לכך משנה תוקף וגם שם מתואר אלהים כשופט העליון אשר יביא לפניו כל יציר נברא במשפט (לוקס י"ח 7-8; רומיים א' 32, ב' 2, 16;  פטר"ב ב' 11, אל העברים י"ב 23; התגלות ט"ז 7 ועוד).

מעניין כי במקביל לכך, ישוע המשיח זוכה מאותם כתבים לתיאור זהה, של השופט אשר קיבל את הסמכות האלוהית לדון את הכל בצדק ובאמת (יוחנן ה' 5, 27; מעשי השליחים י' 42, י"ז 31; טימ"ב ד' 1, 8 ועוד).

(19) הוא החיים: בדברים ל' 20 מצווה משה את עם ישראל "לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה־בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ…". זולת אלהים, אין בתנ"ך ולו דמות אחת המתוארת כחיים עצמם. אלהים אפוא הוא החיים, הוא חיינו. במקומות רבים אחרים במקרא, נקרא ה' בשם "אֱלֹהִים חַיִּים".[79] דהיינו, בלתי אפשרי להפריד את אלהים מהחיים עצמם.

כתבי הברית החדשה ממשיכים את אותה מגמה ואף הם מכנים את ה' בתואר "אֱלֹהִים חַיִּים".[80] והנה, תכונה זו, שבתנ"ך מאפיינת את אלהים לבדו, מוענקת אפוא גם למשיח ישוע: ביוחנן א' 4 נאמר כי בַּדָּבָר – כלומר בישוע –  "הָיוּ חַיִּים וְהַחַיִּים הָיוּ אוֹר לִבְנֵי הָאָדָם";[81] ביוחנן י"א 25 אומר ישוע למרתא: "אָנֹכִי הַתְּקוּמָה וְהַחַיִּים…"; וביוחנן י"ד 6 מכריז המשיח ואומר: "אָנֹכִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים".

(20) סולח חטאים: הדוגמא האחרונה קשורה ליכולת לסלוח חטאים. ברור כי כאשר אדם מסוים פוגע באדם אחר עליו לבקש מחילה מהאדם הפגוע, ועל הנפגע מוטלת ההחלטה האם לסלוח או לא. אם נניח שחס וחלילה פגעתי במישהו, מן הסתם עלי להתנצל בפניו ולקוות שיסלח לי. מצד שני, איני יכול לסלוח לאדם על כך שפגע במישהו אחר. ביכולתי לסלוח רק למי שפגע בי אישית. אולם בניגוד לכך, כתבי הקודש מראים כי אנשים שחטאו כלפי בני אדם אחרים, באים לפני הקב"ה ומבקשים ממנו מחילה וסליחה משום שהם מבינים כי פגיעה בזולת, כמוה פגיעה באל.

וכך למשל, כאשר מנסה אשת פוטיפר לפתות את יוסף ולגרום לו לנאוף עימה, זועק יוסף ואמר: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים" (בראשית ל"ט, 9). דוגמא נוספת ניתן לתת מסיפור דוד ובת-שבע. כאשר מוכיח נתן הנביא את המלך על חטאיו, הוא אומר לו: "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו?" (שמואל ב י"ב, 9). גם עבור הנביא, חטאו של דוד הוא בראש ובראשונה כנגד אלהים ורק אחר-כך כנגד אוריה ואשתו. לכן מובנת זעקתו של דוד אל אלהיו: "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי" (תהילים נ"א, 6); ובמזמור ל"ח: "אדני, נגדך כל תאותי" (פס' 10).[82] ההתפתחות מעניינת בסיפור מתגלית דווקא בפרק י"ב, 13 (של שמואל ב): לאחר שמתוודה דוד על חטאיו לפני נתן, מנחם אותו הנביא באומרו אליו כי "ה' העביר חטאתך, לא תמות". שימו לב מה קרה כאן. דוד המלך, שכזכור לא עמד בפיתוי ונאף עם בת-שבע, חטא כנגד אוריה החתי. אך למרבה הפליאה, אין בת-שבע או משפחתו של בעלה מתבקשים למחול לו; נתן הנביא הוא הבא אל דוד כדי לבשר לו כי אלהים הוא זה שסלח לו. דבר זה מביא אותנו לתובנה על-אודות תכונה מופלאה נוספת השמורה בלעדית לקב"ה: לאלהים – ורק לאלהים – היכולת לסלוח לאדם על חטאיו, גם אם הם נעשו מלכתחילה נגד הזולת (או במילים אחרות: כל חטא כלפי הזולת הוא בראש ובראשונה נגד ה').

כאשר פונים לספרי הברית החדשה מוצאים כי תכונה זו של סליחת חטאים, האופיינית לאלהים לבדו, מיוחסת – ממש כמו התכונות האחרות שהזכרנו – לישוע המשיח. בבשורה על-פי מרקוס[83] פרק ב', מסופר על נכה האברים המובא לפני המשיח בציפייה לנס רפואי. "ויהי כראות ישוע את אמונתם, ויאמר אל נכה האברים: בני, נסלחו לך חטאותיך" (פס' 5). איזו שערורייה! כיצד מעז ישוע לסלוח לנכה האברים? האם נכה האברים חטא נגדו? כמובן כי הסופרים והפרושים[84] אשר נכחו באירוע לא יכלו להתאפק יותר; נדמה היה כי הפעם עבר ישוע את הגבול: "ויהיו מן הסופרים יושבים שם וחושבים בליבם לאמור: מה ידבר זה גידופים כאלה? מי יוכל לסלוח חטאים בלתי האלהים לבדו?" (פס' 6-7). ישוע, כזכור, לא נשאר חייב, וענה להם: "אך למען תדעון כי לבן-האדם יש השלטון לסלוח חטאים בארץ, ויאמר אל נכה האברים: לך אני אומר, קום שא את משכבך ולך אל ביתך" (פס' 10-11). ואין זו הפעם היחידה בה ישוע לוקח לעצמו את הזכות והיכולת לסלוח חטאים. אדרבא, דבר מסוג זה עובר כחוט השני בכל ארבעת הבשורות. למשל, בלוקס פרק ז' מסופר כי ישוע פונה לאישה שמשכה את רגליו בשמן, ואומר לה: "נסלחו לך חטאותיך! ויחלו המסובים עמו לאמור בליבם: מי הוא זה אשר גם יסלח חטאים" (פס' 48-49). גם כאן הבינו כולם כי כאשר אמר זאת ישוע, הוא למעשה ייחס לעצמו סגולה השייכת לאלהים בלבד.

נוסף על כך, התנ"ך מעביר בצורה ברורה ביותר את המסר לפיו רק בכוחו של הקב"ה לסלוח על חטאיו עם ישראל ושל האנושות כולה. בישעיהו פרק מ"ג, אומר אלהים: "אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר" (פס' כ"ה). ובישעיהו מה, נאמר: "אני ה' ואין עוד אלהים מבלעדי, אל צדיק ומושיע, אין זולתי. פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ" (פס' 22-23). בתהילים פרק קל, מכריז בעל המזמור כי ה' הוא ש"יפדה את ישראל מכל עונותיו" (פס' 8).

אם פונים לספרי הברית החדשה מגלים כי כבר בפרק הראשון של בשורת מתי מבשר מלאך ה' ליוסף כי אשתו הרתה מרוח הקודש, "והיא יולדת בן וקראת שמו ישוע, כי הוא יושיע את עמו מעוונותיהם" (פס' 21). בסעודת הפסח האחרונה שחגג המשיח ביחד אם תלמידיו, ניתן להבחין בדוגמא נוספת לאותו רעיון: ישוע לקח את כוס היין, בירך ונתן לתלמידיו לשתות, באומרו להם: "שתו ממנה כולכם. כי זה הוא דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים".[85] במעשי השליחים פרק כ"ו מתועדת עדותו של שאול בפני המלך אגריפס. לאחר שמתאר שאול את מפגשו עם המשיח בדרכו לדמשק, הוא מעיד כי ישוע ציווה עליו לבשר לגויים ולפקוח את עיניהם, למען ישובו לאלהים "וימצאו בי [בישוע] את סליחת החטאים ואת הנחלה בתוך הקדושים" (פס' 18). ושוב אנו רואים כי סגולה ייחודית כמו סליחת חטאים, הניתנת בכתבי הקודש לאלהים לבדו, מיוחסת בספרי הברית החדשה לישוע המשיח. מכאן אין ספק בכלל כי ההקבלה בין הקב"ה לבין מלך המשיח, בלתי נמנעת היא.

לסיכום, מצאנו כי ישוע המשיח לא התבייש להעיד על האמת כאשר הכריז: "אני ואבי, אחד אנחנו";[86]  "הרואה אותי, ראה את האב… "אנכי באבי ואבי בי".[87] ועם-זאת, אנו קוראים כי על-אף ש"היה בדמות האלהים, לא חשב לו לשלל היותו שווה לאלהים. כי אם הפשיט עצמו וילבש דמות עבד וידמה לבני אדם וימצא בתוכנו כבן-אדם. וישפל את נפשו ויכנע עד מות, עד מיתת הצליבה".[88] הבה אם-כן נשפיל גם אנו את נפשנו בכניעה ולא נשכח בפני מי אנו עומדים בפעם הבאה שנקרא בשמו, שהרי לו נתן האלהים "כל שלטון בשמים ובארץ".[89] אמן! Ω

[1] ראו למשל: מרקוס ד' 41; יוחנן כ' 28.

[2] אגב, זו היתה אחת הסיבות המרכזיות להתנגדותם אליו (ראו למשל: מרקוס ב' 7; לוקס ה' 21; יוחנן ה' 18; יוחנן ח' 58-59; יוחנן י' 33).

[3] תכונה זו מופיעה בלא מעט מזמורי תהילים נוספים, כגון: ח' 4; י"ט 2; כ"ד 1-2; ל"ג 6 (השוו עם בשורת יוחנן א' 1-3 ועם אל העברים י"א 3); ע"ד 16-17; פ"ט 12; צ"ה 5-6; צ"ו 5; ק"ב 26; ק"ד 16-26; קט"ו 15; ובמזמור קל"ו 5-9.

[4] וכן באיוב ל"ג, 4.

[5] למשל, בדברים פרק ל"ב, פס' 6, 18; בישעיהו: כ"ט, 16; מ', 26-28; מ"ג, 1, 7; מ"ה, 7-12, 18; מ"ח, 13; בירמיהו: י"ח, 2-6; כ"ז 5; ל"א, 34; בעמוס ד' 13; ה' 8; בקהלת: ג', 14; ז', 29; י"ב, 1; ובדברי הימים א' ט"ז, 26.

[6] מזמור קמ"ח, 5.

[7] פסוק 6. מופיע בצורה דומה גם במתי י"ט, 4.

[8] פרק ג' 5. זאת בהתאמה גמורה לכתוב, הן במזמור ל"ג, 5: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם"; הן באיגרת אל העברים י"א, 3: "באמונה נבין כי העולמות נעשו בדבר האלהים"; הן באיגרת יעקב א' 18: "הוא בחפצו ילד אותנו בדבר האמת".

[9] פס' 11. התרגום של הפסוק מיוונית לאנגלית אומר: "Thou art worthy, O Lord, to receive glory and honour and power, for thou hast created all things, and for thy pleasure they are and were created" (Revelation 4: 11, King James Version). מכאן מובן יותר כי משמעות הפסוק מקבילה לנאמר בישעיהו מ"ג: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו" (פס' 7).

[10] באיגרת אל העברים ב', 14 נאמר: "לבש בשר".

[11] מומלץ לקרוא היטב את 31 הפסוקים הראשונים של הפרק על-מנת להיווכח כי "הדבר" הוא אמנם ישוע המשיח.

[12] כפי שראינו, גם באיגרת השנייה לפטרוס נאמר כי השמים והארץ נבראו ע"י דבר אלהים (פרק ג', 5).

[13] פס' 16. שוב, עם קריצה ברורה לנאמר בישעיהו מ"ג 7.

[14] פרק א', פס' 3-4.

[15] במזמור פ"ט נאמר על הקב"ה: "אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם" (פס' 10); ובמזמור קמ"ח כתוב: "רוח סערה עשה דברו" (פס' 8); גם באיוב כ"ו 12 נאמר על אלהים כי "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם…".

[16] מופיע בצורה דומה גם במתי פרק  ח', פס' 23-27; ובלוקס ח', 23-25.

[17] שימו לב לתרגום לאנגלית של ה- Complete Jewish Bible:

He alone spreads out the sky and walks on the waves in the sea.

[18] ראו תיאור דומה גם במרקוס ו', פס' 48; וביוחנן ו', פס' 19.

[19] נכון, במתי י"ד 29 נאמר כי גם תלמידו של ישוע, שמעון-כיפא, התהלך על המים. אך מן ההקשר ברור כי הוא עשה זאת ע"י אמונתו במשיח, בעזרתו בלבד ולפי הזמנתו ומצווותו.

[20] אותה סגולה מתוארת גם מזמור אחד לפני כן: "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים" (תהילים קמ"ה 14).

[21] וכן בירמיהו פרק י"ז, 10; ופרק כ', 12.

[22] "מצרף לכסף וכור לזהב, ובחן לבות ה'" (משלי י"ז, 3).

[23] בקטע המקביל בספר מלכים א' פרק ח', פס' 39, נאמר: "כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם".

[24] ראו גם: מתי ט"ז 8; מרקוס ח' 17; לוקס ה' 22.

[25] או במילים אחרות, אלהים הוא מעולם ועד עולם (מזמור מ"א: 14; מזמור צ: 2; דניאל ב: 20; דברי הימים א, כ"ט: 10).

[26] ושוב באופן דומה בפרק כ"א, 6; ובפרק כ"ב, 13.

[27] רמז נוסף לתכונה זו ניתן למצוא גם בישעיהו מ"ו, 9-10; ובתהילים ל"ג, 11.

[28] משמעות הפסוק מתחדדת יותר בתרגום מיוונית לאנגלית:

 "Jesus Christ the same yesterday, and to day, and for ever" (Hebrews 13: 8, KJV)

המילה היוונית, המופיעה בטקסט המקורי, היא ατός ומשמעותה "the same".

[29] מופיע גם במרקוס פרק ו', פס' 50.

[30] המילים "אני הוא", כפי שנכתב ביוונית של תרגום השבעים, נאמר מפיו של המשיח עצמו במתי י"ד, 27; במרקוס פרק ו', 50; ופרק י"ד, 62; בלוקס כ"ד, 39; ויותר מתריסר פעמים בבשורת יוחנן: בפרק ד', 26; בפרק ו', 20; בפרק ח', פס' 18, פס' 24 ופס' 28; בפרק י', פס' 7, פס' 9 ופס' 11; בפרק י"ג, 19; בפרק י"ד, 6; בפרק י"ח, פס' 5, פס' 6 ופס' 8.

[31] זו בדיוק האשמה שהם מטיחים בו ביוחנן י', 33: "על מעשה טוב לא נסקול אותך, כי-אם על גדפך את אלהים ועל כי אדם אתה ותעש את עצמך לאלהים".

[32] בתוך: הרב רונן נויבירט, "לגעת בזמן: החגים כחוויה בעולם המדרש", 2016: 115-116.

[33] ובמזמור ל"ח, 2 מתפלל דוד המלך: "ה' אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני".

[34] למשל באיוב ה', 17-18: "הנה, אשרי אנוש יוכיחנו אלוה, ומוסר שדי אל תמאס. כי הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וידו תרפינה".

[35] פסוק 33.

[36] פרק י"ד, פס' 6.

[37] יוחנן פרק ה', פס' 18. על כך שישוע השווה עצמו לאלהים, ראו גם פרק י', פס' 33; ופרק י"ט, פס' 7.

[38] בסיוע פרשנותו של מצודת-דוד אנו לומדים "כי אתה נירי", רוצה לומר: אתה תאיר לי כנר.

[39] "ה' אורי", לאמור: הלא ה' מאיר לי בעת צרה (ע"פ מצודת דוד).

[40] ראו דוגמאות נוספות בישעיהו ב', 5; בתהילים מ"ד, 4; בתהילים פ"ט, 16; ובאיוב כ"ט, 3.

[41] "והיה אור ישראל", דהיינו: האל המאיר לישראל (ע"פ מצודת דוד).

[42] ראו גם את התקבולת בישעיהו ס' 1-2.

[43] הראשונה ליוחנן א', 5.

[44] אגרת יעקב א', 17.

[45] ראו גם יוחנן ג', 18-21.

[46] ראו יוחנן י"ב, 36, 46.

[47] בראשונה ליוחנן ב' 8 נאמר כי בנו, המאמינים, "האור האמיתי כבר זורח".

[48] השנייה לפטרוס א', 19; וחזון יוחנן כ"ב, 16.

[49] שמואל ב, פרק כ"ב, 29.

[50] השנייה לפטרוס א', 19.

[51] דוגמאות נוספות במקרא לאנאלוגיה בין המשיח לאור, ניתן לראות בפרשנות לנאמר בישעיהו מ"ב, 6; ובישעיהו מ"ט, 6.

[52] לפי פרשנות "מצודת דוד" (מן המאות 17-18).

[53] יוחנן ד', 24.

[54] הראשונה לטימותיוס ו', 16; וגם: "את האלהים לא ראה איש מעולם", ככתוב באגרת הראשונה ליוחנן ד', 12; נוסף על-כך, באיגרת אל הרומיים פרק א', מדגיש שאול את "מהותו הנעלמה" של אלהים (פס' 20) ומוקיע את אלו שהמירו את כבודו "בדמות צלם אדם" (פס' 23). לאור דברים אלו, ברור כי שאול לא החשיב את ישוע המשיח לאדם בלבד.

[55] יוחנן א', 18.

[56] יוחנן ו', 46.

[57] שמות ל"ג, 11; ראו גם דברים ל"ד, 10.

[58] במדבר י"ב, 8.

[59] תהילים י"ז, 15.

[60] ישעיהו ו', 5.

[61] איוב מ"ב, 5.

[62] כך לדוגמא, קרה עם הגר (בראשית ט"ז 7-13); עם אברהם אבינו (בראשית פרק י"ח 1, 22; ופרק כ"ב, 11-12); עם יעקב אבינו (בראשית ל"ב 25-31); עם בלעם בן-בעור (במדבר כ"ב 22-39); עם יהושע בן-נון (יהושע ה' 13-15); עם גדעון (שופטים ו' 11-24); עם מנוח ואשתו (שופטים י"ג 2-23); עם דוד המלך וגד הנביא (שמואל א' כ"ד 11-19, ובקטע המקביל בדברי הימים א' כ"א, 18-27); עם אליהו הנביא (מלכים ב' א' 3-6, 15-16); ועם יהושע הכהן הגדול (זכריה ג' 1-2). 

[63] יוחנן א', 18.

[64] יוחנן י"ד, 9.

[65] אל הקולוסים א', 15.

[66] אל העברים א', 3.

[67] יוחנן כ', 28.

[68] הדבר חוזר על עצמו בפרק כ"ב, שם נאמר: "אני ישוע שלחתי את מלאכי להעיד לכם את אלה בפני הקהילות. אנכי שורש דוד ותולדתו, כוכב נגה השחר. והרוח והכלה אומרים בא, והשומע יאמר בא, והצמא יבוא, והחפץ יקח מים חיים חינם" (פס' 16-17).

[69] דוגמאות נוספות לכך ניתן למצוא בבראשית כ"ו, פסוק 25; דברים ל"ב, 3; שמואל א י"ז, 45; מלכים א י"ח, 24; ישעיהו נ, 10; מיכה ד', 5; צפניה ג', 12; ובתהילים: פרק כ', 6; פרק ל"ג, 21; ופרק קט"ז, 4, 17.

[70] אל הרומיים פרק י', 13. שאול חוזר על-כך באופן דומה גם באיגרת אל העברים פרק י"ג, 15.

[71] יש במקרא מקומות קדושים (לדוגמא: שמות כ"ו 33-34, בויקרא ז' 6, בויקרא י' 13, בויקרא ט"ז 24, דברים כ"ג 15, קהלת ח' 10), ימים קדושים (לדוגמא: בראשית ב' 3, נחמיה ח' 10) ואפילו מים קדושים (במדבר ה' 17); אך כפי שאמרתי, אין דמות אחרת זולת הקב"ה הזוכה לכינוי "קדוש" מאת מלאכים בשמים או מאת בני אדם על הארץ.

[72] אמנם נמצא יוצא דופן אחד בספר דניאל ח' 13, אך מתואר שם חזון והדברים הנאמרים סתומים ואינם ברורים; אפילו דניאל אינו מבין את פשר החזון (לפי פס' 15).

[73] מזמור ק"ו 16 (מההקשר שם, ניתן להבין כי המילה "קדוש" מתארת את בחיר ה').

[74] במדבר ט"ז 5-7 (גם כאן הקדושה ניתנת באופן ישיר לבחירתו של ה').

[75] לדוגמא: שמות י"ט 6, ויקרא י"א 44, ויקרא י"ט 2, ויקרא כ' 26, דברים, פרקים: ז', י"ד, כ"ח, תהילים ט"ז 3, דברי הימים ב' ל"ה 3.

[76] הנביאים הקדושים, לדוגמא: לוקס א' 70, מעשי השליחים ג' 21; המאמינים הקדושים, לדוגמא: רומיים י"ב 13, רומיים ט"ו 25; השליחים הקדושים, לדוגמא: אפסיים ג' 5; המלאכים הקדושים, לדוגמא: מרקוס ח' 38, לוקס ט' 26.

[77] ירושלים "העיר הקדושה", למשל: מתי כ"ז 53, התגלות כ"א 10; המצווה הקדושה, למשל: השנייה לפטרוס ב' 21; הנשיקה הקדושה, למשל: רומיים ט"ז 16, ראשונה לקורינתיים ט"ז 20, שנייה לקורינתיים י"ג 12.

[78] בספר חזון יוחנן כ"ב 11, נאמר: "החומס יוסיף לחמס והטמא יוסיף להטמא והצדיק יוסיף להצדק והקדוש יוסיף להתקדש". זו הדוגמא היחידה בברית החדשה אשר בה מיוחסת המילה "והקדוש" למישהו אחר זולת אלהים והמשיח. אך אין כאן כל פנייה אישית לדמות אדם מסויימת וספציפית; ובנוסף, המדבר איננו אדם, אלא מלאך המדבר בשמו של האלף והתו.

[79] דברים ה' 26; שמו"א י"ז 26; ירמיהו י' 10, וכו'.

[80] מתי ט"ז 16; מה"ש י"ד 15; קור"ב ג' 3; טימ"א ג' 15 וכו'.

[81] גם ביוח"א א' 1 מתואר ישוע כ"דְּבַר הַחַיִּים".

[82] ובספר שמואל ב' פרק י"ב, 13, נאמר: "ויאמר דוד אל נתן: חטאתי לה'".

[83] המקבילות לסיפור זה – במתי ט', פס' 2-3 ובלוקס ה', פס' 20-21 – מדווחות על מסר דומה.

[84] "הפרושים" מופיעים לצד "הסופרים" בגרסתו של לוקס לאותו סיפור (לוקס ה' 21).

[85] מתי כ"ו, פס' 27-28. ראו גם: מרקוס י"ד, פס' 24; ולוקס כ"ב, פס' 20.

[86] יוחנן י', פס' 30.

[87] שם, פרק י"ד, פס' 9, 11.

[88] אל הפיליפיים פרק ב', פס' 6-8.

[89] מתי כ"ז, פס' 18.

קבלו עדכונים חמים