להיות מושלך ל"גיהינום"- למה ישוע התכוון?

האם ישוע הזהיר מאמינים מפני "גיהנום"? באופן מפתיע, התשובה היא כן (מתי ה 22, 29; יח 8-9). אך למה מתייחס המושג "גיהינום"? האם מילה זו מתייחסת להרשעה נצחית כפי שרבים מניחים? אם כך, מדוע ישוע מזהיר את התלמידים שלו מפני יעד אליו הוא יודע שהם לעולם לא יגיעו?

המילה "גיהנום" מופיעה 12 פעמים בברית החדשה, 11 מהן בבשורות. ניתן לחלק את ההופעות של המילה הזו לשלוש קבוצות.
ראשית, כמה מהן מהוות אזהרות למאמינים לגבי היווי מכשול לאחרים (מתי יח 8-9; מרקוס ט   43-48);
שנית, חלקן מהוות אזהרות למאמינים לגבי היעד הסופי שלהם (מתי ה 22, 29-30; י 28; יח 8-9; לוקס יב 4-5)
שלישית, השאר מהוות אזהרות לפרושים (מתי כג 15, 33).

ישוע מזהיר את תלמידיו שאם הם לא יטפלו בתאוותם, הם יושלכו לגיהנום (מתי ה 27-29). הוא אומר להם שאם הם יקראו ל"אח" "אוויל", דינם "לאש גיהינום". כשישוע שולח את השליחים, הוא מזהיר אותם שאם הם ייכשלו, הם יסכנו את גופם ונפשם ב"גיהנום".
אזהרות כאלו מעלות את עניין ביטחון הישועה וחיי הנצח. הרושם הראשוני שניתן לקבל הוא שמאמין יכול לאבד את ישועתו. ראינו כבר במאמר "ביטחון הישועה" שמצב כזה הוא בלתי אפשרי. הפסוקים הללו דורשים מחקר מעמיק. במאמר הזה אנו נראה שהמילה "גיהנום" איננה מתייחסת לאגם האש- ההרשעה הנצחית של הבלתי מאמינים. במקום זאת, כאשר מילה זו מכוונת כלפי מאמינים, מדובר על מטפורה  להערכה שלילית של החיים במשפט כס המשיח. המושג הזה מתייחס לבושה וחרפה. מאמין שלא יתמיד באמונה יצטרך להתמודד עם הערכה שלילית שתקבע שחייו לא הועילו כלל למשיח והם היו חסרי ערך, כמו גופה שמושלכת למזבלה (גיהינום היה מקום של מזבלה מחוץ לחומות ירושלים שנשרפה בו הפסולת).
כעת נבחן את הרקע של המושג "גיהנום" כפי שהוא בא לידי ביטוי בתנ"ך.

 

גיהנום בתנ"ך

גיהינום בתנ"ך התייחס לגיא שנקרא "גיא בן הינום" דרומית לירושלים. יש 13 התייחסויות לגיא בן הינום בתנ"ך (יהושע טו 8[מופיע שם פעמיים]; יח 16[מופיע פעמיים]; מלכים ב כג 10; דברי הימים ב כח 3; לג 6; נחמיה יא 30; ירמיהו ז 31, 32; יט 2, 6; לב 35) ואף אחת מהן לא מדברת על הרשעה נצחית. בחמישה מקרים מילה ביטוי זה מתייחס למקום שבו אלוהים שופך את זעמו (זעמו הזמני) כמשפט על העם בגלל שהם הקריבו קורבנות אדם (דברי הימים ב לג 6; ירמיהו ז 31-32; יט:6; מלכים ב כג 10; ירמיהו יט 6). גיא זה נטמא בהקרבת ילדים למולך (מלכים ב טז 3; כג 10; ירמיהו ז 31;לב 35), כך שהוא הפך למקום מקולל ושומש כמזבלה עירונית. כתוצאה מכך, ירמיהו ניבא שעקב גלות בבל ב-605 לפנה"ס גיא זה יהפוך לבית קברות עצום של גופות של אנשי יהודה שנהרגו מהצבא שפלש (ירמיהו ז 30-34). ירמיהו ממשיך ואומר שבעקבות פלישת הבבלים ב-605 לפנה"ס, לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְלֹא-יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם (ירמיהו ז:32). מאוחר יותר הוא מוסיף שהעמק יהיה מלא בפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן וְכָל-השרמות (הַשְּׁדֵמוֹת) (ירמיהו לא 39). זה מקום שהפך לקבר לגופות.

כתוצאה מכך, ירמיהו אמר שהמשפט של אלוהים יתרחש שם (ירמיהו יט 6). אך חשוב לציין שמבחינת ירמיהו, כפי שהפסוקים הבאים מראים, עונש הגיהינום היה עונש זמני, לא נצחי (ירמיהו יט 7-9).

בנוסף לכך שביטוי זה הוא מטפורה למשפט זמני, גיא בן הינום הוא גם מטפורה לבושה וחרפה. זה היה המקום שבו נבנו במות התופת (ירמיהו ז 31). המילה "תופת" מגיעה מפועל שמשמעו "לירוק" ("תוף" מחקה את הצליל של היריקה) ולכן זו נהייתה מילת בוז. הגופות שנזרקו לגיא הזה בעצם לא קיבלו קברה מכובדת והפכו לנבלות עבור הנשרים. ירמיהו התייחס לחרפה הזו כשהוא הכריז שיהויקים יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם (ירמיהו כב:19). אסוציאציה של מזבלה הייתה ייצוג שכיח של בושה וחרפה בתנ"ך (איוב ב 8; איכה ד 5).

אומנם זה נכון שהמשפט כלל "אש", זה לא מצדיק בשום צורה את הטענה שזה דיבר על עונש נצחי. המילה אש בתנ"ך מתייחסת לתוכחה זמנית של אלוהים (ויקרא י 1-2;במדבר יא 1-3; טז 35 ישעיהו ט 19; ירמיהו יא 16; טו 14; יז 4; איכה ב 3-4; ד 11; שמות כב 20-22; עמוס ב 5; תהלים עח 21 ;פ 17; פט 47). אש יכולה יכולה לציין את הטיהור של אלוהים (תהלים סו 12; מלאכי ג 2;7) או קנאתו (דברים ד 24; תהלים עט 5; צפניה א 18)
אותו השימוש נמצא בברית החדשה. שם, אש משומשת בתור תוכחה על מאמינים בלתי רוחניים, שלא מייצרים פרי, ולכן הם ענפים בלתי מועילים שנשרפים (יוחנן טו 6); או שמילה זו משומשת כאש במשפט המשיח שתשרוף את המעשים הלא מועילים של המאמין (הראשונה לקורינתים ג 13); וגם בתור מבחן האמונה שעמו מתמודדים מאמינים בחיים עלי אדמות (הראשונה לפטרוס ד 12).

כשישוע דיבר על "גיהינום" השומעים המקוריים חשבו על כל מה שציינו עד עתה. הם חשבו על הגיא אליו היו זורקים את כל האשפה והפגר ששם נשרפו, ואשר הצטברו שם תולעים רבים שאכלו את הגוויות. הם לא חשבו על הרשעה נצחית. ישוע השתמש במילה זו כניב ציורי לסוג אחר של מוות: תוכחה, אוד מוצל מאש (הראשונה לקורינתים ג 15), בושה (הראשונה ליוחנן ב 28), גמול על מעשים רעים (השנייה לקורינתים ה 10), והערכה שלילית.
אנו נראה כעת שההתייסויות של הברית החדשה למזבלה הזו שנקראה "גיא בן הינום", לא מתייחסות להרשעה נצחית, אלא למטפורות של:

1. הערכה שלילית של חיי המאמין במשפט כס המשיח
2. האסון של שנת 70 לספירה שהגיעה על עם ישראל כמשפט
3. הטבע המושחת של האדם

משפט הגיהנום

המילה Gehenna ("גיהנום") מופיע 12 פעמים בברית החדשה (מתי ה 22, 29, 30; י 28; כג 15, 33; מרקוס ט 43, 45, 47; לוקס יב 5; יעקב ג 6). מילה זו מופיעה 11 פעמים בבשורות ושם מילה זו נאמרה ישירות מפיו של ישוע. כשחושבים על כל הקטעים, אנו רואים שישוע השתמש במילה זו רק בשני משפטים ניכרים שהיו מיועדים למאמינים (מתי ה 22, 29=יח:8-9=לוקס יב 5), ויעקב משתמש במילה זו פעם אחת (יעקב ג 6). מצד שני, ישוע השתמש במילה זו פעמיים כשהוא דיבר לפרושים הלא מאמינים (מתי כג 15, 33). ספק גדול מאוד שישוע הזהיר את תלמידיו מיעד שאליו הוא ידע שהם לעולם לא יגיעו. המילה "גיהנום" (Gehenna) לעולם לא משומשת על ידי שאול, והיא גם לא נמצאת בבשורת יוחנן או במעשי השליחים. היא משומשת פעם אחת ביעקב ג 6 אך לא באיגרות אחרות בברית החדשה. למרות שחוקרים רבים מלמדים שמילה זו מתייחסת להרשעה הנצחית, חוקרים רבים מטילים בכך ספק.

1. גיהנום וחורבן בית שני (מתי כג:33)

לאחרונה, החוקר אן. טי. רייט אימץ את ההשקפה שהמילה "גיהנום" במתי ה עשויה להתייחס לחורבן בית שני.¹ הוא מתייחס למילותיו של יוחנן המטביל (מתי ג 12; לוקס ג 17) וכותב, "האזהרות הללו צריכות להיות מובנות במובן היסטורי יסודי. כמו שהזעם של יהוה בתנ"ך התבטא בפלישה וכיבוש של צבא והביא לאסון חברתי.(לדוגמה דברי הימים ב לו 16-21). לכן, כשהשומעים של יוחנן המטביל שמעו את האזהרות שלו, הם כנראה חשבו על אסון לאומי.
האסון הלאומי הוא ככל הנראה למה שמתייחס הפסוק במתי כג 33,
נְחָשִׁים בְּנֵי צִפְעוֹנִים, אֵיךְ תִּמָּלְטוּ מִדִּין גֵּיהִנּוֹם?

משמעות הרשעת "הגיהנום" מוסברת בפסוק 36, אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בּוֹא יָבוֹא כָּל זֶה עַל הַדּוֹר הַזֶּה. "כל זה" מתייחס לחורבן בית המקדש ופלישת הרומאים לירושלים בשנת 70 לספירה. זהו הדין של ה"גיהנום" עליו ישוע דיבר. פרשנות זו נתמכת על ידי מילותיו בהקשר,

"יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם. הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם, וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: מֵעַתָּה לֹא תִּרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה!" (מתי כג 37-39; לוקס יג 34-35).

באותו הקטע, ישוע התייחס לעובדה שכאשר הפרושים גיירו מישהו, הם עשו אותו "בן גיהנום" (מתי כג 15). אלו ששמעו את זה היו מבינים שהוא אמר משהו כמו: "אחד שראוי לעונשים חמורים". להיות "בן" של משהו, משמעו לחלוק משהו יחד עם זה. במקרה הזה, זה מתייחס לשחיתות והצביעות של הפרושים. לאורך שירותו, ישוע הזהיר מפני החורבן של "הדור הזה" (מתי כג 32; לוקס יא 45-52; יג 1-5; יט 39-44; כא 8-24). הן לוקס והן מתי ציטטו את יוחנן אומר, וּכְבָר מֻנָּח הַגַּרְזֶן עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים. עַל כֵּן כָּל עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב, יִגָּדַע וְיֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הָאֵשׁ. (לוקס ג 9; מתי ג 10).²

כשישוע מתייחס לגיא בן הינום במתי כג 33, הוא מרמז לדימוי שבירמיהו ז 31-32, שמקשר את האש עם הגיא "בן הינום". הוא השתמש במושגים של התנ"ך. בירמיהו, אש מקושרת למשפט שהגיע על עם ישראל (ירמיהו יא 16; טו 14; יז 14, 27; כא 10, 12). ירמיהו ניבא שהגיא הזה יקרא גֵּיא הַהֲרֵגָה (ירמיהו ז 32; יט 6). ישוע ככל הנראה חשב על המקומות מהסוג הזה:

לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְלֹא-יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה; וּבַקֹּתִי אֶת-עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת-נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; ושַׂמְתִּי אֶת-הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל-כָּל-מַכֹּתֶהָ; וְהַאֲכַלְתִּים אֶת-בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר-רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם (ירמיהו יט 6-9).

גיא בן הינום בתנ"ך מתייחס למשפט זמני, כפי שזה נראה בירמיהו יז 4 (וגם בפרק יז 27; כה 9), שם אש נצחית מתייחסת לאש נוראית שנמשכת הרבה זמן ואשר מהווה סמל למשפט זמני. שימו לב שלמרות שהאש בהינום בנבואתו של ירמיהו (ירמיהו יז 4) נגמרה עם גלות בבל, אש זו עדיין מתוארת כאש "עַד-עוֹלָם" (ירמיהו יז 4). אבל זה ברור שבהקשר המשמעות היא זמנית. בירמיהו כא 12, אש זו נקראת אֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה, אך שוב, זה מתייחס למשפט זמני.³ זה ברור שהאש שירמיהו מציין כבתה ולא המשיכה לבעור לנצח משום שירושלים שוקמה על ידי עזרא ונחמיה, והעיר תשוקם שוב במלכות העתידית (ירמיהו לא 38-40). ישוע חוזר על האזהרה הזו לדור שלו במשל עץ התאנה שהתייבש, שאומר שיש לעם רק עוד שנה אחת להביא פרי של חזרה בתשובה (לוקס ג 6-9). בזמן כניסתו של ישוע לירושלים, הוא בכה ואמר,

"לוּ יָדַעַתְּ הַיּוֹם גַּם אַתְּ אֶת אֲשֶׁר אֱלֵי שָׁלוֹם! אֶלָּא שֶׁעַתָּה נִסְתָּר הוּא מֵעֵינַיִךְ.(ישעיהו ו' ט'-י') הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלַיִךְ וְאוֹיְבַיִךְ יָקִימוּ סוֹלְלָה סְבִיבַיִךְ,וְיַקִּיפוּךְ וְיָצוּרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֵבֶר, וִימַגְּרוּ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ אֲשֶׁר בְּקִרְבֵּךְ, וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָּךְ אֶבֶן עַל אֶבֶן עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ." (לוקס יט 42-44).

ישוע אמר לתלמידיו שהאסון הלאומי הזה יתרחש בדור שלהם (מתי כד 34).⁴ לכן, אפשר להסיק שבפסוקים מסויימים המילה "גיהנום" מתייחסת למשפט זמני. כל ההתייחסויות הללו מדברות על משפט זמני על העם, ולא על ההרשעה הנצחית של הלא מאמינים.

 

משך הזמן של "הגיהנום"

אם המילה "גיהנום" בברית החדשה לפעמים מתייחסת לפלישת הרומאים; להשלכות שליליות שיהיו למאמינים בלתי נאמנים במשפט המשיח; או לטבע המושחת של האדם, עולה השאלה, "מדוע היא נקראת 'אש עולם' (מתי יח 8 למשל) או אש בלתי נכבית? אחת המשמעויות של המילה "עולם" (aiōnios) במתי יח 8 לפי הלקסיקונים היא "זמן ארוך".⁵ הפלישה הרומאית לא נמשכה לנצח, אבל האש של גיהנום לפי מרקוס ט 43 היא אֵשׁ אֲשֶׁר לֹא תִּכְבֶּה. [בְּמָקוֹם אֲשֶׁר תּוֹלַעְתָּם אֵינָהּ מֵתָה וְהָאֵשׁ אֵינָהּ נִכְבֵּית.] (מתי ג 12; לוקס ג 17). יוחנן המטביל השתמש בביטוי הזה באופן דומה וקישר אותו למשפט שהגיע על עם ישראל בשנת 70 לספירה (מתי ג 12). אך הטענה שהאש הזו נמשכת לנצח באופן מילולי, מפספסת את העובדה שמדובר במטפורה לה קיים שימוש ברור בתנ"ך. "בלתי נכבית" לא מדברת בהכרח על אש נצחית במובן המילולי (לדוגמה: ישעיהו לד 10; סו 24; ירמיהו ז 20; מרקוס ט 48; יהודה 7).⁶

אלא, שכמו שמילה זו מופיעה בתנ"ך, תמיד מדובר על אש "נוראית", או על כזו שנמשכת הרבה זמן (ישעיהו לב 14-16; לד 10; סו 24; ירמיהו ז 20). מילה זו מדגישה את חוסר האפשרות להחזיר את המצב לקדמותו או חוסר האפשרות בהימנעות מהעונש. מה לגבי "הביטוי "תולעתם אינה מתה"?

דימוי התולעים שאוכלות גופות בקבר הוא שכיח בתנ"ך, והוא בעצם מתאר את הכליון של הגופה במסגרת הזמן, לא בנצח (איוב יז 13-16; כד 19-20). מדובר על סמל של חרפה וגועל (תהלים כב 7). קחו לדוגמה את ההצהרה של ישעיהו לגבי עונש זמני:

וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל-בָּשָׂר; (ישעיהו סו 24).

לא יהיו באמת בעתיד באגם האש תולעים שיאכלו גופות של בלתי נושעים. מדובר בלשון הגזמה. תולעים מזמן היו מתות מהאש. אלא, ש"תולעת" מסמלת חרפה. אפשר לתרגם כך את המשפט, "חרפתם (תולעתם) לא תמות".

הטיעון לעיל לא אומר ש"עולם" אף פעם לא מתייחס למשהו נצחי. זה ברור למשל שזה כן מתייחס לנצח במתי כה 41, 46. העובדה שיש אגם אש נצחי היא לא תחת הכחשה (מתי כה 46; התגלות יד 11; כ 10). מה שמוכחש כאן זה שלמילה "גיהנום" יש קשר לזה.

אז איך אפשר לדעת או לקבוע מתי המילה "עולם" מתייחסת למשהו נצחי או למשהו שפשוט קורה לאורך זמן רב? זה תלוי במילים איתן מילה זו מקושרת. כאשר המילה "עולם" מקושרת לאלוהים או לטבעו (דברים לג 27; רומים טז 26), אנו מבינים  שהמשמעות היא אכן נצחית. אך כשהמילה "עולם" מקושרת לעצם זמני, כמו גִּבְעוֹת עוֹלָם (חבקוק ג 6) אנו מבינים שמדובר בניב ציורי שמתייחס ל"פרק זמן ארוך". מאחר ש"אש עולם" של ה"גיהנום" היא לא תמיד בעלת משמעות של "אש נצחית", אין שום בעיה לשונית ליישם את האזהרה של ישוע על המשפט העתידי של עם ישראל בשנת 70 לספירה. האיום על הדור ההוא היה איום לגבי העתיד הקרוב שלו. הם היו בדרך להשמדה בגלל סירובם הנחוש לחזור בתשובה. כשישוע הזהיר את העם לגבי האסון הלאומי והשתמש במילה "גיהנום" מההקשר של ירמיהו ז (שהזהיר את עם ישראל מחורבן לאומי), הוא בעצם נתן לאזהרה שלו משמעות בעלת טבע זמני.

 

2. גיהנום ומשפט כס המשיח

הדרך השנייה בה מטפורת הגיהנום משומשת בברית החדשה מתייחסת למאמינים.

 

טבע משפט הגיהנום: נוראי

בהתבסס על התנ"ך, ישוע ואלו שחיו בימיו, לא היו מבינים את הביטוי "גיא בן הינום" כמקום שבו תתרחש ההרשעה הנצחית. אלא זה היה מקום של גופות (ירמיהו לא 40). זה היה מקום של השמדה וזבל; תמונה כזו היתה מעלה מחשבות של בושה וחרפה. כשישוע מיישם את האזהרות בנוגע ל"גיהנום" על אלו שהיו נושעים, הוא דיבר על משפט בעל השלכות נצחיות בו יעמדו המאמינים (משפט כס המשיח). כלומר, משפט הגיהנום לא מתייחס לאגם האש, אלא להערכה שלילית של מאמינים בלתי נאמנים במשפט כס המשיח.
עתה עולה השאלה, "מדוע אם כך, נקרא הגיהנום אש עולם?"

כתגובה לכך, ניתן לציין שהמילה "אש" בתנ"ך לעולם לא מתייחסת לאגם האש (אלא תמיד למשפט זמני), וישוע משתמש בזה כמטפורה למשפט העתידי שיבחן את מעשי תלמידיו. בקשר למילה "עולם", ניתן לציין שהתואר "עולם" יכול לבטא איכות, במקום משך. לדוגמה, "חיי עולם" יכולים להתייחס לאיכות חיים ולא רק לאורך החיים.⁷ וכהוכחה לכך ניתן לצטט את יהודה 7,

כְּשֵׁם שֶׁסְּדוֹם וַעֲמֹרָה וְהֶעָרִים הַקְּרוֹבוֹת, אֲשֶׁר בְּדֶרֶךְ דּוֹמָה לָהֶם הִתְמַכְּרוּ לִזְנוּת וְהָלְכוּ אַחַר יְצוּרִים אֲחֵרִים, מֻצָּגוֹת לְדֻגְמָה בְּסָבְלָן דִּין אֵשׁ עוֹלָם. האפר הגעשי שנפל על סדום ועמורה לא בער לנצח, אך הוא היה נוראי!

 

שני סוגי האש בעולם הבא

אם אש הגיהנום לא מתייחס לאגם האש, כלומר למשפט של הבלתי מאמינים, אז למה היא מתייחסת? אנו יודעים בהתבסס על הכתובים שיש שני סוגי אש בעולם הבא:

אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָּׂטָן וּלְמַלְאָכָיו (מתי כה 41) כלומר, אגם האש (התגלות יט 20; כ 14)
האש במשפט כס המשיח (הראשונה לקורינתים ג 15).

העובדה שלאותו הביטוי יכולה להיות משמעות שונה כשהוא מיושם על דברים שונים, איננה צריכה להפתיע אותנו. לדוגמה, חשבו על ישעיהו סג 12. בפסוק הזה המילה "עולם" מיושמת על שמו הנצחי של אלוהים, אך בדברים טו 17 אותו הביטוי מיושם על זמן החיים של עבד.
משפט אש העולם של הגיהנום הוא משפט כללי שמתרחש בעתיד. אך כדי לקבוע על איזה משפט (אש) מדובר, יש לבדוק את ההקשר. למשל במתי יח 8, מאחר שמדובר על אזהרה שמכוונת לתלמידיו המאמינים, לא יכול להיות שמדובר על אגם האש. לכן ניתן לקבוע בבטחה שמדובר על אש משפט המשיח (הראשונה לקורינתים ג 15).

בדרשה על ההר, ישוע דיבר על אלו שנכנסים בדרך הרחבה שמובילה ל"אבדון" (מתי ז 12-13)[להרחבה על הקטע הזה ראו המאמר "מה זה אומר להיכנס למלכות השמיים בבשורות'']. מחבר אל העברים שכאשר החיים של המאמין מייצרים קוצים ודרדרים אז סוֹפָהּ לְהִשָּׂרֵף (אל העברים ו 8). השליח יוחנן מזהיר את קוראיו שהם עלולים ליבוש מפניו של ישוע בבואו (הראשונה ליוחנן ב 28) ולאבד את שכרם (השנייה ליוחנן 8). העלמות הכסילות ישמעו את המילים הקשות, אֵינֶנִּי מַכִּיר אֶתְכֶן (מתי כה 12) ואז הן תושלכנה ל"חושך החיצון", שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם, כלומר הן לא תהיינה שותפות לחגיגת חתונת השה בירושלים החדשה בזמן הצרה הגדולה, והן תתחרטנה על כך מאוד.

לכן, ניתן להציע שהביטוי "אש עולם" (מתי יח 8) הוא מטאפורה לתוכחה השלילית והקשה שמכוונת כלפי המאמינים הבלתי נאמנים, עקב חייהם המבזים וחסרי הערך; ממש כמו גופה שמושלכת למזבלה בוערת (גיא בן הינום).
כאשר הביטוי "אש עולם" מכוון כלפי בלתי מאמינים (מתי כה 41) הוא מתייחס לאגם האש.
אך כשישוע דיבר על האש המתמשכת של ה"גיהנום" הוא דיבר באופן מטאפורי על המשפט האינטנסיבי שיתרחש בעתיד. הוא קרא לזה "אש עולם" משום שזה מתרחש בזמן ההשתתפות במשתה המשיחי (המלוכה בזמן מלכות אלף השנים), דבר שמהווה למשפט בעל השלכות נצחיות ואינטנסיביות. כמה זמן תימשך החרטה של המאמינים הבלתי נאמנים במלכות? כמה זמן הם ירגישו בושה? כאשר אלוהים יברא שמיים וארץ חדשים, הוא ימחה כל דמעה ויחליף את הבושה בשמחה. משפט כס המשיח הוא משפט רגעי, אך איבוד השכר, כלומר איבוד ההזדמנות לשרת את האדון, ואיבוד האינטימיות העמוקה עם המלך יימשכו לנצח.

ניתן לסכם זאת כך, כשישוע דיבר על "גיהנום האש" (מתי יח 9), אפשר לפרש זאת באופן מילולי כ"מזבלה בוערת בגיא בן הינום". כשהוא מדבר על "האש אשר לא תכבה", הוא מתייחס לבעירה זמנית במזבלה של גיא בן הינום (מתי יח 8). שומעיו, ידעו על מה הוא דיבר. הם הכירו את המזבלה שבערה באופן תמידי, ואת האינטנסיביות שלה. אם מה שנאמר נכון, ההקשר של האזהרות הללו דורש מאיתנו להאמין שרעיון התולעים שבוערות מתייחס לאיבוד כבוד וגדולה במלכות העתידית (מתי יח 3-4).

 

חוסר התרצות מוביל לגיהנום

"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים 'לֹא תִּרְצַח', וְ'כָל רוֹצֵחַ חַיָּב לַעֲמֹד לְדִין'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַכּוֹעֵס עַל אָחִיו חַיָּב לַעֲמֹד לְדִין; הָאוֹמֵר לְאָחִיו 'רֵיק' חַיָּב לַעֲמֹד לְמִשְׁפַּט הַסַּנְהֶדְרִין; וְהָאוֹמֵר 'אֱוִיל' דִּינוֹ לָאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם.

זה ברור מפסוק 20 שישוע מדבר אל תלמידיו הנושעים. (הדרשה על ההר הייתה מיועדת לתלמידיו- מתי ה 1-2). על מה ישוע דיבר כאן? ניתן כעת ליישם את המסקנות מכל מה שראינו לעיל. ראינו שאש העולם של הגיהנום מתייחס למשפט נוראי בעתיד. ראינו שיש שני סוגי משפטים בעתיד: 1. אש העולם שמוכנה לשטן ולמלאכיו (מתי כה 41); 2. אש משפט כס המשיח (הראשונה לקורינתים ג 15). אנו קובעים את טבע המשפט לפי קהל היעד אליו האזהרות מיועדות. מאחר שאלה שאליהם ישוע פונה במתי ה 22 ופסוק 29 הם מאמינים, אנו יודעים שגיא בן הינום בפסוקים הללו הוא לא מטאפורה לאש העולם השמורה לשטן. אחרת ישוע משקר לתלמידיו שהם עלולים להגיע ליעד אליו הם לעולם לא יכולים להגיע. ובנוסף לכך, זה מוביל למסקנה שכדי להימנע מהרשעה נצחית, יש להימנע מלגדף את אחינו המאמינים. הדבר היחיד שמרשיע הוא חוסר אמונה במשיח, לא גידוף (יוחנן ג 18).

 

תאווה ומכשולים המובילים לגיהנום

אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מְאֵבָרֶיךָ מִשֶּׁיֻּשְׁלַךְ כָּל גּוּפְךָ לַגֵּיהִנּוֹם. וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מֵרֶדֶת כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם. (מתי ה 29-30)

אִם יָדְךָ אוֹ רַגְלְךָ תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ. מוּטָב לְךָ לָבוֹא לַחַיִּים גִּדֵּם אוֹ קִטֵּעַ מֵהֱיוֹתְךָ מֻשְׁלָךְ לְאֵשׁ עוֹלָם (ישעיהו סו' כד') עִם שְׁתֵּי יָדַיִם אוֹ שְׁתֵּי רַגְלַיִם.  וְאִם עֵינְךָ תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ. מוּטָב לְךָ לָבוֹא לַחַיִּים עִם עַיִן אַחַת מֵהֱיוֹתְךָ מֻשְׁלָךְ לְגֵיהִנּוֹם הָאֵשׁ עִם שְׁתֵּי עֵינַיִם (מתי יח 8-9)

האם אפשר להבין מהפסוקים הללו שדוד יהיה באגם האש? שלמה גם כן לא נלחם בתאווה שלו (מלכים א יא 1-11). האם כל מי שנכשל ולא נלחם עם תאוותו ובמקום זאת מוותר לעצמו ילך לאגם האש? מה עם אלו שלא נלחמים בריכול או בגאווה באופן מתמשך. כמה כישלונות מהווים הוכחה ל"חוסר לחימה בתאווה"?

הטענה שהפסוקים הללו מדברים על הרשעה נצחית, בעצם כרוכה בטענה כי יש להשיג את הישועה דרך מאמצים אנושיים. למה? כי המלחמה נגד התאוות היא מלחמה שכוללת מאמצים שעלינו להפעיל. רבים יטענו שאלוהים הוא זה שפועל דרכנו ונלחם דרכנו בתאוות שלנו, לא אנחנו, לכן, לכאורה לא מדובר על ישועה דרך מאמצים אנושיים, אלא על פועל אלוהי. אך הטענה הזו מניחה שתהליך ההתקשות הוא תהליך אשר אין לנו כל חלק בו. אך זו טעות. תהליך ההתקדשות הוא תהליך שכולל את אלוהים ואת המאמינים גם כן (פיליפים ב 12-14; ד 13). לכן, אם המילה "גיהנום" מתייחסת להרשעה נצחית, אז המעשים שלנו הם הכרחיים כדי להימנע ממנה. מה שאומר שהישועה היא לא דרך אמונה במותו המכפר של המשיח בלבד.

לעומת זאת, אם "גיהנום" מתייחס להערכה שלילית של המשיחי הבלתי רוחני,אז אין כל סתירה עם תורת החסד.
הטענה שישוע התייחס להרשעה נצחית כתוצאה מניאוף מוטלת בספק בגלל שלוש סיבות:

ראשית, העונש חמור מהפשע. העונש בתנ"ך על ניאוף לא היה הרשעה נצחית, אלא סקילה (ויקרא כ 10; דברים כב 22), כלומר משפט זמני.

שנית, הטענה מושתתת על ההנחה השגויה שהביטוי "לבוא לחיים" משמעותו "להיכנס לשמיים אחרי המוות".
אם "לבוא לחיים" ו"להיכנס למלכות" משמעם "ללכת לשמיים אחרי שמתים", אז היה אפשר לטעון את ההפך, ש"אש עולם" של הגיהנום, משמעותו הרשעה נצחית באגם האש. אך ההנחה הזו שגויה (ראו המאמר "להיכנס למלכות השמיים בבשורות"). בקטע הזה, ישוע מדבר על כניסה לדרך חיים מלכותית בהווה; לבוא לחיים בהווה. התלמידות ("לבוא לחיים") היא עלותית. הרי זה אבסורדי שישוע מלמד שמאמינים יכולים להיכנס לחיי נצח עם איברים קטועים (במיוחד לאור העובדה שנקבל גוף חדש בתקומה מן המתים). אלא מדובר על מטאפורה של תלמידות קיצונית. להיכנס למלכות האלוהים גידם או קיטע משמעו להתנסות עם דרך חיים מלכותית בהווה על ידי התחייבות כלפי הדרשה על ההר (מתי ה 27-29). לקסיקון אחד תרגם זאת כך:
"מוטב לך להתנסות עם החיים האמיתיים עם יד אחת מאשר לשמור על שתי הידיים ולסיים בגיא בן הינום".⁸

ההתנסות עם חיי המלכות בהווה וקבלת כבוד וגדולה במלכות העתידית עולות למאמין הכל ("קטיעת איברים" וכו'). כפי שניתן לראות במאמר "להיכנס למלכות השמיים", הכניסה למלכות היא מושג רחב שמכיל בתוכו כניסה לחיי תלמידות בהווה, דבר שמוביל לגדולה וכניסה מרווחת למלכות העתידית. מאחר והכניסה כאן מבוססת על מעשים, לא מדובר על כניסה לשמיים במובן הישועתי (סוטריאולוגי), אלא על התנסות עם חיי המלכות בהווה, דבר שמוביל לגדולה בשמיים (מלוכה וכו'). את הגדולה הזו משיגים אך ורק דרך ציות לדרשה על ההר.

שלישית, הקטע מופנה לתלמידים נושעים. ישוע דיבר אל תלמידיו (מרקוס ט 31; מתי יח 1). הטענה שישוע הזהיר מפני הרשעה נצחית, מכריחה אותנו להבין שישוע הזהיר את תלמידיו מפני יעד אליו הוא ידע שהם לא יכלו להגיע (יוחנן ו 39-40; י 27-29).

 

3. גיהנום ולב האדם

הדרך השלישית שבה הברית החדשה משתמשת במילה "גיהנום" היא כמטאפורה למשהו שמצית את גלגל ההוויה ומטמא את כל הגוף (יעקב ג 6). אם נזכר שוב במה הקוראים היו חושבים כשהיו נתקלים במילה הזו אנו נזכור שהם היו מיד חושבים על המזבלה שמחוץ לחומות ירושלים. הם לא היו חושבים על אגם האש או על הרשעה נצחית. אז למה מתכוון הפסוק הזה?:

גַּם הַלָּשׁוֹן אֵשׁ הִיא, עוֹלָם שֶׁל עַוְלָה. הַלָּשׁוֹן נִצֶּבֶת בֵּין אֵיבָרֵינוּ וּמְטַמֵּאת אֶת כָּל הַגּוּף. הִיא מַצִּיתָה אֶת גַּלְגַּל הֲוָיָתֵנוּ וְנִצֶּתֶת בְּאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם. (יעקב ג 6). למה הכוונה שהיא נצתת באש גיהנום? על פי ישוע, מה היה הדבר הזה אשר לו היה הכוח להצית את גלגל הוויתנו ולטמא את כל הגוף? התשובה היא "הלב". כשיעקב אומר שהלשון ניצתת על ידי איש הגיהנום, שהכוונה לכך שהיא נצתת על ידי השטן כפי שטען קלווין. למה לא להביט אל הפסוקים שמלמדים שמקור הרוע הוא הטבע הפנימי של האדם? (כמו משלי ו 17; י 20; יז 4; יח 21).

ישוע אמר שהניאוף מתבצע ב"לב", הוא גם שאל לָמָּה אַתֶּם חוֹשְׁבִים רָעוֹת בִּלְבַבְכֶם? (מתי ט 4). באופן ספציפי יותר, הוא לימד, הֵן מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה (מתי יב 34).
מקור הטומאה של החיים הוא לא השטן אלא "הלב", שמנוהל על ידי הטבע המושחת בפנים.
אִישׁ טוֹב מֵפִיק דְּבָרִים טוֹבִים מֵאוֹצָרוֹ הַטּוֹב; אִישׁ רַע מֵפִיק דְּבָרִים רָעִים מֵאוֹצָרוֹ הָרָע (מתי יב 35). יעקב והקוראים שלו גם כן ידעו שמקור הטומאה היה השחיתות שבפנים. יעקב אומר מפורש שמקור החטא הוא התאווה האישית שלנו, אֶלָּא שֶׁכָּל אִישׁ מִתְנַסֶּה כַּאֲשֶׁר הוּא נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּתֶּה בְּתַאֲוָתוֹ שֶׁלּוֹ. אַחֲרֵי כֵן תַּהֲרֶה הַתַּאֲוָה וְתֵלֵד חֵטְא; וְהַחֵטְא כְּשֶׁיִּשְׁלַם יוֹלִיד מָוֶת. (יעקב א 14-15). זה ברור שהמילה "גיהנום" ביעקב ג 6 היא מטאפורה לתאווה האישית של האדם. מקור החטא שמתבצע על ידי הלשון הוא התאווה האישית של האדם, כפי שזה מוסבר בפרק א 14. לכן, "גיהנום" ביעקב ג 6 הוא מטאפורה לתאווה הפנימית והבוערת של האדם לא לשטן או לאגם האש.

 

אובדן הגוף בגיהנום

אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶלָּא יִרְאוּ מִזֶּה אֲשֶׁר יָכוֹל לִגְרֹם הֵן לְאָבְדַן הַנֶּפֶשׁ וְהֵן לְאָבְדַן הַגּוּף בְּגֵיהִנּוֹם. (מתי י 28)

וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, יְדִידַי, אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאַחֲרֵי כֵן לֹא נוֹתָר לָהֶם לַעֲשׂוֹת דָּבָר. אֲבָל אַזְהִיר אֶתְכֶם מִפְּנֵי מִי לִירֹא: יִרְאוּ מִמִּי שֶׁסַּמְכוּת בְּיָדוֹ לַהֲרֹג וְאַחֲרֵי כֵן לְהַשְׁלִיךְ לְגֵיהִנּוֹם. כֵּן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, מִפָּנָיו יִרְאוּ.

בהקשר, ישוע מזכיר לתלמידיו שנשלחים לבשר, שאלוהים דואג להם ומעריך אותם (מתי י   31-32). הם צריכים להתעודד מאהבתו כאשר הם ניצבים לפני רדיפות וצרות. הסכנה היא שבגלל הרדיפות או הפחד ממוות, הם יכשלו בלהשלים את משימתם. אנו נראה שהמשמעות היא שעדיף לסבול כאב ואף מוות מאשר לאבד את החשיבות הסופית במשפט כס המשיח. במילים אחרות, כאשר המאמין מתמודד עם ניסיונות ופיתויים להתכחש לישוע תחת הרדיפות, הוא צריך לירוא מאלוהים. אך הבה נניח לרגע שהמילה "גיהנום" בקטעים הללו אכן מתייחסת להרשעה הנצחית. עדיין אין צורך להסיק מכך שישוע מזהיר את התלמידים מפני איבוד ישועה. שימו לב שעל התלמידים לירוא "ממי שסמכות בידו" לשלוח ל"גיהנום". האם זה אומר שאלוהים יכול לשלוח אותם לאגם האש אם הם יתכחשו אליו? לא בהכרח. הפסוקים הבאים מניחים שהוא לא יעשה זאת.

גַּם אַתֶּם, אַל תִּהְיוּ שׁוֹאֲלִים מַה תֹּאכְלוּ וּמַה תִּשְׁתּוּ, וְאַל תִּהְיוּ דּוֹאֲגִים.  כִּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבַקְשִׁים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאַתֶּם, אֲבִיכֶם יוֹדֵעַ שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים לָהֶם. לָכֵן בַּקְּשׁוּ אֶת מַלְכוּתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם. (מתי י 29-31).

אז האלוהים שיכול להרשיע הוא אותו האלוהים שדואג להם. לא סביר שבפסוק 28 ישוע מאיים על תלמידיו שהם מסוגלים להגיע לאגם האש, ואז בפסוק 29 הוא אומר להם לא לדאוג. כלומר, ניתן לפרש את ההתייחסות לגיהנום כאל נחמה על בסיס סמכותו וכוחו ולא בהכרח כאיום. אפשר לפרש זאת כהתייחסות לכוחו וסמכותו להרשיע את אלו שרודפים אותם, ולא כאיום על התלמידים. לכן, אפשר להבין זאת בפרפרזה הבאה:

ואל תפחדו מן ההורגים את הגוף שאין ביכולתם להרוג את הנפש; אלא יראו מזה אשר יכול לגרום הן לאבדן הנפש והן לאבדן הגוף של אלו שרודפים אתכם בגיהנום. אלוהים הוא אבינו. כאב יש לו את הסמכות להוציא אותנו מהמשפחה; ברור שיש לו את הסמכות הזו. אך שום אב לא יאיים על בנו שהוא ייעשה דבר כזו.

בעוד שהפרשנות הזו אפשרית, היא מיותרת, משום שאין כל סיבה לשונית, היסטורית ותאולוגית, להתייחס למילה "גיהנום" כאל הרשעה נצחית.

 

מי הוא קהל היעד?

לאורך לוקס יב המשיח מדבר על "גיהנום" עם תלמידיו המאמינים אליהם הוא פונה כאל "ידידי" (לוקס יב 4) הוא החל לדבר עם "תלמידיו" (פס' 1), וה"עדר הקטן" שלו (פס' 32). אלו הם תלמידים מאמינים שישוע מלמד על ידי רוח הקודש לגבי מה לעשות כשהם נרדפים (פס' 11).⁹ בלוקס יב:33-34 הוא מעודד את תלמידיו לאצור אוצרות בשמיים; ובפסוק 35 הוא מעודד אותם להיות מוכנים לשובו.
האם האדון יזהיר את תלמידיו מפני אגם האש אם הם לא יהיו נאמנים אליו כשיאיימו על חייהם? וודאי שלא! לא רק שהמחשבה הזאת סותרת את ההקשר המעודד; אלא שגם היא סותרת מקומות אחרים בכתובים. הוא כבר אמר להם:

כָּל מִי שֶׁהָאָב נוֹתֵן אוֹתוֹ לִי יָבוֹא אֵלַי, וְאֶת הַבָּא אֵלַי לֹא אַשְׁלִיךְ הַחוּצָה,כִּי יָרַדְתִּי מִן הַשָּׁמַיִם לֹא לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנִי שֶׁלִּי אֶלָּא אֶת רְצוֹן שׁוֹלְחִי. וְזֶה רְצוֹן שׁוֹלְחִי: שֶׁלֹּא יֹאבַד לִי אִישׁ מִכָּל אֲשֶׁר נָתַן לִי, אֶלָּא שֶׁאָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. הֵן זֶהוּ רְצוֹן אָבִי: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. (יוחנן ו 37-40).

ה"גיהנום" לא מתייחס להרשעה הנצחית, למה הוא כן מתייחס? הריגת הנפש, והשמדת הגוף והנפש בגיהנום לא יכולות להתייחס להרשעה נצחית, אחרת ישוע מלמד שהנפש חדלה מלהתקיים אחרי המוות (annihilationism). לכן, זו מטאפורה לסוג מסוים של משפט לאחר המוות.כבר ראינו שהיהודים במאה הראשונה לא חשבו על הרשעה נצחית כשהם שמעו את המילה "גיהנום". אלא על השלכת הגופה אל גיא בן הינום- מוות מביש ביותר. הוא היה מבין זאת כמשפט זמני, ואכן מדובר בהבנה השאובה מהתנ"ך. האם ישוע דיבר אי פעם על סוגים שונים של משפטים? כן. הוא דיבר על המשפט הלאומי שהגיע בשנת 70 לספירה (מתי ג 7; כג 36; לוקס ג 9, יג 1-5, 6-9; כא 20). לעתים קרובות הוא גם דיבר על הגמול ועל האפשרות לאבד אותו (מתי ו 6; טז 24-27; כ 8; כה 45-47; מרקוס ט 41; לוקס ו 23, 25; יד 10-14; יט:11-27). האם מאמין אמיתי יכול ליבוש ולהתחרט במשפט כס המשיח? וודאי!
וְעַתָּה, יְלָדַי, עִמְדוּ בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ עֹז כַּאֲשֶׁר יִתְגַּלֶּה וְלֹא נֵבוֹשׁ מִפָּנָיו בְּבוֹאוֹ.(הראשונה ליוחנן ב 28).

משפט על חייו של של המאמין

בלי קשר לחוסר הסבירות ש"גיהנום" מתייחס להרשעה נצחית, יש עוד שתי סיבות שמצביעות על כך שהכוונה כאן היא להערכת חייו של המאמין.

ראשית, הסיבה מצויה במילה "אבדן" במתי י 28. הפועל של המילה הזו, מתייחס לעתים להרשעה נצחית (יוחנן ג 16; י 28 ועוד) הוא לעולם לא משומש כך בבשורת מתי. בבשורת מתי מילה זו מתייחסת להשמדה פיזית של אדם (מתי ב 13; ח 25; ט 17; יב 14; כב 7; כו 52).

שנית, אבדן החיים מתייחס לעתים להערכה שלילית במשפט המשיח. הביטוי "הגוף והנפש" ככל הנראה מתייחס למוחלטות ("מריזם"), כלומר לכל האישיות. לאבד את הגוף והנפש בגיהנום הינו מקביל לפסוק "לאבד את הנפש (החיים)" (מתי י 39). איבוד הגוף והנפש בגיהנום הוא מטאפורה לאיבוד החשיבות והערך של החיים (הראשונה לקורינתים ג 15). ההזדמנויות של מאמין שכזה לשרת את ישוע במלכות והיכולת שלו לאינטימיות עמוקה עם אלוהים אבדו.
מאמין שמנסה להציל את חייו (רצונותיו ובטחונו) בכך שהוא מתכחש לישוע, יאבד בעצם את החשיבות והערך של החיים שלו (גופו ונפשו יושלכו ל"גיא בן הינום"). אך מי שמתכחש לעצמו ושם את ישוע בעדיפות עליונה, ימצא את המשמעות של החיים שלו ויאצור לעצמו אוצר בשמים.

סיכום

1. כאשר היהודים במאה הראשונה שמעו את ישוע מדבר על "גיא בן הינום" מבחינתם ביטוי זה התייחס למזבלה הבוערת מחוץ לחומות ירושלים. הם לא חשבו על הרשעה נצחית.
2. אין שום טיעון טוב הנגזר מהאזכורים של המילה "גיהנום" שמראה שהכוונה היא הרשעה נצחית.
3. זה בלתי אפשרי תאולוגית שישוע הזהיר את תלמידיו מפני הרשעה נצחית. זה בלתי אפשרי תאולוגית משום שפרשנות כזו מכריחה את זה שהכניסה לשמיים, הינה פרס שמושג על ידי מעשים, כלומר על ידי התכחשות לחטאים כמו תאוות וכעס. במילים אחרות, ישוע לימד בפרשנות הזו ישועה במעשים.
4. זה בלתי אפשרי מבחינה מוסרית שהמילה גיהנום מתייחסת להרשעה נצחית, משום שיוצא מכך שישוע שיקר לתלמידיו שהם עלולים להגיע למקום שהוא ידע שהם כבר לא היו יכולים להגיע אליו.
אין שום סיבה תנ"כית לטעון שמילה זו מתייחסת להרשעה נצחית. ניתן להבין מילה זו בשלוש דרכים:
א. מילה זו יכולה לשמש כמטפורה לאסון הלאומי שהגיע על עם ישראל בגלל שהם לא חזרו בתשובה ולא האמינו במשיח ישוע.
ב. מילה זו יכולה לשמש כמטפורה להערכה שלילית במשפט כס המשיח; מאמין שחי חיים בלתי נאמנים לאדון הם חיי שאין להם ערך וחשיבות, כמו גופה שנזרקת לגיא בוער מחוץ לחומות ירושלים.
ג. מילה זו יכולה לשמש כמטפורה לטבע המושחת של האדם.

 

אגב, לא כל הפרשנים המודרניים רואים בהתייחסויות ל"גיהנום" בברית החדשה כהתייחסות אוטומטית לעונש הנצחי.¹⁰

 

הערות: 

1. _{Wright, Jesus and the Victory of God, 332-68. ראו גם דיון על הנושא הזה ב: Larry R. Helyer, "Luke and the Restoration of Israel," Journal of the Evangelical Theological Society 36, no. 3 (1993): 317-29.}

 

   _{2. האזהרות הללו מתייחסות לאירועים סביב ביאתו השנייה, או לא להרשעה הנצחית באגם האש, אלא לאירועים שיקרו בדור של ישוע, דור שיתן דין וחשבון על רצח הנביאים (לוקס יא:49-51). במקום אחר, ישוע הצביע על ההשמדה שבוצעה על ידי פילטוס, ואמר לשומעיו, אִם לֹא תַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְּכֶם תֹּאבְדוּ כְּמוֹתָם (לוקס יג 1-5), מדובר בעוד התייחסות לחורבן הזמני שנגרם על ידי הצבא הרומאי.}

 

   _{3. דימוי האש המתייחס למשפט זמני הינו שכיח בספר ירמיהו (כב 6-9; כט 22-23; לב 29; לד 2-3)}

 

   _{4.  כמובן שההתייחסות ל"דור הזה" שנויה במחלוקת. ג'י. אר. אדוורדס הציע שמתי כד כמו מרקוס יג בנוי מתקבולת מצטבלת שמתאפיינת בתבנית א ב א ב. כשישוע דיבר על "כל אלו", הוא התייחס למאורעות הקרובים (חורבן בית שני),  וכשהוא דיבר על "היום ההוא", הוא דיבר על יום האדון העתידי. (א=מתי כד 1-13, ב=מתי כד 14-27, הצרה הגדולה והביאה השנייה; א2= מתי כד 28-31, חורבן בית שני; ב2: מתי כד 32-35)}

 

  _{5. BDAG, 37.}

 

  _{6.  גם אבות הקהילה לפעמים השתמשו במילה "נצחי" כדי לתאר משפט זמני. "Church History," in The Nicene and    Post-Nicene Fathers:Second Series, ed. Philip Schaff (Oak Harbor, WA: Logos Research Systems, 1997), 41:15, p. 284. See also ibid., Letters, # 298, 8:307.}

 

  _{7. F. W. Farrar, Mercy and Judgment: A Few Last Words on Christian Eschatology, with Reference to Dr. Pusey’s “What Is of Faith?” (New York: E. P. Dutton Co., 1881), 395.}

 

  _{8.  Louw-Nida, 1:807.}

 

  _{9. התלמידים האלה כבר האמינו בו (יוחנן ב 11); שמותיהם כבר נכתבו בשמיים (לוקס י 20), ולכן הם כבר היו נושעים (יוחנן ג 16).}  

 

_{10.  ראו: W. F. Albright and C. S. Mann, Matthew: A New Translation and Introduction, Anchor Bible (Garden City, NY: Doubleday, 1971), 61-62; Adam Clarke, Clarke’s Commentary: Matthew, electronic ed. (Logos Library System, 1999), s.v. “Mt 5:22”; Michael Eaton, No Condemnation: A New Theology of Assurance (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1995), 206-7;}

_{וגם N. T. Wright, Jesus and the Victory of God (London: SPK, 1996), 332-68, 445.}

 

 

המאמר הוא תרגום של פרקים 56-59 בספרו של ג'ודי דילו: Final Destiny: The Future Reign of The Servant Kings