מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

I. עקרונות של תורת הפרשנות (הרמנויטיקה)

 

א. הגדרה של הרמנויטיקה

הרמנויטיקה (Hermeneutics) היא חקר עקרונות הפרשנות. ביאור מורכב מפרשנות בפועל של המקרא, חשיפת המשמעות שלו, ואילו הרמנויטיקה קובעת את העקרונות שלפיהם הפרשנות נוהגת.

בפועל, לכל פרשן של המקרא יש שיטה של הרמנויטיקה, אף שקרוב לוודאי רוב הפרשנים לעולם לא קובעים שיטה לפרשנות שלהם. פרשנים מעטים, אם בכלל, מתחילים בהסדרת ההרמנויטיקה שלהם לפני שממשיכים לביאור. נדמה שהרוב חושבים על הנושא של הרמנויטיקה אחרי שעסקו בפרשנות במשך שנים. אולם חשיבה על הנושא של תורת הפרשנות משרתת מטרה חשובה, כי היא מאלצת את הפרשן לבחון את יסודות הביאור ואת העקיבות של שיטות הפרשנות שלו.

 

ב. מספר שיטות של תורת הפרשנות

אני מאמין (מסיבות שטרם ציינתי) שהשיטה הנכונה של תורת הפרשנות היא זו שעשויה להיות מסווגת כרגילה, פשוטה ומילולית. למרות זאת, דוגמאות לשיטות אחרות שאינן מעלות פרשנות רגילה או פשוטה (לפחות לא באופן עקיב) יכולות לחדד את המשמעות של פרשנות נורמלית ואת העקרונות של תורת הפרשנות שעליהם היא מיוסדת. יש לומר שלאיש אין שיטה "טהורה" של הרמנויטיקה. רובם משלבים אלמנטים של מספר שיטות.

  1. הרמנויטיקה אלגורית. אלגוריה היא תיאור באמצעות סמלים. הרמנויטיקה אלגורית עומדת בניגוד להרמנויטיקה מילולית ונעזרים בה, בדרך כלל, כאשר המובן המילולי נראה בעיני הפרשן בלתי מתקבל על הדעת. המילים עצמן אינן מובנות בפירושן הרגיל אלא בפירוש סמלי, שיוצר משמעות שונה של הטקסט; משמעות אשר, במובנה הצר, הטקסט מעולם לא התכוון להעביר.

אם משתמשים בה בעקיבות, תוריד ההרמנויטיקה האלגורית את המקרא לכמעט סיפורת, כי המשמעות הרגילה של המילים תהיה לא רלוונטית ותוחלף בכל משמעות שהפרשן יתן לסמלים. מכל מקום, על-פי רוב, אין משתמשים בהרמנויטיקה אלגורית בעקיבות או בשלמות. אוונגליסטים משתמשים בשיטה זו בדרך כלל בתחום הנבואה ואילו בתחומים אחרים של פרשנות המקרא הם משתמשים בהרמנויטיקה רגילה או מילולית.

פ' ו' פראר (F. W. Farrar) מספר על מקורה של השיטה האלגורית:

 

אלגוריה לא נבעה בשום פנים ואופן מאדיקות ספונטנית, אלא היא פרי תולדה של הרציונליזם שחב את הולדתו לתיאוריות האליליות של אפלטון. היא ראויה לשמה, שכן היא גרמה למקרא לומר משהו אחר ממה שהתכוון באמת… אוריגנס (Origen) שאל מהאפלטונים האליליים ומהפילוסופים היהודיים שיטה שממירה את כל המקרא, תנ"ך וברית חדשה כאחד, לסדרה של חידות מסורבלות ומשתנות שאין להעלותן על הדעת. האלגוריה סייעה בעדו להיפטר מכיליאסטיות ומליברליזם של אמונות תפלות ומ"האנטיתזות" של הגנוסטים, אבל פתחה את הדלת לרוע קטלני עוד יותר.1

 

  1. פרשנות מילולית (פשוטה כמשמעה). בקצה השני של הספקטרום מהפרשנות האלגורית ה"טהורה" או העקיבה עומדת פרשנות מילולית. מאחר ולמילה "מילולית" יש משמעויות נלוות שהן לא מובנות או לא מובנות באופן סובייקטיבי, תוויות כמו "פשט" או "רגיל" מקובלות יותר. משערים ש"מילולי" מונע ביטויים מליציים וכד' (שזה לא המקרה).

בדרך כלל, ההנחה היא שפרשנות מילולית הולכת יד ביד עם האמונה בהשראה מילולית מלאה. אין זה בהכרח כך, כי יש פרשנים שמשתמשים בהרמנויטיקה מילולית, אולםאינם מעריכים את ההשקפה של השראת הכתובים.

בהמשך ארחיב את הדיבור על עקרונות הפרשנות המילולית. בנקודה זו ברצוני רק להציגה כניגוד לפרשנות האלגורית.

  1. פרשנות חצי-אלגורית או חצי-מילולית. בין האוונגליסטים, לפחות, בקושי קיימים אלגוריסטיים טהורים. לכן, קיימת שיטת פרשנות שניתן לסווגה כחצי-אלגורית ומהעבר השני, חצי-מילולית, במיוחד עם קיים דגש חזק על פרשנות מילולית ברוב תחומי התיאולוגיה.

כפי שאמרתי, בדרך כלל אין משתמשים בפרשנות מילולית בתחום הפרשנות של הנבואה. רוברט מאונס (R. Mounce) בפרשנות על "ספר ההתגלות" מציג פרשנות חצי-מילולית. הוא מציין שיש להתייחס ברצינות למלחמת ארמגדון, אבל לא באופן מילולי. "היא מתארת את התבוסה האסכטולוגית של צורר המשיח… אבל אינה דורשת שנקבל באופן מילולי את הדימויים הספציפיים שבהם מתואר האירוע".2 בנוגע למילניום, הוא תומך ברעיון ש:"יוחנן הורה על מילניום מילולי, אבל משמעותו המהותית עשויה להתממש בדבר אחר מאשר התגשמות זמנית".3 "המילניום, בשביל יוחנן, אינו תקופה משיחית שנובאה על-ידי הנביאי התנ"ך".4

אוסוולד ט' אליס ניסה להביא סיבות לגיטימיות להרמנויטיקה חצי-אלגורית. הוא טען שאף פרשן מילולי אינו מקבל כל דבר באופן מילולי, וניסה להראות מדוע יש לשים מגבלות על פרשנות מילולית. לדבריו, הסיבות הן: (א) הימצאותן של צורות דיבור מוכיחה שאיננו יכולים להתייחס לכל הנאמר בספר הבריתות באופן מילולי. (ב) העובדה שהנושא העיקרי של המקרא הוא רוחני דורשת הרמנויטיקה רוחנית  (הוא מעדיף "רוחנית" על  "אלגורית"). (ג) העובדה שהתנ"ך ראשוני וקודם לברית החדשה, שבה אנו מוצאים משמעויות עמוקות יותר.5

כמובן, איש אינו מכחיש שהמקרא משתמש בצורות דיבור, אלא שהן מעבירות אמתות מילוליות ולעתים תכופות באופן חי ומילולי יותר מאשר לולא היה נעשה בהן שימוש. הן משפרות ולא משנות את המשמעות הפשוטה שמאחורי הסמלים. הנושא העיקרי של ספר הבריתות הוא רוחני (גאולה), אבל התוכן אינו קובע את עקרונות תורת הפרשנות. הרמנויטיקה מספקת את העקרונות שלפיהן ניתן להבין את התוכן. מובן שהתנ"ך קודם להתגלות המלאה שבברית החדשה, אולם אין זה אומר שהברית החדשה צריכה להיות מובנת באופן אלגורי או באופן רוחני. אלהים תקשר בבירור גם בתנ"ך וגם בברית החדשה.

אולם, גם אם נקבל את המגבלות ששם אליס על הרמנויטיקה מילולית (שאיני מקבלם), עדיין נשארת בעינה השאלה החשובה: כיצד אתה יודע מתי להשתמש בפרשנות מילולית ומתי בפרשנות אלגורית? לשאלה זו מציע אליס קווים מנחים: (1) אם אתה צריך לפרש קטע על דרך המשל או מילולית תלוי מי נותן את המשמעות האמתית.6 זה, כמובן, טיעון מעגלי. (2) הדרך היחידה שבה ניתן להבין נבואה באופן מילולי היא כאשר משמעותה המילולית ברורה ומובנת. אולם מאחר שאליס סבור שנבואה עלולה להיות "מעורפלת", "חידתית" ו"מתעה", רק במקרים מועטים ניתן להבינה כפשוטה.7 (3) פרשנות של כל נבואה תלויה בהתגשמותה. במילים אחרות, לו היתה בבירור מתגשמת באופן מילולי (כמו הנבואות בדבר ביאתו הראשונה של המשיח),  אז מובן שנבואות מסוג זה מפורשות פשוטן כמשמען. אבל, על-פי שיטתו התיאולוגית של אליס נבואות על ביאתו השנייה של המשיח לא תתגשמנה באופן מילולי, ולכן בנבואות האלה הוא משתמש בפרשנות אלגורית.

עלינו לזקוף לזכותו של אליס את הניסיון להפוךאת פרשנותו לשיטתית, אם כי נוכל להטיל בספק את מידת הצלחתו בכך. דיונו שוב מצביע על כך שאוונגליסטים רבים דוגלים באופן עקיב בהבנת הטקסט כפשוטו בכל מה שקשור לדוקטרינה של ספר הבריתות, להוציא תחום הנבואה. התוצאה של גישה כזאת היא אמילניאליזם (amillennialism); ואילו פרשנות כפשוטה בכל התחומים מביאה לטרום-מילניאליזם.

  1. 4. פרשנות תיאולוגית. במובן מסוים, ניתן לראות את האמילניאליזם, כפי שמתואר בדיון של אליס, לא רק כמשתמש בהרמנויטיקה חצי-אלגורית, אלא גם כהמחשה של פרשנות תיאולוגית. השיטה התיאולוגית אינה מניחה מלכות בפועל עלי אדמות שעליה ימלוך המשיח; לפיכך, קטעים מסוימים לא יכולים להתפרש כפשוטם.

המחשה נוספת של פרשנות תיאולוגית נמצאת בכתביו של דניאל פולר (Fuller). כדי לשמר את אחדות המקרא, הוא אומר שמחובתנו להשתמש בעיקרון של "פרשנות תיאולוגית", שמשמעו פירוש שאינו מביא לשתי מטרות של אלהים במקרא (אחת לישראל ואחת לקהילת המשיח). השימוש העקיב בפרשנות מילולית מוביל להבחנה בין ישראל לבין קהילת המשיח, בניגוד לפרשנות תיאולוגית.8

 

ג.  הנימוקים לפרשנות מילולית

  1.  מטרת השפה. נראה שהמטרה של השפה עצמה דורשת פירוש מילולי. כלומר, אלהים נתן לאדם שפה כדי שיוכל לתקשר עימו. אלהים ברא את האדם בצלמו, שבו נכלל כוח הדיבור, כדי שאלהים יוכל לגלות את האמת שלו לאדם והאדם מצידו יוכל להשתחוות לו ולהתפלל אליו.

שתי השלכות נובעות מרעיון זה. הראשונה, אם אלהים יצר את השפה למטרת תקשורת ואם אלהים חכם-מכל, אז נוכל להאמין שהוא דאג לכך שהאמצעי (שפה) די בו כדי לקיים את המטרה (תקשורת). שנית, המסקנה היא שאלהים יישתמש בעצמו בשפה ויצפה מהאדם להשתמש בה במובנה הרגיל. המקרא אינו קורא לשימוש מיוחד בשפה, ורומז שהוא מתקשר ברמה "עמוקה יותר" או מיוחדת שזרה לאפיקי תקשורת אחרים.

  1. הצורך באובייקטיביות. אם לא משתמשים בפרשנות רגילה, האובייקטיביות אובדת במידה כזאת שאין משתמשים בה בעקיבות. שינוי בסיס הפרשנות ממילולית לאלגורית או לחצי-אלגורית או לפרשנות תיאולוגית, מביא בהכרח לפרשנויות שונות, בלתי עקיבות ולעתים מנוגדות.
  2. הדוגמה של ספר הבריתות. הנבואות על ביאתו הראשונה של המשיח התגשמו כולן באופן מילולי. עובדה זו אמנם ניראת ברורה ופשוטה למדי, אך למעשה היא משמעותית ביותר משום שהיא טוענת לתקפותה של הפרשנות המילולית ולשימוש בה בכל הפרשנויות המקראיות. נאמר שיותר משלוש מאות נבואות, שנוגעות לביאת המשיח, התגשמו באופן מילולי. מקצת הדוגמאות הן: מיכה ה 1; מלאכי ג 1; ישעיהו ח 23 – ט 1; מב 1; נג 5; סא 1; תהלים טז 10-9; כב 2, 16-17, 19; לא6 ; לד 21; סח 19; זכריה יג 7. ללא ספק, למספר נבואות תנ"כיות מיוחסת הגשמה סמלית, אולם מתוך כעשרים וארבע נבואות כאלה רק שבע מובאות כדוגמאות לפרשנות לא מילולית (וכמובן, לא הכל מסכימים ששבע הנבואות מוכיחות זאת). שבע הנבואות הן: מתי ב 15, 18, 23; יא 10; מעשי השליחים ב 21-17; רומים ט 26-24; וגלטים ד 31-21. מכל מקום, זכור שאיננו רק משווים שבע נבואות מתוך עשרים וארבע, אלא שבע מתוך מאות נבואות, כי כמעט כל נבואות התנ"ך התגשמו בבירור באופן מילולי בברית החדשה. ללא ספק, הברית החדשה עשויה להשתמש בתנ"ך בדרכים אחרות חוץ מאשר הגשמה, אבל כאן אני מדבר על נבואות והגשמתן. מדובר בתמיכה חזקה לפרשנות המילולית.

 

ד. עקרונות של פרשנות רגילה

  1.  ביאור בהתאם לחוקי הדקדוק. מאחר שמילים מעבירות מחשבות, ומאחר שמשמעות של כל קטע חייבת להיקבע על-ידי חקר המילים שבו והזיקה בין המילים במשפטים, קביעת המובן הלשוני של הטקסט חייבת להיות נקודת ההתחלה של פרשנות רגילה.
  2.  ביאור על-פי ההקשר. מילים ומשפטים אינם מבודדים; לפיכך, יש לחקור את ההקשר כדי לראות כיצד מתקשר כל פסוק לקודמו ולזה שבא אחריו. המעורבים הם ההקשר המיידי, הנושא והיקף הספר כולו.
  3.  השוואה בין כתוב אחד למשנהו. העובדה שלמקרא יש שני מחברים מאלצת אותנו לא רק לדעת את המשמעות של המחבר האנושי אלא גם את זו של אלהים. המשמעות של אלהים עשויה לא להתגלות במלואה בכתביו המקוריים של המחבר האנושי, אולם היא מתגלה כאשר משווים בין הכתובים. עלינו להרשות משמעות מלאה יותר (sensus plenior) (אם כי קשורה באופן ישיר) בדעתו של המחבר האלוהי של המקרא. איננו יכולים לומר שהמחברים האנושיים של המקרא הבינו תמיד את מלוא ההשלכות של מילותיהם. כשאנו משווים בין הכתובים, נוכל לגלות את כוונתו המלאה יותר של המחבר האלוהי.

ס' לואיס ג'ונסון סיכם זאת היטב.

 

לכן עבודתו של הפרשן המקראי לא הסתיימה בהכרח עם הבנת המשמעות שאליה התכוון המחבר האנושי המקורי… ההקשר הכולל של קטע נחוץ להבנה נכונה, ועל-כן המטרה של המחבר המשני חייבת להיות כפופה למטרה של המחבר הראשי – אלהים. העיקרון המקראי של אנלוגיית הכתובים (analogia Scripturae) היה צריך ללמדנו שהכתוב מסביר את הכתובScripture ex Scriptura)       explicanda est,) או הכתובים מסבירים את עצמם ((Scriptura sui ipsius interpres, ביטויים מסורתיים של המובן האנלוגי מלמדים שהמשימה הראשונה והאחרונה היא לגלות את מטרת אלהים במקרא. ככלות הכל, האם ספר הבריתות אינו דבר אלהים?9

 

4.להכיר בהדרגתיות של ההתגלות. כדי להיות מסוגל לפרש בפשט באופן עקיב, חייבים להכיר בכך שההתגלות ניתנה בהדרגה. כלומר, בתהליך החשיפה של המסר שלו לאדם, אלהים עשוי להוסיף או אפילו לשנות בתקופה אחת את שנתן בתקופה אחרת. מן הסתם, הברית החדשה מוסיפה רבות  למה שלא התגלה בתנ"ך. מה שאלהים גילה כהכרחי בזמן מסוים עשוי להיות מבוטל בזמן אחר (כמו האיסור על אכילת חזיר וכל בשר טמא אחר, שפעם נאסר על אנשי אלהים וכעת בוטל, הראשונה  לטימותיאוס ד 3).

אי הכרה בהדרגתיות של ההתגלות תעלה סתירות בלתי פתירות בין הקטעים אם יתפרשו באופן מילולי. שימו לב לצמדי הקטעים הבאים שייסתרו זה את זה אם יובנו כפשוטם, אלא אם כן מכירים בשינויים בשל התפתחות ההתגלות: מתי י 7-5 ו-כח 20-18; לוקס ט 3 ו-כב 36; בראשית יז 10 וגלטים ה 2; שמות כ 8 ומעשי השליחים כ 7. שימו לב גם לשינויים המכריעים ביוחנן א 17; טז 24; השנייה לקורינתים ג 11-7. אלו שלא יישמו באופן עקיב את העיקרון של התגלות הדרגתית בפרשנות  יאלצו לפנות לפרשנות מטפורית או לפעמים פשוט להתעלם מהראיות.

 

ה.התנגדות לפרשנות רגילה

ההתנגדות הנפוצה ביותר בקרב האוונגליסטים לפרשנות רגילה מציינת כי הואיל והברית החדשה מפרשת את התנ"ך במובן הלא מילולי, גם אנו יכולים לפרש את נבואות התנ"ך (על המילניום, למשל) במובן הלא מילולי. או ביתר פשטות: מאחר שהברית החדשה נותנת לתנ"ך מובן רוחני, גם אנו יכולים לעשות זאת.

ממבט ראשון, זה עשוי להיראות כהתנגדות חזקה לשימוש העקיב בפרשנות רגילה. מכל מקום, עלינו לזכור שלעתים תכופות מאוד הברית החדשה מתייחסת לנבואות התנ"ך במובן מילולי ולא במובן רוחני. מספר הדוגמאות בברית החדשה לשימושבנבואות התנ"ך באופן לא מילולי אינו עולה על שבע. דרכים נוספות שבהן משתמשים במובאות מן התנ"ך כוללות (א) דרך המשל (רומ' ט 12-9); (ב) בדרך אנלוגית (קור"א א 19); (ג) בדרך יישומית (רומ' יב 19); (ד) בדרך מליצית (יעקב ד 6); אבל (ה) בדרך כלל כפי שהתקיימו באופן ישיר, באופן אסכטולוגי או באופן סמלי (מה"ש ב 29-25; יוח' יג 18).

רק לעתים רחוקות, מחברי הברית החדשה אינם משתמשים בתנ"ך במובן ההיסטורי-דקדוקי (שכמובן כולל שימוש בצורות דיבור). הכלל הוא שהם מפרשים את התנ"ך כפשוטו; יוצאים מן הכלל הם נדירים וסמליים (אבל במובן מסוים כל התנ"ך הוא סמלי בהשוואה להתגלות המלאה יותר שבברית החדשה).

מכל מקום, מהות העניין היא כזאת: האם אנחנו כפרשנים יכולים לנהוג על-פי הדוגמה של המחברים המקראיים בשימושים הנדירים והחריגים הללו של התנ"ך שנדמה כי הם לא מילוליים? מובן שהתשובה היא כן, אם אנו רוצים בכך. אולם אם נעשה זאת, לא יהיה הדבר בסמכות אפוסטולית אלא בסמכות אישית. בהשוואה, אין זאת סמכות של ממש. כל שימוש שעשו מחברי הברית החדשה בתנ"ך נעשה בהשראה אלוהית ועל-כן נעשה כהלכה ובסמכותיות. אם אנו סוטים מפשוטו של הטקסט, אנו עושים זאת שלא כחוק וללא סמכות. כתביהם של המחברים המקראיים הם מהימנים; עבודת הפרשנים היא ברת הטעייה.

לסיכום, אלהים הוא שחפץ לתת לאדם את דברו. אלהים הוא שנתן את מתנת השפה כדי שיוכל לממש את הרצון הזה. הוא נתן לנו את דברו כדי לתקשר, לא כדי לבלבל. עלינו לחתור להבנת התקשורת הזאת כפשוטה, מפני שזו הדרך התקינה שבה ישויות מתקשרות.

 

II. דוקטרינות ההארה

 

א. משמעותן

בשם הפועל phōtizo (להאיר) משתמשים כדי לתאר את אור המשיח שבא לעולם ומאיר לכולם, במיוחד דרך הבשורה (יוח' א 9; טימ"ב א 10), את ההארה שבאה בעקבות חזרה בתשובה (עבר' ו 4), את ההבנה של האמת המשיחית (אפס' א 18; ג 9) ואת האופי הבוחן של המשפט העתידי (קור"א ד 5).

מבחינה תיאולוגית המילה חלה על מספר מונחים. בכנסייה הקדומה תוארה הטבילה, לעתים תכופות, כהארה (למשל, יוסטין, "האפולוגטיקה הראשונה", פרק 61). תיאוריית ההארה של ההשראה מתייחסת אל ההשראה כמי שמעצימה ומרוממת את התפיסות של המחברים המקראיים. אולם כללית, רעיון ההארה מתייחס לשירותו של רוח הקודש שמסייע למאמין בהבנת האמת המקראית.

 

ב. האמצעים

שני קטעים עיקריים מתארים את השירות הזה של רוח הקודש (יוח' טז 15-12; קור"א ב 9 – ג 2). הם מלמדים את העובדות הבאות על הארה:

(1) הרוח הוא המורה ונוכחותו אצל המאמין מבטיחה את נגישות שירות זה לכל המאמינים.

(2) לפיכך, אין ביכולתם של לא מאמינים לחוות את השירות הזה. אעפ"י שביכותלם להגיע לרמת הבנה גבוהה של ספר הבריתות, הם מחשיבים את אשר הם יודעים בעצם לסכלות.

(3) הוראת רוח הקודש מקיפה את "כָּל הָאֱמֶת", ובכלל זה "אֶת הַבָּאוֹת" דהיינו, הדוקטרינה המשיחית כוללת נבואה.

(4) בשריות (האם לא יותא ברור לכתוב "גשמיות", או "חוסר רוחניות") במאמין עלולה לסכל את השירות הזה.

(5) תכלית השירות של הרוח היא לפאר את המשיח.

(6) הרוח ישתמש במי שיש לו מתנת הוראה לבצע את שירותו (רומ' יב 7; יוח"א ב 27). זה כולל את כתביהם של אלו, שכבר מתו, שהותירו את פרי עבודת הרוח בחייהם בכתב.

חוויית ההארה אינה "בהתגלות ישירה". הקאנון חתום. הרוח מאיר את המשמעות של הקאנון החתום באמצעות לימוד והגות. הלימוד משתמש בכל הכלים המתאימים כדי לברר את משמעות הטקסט. הגות חושבת על העובדות הנכונות של הטקסט, מקבצת אותם יחד לשלמות הרמונית ומיישמת אותם בחייו של האדם. התכלית של שירות ההארה של הרוח היא לפאר את המשיח בחיי המאמין, או לקדם דוקטרינה בריאה – לימוד שמביא לבריאות רוחנית ולשלמות בחיי המאמין. הארה לא עוסקת רק בהבנת העובדות, אלא בשימוש בעובדות האלה לקידום אופיו של המשיח במאמין.

 

הערות

 

  1. F. W. Farrar, History of Interpretation (London: Macmillan, 1986), 193-94, 196.
  2. Robert Mounce, The Book of Revelation (Grand Rapids: Eerdmans, 1977), 349.
  3. Ibid., 359.
  4. Ibid.
  5. Oswald T. Allis, Prophecy and the Church (Philadelphia: Presbyterian and Reformed, 1945),

     16-19.

  1. Ibid., 18.
  2. Ibid., 28-30.
  3. Daniel P. Fuller, “The Hermeneutics of Dispensationalism,” Th.D. dissertation, Northern Baptist

     Theological Seminary, 1957, especially 188; and Gospel and Law: Contrast or Continuum? (Grand

      Rapids: Eerdmans, 1980).

  1. S. Lewis Johnson, The Old Testament in the New (Grand Rapids: Zondervan 1980), 51.

 

קבלו עדכונים חמים