מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

תקומת ישוע לאור המחקר העברי (דוד מישקין)

ד''ר דוד מישקין מרצה, המכללה למקרא

במשך מרבית 2000 השנים האחרונות, כלל לא טרחו משכילים יהודיים להשקיע מאמץ רציני בבחינה ולימוד של הדמות המכונה "ישוע". ברור שהנושא לא עמד במוקד התעניינותם, וכנראה שזה היה בכוונת מכוון. אך במאה ה-19 צצו שני גורמים משפיעים, ששינו את הגישה המסורתית רבת השנים הזו.

הגורם הראשון היה הופעתה של תנועת ההשכלה באירופה, זרם שאִפשֵר ליהודים להיות חלק מן הנוף התרבותי והאינטלקטואלי הכללי של אירופה. לראשונה מזה מאות רבות של שנים, ניתנה ליהודים אפילו הרשות להירשם כסטודנטים מן המניין באוניברסיטאות.

הגורם המשפיע השני היה "במחנה שמנגד" – במחנה הנוצרי: התהוותו של זרם מסוים בין המשכילים הנוצרים-ליברלים, שהחלו בוחנים את הנאמר בספרי הברית החדשה בעין קפדנית וביקורתית. אותם משכילים נוצרים החלו תרים ובוחנים את דמות "ישוע ההיסטורי". בכך, התמקדו בעיקר בבחינת האיש עצמו, לאור ההיסטוריה, ופחות בחנו  את "הסיפור המיתולוגי" של המשיח העל-טבעי. הגישה החדשה הזו קרצה מאוד גם למשכילים היהודיים באירופה: כך נפתחה בפניהם הדלת ללמוד ולבחון את ישוע האיש, בהקשר היסטורי, ללא הצורך לאמץ אמונות "נוצריות" כלשהן אודות נשוא מחקריהם.

ואכן, לאורך המאה ה-19 היו באמת מספר משכילים יהודים שהעזו לכתוב מאמרים אודות ישוע.

הנטייה החדשה הזו אף הלכה וגברה ונמשכה גם במאה ה-20. הנושא העיקרי סבב סביב השאלה הבאה: "מי היה ישוע?" משכילים יהודיים ראו בו איש, דמות היסטורית ממשית. הם גם לא שללו את עובדת יהדותו, משום שזו לא ניתנה להכחשה. אך מה באשר לטענות האחרות של הברית החדשה בדבר זהותו? האם הוא אכן המשיח? האם הוא באמת כל אותם דברים שהנצרות טוענת אודותיו כבר במשך מאות רבות של שנים? באיזו מידה נכונות הטענות ההיסטוריות?

 

משכילים יהודים על תקומתו של ישוע מן המתים

כמה משכילים במאה שעברה תיעדו את המגמה הזו, ואף התייחסו אליה כאל "השבת ישוע ליהודים".

בארץ ראו אור בעברית שני ספרים שמחבריהם חקרו את התופעה:

  1. "אחר ואמנם מנודה, אבל אחד מאחיי: ייצוגיו של ישו בספרות העברית של המאה ה-20", נטע שְׁטָל, 2004.
  2. "אותו האיש – יהודים מספרים על ישו", אנתולוגיה, פרופ' אביגדור שִׁינְאָן, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999.

משכילים בני עמנו דנו לא אחת במשנתו של ישוע, הן בתוכן והן בסגנון. הם גם הרבו לדון בתפיסת המושג "משיח", ובהבדלים שבין דמותו (ההיסטורית) של ישוע לנקודת המבט המסורתית. יחד עם זאת, יש נושא אחד שלאורך השנים קיבל יחסית רק מעט מאוד תשומת לב: נושא תחייתו מן המתים.

בחינה מדוקדקת של חיי ישוע בדרך כלל נגעה בנושא תחייתו באחת משתי דרכים. הדרך האחת פשוט מספקת תיאוריה חלופית כלשהי, להסבר התופעה. הדרך השנייה להתמודדות היא פשוט התעלמות מוחלטת מן הנושא. וזהו בדיוק המקרה עם שני ספרים ידועים, שחוברו על ידי שני חוקרים ישראליים בעלי שם: ההיסטוריון הנודע פרופ' יוסף קלאוזנר, והפרופ' דויד פלוסר.

ספרו של ההיסטוריון יוסף קלאוזנר "ישו הנוצרי: זמנו, חייו ותורתו", ירושלים תרפ"ב 1922, היה החיבור העברי הראשון אודות ישוע שראה אור בתחילת המאה העשרים. הספר במהותו אוֹהֵד את ישוע, אף שיהודים דתיים רבים הביעו התנגדות נחרצת לכך שקלאוזנר בכלל בחר לעסוק בנושא. באשר לעניין תקומת ישוע מהמתים, קלאוזנר מספק בספר את פירושו האישי לכמה מאירועי המפתח הקשורים בתחייה. להלן מספר דוגמאות:

  1. הקבר הריק: ההסבר של המחבר הוא שיוסף הרמתי ודאי גנב את הגופה.
  2. הופעתו של ישוע בפני תלמידיו לאחר התחייה: המחבר מסביר ומפרש שהחזיונות הללו לא היו אלא הזיות.
  3. המפגש הדרמתי של שאול עם ישוע החי לאחר הצליבה, בדרך לדמשק: גם נושא זה קיבל בספר פירוש מחודש. שאול, כך סבר קלאוזנר, היה בעצם עֵד הן לצליבה עצמה (עובדה שאין לה סימוכין בכתובים) והן לסקילתו של סְטֵפָנוֹס (מעשי השליחים ז). לדעתו של המחבר – משקלם הרגשי הכבד של שני האירועים הללו גרם לשאול לחוות חוויה פסיכולוגית שבעטיה האמין שאכן ראה במו עיניו את המשיח חי.

כמו מרבית החוקרים האחרים, גם קלאוזנר ידע שכמה אירועים המתועדים בברית החדשה אינם ניתנים להכחשה היסטורית, ולכן חלה חובה להתייחס אליהם. ניסיונו לנווט סביב הנושאים הללו, במקום לגעת בהם ישירות, וזאת כדי לנסות למצוא פתרון מתקבל על הדעת, מסתיים בסופו של דבר בהצגת תיאוריה המבוססת על השערות בלתי סבירות בעליל. והתוצאה? נדרשת הרבה יותר אמונה כדי להאמין בהסברים החלופיים הללו של קלאוזנר, מאשר בתחייה עצמה! זו בדיוק הייתה הבעיה הקשה שבפניה ניצבו המשכילים במחקריהם בעת החדשה. זוהי גם הסיבה לכך שלעתים קרובות, נושא התחייה הוא נושא שפשוט נוהגים להתעלם ממנו.

המצב עם מחקריו של בר-הסמכא האחר שכתב מאמרים לא מעטים אודות ישוע, הפרופ' דויד פלוסר, אינו שונה. פרופ' פלוסר היה מרצה מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, עד מותו בשנת 2000. ספרו של פלוסר, "ישו", נכתב במקור בגרמנית, שפת אמו של פלוסר, ותורגם לאחר מכן לשפות אחרות.

שלא כמו עמיתו קלאוזנר, פלוסר בספרו כלל לא ניסה למצוא הסבר לפרטי האירועים הסובבים את תקומת ישוע מן המתים. לאחר דיון מעמיק אודות חיי ישוע, הוא פשוט אינו מזכיר ולו במילה את התחייה. השיטה שבה נקט פלוסר הייתה, אם כן, הדרך השנייה: שתיקה רועמת!

ניתן לסכם ולומר שבחינת דמותו של ישוע במחקר העברי הייתה במאה שעברה במגמה חיובית בכללותה. תקוותי היא שמגמה זו אכן תימשך, ושאנשי אשכולות עבריים רבים נוספים יעסקו גם הם, בצורה רצינית, בנושאי הברית החדשה. ועוד מקווה אני, שעניין תחיית ישוע – על פניה ההיסטוריות ומשמעותה – יהיה גם הוא חלק בלתי נפרד מן הדיון הכולל. כפי שאמר שאול התרסי, השליח העברי לגויים: "וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם" (הראשונה אל הקורינתים טו 17). זהו היסוד שעליו מבוססת האמונה בישוע, והוא מושרש היטב בהיסטוריה.

את ספרו של דוד מישקין תוכלו להזמין באתר אמזון.

 

קבלו עדכונים חמים