תקומת המשיח ועלייתו לשמיים

I. התקומה

א. חשיבות התקומה של המשיח

1. לאישיותו. אם המשיח לא קם מן המתים הוא שקרן, מפני שניבא שהוא יקום (מתי כ 19). לאישה שבאה אל קברו ותהתה היכן הוא, אמר המלאך: "הוּא אֵינֶנּוּ כָּאן, שֶׁהֲרֵי קָם לִתְחִיָּה כְּפִי שֶׁאָמַר" (שם כח 6). התקומה אישרה שאדוננו הוא נביא אמת; בלי זה כל דבריו היו נתונים בספק.
2. לפועלו. אם המשיח לא קם מן המתים, הוא לא היה חי כדי לבצע את כל פעולותיו שלאחר תחייתו. פועלו היה מסתיים במותו. אם-כך, לא היה לנו עכשיו כהן גדול, מפגיע, פרקליט או ראש הקהילה. יתר על-כן, לא היתה אישיות חיה לשכון בתוכנו ולהעצים אותנו (רומ' ו10-1; גלט' ב 20).
3. לבשורה. בקטע הקלאסי שבאיגרת הראשונה אל הקורינתים טו 8-3, נאמר על מותו של המשיח ועל תקומתו שהם: "בעלי חשיבות ראשונה במעלה" הבשורה מבוססת על שתי עובדות מהותיות: מושיע מת וחי. הקבורה מאשרת את מותו. הוא לא התעלף רק כדי להחיותו מאוחר יותר. הוא מת. רשימת העדים מוכיחה את אמתות תקומתו. הוא מת ונקבר; הוא קם ונראה. שאול כתב על ההדגשה הכפולה באיגרת אל הרומים ד 25: "הוּא אֲשֶׁר נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה כְּדֵי לְהַצְדִּיקֵנוּ". ללא התקומה אין בשורה.
4. לנו. אם המשיח לא קם מן המתים אז עדותנו כוזבת, אמונתנו חסרת משמעות וציפיותינו לעתיד חסרות תקווה (קור"א טו 19-13). אם המשיח לא קם אז המאמינים שמתו יישארו מתים לחלוטין ללא תקווה כלשהי לתקומה. ואנחנו החיים, נהיה ראויים רק לרחמים, על שהולכנו שולל לחשוב שהם יקומו לתחייה בעתיד.

ב. הראיות לתקומת המשיח

1. הופעותיו לאחר התקומה. מספר האנשים השונים שראו את האדון בנסיבות שונות לאחר תקומתו הם הוכחה חותכת לעובדה שהוא אכן קם מן המתים. כאשר, למשל, בחג השבועות העיד כיפא, כהוכחה למסר שלו, על העובדה שהם ראו את המשיח שקם לתחייה, הוא עשה זאת בעיר שבה התרחשה התקומה לפני פחות מחודשיים ולפני קהל שהיה יכול לבדוק את טענתו (מה"ש ב 32).

סדר ההופעות של המשיח בתקופה שבין תקומתו לעלייתו למרום, הוא כדלקמן: (א) ראשית הוא נראה אל מרים המגדלית ואל שאר הנשים (מתי כח 10-8; מרק' טז 10-9; יוח' כ 18-11); (ב) הוא נראה אל כיפא, כנראה בשעות אחר הצהרים (לוקס כד 34; קור"א טו 5); (ג) הוא התגלה לתלמידים לקראת ערב בדרך לעמאוס (מרק' טז 12; לוקס כד 32-13); (ד) הוא התגלה לתלמידים, להוציא תומא, בעליית הגג (לוקס כד 43-36; יוח' כ 25-19); (ה) התגלה לתלמידים, כולל תומא, בליל יום ראשון הבא (מרק' טז 14; יוח' כ 29-26); (ו) התגלה לשבעה תלמידים ליד הכינרת (יוח' כא 24-1); (ז) הוא נראה בבת אחת אל יותר מחמש מאות אחים אחר כך אל יעקב, אחיו למחצה של האדון ולאחר מכן אל כל השליחים (קור"א טו 7-6); (ח) התגלה לאלו שהיו עדים לעלייתו למרום (מתי כח 20-18; מרק' טז 19; לוקס כד 53-44; מה"ש א 12-3).

2. תוצאות שחייבת להיות להן סיבה (התקומה). מספר עובדות מדהימות חייבות להיות מוסברות. לא יעלה על הדעת לחשוב שיכול להיות להן הסבר מניח את הדעת יותר מזה שהן נגרמו כתוצאה מתקומת המשיח.

מדוע היה הקבר ריק? התלמידים ראו שהוא ריק. השומרים הודיעו לראשי הכהנים שהוא ריק ולקחו שוחד כדי לשמור על שתיקה (מתי כח 15-11). לו הסיפור שהצטוו לספר (שהתלמידים גנבו את הגופה) היה אמת, אז כמובן, היו נענשים או מוצאים להורג על שהתרשלו בשמירתם. היו שהציעו שהתלמידים טעו בקבר, אולם, נוכחות השומרים מפריכה את הרעיון הזה. הקבר היה ריק (התוצאה) מפני שהמשיח קם מן המתים (הסיבה).

מה גרם לאירועים שקרו בחג השבועות? חג השבועות נחוג בכל שנה, אבל בשנה שהמשיח קם לתחייה בא רוח הקודש,כפי שהבטיח (מה"ש א 5). בדרשתו ייחס כיפא את ביאת הרוח לעובדה שהמשיח שקם לתחייה שלח את הרוח (שם ב 33). לביאת הרוח (התוצאה) היה צורך בסיבה מספקת (המשיח שקם לתחייה).

מה גרם לשינוי בבחירת יום ההשתחווייה? כל המשיחיים היו יהודים שנהגו לעבוד את אלהים ביום שבת. עם זאת, לפתע ובאופן אחיד החלו להשתחוות ביום ראשון, אף שהיה יום עבודה רגיל (מה"ש כ 7). מדוע? כי הם רצו לזכור את תקומת אדונם שאירעה ביום ראשון. לכן שינו את יום ההשתחוויה. עבודת אלהים ביום ראשון היא התוצאה; תקומת המשיח היא הסיבה.

ג. תוצאות התקומה של המשיח

1. גוף חדש, אב-טיפוס. בתקומתו של המשיח, הופיע, לראשונה בהיסטוריה, סוג חדש של גוף שקם לתחייה, כי הוא קם בגוף נצחי שאינו כלה. לפני האירוע כל התחיות היו שחזורים לגוף הארצי הקודם.

גופו של המשיח לאחר התחייה קשור בגופו הארצי שמת. אנשים זיהו אותו (יוח' כ 20), הפצעים שנגרמו על-ידי צליבתו נשמרו (שם כ 29-25; התג' ה 6). היתה לו היכולת לאכול (אם כי לא הצורך) (לוקס כד 33-30, 43-41). הוא נפח רוח בתלמידיו (יוח' כ 22). לגופו היו בשר ועצמות, הוכחה לכך שהוא אינו רק רוח שנראה לעין (לוקס כד 40-39).

אולם גופו החדש שלאחר התחייה היה שונה; הוא היה יכול להיכנס לחדרים נעולים בלי לפתוח את הדלת (לוקס כד 36; יוח' כ 19); הוא היה יכול להופיע ולהיעלם כרצונו (לוקס כד 15; יוח' כ 19); וכפי הנראה, מעולם לא הוגבל על-ידי צרכים גופניים כגון, שינה ומזון.

התיאור המפורט ביותר של המשיח לאחר תחייתו ועלייתו למרום נמצא בספר ההתגלות א 16-12. כאן מתאר יוחנן כיצד ראה בחזון את המשיח במלוא כבודו והדרו. הוא היה כמראה בן-אדם, מה שמקשר אותו למראהו הארצי הקודם, אולם גם הקרין כבוד מעיניו, מכפות רגליו, מקולו ומפניו. כך נראה אותו ביום מן הימים.

תחייתו משמשת גם אב-טיפוס לתחייתם של המאמינים. פעמיים מתייחסים אל המשיח כבכור מן המתים (קול' א 18; התג' א 5). המשמעות היא שהוא הראשון שקיבל בתחייתו גוף נצחי. גופנו שלאחר התחייה, כמו שלו, יהיה שונה מגופנו הארצי. כשנשאל שאול איזה גוף יהיה למאמינים לאחר התחייה, ענה שהוא לא יהיה שחזור של הגוף שנקבר, אלא גוף חדש ועדיין קשור לגוף הקודם (קור"א טו 41-35).

מאמינים במצבם הנצחי יהיו "כמוהו" (יוח"א ג 2). למה הכוונה? יוחנן מבהיר זאת בפסוקים הבאים: להיות כמוהו פירושו להיות טהור (פס' 3), חסר חטא (פס' 5) וצדיק (פס' 7). כל ישותנו, כולל גופנו, תאופיין בכך.

2. הוכחה לטענותיו. הזכרנו כבר שתחייתו מוכיחה את היותו נביא אמת (מתי כח 6). היא גם מאשרת את טענתו להיותו אדון ומשיח, נקודה שהעלה כיפא בדרשה שנשא בשבועות (מה"ש ב 36). שאול ציין שהתחייה מוכיחה כי הוא בן-אלהים (רומ' א 4).
3. תנאי לכל פעולותיו לאחר מכן. אלמלא תחיית המשיח, חייו ופועלו היו מסתיימים על הצלב והוא לא היה עושה דבר מאותו רגע ואילך. דרך התחייה והעלייה לשמים החל אדוננו את פועלו בהווה ובעתיד, שעליו נדון בפרק הבא.

תקומת המשיח היתה תמיד אמת משמחת, שובת לב ומעודדת עבור קהילת המשיח. אחת התפילות הפשוטות ביותר ומראשוני עיקרי האמונה של הקהילה היה "מָרָנָא תָא", בוא אדוננו (קור"א טז 22). איש לא יכול לומר שהוא כפר בתחיית אדונו; היא מוצהרת באופן ברור ביותר שישוע הוא אדון והוא חי ועומד לבוא.

מרנא תא!

II. העלייה למרום

א. הצהרות על העלייה למרום

1. בתנ"ך. שני אזכורים שמנבאים את עליית המשיח למרום (תהל' סח 19, המצוטט באפס' ד 8 ותהל' קי 1, המצוטט במה"ש ב 35-34).
2. בדברי המשיח. אדוננו דיבר על לכתו אל האב (יוח' ז 33; יד 12, 28; טז 5, 10, 28) ובמיוחד על העלייה למרום (שם ו 62; כ 17).
3. בכתבי הברית החדשה. הסוף הנתון לוויכוח של הבשורה על-פי מרקוס מתעד את העלייה למרום (טז 19). לוקס מדבר על כך פעמיים (לוקס ט 51; כד 51), אבל התיאור העיקרי נמצא במה"ש א 11-6. קטעים אחרים בברית החדשה מזכירים זאת (אפס' ד 10; טימ"א ג 16; עבר' ד 14; פטר"א ג 22), ואחרים, המדברים על ההתעלות הנוכחית של המשיח, מניחים זאת מראש (למשל קול' ג 1).

ב. תיאור העלייה למרום

1. המקום. היא התרחשה קרוב לבית עניא (לוקס כד 50) כלומר, היכן שהר הזיתים גובל בבית עניא (מה"ש א 12).
2. ההליך. למעשה המשיח נישא מעלה כאילו על-ידי ענן (שם פס' 9). העלייה למרום לא היתה היעלמות פתאומית, אלא בתנועה הדרגתית אם כי לא ארכה זמן רב.
3.  ההבטחה. בזמן שהתלמידים הביטו, הופיעו שני מלאכים והבטיחו שישוע שנישא מעליהם ישוב "באותו אופן" (פס' 11).

ג. בעיות אשר עולות בנוגע לעלייה למרום

1. היא מנוגדת לחוקי הטבע. אכן כן, ברם עלייתו של המשיח למרום לא היתה בהכרח כפופה לחוקי הטבע והמשיח בהיותו אלהים יכול להחליף את חוקי הטבע שהוא קבע.

2.האם עלה השמימה לפני עלייתו הפומבית? יש שחושבים שיוחנן כ 17 מציין עלייה למרום אחת או יותר לפני זו המפורטת במעשי השליחים א. מכל מקום, סביר להניח שהפועל "אני עולה" הוא בהווה עתידני ומתייחס בוודאות לעלייה הפומבית הקרובה, המתוארת במעשי השליחים א; כאילו האדון אומר למרים: " אַל תִּגְּעִי בִּי. אין צורך בכך, משום שעדיין איני עולה למרום לצמיתות. עוד תהיה לך ההזדמנות לראותני. בכל אופן, אין ספק שאעלה אל אבי".¹

ד. חשיבות העלייה למרום

העלייה למרום מציינת את סוף עידן ההשפלה של המשיח ואת כניסתו למעמד של התעלות. אפילו ארבעים הימים שבין תחייתו לבין עלייתו למרום כרוכים במגבלות אחדות. למשל, בכל הנוגע להפגנת כבודו; שימו לב שהופעותיו לאחר התחייה ולפני העלייה למרום לא הבהילו את התלמידים, עד כמה שזה נוגע לגוף התחייה שלו. אולם התגלותו של המשיח אל יוחנן לאחר העלייה לשמים, כמתואר בספר ההתגלות א, ודאי הראתה את כבודו באופן חי יותר.

העלייה למרום התרחשה. המשיח היה מוכן להתחיל במעשים אחרים בשמו שלו ושל העולם.

הערות

1. _{See Leon Morris, Commentary on the Gospel of John (Grand Rapids: Eerdmans, 1971), 840-41.}