תקומה ויעוד נצחי

 

 I. התקומה כעובדה

המקרא מלמד בבירור ובמקומות רבים את האמת על תחיית הגוף. תחייה גופנית היא בראש ובראשונה התגלות מקראית, כי הפילוסופיה היוונית, שראתה בגוף מכשול, לימדה רק על נצחיות הנפש.

 

א. בתנ"ך

1. איוב יט 27-25. במהלך סבלו השתוקק איוב למוות כדרך של הקלה וביקש לדעת אם יש תקווה מעבר לקבר שתהפוך את סבלו הנוכחי לנסבל (שם יד 14-13). הוא הביע את התקווה הזאת ב-יט 27-25, תקווה באלהים חיים שיריב את ריבו אפילו לאחר מותו. הוא היה בטוח שאפילו לאחר שגופו יימק, מבשרו יחזה את אלהים (פס' 26). מילת היחס "מִ" בצירוף הפועל "לחזות" מציינת את נקודת התצפית שממנה האדם רואה כלומר, איוב מקווה להיות בגוף שיוקם לתחייה.
2. שמות ג 6. בוויכוח שלו עם הצדוקים, ציטט האדון ישוע את הפסוק הזה כהוכחה לתחייה (מתי כב 32-31). הטיעון מבוסס על העובדה שכאשר אלהים הזדהה לפני משה, בסנה הבוער, כאלהי אברהם, יצחק ויעקב הוא ציין מערכת יחסים קיימת עימם שלא פסקה במותם של האבות.
3. תהלים טז 11-8. בפסוקים האלה כתב דוד על תחייתו העתידית. פסוקים אלו צוטטו על-ידי כיפא במעשי השליחים ב 28-25, 31, לציין את התגשמותם הסופית בתחייתו של ישוע המשיח.
4. תהלים מט 15. כאן המשורר טוען שבסופו של דבר הצדיקים ינצחו את הרשעים, או בחיים עלי אדמות או בעולם הבא ("לַבֹּקֶר").
5. ישעיהו כו 19. כאן הנביא מורה באופן מפורש על תחיית הגוף של הגאולים.
6. דניאל יב 2. הפסוק הזה מורה על תחיית הצדיקים והרשעים כאחד. הברית החדשה חוזרת ומאשרת את שתי התחיות האלה (יוח' ה 29-28), אבל מגלה כי הן לא תתרחשנה באותו זמן (התג' כ 5-4).
7. זכריה יד 5. אם המילה "קְדֹשִׁים"מתייחסת למאמינים, אז הנבואה הזאת מבטיחה את תחייתם, מפני שהם באים עם המשיח בביאתו השנייה. ברם, אחדים חושבים שהיא מתייחסת למלאכים, אף שאפשרי שהיא מתייחסת הן למלאכים הן למאמינים שקמו לתחייה.

 

ב. בברית החדשה

1. מתי טז 21; יז 23; כ 19.המשיח חזה את תקומתו ביום השלישי למותו.
2. מתי כב 32-31; יוחנן ב 22-19; ה 29-28; יא 26-25. המשיח לימד את האמת של התחייה.
3. הראשונה לקורינתים טו 24-20, 50-35; השנייה לקורינתים ה 4-1; פיליפים ג 21; הראשונה לתסלוניקים ד 18-13. שאול לא רק לימד על תחיית הגוף אלא גם ציין פרטים על הגוף שקם לתחייה.

 

II. סדר התקומות

כאמור, כל תחיות המתים מחולקות לשתי קטגוריות: תקומת המתים לחיים או התקומה הראשונה; והתקומה למשפט או התקומה השנייה (לוקס יד 14-13; יוח' ה 29-28). התקומות האלה לא תתרחשנה באותו זמן, לכן זמן אינו הסממן המבדיל ביניהן, אלא חיים או מוות נצחי.

 

א. תקומת המשיח

הראשונה בסדר התקומות היתה תקומתו של המשיח. למרות העובדה שהיו אחרים שקמו מן המתים לפני המשיח, הוא היה הראשון שקם מן הקבר בגוף אלמותי (רומ' ו 9; התג' א 18). מסיבה זו קרא לו שאול "בְּכוֹר מִבֵּין הַמֵּתִים" (קול' א 18). תחייתו היא הראשונה מיני רבות לבוא (קור"א טו 23).

 

ב. תקומתם של השייכים למשיח בבואו

התחייה הזאת תכלול מספר קבוצות: הקדושים המתים של עידן הקהילה הנוכחי (תסל"א ד 16), הקדושים המתים של תקופת התנ"ך (דנ' יב 2), והמתים על עדות ישוע ועל דבר אלהים בזמן הצרה הגדולה (התג' כ 4). התחיות של הקדושים מכל הזמנים מהוות את התחייה הראשונה (התג' כ 6), את התקומה לחיים (יוח' ה 29) או את תחיית הצדיקים (לוקס יד 14).

 

ג. תקומת המתים שלא נושעו בסוף המילניום

הקבוצה האחרונה שתוקם מן המתים תכלולאת המתים שלא נגאלו מכל הזמנים, הם יוקמו בסוף מלכות אלף השנים כדי לעמוד למשפט לפני הכסא הלבן הגדול שיידון את כולם לאגם האש (התג' כ 14-11).

 

III. בין מוות לתקומה

 

למען הדיוק, מוות הוא הפרדה בין הגשמי לבין הרוחני (יעקב ב 26). בכל מקרה מוות נפטרים מהגוף, בדרך-כלל על-ידי קבורה, אבל הפן הרוחני של האדם ממשיך להתקיים לנצח. השאלה שנשאלת כעת היא מה מצבו של החלק הרוחני בין המוות הגופני לבין התקומה?

 

א. עבור האדם שלא נגאל בזמן התנ"ך

כאשר אדם כזה מת, נפשו, רוחו או טבעו הרוחני הלך לשאול בהמתנה לתחיית הגוף, בסוף המילניום. אולם נאמר שגם הגוף נמצא בשאול, כי בכמעט מחצית המקרים המילה "שְׁאוֹל" מופיעה בתנ"ך בהקשר לקבר (ראה במד' טז 30, 33). בפעמים אחרות היא מתייחסת למקום שאליו הולכות רוחות המתים, של הצדיקים (ברא' לז 35) ושל הרשעים כאחד (משלי ט 18). הוא מקום אפל שבו המתים שלא נפדו כלואים עד שהמוות (שתובע את הגוף) והשאול (שתובע את הנפש) ייתנו את מתיהם לפני הכסא הלבן הגדול (התג' כ 13).

 

ב. עבור האדם שלא נגאל בזמן הברית החדשה

הגוף הולך לקבר והרוח הולכת לשאול וממתינה לתחיית הגוף בסוף המילניום (כמו לגבי מי שלא נגאל בזמן התנ"ך) (לוקס טז 23). השאול, בניגוד לשמים (מתי יא 23; לוקס י 15) הוא תנור אש, שם היללה וחרוק השיניים (מתי יג 42-40). הוא מקום של עינוי נצחי (מרק' ט 48-43) ושל חושך חיצון שאין בו שום אור (מתי כב 13).

 

ג. עבור האדם שנגאל בזמן התנ"ך

בנוגע לקדושי התנ"ך השאלה השנויה במחלוקת היא לאן הלכה הנשמה (הרוח או החלק הלא גשמי) בזמן המוות? האם נלקחה מייד לנוכחות אלהים, או הלכה לחלקת הנושעים שבשאול ומשם נלקחה לשמים, כאשר ירד המשיח לשאול בזמן שבין מותו לתקומתו?

הוייט מתאר את האפשרות האחרונה כדלקמן: "כתוצאה מתחיית המשיח ועלייתו לשמים, התרחש ארגון מחדש במצב הביניים. כל הצדיקים הועברו מהחלק העליון של השאול ומאז היו שעריו היו נעולים לכניסת נשמות נושעות. מהזמן ההוא והלאה גן העדן שרוי למעלה, היכן שנמצא המשיח ורוחות הנושעים הולכות להיות עם המשיח ברגע של מוות גופני".¹

קטעים אחדים תומכים בהשקפה הזאת. באיגרת אל האפסים ד 9, כתב שאול כי המשיח "יָרַד אֶל תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ". יש המבינים שהמשמעות היא שאדוננו ירד לשאול בזמן שבין מותו לבין תחייתו כדי לקחת את אלו שנמצאו "בחלקת הנושעים" שבשאול לשמים. ברם, המשפט " אֶל תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ"  עשוי להיות משפט תמורה כלומר, שהמשיח ירד (בהיותו בבשר) אל החלקים הנמוכים (של היקום), כלומר אל הארץ.

בנוסף, מובא הסיפור על האיש העשיר ואלעזר, שלכאורה מוכיח כי שניהם הלכו לשאול, העשיר לחלקת העונשים ואלעזר לחלקת האושר העילאי (שמכונה בסיפור "חֵיק אַבְרָהָם" [לוקס טז 22]). ברור שהסיפור מלמד עובדות חשובות על מוות ועל גיהינום: (א) יש קיום מודע לאחר המוות; (ב) הגיהינום הוא מקום ייסורים אמתי; (ג) אין הזדמנות שנייה לאחר המוות; (ד) המתים אינם יכולים לתקשר עם החיים. אולם, האם הסיפור מלמד על קיומן של שתי חלקות בשאול? לא ממש, כי לא נאמר ש"חיק אברהם" נמצא בשאול אלא רחוק משם (שם פס' 23). "חיק אברהם" הוא ביטוי מטאפורי לגן-עדן או לנוכחות אלהים. לגנב שחזר תשובה הבטיח האדון גן-עדן (לוקס כג 43) ולא מחלקת אושר עילאי בשאול.

גם האיגרת הראשונה לפטרוס קשורה לירידה כביכול של המשיח אל השאול. בהיותו שם, בין מותו לבין תקומתו, הכריז את ניצחונו על חטא והעביר את מי שהיה בחלקת גן-עדן לשמים. ברם, סביר יותר שמשמעות הפסוק היא שמשיח, לפני בואו בבשר, הטיף דרך נח לאלו שדחו את ההטפה ולכן רוחותיהם נמצאות כעת בכלא.

על-פי הארי בואיס (Hary Buis), תאוריית שתי החלקות היא התפתחות של התקופה שבין שתי הבריתות. "ההתפתחות העיקרית של תאוריית העונש הנצחי בתקופה זאת נובעת מהעובדה שהשאול מחולק כעת לשתי חלקות: האחת, שנקראת גן-עדן, היא לטובים; השנייה, שנקראת גיהינום, היא לרעים".²

אני מאמין שקדושי התנ"ך הלכו מייד אחרי מותם, להיות עם האדון. לגנב שחזר בתשובה הובטח שיהיה בגן-עדן ביום מותו (לוקס כג 43) וגן-עדן הוא נוכחות האדון (קור"ב יב 4). בזמן ההשתנות של המשיח הופיעו לפניו משה ואליהו ושוחחו עימו.

האם עלינו להבין מכך שהשיחה בין המשיח לבין משה ואליהו התרחשה בחלקה העליונה של השאול, היכן שמשה היה צריך להיות לפחות עד לאחר מות המשיח? אם-כן, האם עלינו להבין שההשתנות של המשיח התרחשה בגן-עדן-שאול? האם עלינו להבין שאליהו, בהילקחו, נלקח לשאול ולא לשמים? איני חושב כך. אני חושב שקדושי התנ"ך הלכו ישירות לשמים והמתינו שם לתחיית גופם, בביאתו השנייה של המשיח.

 

IV. אוניברסליזם

במילים פשוטות, אוניברסליזם קובע כי במוקדם או במאוחר כולם ייוושעו. הצורה הישנה של אוניברסליזם, שמקורה במאה השנייה, הורתה שישועה תבוא לאחר תקופת עונש ארעית. האוניברסליזם החדש בימינו מצהיר שכל בני-האדם נושעו כעת, אף שלא כולם מבינים זאת. לפיכך, תפקידם של המטיף ושל השליח הוא לומר לאנשים שהם כבר נושעו. למרות העובדה שקארל בארת הכחיש שלימד על הריצוי האוניברסלי של כל בני-האדם, הוא בבירור לימד על הבחירה האוניברסלית של כולם במשיח. אחרים מציינים במפורש, לדוגמה, שאהבתו הקיצונית של אלהים רודפת את בני-האדם עד אשר כולם נושעים.

 

א. ראיות מקראיות

הפסוקים אשר עליהם מסתמכים האוניברסליסטים, הם: בשורת יוחנן יב 32: "אֶמְשֹׁךְ אֶת הַכֹּל אֵלַי"; הראשונה לקורינתים טו 22: "בַּמָּשִׁיחַ הַכֹּל יָחְיוּ"; אל הפיליפים ב 11: "וְכָל לָשׁוֹן תּוֹדֶה"; והראשונה לטימותיאוס ב 4: "הֶחָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ". אולם, פסוקים אלה אינם מלמדים שכל בני-האדם ייוושעו בסופו של דבר. בבשורת יוחנן יב 32 נאמר שצלב המשיח מאפשר את ישועת היהודים והגויים כאחד. שימו לב, באותו קטע  הזהיר האדון  שמי שדוחה אותו יישפט (שם פס' 48). הראשונה לקורינתים טו 22 מציינת שכל מי שבמשיח יָחְיֵה, ולא כולם. אל הפיליפים ב 11-10 מבטיחה לנו שיום אחד כל בני-האדם יודו שישוע הוא אדון, אבל לא בהכרח מושיע. הראשונה לטימותיאוס ב 4 מבטאת את רצונו של אלהים שהכל ייוושעו, אבל אינה מבטיחה שכולם ייוושעו.

לאוניברסליסטים נוח להתעלם מפסוקים אחרים. למשל, אחדים מדבריו שלהאדון: "הַמְסָרֵב לְהַאֲמִין בַּבֵּן לֹא יִרְאֶה חַיִּים, אֶלָּא חֲרוֹן אֱלֹהִים חָל עָלָיו" (יוח' ג 36). "אֵלֶּה יֵלְכוּ לְעֹנֶשׁ עוֹלָם וְהַצַּדִּיקִים לְחַיֵּי עוֹלָם" (מתי כה 46). הואיל ומשתמשים באותה מילה לא ניתן לטעון שעונש נצחי אינו אינסופי באופן זהה שחיי נצח הם.

בין הקטעים האחרים מתוך הברית החדשה אשר מלמדים על אבדון עולם נכללים: השנייה לתסלוניקים א 9-8: "הַלָּלוּ יֻטַּל עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ שֶׁל אֲבַדּוֹן עוֹלָם מִלִּפְנֵי הָאָדוֹן וּמֵהֲדַר עֻזּוֹ". הראשונה לקורינתים א 18; ד 3; ואל העברים ב 3. כולם ייוושעו או יאבדו, וכל מי שמת בלי לקבל את המשיח כמושיעו האישי יאבד לנצח.

 

ב. ראיות תיאולוגיות

מקצת האוניברסליסטים מעדיפים להתווכח באופן תיאולוגי. הם מסתמכים על טבעו של אלהים שהוא כולו אהבה. כיצד, אם-כן, הם שואלים אלהים כזה יכול להרשיע מישהו הן בעולם הזה הן בעולם הבא? אלהים טוב מדי מכדי שיידחה מישהו. ברם, אופיו של אלהים אינו כולל רק אהבה וטוב, אלא  גם צדק, קדושה וזעם. האוניברסליסטים מקריבים את צדקת אלהים על מזבח אהבתו דבר המתבטא באלהים שונה מאלהי המקרא.

אחרים טוענים שאלהים צודק לא ייגזור עונש אינסופי על חטא סופי. אבל, טיעון זה מתעלם מעיקרון חשוב שהפשע תלוי באובייקט שכלפיו הוא מבוצע (אלהים אינסופי) וגם במבצע הפשע (האדם הסופי). פגיעה בעמוד אינה מהווה מעשה אשמה כמו פגיעה באדם. בסופו של דבר כל חטא הוא כלפי אלהים אינסופי וראוי לעונש אינסופי.

 

V. חיים על-תנאי

 

גישת חיי נצח על תנאי מגדירה עונש נצחי כהכחדה מוחלטת בתהום הנשייה.

 

א. טיעונים מקראיים

לחסידי גישה זו, המשמעות של הרס נצחי, בקטע כמו השנייה לתסלוניקים  א 9, היא איכות של הרס, כלומר הכחדה. המילה "נצחי" מובנת גם כמילה איכותית בעיקר; לכן, אש נצחית פירושה אש שלא התחילה בעידן הנוכחי ולא תסתיים עימו, דבר שנותן לנו רמז מה קורה למי שמושלך אליה. בנוגע להקבלה שבין עונש נצחי לבין חיי נצח שמופיעה בבשורת מתי כה 41, 46, אחד מחסידי התנאיות אומר: "אנו חייבים להיות זהירים כאשר אנו טוענים במפגיע על ההקבלה שבין חיי 'נצח' ועונש 'נצחי', כדי שלא ניפול לתוך רוח של נקמנות או של שמחה לאידם של הרשעים".³  שום פרשנות נוספת לא מוצעת לקטע הזה. אותו מחבר אומר: "אין בסיס פרשני ברור בבשורה על-פי לוקס טז כדי להגיע למסקנה כלשהי בנוגע לסופם של הרשעים".⁴

דוגמה זאת מעידה על סוג הפרשנות המלאכותית שחסידי הגישה חייבים לנקוט כדי להצדיק את עמדתם.

 

ב. טיעונים תיאולוגיים

חסידי גישת חיי הנצח על-תנאי מבינים בדרך-כלל את המוות כניתוק. הם מגדירים אותו "לא-חיים" כלומר, הכחדה סופית. כמובן, הגדרה כזאת לא תהיה קבילה במקרה של מות המשיח, או במקרה של מוות פיזי או מוות לעצמי.

הם עומדים על כך שלאלהים לבדו האלמוות (טימ"א ו 16) ולכן בני אנוש אינם אלמותים. ברם, מספר תכונות אחרות שמיוחסות לאלהים בלבד אינן מיוחסות לבני-אדם (למשל, חכמה, רומ' טז 27).

לדידם, השאלה שאין עליה תשובה היא: "אם הרשעים צריכים לסבול עונש לאורך זמן בלתי מוגדר לפני שיושמדו, האם איננו יכולים לצפות שאירוע שיא כזה כמו ההשמדה הזאת יצוין איפשהו בקטעים המקראיים הרבים שעוסקים בחזון אחרית הימים?

הייתכן כי מאמינים לא יזילו דמעה בשמים כאשר אחדים ממכריהם עלי אדמות יהיו בגיהינום? כנראה שכן, ורק מפני שנקודת מבטו של המאמין תשונה לחלוטין להבין את התוצאות החמורות של חטא (ישע' סו 24).

כמובן, איש לא יישמח על עונשם הנצחי של הרשעים. הדוקטרינה הזאת תחייב עוד יותר לשכנע אנשים לבוא למשיח כדי לקבל חיי נצח.

 

הערות

1. _{Herman A. Hoyt, The End Times (Chicago: Moody, 1969), 45.}
2. _{Harry Buis, The Doctrine of Eternal Punishment (Philadelphia: Presbyterian and Reformed, 1957),}
3. _{The following pages give proof from the apocalyptic literature of that period.}
4. _{EdwardWilliam Fudge, The Fire That Consumes (Houston: Providential Press, 1983), 195.}
5. _{Ibid., 208.}