מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

ריקון-עצמי של המשיח

[♜]

 

 I. מקור המושג

שאלת הריקון העצמי של המשיח (kenosis, ראה פיל' ב 7) נדונה במהלך כל ההיסטוריה של הקהילה. בוועידת אנטיוכיה, בשנת 341, נאמר כי המשיח הריק את עצמו "מהיות שווה לאלהים", תוך שהיא מגוננת באופן ברור על אלוהותו המלאה של המשיח. בתקופת הרפורמציה, התמקד הדיון באפשרות כי המשיח הריק את עצמו מהתכונות של יכולת-כל, ידיעת הכל והוויה בכל, מבלי להשפיע על מהות האלוהות. במאה ה- 17, היו שטענו באומץ לב כי המשיח היה בעצם פחות מאלוהי. אולם במאה ה- 19 נוצרה צורה כמעט חדשה של תורת המשיח, כתוצאה מהופעתם והתפשטותם של רעיונות כוזבים רבים שנוגעים ל- kenosis. הדבר קרה בשל העובדה שבתקופה זו קמו תאוריות מדעיות חדשות רבות כגון, אבולוציה וביקורת רדיקלית. בנוסף, היא הדגישה את הגילוי מחדש של האנושיות "האמיתית" של ישוע ועימו את גודל ההקרבה העצמית והריקון העצמי שלו.

כמובן, יש אמת באמירה על kenosis שהרי היא נלמדת בפיליפים ב 7 ואמירה זו אינה סותרת את האמתות האחרות שהמקרא חושף על האדון. למעשה, ספר הבריתות אינו מפרט את דוקטרינת ה- kenosis, אף-על-פי שמתגלים אלמנטים בסיסיים מועילים שיוצרים אמירה אמתית. מטרת פרק זה היא לאגד את הכל יחד ולמנוע כפירה.

 

II. המשמעות האמתית של המושג

 

א. הקטע המרכזי

הקטע המרכזי על ה- kenosis, בפיליפים ב 11-5, פותח בהטפה על ענוות הדעת על-פי הדוגמה האישית של המשיח, שעזב את כבודו כדי לסבול על הצלב. לאחר מכן, מופיעה האמירה התמציתית על המשיח, טרם התגלמותו ובהתגלמותו.

  1. קיומו הנצחי של המשיח (פס' 6). הדבר נאמר במפורש בצורה הלשונית hyparchon, שמופיעה בבינוני פועל )במיוחד כאשר זה מנוגד לזמן עבר שבא בעקבותיו) ומצהירה על הוויתו המתמשכת והבלתי מוגבלת של המשיח. בחירת המילה הזאת (בניגוד למילה eimi) באה להבהיר שהוא כבר קיים (כמו במעשי השליחים ז 55) ולכן מדגישה את נצחיות קיומו. הקיום הבלתי מוגבל היה בדמות (morphe) אלהים, הצורה המהותית כוללת את הטבע והתמצית האלוהיים במלואם. אם "דמות אלהים" מרמזת על פחות ממלוא האלהים, אזי הפירוש של "דמות עבד" (פיל' ב 7) צריך להיות שעלי-אדמות היה המשיח פחות מעבד. אולם, עובדת היותו עבד היא עיקר הקטע. בדומה, "דמות אלהים" שבפסוק 6 מכוונת לאלוהותו המלאה.

ג' ב' לייטפוט (J. B. Lightfoot), לאחר שחקר בפרוטרוט את המילה morphe בפילוסופיה היוונית, בכתבי אפלטון ובברית החדשה, הגיע למסקנה שהיא מרמזת על מה שחיוני ומהותי לדבר. לכן, כאן הכוונה היא שאדוננו במצבו טרם ההתגלמות היה בעל אלוהות מלאה.1

אם-כן, שאול מחזק את אלוהותו של המשיח בטענו כי שוויון עם אלהים אינו משהו שצריך להבינו, פשוט מפני שתמיד היה לו אותו. הוא לא חמד אותו; לא היה לו צורך להשיגו, מפני שזה היה שלו מאז ומעולם. הוא גם לא ניצל זאת; להיפך, הוא הריק את עצמו מרצון.

  1. ריקון-עצמי (פסו' 8-7). שימו לב שכל מה שקשור בריקון נעשה ביוזמתו. איש לא כפה על המשיח לבוא אל העולם הזה ובסופו של דבר למות על הצלב כנושא חטאנו. שימושים נוספים של שם הפועל "להריק" נמצאים ברומים ד 14 ("לריק"; בתרגום דליטש); בראשונה לקורינתים א 17 ("לריק"), ט 15; בשנייה לקורינתים ט 3, אבל אינם תורמים באמת להבנת הקטע.

מה זה כולל? כל מה שכרוך במותו על הצלב. זה כולל נטילת דמות (morphe) של עבד. בכל זאת, בדמות זו הוא היה בו זמנית בדמות אלהים, אף שכבודו הוסתר ברובו (אבל, ראה יוחנן א 14). כדי ליטול דמות עבד היה עליו להיות אנושי, כמתואר בשני הפסוקים הבאים בפיליפים ב 8-7. הוא "נִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם", דבר המצביע על שני דברים: ראשית, שהוא היה באמת כמו בני-אדם ושנית, שהיה שונה מבני-אדם. אנושיותו חשפה אותו למבחנים ולמגבלות; ועם זאת, המילה "כמו" מסייגת את המסקנה שהוא היה זהה לבני-אדם. הוא היה שונה כי לא היה בו חטא (ראה רומ' ח 3). יתר על כן, הוא היה בצורת (schema) אדם. המילה מתייחסת לחיצוניות כלומר, במעשים, בלבוש ובהליכות. בכל הופעתו הוא היה אדם. לכן השפיל עצמו וציית עד מוות בצלב – תמצית הבושה.

הקטע מתחיל בכבוד המשיח טרם התגלמותו וממשיך למוות המביש על הצלב. מן הסתם, כדי למות היה עליו להיות בן-אדם. על מנת לעשות זאת, היה עליו להריק את עצמו ממצבו שלפני ההתגלמות, ועדיין בלי לפגוע באישיות. לא היתה לו שום דרך להפוך לאדם ולהישאר במעמד שהיה לו במצבו לפני ההתגלמות. ברם היה ביכולתו להפוך לאדם, ואכן עשה זאת, תוך כדי שמירה על התכונות המלאות של אישיותו לפני ההתגלמות, כלומר, אלוהות מלאה.

הריקון העצמי אפשר את הוספת האנושיות ולא היה כרוך בשום אופן בהפחתת האלוהות או בביטול השימוש בתכונות האלוהיות. השינוי היה בצורת ההוויה האלוהית אבל לא בתוכנה. הוא לא ויתר על האלוהות או על השימוש באותן תכונות; הוא הוסיף עליהן אנושיות, וזאת כדי שיוכל למות. ישעיהו מתאר זאת במילים: "הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ" (נג 12).

נדמה לי שאפילו האוונגליסטים מקהים את הכוונה של הקטע בהתעלמם מהדגש העיקרי שלה, כפי שהוצע לעיל ומתמקדים בניסיון לתאר אלו מגבלות חווה המשיח במצבו הארצי. אין ספק שהאדם-אלהים חווה מגבלות; אולם באותה מידת ודאות ניתן לומר כי הוא העיד על זכות העדיפות של האלוהות. על-כן, השמרנים מציעים לפרש את המילה kenosis כמסווה של כבוד המשיח לפני ההתגלמות, מה שנכון רק במובן היחסי (ראה מתי יז 8-1; יוח' א 14; יז 5). או שהם מציעים שהמשמעות היא חוסר שימוש מרצון באחדות מתכונותיו האלוהיות. במקרים מסוימים זה נכון, אבל בהחלט לא תמיד במשך חייו (ראה יוח' א 48; ב 24; טז 30). לא תמיד הוא חולל את כל הנסים רק בכוח רוח הקודש, אלא לעתים בכוח שלו (לוקס כב 51; יוח' יח 6). לפיכך, אם אנו מבינים את המילה kenosis על סמך פיליפים פרק ב, עלינו לקבל את ההגדרה של המושג שלנו משם. והקטע ההוא אינו דן כלל וכלל בשאלה כיצד או עד כמה הוסווה כבוד המשיח. בנוסף, הוא אינו אומר דבר על השימוש או על המגבלה של התכונות האלוהיות. הוא כן אומר שהריקון נוגע לכך שהוא נעשה לאדם כדי שיוכל למות. אם-כך, המילה kenosis פירושה לעזוב את מצבו טרם ההתגלמות וליטול דמות של עבד אנושי.

 

ב. הגדרה

ב- kenosis המשיח הריק את עצמו משמירה על מעמדו באלוהות ומניצולו, ונטל על עצמו אנושיות כדי למות.

 

III. המשמעות הכוזבת של המושג

 

א. המשיח ויתר על אחדות מתכונותיו או על כולן

תפיסה שגויה זו קובעת שהמשמעות של kenosis היא שאדוננו ויתר למעשה על תכונותיו האלוהיות או לפחות על התכונות היחסיות של הוויה בכל, יכולת-כל וידיעת הכל. מבחינה מקראית זה שקר ומבחינה תיאולוגית זה בלתי אפשרי. לו ויתר על תכונה כלשהי, אז הוא חדל להיות אלהים במשך חייו עלי אדמות. הוא בשום אופן לא היה יכול לומר את מה שאמר ביוחנן י 30, שבעיקרו של דבר הוא והאב אחד הם. לפיכך, ברור כי המשיח לא הפשיט עצמו משום היבט של אלוהותו.

 

ב. המשיח הופיע כאדם בהסוותו את אלוהותו

זו כפירה פחות בוטה, אבל ביסודה כופרת גם-כן באלוהותו המלאה של המשיח, מפני שהמסווה כרוך בשינוי במצב קיומו של המשיח. היא שוללת את העובדה שהמשיח היה אלהים באותו זמן שהיה אדם. ואם זה נכון כיצד אם-כן הוא יכול לומר שהרואה אותו ראה את האב (יוח' יד 9)?

כל הדיון כולו מתבהר אם נזכור שהקשר והפעילות של שתי ההוויות של אדוננו נוגעות לדוקטרינה שעוסקת באיחוד של שתי האישיויות של המשיח. דוקטרינת ה-  kenosisמתמקדת יותר בעובדה שהתגלמותו נחוצה למותו.

 

 

הערות

  1. J. B. Lightfoot, St. Paul’s Epistle to the Philippians (London: Macmillan, 1913), 127-33

.

 

 

 

 

קבלו עדכונים חמים