מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

רוח הקודש בעידן התנ"ך

[♜]

 

כמאה אזכורים של רוח אלהים בתנ"ך מעידים על פועלו במהלך התקופה ההיא. ברם, לא הכל רואים באזכורים הללו אינדיקציה לאישיות השלישית של אחדות האלהים. לדוגמה, פ' ק' ג'ווייט (P. K. Jewett) מאמין שבתנ"ך רוח הקודש מעולם לא שימש לציון "אישיות נבדלת מהאב ומהבן", אלא לציון "הטבע האלוהי שנראה כאנרגיה חיונית".1 אף שנכון הוא שהתנ"ך אינו מגלה את דוקטרינת אחדות האלהים, בכל זאת, נדמה כי הוא מעביר את הרעיון שרוח הקודש הוא אישיות ולא אנרגיה חיונית בלבד (תהל' קד 30). ליאון ווד הבחין נכונה כי "חשוב גם להכיר בכך שעניין זהותו של רוח הקודש אינו בהכרח מה אנשים חושבים על הצלע הזו של האלוהות, אלא מה היתה כוונתו של אלהים עצמו שנתן השראה למחברים".ואכן, אנו יודעים מהברית החדשה כי רוח הקודש הוא שפעל בתקופת התנ"ך (מה"ש ז 51; פטר"ב א 21).

 

I. פועל הרוח בבריאה

 

א. הראיות

שבעה פסוקים עוסקים בהיבטים השונים של פועל רוח הקודש בבריאה. הפסוקים הם: בראשית א 2; איוב כו 13; כז 3; לג 4; תהלים לג 6; קד 30; ישעיהו מ 14-12. למרות העובדה שאחדים חשים שאלו אינם אזכורים ברורים של רוח הקודש, אין באמת סיבות טובות שלא להחשיב אותם ככאלה (אפילו שתרגומים לועזיים מסוימים משתמשים במילה "

 

ב. פעילותו

רוח הקודש היה מעורב בתכנון הכללי של היקום (ישע' מ 14-12).

בנוסף, הוא היה מעורב בבריאת הכוכבים (תהל' לג 6).

רוח הקודש השתתף בבריאת הארץ (ברא' א 2). המילה "מרחפת" (שמופיעה גם בדבר' לב 11) ובירמ' כג 9) מציינת שהרוח ריחפה מעל הארץ, שעדיין לא עוצבה ולא אוכלסה, במטרה לגונן עליה.

הרוח פעל בבריאת החיות (תהל' קד 30) ובבריאת האדם (איוב כז 3; לג 4). אם-כן, טווח פעולתו כלל את כל ההיבטים הבסיסיים של הבריאה.

 

II. פועל הרוח בהתגלות ובהשראה

 

בתנ"ך ובברית החדשה נאמר במפורש שרוח הקודש היה האמצעי שגילה ותיעד את מסר אלהים לאדם.

כיפא נותן את ההצהרה המקיפה ביותר בנושא באיגרת פטרוס השנייה א 21. נבואות לא יצאו על-פי רצון האדם, אלא רוח הקודש הניע את המחברים. אותו שם פועל מופיע בשני חלקי הפסוק לציין שרצון האדם לא היה המניע אלא רוח אלהים. המחברים פעלו כמתווכים אבל רצונם לא שלט ולא התערב במה שאלהים חפץ להעביר; הרוח הוא שהניעם.

פסוקים מסוימים בתנ"ך, כגון שמואל ב כג 2 ומיכה ג 8 מציינים כי הנביאים דיברו באמצעות הרוח.

יתר על-כן, הברית החדשה מייחסת מובאות תנ"כיות מסוימות לרוח הקודש כמי שחיבר אותן. בהתווכחו עם הפרושים, ציטט המשיח ממזמור קי, שלטענתו נכתב על-ידי דוד, אבל בהשראת הרוח (מתי כב 44-43). כיפא ציטט ממזמור מא בקשר למציאת מחליף ליהודה ואמר שרוח הקודש דיבר מקדם בפי דוד על יהודה (מה"ש א 17-16). מאוחר יותר הוא גם הצהיר שמזמור ב ניתן "בְּפִי עַבְדְּךָ דָּוִד אָבִינוּ . . . בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (מה"ש ד 25). שאול גם הוא ציטט מהתנ"ך והתייחס לרוח הקודש כמחבר (שם כח 27-25 מישע' ו 10-9); ומחבר האיגרת אל העברים עשה אותו דבר בשני מקומות (עבר' ג 11-7; י 16-15). אם-כן, ברור שהאזכורים הללו מן הברית החדשה מציינים את פועל הרוח במתן אמת אלהים, בתקופת התנ"ך.

 

III. פועל הרוח ביחס לאנשים

 

שירות הרוח לבני-אדם בעידן התנ"ך לא דמה לשירותו מאז ביאתו בחג השבועות. האדון הבהיר שהוא יהיה שונה לאחר חג השבועות. שימו לב כי האדון דיבר שוב ושוב על "ביאת" הרוח (שהיה כבר נוכח) בשיחתו עם תלמידיו בעליית הגג (יוח' טו 26; טז 8-7, 13). מה שמציין שרוח הקודש פעל אז ושפועלו יישא אופי שונה לאחר חג השבועות. כאשר סיכם האדון את הניגוד הזה, אמר כי הרוח "שׁוֹכֶנֶת (זמן הווה) עִמָּכֶם [para] וְתִהְיֶה (זמן עתיד) בָּכֶם [en]" (שם יד 17). אף שניתן לקרוא גם את החלק השני של הפסוק בזמן הווה (למשל, נמצאת בכם), רוב הפרשנים מעדיפים את זמן העתיד.

אין ספק שזה מתווה את הניגוד בין שירות הרוח בזמן שאמר האדון את הדברים הללו, לבין השירות בעתיד לאחר חג השבועות. באזוול, ברצותו להקהות את הניגוד, מתרגם את המילהen  ל"בין", וכך משמעות ההבטחה היא שרוח הקודש יהיה בחברתם של התלמידים. הוא כן מכיר בעובדה שהפירוש עלול להיחשב כמי שבא לומר "בך באופן אישי".3 נדמה שפרשנים רבים פשוט אינם מודעים להבחנה שנעשתה כאן. הערתו של פ' גודט (Godet) היא לעניין.

 

פעולת ההכנה של הרוח בתלמידים באה לידי ביטוי במילים: "הִיא שׁוֹכֶנֶת עִמָּכֶם"; והקשר הקרוב יותר

שתיצור עימם בחג השבועות מתבטא במילים: "וְתִהְיֶה בָּכֶם". משום כך, עלינו להיזהר לא לקרוא

זאת על-פי התרגום הלטיני (וולגטה), menei בזמן עתיד, "היא תשכון" בהיגד הראשון, ולא בחרוזים

אלכסנדרינים (חרוז בין שש רגליים או שתים-עשרה תנועות. נ"פ), esti, היא, בהיגד השני. כל

המשמעות של המשפט עולה בקנה אחד עם הסתירה שבין "שוכנת" בהווה (השו' menon  בפס' 25)

לבין "תהיה" בעתיד. הניגוד שבין שתי השיטות: "עימכם" (השו' par’ humin בפס' 25) ל"בכם"

מתאים במדויק לניגוד שבין הזמנים.4

 

לאור הניגוד הזה, עלינו לנסות להתוות ולשווט את מה שהרוח עשה עבור בני-אדם בעידן התנ"ך.

 

א. אופי פועלו

נדמה ששלוש מילים מסבירות את שירות רוח הקודש לבני-אדם בתנ"ך.

  1.  הוא היה באנשים מסוימים. פרעה הכיר בעובדה שהרוח היה ביוסף (ברא' מא 38). סביר להניח שפרעה לא הבין שזה רוח הקודש, אבל כנראה שהתגלות מאוחרת יותר הבהירה זאת; הרוח היה ביהושע ולכן בחר בו אלהים (במד' כז 18); הרוח היה בדניאל (דנ’ ד 6; ה 14-11; ו 4). בדוגמאות האלו משתמשים במילת היחס "ב".
  2. הרוח בא על אחדים. מילת היחס במקרה זה היא "על". מספר אנשים חוו את השירות הזה של הרוח (במד' כד 2; שופ' ג 10; ו 34; יא 29; יג 25; שמ"א י 10; טז 13; דהי"ב טו 1), וביניהם שופטים, שאול והנביאים בלעם ועזריה.
  3. הרוח מילא את בצלאל (שמות לא 3; לה 31). כנראה היתה זו יכולת מיוחדת להורות את האומנים בעבודתם על המשכן.

 

ב. היקף פועלו

  1. היה מוגבל לבני-אדם מסוימים. לאחר שבחר אלהים בישראל לעמו, פועל רוח הקודש התמקד בעיקר, אם לא באופן בלעדי, בעם הזה. כמובן, ישראל היה עם מעורב מבחינה רוחנית וכלל מאמינים ולא מאמינים. עם זאת, רוח הקודש שירת את כל העם בנוכחות ובהדרכה (נחמ' ט 20; ישע' סג 11-10, 14). נדמה שהיתה זו מערכת יחסים כללית. כפי הנראה, היתה לו מערכת יחסים קרובה יותר עם אחדים מקרב העם (ראה לעיל ובמד' יא 29).

מכל מקום, אין לנו התגלות ברורה על שירות הרוח מחוץ לישראל. ייתכן שבראשית ו 3 יוצא מן הכלל אם פירוש הפסוק הוא שהרוח דן את האנושות על רשעותה בימי נח. אולם ייתכן שהפסוק מזהיר שרוח האדם, ששׂם אלהים בבני-אדם, לא יישכון תמיד כי האנושות תושמד במבול. כמובן, אין אינדיקציה לכך שהרוח הוכיח את העולם על חטא בעידן התנ"ך (כפי שהוא עושה כעת, יוח' טז 8), ואף עם אחר לא נהנה מנוכחותו הכללית כמו עם ישראל. על-פי התיעוד, שירות הרוח היה לישראל ולפרטים בישראל.

  1. היה מוגבל בסוגי השירות. כנאמר לעיל, איננו מוצאים אף שירות של תוכחה כללית, שום שכינה או חיזוק כמו אחרי חג שבועות (יוח' ז 39-37); שום חתימה; וודאי ששום הטבלה ברוח הקודש (במה"ש א 5 זה עדיין בעתיד). התחדשות על-ידי הרוח אינה מוזכרת באופן מיוחד, אף שאחדים מאמינים שהרוח פעל להתחדשות בעידן התנ"ך, כי מאמינים מעידים על מאבק פנימי שהתחולל בגלל נוכחותם של האדם הישן והאדם החדש בתוכם.
  2. היה מוגבל בכל הקשור לנצח. רוח הקודש פעמה בשמשון; מאוחר יותר אדוני סר מעליו (שופ' יג 25; טז 20); הרוח צלחה על שאול ומאוחר יותר סרה מעימו (שמ"א י 10; טז 14); כפי הנראה לא היתה ערובה לנוכחות קבועה של הרוח בעידן התנ"ך.

אולי אוכל להשוות בין שירות הרוח לבין החסד בתנ"ך. שניהם היו נוכחים במהלך התקופה ההיא, אולם הרוח שפעל בתנ"ך "יבוא" בשירותים חדשים ומלאים יותר אחרי חג שבועות, ממש כמו שהפגנת החסד בתנ"ך היתה עמומה בהשוואה לחסד שהציף את העולם בביאת המשיח (יוח' א 17; טיטוס ב 11).

הערות

  1. P. K. Jewett, “Holy Spirit,” in The Zondervan Pictorial Encyclopedia of the Bible (Grand Rapids:

    Zondervan, 1975), 3:184.

  1. Leon Wood, The Holy Spirit in the Old Testament (Grand Rapids: Zondervan, 1976), 19.
  2. J. Oliver Buswell, A SystematicTheology of the Christian Religion (Grand Rapids: Zondervan,

    1962), 1:115.

  1. F. Godet, Commentary on the Gospel of St. John (Edinburgh: T. & T. Clark, 1881), 3:141.

 

 

 

 

קבלו עדכונים חמים