מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

רוח הקודש בחיי אדוננו

[♜]

 

 I. לידת המשיח

רוח הקודש היה מעורב בהתעבּרות של אדוננו ברחמה של מרים הבתולה. התוצאה היתה התגלמותו (לוקס א 35).

 

II. חיי המשיח

 

א. ההיבטים של שירות הרוח

  1.  המשיח היה מלא רוח הקודש (לוקס ד 1). המילה כאן מציינת שזה אפיין את חייו (כמו במה"ש ו 3, 5). לא היה זה עניין חולף, אלא מערכת יחסים שנמשכה כל ימי חייו.
  2. המשיח נמשח ברוח (לוקס ד 18; מה"ש ד 27; י 38; עבר' א 9), מה שמוכיח הן כי הוא המשיח והן כי הרוח מסמיך אותו לשירותו הנבואי.
  3.  המשיח נתמלא בשמחת רוח הקודש (לוקס י 21). ייתכן שזאת היתה ראיה להיותו מלוא רוח הקודש.
  4. רוח הקודש פעם במשיח במשך כל חייו. על כך ניבא ישעיהו (ישע' מב 4-1; סא 2-1) ובא לידי ביטוי בפועליו של ישוע מנצרת (לוקס ד 18) ובנסים שחולל (מתי יב 28).

 

ב. תחומי השירות של הרוח

  1.  שירות הרוח בחיי אדוננו התייחס למשרת הנבואה של המשיח. בתחילת שירותו הציבורי, הוא הצהיר שרוח אדני עליו כדי לקרוא שנת רצון לאדני (לוקס ד 19-18).
  2.  שירות הרוח אף אפשר לו לחולל מספר נסים. אחדים מהנסים שחולל האדון נעשו ללא ספק בגבורת הרוח. טענה זו היא שעוררה את התקרית בנוגע לחטא הבלתי נסלח (מתי יב 28, 31). בנוסף, הוא פקח עיני עיוורים כי רוח אדני היה עליו (לוקס ד 18). בתנ"ך, לפקוח עיני עיוורים נחשב לזכות מיוחדת של אלהים (שמות ד 11; תהל' קמו 8) ואחד מתפקידי המשיח (ישע' כט 18; לה 5; מב 7). לפיכך, כאשר האדון השיב לאנשים את ראייתם, הוא למעשה טען להיותו המשיח המיוחל של ישראל. ניתן היה לצפות ששירות רוח הקודש (משיחה והאצלה) יהיה קשור בנס מסוג זה, המראה כי ישוע הוא המשיח.

בכל התנ"ך אין שום תיעוד על עיוור שהושבה לו ראייתו. אף לא אחד מתלמידי האדון היה מעורב בהשבת ראייתו של עיוור כלשהו. רק מעורבותו של חנניה בהשבת ראייתו של שאול קשורה במידה מסוימת, אף שהיה זה שונה ממה שעשה אדוננו כאשר פקח עיני עיוורים שלא ראו מעולם; מעשה שהיווה הצהרה מובהקת למשיחיותו.

מבין הנסים שחולל המשיח, הנסים בקטגוריה זו זכו לתיעוד הרב ביותר. מתי מתעד את ריפויים של שני עיוורים (ט 31-27), את הריפוי הכללי של עיוור מסוים (יא 5; יב 22), את ריפוי העיוורים שעורר את החטא הבלתי נסלח (יב 22), ריפוי של חולים רבים וביניהם גם עיוורים (טו 30) וריפוי העיוור בבית המקדש (כא 14). מרקוס מתעד את ריפוי העיוור בבית צידא (ח 26-22), את ריפוי הקבצן העיוור ברטימי וחברו ביריחו (י 52-46, מתועד גם במתי ובלוקס). יוחנן מתעד את ריפוי העיוור מלידה (שם ט). כל הנסים הללו נעשו בגבורת רוח הקודש.

אולם, נסים אחדים שחולל האדון נעשו ללא ספק בגבורת אלהים-אדם שטבועה בו. האישה זבת הדם נרפאה בגבורתו שלו (מרק' ה 30). ריפוי האיש המשותק שהורד על-ידי חבריו דרך הגג מיוחס לגבורת האדון (לוקס ה 17). הריפוי ההמוני אחרי שבחר בתלמידיו נעשה בגבורתו (שם ו 19). החיילים שבאו לעוצרו בגת שמנים נסוגו לאחור ונפלו ארצה מכוח גבורתו האלוהית, כאשר אמר: "אֲנִי הוּא" (יוח' יח 6).

יש שיאמרו שהנסים הללו יוחסו למשיח, אולם למעשה הם נעשו בגבורת רוח הקודש שבתוכו. אף שייתכן שזו אמת, נדמה שזו אינה הדרך המקובלת לקרוא את הטקסטים. אם-כן, טוב יותר להכיר בכך שהוא חולל אחדים מהנסים בגבורת רוח הקודש (במיוחד אלו שהיוו ראיה לטענתו שהוא המשיח, כמו פקיחת עיני עיוורים) ואחדים בגבורתו שלו.

 

ג. העימות על שירות הרוח

בבשורה על-פי מתי יב 37-22 ובבשורה על-פי מרקוס ג 30-22 מתועד העימות על גבורת רוח הקודש שאירע בגליל, ואילו לוקס מתעד מקרה דומה שהתרחש ביהודה שנה מאוחר יותר (שם יא 23-14).

העימות המתועד בבשורת מרקוס התעורר מפני שהאדון ריפא אדם שהיה עיוור ואילם (וכנראה גם חירש). מכל מקום, הגורם האמתי לבעיות הללו היה אחיזת שדים. למרות העובדה שמגרשי שדים יהודים יכלו לגרש שדים, הם נתקלו בקשיים גדולים במקרה הזה מפני שלא יכלו לתקשר עם אדם שהוא עיוור וחירש וקרוב לוודאי גם אילם. כאשר ריפא האדון את כל המחלות בבת אחת, נדהמו האנשים והחלו לרמוז שישוע הוא באמת המשיח. מעשה זה עורר את הפרושים להאשימו באשמה שגובלת בגידוף באומרם שהשטן עושה טובה לידידו ישוע בכך שהוא מגרש שדים מאנשים כדי שיראה כאילו למשיח עצמו יש את הגבורה לעשות זאת. לכן, הם אמרו, מי ירצה ללכת אחרי אדם שהוא ידידו של השטן, כשהתכוונו כמובן לישוע.

תשובת האדון היתה מורכבת משלוש אמירות:

(1) ממלכה או בית שמפולגים בתוך עצמם אינם יכולים להחזיק מעמד. במילים אחרות, השטן לא יהרוס את ממלכתו על-ידי שיתוף פעולה עם ממלכתו של ישוע. נכון שהשטן עשוי לאפשר למגרשי שדים יהודים לגרש שדים, אבל הם לא היו יוצרים קרע בסיסי בממלכתו של השטן כמו שישוע היה יוצר, לו באמת היה עושה זאת בכוח השטן.

(2) לאחר מכן ציין האדון שההאשמה היא מגוחכת הואיל והפרושים ידעו שמגרשי השדים היהודים לא גרשו שדים בכוח השטן. לכן, מדוע הם צריכים להאשימו שהוא עושה זאת כך?

(3) המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק מן העובדות האלה היא שמלכות אלהים באה, כי המשיח הביס את השטן בכך שלקח ממנו את קרבנותיו בגבורת רוח אלהים.

כעת, בהאשימם את ישוע שהוא עושה יד אחת עם השטן, הציבו הפרושים את עצמם לצידו של השטן. יתר על-כן, הם האשימו את רוח הקודש, שבגבורתו ישוע גירש שדים. למה התכוון האדון כשאמר שחטא כלפי בן-האדם ייסלח, אבל חטא כלפי רוח הקודש לא ייסלח? הוא התכוון לכך שאף שייתכן שאינם מבינים את טענותיו, לבורות כזאת, למרות שהיא מצערת, ניתן לסלוח. אולם, אי הבנה של גבורת רוח הקודש לא תסולח מפני שגבורת הרוח ושירותו היו ידועים היטב כבר מזמן התנ"ך.

התבטאות נגד רוח הקודש לא היתה אך ורק חטא הלשון. הפרושים לא חטאו בדבריהם בלבד. היה זה חטא של הלב שבא לידי ביטוי במילים. זאת ועוד, חטאם בוצע בנוכחותו. כדי לבצע את החטא המסוים הזה נדרשה נוכחותו האישית והגלויה של המשיח בארץ. לכן, בלתי אפשרי לבצע את החטא הזה היום. אולם, להפגין רוע לב זה בלתי נסלח בכל יום, אם מישהו מת כשהוא או היא עומדים בעיקשותם לדחות את המשיח. גורלו הנצחי של האדם נקבע בחייו עלי אדמות, אבל על כל חטא ניתן לסלוח כל עוד נשמת חיים באפו. לאמתו של דבר, האדון הפציר בפרושים להיות אתו ולא נגדו (מתי יב 30), להפגין חזרה בתשובה של הלב (שם פסו' 35-33), ולומר דברים שיצדיקו אותם ולא מילים שירשיעום (שם פסו' 37-36). שאול עצמו הוא ראיה לכך שעל גידוף ניתן לסלוח (טימ"א א 13).

 

ד. המשמעות של שירות הרוח

  1.  התפתחות האנושיות. סביר להניח שרוח הקודש מילא תפקיד בהתפתחות האנושיות של המשיח (לוקס ב 52; עבר' ה 8). התפתחותו קשורה בוודאי לרוח הקודש שמילא אותו ומשחו.
  2.  תלות המשיח. הוא אכן היה תלוי ברוח להנהגה ולגבורה, לפחות בנסים מסוימים.

אם בן האלהים התמים השתמש בשירותי רוח הקודש, כיצד אנו יכולים לצפות לחיות ללא תלות בגבורתו?

 

III. מות המשיח

 

בדרך כלל, מצטטים את האיגרת אל העברים ט 14 כראיה לעובדה שישוע הקריב עצמו במותו דרך הרוח. באשר לראיה הזאת, האם הכוונה היא לרוח הקודש, הדעות חלוקות באופן שווה, דבר המקשה על הסקת מסקנה ברורה. הראיה שההתייחסות היא לרוח הקודש היא כדלקמן: היעדר ה"א הידוע (פשוטו כמשמעו, דרך רוח נצחית) מצביע על רוח הקודש ממש כמו שהיעדר ה"א הידוע באיגרת אל העברים א 1 מצביע באופן ברור יותר על המשיח.

מבחינה תיאולוגית, סביר לצפות שאם הרוח שיחק תפקיד בלידתו ובחייו של המשיח, הוא היה גם מעורב במותו.

הראיה שהפסוק אינו מתייחס לרוח הקודש, אלא לרוחו הנצחי של המשיח שהיה לו מתוקף אלוהותו, היא כדלקמן: חוסר בה"א הידוע מתייחס באופן טבעי יותר לרוח אחר ולא לרוח הקודש הואיל והתואר "רוח הקודש" כולל בדרך כלל את ה"א הידוע.

פסוק אחר, איגרת פטרוס הראשונה ג 18, עשוי להתייחס לפעולת רוח הקודש בנוגע למות המשיח. עם זאת, הפסוק הזה נחשב כמתייחס לפעולת רוח הקודש בתחייתו של המשיח. פרשנות זו מעוררת שתי בעיות עיקריות. האחת נוגעת לזיהוי של "רוח" – האם הוא מתייחס לרוח הקודש או לרוחו הנצחי של המשיח. אם ההתייחסות היא לראשון, אז הצורה משמשת כאמצעי: "בָּרוּחַ [בְּרוּח הקודש]"; אם הכוונה לשני, אז הצורה היא יחסת המקום "בָּרוּח [ברוח המשיח]" במקביל עם "בשר" היא עשויה להתייחס לרעיון של רוח המשיח. אם כך, אין לנו שום תיעוד על שירותו של רוח הקודש בקשר למות המשיח (אלא אם כן זה חל על עבר' ט 14) או לתחייתו.

אולם, אפילו אם ההתייחסות היא לרוח הקודש, עדיין קיימת בעיה נוספת. היא נוגעת לשימוש בפועל עבר (: "הָחֳיָה בָּרוּחַ". בדרך כלל, פועל עבר מציין פעולה בו-זמנית או קודמת לזו של הפועל העיקרי, אבל לא פעולה שבאה אחרי. (מה"ש כה 13 אינו יוצא מן הכלל כי ייתכן ש"ההגעה" והברכות היו באותו זמן, או כי נהגו לשלוח ברכות לפני ההגעה.) אם הפועל העיקרי הוא "מת", אז פעולת ההחיאה אינה יכולה להתייחס לתחייה, שבאה לאחר מותו. היא היתה מתייחסת להחייאה מסוימת בעת הצליבה (פעולה בו זמנית). מכל מקום, אם הפועל העיקרי במשפט הוא "מביא", אז מתקבל על הדעת שההחיאה מתייחסת לתחייה, שקדמה להבאתנו לשמים. במקרה זה, ההתייחסות היא לתחיית המשיח. באפשרות הראשונה, זה מתייחס להחיאה או להאצלה כלשהי על הצלב. אבל, בכל מקרה אין זה ברור שרוח הקודש היה מעורב, ולא רוח המשיח.

לבסוף, יש שמצטטים את האיגרת אל הרומים א 4 כדי להראות שרוח הקודש נטל חלק בתחיית המשיח. שוב, קיימות שתי בעיות פרשנות. האחת נוגעת לזיהוי של "רוּחַ הַקֹּדֶשׁ". ההקבלה עם "שֶׁלְּפִי הַבָּשָׂר" (שם פס' 3) טוענת שזה מתייחס לרוחו של המשיח ולא לרוח הקודש. הבעיה השנייה מנסה לזהות באיזה תחייה (תחיות) עסקינן. פשוטו כמשמעו, בטקסט נאמר: "בִּתְחִיָּתוֹ מִן הַמֵּתִים" (ברבים). זה יכול להתייחס (א) לתחיית המשיח מבין המתים; או (ב) לתחיות שהוא עשה בהיותו עלי אדמות, או (ג) לכולן, כולל תחייתו שלו. אולם, בכל מקרה אין שום ודאות שרוח הקודש היה מעורב ישירות.

למעשה, לא קיימת אף ראיה ברורה לפעולה ישירה של רוח הקודש במותו או בתחייתו של אדוננו.  במובן שפעילויות אלו מתייחסות לאישיות השנייה של האלוהות, כל האישיויות האחרות מעורבות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קבלו עדכונים חמים