מאת: אריק הווינד
מאבק עז ניטש על תפיסות העולם של ילדינו אך תודה לאל, יש מה לעשות כדי לנצח בו! ההורים פשוט צריכים להכיר בחומרת המצב, לזהות את תחבולות האויב, לשקוד לצייד את ילדיהם בתשובות מכתבי הקודש ולסמוך על חסדו הבלתי מוגבל של האלוהים.
גדלתי בבית חם ואוהב. התחנכתי בבית ספר משיחי והיינו חלק מקהילה מצוינת. הוריי הציבו לפניי דוגמה באמונתם וממש סללו לפניי את הדרך לאמונה. ובכל זאת, כשהייתי בן עשרים, צצו בי ספקות והתחלתי לשאול את עצמי אם האמונה שלי באלוהים היא אמִתית.
נתונים סטטיסטיים מלמדים שרבים מאוד מהילדים שגדלו בבית משיחי, יפנו עורף לאמונה עוד לפני שימלאו להם 25. רבים מבני הנוער שמבקרים בקהילות בקביעות עם הוריהם אינם מאמינים בישוע כלל ותוך זמן קצר יחדלו לפקוד את האספות.
היום, כשאני בן 34, אני מסתכל לאחור ומודה לאלוהים על חסדו הרב בחיי. אני יודע שכמעט והייתי אחד מבני הנוער האלה שעזבו וכפרו באמונה. אני בטוח שבעיני רבים מכם אני עדיין צעיר, אך חייתי מספיק זמן כדי לדעת שאם ילד גדל ומתהלך בדרכי אלוהים גם בנערותו ובבגרותו, זה קורה אך ורק בחסד אלוהים.
לעתים קרובות אני שומע הורים לילדים שהפנו עורף לאמונה שואלים את עצמם: "מה עשיתי לא נכון? האם הוא היה מאמין אילו הייתי מתנהג אחרת בבית?".
ילדי הקהילה או ילדיו של אלוהים?
היו לי מאות שיחות עם ילדים שהפנו עורף לאמונה ובכל פעם, לבי נשבר עבורם ועבור הוריהם שרצו כל כך שילדיהם יזכו בהגנה, בחכמה ובאושר שהחיים במשיח מציעים. האמת היא שאפילו לאלוהים, אבינו שבשמים, היו "בנים" שהפנו לו עורף למרות העובדה שהוא רצה עבורם את הטוב ביותר (ישע' א' 2).
כשאנחנו מנסים לנתח את התופעה המכאיבה הזו עלינו להתחיל בראש ובראשונה בכך שנכיר בחסדו של אלוהים ובעובדה שאיש לא יכול לקחת מידיו את אלה שהוא הושיע. לכן ניתן לומר שאיש אינו "עוזב את האמונה". פשוט החיים מציבים מבחנים לפני ילדינו שבוחנים אם אי פעם הייתה בהם אמונת אמת משלהם. בהחלט ישנם ילדים שמפנים עורף לאמונת הוריהם, אך זו אמונת הוריהם, לא אמונתם.
הנתונים הסטטיסטיים באמריקה מדאיגים ביותר. כשני שליש מהבוגרים שנהגו להשתתף בצעירותם באופן קבוע באספות הקהילה וכינו את עצמם משיחיים, מפנים עורף לקהילה ולאמונה המשיחית. רבים מהם אף מטילים ספק בקיומו של אלוהים. כיצד הפכו "ילדי הקהילה" לאתיאיסטים? ומה יכולים ההורים לעשות היום על מנת לעצור את האסון הזה?
אחריות ההורים
אנחנו יודעים שרק אלוהים יכול להעניק ישועה, אך אין זה גורע מאומה מאחריות ההורים להנחיל לילדיהם השקפת עולם שמבוססת על כתבי הקודש. אם אני, למרות התנאים המצוינים שבהם גדלתי במשפחתי המשיחית, כמעט זנחתי את האמונה – זה עלול לקרות לכל אחד. מאחר שהייתי במצב כל כך מסוכן אני מקדיש כעת את חיי כדי לעזור לאנשים להכיר את אלוהי הכתובים ולציידם בכלים שיסייעו להם להגן על אמונתם בו. אני רוצה שאנשים לא ידעו רק מאין באו הדינוזאורים או מהו גילו של כדור הארץ, אלא שיבינו מדוע האמונה המשיחית היא האמת, וייווכחו שהאמת והדעת והחכמה האמתית מקורן באלוהים. אבל על מי מוטלת האחריות, בסופו של דבר?
ידיד שלי, רועה קהילה שגם מנהל שלושה בתי ספר משיחיים, אמר לי פעם: "אל תעביר את האחריות על חינוך ילדיך לקהילה או לבית הספר. זהו תפקידך. זוהי אחריותך!".
העצה הזו כל כך נכונה. אנו, כהורים, נצטרך לעמוד לפני הבורא ולתת דין וחשבון על הדרך שבה גידלנו את ילדינו. איזו אחריות גדולה ומפחידה (ויחד עם זאת מרגשת) מוטלת על ההורים המשיחיים!
ההורים אמורים לדעת שחינוך ילדיהם הוא באחריותם, אבל הסטטיסטיקה מראה שהם פשוט מתנערים מביצוע חובתם.
אל תחשבו שאינני מבין במה מדובר. כמנהל ארגון לא קטן, כבעל וכאב לשלושה, אני בהחלט מבין עד כמה קשה לשלב בהצלחה בין כל מה שעלינו להספיק לעשות בזמננו המוגבל: עמידה בלוחות זמנים תובעניים בעבודה לעומת הקדשת זמן איכות לאשתי; קריאה ולימודים לעומת הצורך להתאוורר ולנפוש; מתן מענה לצרכים הרוחניים של ילדיי לעומת הפקדת חינוכם בידי הקהילה ובית הספר המשיחי.
המצווה של אלוהים ברורה וניתנה להורים ולא לשום גורם אחר: "גדלו אותם במוסר ה' ותוכחתו" (אפס ו' 4). ציות למצווה הזו דורש הרבה יותר מהסתפקות בשליחתם לכיתות הילדים של הקהילה. זה דורש יותר מאשר לוודא שיש להם ספר בריתות משלהם. חינוך ילדים דורש השקעה ומאמץ רבים. חשוב שנזכור: גם אם נפקיד את חינוכם של ילדינו בידי אנשים אחרים, אלוהים ידרוש בסופו של דבר מאתנו דין וחשבון ואנחנו נישא לפניו באחריות על החינוך שקיבלו.
התחילו ביסוד
כשאני קורא ספרים על האחריות המוטלת על המנהיגים בקהילות ומשתתף בכנסים משיחיים בנושא, מפריעה לי מאוד המגמה ההולכת וגדלה, שלפיה מעודדים מנהיגים להפסיק להשתמש במונחים "ככתוב", או "בכתובים נאמר" מפני החשש שדבר אלוהים מעלה כל מיני שאלות לא פתורות והדבר עלול להרחיק אנשים מהקהילה.
מומחים בתחום המנהיגות טוענים שלא כדאי לדבר בפני ילדינו ובפני אנשי דורנו במונחים של "הכול או לא כלום" משום שקשה מאוד, ואפילו בלתי אפשרי, להגן על הסמכות העליונה של כתבי הקודש. האמנם?! האם באמת אין ביכולתנו להסביר ולהראות שכל מה שנאמר בכתבי הקודש הוא אמת?
אני חושב שפה נעוצה הבעיה. זנחנו את הסמכות של כתבי הקודש בקהילות ועתה אף בבתינו.
הכול או לא כלום
ההתייחסות שלנו לדבר אלוהים חייבת להיות "הכול או לא כלום". אם לא נקבל את כולו ובמלואו הוא יאבד את כוחו ואת סמכותו. כתבי הקודש על כל חלקיהם הם כמו בגד ללא תפרים. או שדבר אלוהים הוא אמת, או שאינו אמת. או שניתן לבטוח במהימנותן של הטענות ההיסטוריות המוצגות בכתבי הקודש, או שעלינו לדחותן כבלתי מהימנות. עלינו להבין שתכנית הגאולה של אלוהים מתחילה בבריאה על טבעית של עולם מושלם שחל בו קלקול עקב חטאו של האדם והיא מסתיימת בהבטחה לעולם חדש, ללא חטא, כשהחטא והמוות ימוגרו לנצח בזכות הישועה שיביא לנו אדם האחרון, ישוע המשיח. כל זה תכנית אחת מושלמת. נסו למשוך ולהוציא חוט אחד, וכל הבגד נפרם.
אם איננו מתייחסים לכתבי הקודש כאל יחידה אחת שכל חלקיה הם דברי אלוהים חיים ואמת לאמיתה – אין פלא שאיננו מצייתים למצֻווה עלינו בבירור בדברים י"א 19 ובאפסיים ו' 4: ללמד את ילדינו ולגדל אותם במוסר ה' ובתוכחתו. האם הקהילה מאבדת רבים מילדינו מפני שדבר אלוהים אינו הסמכות העליונה בחיים שלנו? ושמא אנחנו בעצמנו איננו מאמינים באמת ובתמים באמיתותם של התנ"ך והברית החדשה?
כשהילדים שואלים "למה?", עלינו להיות מסוגלים לענות להם כראוי ולא רק לומר: "כי כך אמרתי!". חשוב שירגישו בנוח לפנות אלינו עם שאלות ותהיות ולבטא את ספקותיהם ודאגותיהם בנוגע להבנת הכתובים ולגבי אמונתם. חשוב מאוד שירגישו ביטחון לעשות זאת במסגרת המשפחה לפני שיגדלו ויעזבו את הבית. בשיחות שלי עם צעירים שכילדים היו חלק מהקהילה, הם שואלים אותי שאלות אמתיות שדורשות תשובות אמתיות – תשובות שלא סופקו להם מהוריהם או על ידי הקהילה. לדוגמה, כשהילד שואל "איך יודעים שאלוהים קיים?" רבים מדי עונים: "זה עניין של אמונה. צריך רק להאמין שהוא קיים". אבל תשובה כזו היא בעייתית כי היא מתארת אמונה עיוורת, חסרת היגיון, בסיס או ערך.
האמונה שלנו בבוראנו ובגואלנו אינה עיוורת. יש יסוד לאמונתנו וכל מאמין צריך להיות מצויד בהבנה ובידע שיאפשרו לו להסביר אותה (פטר"א' ג' 15).
הפנה אותם תמיד לאלוהים
לפעמים הילדים שואלים אותנו למה דברים מסוימים הם אסורים. מה נענה לילד ששואל מדוע ניאוף, או יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין, הם חטא? האם נסביר לו שזה אסור רק משום שאלוהים קבע כך? או משום שהניאוף הורס משפחות ולכן הוא רע? כמובן שהתשובות האלה נכונות אבל הן אינן מתייחסות לשורש העניין. ניאוף הוא מעשה בגידה והוא רע מפני שאלוהי הכתובים הוא אל שנאמנותו מושלמת, ואנחנו נבראנו כדי לשקף את צלמו!
מדוע אנחנו מלמדים את ילדינו שגניבה היא חטא, או שאסור לשקר ולרכל? האם ההסבר שאנחנו נותנים להם הוא רק "משום שאלוהים אמר כך" או שאנחנו מסבירים שאסור לנו לנהוג כך משום שאלוהים עצמו אינו גנב, שקרן ורכלן? הסבר שכזה אולי נשמע לנו מיותר ומובן מאליו, אבל הוא חיוני ביותר אם אנחנו רוצים שהילדים יבינו מיהו האלוהים המתואר בכתבי הקודש.
אלוהי הכתובים מצהיר שכל אוצרות החכמה והדעת צפונים במשיח. הכתובים גם מבהירים שאנשים מכירים את האמת ומתפכחים משקרי השטן רק כשאלוהים נותן להם לחזור בתשובה (טימ"ב ב' 26-25). מכאן שהסיבה לכך שרבים מהילדים גדלים עם ספקות בנוגע לאמת נובעת מהעובדה שאין להם מערכת יחסים קרובה עם אלוהי האמת.
האם אנחנו מעודדים את ילדינו לפתח מערכת יחסים קרובה עם האלוהים שהוא ודברו הם אמת מוחלטת, או שמא אנחנו משתמשים בשמו של אלוהים רק כשוט? במקום להציג בפניהם את האלוהים החי וקיים ולעורר בהם השתוקקות לקרבתו, אנחנו מציגים רק חוקים ואיסורים. וכשמציגים רק רשימת חוקים ואיסורים ללא מערכת יחסים, לא נגיע אף פעם לקשר ממשי עם המשיח.
נכון, שאול השליח כתב לרומים שלא היינו יודעים מהו חטא ללא חוקי התורה ואיסוריה ואכן, יש לציית למצוותיו של אלוהים. אבל חשוב ביותר לדעת גם שהתורה כולה מסתכמת בשתי מצוות פשוטות: אהבת אלוהים ואהבת הזולת. כלומר – מערכות יחסים! מסע החיים שלנו צריך להיות ממוקד במערכת היחסים שלנו עם ישוע המשיח ומבוסס על האמת הנגלית בתנ"ך ובברית החדשה. זוהי תמצית התלמידוּת – להעביר לאחרים את משנתו של המשיח באמצעות טיפוח מערכת יחסים אתו.
מחויבות ארוכת טווח
אלוהים מצווה בתנ"ך: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב 6). החינוך כרוך בעבודה רבה, סבלנות, זמן ומחויבות. על מנת להיות מחנכים יעילים עלינו להיות מחונכים בעצמנו בדרכי האלוהים. עלינו להתמיד ללמוד ולהשתפר. בתקופה שבה אנחנו חיים, חיוני ביותר שנבין היטב את עיקרי האמונה שלנו ונדע להסבירם ולהגן על נכונותם ובין היתר, גם נוכל להשיב לטענות שאלוהים לא ברא את היקום ולטענות אחרות שמנסות להפריך את האמת המקראית. עלינו להתעמק בכתבי הקודש וללמוד ולהשכיל בכל דרך שנוכל – לקרוא, להשתתף בכנסים משיחיים, להאזין להרצאות באינטרנט וכדומה. עלינו ללמוד בהתמדה את דבר אלוהים וליישמו בחיים שלנו ובחיי ילדינו.
המטרה שלנו היא שאהבת האלוהים תמלא את לבבם בעוצמה עד כדי כך שמערכת היחסים שלהם עם אלוהים תהיה עמוקה ואמתית ולא תסתכם רק בציות חיצוני ורדוד. אנחנו רוצים שילדינו ילמדו לאהוב את ישוע המשיח, ואת זאת ניתן להשיג אם הם יהיו משוכנעים שהדרך שלו היא הדרך הטובה ביותר.
אני אמנם הורה צעיר ועדיין לא הכול ברור לי, אך אני יודע מדבר אלוהים שלימוד וחינוך ילדינו דורש מחויבות יום יומית. זה לוקח זמן! היינו שמחים לו הייתה נוסחת קסם שמאפשרת להשיג זאת במהירות ובקלות, אך אין דבר כזה. הכול מסתכם בקשרי קרבה עם ילדינו ובמערכת היחסים שלנו ושלהם עם אלוהים, וכדי לטפח מערכות יחסים יש צורך בהשקעת מאמץ. ובסופו של דבר, אם ילדינו לומדים לאהוב את האלוהים, השכר שווה כל מאמץ!
תשובות מהחיים
אם אתה מעוניין שילדיך ייחסו לכתבי הקודש סמכות וערך עליונים עליך להפגין יחס דומה באופן מוחשי, כדרך חיים, אצלכם בבית. להלן מספר עצות מעשיות על סמך מה שלמדתי כילד אצלנו בבית:
– הנלהבות של אבי הוכיחה שהוא באמת אוהב את הכתובים. אני זוכר שממש נהנינו ללמוד פסוקים וסיפורים מכתבי הקודש כי זה נעשה בצורות מגוונות ומשעשעות ועל ידי השתתפות פעילה שלנו, הילדים. אבא שלי הצליח תמיד להפיח חיים בכתובים. אחותי, אחי ואני הצגנו שוב ושוב את סיפור השומרוני הטוב בעת שלמדנו על החובה לאהוב את הזולת. תמיד רצינו להציג את סיפורם של נעמן או של יוחנן המטביל כדי שנוכל להשתעשע במים…
– אהבתי לשמוע את אבי מסביר לנו פסוקים מספר משלי. הוא מצא פתגמי חכמה מתאימים לכל מצב! הוא אהב את דבר אלוהים והכיר אותו היטב.
– ההורים שלי התאימו בין הפסוקים שקראנו יחד מדי יום, השיחה עליהם והתפילות המשותפות, לבין האירועים שהתרחשו באותו יום. הם תמיד היו מוכנים לבטל תכניות שהיו להם אם נקרתה בפניהם הזדמנות להאריך את השיחה אתנו אודות חוויה או בעיה מסוימת שצצה ואיך להבין אותה לאור הכתובים.
– מאוד אהבתי לצאת עם אבי ולדבר עם אנשים על הבשורה. נהגנו לספר לאנשים ברחוב אודות אלוהים. אבי נהג לשאול אותם אם הם יודעים לאן ילכו לאחר מותם. באמת היה אכפת לו מהם.
– מה שהשפיע עלי יותר מכל דבר אחר הוא שההורים שלי רצו להידמות לישוע ולחיות את חייהם בצורה שתשקף אותו. נדמה לי שהעצה המעשית הטובה ביותר שכדאי שנאמץ היא: הצב בחייך ובהתנהגותך דוגמה ומופת שישקפו את המשיח.
המאמר יצא לאור על ידי "החותם", בגיליון המשיחי "מעת לעת" מספר 143 – Victory Begins at Home מתוך http://www.answersingenesis.org/articles/am/v8/n1/victory-begins-at-home