מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

סקירת הברית החדשה

ספר הברית החדשה נכתב במאה הראשונה והשנייה לספירה על ידי יהודים-ישראלים, תלמדיו של ישוע המשיח. ספר הברית החדשה איננו ספר של חוקים, מצוות והלכות, אלא ספר קצר, כאשר משנתו העיקרית לתאר את חייו ופועלו של ישוע, יהודי משושלת בית דוד. כמו כן מתרכז ספר הברית החדשה בביאור התגשמותן של נבואות התנ”ך על המשיח בחייו של ישוע.

כתבי הברית החדשה הועברו אלינו כפי שנכתבו במקור. הן האותנטיות והן השלמות הכללית של הברית החדשה עומדות יציבות על כנן.

סר. פרדריק קניון

לסקירת ספרי הברית החדשה


  • הברית החדשה הינו הספר הנקרא והנפוץ ביותר בכל הזמנים (כיחידה אחת עם התנ”ך).
  • מדובר בספר שתורגם ליותר שפות וניבים מכל ספר אחר אי פעם (כיחידה אחת עם התנ”ך).
  • הספר נחשב בעיני רבים כהמשך הטבעי לספר התנ”ך, לפיכך אצל נוצרים ספרי התנ”ך והברית החדשה הם מקשה אחת, ספר אחד, ולא ספרים שונים.
  • ספר הברית החדשה עלה על הכתב במאה הראשונה לספירה, כ300 עד 400 שנה לפני כתיבת התלמוד הרבני.
  • ספר הברית החדשה נחשב באקדמיה למסמך הקדום המהימן ביותר שקיים כיום.
  • הברית החדשה השתמרה ב־5,656 כתבי יד שלמים או חלקיים, שהועתקו ביד החל מהמאה ה־2 לספירה.


מאמר: הברית החדשה – מהימנותה ההיסטוריוגרפית.

מאמר: הברית החדשה – מהימנותה הביבליוגרפי (נאמנות למקור).

מאמר: הברית החדשה – מהימנותה בבחינה ארכיאולוגית.


 

רקע

סמכות הברית החדשה

האם כתבי הברית החדשה באמת נחתמנו רק במאה ה-4 לספירה (ניקאה, 325)?
למען האמת, הרבה לפני כן, כבר בתוך הברית החדשה עצמה, היא מעידה על עצמה כי נחתמה כבר בתוך המאה הראשונה לספירה, זאת מאחר והיא מרבה לצטט את עצמה.

שאול השליח, אשר כתב כמחצית מספרי הברית החדשה ומת על קידוש השם בשנת 65 לספירה בקירוב, מרבה לצטט מן [בשורות] הברית החדשה:
בראשונה לקורינתיים י"א 23-25 מתאר שאול את סעודת הפסח האחרונה של ישוע מילה במילה כפי שהיא מנוסחת בבשורות (מתי כ"ו; מרקוס י"ד; ולוקס כ"ב).
בראשונה לקורינתיים ט"ו 35-37 מעתיק שאול את המשל שלימד ישוע על גרגר החיטה (בבשורת יוחנן י"ב 24-25).
בראשונה לטימותיוס ה' 18 כתוב: "…וְנֶאֱמַר רָאוּי הַפֹּעֵל לִשְׂכָרוֹ". מדובר בציטוט ישיר ומדויק מדבריו של ישוע בלוקס י' 7.
בראשונה לטימותיוס ו' 13-14 מזכיר שאול את מילותיו של ישוע בפני פונטיוס פילטוס (כמתואר בבשורת יוחנן י"ח 33-37).

ספרי הברית החדשה מתכתבים עם עצמם:

שמעון-כיפא מזכיר את אגרותיו של שאול השליח ומציין כי הוא כתב בחכמה (השנייה לפטרוס ג' 15).
יהודה (מחבר איגרת יהודה פס' 18) מצטט מילה במילה מהאיגרת השנייה לפטרוס ג' 3.
באגרת יעקב ב' 5 נאמר כי "בעניי העולם הזה בחר האלהים להיות עשירים באמונה". בראשונה לקורינתיים א' 28 כותב שאול כי "בדלת העולם בחר האל".
ביעקב ב' 8 נאמר כי המצווה המולכת על כולן היא "ואהבת לרעך כמוך". באל הרומיים י"ג 9 כותב שאול כי כל המצוות "כלולות הנה במאמר הזה, ואהבת לרעך כמוך".
בראשונה לפטרוס ג' 15 נכתב: "והיו נכונים תמיד להשיב דבר בענווה וביראה לכל השואל אתכם את חשבון התוחלת אשר בקרבכם". באל הקולוסים ד' 6 נאמר: "דבריכם יהיו נעימים בכל עת וממולחים במלח, למען תדעו להשיב דבר לכל אדם".

הבשורות ושאר ספרי הברית החדשה אינם מתייחסים לחורבן בית המקדש כאל אירוע שכבר ארע. יש להניח כי אם ספרי הברית החדשה היו נכתבים לאחר חורבן הבית הם לא היו מתעלמים מכך, שהרי מדובר באסון לאומי ממדרגה ראשונה. יתרה מכך, האיגרת אל העברים מתייחסת לעבודת הקורבן במקדש בזמן הווה ולא כאל אירוע היסטורי שחדל מלהתקיים (ראו פרקים ט'-י').

אגנסיוס (Ignatius), חי בשלהי המאה ה- 1 לספירה ומצטט רבות מהברית החדשה. למעשה בכתביו הוא ציטט 25 מתוך 27 ספרי הברית החדשה.

 

דיוק כתבי הברית החדשה

פ׳ א׳ פיטרס מציין כי ״רק על בסיס מסורת כתבי היד, הכתבים שמרכיבים את הברית החדשה הועתקו יותר פעמים וזכו לתפוצה רחבה יותר מכל ספר עתיק אחר״. משום כך, יש היום בידינו כתבי יד רבים שמאפשרם לנו לבדוק את מידת הדיוק שבו הועתק הטקסט של הברית החדשה. כשסופרים רק את העותקים של כתבי היד ביוונית, מוצאים שהברית החדשה השתמרה ב־5,656 כתבי יד שלמים או חלקיים, שהועתקו ביד מהמאה ה־2 עד המאה ה־15 לס׳.

היום מצויים בידינו למעלה מ־5,686 כתבי יד של הברית החדשה ביוונית. עליהם נוספים עוד כ־10,000 כתבי יד של הוולגטה בלטינית, ולפחות 9,300 עותקים של נוסחים קדומים אחרים (MSS). כמו כן יש קרוב ל־25,000 עותקים של קטעים מהברית החדשה, אם לא יותר. אין עוד תעודה קדומה שמספר כתבי היד ששרדו ממנה מתקרב למספרים האלה.

רקע לתקופת הברית החדשה

 

א. היסטוריה וגיאוגרפיה

התקופה שבין סוף המאה החמישית לפנה"ס (עידן הכתבים האחרונים של התנ"ך- דברי הימים, עזרא, נחמיה, חגי וזכריה) ועוד לשלהי המאה הרביעית לפנה"ס לוטה בערפל בכל הקשור להיסטוריה של ארץ- ישראל והעם היהודי. רוב העם נותר בגולה, מפוזר בין עמי המזרח.

החוזרים עם עזרא ונחמיה היו עובדי אדמה עניים שחיו במדינה שבה השלטון התרכז סביב בית המקדש, והשליטים בפועל היו הכהנים ממשפחת צדוק (שמ"ב טו:24-29; יחז' מג:18; דהי"א כט:22).

בשנת 334 לפנה"ס סיפח אלכסנדר מוקדון את הארץ לאימפריה שלו. במותו, ב-323, חולקה ממלכתו בין ארבעת מצביאיו. ישראל נכללה בתחום שלטונו של תלמי המצרי; אז חל המפגש המשמעותי הראשון של העם היהודי עם התרבות היוונית- ההלניזם. אלכסנדר יסד במצרים עיר גדולה שנשאה את שמו- אלכסנדריה, כאשר היהודים היו מראשוני המתיישבים בה. במהלך המאה השלישית לפנה"ס תורגם התנ"ך ליוונית, לשימושם של היהודים בבתי הכנסת. התרגום הוא פרי עיטם של שבעים מלומדים ונודע בשם "תרגום השבעים".

בפרוס המאה השנייה לפנה"ס, פרצה מלחמה בין בית תלמי המצרי לבית סלבקוס הסורי.

כפרס על נצחונו, קיבל בית סלבקוס את השלטון על ארץ- ישראל. ב-175 לפנ"הס עלה אנטיוכוס ה- IV (אפיפנס) על כס המלוכה בסוריה והחל להפיץ את התרבות ההלניסטית בקרב נתיניו היהודים, כחלק מתוכניתו לאיחוד הממלכה. היו מבין היהודים שאימצו את התרבות היוונית, אבל רוב העם התנגד. דבר אחד העלה באופן מיוחד את חמתם של יהודים רבים והוא: מכירת משרת הכהן הגדולה לכל המרבה במחיר, אפילו אם אינו מבית צדוק. בחודש כסלו, 167 לפנה"ס, פרץ מרד בהנהגת משפחת כהנים מבית חשמנואי. המרד הצליח וכהודיה לאלוהים על עזרתו חגגו המורדים את הנצחון במה שידוע כחג החנוכה או חג האורות (מק"ב א, יח; ב, טז). נצחון המכבים פתח עידן של שלטון- עצמי יהודי בארץ-ישראל, שנמשך כ-100 שנה. השליטים היו מבית חשמנואי, כאשר משלהי המאה השניה לפנה"ס החלו נושאים בתור מלך.

באמצע המאה הראשונה לפנה"ס בא הקץ על הרפובליקה הרומית והיא הפכה לרודנות בימיו של יוליוס קיסר. ב-29 לפנה"ס, בימי אוקטביאנוס (אוגוסטוס), היתה רומי לקיסרות. בתקופה שנולד בה ישוע, חלשה האימפריה הרומית על כל אזור הים- התיכון, מהאוקיינוס האטלנטי ועד לגבול פרס, ומבריטניה עד למדבר סהרה. מבחינה מינהלית חולקה למחוזות (פרובינציות) ולממלכות משועבדות. כתוצאה מריב על הירושה שפרץ בין שני בניה של שלומציון המלכה (67-76 לפנה"ס), בא המצביא הרומי, פומפיוס, לירושים כדי ליישב את הסכסוך ובמהלך ביקורו אף נכנס לקודש הקודשים שבבית המקדש. מעורבותה של רומי שמה קץ לשלטון-עצמי יהודי במדינה. ב-63 לפנה"ס הופכת יהודה לחלק ממחוז סוריה. בשנת 40 לפנה"ס מינתה רומא את הורדוס למלך יהודה. הורדוס (הידוע בכינויו "הגדול"), בנו של גר אדומי, הצליח להשיג שליטה על כל ממלכתו רק בשנת 37, ומלך עד 4 לפנה"ס. הורדוס נודע במפעלי הבנייה שלו שהמפורסם בהם היה שיפוץ בית המקדש והרחבתו. מפעל זה עבר שלבים רבים והושלם רק ב-63 לספירה (קדמ' כ ט.ז.).

 

ב. דת

כתות

בסוף תקופת בית שני היו קיימים ביהדות חמישה זרמים עיקריים: צדוקים, פרושים, איסיים, סיקרים ויהודים משיחיים. שלושת הזרמים הראשונים נוצרו בשנים הסוערות של מרד החשמונאים.

צדוקים- כת פוליטית-דתית מימי החשמונאים (המאה השנייה לפנה"ס) שחבריה היו מאנשי האצולה העשירה בישראל.

בניגוד לפרושים, שללו הצדוקים את האמונה בתחיית המתים, ביום הדין, במלאכים וברוחות (מש', ברכ' ט, ב; קדמ' יח א.ד, מלח' ב, ח, יד; מתי כב: 23-33; מה"ש כג:8). מנהיגיהם, ראשי הכהנים, התנגדו לישוע, במיוחד כאשר עירער על סמכותם בבית המקדש (מרקוס יא:15-18, 27-28), או כאשר פחדו מתגובה רומית לפופולריות של ישוע (יוחנן יא:47-50). התנגדותם לתלמידי ישוע התבססה על הכרזתם של האחרונים כי בשם ישוע יש תחייה מן המתים (מה"ש ד:1-2)

פרושים– תנועה זו קמה בימי החשמונאים, ביונקה כנראה מתנועת המתנגדים להתיוונות. יוסף בן מתתיהו קובע כי כבר במאה הראשונה לפה"ס "רב כוחם.. בקרב היהודים" (קדמ' יג טו.ה)

השפעתם המדינית שיקפה נאמנה את משקלם בחיי הדת של האומה. הדעת נותנת כי בזמן שבית המקדש עדיין עמד על תילו, במאה הראשונה לספירה, הם ניהלו את רוב בתי הכנסת בארץ. הפרושים השפיעו על חינוך הדתי של האומה, על עיצובם של דת ישראל ונוסחי התפילה והקימו בתי דין ומסגרות לסדרי חיים המקובלים על העם. הם הדגישו את קיום המצוות ועשיית מעשים טובים ולימדו כי התורה שבעל פה מחייבת. עיקרי יסוד באמונתם, כגון בית גואל, תחיית המתים, שכר ועונש וכו'0 זהים לעיקרי היסוד בתורת ישוע (מתי כג:2; מה"ש כג:6-9).

ישוע מתח ביקורת חריפה על הפרושים; לעניין "אלה שאומרים ואינם עושים", הוא התקיף אותם פרושים אשר התנהגותם לא הלמה את תורת המוסר הנשגבת שלהם.

איסיים- האיסיים, שעימם נמנו כותבי מגילות ים המלח, אינם נזכרים במקור תנ"כי או רבני כלשהו.היו קווי דמיון ביניהם לבין הפרושים, אך גם כמה הבדלים יסודיים. שתי הכיתות הדגישו את החסידות האישית ואת ההיבדלות מטומאת חיי היום-יום. האיסיים ביצעו זאת באופן קיצוני בכך שפרשו מהחברה וחיו במדבר. הפרושים האמינו בתחיית המתים, בעוד שהאיסיים האמינו רק בנצחיות הנשמה. הפרושים נטלו חלק בכל מה שקשור לעבודת הקודש בבית המקדש; ואילו האיסיים ראו בטקסים הדתיים שבבית המקדש דבר מושחת, משום שראשי הכהונה היו פסולים בעיניהם מלשרת בקודש. לכן הקריבו קרבן מנחה וקטורת, כשהם מסרבים להשתתף בהקרבת קרבן בהמה. האיסיים לא היו כת אחת מגובשת אלא כללו מספר קבוצות שנבדלו זו מזו בנושאים שוליים.

סיקרים- שינוי מעמדה של יהודה מאתנארכיה לפרובניצניה, בשנת 6 לספירה, הביא לשינוי בגביית המיסים, דבר שדרש מפקד אוכלוסין. קנאים דתיים, בהנהגת יהודה הגלילי, ניסו להתנגד למיפקד ולגביית המיסים, אך ללא הצלחה (ראה מה"ש ה:37).

התנועה המשיכה לפעול במחתרת, כאשר בשנת 40 נשבו שניים מבניו של יהודה ונצלבו.

יהודים משיחיים- המאמינים הראשונים בישוע המשיח כינו עצמם בשם תלמידים או "המחזיקים בדרך ההיא" (מעשי השליחים ט:2). אמונתם דמתה לאמונת הפרושים בהבדל אחד, שהם הכירו בכך שישוע מנצרת הוא משיח אלוהים המובטח. רובם ככולם המשיכו לקיים את מצוות התורה ולהשתתף בטקסים הדתיים שנערכו בבית המקדש ובבתי הכנסת. בעשרים וחמש השנים הראשונות לקיומם התעמתו מספר פעמים עם מנהיגי הכיתות היהודיות האחרות, בעיקר עם הצדוקים בנוגע לשאלת תחיית המתים (מה"ש ד:1-2; ה:17-18).

 

בית המקדש

לפני שנת 70, איחדו שלושה גורמים את הפלגים השונים בעם היהודי: מוצא יהודי, הכרה בסמכות התורה ובית המקדש. לפני חורבנו ב-70, פיקחו הצדוקים ישירות על סדרי בית המקדש, כשבראשם עמד הכהן הגדול. המקדש היה מרכז עבודת הקודש לכל עם ישראל.

יהודים ברחבי העולם נהגו להתפלל כשפניהם מופנות לירושלים ולבית המקדש. כל יהודי- זכר נהג לשלוח את התרומה השנתית של מחיצ השקל לאחזקת בית המקדש ועובדיו.

השיפוצים שביצע הורדוס בבית המקדש הרחיבו את השטח הכולל של הבית בצורה שלא היתה כדוגמתה בעבר (השווה עם חגי ב:9). השטח הנוסף היה דרוש כדי להכיל את מגוון הפעילויות שהתרחשו שם מדי יום. בנוסף להקרבת הקרבנות היומית של שחרית, מנחה ומעריב, הוקרבו גם קרבנות אישיים, כמו קרבן חטאת וקרבן אשם וקרבנות אחרים שמקריבים בעקבות לידה, נדרי נזיר, נדבות וקרבן תודה. בנוסף התקיימה מדי יום תפילה לשלום הקיסר בלווית זבח. צוות הכהנים הקבוע לא יכול היה לטפל בפעילות העניפה הזאת; לכן נוספו אליו כהנים בתורנות.

 

בית הכנסת ובית המדרש

יש הרואים את תחילת בית הכנסת כבר בימי משה, אולם אין למעשה ידיעות מתי התחילו להתפלל וללמוד במתוכנת של בית כנסת. כנראה, השורשים נעוצים בתקופת גלות בבל, כאשר העם לראשונה מירושלים ומבית המקדש. רק במאה הראשונה לספירה החל מושג בית הכנסת להופיע במקורות. הוא מוזכר בו בזמן, על ידי פילון האלכסנדרוני, יוסף בן-מתתיהו, בספר הברה"ח ובספרות חז"ל, ומתואר כמוסד מפותח ונפוץ. ספר הברית החדשה הוא אחד מהמקורות החשובים ביותר שמהם ניתן ללמוד על מיקומם של בתי הכנסת הקדומים. נוסף על נצרת, כפר- נחום וירושלים, אנו שומעים גם על בתי כנסת מחוץ לגבולות הארץ, למשל באנטיוכיה אשר בפיסידיה, באיקוניון, בתסלוניקי, בבראה, בקורינתוס ובאפסוס; כמו-גם על בתי כנסת רבים באלכסנדריה, בדמשק וברומא.

 

מועדים

בספר הברית החדשה מוזכרים רוב חגי ישראל: חג הפסח (לוקס ב:41; יוחנן ב:13; ו:4; יא:55; מעשי השליחים יב:$), שבועות (מעשי השליחים ב:1; כ:16; קורינתים א' טז:8), יום הכיפורים (מעשי השליחים כז:9; עברים ט:7), סוכות (יוחנן ז:2) וכמובן השבת (ראה למשל לוקס כג:56). כמו כן, ישנה התייחסות לחג שלאחר התקופה המקראית- חג החנוכה (יוחנן י:22).

 

דתות אליליות

בעת הברה"ח, סגד רוב העולם הרומאי לדתות אליליות. בספר הברית החדשה יש התייחסויות לפולחן אלילים. במיוחד באזור הים התיכון היו נפוצות דתות מסטיות של המזרח. הן הדגישו את היחס שבין הפרט לבין האלוהות, ולא את ההיבטים הלאומיים של הדת (כפי שהיה מקובל בדתות המסורתיות או בפולחן הקיסר). היו ביניהן כאלו שהתמקדו על דמות האם (קיבלי, איסיס) וצורות שונות של פולחן השמש (מיתראס, השמש הבלתי מנוצחת). לכל אחת מהדתות היתה מיתולוגיה ומערכת טקסים שמימשה את המיתולוגיה. הגנוסטיות היתה דת פחות מאורגנת שאימצה, מהיהדות ומהנצרות, את האמונה באל אחד,אבל ניסתה להסביר את היחס שבין אלהים מושלם לבין עולם חומרי שלוקה כמובן בחסר. כדי לפתור את הבעיה הזו, לימדו הגנוסטים שיש סדרות של אלוהויות- אצילויות היורדות מאלוהים ומכונות המלוא. פיצול במלוא הביא ליצירת הדברים החומריים על ידי ישות אלוהית מרושעת שנקראה דמיאורגוס. הישועה באה דרך הדעת (גינוסיס). זהו תהליך של בניית הכרה-עצמית, שיכולה לשחרר את זרע או את ניצוץ ההוויה הרוחנית האלוהית שחדר אל כמה אנשים (ראה גם, מבוא לאיגרת אל הקולוסים, עמ' 373).

היהדות הרבנית והאמונה החדשה בישוע המשיח התעמתו לעתים קרובות עם אותן דתות. (ראה למשל, הערה במעשי השליחים טו:20; יז:16; הראשונה לקורינתים יב:2; הראשונה לתסלוניקים א:9). במהלך המאה הראשונה לספירה פיתחה הקיסרות את פולחן הקיסר. סירובם של המאמינים בישוע להכיר באלוהות הקיסר וליטול חלק בפולחנו, גרם לכך שקהילת המאמינים נרדפה עד חורמה בשלוש המאות הראשונות.

בסוף בית שני, נפוצו באזור היפ התיכון כמה אסכולות פילוסופיות, ביניהן: האסכולה הסטואית, האסכולה האפיקורסית והאסכולה האפלטונית, שחסידיהן ראן בהן דת לכל דבר.

אסכולות אלו נמנו עם יריביהם העיקריים של המאמינים הראשונים בישוע.

 

ג. חברה

המשפחה

המשפחה היתה היחידה הבסיסית והחשובה ביותר של החברה היהודית. בדרך כלל, אורגנו נישואין על ידי ראשי המשפחות. לאחר הנישואים עבד הבעל לפרנסת המשפחה בעוד האישה היתה עקרת בית ואחראית לחינוך הילדים, עד הגיעם לבית ספר. הבנים נשארו לגור בבית הוריהם עד שהיו בוגרים דיים לקיים את עצמם, והבנות עד שנישאו. ריבוי נשים היה אפשרי מבחינה טכנית אולם היה יקר מדי, אפילו לעשירים ביותר.

 

חלוקה מעמדית ותעסוקה

החברה היהודית בארץ ישראל של סוף בית שני היתה קשת רחבה של מעמדות חברתיים וכלכליים. אחרי המשפחה המלכותית (של הורדוס), נחשבו בעלי הקרקעות הגדולים לעשירים ביותר. ביניהם נכללו נושאי משרות ממלכתיות, משפחות הכהנים הגדולים והסוחרים האמידים. על פי רוב, הם לא גרו באחוזותיהם, אלא הותירו את ניהולן בידי משגיחים (מנהלי משק), כשהם עצמם קבעו את משכנם בערים הגדולות, שם חיו חיי מותרות.

המעמד הבינוני היה מורכב מסוחרים שעסקו ביבוא סחורות, מחקלאים בעלי אדמה, מבעלי מלאכה שחנויותיהם נמצאו בשוק ומאומנים ועירים. היו גם עניים רבים; חסרי הקרקע וכאלו שנאלצו למשכן את אדמתם בגלל שנות יבול גרועות. מאחר והבן הבכור הוא שירש את אדמת אביו, נאלצו שאר הבנים לעבוד כשכירי יום אצל זרים. ברי המזל הצליחו לחסוך די כסף כדי לשכור אדמה ולעבדה כאריסים. היו עניים שעבדו כמשרתים בבתי עשירים; אחרים- מחוסרי העבודה- היו מחוץ לחוק, כליסטים בדרכים.

העבדים היו במעמד הנמוך ביותר. הם התחלקו לשני סוגים: "עבדים עבריים" ו"עבדים כנעניים". יהודי עלול היה להפוך לעבדו של יהודי אחר אם, לדוגמא, משקו או בית העסק שלו התדרדר עד למצב שבו נאלץ למכור עצמו לנושהו. במקרה כזה כל רכושו, כולל גופו, היו שייכים לאדונו, אבל רק לתקופה של שש שנים; לאחר מכן היו חייבים לשחררו.

 

יחסים עם הגויים

במאה שקדמה לחורבן הבית, היוו היהודים רוב בארץ ישראל. יחד עם זאת, היה מספר בלתי מבוטל של אוכלוסיה לא-יהודית. ערים מסיימות, שנבנו על-ידי הורדוס הגדול, היו על טהרת הגויים; וכמובן ישראל היתה מוקפת מדינות גויים. על פי תורת הפרושים כל יהודי שומר מצוות צריך להימנע מכל מגע עם עמי-ארצות, קל וחומר לגבי יחסיו עם הגויים (עזרא ו:21; ט:11-12; מעשי השליחים י:28). אסור לו לשוחח עימם, לתת להם לרעות את צאנו או לקשור עימם עסקים. אם גוי היה נשאר לבד בחדר עם מזון ומשקה, אפילו לדקה, נחשבו המזון והמשקה לטמאים. תינוק גוי נחשב טמא מרגע היוולדו; לכן כל גוי שהתגייר נאלץ לעבור טבילת טהרה (ראה מונחון, גוי\גויים, עמ' 509).

 

גיור

הנידוי שהוזכר בקטע הקודם היה מכוון- לפחות להלכה- כלפי הגויים שחיו בקרב היהודים והיו חסרי כל זיקה ליהדות. אולם, במאה הראשונה היו גויים רבים שלא נכללו בהגבלות הללו. ביניהם היו כאלה שהתגיירו וכונו גר-אמת, גר-ברית או גר-צדק. תהליך הגיור כלל ברית מילה וטבילת טהרה במקווה, וכל עוד עמד בית המקדש, גם הקרבת קרבנות עולה וחטאת. הגר נחשב לתינוק שנולד מחדש ואסור היה להפלותו בגלל עברו.

בין הגויים שלא גילו שום עניין ביהדות לבין גרי-אמת, היו גויים שנמשכו לאלהי ישראל ולדת היהודית, אבל מסיבות שונות לא היו מוכנים לעבור את תהליך הגיור. הם נודעו בשם גרי-שער, גרי-תושב או בכינוי הנפוץ יותר: יראי שמיים או יראי אלוהים. הם נטלו חלק פעיל בבית הכנסת ופעמים רבות תרמו את המעשר (ראה מונחון, גוי\גויים, עמ' 509; והערה במה"ש י:2)

 

שפות

בעידן הברית החדשה דיברו בארץ ישראל כמה שפות. עד המאה הראשונה לספירה היו היוונית והלטינית שפות מדוברות ברחבי האימפריה הרומית. שפות אלו היו נפוצות גם בארץ, בעיקר בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית, אבל גם אצל יהודים רבים. עד היום אין תמימות דעים בין המלומדים באשר לשפה שהייתה שכיחה יותר כשפת דיבור בארץ- עברית או ארמית. הארמית היתה מדוברת ברחבי המזרח התיכון וזה כלל גם את ישראל. אולם, כאשר שאול השליח פונה אל ההמון במקדש נאמר שהוא דיבר "עיברית" (השווה עם הכתובת על הצלב ביוחנן יט:20); אלא שמשפט דומה מופיע במקומות אחרים בברית הדשה, כאשר מילות השאלה הן בבירור בארמית (ראה יוחנן ה:2; יט:13, 17; כ:16). במקרים מסויימים מביאים מתי או מרקוס מלה בארמית מפי ישוע שמתועתקת ליוונית (מרקוס ה:41; טו:34).

מצד שני, אימרות מתקופה זו, כפי שנשתמרו בספרות חז"ל, הן בדרך כלל בעברית ורק לעיתים נדירות בארמית. הדבר הנכון גם לגבי מגילות ים המלח. הברית החדשה ביוונית מתעתקת מילות דיבור עבריות (מרקוס ט:5; יא:21; לוקס יח:29, 17; יוחנן א:38; ג:2, 26). הדבר מוכיח, מעל לכל ספק, שעברית היתה שפת הקודש בבית המקדש ובבתי הכנסת.

יש גם לציין את יותר מארבעת אלפי המשלים שנשתמרו בספרות חז"ל שכולם, להוציא שניים, הם בעברית. זוהי ראיה לכך שהיו קיימים הבדלי לשון אזוריים בארץ-ישראל, כאשר הארמית היתה, אולי, שלטת יותר בגליל והעברית בחבל היהודה.

סקירת ספרי הברית החדשה

 

הבשורות (הסינופטיות)

השוואה קפדנית של ארבעת ספרי הבשורה מראה שקיים דמיון רב בין מתי, מרקוס ולוקס, בעוד שבשורת יוחנן שונה מהן במידה ניכרת. שלוש הבשורות הראשונות דומות מאד מבחינת לשונן, החומר שהן מכסות, והסדר שבו הן מתארות מאורעות מחיי המשיח ודברים שאמר. (יחד עם זאת הסדר הכרונולוגי לא נשמר בקפידה באף לא אחת מהן). עקב ההסכמה השוררת ביניהן מכונים שלושה ספרי בשורה אלה בשם "הבשורות הסינופטיות" (syn = יחד עם, optic = ראייה, מבט; כלומר "אלו שרואות יחד"). לשם הדגמת הדמיון בתוכן, ראה מתי ט' 2-8; מרק' ב' 3-12; לוקס ה' 18-26. דוגמא להקבלה לשונית מלה במלה מצויה במתי י' 22; מרק' י"ג 13; לוקס כ"א 17. השוואה מתימטית מראה שבשורת מתי כוללת בחובה 91% מבשורת מרקוס, ובלוקס כלולים 53% מבשורת מרקוס. הקבלה שכזו מעלה שאלות בנוגע למקור הבשורות הסינופטיות. האם המחברים הסתמכו על מקור משותף? האם הייתה ביניהם תלות הדדית? חוקרים שבודקים שאלות שכאלה ניסו לתת להן מענה, והעלו מספר הצעות פתרון:

  1. נעשה שימוש במסורת שהועברה בעל פה. יש מי שסברו שהמסורת הפכה להיות אחידה עד כדי כך שהיא היוותה מקור משותף שממנו שאבו כל מחברי הבשורות.
  2. נעשה שימוש בספר בשורה קדום. היו מי ששיערו שמחברי הבשורות הסינופטיות השתמשו כולם בחיבור קדום משותף אחד, שאבד.
  3. שימוש בקטעי כתובים. הועלתה האפשרות שבתחילה נרשמו חיבורים קצרים שתיארו התרחשויות שונות בחיי המשיח, ושמחברי הבשורות הסינופטיות השתמשו בהם.
  4. תלות הדדית. הועלתה סברה שמחברי הבשורות הסינופטיות שאבו חומר זה מזה ושכתוצאה מכך קיים דמיון רב בין חלקים גדולים של כתביהם.
  5. שימוש בשני מקורות ראשיים. הסברה הנפוצה ביותר בימינו היא שבשורת מרקוס וחיבור משוער שמכונה Quelle ("מקור" או "מעיין" בגרמנית), או Q, שימשו את מתי ואת לוקס כמקורות לרוב החומר שהביאו בבשורותיהם.
  6. ראשוניות בשורת מתי והשימוש בה. השקפה נוספת מציעה ששתי הבשורות הסינופטיות האחרות שאבו חומר ממתי בתור המקור הראשי שלהן.
  7. שילוב כל ההצעות שלעיל. תיאוריה זו משערת שמחברי הבשורות הסינופטיות השתמשו במסורות שבעל פה, בקטעים כתובים, נסמכו זה על כתבי זה או על מחברים סינופטיים אחרים, ועל עדותם של עדי ראייה.

מחבר

אבות הכנסייה היו תמימי דעים שמתי, אחד משנים עשר השליחים, הוא מחברה של בשורה זו. אבל, תוצאותיהם של מחקרים מודרניים ביקורתיים – במיוחד אלה המדגישים את התלות לכאורה של חלק ניכר מבשורת מתי על הטקסט של בשורת מרקוס – גרמו לחוקרים אחדים לפקפק בכך שמתי הוא המחבר. מדוע, שואלים הם, צריך מתי – שנלווה לישוע והיה עד ראייה להתרחשויות – להסתמך במידה רבה כל כך על תיאוריו של מרקוס? התשובה הטובה ביותר לכך היא, מן הסתם, שמתי פשוט הסכים עם הטקסט של מרקוס ורצה להראות שעדות השליחים על המשיח איננה מפולגת. מתי (קיצור של "מתתיהו", שפירושו "מתת-אלהים") היה מוכס שעזב את עבודתו והלך בעקבות ישוע (ט' 9-13). בבשורות מרקוס ולוקס הוא מכונה בשמו הנוסף, לוי.

 

זמן ומקום חיבור

אופיה היהודי של בשורת מתי מצביע אולי על כך שהיא נכתבה בארץ ישראל. סברה אחרת שרבים מצדדים בה היא שמקורה באנטיוכיה שבסוריה. יש הטוענים על יסוד מאפייניה היהודיים שהיא נכתבה בימי הקהילה הראשונה, אפשר שבתחילת שנת 50 לספירה, בתקופה שבה הייתה הקהילה מורכבת ברובה מיהודים והבשורה הוכרזה ליהודים בלבד (מה"ש י"א 19). אבל מי שמסיקים שמתי ולוקס הסתמכו במידה רבה על הטקסט של בשורת מרקוס קובעים את זמנה של בשורת מתי למועד מאוחר יותר – לאחר שבשורת מרקוס הופצה ושימשה מזה זמן מה חומר קריאה. אי לכך יש הסבורים שבשורת מתי נכתבה בשלהי שנות ה-50 או בתחילת שנות ה-60. אחרים, שמשערים כי בשורת מרקוס נכתבה בין השנים 65 ל-70, מציבים את מועד חיבור מתי בשנות ה-70 ואפילו מאוחר יותר.

 

קהל יעד

מאחר שבשורת מתי נכתבה ביוונית, ברור שקוראיה היו דוברי יוונית. כמו כן נראה שהם היו יהודים. גורמים רבים מצביעים על נמענים יהודים: עיסוקו המרובה של מתי בהתגשמות התנ"ך (מתי מרבה לצטט מהתנ"ך או להתייחס אליו, יותר מכל מחבר אחר בבריה"ח); אילן היוחסין של ישוע המפורט בבשורת מתי, המגיע עד אברהם (א' 1-17); העובדה שמתי אינו מסביר מנהגים יהודיים (בניגוד למרקוס); השימוש הרווח אצלו במונחים יהודיים (למשל "מלכות שמים" ו"אבינו שבשמים" שבהם ההימנעות מאזכור שם האלהים והחלפתו ב"שמים" מעידה על יחס של יראת כבוד); הדגש שהוא שם על תפקיד ישוע כ"בן דוד" (א' 1;  ט' 27; י"ב 23; ט"ו 22; כ' 30-31; כ"א 9,15; כ"ב 41-45). יחד עם זאת, אין משמעות הדבר שמתי מגביל את בשורתו ליהודים בלבד. הוא מדווח על ביקורם של חכמי הגויים מהמזרח, שבאו להשתחוות לישוע התינוק (ב' 1-12), וגם מצטט את דברי ישוע ש"השדה הוא התבל" (י"ג 38). מתי גם מספר בהרחבה על המצווה ללכת אל כל העולם ולעשות תלמידים לישוע (מה שמכונה "השליחות הגדולה", כ"ה 18-20). קטעים אלה מראים שלמרות צביונה היהודי של בשורת מתי, ההשקפה שלה אוניברסלית.

מטרה

מטרתו העיקרית של מתי היא להוכיח לקוראיו היהודים שישוע הוא משיחם. הוא עושה זאת בעיקר בהראותו כיצד ישוע, בחייו ובכל מעשיו במסגרת שליחותו המשיחית, הגשים את הכתוב בתנ"ך. כל מחברי הבשורות מצטטים מהתנ"ך, אבל מתי כולל בבשורתו תשע אסמכתאות נוספות (א' 22-23; ב' 15; ב' 17-18; ב' 23; ד' 14-16; ח' 17; י"ב 17-21; י"ג 35; כ"ז 9-10) להבהרת הנושא המרכזי שלו: ישוע הוא התגשמות נבואות התנ"ך אודות המשיח. מתי אפילו מוצא בכמה היבטים בחיי ישוע סיכום או חזרה על תולדות עם ישראל בתנ"ך (ראה למשל המובאה מהושע י"א 1 שהוא כולל בב' 15). כדי להשיג את מטרתו מתי גם מדגיש את ייחוסו של ישוע לבית דוד (ראה סעיף "קהל יעד" לעיל).

 

מבנה

צורת סידור החומר בבשורה מעידה על מגע אמנותי. הבשורה כולה שזורה סביב לחמש דרשות חשובות: [1] פרקים ה'-ז'; [2] י'; [3] י"ג; [4] י"ח; [5] כ"ד-כ"ה. ברור שזו עריכה מכוונת, שכן בסוף כל דרשה מופיעה הנוסחה החוזרת: "כשגמר / כשסיים ישוע את דבריו אלה" או משפט דומה (ז' 28; י"א 1; י"ג 53; י"ט 1; כ"ו 1). כל אחד מהקטעים הסיפוריים מוביל את הקורא אל הדרשות. לבשורה יש פרולוג הולם (פרקים א'-ב') ואפילוג שמציב אתגר וקורא לפעולה (כ"ח 16-20).

החלוקה לחמישה חלקים מרמזת אולי שמתי עיצב את חיבורו כדוגמת החומש. ייתכן גם שהוא מציג את הבשורה כתורה חדשה ואת ישוע כמשה חדש, גדול ממנו.

 

ראשי פרקים
  • לידת ישוע ושנותיו הראשונות (א'-ב')
    אילן היוחסין של ישוע (א' 1-17)
    2. לידתו (א' 18 – ב' 12)
    3. שהייה ארעית במצריים (ב' 13-23)
  • תחילת פעילותו המשיחית של ישוע (ג' 1 – ד' 11)
    יוחנן, חלוץ שבישר על בוא המשיח (ג' 1-12)
    2. טבילת ישוע (ג' 13-17)
    3. ישוע עומד בניסיונות (ד' 1-11)
  • פעילות ישוע בגליל (ד' 12 – י"ד 12)
    תחילת פעילותו הציבורית בגליל (ד' 12-25)
    2. הדרשה על ההר (ה'-ז')
    3. מבחר נסים (ח'-ט')
    4. בחירת והסמכת 12 השליחים (י')
    5. פעילות בגליל (י"א-י"ב)
    6. משלים על מלכות השמים (י"ג)
    7. תגובת הורדוס לפעילותו של ישוע (י"ד 1-12)
  • ישוע מתרחק מהגליל (י"ד 13 – י"ז 20)
    לצדה המזרחי של הכינרת (י"ד 13 – ט"ו 20)
    2. לפיניקיה (ט"ו 21-28)
    3. לדקאפוליס (ט"ו 29 – ט"ז 12)
    4. לקיסריה פיליפי (ט"ז 13 – י"ז 20)
  • ישוע מלמד בפעם האחרונה בגליל (י"ז 22 – י"ח 35)
    ישוע מדבר על מותו הצפוי (י"ז 22-23)
    2. מס מחצית השקל לבית המקדש (י"ז 24-27)
    3. דרשה על החיים במלכות השמים (י"ח)
  • פעילותו של ישוע ביהודה ובעבר הירדן (י"ט-כ')
    מלמד בנוגע לגירושין (י"ט 1-12)
    2. מלמד בנוגע לילדים קטנים (י"ט 13-15)
    3. הצעיר העשיר (י"ט 16-30)
    4. המשל על הפועלים שנשכרו לעבוד בכרם (כ' 1-16)
    5. ישוע חוזה שוב את מותו (כ' 17-19)
    6. בקשתה של אם (כ' 20-28)
    7. ריפוי עיוורים ביריחו (כ' 29-34)
  • השבוע האחרון בחיי ישוע (כ"א-כ"ז)
    נכנס לירושלים ומתקבל בכבוד מלכים (כ"א 1-11)
    2. טיהור בית המקדש (כ"א 12-17)
    3. המחלוקות האחרונות עם ראשי היהודים (כ"א 18 – כ"ג 39)
    4. הדרשה על הר הזיתים אודות קץ העולם (כ"ד-כ"ה)
    5. משיחת רגלי ישוע (כ"ו 1-13)
    6. ישוע נעצר, נשפט ומוצא להורג (כ"ו 14 – כ"ז 66)
  • התחייה (כ"ח)

 

מחבר

למרות שאין בטקסט עצמו עדות פנימית ישירה באשר למחברו, שררה תמימות דעים בקהילה הראשונה שבשורה זו נכתבה בידי יוחנן מרקוס. העדות החשובה ביותר מקורה בפאפיאס (140 לס' לערך), שמצטט מקור קדום ממנו כאומר ש: [1] מרקוס היה שותפו הקרוב של שמעון פטרוס, ושמעון דיווח לו על הדברים שהאדון אמר ועשה; [2] מסורת זו לא נמסרה למרקוס כסיפור מוגמר ורציף של חיי אדוננו, אלא נכללה במסגרת דברי הטפתו של שמעון פטרוס – דברים שכוונו לענות לצרכי הקהילות המשיחיות הראשונות; [3] מרקוס שמר חומר זה בדייקנות. המסקנה העולה ממסורת זו היא שבשורת מרקוס מכילה בעיקר דברים שפטרוס הטיף, אשר סודרו ועוצבו בידי יוחנן מרקוס (ראה מה"ש י' 37. הערה: בדומה למבנה של בשורת יוחנן, דרשתו של שמעון פטרוס פותחת בטבילת יוחנן וממשיכה עד לתחייתו של ישוע. לעובדה זו נודעת חשיבות שכן אבות הכנסייה הקדומים ראו ביוחנן מרקוס את "מפרשו" של פטרוס).

 

יוחנן מרקוס בכתבי הברית החדשה

קיימת הסכמה כללית שמרקוס, ידידו של פטרוס שעליו מסופר במסורת החיצונית הקדומה, הוא יוחנן מרקוס שנזכר בברית החדשה. הוא נזכר לראשונה בהתייחסות לאמו מרים, שביתה בירושלים שימש את המאמינים לאסיפותיהם (מה"ש י"ב 12). כשחזרו שאול ובר נבא לאנטיוכיה אחרי ביקור בירושלים בזמן הרעב, הם הביאו איתם את יוחנן מרקוס (מה"ש י"ב 25). לאחר מכן מופיע מרקוס כ"עוזר על ידם" של שאול ובר נבא במסעם הראשון להפצת הבשורה, אבל הוא עזב אותם בפרגי שבפמפיליה וחזר לירושלים (מה"ש י"ג 5, 13). נראה ששאול התאכזב ממנו מאד, שכן כאשר הציע בר נבא שיקחו איתם את מרקוס במסעם השני, שאול סירב בצורה פסקנית והדבר גרם להפסקת קשרי העבודה ביניהם (מה"ש ט"ו 36-39). בר נבא לקח את מרקוס, שהיה בן אחותו, ונסע לקפריסין. הם אינם נזכרים עוד בספר מעשי השליחים. מרקוס מופיע שוב באיגרת שאול אל הקולוסיים שנכתבה מרומא. שאול שולח להם דרישת שלום ממרקוס ומוסיף: "קיבלתם הוראות בנוגע אליו – שאם יבוא אליכם תקבלוהו" (קול' ד' 10; ראה פילמ' 24, שנכתב בערך באותו הזמן). בנקודה זו נראה שמרקוס התחיל לזכות שוב בהדרגה באמונו של שאול. לפני מות שאול נהנה מרקוס שוב באופן מלא מאהדתו של שאול (ראה טימ"ב ד' 11).

 

זמן חיבור

מלומדים שמעריכים כי מתי ולוקס השתמשו בבשורת מרקוס בתור מקור עיקרי לבשורותיהם, הציעו שבשורת מרקוס נכתבה בשנות ה-50 או בראשית שנות ה-60. אחרים סברו שתוכן הבשורה ודברי אבות הכנסייה הקדומה אודות מרקוס מצביעים על כך שהספר נכתב זמן קצר לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 לס'.

 

מקום החיבור

לפי מסורת משיחית קדומה (מסמך עתיק שנקרא "פרולוג אנטי-מרקיון" משנת 160 לס' לערך), בשורת מרקוס נכתבה "במחוזות איטליה" או, ליתר דיוק, ברומא (לפי אירינאוס וקלמנס מאלכסנדריה). סופרים אלה גם מצביעים על קשר הדוק בין כתיבת הבשורה בידי מרקוס לבין השליח שמעון פטרוס. עדותם תואמת את: [1] הסבירות ההיסטורית שפטרוס שהה ברומא בימי חייו האחרונים והוצא להורג ברומא בגלל אמונתו; [2] עדות הברית החדשה שמרקוס שהה ברומא בערך באותו הזמן והיה מקורב מאד לפטרוס (ראה טימ"ב ד' 11; פטר"א ה' 13, שם המילה "בבל" היא כנראה השם "רומא" בכתב סתרים).

 

נמענים

הראיות מצביעות על קהילת רומא או לפחות על קהל קוראים גויים. מרקוס מסביר מנהגים יהודיים (ז' 2-4; ט"ו 42), מתרגם מילים ארמיות (ג' 17; ה' 41; ז' 11, 34; ט"ו 22) ונראה שיש לו עניין מיוחד ברדיפות ובהרג מאמינים בשל אמונתם (ח' 34-38; י"ג 9-13) – נושאים שהעסיקו באופן מיוחד את המאמינים ברומא. אם אכן נשלחה לרומא, הדבר מסביר היטב את העובדה שנתקבלה על הרבים באופן כמעט מיידי,  ואת הפצתה המהירה.

 

נסיבות החיבור והמטרה

מאחר שבשורת מרקוס נקשרת במסורת עם רומא, ייתכן שעילת כתיבתה הייתה רדיפת המאמינים הרומים בשנים 64-67 לספירה. השריפה המפורסמת ברומא ב-64 – שכנראה הוצתה בידי נירון עצמו אבל אשמת ההצתה נטפלה על המשיחיים – גרמה לרדיפות נרחבות. היו מאמינים רומים שאף הוצאו להורג בשל אמונתם. ייתכן שמרקוס כתב את הדברים על מנת להכין את קוראיו לקראת סבל זה בהציבו לנגד עיניהם את חיי אדוננו. לכל אורך בשורתו מופיעות התייחסויות רבות, חלקן מפורשות וחלקן מרומזות, לסבל ולמהות ההליכה בעקבות ישוע כתלמידיו (ראה א' 12-13; ג' 22, 30; ח' 34-38; י' 30, 33-34, 45; י"ג 8, 11-13).

 

דגשים
  1. הצלב. מרקוס מדגיש הן את הסיבות האנושיות (י"ב 12; י"ד 1-2; ט"ו 10) והן את הנחיצות מלפני אלהים (ח' 31; ט' 31; י' 33) לצליבת ישוע.
  2. הליכה בעקבות ישוע כתלמידיו. יש לשים לב באופן מיוחד לקטעים העוסקים במהות חיי התלמיד המשיחי, שנובעים מנבואות ישוע על סבלו ומותו (ח' 34 – ט' 1; ט' 35 – י' 31; י' 42-45).
  3. משנתו של ישוע. בהשוואה לבשורות האחרות, מרקוס אמנם מצטט בבשורתו פחות מדברי ההטפה שישוע לימד, יחד עם זאת הוא שם דגש רב על ישוע המורה. המילים "רבי" (מורה) והטיות הפועל "ללמד" נזכרות בבשורת מרקוס בנגיעה לישוע יותר מ-30 פעמים.
  4. שמירת זהותו של המשיח בסוד. ישוע מזהיר בכמה מקרים את תלמידיו או את האדם שעבורו הוא חולל נס להחשות ולא לגלות מי הוא או מה הוא עשה (א' 34, 44; ג' 12; ה' 43; ז' 36-37; ח' 26, 30; ט' 9).
  5. בן האלהים. למרות שמרקוס מדגיש את אנושיותו של ישוע (ראה ג' 5; ו' 6, 31, 34; ז' 34; ח' 12, 33; י' 14; י"א 12), הוא אינו מזניח את אלוהותו (ראה א' 1, 11; ג' 11; ה' 7; ט' 7; י"ב 1-11; י"ג 32; ט"ו 39).

 

מאפיינים מיוחדים

בשורת מרקוס היא תיאור פשוט, תמציתי, לא מקושט ועם זאת חי של חיי ישוע ושליחותו, שמדגיש את מה שישוע עשה יותר מאשר את מה שאמר. מרקוס עובר במהירות בזו אחר זו על ההתרחשויות בחיי ישוע ובפעילותו המשיחית, ומשתמש תכופות בתואר הפועל "מיד" (שתורגם גם ל"עד מהרה", "באותו רגע" וכך הלאה. ראה למשל א' 12, 18, 20, 23, 28, 42. מרקוס משתמש במילה זו כ47- פעמים). הספר בכללותו מאופיין כ"תחילת בשורת ישוע המשיח" (א' 1). חייו, מותו ותחייתו של המשיח כוללים את "ההתחלה" , שדברי ההטפה של השליחים בספר מעשי השליחים הם המשך לה.

 

מבנה בראשי פרקים
  • ראשית פעילותו של ישוע (א' 1-13)
    החלוץ שבישר על בואו (א' 1-8)
    2. טבילתו (א' 9-11)
    3. ישוע עומד בניסיונות (א' 12-13)
  • פעילות ישוע בגליל (א' 14 – ו' 29)
    שלב מוקדם בפעילותו בגליל (א' 14 – ג' 12)

א) בחירת התלמידים הראשונים (א' 14-20)
ב) נסים בכפר נחום (א' 21-34)
ג) סיור בגליל (א' 35-45)
ד) מרפא ומלמד בכפר נחום (ב' 1-22)
ה) מחלוקת בנוגע לשבת (ב' 23 – ג' 12)

  1. שלב מאוחר בפעילותו בגליל (ג' 13 – ו' 29)

א) בחירת 12 השליחים (ג' 13-19)
ב) ישוע מלמד בכפר נחום (ג' 20-35)
ג) משלים על מלכות שמים (ד' 1-34)
ד) חציית ים כינרת (ד' 35 – ה' 20)
ה) נסים נוספים בגליל (ה' 21-43)
ו) ישוע נדחה בעירו (ו' 1-6)
ז) שישה זוגות של שליחים נשלחים לגליל (ו' 7-13)
ח) תגובת הורדוס לפעילותו של ישוע (ו' 14-29)

  • התרחקויות מהגליל (ו' 30 – ט' 32)
    לגדה המזרחית של הכינרת (ו' 30-52)
    2. לגדה המערבית של הכינרת (ו' 53 – ז' 23)
    3. לפיניקיה (ז' 24-30)
    4. לאזור הדקאפוליס (ז' 31 – ח' 10)
    5. לסביבת קיסריה פיליפי (ח' 11 – ט' 32)
  • פעילות אחרונה בגליל (ט' 33-50)
  • ישוע ביהודה ובעבר הירדן (י')
    מלמד על גירושין (י' 1-12)
    2. מלמד על ילדים (י' 13-16)
    3. הצעיר העשיר (י' 17-31)
    4. ישוע מנבא את מותו (י' 32-34)
    5. בקשתם של שני האחים (י' 35-45)
    6. ריפוי ברטימי העיוור (י' 46-52)
  • סבלות ישוע וצליבתו (י"א-ט"ו)
    נכנס לירושלים ומתקבל בכבוד מלכים (י"א 1-11)
    2. טיהור בית המקדש (י"א 12-19)
    3. מחלוקת אחרונה עם ראשי היהודים (י"א 20 – י"ב 44)
    4. דרשה על הר הזיתים בנוגע לקץ הימים (י"ג)
    5. משיחת ישוע (י"ד 1-11)
    6. מעצר ישוע, משפטו ומותו (י"ד 12 – ט"ו 47)
  • תחיית ישוע (י"ח)

מחבר

שם המחבר אינו נזכר בבשורה עצמה, אבל עדויות מוצקות רבות מראות שמדובר בלוקס. בשורת לוקס היא חיבור נלווה לספר מעשי השליחים, ולשונם ומבנם של שני ספרים אלה מעידים שנכתבו בידי אותו אדם. שניהם מופנים לאותה דמות, תיאופילוס, והכרך השני מזכיר את הראשון (מה"ש א' 1). קטעים אחדים בספר מעשי השליחים מנוסחים בגוף ראשון רבים, "אנחנו", מה שמעיד שהמחבר היה בחברת שאול כאשר התרחשו המאורעות המתוארים שם (מה"ש ט"ז 10-17; כ' 5-15; כ"א 1-18; כ"ז 1 – כ"ח 16). בתהליך השולל אפשרויות אחרות, ניתן להגיע למסקנה שידידו היקר של שאול המכנה בפיו "לוקס, הרופא האהוב" (קול' ד' 14) ו"לוקס, חברי לעבודה" (פילמ' 24) הוא המועמד הסביר ביותר. גם כתבים נוצריים קדומים (כמו למשל הקאנון המוראטורי משנת 170 לס': כתב יד לטיני מהמאה ה-8 שנתגלה על ידי מוראטורי במילאנו במאה ה17-18 ואשר מכיל רשימה קטלוגית של כתבי הברית החדשה בתוספת הערות. מקור הרשימה כנראה בטקסט יווני משנת 200 לערך , וכתבי אירינאוס מסביבות 180 לס') תומכים בכך פה אחד.

לוקס היה כנראה גוי בעל השכלה רחבה בתרבות היוונית, רופא במקצועו, שנתלווה לשאול בהזדמנויות שונות החל מהמסע השני של שאול להפצת הבשורה ועד למאסרו ברומא, והיה חבר נאמן שנשאר עם השליח גם אחרי שאחרים נטשו אותו (טימ"ב ד' 11). אנטיוכיה (שבסוריה) ופיליפי הן בין המקומות שבהם יש סבירות שלוקס התגורר.

 

הנמען והמטרה

בשורת לוקס נכתבה במפורש עבור תיאופילוס (א' 3), שמשמעות שמו היא "אוהב האלהים", וכמעט ודאי שהכוונה היא לאדם מסוים בשם זה ולא לפנייה כללית אל כל אוהבי האלהים. השימוש בתואר "הנכבד" מראה גם הוא שמדובר באדם מסוים, ונותן ביסוס לדעה שהוא היה פקיד רם דרג בממשל הרומי או לפחות אדם בעל מעמד וממון. ייתכן שהוא היה פטרונו של לוקס, שדאג לכך שכתביו יועתקו ויופצו. הקדשה כזו למוציא לאור הייתה שכיחה באותם ימים.

אבל תיאופילוס היה יותר ממו"ל בלבד. ספר הבשורה נועד לשמשו בלימודיו (א' 4) וכן נועד להדרכת כל מי שהספר יופץ ביניהם. העובדה שהבשורה כוונה בתחילה לתיאופילוס איננה מצרה או מגבילה את מטרתה. היא נכתבה כדי לחזק את אמונתם של כל המאמינים ולספק מענה להתקפותיהם של לא-מאמינים. היא הוצגה על מנת להפריך דיווחים לא עקביים וחסרי ביסוס על ישוע. לוקס רצה להראות שמשנתו של ישוע מבטיחה את מקומו של המשיחי הגוי במלכות אלהים. הוא רצה להפקיד את מסר הבשורה בידי העולם כולו.

 

תאריך ומקום חיבור

שתי התקופות שרוב החוקרים רואים כאפשריות ביותר לתיארוך בשורת לוקס הן: [1] 59-63 לס', [2] שנות ה-70 או ה-80 במאה הראשונה.

בשורת לוקס נכתבה כנראה ברומא, אם כי מציעים גם את אכיה, אפסוס וקיסריה כמקומות אפשריים לכך. המען שאליו נשלחה תלוי, כמובן, במקום מגוריו של תיאופילוס. מאחר שהבשורה מזכירה מקומות שונים בארץ ישראל, נראה שהיא נועדה לקוראים שהכירו את הארץ. אנטיוכיה, אכיה ואפסוס הן לפיכך יעדים אפשריים.

 

סגנון

לוקס שלט היטב בשפה היוונית. אוצר המילים שלו עשיר, וסגנונו מגיע לעתים לדרגת הסגנון היווני קלאסי (כמו למשל במבוא, א' 1-4), בעוד שמקומות אחרים הוא שמי למדי (א' 5 – ב' 52) ודומה לא אחת לתרגום היווני של התנ"ך. המילים שבהן הוא בוחר להשתמש מעידות על מודעות גיאוגרפית ותרבותית, שכן הן משתנות בהתאם לארץ או לאנשים המסוימים שאותם הוא מתאר. כאשר לוקס כותב על שמעון פטרוס שנמצא בין יהודים, הוא משתמש בלשון שמית יותר מזו המשמשת אותו בהתייחסו לשאול הנמצא בסביבה הלניסטית.

 

מאפיינים

הבשורה השלישית מציגה את מעשי ישוע ואת הדברים שלימד, שחשובים במיוחד להבנת דרך הישועה. היא מקיפה את חיי המשיח מלידתו ועד עלייתו למרום, תוכנה מאורגן בצורה סדורה, והיא פונה ליהודים ולגויים כאחד. הכתיבה מאופיינת ברמה ספרותית גבוהה, פירוט היסטורי וגילוי הבנה חמימה ורגישה לישוע ולסובבים אותו.

מאחר שהבשורות הסינופטיות (מתי, מרקוס ולוקס) מדווחות על היבטים זהים רבים מחיי ישוע, ניתן לצפות לדמיון רב בין תיאוריהן. השוני ביניהן מגלה את הדגשים המייחדים את המחברים השונים. הנושאים המרכזיים שמאפיינים את לוקס כוללים: [1] אוניברסליות, הכרה בהיכללות הגויים והיהודים כאחד בתכנית האלהית; [2] שימת דגש על תפילה, במיוחד על תפילות ישוע לפני אירועים חשובים (למשל, רק לוקס מציין שישוע התפלל בעת טבילתו, ראה ג' 21); [3] שמחה על הכרזת הבשורה הטובה (מושג השמחה שב ונזכר ב: א' 14, 44, 47, 58; ב' 10); [4] תשומת לב מיוחדת לתפקיד שהנשים ממלאות; [5] עניין מיוחד בעניים (עשירים אחדים נמנו עם תלמידי ישוע, אבל נראה שישוע היה מקורב יותר לעניים); [6] עניין מיוחד בחוטאים (ישוע התיידד עם אנשים שהיו שקועים עמוק בחטא); [7] הדגשת חוג המשפחה (ישוע פעל בקרב גברים, נשים וילדים, ומקום ההתרחשות היה תכופות בתוך הבית); [8] שימוש רב בתואר "בן האדם" (למשל, י"ט 10); [9] שימת דגש על רוח הקודש (לוקס מרבה להזכיר את רוח הקודש לא רק בבשורתו אלא גם בספר מעשי השליחים, שם מדובר בה 57 פעמים).

 

מקורות

למרות שלוקס מכיר בכך שרבים כתבו על חיי ישוע (א' 1), אין הוא אומר שנסמך על דיווחים אלה בעת כתיבת חיבורו. הוא חקר ודרש בעצמו וסידר את החומר לפי סדר משלו, על יסוד עדויות מפי "עדי ראייה ומשרתי דבר ה' " (א' 2) – כולל דברי הטפתם של השליחים ומה שסיפרו בעל פה. השוני בין השפה המשמשת בבשורת לוקס לבין לשון הבשורות הסינופטיות האחרות, וגושי החומר המיוחדים לו (כמו למשל י' 1 – י"ח 14; י"ט 1-28) מצביעים כולם על עבודה עצמאית, אם כי ברור שהמחבר השתמש בחלק מאותם המקורות שמהם שאבו גם האחרים.

 

מבנה

סיפורו של לוקס על חיי ישוע ושליחותו נחלק לשלוש חטיבות ראשיות: [1] המאורעות שהתרחשו בגליל ובסביבתו (ד' 14 – ט' 50); [2] ההתרחשויות ביהודה ובעבר הירדן (ט' 51 – י"ט 27); [3] אירועי השבוע האחרון בירושלים (י"ט 28 – כ"ד 53). ייחודו של לוקס ניכר במיוחד בהיקף החומר שהקדיש לפעילותו האחרונה של ישוע ביהודה ובעבר הירדן. חומר זה מורכב ברובו הגדול מדרשותיו של ישוע. 16 מתוך 23 המשלים המופיעים בלוקס כלולים כאן (ט' 51 – י"ח 14; י"ט 1-28). מתוך 20 הנסים המתוארים בבשורת לוקס, רק 4 מופיעים בחטיבות אלה. כבר בפרק ט' (ראה פס' 51) מתואר ישוע כמצפה לשהותו האחרונה בירושלים ולצליבתו.

הנושא המרכזי של בשורת לוקס הוא טבען של משיחיות ישוע ושליחותו, ופסוק מפתח בה הוא י"ט 10: "הן בא בן האדם לבקש ולהושיע את האובד".

 

מבנה בראשי פרקים
  1. פתח דבר (א' 1-4)
  2. ביאת ישוע (א' 5 – ב' 52)
    א. ההכרזה על לידתו הצפויה (א' 5-56)
    ב. לידת יוחנן המטביל (א' 57-80)
    ג. לידת ישוע וילדותו (ב')
  • הכנת ישוע לקראת שליחותו ופעילותו בציבור (ג' 1 – ד' 13)
    א. החלוץ שבא לפניו והכריז על בואו (ג' 1-20)
    ב. טבילת ישוע (ג' 21-22)
    ג. אילן היוחסין של ישוע (ג' 23-38)
    ד. ישוע עומד בניסיונות (ד' 1-13)
  1. פעילותו בגליל (ד' 14 – ט' 9)
    א. תחילת פעילותו בגליל (ד' 14-41)
    ב. הסיור הראשון בגליל (ד' 42 – ה' 39)
    ג. מחלוקת בנוגע לשבת (ו' 1-11)
    ד. בחירת 12 השליחים (ו' 12-16)
    ה. הדרשה במישור (ו' 17-49)
    ו. נסים בכפר נחום ובנעים (ז' 1-18)
    ז. שאלת יוחנן המטביל (ז' 19-29)
    ח. ישוע והפרושים (ז' 30-50)
    ט. הסיור השני בגליל (ח' 1-3)
    י. המשלים על מלכות שמים (ח' 4-21)
    י"א. חציית ים כינרת (ח' 22-39)
    י"ב. הסיור השלישי בגליל (ח' 40 – ט' 9)
  2. התרחקות ישוע לאזורים בסביבת הגליל (ט' 10-50)
    א. לחופה המזרחי של הכינרת (ט 10-17)
    ב. לקיסריה פיליפי (ט' 18-50)
  3. פעילותו ביהודה (ט' 51 – י"ג 21)
    א. מסע ליהודה דרך שומרון (ט' 51-62)
    ב. שליחת שבעים התלמידים (י' 1-24)
    ג. בעל התורה והמשל על השומרוני הטוב (י' 25-37)
    ד. ישוע בבית מרים ומרתא (י' 38-42)
    ה. דברי הטפה ביהודה (י"א 1 – י"ג 21)
  • פעילות ישוע בעבר הירדן ובסביבתו (י"ג 22 – י"ט 27)
    א. הפתח הצר (י"ג 22-30)
    ב. אזהרה מפני הורדוס (י"ג 31-35)
    ג. בבית הפרוש (י"ד 1-23)
    ד. מחיר ההליכה בעקבות ישוע (י"ד 24-35)
    ה. המשלים על השה האובד, המטבע שאבד והבן האובד (ט"ו)
    ו. המשל על הסוכן הממולח (ט"ז 1-18)
    ז. האיש העשיר ואלעזר (ט"ז 19-31)
    ח. הטפה בנושאים שונים (י"ז 1-10)
    ט. ריפוי עשרת המצורעים (י"ז 11-19)
    י. ביאת מלכות אלהים (י"ז 20-37)
    י"א. האלמנה העיקשת (י"ח 1-8)
    י"ב. הפרוש והמוכס (י"ח 9-14)
    י"ג. ישוע והילדים (י"ח 15-17)
    י"ד. הצעיר העשיר הנכבד (י"ח 18-30)
    ט"ו. המשיח מנבא את מותו (י"ח 31-34)
    ט"ז. קבצן עיוור נרפא (י"ח 35-43)
    י"ז. ישוע וזכי (י"ט 1-10)
    י"ח. משל עשרת המנים (י"ט 11-27)
  • ימיו האחרונים של ישוע: קרבן וניצחון (י"ט 28 – כ"ד 53)
    א. נכנס לירושלים ומתקבל בכבוד מלכים (י"ט 28-44)
    ב. טיהור בית המקדש (י"ט 45-48)
    ג. המחלוקות האחרונות עם ראשי היהודים (כ')
    ד. הדרשה על הר הזיתים (כ"א)
    ה. הסעודה האחרונה (כ"ב 1-38)
    ו. תפילת ישוע בגת שמנים (כ"ב 39-46)
    ז. מעצר ישוע (כ"ב 47-65)
    ח. ישוע עומד למשפט (כ"ב 66 – כ"ג 25)
    ט. הצליבה (כ"ג 26-56)
    י. התחייה (כ"ד 1-12)
    י"א. מעשי ישוע לאחר תחייתו (כ"ד 13-49)
    י"ב. עליית ישוע למרום (כ"ד 50-53)

 

מחבר

מחברה של בשורה זו הוא השליח יוחנן, "התלמיד שהיה אהוב על ישוע" (י"ג 23; י"ט 26; כ' 2; כ"א 7, 20, 24). יוחנן היה דמות חשובה בקהילה הראשונה אבל אינו נזכר כאן בשמו – מה שמוסבר בנקל אם הוא כתב בשורה זו אבל היה קשה להסביר אם איננו מחברה. המחבר הכיר היטב את החיים היהודיים, כפי שמתברר מאזכור השערות נפוצות בנוגע למשיח (למשל א' 20-21; ז' 40-42), העוינות בין היהודים לשומרונים (ד' 9), ומנהגים יהודיים, כמו מצוות מילת הבן ביום השמיני הדוחה שבת (ז' 22). הוא הכיר את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, וציין שבית עניה ממוקמת כשני מילין (15 ריס) מירושלים (י"א 18) והזכיר את הכפר קנה, שלא נזכר בשום חיבורים קדומים יותר הידועים לנו (ב' 1; כ"א 2). בבשורת יוחנן נקודות רבות שברור כי התבססו על זכרונותיו של עד ראייה – כמו למשל תיאור ניחוח הבושם מהפכית השבורה שמילא את הבית בבית עניה (י"ב 3). סופרים קדומים כאירינאוס וטרטוליאנוס אומרים שיוחנן כתב ספר בשורה זה, וכל העדויות האחרות מסכימות איתם. (ראה סעיף "מחבר" במבוא לאיגרת יוחנן הראשונה).

 

תיארוך

כללית, שתי השקפות על תיארוכה של בשורה זו זכו למצדדים:

  1. הדעה המסורתית מציבה בשורה זו לקראת סוף המאה הראשונה, בערך בשנת 85 או מאוחר יותר (ראה בסעיף "תיארוך" בהקדמה לאיגרת יוחנן הראשונה).
  2. לאחרונה היו חוקרים שהציעו תאריך מוקדם יותר, החל משנות ה-50 ולא יאוחר משנת 70 לס'.

תימוכין לדעה הראשונה ניתן למצוא אצל קלמנס האלכסנדרוני, הקובע כי יוחנן כתב כדי להוסיף על התיאורים המצויים בבשורות האחרות (אוסיביוס, "תולדות הכנסייה" ספר ו' פרק 14 [7]), ומכאן שספר הבשורה שלו מאוחר משלושת הראשונים. כמו כן נטען שהתיאולוגיה המפותחת יותר, לכאורה, של הבשורה הרביעית, מצביעה על כך שהיא נכתבה מאוחר יותר.

הדעה השנייה זוכה לאהדה רבה יותר מפני שלאחרונה נפוצה הסברה שיוחנן כתב באופן עצמאי, ללא תלות בבשורות האחרות. הדבר אינו סותר את קביעתו של קלמנס, הנזכרת לעיל. כמו כן, החוקרים המאמצים דעה זו טוענים שתיאולוגיה מפותחת אינה מעידה בהכרח על זמן חיבור מאוחר. התיאולוגיה המוצגת באיגרת אל הרומים, שנכתבה סביבות שנת 57 לס', אינה נופלת במידת פיתוחה כהוא זה מהתיאולוגיה המוצגת בבשורת יוחנן. יותר מכך, לשון ההווה בה' 2 "ובירושלים בריכה קרובה לשער הצאן" (וכאן עדיף תרגומו המדויק של דליטש על פני התרגום לעברית מודרנית) עשויה להצביע על זמן כתיבה לפני חורבן ירושלים בשנת 70. אחרים, לעומת זאת, מראים שיוחנן התנסח לעתים במקומות אחרים בלשון הווה כשדיבר על העבר.

 

מטרה ודגשים

פרשנים אחדים סברו שמטרתו של יוחנן הייתה להפיץ גרסה של המסר המשיחי שתהיה מתאימה להוגי דעות יווניים. אחרים מדברים על רצון להשלים (או לתקן) את הבשורות הסינופטיות במטרה להפריך תורה כופרת כלשהי, להסביר לתלמידי יוחנן המטביל שאין לנהות יותר אחריו, או להשיג מטרה דומה. אבל המחבר עצמו קבע בבירור את מטרת כתיבתו: "אלה נכתבו כדי שתאמינו כי ישוע הוא המשיח בן האלהים, וכדי שבהאמינכם יהיו לכם חיים בשמו" (כ' 31). ייתכן שכיוון בעיקר לקהל קוראים יווני, שחלקם נחשפו להשפעותיהן של גישות כופרות, אבל יעדו העיקרי היה הפצת הבשורה אודות ישוע. אפשר להבין את "כדי שבהאמינכם" במובן של "כדי שבהמשיככם להאמין" – ובמקרה זה המטרה תהיה בניית המאמינים וחיזוקם לצד הפצת הבשורה וישועת אנשים נוספים.

בשורת יוחנן מדגישה את הרעיונות הבאים: חיים; אור; העולם; בשר; אמת; אותות (זו המילה המשמשת לרוב את יוחנן בדברו על הנסים שישוע חולל); "ניתן (לישוע או לנו)מהאב"; תלותו של ישוע באלהים האב וצייתנותו לו; תיאור מקיף של הסעודה האחרונה בעליית הגג (י"ג 1 – י"ז 26) וחזרה רבה על מושג האהבה; ועוד.

 

מבנה ראשי פרקים
  1. פרולוג (א' 1-18)
  2. תחילת פעילותו המשיחית של ישוע (א' 19-51)
    א. יוחנן מבשר על בוא המשיח (א' 19-34)
    ב. ראשוני התלמידים העתידים ללכת אחרי ישוע (א' 35-51)
  • פעילותו הציבורית של ישוע: אותות ודרשות (ב'-י"א)
    א. הופך מים ליין (ב' 1-11)
    ב. מטהר את בית המקדש (ב' 12-25)
    ג. שיחה עם נקדימון (ג' 1-21)
    ד. מטיף ופועל במקביל ליוחנן המטביל (ג' 22 – ד' 3)
    ה. מסע דרך שומרון: האישה ליד הבאר (ד' 4-42)
    ו. מרפא את בנו של איש הממשל (ד' 43-54)
    ז. עולה לרגל לירושלים (ה')
    ח. מאכיל 5,000 איש ונושא דרשה על לחם החיים (ו')
    ט. ישוע בחג הסוכות (ז'-ח')
    י. מרפא את האיש העיוור מלידה (ט')
    י"א. המשל על הרועה הטוב (י' 1-21)
    י"ב. ויכוח בחנוכה (י' 22-39)
    י"ג. ישוע בעבר הירדן (י' 40-42)
    י"ד. מקים לתחייה את אלעזר (י"א)
  1. השבוע האחרון בחיי ישוע (י"ב-י"ט)
    א. משיחת רגלי ישוע (י"ב 1-11)
    ב. נכנס לירושלים ומתקבל בכבוד מלכים (י"ב 12-19)
    ג. היוונים מבקשים לראות את ישוע (י"ב 20-36)
    ד. היהודים ממשיכים לדחות את ישוע (י"ב 37-50)
    ה. דרשות אחרונות (י"ג-י"ז)
    דברים שישוע לימד בסעודה האחרונה (י"ג-י"ד)
    2. דברים שישוע לימד בדרך לגת שמנים (ט"ו-ט"ז)
    3. תפילת ישוע והעתרתו עבור תלמידיו (י"ז)
    ו. יהודה בוגד בישוע, ישוע נעצר (י"ח 1-12)
    ז. ישוע נשפט (י"ח 13 – י"ט 15)
    ח. צליבת ישוע וקבורתו (י"ט 16-42)
  2. התחייה (כ' 1-29)
  3. מטרת כתיבת הספר (כ' 30-31)
  • אפילוג (כ"א)

 

 

מחבר

המחבר אמנם אינו מזדהה בשמו, אבל ראיות חיצוניות לכתובים וכן מה שניתן להקיש מהספר עצמו מובילים למסקנה שלוקס הוא שחיבר את ספר מעשי השליחים.

העדויות החיצוניות הקדומות ביותר מופיעות בקאנון המוראטוריאני (סביבות שנת 170 לס'), שם נקבע במפורש שלוקס חיבר את הבשורה השלישית ואת "מעשי כל השליחים". אוסיביוס (סביבות 325) מונה מספר מקורות שמזהים את מחברם של חיבורים אלה בלוקס ("תולדות הכנסייה" ספר ג' 4).

בספר עצמו מצויים מספר רמזים המעידים על זהות המחבר:

  1. לוקס, בן לווייתו של שאול. חלק מתיאור ההתרחשויות מנוסח בלשון "אנחנו". בנקודות אלה המחבר כולל את עצמו כשותפו של שאול במסעותיו (ט"ז 10-17; כ' 5 – כ"א 18; כ"ז 1 – כ"ח 16). להיסטוריון שמדקדק מאד בפרטים כמו מחבר ספר מעשי השליחים הייתה צריכה להיות סיבה טובה לבחור לכתוב "אנחנו" בקטעים מסוימים ו"הם" במקומות אחרים. לפיכך נראה שהמחבר נכח יחד עם שאול במאורעות המסוימים שבתיאורם נקט בלשון "אנחנו".
    הקטעים שבהם מדובר בגוף ראשון רבים כוללים את תקופת מאסרו בן השנתיים של שאול ברומא (פרק כ"ח). במהלך תקופה זו כתב שאול איגרות אחדות, ביניהן המכתבים לפילמון ולקולוסים. הוא שולח בהם דרישות שלום מהאנשים שהיו איתו, ולוקס נמנה עימם (פילמ' 23-24; קולוס' ד' 10-17). למעשה, לאחר שמבטלים על דרך השלילה את אלה שמסיבה זו או אחרת אינם מתאימים לנדרש ממחבר ספר מעשי השליחים, נותר לוקס כמועמד הסביר ביותר.
  2. לוקס, הרופא. למרות שאי אפשר להוכיח שמחבר מעשי השליחים היה רופא רק על סמך אוצר המילים שלו, בכל זאת המילים שהוא משתמש בהן והתכונות וההשכלה שמשתקפות בכתביו מתאימות היטב לתפקידו כרופא (ראה, למשל, כ"ח 6. המחבר השתמש פה במונח רפואי שמתאר דלקת ואינו מופיע בחלקיה האחרים של הברית החדשה). אמנם נכון שלרופאים במאה הראשונה לא היה אוצר מונחים כל כך מיוחד לתחום המקצועי כמו לרופאים בימינו, אבל ישנם כמה שימושים בלשון בספרי לוקס ומעשי השליחים שנראה כי אדם בעל השכלה רפואית חיבר אותם. ויש לזכור ששאול משתמש במונח "הרופא" בתארו את לוקס (קול' ד' 14).

 

תיארוך

שני תאריכים אפשריים לחיבור ספר זה: [1] סביבות שנת 63, זמן קצר אחרי ההתרחשויות האחרונות המתוארות בספר, [2] סביבות שנת 70 או אפילו מאוחר יותר.

התאריך המוקדם יותר נתמך על ידי:

  1. העדר אזכור של מאורעות מאוחרים יותר. בעוד שטיעונים שמתבססים על "שתיקה" כזו אינם נחרצים, בכל זאת יש אולי משמעות לעובדה שאין בספר כל התייחסות למאורעות שהתרחשו לאחר סיום תקופת המאסר בת השנתיים של שאול ברומא, כמו שריפת רומא ורדיפת המשיחיים בעיר (64 לס'), הוצאתם להורג של פטרוס ושאול (כנראה בשנת 67) וחורבן ירושלים (70).
  2. אין מדובר על תוצאות משפטו של שאול. אם לוקס ידע את תוצאות המשפט ששאול המתין לו (כ"ח 30), מדוע לא הזכיר אותן בסיום ספר מה"ש? אולי משום שהוא כתב תיאור מעודכן של ההיסטוריה עד לסמוך למועד סיום הכתיבה.

מי שמעדיפים את התיארוך המאוחר יותר סבורים שא' 8 מגלה את אחת מהמטרות שלשמן כתב לוקס את ספר ההיסטוריה שלו, ושהיא השפיעה על אופן סיום הספר. לוקס רצה להראות איך התפשטה הקהילה בעולם של ימיו במעגלים הולכים ומתרחבים (ירושלים, יהודה, שומרון, קצווי ארץ) עד שהגיעה לרומא, המרכז הפוליטי והתרבותי של העולם דאז. לפי הבנה זו, לא היה מתאים להזכיר את הריגת שאול (סביבות שנת 67) ואת חורבן ירושלים (70). במקרה כזה אפשר שספר מה"ש נכתב סביבות שנת 70 או אפילו מאוחר יותר.

 

הנמען

תיאופילוס, שאליו נשלח הספר, הוא אותו האדם שמוזכר בכרך הראשון, בבשורת לוקס (ראה במבוא לבשורת לוקס, סעיף "הנמען והמטרה").

 

חשיבות

ספר מעשי השליחים מהווה גשר בין הבשורות לבין כתבי הברית החדשה. בתור כרך שני לבשורת לוקס, הוא מחבר בין מה שישוע "עשה ולימד מתחילה" (א' 1) כפי שמסופר על כך בבשורות, לבין מה שהוא המשיך לעשות וללמד באמצעות השליחים ועל ידי ייסוד הקהילה. ספר מעשי השליחים הוא חוליה שמקשרת בין סיפורי הבשורות מצד אחד ובין איגרות השליחים מצד שני, ונוסף לכך הוא מספק תיאור של חיי שאול שמאפשר לנו ללמוד על הרקע לאיגרותיו. מבחינה גיאוגרפית מקיף סיפורו את הארצות שבין ירושלים, שבה קמה הקהילה, לבין רומא, המרכז הפוליטי של האימפריה. מבחינה היסטורית הוא מדווח על 30 שנותיה הראשונות של הקהילה המשיחית. הוא גם מהווה גשר שקושר את הקהילה החל מראשיתה אל כל הדורות הבאים. ראוי ללמוד ספר זה על מנת להבין את העקרונות שלפיהם צריכה הקהילה המשיחית להתנהל בכל דור ודור.

 

נושא מרכזי ומטרה

הנושא המרכזי של הספר מסוכם בצורה הטובה ביותר בא' 8. באותם ימים היה זה נוהג שכיח שהיסטוריון יפתח כרך שני שכתב בסיכום הכרך הראשון ובציון התוכן שצפויים לקרוא בחיבורו השני. לוקס סיכם את חיבורו הראשון בא' 1-3; הנושא המרכזי של החיבור השני מוצג במילים של ישוע: "תהיו עדיי הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ". יש כאן למעשה תיאור בראשי פרקים של ספר מעשי השליחים (ראה להלן בסעיף "מבנה וראשי פרקים").

נראה שמטרותיו הראשיות של הספר הן:

  1. להגיש דיווח היסטורי. ספר מעשי השליחים חשוב ביותר בתור דיווח היסטורי על שורשי המשיחיות. הוא מספר על ייסוד הקהילה – גוף המשיח, על התפשטות הבשורה, על ראשיתן של קהילות מקומיות, ועל הכרזת הבשורה על ידי השליחים וממשיכי דרכם. אחד ההיבטים הייחודיים של המשיחיות הוא בסיסה ההיסטורי המוצק. חיי ישוע המשיח ומשנתו זוכים לביסוס בארבעת סיפורי הבשורות, וספר מעשי השליחים מספק תיאור שווה-ערך של שורשי הקהילה.
  2. לשמש בתור דברי הסברה והתגוננות. ספר מעשי השליחים מתעד דברים שנאמרו להגנת ולהסברת המשיחיות הן ליהודים (למשל ד' 8-12) והן לגויים (למשל כ"ה 8-11), שכולם חותרים לישועת שומעיהם. הוא מראה איך התמודדה הקהילה הראשונה עם החשיבה הפגאנית והיהודית, עם הממשל הרומאי ועם החברה ההלניסטית.
    לוקס כנראה כתב את חיבורו זה בעוד שאול ממתין למשפטו ברומא. כאשר הובא המקרה שלו לפני השופטים, איזה תקציר משפטי טוב יותר יכול היה לעמוד לרשותו של שאול מאשר סיכום חיי ישוע, תולדות שורשי הקהילה (כולל פעילותו של שאול) ואוסף ראשוני של איגרות שאול?
  3. לספק הדרכה. ללוקס לא הייתה כל דרך לדעת כמה זמן תמשיך הקהילה להתקיים עלי אדמות, אבל כל עוד היא תתמיד במגמתה, ספר מעשי השליחים יהיה אחד ממדריכיה העיקריים. אנו רואים בספר עקרונות יסוד מיושמים במצבים שונים על רקע בעיות ורדיפות. עקרונות אלה ממשיכים להיות ברי יישום ורלוונטיים עד לשובו של המשיח.
  4. לתאר את ניצחון המשיחיות למרות הרדיפות הקשות. הצלחת הקהילה בהפצת הבשורה מירושלים עד לרומא ובהקמת קהילות מקומיות ברחבי האימפריה הרומית העידו על כך שהמשיחיות איננה מעשה ידי אדם גרידא. יד אלהים בדבר (ראה ה' 35-39).

 

מאפיינים
  1. פירוט היסטורי מדויק. כל אחד מעמודי ספר מעשי השליחים גדוש בפרטים ברורים ומדויקים, לשמחת לבבו של הקורא ההיסטוריון. המסופר בו מכסה תקופה של כ-30 שנה וחוצה ארצות, מירושלים לרומא. תיאורם של תקופות ומקומות אלה גדוש באנשים ותרבויות שונים, במגוון של מנגנוני ממשל, סצנות בבית המשפט בקיסריה, ואירועים דרמטיים שהתרחשו במקומות מרכזיים כאנטיוכיה, אפסוס, אתונה, קורינתוס ורומא. נזכרים בו גם מחוזות ברבריים ומרכזים יהודיים. והנה, ממצאים ארכיאולוגיים מגלים שלוקס משתמש בכל אחד מהמקרים במונחים נכונים עבור הזמן והמקום המתוארים. ביקורת עוינת לא הצליחה להפריך את דיוק התיאורים הפוליטיים והגיאוגרפיים המפורטים של לוקס.
  2. רמה ספרותית גבוהה. אוצר המילים של לוקס עשיר מזה של מחברי ברית חדשה אחרים, ונוסף לכך הוא גם משתמש במילים אלה בסגנונות ספרותיים שמתאימים לרקעים התרבותיים של המאורעות שאותם הוא מתאר. לפעמים הוא משתמש ביוונית טובה, קלאסית, ובמקרים אחרים הארמית הארץ ישראלית של המאה הראשונה משתקפת בצורת הביטוי שלו. הדבר מצביע על הקפדתו של לוקס להשתמש בשפה שמתאימה לזמן ולמקום שעליהם הוא כותב. הוא משתמש בביטויים ארמיים בתארו התרחשויות שקרו בארץ ישראל (פרקים א'-י"ב). אבל הביטויים הארמיים חדלים להופיע כאשר שאול מתרחק מהאזורים שבהם מתגוררים אנשים דוברי ארמית ועובר לארצות הלניסטיות.
  3. תיאור דרמטי. לוקס משתמש ביד אמן בנאומים ובדרשות שמוסיפים נופך דרמטי לסיפורו. לא רק שהם משובצים במרווחים שווים ומחולקים בצורה מאוזנת בין שמעון פטרוס ושאול, אלא שדברים שנשאו כמה אנשים אחרים מוסיפים גיוון וחיוניות למסופר. השימוש שעושה לוקס בפרטים מחייה את הפעולות המתוארות. אין בספרות הקדומה תיאור שעולה על סיפור הספינה הטרופה של לוקס, הכולל פרטים מעולם הספנות (פרק כ"ז). הספר מלא חיים, וקצב ההתרחשויות מהיר לכל אורכו.
  4. דיווח אוביקטיבי. העריכה הקפדנית של החומר בידי לוקס אינה פוגמת בדיוק התיאורים. האוביקטיביות של תיעודו מופגנת בכך שהוא מספר על הכישלון לצד ההצלחות, על הרע וגם על הטוב שבקהילה הראשונה. הוא מתאר את מורת הרוח ששררה בין היהודים דוברי היוונית לבין היהודים דוברי העברית (ו' 1) ואף מספר על מחלוקות שנתגלעו בין שאול ובר נבא (ט"ו 39) ומזכיר פילוגים וחילוקי דעות (ט"ו 2; כ"א 20-21).

 

מבנה וראשי פרקים

לוקס אורג יחדיו עניינים ודגשים שונים בספרו על ייסוד הקהילה ועל התפשטותה. מבנה ספרו סובב סביב [1] אנשי מפתח: שמעון פטרוס ושאול; [2] נושאים ומאורעות חשובים: תפקיד רוח הקודש, הכרזת הבשורה בצורה חלוצית בשדות חדשים, ישועת אנשים, גדילת הקהילה, והחיים בקרב העדה המשיחית; [3] בעיות משמעותיות: הסכסוך בין יהודים וגויים, רדיפת הקהילה בידי כמה גורמים יהודיים, משפטים בבתי דין יהודיים ורומאיים, עימותים עם גויים, וקשיים אחרים בשליחות המשיחית; [4] התקדמות גיאוגרפית: חמישה שלבים משמעותיים (כמצוטט להלן).

  1. שמעון פטרוס וראשית הקהילה בארץ ישראל (א'-י"ב)
    א. "בכל יהודה והגליל ובשומרון" (א' 1 – ט' 31; ראה ט' 31)
    מבוא (א' 1-2)
    2. פעילות המשיח עלי אדמות לאחר תחייתו (א' 3-11)
    3. תקופת ההמתנה לרוח הקודש (א' 12-26)
    4. ההתמלאות ברוח הקודש (ב')
    5. ריפוי איש פיסח ומאסר פטרוס ויוחנן (ג' 1 – ד' 31)
    6. שותפות בנכסים (ד' 32 – ה' 11)
    7. מאסר שנים עשר השליחים (ה' 12-42)
    8. בחירת שבעה שמשים (ו' 1-7)
    9. סטפנוס נעצר ונסקל (ו' 8 – ז' 60)
    10. אנשי קהילת ירושלים נפוצים בכל הארץ (ח' 1-4)
    11. פיליפוס מכריז את הבשורה (ח' 5-40)
    א) בשומרון (ח' 5-25)
    ב) לסריס האתיופי (ח' 26-40)
    12. שאול נכנע לישוע המשיח (ט' 1-31)
    ב. "עד פיניקיה וקפריסין ואנטיוכיה" (ט' 32 – י"ב 25; ראה י"א 19)
    1. פטרוס פועל בשירות הבשורה לאורך חוף הים התיכון (ט' 32 – י"א 18)
    א) מרפא את אינאס המשותק ומקים לתחייה את טביתא (ט' 32-43)
    ב) מבשר לקורנליוס את בשורת הישועה (י' 1 – י"א 18)
    2. קהילה חדשה באנטיוכיה, מורכבת מגויים (י"א 19-30)
    3. הורדוס רודף את הקהילה, וסופו (י"ב)
  2. שאול והתפשטות הקהילה המשיחית מאנטיוכיה עד רומא (י"ג-כ"ח)
    א. "הם עברו באזור פריגיה וגלטיה" (י"ג 1 – ט"ו 35; ראה ט"ז 6)
    מסעו הראשון של שאול להפצת הבשורה (י"ג-י"ד)
    2. התכנסות מועצת ירושלים (ט"ו 1-35)
    ב. "אל מקדוניה" (ט"ו 36 – כ"א 16; ראה ט"ז 10)
    1. מסעו השני של שאול להפצת הבשורה (ט"ו 36 – י"ח 22)
    2. מסעו השלישי של שאול להפצת הבשורה (י"ח 23 – כ"א 16)
    ג. "לרומא" (כ"א 17 – כ"ח 31; ראה כ"ח 14)
    1. מעצר שאול בירושלים (כ"א 17 – כ"ג 35)
    א) מאסר (כ"א 17 – כ"ב 29)
    ב) משפט לפני הסנהדרין (כ"ב 30 – כ"ג 11)
    ג) מעבר לקיסריה (כ"ג 12-35)
    2. שאול בכלא בקיסריה (כ"ד-כ"ו)
    א) משפט לפני פליקס (כ"ד)
    ב) משפט לפני פסטוס (כ"ה 1-12)
    ג) שימוע לפני פסטוס ואגריפס (כ"ה 13 – כ"ו 32)
    3. מסע לרומא (כ"ז 1 – כ"ח 15)
    4. שנתיים במאסר בית ברומא (כ"ח 16-31)

 

 

איגרות לקהילות

 

מחבר

שאול השליח הוא מחברה של איגרת זו (ראה א' 1). בכתבי הקהילה הקדומה לא הובעה התנגדות לעובדה זו. האיגרת מכילה מספר התייחסויות היסטוריות שמסכימות עם עובדות ידועות על חיי שאול. הדוקטרינות המובעות באיגרת טיפוסיות לשאול, כפי שעולה בבירור מהשוואה למכתבים אחרים שהוא כתב.

 

תאריך ומקום החיבור

האיגרת נכתבה כנראה בתחילת האביב בשנת 57. סביר מאד שהיה זה בזמן ששאול היה בעיצומו של מסעו השלישי בשליחות הפצת הבשורה, והתכונן לחזור לירושלים עם התרומות שאסף מהקהילות עבור המאמינים העניים בירושלים (ראה ט"ו 25-27). בט"ו 26 מצוין ששאול כבר קיבל תרומות מהקהילות במקדוניה ואכיה, כך שהוא כבר היה בקורינתוס. מאחר שכאשר כתב למאמינים בקורינתוס טרם ביקר שם (ראה קור"א ט"ז 1-4; קור"ב ח-ט'), הרי ששאול כתב את האיגרת לרומים לאחר כתיבת שתי האיגרות לקורינתיים (שזמנן סביבות שנת 55).

המקום שסביר ביותר שבו נתחברה האיגרת הוא או קורינתוס או קנכריאה (כ-10 ק"מ מקורינתוס), זאת עקב אזכור פיבי מקנכראה (ט"ז 1) וגאיוס, מארחו של שאול (ט"ז 23), שכנראה היה תושב קורינתוס (ראה קור"א א' 14). אפשר שגם ארסטוס (ט"ז 23) היה תושב קורינתוס (ראה טימ"ב ד' 20).

 

נמענים

נמעניה המקוריים של האיגרת היו אנשי קהילת רומא (א' 7), שהיו ברובם הגדול גויים. אבל אין ספק שהיה בקהילה מיעוט יהודי לא קטן (ראה א' 13; ד' 1; ט'-י"א). ייתכן ששאול שלח תחילה את המכתב כולו לקהילה ברומא, ולאחר מכן הוא או מישהו אחר השתמשו בתקצירו (פרקים א'-י"ד או א-ט"ו) בתפוצה כללית יותר (ראה פטר"ב ג' 15).

 

נושא עיקרי

הנושא הראשי ששאול מתמקד בו במכתב אל הרומים הוא בשורת הישועה הבסיסית: תכניתו של אלהים להושיע ולהצדיק, שמוצעת לכל המין האנושי – ליהודים ולגויים כאחד (א' 16-17). אמנם יש מי שמציעים שנושא האיגרת הוא הצדקה על ידי אמונה, אבל נראה שהגדרת נושא רחבה יותר מתאימה ומדייקת יותר. "צדקת האלהים" (א' 17) כוללת הצדקה על ידי אמונה, אבל היא כוללת גם רעיונות קרובים כמו אשמה, התקדשות וביטחון.

 

מטרה

לשאול היו מטרות שונות בכתיבת האיגרת:

  1. הוא כתב אותה כדי להכין את הדרך לקראת ביקורו הצפוי ברומא ונסיעתו הצפויה לספרד (א' 10-15; ט"ו 22-29).
  2. הוא כתב כדי להסביר את דרך הישועה הבסיסית לקהילה שלא למדה עדיין מפי אחד משליחי ישוע.
  3. הוא ביקש להסביר את הקשר הקיים בין היהודי והגוי במסגרת תכנית הגאולה המקיפה של אלהים. המאמינים הגויים, שהיוו את קבוצת הרוב בקהילה (י"ד 1), דחו את המאמינים היהודים מפני שהיהודים חשו עדיין חובה לשמור על חוקי כשרות ומועדים (י"ד 2-6).

 

נסיבות הכתיבה

כאשר כתב שאול איגרת זו, הוא שהה כנראה בקורינתוס (מה"ש כ' 2-3) במהלך מסעו השלישי. עבודתו באזורים המזרחיים שלחוף הים התיכון כמעט הסתיימה (ראה רומ' ט"ו 18-23) והוא השתוקק לבקר את אנשי קהילת רומא (ראה א' 11-12; ט"ו 23-24). אבל באותה עת לא היה ביכולתו לנסוע לרומא מפני שהרגיש שעליו למסור אישית את כספי התרומות שאסף מקהילות הגויים עבור המשיחיים העניים בירושלים (ראה ט"ו 25-28). לפיכך, במקום לנסוע לרומא, הוא שלח למאמינים שם מכתב כדי להכינם לקראת ביקורו הצפוי אצלם, כשיסור אליהם בדרכו לספרד (ראה ט"ו 23-24). שאול השתוקק כבר שנים רבות לבקר ברומא ולשרת את המאמינים (ראה א' 13-15), ואיגרת זו שימשה כהקדמה תיאולוגית שיטתית ומדוקדקת לקראת ביקורו המיוחל אצלם. מאחר שלא הכיר את קהילת רומא באופן אישי, אין הוא מרחיב את הדיבור על בעיותיה (אבל ראה י"ד 1 – ט"ו 13; והשווה גם לי"ג 1-7; ט"ז 17-18).

 

תוכן

שאול פותח את המכתב בסקירה על מצבו הרוחני של המין האנושי בכללותו. הוא מצביע על כך שיהודים וגויים כאחד הם חוטאים שזקוקים לישועה. ישועה זו ניתנת לאדם מידי אלהים באמצעות ישוע המשיח ומותו המכפר והגואל על הצלב. אבל את הקרבן הזה חובה לקבל באמונה – עיקרון שתמיד עמד ביסוד הקשר בין אלהים למין האנושי, כפי שנגלה מדוגמת אברהם. מאחר שהישועה היא רק תחילת החיים המשיחיים, שאול ממשיך ומראה כיצד זוכה המאמין לשחרור מהחטא, מהתורה ומהמוות – על ידי הזדהותו והתאחדותו עם מות המשיח ותחייתו, ועל ידי גבורת רוח הקודש ושכינתו בתוכו. אז מראה שאול שגם לעם ישראל, על אף חוסר אמונתו בהווה, יש מקום בתכנית הגאולה של האלהים הריבון. כרגע רק שארית בישראל מאמינים במשיח, ובינתיים הגויים נושעים, אבל תבוא עת ובה "כל ישראל ייוושע" (י"א 26). האיגרת מסתיימת בבקשה שמופנית לקוראים – ליישם את אמונתם המשיחית בדרכים מעשיות, הן במסגרת גוף המשיח והן בעולם. שאול מיטיב יותר מבכל איגרת אחרת להציג כאן בצורה מעמיקה ביותר את תוכן הבשורה המשיחית ואת השלכותיה להווה ולעתיד.

 

מאפיינים מיוחדים
  1. האיגרת השיטתית ביותר מבין איגרות שאול. המבנה שלה דומה יותר למאמר תיאולוגי מסודר מאשר למכתב.
  2. הדגשת עקרונות המשנה המשיחית (הדוקטרינה המשיחית). חשיבותם ומספרם של הנושאים התיאולוגיים ששאול נוגע בהם באיגרתו מרשימים ביותר: חטא, ישועה, חסד, אמונה, צדקה, הצדקה, התקדשות, גאולה, מוות ותחייה.
  3. שימוש נרחב בציטוטים מהתנ"ך. למרות ששאול מצטט רבות מהתנ"ך בכל מכתביו, באיגרת אל הרומים פיתוח הטיעונים מוכתב לעתים ונובע מציטוטים כאלה (ראה במיוחד בפרקים ט'-י"א).
  4. דאגה עמוקה לעם ישראל. שאול כותב על מעמדו העכשווי, על הקשר לגויים ועל ישועתו הסופית של עם ישראל.

 

ראשי פרקים
  1. מבוא (א' 1-15)
  2. הנושא המרכזי: צדקת האלהים (א' 16-17)
  • כל בני האדם מחוסרי צדקה הם (א' 18 – ג' 20)
    א. הגויים (א' 18-32)
    ב. היהודים (ב' 1 – ג' 8)
    ג. סיכום: כל בני האדם (ג' 9-20)
  1. ייחוס צדקתו של אחר למאמין: הצדקה (ג' 21 – ה' 21)
    א. באמצעות המשיח (ג' 21-26)
    ב. קבלת צדקה זו על ידי אמונה (ג' 27 – ד' 25)
    קביעת העיקרון (ג' 27-31)
    2. הסבר ודוגמאות לעיקרון (ד')
    ג. פרי הצדקה (ה' 1-11)
    ד. סיכום: חטא האדם בהשוואה למתנת הצדקה שאלהים נותן (ה' 12-21)
  2. האצלת צדקתו של אחר למאמין: התקדשות (ו'-ח')
    א. שחרור משעבוד החטא (ו')
    ב. שחרור מהרשעת התורה (ז')
    ג. חיים בגבורת רוח הקודש (ח')
  3. סנגוריה על צדקת האלהים: הבעיה שבמאיסה בעם ישראל (ט'-י"א)
    א. הצדק שבדחיית ישראל (ט' 1-29)
    ב. הסיבה לדחיית ישראל (ט' 30 – י' 21)
    ג. עובדות שמצמצמות את הקושי (י"א)
    הדחייה איננה מוחלטת (י"א 1-10)
    2. הדחייה איננה סופית (י"א 11-24)
    3. מטרתו הסופית של אלהים היא סליחה ורחמים (י"א 25-36)
  • יישום הצדקה הלכה למעשה (י"ב 1 – ט"ו 13)
    א. בגוף המשיח – הקהילה המשיחית (י"ב)
    ב. בעולם (י"ג)
    ג. בקרב משיחיים חלשים וחזקים (י"ד 1 – ט"ו 13)
  • סיום (ט"ו 14-33)
  1. המלצות ודרישות שלום (ט"ז)

 

 

 

מחבר וזמן חיבור

האיגרת עצמה (א' 1-2; ט"ז 21) וגם אבות הכנסייה מכירים בכך ששאול הוא המחבר. קלמנס איש רומא העיד על כך כבר בשנת 96 לס', וכיום זו עובדה מוסכמת על כל חוקרי הברית חדשה. המכתב חובר סביבות שנת 55, לקראת סוף תקופת שלוש השנים שבהן התגורר שאול באפסוס (ראה ט"ז 5-9; מה"ש כ' 31). מהערתו, שהוא יישאר באפסוס עד חג השבועות (קור"א ט"ז 8), ברור שכאשר כתב את האיגרת הראשונה לקורינתים, הוא התכוון להישאר שם פחות משנה.

 

העיר קורינתוס

מעריכים כי בימי שאול מנתה אוכלוסייתה של קורינתוס כ-250,000 אנשים חופשיים, ועוד כ-400,000 עבדים. מבחינות מסוימות הייתה זו העיר הראשית ביוון:

  1. מסחר. מיקומה בקרבת מיצרי קורינתוס הפך אותה לצומת דרכים שבו עברו נוסעים וסוחרים רבים. היו בה שני נמלים: 1) נמל קנכראה, במרחק כ-10 ק"מ מזרחית לעיר, ליד מפרץ סרוניק , 2) נמל ליקאום, כ-5 ק"מ מערבה על גדת מפרץ קורינתוס. הסחורות הועברו על פני מיצרי היבשה בדיולקוס (Diolkos) – דרך שעליה נגררו ספינות קטנות על מטענן, ומטענן של ספינות גדולות יותר הועבר עליה מצד אחד לשני על גבי עגלות. בעיר עברו סחורות שנשלחו מאיטליה וספרד למערב, ומאסיה הקטנה, פיניקיה ומצריים למזרח.
  2. תרבות. למרות שקורינתוס לא הייתה עיר אוניברסיטאית כמו אתונה, בכל זאת התאפיינה בתרבות יוונית טיפוסית. תושביה התעניינו בפילוסופיה יוונית וייחסו חשיבות מרובה לחכמה ודעת.
  3. דת. בקורינתוס היו לפחות 12 מקדשים. לא ידוע בוודאות באם כולם היו בשימוש בזמנו של שאול. אחד הנודעים לשמצה היה מקדש אפרודיטה, אלת האהבה, שפריצות מינית הייתה חלק מהפולחן לה. כארבע מאות מטר צפונית לתיאטרון ניצב מקדש אסקלפיוס, אל הרפואה, ובמרכז העיר היה בנוי מאז המאה ה-6 לפנה"ס מקדשו של אפולו. היהודים בנו בעיר גם בית כנסת; כתובת שנחקקה על משקופו נמצאה והיא מוצגת במוזיאון בקורינתוס העתיקה.
  4. זנות ופריצות. כמו כל עיר מסחר גדולה, גם קורינתוס הייתה מרכז לפריצות בוטה ומשולחת רסן. פולחן אפרודיטה עודד זנות בשם הדת. בזמן מסוים שירתו במקדשה 1,000 קדשות. הפריצות המינית בקורינתוס הייתה כל כך מפורסמת עד ששם העיר בהטיה הפך להיות פועל שמשמעותו "לזנות". עם רקע כזה, אין פלא שקהילת קורינתוס סבלה מבעיות רבות.

 

עילת הכתיבה והמטרה

שאול עודכן מפי מקורות אחדים בנוגע למצב ששרר בקהילת קורינתוס. בני משפחת כלואה מסרו לו על המריבות שהתפתחו בקהילה (א' 11). שלושה אנשים – סטפנס, פורטונטוס ואכיקוס – באו אל שאול לאפסוס על מנת לסייע בדרך כלשהי לעבודתו (ט"ז 17), אבל אין אנו יודעים אם הם אלה שנמנו עם בני משפחת כלואה.

חלק מהמבקרים הביאו עימם מידע מדאיג לגבי פריצות מינית (פרקים ה'-ו'), שרווחה בקהילת קורינתוס כמעט מאז ייסודה. מה' 9-10 ברור ששאול כבר כתב להם בעבר בנוגע לאי הקפדה על טוהר מוסרי. הוא הורה למאמינים "שלא להתערב עם זונים" (שם, 9). מאחר שלא הובן כהלכה, הוא נאלץ כעת להבהיר את הוראתו (ה' 10-11) ולדרוש מהם לנקוט בצעדים מיידיים וקיצוניים (ה' 3-5, 13).

מבקרים אחרים מקורינתוס הביאו איתם מכתב מהקהילה ובו שאלות בעניינים שונים שנזקקו לגביהם לעצתו של שאול (ראה ז' 1; השווה ח' 1; י"ב 1; ט"ז 1).

ברור שלמרות שהקהילה התברכה במתנות רוחניות לרוב (ראה א' 4-7), לא היו בה בגרות ורוחניות (ג' 1-4). שאול כתב להם על מנת: [1] להדריך ולבנות את הקהילה בתחומים שבהם הייתה חלשה, ולתקן מנהגים שגויים כמו מחלוקות (א' 10 – ד' 21), זנות (פרק ה'; ו' 12-20), הגשת תביעות משפטיות בבתי דין פגאניים (ו' 1-8) וניצול לרעה של סעודה האדון (י"א 17-34). [2] לתקן תורת שקר בנושא התחייה (פרק ט"ו); [3] לתת להם הנחיות לגבי התרומה למאמינים העניים בירושלים (ט"ז 1-4).

 

נושא מרכזי

הנושא המרכזי שעומד במרכז האיגרת הוא בעיות והתנהגות המשיחית בלתי הולמת בתוך הקהילה. לפיכך היא עוסקת בתהליך ההתקדשות, בפיתוח מתמשך של קדושת האופי. ניכר שהבעיות בקהילת קורינתוס הדאיגו מאד את שאול, כיאה לרועה עדה אמיתי הדואג לצאן מרעיתו.

 

נגיעה לימינו

איגרת זו מתאימה מאד גם לקהילת המשיח בימינו – כהדרכה וכהשראה. רבות מהשאלות והבעיות שקהילת קורינתוס התמודדה איתן מטרידות גם אותנו: חוסר בגרות, אי יציבות, מחלוקות, קנאה וצרות עין, תביעות משפטיות, בעיות בחיי הנישואין, פריצות מינית ושימוש לא נכון במתנות הרוחניות. אבל למרות ההתמקדות הזו על הבעיות, הספר מכיל כמה מהפרקים הידועים והאהובים ביותר בכל כתבי הקודש, כמו למשל פרק י"ג (על אהבה) ופרק ט"ו (על התחייה).

 

מבנה בראשי פרקים
  1. הקדמה (א' 1-9)
  2. מחלוקות בקהילה (א' 10 – ד' 21)
    א. המחלוקות (א' 10-17)
    ב. גורמי המחלוקות (א' 18 – ד' 13)
    תפיסה שגויה של המסר המשיחי (א' 18 – ג' 4)
    2. תפיסה שגויה לגבי משרתי המשיח (ג' 5 – ד' 5)
    3. תפיסה שגויה של הזהות המשיחית (ד' 6-13)
    ג. אזהרה והוראה ליישב את המחלוקות (ד' 14-21)
  • אי סדרים מוסריים ואתיים בחיי הקהילה (ה'-ו')
    א. אי הקפדה על קיום המשמעת בקהילה (ה')
    ב. הגשת תביעות נגד אחים לפני שופטים לא-מאמינים (ו' 1-11)
    ג. הפקרות או זנות (ו' 12-20)
  1. הנחיות לגבי נישואין (ז')
    א. הפרולוג: עקרונות כלליים (ז' 1-7)
    ב. בעיותיהם של הנשואים (ז' 8-24)
    ג. בעיותיהם של הרווקים (ז' 25-40)
  2. הנחיות לגבי מנהגים שנויים במחלוקת (ח' 1 – י"א 1)
    א. העקרונות המעורבים (ח')
    ב. דוגמאות להמחשת העקרונות (ט')
    ג. אזהרה מההיסטוריה של ישראל (י' 1-22)
    ד. יישום העקרונות (י' 23 – י"א 1)
  3. הנחיות לגבי עבודת אלהים בציבור (י"א 2 – י"ד 40)
    א. עבודת אלהים בצורה הולמת (י"א 2-16)
    ב. סעודת האדון (י"א 17-34)
    ג. מתנות רוחניות (י"ב-י"ד)
    המבחן (י"ב 1-3)
    2. האחדות (י"ב 4-11)
    3. מגוון המתנות (י"ב 12-31)
    4. הכורח להשתמש במתנות באהבה (י"ב 31 – י"ג 13)
    5. הנבואה חשובה מהדיבור בלשונות (י"ד 1-25)
    6. כללים לגבי סדר עבודת האלהים בציבור (י"ד 26-40)
  • תחיית המתים (ט"ו)
    א. ודאות התחייה (ט"ו 1-34)
    ב. בחינת טענות המערערות עליה (ט"ו 35-57)
    ג. פנייה אישית אחרונה(ט"ו 58)
  • סיום: עניינים מעשיים ואישיים (ט"ז)

 

מחבר

שאול חיבר איגרת זו (ראה א' 1; י' 10). סגנונו הייחודי ניכר בה והחומר האוטוביוגרפי שהיא מכילה רב יותר מכל כתביו האחרים.

 

מועד חיבור האיגרת

הראיות הקיימות מצביעות על שנת 55 לס' כזמן משוער סביר לכתיבת איגרת זו. מקור"א ט"ז 5-8 אנו מסיקים שהאיגרת הראשונה אל הקורינתים נכתבה מאפסוס לפני חג השבועות (החל באביב) ושהאיגרת השנייה אליהם נכתבה מאוחר יותר באותה שנה, לפני תחילת החורף. לפי קור"ב ב' 13; ז' 5 ניתן להבין שהיא נכתבה ממקדוניה.

 

נמענים

הברכות הפותחות את המכתב מופנות לקהילה בקורינתוס ולמשיחיים ברחבי אכיה (הפרובינציה הרומית שכללה את כל שטח יוון מדרום למקדוניה).

 

מטרה

מורי שקר חדרו לקהילת קורינתוס, הטילו דופי ביושרו של שאול וערערו על סמכותו כשליח. מאחר שהוא הודיע על שינוי בתכנית מסעותיו שבגללו יבקר אצל הקורינתים רק ביקור אחד (ארוך) במקום שני ביקורים (קצרים), יריביו אלה טענו שאין לסמוך על דבריו. הם גם אמרו ששאול איננו שליח אמת ושהוא לקח לעצמו את הכסף שהם אספו עבור המאמינים העניים מירושלים. שאול מבקש מהמאמינים בקורינתוס לזכור שהתנהגותו וחייו האישיים ביניהם היו תמיד הגונים ושמסר הישועה משנה-החיים שבפיו הוא אמת לאמיתה. הוא דוחק בהם להתכונן לקראת ביקורו הקרוב על ידי השלמת איסוף התרומות שהחלו בו שנה קודם לכן, ועל ידי טיפול במחרחרי הריב שבקרבם. הוא מתרה בהם שהוא מתכוון בכובד ראש לכל מה שהוא כותב.

 

מבנה

מבנה האיגרת קשור בעיקרו לנושא ביקורו השלישי הצפוי של שאול בקורינתוס. היא מתחלקת באופן טבעי לשלושה חלקים:

  1. שאול מסביר את הסיבה לשינוי בתכניות המסע שלו (א'-ז')
  2. שאול מעודד את המאמינים בקורינתוס להשלים את איסוף התרומות לקראת הגעתו (ח'-ט')
  3. שאול מדגיש שבואו ודאי, שהוא שליח אמת ושהוא מוכן, בתוקף היותו שליח, להשליט סדר ומשמעת במידת הצורך (י'-י"ג)

 

אחדות

חוקרים אחדים פקפקו באחדותו של מכתב זה (הערה: ב' 3-4 מזכיר מכתב קודם שנשלח אל הקורינתים – כנראה האיגרת הראשונה אליהם, כפי שהיה מוסכם על הכל מאז המאה הראשונה. אבל לאחרונה הועלתה סברה שמדובר במכתב אחר, שנכתב אחרי קור"א ולפני קור"ב. חלק מהמצדדים בתיאוריה זו סבורים שהמכתב אבד, אחרים מזהים אותו או את חלקו בארבעת פרקיה האחרונים של האיגרת השנייה לקורינתים. הם טוענים שפרקים אלה חריגים בהשוואה לקודמיהם ושהם מתאימים לתיאור של מה שנכתב "מתוך מצוקה רבה ועגמת לב". בכל אופן אין בנמצא שום עדות היסטורית לכך שאחדותה או מהימנותה של האיגרת השנייה לקורינתים הייתה אי פעם נושא שנוי במחלוקת), אבל הוא יוצר מכלול שלם ובעל לכידות, כפי שמעיד המבנה שלו (ראה לעיל). כל המסורות הקדומות מאשרות פה אחד את אחידותו (אבות הכנסייה הקדומה, למשל, הכירו אותו רק בצורתו העכשווית). יותר מכך, אף לא אחד מכתבי היד היווניים איננו מפצל את הספר לחלקים.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. אפולוגטי בעיקרו: שאול מסביר את התנהגותו ופעילותו כשליח הבשורה (א'-ז')
    א. ברכות שלום (א' 1-2)
    ב. דברי תודה לנחמת האל בעת צרה (א' 3-11)
    ג. יושר מניעיו של שאול והתנהגותו (א' 12 – ב' 4)
    ד. סליחה לאיש שציער את הקורינתים (ב' 5-11)
    ה. אלהים מוביל במסע הניצחון (ב' 12-17)
    ו. המאמינים בקורינתוס – איגרת המשיח (ג' 1-11)
    ז. הבטה בכבוד האלהים בפנים מגולים (ג' 12 – ד' 6)
    ח. אוצר בכלי חרס (ד' 7-16)
    ט. המוות ומשמעותו עבור המשיחי (ד' 16 – ה' 10)
    י. פיוס (ה' 11 – ו' 10)
    י"א. פנייתו של אב רוחני אל ילדיו (ו' 11 – ז' 4)
    י"ב. הפגישה עם טיטוס (ז' 5-16)
  2. מדרבן: איסוף תרומות עבור המשיחיים בירושלים (ח'-ט')
    א. מעורר אותם לתת בנדיבות (ח' 1-15)
    ב. טיטוס ומלוויו נשלחים לקורינתוס (ח' 16 – ט' 5)
  • פולמוסי: שאול מסנגר על סמכותו כשליח (י'-י"ג)
    א. שאול מסנגר על סמכותו כשליח ועל תחום שליחותו (י')
    ב. שאול נאלץ להתגאות (י"א-י"ב)
    ג. אזהרות אחרונות (י"ג 1-10)
    ד. סיום (י"ג 11-14)

 

 

מחבר

לפי הפסוק הפותח את האיגרת ניתן לזהות ששאול השליח הוא המחבר. מלבד כמה חוקרים מהמאה ה-19, איש לא הטיל ספק רציני בכך.

 

תיארוך ויעד

זמן חיבורה של האיגרת אל הגלטים תלוי במידה רבה ביעד שאליו היא נשלחה. בנושא זה קיימות שתי השקפות:

  1. התיאוריה הצפונית. על פי דעה ותיקה זו הופנה המכתב לקהילות בצפון-מרכז אסיה הקטנה (פסינוס, אנקירה וטאביום), אזור שבו התיישבו הגאלים לאחר פלישתם במאה ה-3 לפנה"ס. סבורים ששאול ביקר באזור זה במהלך מסעו השני להפצת הבשורה, למרות שספר מעשי השליחים אינו מזכיר ביקור שכזה. האיגרת אל הגלטיים, נטען, חוברה בין השנים 53 ו-57 לס' באפסוס או במקדוניה.
  2. התיאוריה הדרומית. לפי דעה זו, האיגרת אל הגלטיים נכתבה לקהילות בדרום הפרובינציה הרומית גלטיה (אנטיוכיה, איקוניום, ליסטרה ודרבי), קהילות ששאול ייסד במהלך מסעו הראשון. חלק מהחוקרים מאמינים שהאיגרת נכתבה באנטיוכיה שבסוריה בשנים 48-49, אחרי מסעו הראשון של שאול ולפני התכנסות מועצת ירושלים (מה"ש ט"ו). אחרים אומרים שהיא נכתבה באנטיוכיה שבסוריה או בקורינתוס בין השנים 51 ו-53.

 

נסיבות ומטרה

המייהדים היו יהודים משיחיים שהאמינו, בין היתר, שחלק מהטקסים הדתיים המצווים בתנ"ך עדיין מחייבים את קהילת הברית החדשה. לאחר ששאול הכריז את הבשורה בהצלחה בגלטיה וגויים לא מעטים האמינו במשיח, התעקשו המייהדים שיש לחייב את המאמינים הגויים החדשים לקיים מצוות מקראיות מסוימות, ובמיוחד את המילה. ייתכן שהם הונעו על ידי הרצון למנוע רדיפות מצד יהודים קנאים שהתנגדו להתרועעותם עם גויים (ראה ו' 12). המייהדים טענו ששאול איננו שליח אמת, ושבגלל שרצה להפוך את המסר המשיחי למושך יותר עבור הגויים, הוא סילק מהבשורה חלק מדרישות התורה.

שאול הגיב על ההאשמות בהוכיחו בבירור את הסמכות הנתונה בידיו בתור שליח, מה שמבסס את אמיתות הבשורה שהוא הטיף. יריביו עיוותו את בשורת החסד כשהציבו דרישות נוספות שיש למלאן כתנאי להיצדקות (כמו למשל מעשי התורה), והיו עלולים – אם לא יעצרו בעדם – לשעבד את המאמינים החדשים לתורה ולליגליזם. האדם נצדק אך ורק בחסד ובאמצעות אמונה, ועליו לחיות את חייו החדשים באמונה ובחירות רוח הקודש.

 

משנה תיאולוגית

האיגרת אל הגלטים היא חיבור אפולוגטי משכנע ונמרץ שמסביר בבירור את העיקרון היסודי של הברית החדשה – שהאדם נצדק באמונה בישוע המשיח, לא פחות מזה ולא יותר מזה, ושהוא מתקדש לא על ידי מעשים ליגליסטיים אלא מהציות הנובע מאמונה במה שאלהים עשה עבורו, עושה בו ועושה דרכו בחסד המשיח ורוח הקודש ובגבורתם. הרפורמציה התחוללה כתוצאה מגילויו מחדש של מסר האיגרת. רבים מכנים את האיגרת אל הגלטים בשם "ספרו של לותר" מפני שמרטין לותר הרבה לצטט ממנה בכתביו ובטיעוניו נגד התיאולוגיה שרווחה בימיו. פסוק מפתח באיגרת הוא ב' 16. (הערה: שלוש פעמים אומר לנו שאול בפסוק זה שאיש אינו נצדק על ידי קיום מצוות התורה, ושלוש פעמים הוא מדגיש את הכורח להאמין ולבטוח במשיח. שאול אינו ממעיט בערכה של התורה עצמה, שאותה הגדיר במקום אחר כקדושה, ישרה וטובה (רומ' ז' 12), אלא מתקומם נגד התייחסות לא נכונה למצוותיה, שהפך את הציות למצוות לתנאי ויסוד לישועה. האמונה היא האמצעי שבאמצעותו נצדקים, ולא היסוד והתנאי להצדקה.)

 

מבנה בראשי פרקים
  1. הקדמה (א' 1-9)
    א. ברכות שלום (א' 1-5)
    ב. גינוי (א' 6-9)
  2. חלק אישי: הוכחת אמינותו של שליח החירות והאמונה (א' 10 – ב' 21)
    א. שאול קיבל את בשורתו בהתגלות מיוחדת (א' 10-12)
    ב. בשורתו של שאול נסמכה על השליחים מירושלים ועל הקהילות ביהודה (א' 13 – ב' 21)
    מעידים על כך פעליו הראשונים כמשיחי (א' 13-17)
    2. מעיד על כך ביקורו הראשון בירושלים כמאמין (א' 18-24)
    3. מעיד על כך ביקורו בירושלים 14 שנה לאחר מכן (ב' 1-10)
    4. מעידה על כך נזיפתו בשמעון פטרוס באנטיוכיה (ב' 11-21)
  • חלק דוקטרינאלי: אישוש דוקטרינת החירות והאמונה (ג'-ד')
    א. התנסות הגלטים בבשורה (ג' 1-5)
    ב. אמונת אברהם (ג' 6-9)
    ג. קללת התורה (ג' 10-14)
    ד. עליונות תוקף ההבטחה (ג' 15-18)
    ה. מטרת התורה (ג' 19-25)
    ו. בנים, לא עבדים (ג' 26 – ד' 11)
    ז. הפצרה שלא יהיו עבדים לתורה (ד' 12-20)
    ח. הגר ושרה: שתי הבריתות (ד' 21-31)
  1. חלק מעשי: חיי חירות ואמונה הלכה למעשה (ה' 1 – ו' 10)
    א. קריאה לעמוד בחירות ולא להשתעבד שוב (ה' 1-12)
    ב. חיים לפי הרוח, לא לפי הבשר (ה' 13-26)
    ג. עזרה הדדית
  2. סיום (ו' 11-18)

 

 

מחבר, תיארוך ומקום הכתיבה

מחבר האיגרת מזדהה כשאול (א' 1; ג' 1; ראה גם ג' 7, 13; ד' 1; ו' 19-20). עקב העדר ברכות הפתיחה האישיות המאפיינות את שאול והדמיון הלשוני של חלקים רבים לאיגרת אל הקולוסים, יש מי שסבורים, בנוסף לסיבות אחרות, שאין לייחס את חיבור האיגרת אל האפסים לשאול השליח. אבל, מכתב זה היה כנראה מכתב שהופץ ברבים וכוון לקהילות אחרות בנוסף לזו שבאפסוס (ראה למשל א' 15: מעט מוזר ששאול, שהתגורר מספר שנים באפסוס, כותב כאן "לאחר ששמעתי על אמונתכם וגו'", אך ניתן להסביר זאת אם האיגרת נכתבה כמכתב לתפוצה רחבה – שהוא מתייחס לחדשות ששמע מהאזור כולו, שרק בחלקו הוא ביקר אישית. ו' 21-23: שאול מסיים את האיגרת ללא ברכות השלום האישיות שחותמות בדרך כלל את מכתביו, מה שמובן אם אכן נועד המכתב לתפוצה רחבה). אפשר ששאול חיבר את האיגרת אל האפסים בערך באותו הזמן שבו כתב את המכתב לקולוסים, סביבות שנת 60 לס', בעת מאסרו ברומא (ראה ג' 1, 4; ו' 20).

 

העיר אפסוס

אפסוס הייתה העיר החשובה ביותר במערב אסיה הקטנה (תורכיה של ימינו). היה בה נמל ששכן באותה תקופה על נהר ה Cayster, שנשפך לתוך הים האיגאי. מאחר שאפסוס שכנה גם על צומת דרכי מסחר ראשיות, היא הפכה למרכז מסחר חשוב. גאוותה הייתה על המקדש לאלה הרומית דיאנה (ארטמיס היוונית, ראה למשל מה"ש י"ט 23-31), שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל.  אפסוס שימשה את שאול כמרכז להכרזת הבשורה משך כשלוש שנים ונראה שהקהילה בעיר שגשגה זמן מה, אבל מאוחר יותר נזקקה לאזהרה הכלולה בספר ההתגלות ב' 1-7.

 

המסר

שלא כמו אחדים מהמכתבים האחרים שחוברו בידי שאול, האיגרת אל האפסים איננה עוסקת בטעות או כפירה מסוימות. שאול כתב על מנת להרחיב את אופקיהם של קוראיו, כדי שיוכלו להבין טוב יותר את הממדים של התכנית והחסד הנצחיים של אלהים, ולהעריך את המטרות הנעלות שאלהים מציב עבור הקהילה.

המכתב נפתח בסדרת קביעות על ברכותיו של אלהים, שמשובץ בהן מגוון מרשים של הערות שמסבות את תשומת הלב לחכמת האלהים, לתכניות שתכנן מקדם ולמטרותיו. שאול מדגיש שנושענו, לא רק לטובתנו האישית, אלא גם כדי להלל את אלהים ולהביא לו כבוד. פסגת המטרה שאלהים חותר אליה, "במלאת העתים", היא לקבץ את הכל בכפיפות למשיח (א' 10). חיוני ביותר שהמשיחיים יבינו זאת, לכן בא' 15-23 שאול מתפלל ומבקש עבורם הבנה (תפילה שנייה מופיעה בג' 14-21).

לאחר שהסביר את המטרות הנעלות שאלהים מציב עבור הקהילה, שאול ממשיך ומראה את הצעדים המובילים להגשמתן. ראשית, אלהים התפייס וקירב אליו בחסדו אנשים מסוימים (ב' 1-10). שנית, אלהים פייס בין האנשים הנושעים האלה לבין עצמם, שכן המשיח ניתץ את המחיצות באמצעות מותו (ב' 11-22). ויתרה מכך: אלהים איחד את האנשים המפויסים האלה בגוף אחד, הקהילה. זהו "מסתורין" או "רז" שלא היה ידוע במלואו עד שנגלה לשאול (ג' 1-6). כעת שאול יכול לקבוע ביתר בהירות מה אלהים יעד לקהילה – שתהיה האמצעי שדרכו הוא יפגין את חכמתו לרשויות ולממשלות שבשמים (ג' 7-13). החזרה על "בשמים" (א' 3, 20; ב' 6; ג' 10; ו' 12) מבהירה שהקיום המשיחי איננו רק עניין לקיום עלי אדמות. הוא מקבל את משמעותו וחשיבותו ממרום, שם יושב המשיח לימין אלהים האב (א' 20).

יחד עם זאת אנו חיים את החיים האלה עלי אדמות, וכאן ממשיכים חיי היום יום של המאמין להיות אפיק להוציא לפועל את היעדים שאלהים קבע. המשיח שעלה למרום נתן "מתנות" לאנשי קהילתו כדי לאפשר להם לשרת זה את זה ולהעמיק בדרך זו את אחדותם ובגרותם (ד' 1-16). אחדות הקהילה בהנהגת המשיח מצביעה על האיחוד העתידי של "הכל בשמים ובארץ" בהנהגת המשיח (א' 10). חיי הטוהר ויחס הכבוד ההדדי החדשים עומדים בניגוד לדרך החיים הישנה ללא המשיח (ד' 17 – ו' 9). אלה שהינם "חזקים באדון" מנצחים את הרע במלחמה הרוחנית הקשה, בעיקר בכוח התפילה (ו' 10-20).

 

מבנה בראשי פרקים
  1. ברכות שלום (א' 1-2)
  2. תוכניתו של אלהים: תהילת כבוד המשיח ומרותו (א' 3-14)
  • תפילה: שהמשיחיים יבינו למה אלהים חותר ומה נעלה גדולת גבורתו (א' 15-23)
  1. צעדים להגשמת מטרת האלהים (ב'-ג')
    א. ישועתם של אנשים בחסד (ב' 1-10)
    ב. פיוס בין היהודים והגויים באמצעות הצלב (ב' 11-18)
    ג. אחדות היהודים והגויים בגוף המשיח (ב' 19-22)
    ד. התגלות חכמת האלהים באמצעות הקהילה (ג' 1-13)
    ה. תפילה: לדעת בצורה עמוקה יותר את מלוא האלהים (ג' 14-21)
  2. דרכים מעשיות להגשמת מטרת האלהים בקהילה (ד' 1 – ו' 20)
    א. אחדות (ד' 1-6)
    ב. בגרות (ד' 7-16)
    ג. חיים חדשים (ד' 17 – ה' 20)
    ד. כבוד הדדי במערכות היחסים האישיות (ה' 21 – ו' 9)
    העיקרון (ה' 21)
    2. בעלים ונשים (ה' 22-33)
    3. בנים והורים (ו' 1-4)
    4. עבדים ואדונים (ו' 5-9)
    ה. מקור הכוח במאבק הרוחני (ו' 10-20)
  3. סיום, ברכות אחרונות (ו' 21-24)

 

מחבר, תיארוך ומקום הכתיבה

הקהילה הקדומה העידה פה אחד שהאיגרת אל הפיליפים נכתבה בידי שאול השליח (ראה א' 1). המכתב טבוע בחותם של אמינות. ההתייחסויות האישיות הרבות של המחבר מתאימות למה שידוע לנו אודות שאול מספרים אחרים בברית החדשה.

ברור ששאול כתב את האיגרת מבית הכלא (ראה א' 13-14). יש הטוענים שמדובר בכליאתו באפסוס, אולי סביבות השנים 53-55; אחרים סבורים שמדובר בקיסריה, סביבות 57-59 לס'. אבל מיטב הראיות מצביעות על רומא כעל מקור המכתב, בשנת 61 בערך. הדבר מתאים היטב לתיאור מאסר הבית של שאול, בספר מעשי השליחים כ"ח 14-31. כאשר כתב את האיגרת אל הפיליפים, שאול לא היה מושלך בבור הכלא כפי שהיה כשכתב את האיגרת השנייה לטימותיאוס. הוא התגורר בבית ששכר לעצמו, שבו היה חופשי משך שנתיים לספר את הבשורה לכל מבקריו.

 

מטרה

מטרתו העיקרית של שאול בכתיבת איגרת זו הייתה להודות לאנשי קהילת פיליפי על המתנה ששלחו לו כששמעו שהוא עצור ברומא (א' 5; ד' 10-19). אבל הוא מנצל את ההזדמנות להשגת כמה מטרות נוספות: [1] לדווח על מצבו (א' 12-26; ד' 10-19), [2] לעודד את הפיליפים לעמוד איתן אל מול הרדיפות ולשמוח למרות הנסיבות הקשות (א' 27-30; ד' 4), [3] להתרות בהם להיות ענווים ומאוחדים (ב' 1-11; ד' 2-5), [4] להמליץ לקהילת הפיליפים על טימותיאוס ואפפרודיטוס (ב' 19-30), [5] להזהיר את הפיליפים מפני המייהדים (הליגליסטים) ומפני פורקי עול המוסר שביניהם (פרק ג').

 

נמענים

העיר פיליפי נקראה על שם פיליפוס השני מלך מקדוניה, אביו של אלכסנדר הגדול. היא הייתה מושבה רומאית משגשגת, ומשמעות הדבר הייתה שאזרחי פיליפי היו גם אזרחי העיר רומא עצמה. הם התגאו בהיותם רומאים (ראה מה"ש ט"ז 21), התלבשו כרומאים ורבים מהם דיברו לטינית. אין ספק שזהו הרקע לדברי שאול על אזרחותם השמימית של המאמינים (פיל' ג' 20-21). רבים מאנשי פיליפי היו חיילים משוחררים שקיבלו אדמות בקרבת העיר ובתמורה שירתו ככוח צבאי בעיר גבול זו. העובדה שפיליפי הייתה מושבה רומית עשויה להסביר את מיעוט התושבים היהודיים בה, שמספרם לא הספיק להקמת בית כנסת, ואת העובדה ששאול אינו מצטט מהתנ"ך באיגרת זו.

 

מאפיינים
  1. האיגרת אל הפיליפים אינה מכילה כל ציטוט מהתנ"ך.
  2. זהו מכתב תודה של שליח בשורה שבו הוא מדווח על התקדמות עבודתו.
  3. האיגרת מתארת חיים משיחיים חיוניים במיוחד: [1] נמיכות רוח (ב' 1-4); [2] רדיפה אחרי המטרה (ג' 13-14); [3] ללא פחד (ד' 6); [4] עם היכולת לעשות את כל הדברים (ד' 13).
  4. היא מרבה לדבר על השמחה. מילה זו והטיות הפועל "לשמוח" מופיעות כ-14 פעמים באיגרת.
  5. היא מכילה את אחד הקטעים הכריסטולוגיים (שעוסקים במשיח) המעמיקים ביותר בברית החדשה (ב' 5-11). למרות שזהו דיון מעמיק כל כך, הוא משמש כאן את שאול בעיקר למטרת המחשה.
מבנה בראשי פרקים
  1. ברכות שלום (א' 1-2)
  2. דברי תודה ותפילה למען הפיליפים (א' 3-11)
  • מצבו האישי של שאול (א' 12-26)
  1. דברי תוכחה ועידוד (א' 27 – ב' 18)
    א. התנהגות ראויה לבשורת המשיח (א' 27-30)
    ב. לנהוג כדוגמת המשיח ולשרת את הזולת (ב' 1-18)
  2. שותפיו של שאול בעבודת הבשורה (ב' 19-30)
    א. טימותיאוס (ב' 19-24)
    ב. אפפרודיטוס (ב' 25-30)
  3. אזהרות מפני מייהדים ומפני פורקי עול המוסר (ג' 1 – ד' 1)
    א. מפני מייהדים או ליגליסטים (ג' 1-16)
    ב. מפני המופקרים (ג' 17 – ד' 1)
  • הפצרות אחרונות, תודות וסיום (ד' 2-23)
    א. הפצרות בנוגע להיבטים שונים של החיים המשיחיים (ד' 2-9)
    ב. עדות מסיימת ותודות נוספות (ד' 10-20)
    ג. ברכות שלום ותפילה (ד' 21-23)

 

 

מחבר, תיארוך ומקום הכתיבה

בדרך כלל אין עוררין על כך שהאיגרת אל הקולוסים היא מכתב אמיתי שחובר בידי שאול השליח. במאות הראשונות, כל מי שעסקו בנושא זהות מחבריהם של כתבי הברית החדשה ייחסו איגרת זו לשאול. במאה ה-19 הועלתה הסברה שתורת השקר שמוקעת בפרק ב' היא הגנוסטיות של המאה השנייה. אבל ניתוח זהיר של פרק ב' מראה שהתורה הכופרת שהפרק מתייחס אליה מפותחת פחות מתורתם של הגנוסטיקנים המובילים מהמאה השנייה והשלישית. זרעיה של מה שהפך מאוחר יותר במאה השנייה לגנוסטיות במלוא מובן המילה היו קיימים במאה הראשונה וכבר החלו לחדור לתוך הקהילות. אי לכך אין צורך לקבוע את זמן חיבור האיגרת לקולוסים למאה השנייה, מועד שבו אי אפשר לייחסה לשאול.

במקום זאת יש לקבוע את זמנה לתקופת המאסר הראשון של שאול ברומא, שבמהלכה שהה לפחות שנתיים במעצר בית (ראה מה"ש כ"ח 16-31). היו מי שטענו ששאול כתב את האיגרת לקולוסים באפסוס או בקיסריה, אבל רוב הראיות תומכות ברומא כמקום שממנו כתב שאול את כל "איגרות הכלא" שלו (אפסים, קולוסים, פיליפים ופילמון). האיגרת נכתבה סביבות שנת 60, באותה שנה שבה נכתבו גם האיגרות לאפסים ולפילמון.

 

קולוסה: העיר והקהילה

כמה מאות שנים לפני ימיו של שאול הייתה קולוסה אחת הערים הראשיות באסיה הקטנה (תורכיה של ימינו). היא שכנה על נהר הליקוס (Lycus) ועל דרך המסחר המזרחית-מערבית החשובה שהובילה מאפסוס על הים האיגאי אל נהר הפרת. במאה הראשונה לספירה ירד מעמדה של קולוסה לדרגת עיר שוק בינונית, והערים השכנות לאודיקאה והירפוליס עלו עליה בעוצמה ובחשיבות (ראה ד' 13).

בכל אופן, מה שהעניק לקולוסה חשיבות בכתבי הברית החדשה הייתה העובדה שבמהלך כשלוש השנים שבהן לימד שאול באפסוס, אפפרס נושע והביא את הבשורה לקולוסה (א' 7-8; מה"ש י"ט 10). הקהילה החדשה שקמה כתוצאה מכך הפכה להיות מטרה להתקפות מצד חסידי תורות כופרות, והדבר גרם לאפפרס לנסוע אל שאול לרומא והוביל בסופו של דבר לכתיבת האיגרת אל הקולוסים.

ייתכן שכתוצאה ממאמציו של אפפרס או של אנשים אחרים שנושעו בזכות שאול, קמו קהילות משיחיות גם בלאודיקאה והירפוליס. כמה מהן היו קהילות שהתאספו בבית אחד מחבריהן (ראה ד' 15; פילמ' 2). סביר ביותר שכולן היו מורכבות בעיקר מגויים.

 

טיב תורת השקר בקולוסה

שאול אינו מתאר במפורט את תורת השקר שהוא יוצא נגדה באיגרת אל הקולוסים. על טיבה של הכפירה יש להסיק מהדברים שאמר נגד מורי השקר. ניתוח של דברי הגינוי שלו מראה שהיו לכפירה מגוון מרכיבים, ביניהם:

  1. טקסיות. היא הקפידה בחומרה יתרה על סוגי המאכלים והמשקאות המותרים, החגים הדתיים (ב' 16-17) והמילה (ב' 11; ג' 11).
  2. סגפנות. "אל תאחז! אל תטעם! אל תיגע" (ב' 21; ראה גם ב' 23).
  3. פולחן למלאכים. ראה ב' 18.
  4. זלזול במשיח. את זאת ניתן להבין מהדגש ששאול שם על עליונות המשיח (א' 15-20; ב' 2-3, 9).
  5. ידע סודי. הגנוסטיקנים התפארו שנגלה להם ידע סודי (ראה ב' 18 והדגש ששאול שם בב' 2-3 על המשיח, "שבו צפונים כל אוצרות החכמה והדעת").
  6. הסתמכות על חכמה ומסורת של בני אדם. ראה ב' 4, 8.

מרכיבים אלה עשויים להתאים לשתי קבוצות – יהודים וגנוסטיקנים, לפיכך התורה הכופרת שרווחה בקולוסה הייתה כנראה תערובת של איזו יהדות קיצונית ושלב קדום של גנוסטיות (ראה במבוא לאיגרת יוחנן הראשונה, סעיף "גנוסטיות". ראה גם ב' 23).

 

מטרה ונושא מרכזי

מטרתו של שאול היא להזים את תורת השקר שנפוצה בקולוסה. כדי להשיג מטרה זו, הוא מרומם את המשיח בתור עצם צלם האלהים (א' 15), הבורא (א' 16), המקיים הכל (א' 17), ראש הקהילה (א' 18), בכור הקמים לתחייה (א' 18), מלוא האלוהות בלבוש בשר (א' 19; ב' 9) והמרצה לעצמו את הכל (א' 20-22). די  במשיח, אין צורך באחר מלבדו.  נמלאנו בו (ב' 10). מצד שני, התורה הכופרת איננה אמת וכלל אינה מספקת. היא פילוסופיה נבובה ומוליכה שולל (ב' 8), ואין ביכולתה לרסן את הטבע הישן החוטא (ב' 23).

הנושא המרכזי של האיגרת אל הקולוסים הוא שלמותו של המשיח ועליונותו כמענה מספק לכל, בניגוד לריקנותה של פילוסופיה אנושית גרידא.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. הקדמה (א' 1-14)
    א. ברכות (א' 1-2)
    ב. דברי תודה (א' 3-8)
    ג. תפילה (א' 9-14)
  2. עליונות המשיח (א' 15-23)
  • עמלו של שאול למען הקהילה (א' 24 – ב' 7)
    א. שרותו למען הקהילה (א' 24-29)
    ב. התעניינות במצבם הרוחני של קוראיו (ב' 1-7)
  1. חירות מחוקים שנקבעו בידי אדם בזכות חיים עם המשיח (ב' 8-23)
    א. אזהרה: להישמר מפני מורי שקר (ב' 8-15)
    ב. בקשה: דחו את מורי השקר (ב' 16-19)
    ג. ניתוח של התורה הכופרת (ב' 20-23)
  2. כללים לחיי קדושה (ג' 1 – ד' 6)
    א. האדם הישן והאדם החדש (ג' 1-17)
    ב. כללים ליחסים בין בני הבית המשיחיים (ג' 18 – ד' 1)
    ג. הוראות נוספות (ד' 2-6)
  3. ברכות אחרונות (ד' 7-18)

 

 

הרקע לאיגרות

כדאי לעקוב אחרי המקומות שבהם שהו שאול ומלוויו, ואשר קשורים לחליפת המכתבים עם התסלוניקים. תוואי מסעותיהם היה כלהלן:

  1. שאול וסילא ברחו מתסלוניקי לבראה (ראה מה"ש י"ז 10). מאחר שטימותיאוס אינו נזכר, ייתכן שהוא נשאר בתסלוניקי או חזר לפיליפי ואז שב והצטרף לשאול ולסילא בבראה (מה"ש י"ז 14).
  2. שאול ברח מבראה לאתונה מחמת הרדיפות, והשאיר את סילא וטימותיאוס בבראה (ראה מה"ש י"ז 14).
  3. שאול שלח הודעה לבראה והורה לסילא ולטימותיאוס לבוא אליו לאתונה (ראה מה"ש י"ז 15; תסל"א ג' 1-2).
  4. טימותיאוס הצטרף לשאול באתונה ונשלח חזרה לתסלוניקי (ראה ג' 1-5). מאחר שסילא אינו נזכר, הועלתה סברה שהוא חזר לפיליפי כאשר טימותיאוס יצא לתסלוניקי.
  5. שאול עבר לקורינתוס (ראה מה"ש י"ח 1).
  6. סילא וטימותיאוס הצטרפו לשאול בקורינתוס (ראה תסל"א ג' 6; מה"ש י"ח 5).
  7. שאול כתב את האיגרת הראשונה לתסלוניקים ושלח אותה אל הקהילה.
  8. בערך שישה חודשים לאחר מכן (51/52 לספירה) הוא שלח את האיגרת השנייה לתסלוניקים בתגובה למידע נוסף שקיבל על הקהילה שם.

 

מחבר, תיארוך, מקום הכתיבה

עדויות חיצוניות ופנימיות (ראה א' 1; ב' 18) תומכות בדעה ששאול הוא מחבר האיגרת הראשונה לתסלוניקים (מקורינתוס; ראה ג' 1-2). סופרים משיחיים קדומים מסכימים עם כך, ומייחסים את האיגרת לשאול כבר בשנת 140 לס'  (מרקיון). המאפיינים הייחודיים לשאול ניכרים בבירור במכתב (השווה את ג' 1-2, 8-11 עם מה"ש ט"ו 36; קור"ב י"א 28). רמיזות היסטוריות באיגרת מתאימות לחיי שאול כפי שמסופר עליהם בספר מעשי השליחים ובאיגרות שאול עצמו (השווה את ב' 14-16 עם מה"ש י"ז 5-10; ואת ג' 6 עם מה"ש י"ז 16). לאור כל הראיות האלה, רק מעטים סברו אי פעם שמישהו אחר כתב את האיגרת.

המכתב מתוארך כללית לסביבות שנת 51 לס'. תימוכין חשובים לתיארוך זה נמצאו בכתובת שנתגלתה בדלפי שביוון, לפיה ניתן לקבוע את התקופה שבה כיהן גאליון כנציב לסביבות 51-52 לס' (ראה מה"ש י"ח 12-17). להוציא האפשרות לתיארוך מוקדם של האיגרת אל הגלטים (שנת 48-49?), האיגרת הראשונה אל התסלוניקים היא המכתב הקדום ביותר של שאול שנכלל בנוסח הקאנוני של הברית החדשה.

 

תסלוניקי: העיר והקהילה

תסלוניקי הייתה עיר נמל תוססת ששכנה בקצה מפרץ* thermaic gulf. היא הייתה מרכז מסחר חשוב, ששכן על צומת דרכים – דרך איגנציוס הגדול??* the great Egnatian way והדרך שהובילה צפונה לדנובה. אוכלוסייתה מנתה כ-200,000 איש, והיא הייתה העיר הגדולה ביותר בפרובינציה מקדוניה ובירתה.

בספר מעשי השליחים י"ז 1-9 ניתן ללמוד על הרקע של קהילת תסלוניקי. מאחר ששאול החל להשמיע את הבשורה בבית הכנסת היהודי שבעיר, הגיוני להניח שבקהילה החדשה היו גם יהודים אחדים. יחד עם זאת, לפי א' 9-10 ומה"ש י"ז 4 נראה שבקהילה היה רוב של גויים.

 

מטרה

שאול עזב את תסלוניקי בפתאומיות (ראה מה"ש י"ז 5-10) לאחר שהות קצרה למדי בעיר. אי לכך נותרו המאמינים החדשים, שזה לא מכבר היו עובדי אלילים (א' 9), כמעט ללא תמיכה חיצונית בעיצומן של רדיפות. שאול כתב אליהם את המכתב הזה כדי לעודד את המאמינים החדשים בעת צרה (ג' 3-5), להדריך אותם בנוגע לצורת חיים נכונה לפני אלהים (ד' 1-8), להתרות בחלקם שלא להפסיק לעסוק בעבודת הכפיים שלהם (ד' 11-12) ולחזק את בטחונם לגבי עתידם של מאמינים שימותו לפני שהמשיח יחזור (ראה בסעיף הבא, וכן ד' 13, 15).

 

נושא מרכזי

למרות שהמכתב שירת מטרות שונות, כפי שנמנה לעיל, נראה שהנושא המרכזי ששתי האיגרות לתסלוניקים עוסקות בו הוא אסכטולוגיה (תורת אחרית הימים). כל פרק באיגרת הראשונה מסתיים בהתייחסות לשיבת המשיח, ופרק ד' עוסק בה בהרחבה (א' 9-10; ב' 19-20; ג' 13; ד' 13-18; ה' 23-24). אם כן המכתב "ספוג" בביאת המשיח וניתן לקבוע שבמובן מסוים היא הנושא של המכתב. שתי האיגרות מכונות גם "האיגרות האסכטולוגיות" של שאול.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. דברי תודה על התסלוניקים (א')
    א. הסיבות להודיה (א' 1-4)
    ב. הוכחות לסיבות (א' 5-10)
  2. דברי סנגוריה על מעשי השליח והיעדרותו (ב'-ג')
    א. דברי הגנה על מעשי השליח (ב' 1-16)
    ב. דברי הגנה על היעדרות השליח (ב' 17 – ג' 10)
    ג. תפילה (ג' 11-13)
  • הוראות ואזהרות לתסלוניקים (ד' 1 – ה' 22)
    א. התנהגות נכונה (ד' 1-12)
    ב. ביאת המשיח (ד' 13 – ה' 11)
    ג. חיי קהילה (ה' 12-22)
  1. תפילת סיום, ברכות ודרישות שלום (ה' 23-28)

 

 

*רקע לאיגרת מופיע תחת האיגרת הראשונה.

מחבר, תיארוך ומקום הכתיבה

כתבי הסופרים המשיחיים הקדומים מייחסים ברובם את האיגרת השנייה לתסלוניקים לשאול השליח, אבל קמו לכך עוררין שביססו את דברי ההתנגדות שלהם על גורמים פנימיים ולא על נכונות הצהרותיהם של אבות הכנסייה. הם טענו שקיימים הבדלים באוצר המילים (10 מילים מופיעות באיגרת זו בלבד), בסגנון (נאמר שהוא פורמאלי בצורה לא צפויה) ובאסכטולוגיה (הדיון על התגלות "איש הרשע" ייחודי לאיגרת זו). בכל זאת רוב החוקרים בימינו עדיין סבורים ששאול הוא מקור האיגרת השנייה לתסלוניקים.

על סמך דמיונה לאיגרת הראשונה אל התסלוניקים, ניתן להסיק שהיא נכתבה זמן לא רב לאחר כתיבת הראשונה – אולי שישה חודשים מאוחר יותר. נראה שמצב הקהילה כמעט שלא השתנה. נראה ששאול כתב אותה (ראה א' 1; ג' 17) סביבות שנת 51 או 52 לס' בקורינתוס, לאחר שסילא וטימותיאוס חזרו אליו משמסרו את האיגרת הראשונה בתסלוניקי.

 

מטרה

כיוון שמצבה של קהילת תסלוניקי לא השתנה בצורה משמעותית, המטרה שלשמה כתב שאול את המכתב השני זהה בעיקרה למטרת כתיבת מכתבו הראשון אליהם. הוא כותב: [1] על מנת לעודד את המאמינים הנרדפים (א' 4-10); [2] להזהיר את התסלוניקים לעמוד איתן ולעבוד למחייתם (ב' 13 – ג' 15); [3] לתקן אי הבנה בנוגע לשיבת האדון (ב' 1-12).

 

נושא מרכזי

בדומה לאיגרת הראשונה לתסלוניקים עוסקת גם האיגרת השנייה בהרחבה באסכטולוגיה. למעשה, 18 פסוקים מתוך 47 (38%) עוסקים בנושא.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. מבוא (א')
    א. ברכות שלום (א' 1-2)
    ב. דברי תודה על אמונתם, אהבתם והתמדתם (א' 3-10)
    ג. תפילה למען גדילתם הרוחנית (א' 11-12)
  2. הוראה (ב')
    א. נבואה אודות יום האדון (ב' 1-12)
    ב. דברי תודה על בחירתם והתפקיד שאלוהים קרא להם למלא (ב' 13-15)
    ג. תפילה עבור השירות שלהם ועדותם (מעשיהם) (ב' 16-17)
  • מצוות (ג')
    א. התפללו (ג' 1-3)
    ב. הפצרה להשליט סדר על סוררים ובטלנים (ג' 4-15)
    ג. סיום, ברכה ודרישות שלום (ג' 16-18)

 

איגרות שאול לרועי העדה (לטימותיאוס ולטיטוס)

שתי האיגרות שנשלחו לטימותיאוס והאיגרת לטיטוס מכונות גם "איגרות שאול לרועי העדה" (Pastoral Letters) מפני שהן מדריכות את טימותיאוס ואת טיטוס איך לטפל בצרכי הקהילה בתור הרועים הרוחניים שלה. שלושת האיגרות נכתבו כנראה זמן לא רב לאחר ההתרחשויות המתוארות בספר מעשי השליחים כ"ח.

לאחר ששוחרר ממאסרו ברומא (60-62 לס' בערך), שאול כנראה יצא למסעו הרביעי. במהלך המסע הזה הוא הטיל על טיטוס להישאר בכרתים בתור נציגו, ואת טימותיאוס הפקיד על הקהילה באפסוס. אז המשיך שאול לפיליפי שבצפון יוון (מקדוניה), שם כתב את מכתבו הראשון לטימותיאוס ואת מכתבו לטיטוס (63-65 לערך). מאוחר יותר הוא נסע לרומא, שם נאסר בשנית, ובמהלך תקופה זו כתב את מכתבו השני לטימותיאוס, זמן קצר לפני שהוצא להורג (67 או 68 לס').

מספר נושאים ומושגים חוזרים ונשנים באיגרות אלה: [1] האלהים מושיענו (באיגרת לטיטוס מכונה כך אלהים האב שלוש פעמים , וישוע מכונה שלוש פעמים "המושיע"), [2] הלקח הבריא ("הדבר הנאמן" בתרגום דליטש), אמונה והוראה (ראה למשל טיטוס א' 9. המילה היוונית המתורגמת כאן "בריא/נאמן" מופיעה 8 פעמים באיגרות לטימותיאוס ולטיטוס, אך אינה מופיעה בכתבי שאול האחרים), [3] חסידות  (ראה למשל טימ"א ב' 2. המילה מופיעה 8 פעמים בטימ"א, פעם אחת בטימ"ב ופעם אחת באיגרת לטיטוס, אך אינה נזכרת בכתבי שאול האחרים), [4] שאלות/מחלוקות (טימ"א א' 4; ו' 4; טימ"ב ב' 23; טיטוס ג' 9), [5] מהימן (או "נאמן") הדבר (ראה למשל טימ"א א' 15. ביטוי זה אינו מופיע בשאר כתבי הברית החדשה, באיגרות לרועים הרוחניים הוא נזכר 5 פעמים).

מחבר

המסורת הקדומה וכן ברכות השלום במכתבים עצמם מאשרות ששאול חיבר את המכתבים האלה, המכונים "מכתבי שאול לרועים הרוחניים". בשנים האחרונות הועלו כמה הסתייגויות לכך על יסוד הטענה שאוצר המילים וסגנון האיגרות אינו מאפיין את שאול, אבל הראיות עדיין מאשרות בצורה משכנעת ששאול הוא המקור.

 

רקע ומטרה

במהלך מסעו הרביעי של שאול הוא הורה לטימותיאוס לדאוג לצרכי קהילת אפסוס (א' 3) בזמן שהוא המשיך למקדוניה. כשנוכח לדעת שכנראה לא ישוב לאפסוס במהרה (ג' 14-15), הוא כתב איגרת ראשונה זו לטימותיאוס כדי להרחיב את תחומי האחריות שהטיל על עוזרו הצעיר (א' 3, 18), להפריך תורות שקר (א' 3-7; ד' 1-8; ו' 3-5, 20-21) ולפקח על ענייני קהילת אפסוס הגדלה והולכת (עבודת אלהים בקהילה, ב' 1-15; מינוי הנהגה ראויה, ג' 1-13; ה' 17-25).

קהילת אפסוס סבלה מפגיעתה של תורה כופרת שהטיפה שילוב של גנוסטיקה (ראה במבוא לאיגרת יוחנן הראשונה), יהדות מנוונת (א' 3-7) ופרישות כוזבת (ד' 1-5).

 

תיארוך

האיגרת הראשונה לטימותיאוס נכתבה לאחר האירועים המתוארים בספר מעשי השליחים כ"ח (סביבות 63-65), לפחות שמונה שנים אחרי שהייתו בת שלוש השנים של שאול באפסוס (מה"ש י"ט 8, 10; כ' 31).

 

הנמען

כפי שנאמר בברכת הפתיחה (א' 2), שאול כתב לטימותיאוס, יליד ליסטרה (בתורכיה של ימינו). אביו של טימותיאוס היה יווני ואימו הייתה יהודייה משיחית (מה"ש ט"ז 1). מאז ילדותו לימדו אותו את התנ"ך (טימ"ב א' 5; ג' 15). שאול כינה אותו "בני האמיתי באמונה" (טימ"א א' 2), וייתכן שהוביל את טימותיאוס לאמונה במשיח במהלך ביקורו הראשון בליסטרה. בעת ביקורו השני הזמין שאול את טימותיאוס להצטרף אליו למסעות שבהם הפיץ את הבשורה, ומל אותו כדי שמוצאו היווני לא יהווה מכשול לקשריו עם יהודים (מה"ש ט"ז 3). טימותיאוס השתתף בהפצת הבשורה המשיחית במקדוניה ובאכיה (מה"ש י"ז 14-15; י"ח 5) ונלווה לשאול במהלך רוב התקופה הארוכה שבה הטיף שאול באפסוס (מה"ש י"ט 22). הוא נסע עם שאול מאפסוס למקדוניה, לקורינתוס, חזרה למקדוניה, ולאסיה הקטנה (מה"ש כ' 1-6). נראה שאפילו נסע עם שאול לירושלים. טימותיאוס היה בחברת שאול במהלך תקופת מאסרו הראשון (פיל' א' 1; קול' א' 1; פילמ' 1).

לאחר שחרורו של שאול (אחרי מה"ש כ"ח), טימותיאוס נלווה אליו שוב אבל בסופו של דבר נשאר באפסוס כדי לטפל בבעיותיה של הקהילה המקומית, בעוד שאול המשיך למקדוניה. שאול חש קרבה, חיבה והערצה לטימותיאוס, שנגלים בכנותו אותו השותף לחיבור שש מאיגרותיו (האיגרת השנייה לקורינתים, לפיליפים, לקולוסים, שתי האיגרות לתסלוקינים והאיגרת לפילמון) ובכך ששיבח אותו לפני הפיליפים (פיל' ב' 19-22). בשלהי חייו ביקש שאול מטימותיאוס שיצטרף אליו ברומא (טימ"ב ד' 9, 21). לפי האיגרת אל העברים י"ג 23, טימותיאוס עצמו נכלא ולאחר מכן שוחרר. לא ידוע אם זה קרה ברומא או במקום אחר.

טימותיאוס לא היה אחד מהשליחים, וכנראה שלא הוגדר כמנהיג או זקן קהילה, שכן ניתנו לו הנחיות בנוגע להם (ג' 1-7; ה' 17-22). ייתכן שמוטב לראות בו את נציג השליח, שהוסמך על ידיו לביצוע תפקיד מיוחד (ראה טיטוס א' 5).

 

מבנה בראשי פרקים
  1. ברכות פתיחה (א' 1-2)
  2. אזהרה מפני מורי שקר (א' 3-11)
    א. טבעה של התורה הכופרת (א' 3-7)
    ב. מטרת התורה (א' 8-11)
  • חסד האדון כלפי שאול (א' 12-17)
  1. מטרת הוראותיו של שאול לטימותיאוס (א' 18-20)
  2. הנחיות בנוגע לניהול ענייני הקהילה (ב'-ג')
    א. עבודת אלהים בציבור (ב')
    תפילה בעת ההשתחוויה בציבור (ב' 1-8)
    2. נשים בהשתחוויה בציבור (ב' 9-15)
    ב. הכישורים הנדרשים מממלאי תפקידי ההנהגה בקהילות (ג' 1-13)
    1 מנהיגים [משגיחים] (ג' 1-7)
    2. שמשים (ג' 8-13)
    ג. מטרת ההנחיות האלה (ג' 14-16)
  3. כיצד לטפל בתורת שקר (ד')
    א. תיאור תורת שקר (ד' 1-5)
    ב. כיצד להתמודד איתה (ד' 6-16)
  • כיצד לטפל בקבוצות שונות בקהילה (ה' 1 – ו' 2)
    א. הזקנים והצעירים (ה' 1-2)
    ב. אלמנות (ה' 3-16)
    ג. זקני קהילה (ה' 17-25)
    ד. עבדים (ו' 1-2)
  • שונות (ו' 3-19)
    א. מורי שקר (ו' 3-5)
    ב. אהבת הממון (ו' 6-10)
    ג. מצוות לטימותיאוס (ו' 11-16)
    ד. העשירים (ו' 17-19)
  1. בקשה מסיימת (ו' 20-21)

 

 

מחבר, תאריך ומקום החיבור

אחרי ששוחרר ממאסרו ברומא ב-62/63 לס' (מה"ש כ"ח) ולאחר מסעו הרביעי להפצת הבשורה – שבמהלכו כתב את האיגרת הראשונה לטימותיאוס ואת האיגרת לטיטוס – נכלא שאול שוב בימי הקיסר נירון, סביבות 66-67 לס'. בתקופה זו הוא כתב את האיגרת השנייה לטימותיאוס. בניגוד למאסרו הראשון, שבו היה נתון במעצר בית והתגורר בבית שכור (מה"ש כ"ח 30), שאול היה מושלך כעת בבור כלא קר, כבול בשלשלאות כאחד הפושעים (טימ"ב א' 16; ב' 9; ד' 13). חבריו התקשו אפילו למצוא את המקום שבו היה כלוא (א' 17). שאול ידע שעבודתו נשלמה ושחייו קרבים לקצם (ד' 6-8).

 

סיבת הכתיבה

שאול כתב הפעם לטימותיאוס משלוש סיבות:

  1. הוא היה בודד. פיגלוס והרמוגניס, כל אלה שבמחוז אסיה (א' 15), ודימס (ד' 10) נטשו אותו. קריסקיס, טיטוס וטיכיקוס נסעו למקומות שונים, ורק לוקס היה איתו (ד' 10-12). שאול רצה מאד שגם טימותיאוס יצטרף אליו. טימותיאוס היה "חברו לעבודה" (רומ' ט"ז 21), אשר "כמו בן העובד עם אביו שירת" יחד עם שאול (פיל' ב' 22; ראה קור"א ד' 17). שאול יכול לומר עליו "אין לי איש תמים דעים עימי כמוהו" (פיל' ב' 20). שאול התגעגע לטימותיאוס (טימ"ב א' 4) וביקש ממנו פעמיים להזדרז ולבוא אליו (ד' 9, 21). לפרטים נוספים אודות טימותיאוס ראה במבוא לאיגרת הראשונה לטימותיאוס, סעיף: "הנמען".
  2. שאול היה מודאג לגבי מצב הקהילות שנרדפו בידי נירון, והוא פקד על טימותיאוס לשמור את הפיקדון הטוב – הבשורה (א' 14), להתמיד ולעמוד בה (ג' 14), להמשיך להטיף אותה (ד' 2) ובמידת הצורך לסבול בעדה (א' 8; ב' 3).
  3. הוא רצה להפנות דברים לקהילת אפסוס באמצעות מכתבו לטימותיאוס (ראה ד' 22).

 

מבנה בראשי פרקים
  1. מבוא (א' 1-4)
  2. דאגתו של שאול לטימותיאוס (א' 5-14)
  • מצבו של שאול (א' 15-18)
  1. הוראות מיוחדות לטימותיאוס (ב')
    א. עמוד איתן למרות הצרות (ב' 1-13)
    ב. אזהרה מפני מחלוקות טפשיות (ב' 14-26)
  2. אזהרה לגבי אחרית הימים (ג')
    א. זמנים קשים מאד (ג' 1-9)
    ב. דרכים להתמודד (ג' 10-17)
  3. הערות פרידה של שאול (ד' 1-8)
    א. הוראה להכריז את דבר אלהים (ד' 1-5)
    ב. שאול השלים את המירוץ בניצחון (ד' 6-8)
  • בקשות אחרונות וברכות (ד' 9-22)

 

המחבר

שאול השליח חיבר איגרת זו (ראה במבוא לאיגרת הראשונה אל טימותיאוס, סעיף: "מחבר").

 

הנמען

האיגרת מופנית אל טיטוס, אחד האנשים שנושעו בעקבות פעילותו של שאול (א' 4), ואשר היה לעזר רב לשאול. כשעזב שאול את אנטיוכיה על מנת לדון בבשורה "שלו" (טימ"ב ב' 8) עם הזקנים בירושלים, הוא לקח איתו את טיטוס (גלט' ב' 1-3); קבלת טיטוס (הגוי) כמשיחי ללא הכורח במילה העידו ברבים שעמדתו של שאול נתקבלה על ידם (גלט' ב' 3-5). סביר להניח שטיטוס, שאינו נזכר בספר מעשי השליחים (אבל מתייחסים אליו 13 פעמים ביתרת כתבי הבריה"ח), עבד עם שאול באפסוס במהלך מסעו השלישי של שאול. משם שלח אותו שאול לקורינתוס כדי לעזור לקהילה שם (ראה קור"ב ב' 12-13; ז' 5-6; ח' 6).

לאחר ששוחרר ממאסרו הראשון ברומא (מה"ש כ"ח), עבדו שאול וטיטוס פרק זמן קצר בכרתים (טיטוס א' 5), ואז הטיל שאול על טיטוס להישאר שם בתור נציגו ולהשלים מספר דברים נחוצים (א' 5; ב' 15; ג' 12-13). שאול ביקש מטיטוס שיפגוש אותו בניקופוליס (בחופה המערבי של יוון) לאחר שיגיע לו מחליף (ג' 12). מאוחר יותר יצא טיטוס בשליחות לדלמטיה (יוגוסלביה של ימינו; ראה טימ"ב ד' 10), וזהו הפרט האחרון שאנו שומעים עליו בבריה"ח. מהמטלות שניתנו לו ניתן להסיק שהיה מנהיג מוכשר ורב-תושייה.

 

כרתים

כרתים, האי הרביעי בגודלו בים התיכון, שוכן בקו ישר מדרום לים האיגיאי. בתקופת הברית החדשה ירדה הרמה המוסרית של תושביו לשפל המדרגה. הרמאות, הגרגרנות והעצלות של תושבי האי היו לשם דבר (א' 12).

 

סיבת ומטרת המכתב

נראה שבעת ביקורם של שאול וטיטוס בכרתים שאול הכריז שם את הבשורה המשיחית, ולאחר מכן הוא השאיר באי את טיטוס על מנת שיסייע בארגון ענייני המאמינים. שאול שלח את המכתב עם זינס ואפולוס, שעברו בכרתים בעת מסעם (ג' 13), על מנת להסמיך ולהדריך אישית את טיטוס כיצד להתמודד עם המתנגדים (א' 5; ב' 1, 7-8, 15; ג' 9), ללמד אותו באשר לאמונה והתנהגות, ולהזהירו בקשר למורי שקר. שאול גם עדכן במכתב זה את טיטוס לגבי מה שהוא מתכנן עבורו לעתיד (ג' 12).

 

מקום החיבור והתאריך

ייתכן ששאול כתב מקורינתוס, שכן הוא לא הגיע עדיין לניקופוליס (ראה ג' 12). האיגרת נכתבה לאחר ששוחרר ממאסרו הראשון ברומא (מה"ש כ"ח), סביר שבין השנים 63 ו-65 לס' – או אולי במועד מאוחר יותר אם הוא כתב אחרי הנסיעה שכנראה ערך לספרד.

 

מאפיינים מיוחדים

במכתב זה בולטות במיוחד, עקב טבעה של הכפירה בכרתים, ההדגשות החוזרות על "מעשים טובים" (א' 16; ב' 7, 14; ג' 1, 8, 14) והסיכומים הקלאסיים של הדוקטרינה המשיחית (ב' 11-14; ג' 4-7).

 

מבנה בראשי פרקים
  1. דברי פתיחה (א' 1-4)
  2. אודות זקני עדה (א' 5-9)
    א. הסיבות להשארת טיטוס בכרתים (א' 5)
    ב. הכישורים הנדרשים מהזקנים (א' 6-9)
  • אודות מורי שקר (א' 10-16)
  1. אודות קבוצות שונות בקהילה (ב')
    א. הוראות לקבוצות שונות (ב' 1-10)
    ב. היסוד לחיים משיחיים (ב' 11-14)
    ג. חובתו של טיטוס (ב' 15)
  2. אודות מאמינים, כללית (ג' 1-8)
    א. חובות כאזרחים (ג' 1-2)
    ב. מניעים להתנהגות טובה לפני אלהים (ג' 3-8)
  3. אודות תגובה לטעות רוחנית (ג' 9-11)
  • סיום (ג' 12-15)

מחבר, תאריך ומקום החיבור

נראה ששאול כתב מכתב קצר זה בסמיכות לכתיבת האיגרת לקולוסים (סביבות שנת 60; ראה במבוא לאיגרת לקולוסים, בסעיף "מחבר, תיארוך ומקום הכתיבה") ושלח אותו לקולוסה בידי אותם נוסעים, אוניסימוס וטיכיקוס. נראה שכתב את שני המכתבים בבית האסורים ברומא, או אולי מאפסוס (ראה במבוא לאיגרת לפיליפים, בסעיף "מחבר, תיארוך ומקום הכתיבה").

 

הנמען, הרקע והמטרה

שאול כתב מכתב זה לפילמון, מאמין שהתגורר בקולוסה ואשר – כנהוג בתקופתו – החזיק ברשותו עבדים (ראה קול' ד' 1; אפס' ו' 5. הערה: בתנ"ך ובבריה"ח כלולות הוראות לגבי מצבים חברתיים כגון עבדות וגירושין, שנוצרו כתוצאה מקשי לב האדם, ראה מתי י"ט 8. ההנחיות האלה לא עודדו או שיבחו מצבים אלה אלא היו בגדר דרכים מעשיות שאלהים נתן כדי להתמודד עם המציאות של התקופה). מסתבר שאחד מעבדיו, אוניסימוס, גנב מרכושו (פס' 18) וברח מפניו, מעשה שלפי הדין הרומי אפשר היה לגזור עליו עונש מוות. אבל אוניסימוס פגש את שאול, שמע מפיו את הבשורה ונושע (ראה פס' 10). כעת חפץ לשוב אל אדונו, ושאול כתב פנייה אישית זו על מנת לבקש מפילמון שיקבל את אונסימוס כאח משיחי (ראה פס' 16).

 

גישה ומבנה

על מנת לעודד את פילמון לקבל ברצון את אוניסימוס, שאול כותב אליו בטאקט רב ובנימה קלילה, שאותה הוא יוצר על ידי משחק מילים (ראה פס' 11, שבו יש משחק מילים המרמז גם על משמעות שמו של אוניסימוס – המועיל). את בקשתו (פס' 4-21) כתב על פי הסדר שמורי יוון ורומי העתיקה המליצו עליו: יצירת הבנה / תחושת קרבה (פס' 4-10), שכנוע השכל (פס' 11-19) והנעת הרגשות (פס' 20-21). תחילה הוא מתמקד ביצירת הבנה ורק לאחר מכן הוא מזכיר את שמו של אוניסימוס (פס' 10), ואל הבקשה עצמה הוא מגיע רק לקראת סוף הקטע שנועד לשכנע את הקורא מבחינה הגיונית (פס' 17).

 

מבנה בראשי פרקים
  1. ברכות (1-3)
  2. דברי תודה ותפילה (4-7)
  • שאול טוען לזכותו של אוניסימוס (8-21)
  1. בקשה אחרונה, ברכות ודרישות שלום (22-25)

מחבר

מחברה של איגרת זו אינו מזדהה בשם, אבל אין ספק שהוא היה מוכר היטב למכותבים המקוריים. אמנם משך כ-1200 שנה (מסביבות שנת 400 עד 1600) נהוג היה לכנותה "איגרת שאול אל העברים", יחד עם זאת לא שררה תמימות דעים במאות הראשונות לגבי זהות מחברה. מאז ימי הרפורמציה מוסכם על הרוב שלא ייתכן ששאול חיבר אותה. אין אי-התאמה בין הנאמר באיגרת אל העברים ובין איגרותיו של שאול, אבל הדגשים הספציפיים וסגנון הכתיבה שונים במידה ניכרת. בניגוד למנהגו הרגיל של שאול, מחבר האיגרת לעברים אינו מזכיר בשום מקום פרטים מזהים לגבי עצמו – מלבד העובדה שהוא גבר (לפי ניסוח י"א 32 ביוונית). נוסף לכך, האמירה ש"ישועה גדולה כזאת אשר בתחילה נאמרה בפי האדון, ואושרה לנו על ידי שומעיו" (ב' 3) מעידה שהמחבר לא נלווה לישוע בעת שחי עלי אדמות, וגם לא זכה בהתגלות מיוחדת של האדון לאחר תחייתו, כפי שקרה לשאול (גלט' א' 11-12).

בכתבי טרטוליאנוס (De Pudicitia 20, משנת 200 בערך) מועלית ההשערה הקדומה ביותר לגבי זהות מחברה של האיגרת אל העברים. טרטוליאנוס מצטט שם מ"איגרת אל העברים הנושאת את שם בר נבא".  מהאיגרת עצמה ברור שמחברה היה דמות סמכותית בקהילה המשיחית בדור השליחים  והיה אינטלקטואל יהודי משיחי שהכיר היטב את התנ"ך. בר נבא עונה לדרישות אלה. הוא היה יהודי משבט לוי (מה"ש ד' 36), שהתרועע עם שאול לאחר ששאול נושע. בהנחיית רוח הקודש הסמיכה הקהילה באנטיוכיה את בר נבא ואת שאול לעבודת הבישור ושלחה אותם למסע הראשון להפצת הבשורה (מה"ש י"ג 1-4).

מועמד ראשי אחר שייתכן שחיבר את האיגרת הוא אפולוס. שמו הוצע לראשונה על ידי מרטין לותר, ורבים מהחוקרים בימינו מצדדים באפשרות זו. אפולוס, יליד אלכסנדריה, היה גם הוא יהודי משיחי משכיל ביותר ונואם מוכשר. לוקס מספר ש"איש דברים וגדול במקרא" (מה"ש י"ח 24). כמו כן ידוע שאפולוס היה שותפו של שאול בשנותיה הראשונות של קהילת קורינתוס (קור"א א' 12; ג' 4-6, 22).

אך העדויות לכך ששאול הוא המחבר, חזקות.

ראשית, קלמנס מאלכסנדריה ואוריגן טענו שהאגרת של שאול. גם בפפירוס 64 שיש בו את האגרות של שאול, אל העברים נכלל.

לשאול השליח ככל הנראה היה ״סימן זיהוי״ אשר הוא ייחודי לו, ואשר מופיע בכל איגרותיו, ואנחנו למדים אודות סימן הזיהוי הזה באיגרת השניה לתסלוניקים פרק ג׳ פסוקים 17 – 18:

״פְּרִיסַת שָׁלוֹם בְּמוֹ כְּתַב יָדִי, אֲנִי שָׁאוּל. זֶהוּ הַסִּימָן בְּכָל אִגְּרוֹתַי; כָּךְ אֲנִי כּוֹתֵב. חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִם כֻּלְּכֶם.״
תשומת הלב לכך ששאול סוגר את כל האגרות שלו עם פחות או יותר אותו סגנון של ברכה.
לרומים: חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִמָּכֶם.
לקורינתיים: חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ עִמָּכֶם.
לגטלים: חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִם רוּחֲכֶם
לפיליפים: חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִם רוּחֲכֶם
לקולוסים: הַחֶסֶד עִמָּכֶם
לתסלוניקים: חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִמָּכֶם
וגם לעברים: הַחֶסֶד עִם כֻּלְּכֶם.

באיגרת לעברים י׳ 34 קיים פסוק שלפי תרגומים רבים שלו ניתן להבין שכותב האיגרת היה כבול באסורים, ואם זהו התרגום המדויק שלו אזי שניתן לקשר זאת לאזכורים אודות שאול השליח עצמו בהרבה איגרות אחרות (ראו לעניין זה איגרת לפיליפיים א׳ 7, 13, 14, ו- 16, ואל הקולוסים ד׳ 18)

נוסף, שנייה לפטרוס (ג 15), כיפא עצמו כותב במפורש ששאול כתב איגרת לעברים/ליהודים:
״וְאֶת אֹרֶךְ־רוּחַ אֲדוֹנֵנוּ חִשְׁבוּ לִתְשׁוּעָה; כְּמוֹ שֶׁגַּם אָחִינוּ הָאָהוּב שָׁאוּל כָּתַב לָכֶם לְפִי הַחָכְמָה הַנְּתוּנָה לו״.

ידוע לנו שטימותיאוס היה תלמיד יקר מאוד לשאול השליח (בן באמונה ממש, וראו לעניין זה את האיגרת הראשונה לטימותיאוס א׳ 2), ושאול השליח הוא השליח היחיד שמזכיר את טימותיאוס באיגרותיו, וגם כותב האיגרת לעברים מזכיר, משום מה, את טימותיאוס דווקא באיגרת לעברים פרק יג׳ 23:
״דְּעוּ כִּי טִימוֹתֵיאוֹס אָחִינוּ שֻׁלַּח לַחָפְשִׁי. אִם יַקְדִּים לָבוֹא, אָבוֹא יַחַד אִתּוֹ לִרְאוֹת אֶתְכֶם.״

– אז אם שואל הוא המחבר, מדוע סגנון הכתיבה של העברים כלכך שונה משאר האגרות? משתי סיבות.
האחת, אין קהילה כזאת "העברים", אלא שזאת בכלל "דרשה" (ליהודים), ולכן הסגנון שלה שונה.
השנייה, נוסף על שהיוותה "דרשה", לדעתי, גם היה מעורב בכתיבתה מישהו נוסף, אולי לוקס, לו היתה היוונית הגבוהה שבאה לידי ביטוי באגרת. לכן גם לא מוצג כותב האגרת בתחילתה.

 

תיארוך

האיגרת אל העברים הייתה חייבת להיכתב לפני חורבן ירושלים ובית המקדש ב-70 לס' מהסיבות הבאות: [1] לו הייתה נכתבת לאחר מועד זה, אין ספק שהמחבר היה מזכיר את חורבן בית המקדש ואת קץ הקרבת הקרבנות. [2] המחבר משתמש בהתמדה בזמן הווה בדברו על המקדש ועל עבודות הכהנים הקשורות אליו (ראה ה' 1-3; ז' 23, 27; ח' 3-5; ט' 6-9, 13, 25; י' 1, 3-4, 8, 11; י"ג 10-11).

 

נמענים

המכתב הופנה בעיקר למאמינים יהודים שהכירו את התנ"ך ואשר התפתו לשוב ליהדות שאינה מקבלת את ישוע, או "לייהד" את הבשורה (השווה עם גלט' ב' 14). הועלתה סברה שהם חשבו להתמזג עם איזו כת יהודית, כגון זו מקומראן שליד ים המלח. יש מי שהציעו שהנמענים היו חלק מן ה"המון רב מן הכהנים שנשמעו לאמונה" (מה"ש ו' 7).

 

נושא מרכזי

הרעיון המרכזי באיגרת אל העברים הוא עליונותו המוחלטת של ישוע המשיח והעובדה שדי בו לשם התגלות ותיווך חסד אלהים. הפרולוג (א' 1-4) מציג את המשיח בתור ההתגלות המלאה והסופית של אלהים, העולה בהרבה על ההתגלות הקודמת לה בתנ"ך. נבואות והבטחות התנ"ך מתגשמות בברית החדשה, שהמשיח הוא המתווך לה. על סמך התנ"ך עצמו מראים שהמשיח נעלה מכל הנביאים הקדומים, המלאכים וממשה (מתווך הברית הקודמת), אהרן ורצף הכהנים בניו. אפשר היה לכנות את האיגרת אל העברים בשם "ספר הדברים הטובים יותר" שכן שתי המילים היווניות שמשמעותן "טוב יותר" ו"נעלה" מופיעות בה 15 פעמים.

השלכותיו המעשיות של רעיון היסוד הזה מוצגות לכל אורך הספר. נאמר לקוראים שלא תיתכן נסיגה לאחור או המשך לפי השיטה היהודית הישנה, שהוחלפה על ידי כהונתו היחידה ומיוחדת של המשיח. אנשי האלהים חייבים לסמוך כעת רק עליו, הוא – שמותו המכפר, תקומתו ועלייתו השמימה – פתחו את הדרך אל תוך המשכן האמיתי, השמימי, של נוכחות האלהים. על המאמינים לעמוד איתן ולא להיכנע לפיתוי לוותר על המאבק, והם חייבים לשקוד ולהתמיד במירוץ הרוחני שהתמסרו לו. אלמלא כן הם עלולים לעמוד למשפט בדומה לבני ישראל מדור המדבר המרדן.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. פרולוג: עליונותה של ההתגלות האלהית החדשה (א' 1-4)
  2. עליונות המשיח על פני דמויות מפתח בברית הקודמת (א' 5 – ז' 28)
    א. המשיח נעלה מהמלאכים (א' 5 – ב' 18)
    אסמכתאות מהמקרא לעליונותו (א' 5-14)
    2. אין להתעלם מהתגלות האלהים בבנו (ב' 1-4)
    3. אסמכתאות נוספות לעליונותו על פני המלאכים (ב' 5-18)
    ב. המשיח נעלה ממשה (ג' 1 – ד' 13)
    1. הוכחת עליונותו של המשיח (ג' 1-6)
    2. היכנסו למנוחת הישועה (ג' 7 – ד' 13)
    ג. המשיח נעלה מהכהנים מבית לוי (ד' 14 – ז' 28)
    1. קריאה לאחוז בחזקה בהכרזת אמונתנו (ד' 14-16)
    2. המידות הדרושות לכוהן (ה' 1-10)
    3. אסור להתרפות רוחנית (ה' 11 – ו' 12)
    4. הבטחת האלוהים תתגשם בוודאות (ו' 13-20)
    5. עליונות כהונת המשיח (ז')
  • קרבנו הנעלה של הכהן הגדול שלנו (ח'-י')
    א. ברית טובה יותר (ח')
    ב. משכן טוב יותר (ט' 1-12)
    ג. קרבן טוב יותר (ט' 13 – י' 18)
    ד. אזהרות (י' 19-39)
  1. בקשה אחרונה להאמין בחוזקה (י"א-י"ב)
    א. דוגמאות של גיבורי אמונה מן העבר (י"א)
    ב. עידוד – להתמיד באמונה (י"ב 1-11)
    ג. אזהרות לגבי שקידה על האמונה (י"ב 12-17)
    ד. המניע להתמדה באמונה (י"ב 18-29)
  2. סיום (י"ג)
    א. כללים מעשיים לחיים המשיחיים (י"ג 1-17)
    ב. הקוראים מתבקשים להתפלל (י"ג 18-19)
    ג. ברכה/תפילה (י"ג 20-21)
    ד. הערות אישיות (י"ג 22-23)
    ה. ברכות שלום וברכה אחרונה (י"ג 24-25)

האיגרות הכלליות

שבע האיגרות המובאות בכתבי הברית החדשה אחרי האיגרת אל העברים – יעקב, שתי איגרות פטרוס, שלוש איגרות יוחנן, ויהודה – מכונות בדרך כלל בשם "האיגרות הכלליות". אוסיביוס, ההיסטוריון של הקהילה הקדומה (שחי בין השנים 265-340), כינה שבע איגרות אלה בחיבורו "תולדות הכנסייה" (ספר ב' 23-25) בשם "האיגרות הקתוליות" כשהמילה "קתולי" משמעותה "כלל עולמי, אוניברסלי".

ניתן לומר שרוב המכתבים המסווגים בקטגוריה זו מופנים לקהל כללי ולא לאנשים מסוימים או לקבוצות מקומיות. ברור למדי שאיגרות יוחנן השנייה והשלישית הופנו אל אנשים מסוימים, אבל מזה זמן רב רואים בהן נספחים לאיגרת יוחנן הראשונה, שהינה בעלת אופי כללי מובהק. לעומתן, מכתביו של שאול מופנים אל קוראים כגון הקדושים בפיליפי, או הקהילות בגלטיה, או אל טימותיאוס או טיטוס.

עובדה מעניינת שכבר אוסיביוס הצביע עליה בעבר הרחוק, היא שרוב האיגרות הכלליות נכללו בזמן זה או אחר בין ספרי הברית החדשה שהדעות לגביהם היו חלוקות. יעקב, איגרת פטרוס השנייה, האיגרות השנייה והשלישית של יוחנן ויהודה נבחנו בקפידה יתרה לפני שהוכנסו לקאנון – לנוסח המקודש של כתבי הברית החדשה.

המחבר

הכותב מזדהה כיעקב (א' 1), ונראה שמדובר באחיו של ישוע ומי שעמד בראש הוועידה שהתכנסה בירושלים (מה"ש ט"ו). בברית החדשה נזכרים ארבעה אנשים שנקראו יעקב. מחברה של איגרת זו לא יכול היה להיות יעקב השליח, שמת מוקדם מכדי שיוכל לכתוב איגרת זו (44 לס'). שני האחרים לא היו אנשים בעלי שיעור קומה או השפעה דומה לאלו של מחבר איגרת זו.

יעקב היה אחד מאחיו של המשיח וסביר שהיה המבוגר ביניהם שכן הוא נזכר בראש הרשימה במתי י"ג 55. בתחילה לא האמין בישוע ואפילו חלק עליו ולא הבין כהלכה את שליחותו (יוח' ז' 2-5). מאוחר יותר היה לדמות חשובה מאד בקהילה:

  1. הוא היה אחד מהאנשים הנבחרים שהמשיח נגלה לפניהם לאחר תקומתו מהמתים (קור"א ט"ו 7).
  2. שאול כינה אותו "עמוד תווך" בקהילה (גלט' ב' 9).
  3. שאול נפגש עם יעקב בביקורו הראשון בירושלים לאחר שנושע (גלט' א' 19).
  4. שאול נפגש עם יעקב גם בביקורו האחרון בירושלים (מה"ש כ"א 18).
  5. כששמעון פטרוס ניצל מהכלא הוא ביקש מחבריו להודיע על כך ליעקב (מה"ש י"ב 17).
  6. יעקב עמד בראש הוועידה החשובה שהתכנסה בירושלים (מה"ש ט"ו 13).
  7. יהודה יכול לזהות עצמו פשוט כ"אחיו של יעקב" (יהודה א' 1), מה שמעיד עד כמה היה יעקב מפורסם.

יעקב הוצא להורג סביבות שנת 62 לס'.

 

תיארוך

יש המתארכים את המכתב לתחילת שנות ה-60. אבל יש דברים שמצביעים כי הוא נכתב עוד קודם לשנת 50:

  1. אופיו היהודי במיוחד מצביע שכנראה חובר בימים שבהם הקהילה הייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים.
  2. משתקף בה סדר פשוט בארגון הקהילה –פקידי העדה מכונים "זקנים" (ה' 14) ו"מורים" (ג' 1).
  3. אין כל התייחסות למחלוקת לגבי מילת הגויים.
  4. המונח היווני synagoge ("בית כנסת" או "התכנסות / אסיפה") משמש לתיאור התכנסות או מקום ההתכנסות של הקהילה (ב' 2).

אם התיארוך המוקדם הזה נכון, הרי שאיגרת זו היא הקדומה מבין כתבי הברית החדשה להוציא, אולי, האיגרת לגלטים.

 

נמענים

רק בא' 1 מופיעה התייחסות לנמענים: "שנים עשר השבטים שבגולה". יש הסבורים שביטוי זה מתייחס כללית למשיחיים, אבל סביר יותר שהצירוף "שנים עשר השבטים" מתייחס ליהודים משיחיים. יותר מכך, קהל יעד יהודי מתאים יותר לאופיו היהודי המובהק של המכתב (למשל, השימוש בשמו העברי של אלהים, kyrios sabaoth ה' צבאות, ה' 4). על סמך ב' 1; ה' 7-8 ברור שהנמענים היו מאמינים משיחיים. ייתכן מאד שמאמינים אלה היו חברי הקהילה הראשונה מירושלים שנפוצו בעולם לאחר הריגת סטפנוס והגיעו עד פיניקיה, קפריסין ואנטיוכיה שבסוריה (מה"ש ח' 1; י"א 19). הדבר עשוי להסביר את התייחסויותיו של יעקב לשעות מבחן ולצרות ורדיפות, את ההיכרות ההדוקה הניכרת בינו לבין קוראיו ואת טבעו הסמכותי של המכתב. יעקב, מנהיג קהילת ירושלים, כתב כרועה עדה כדי ללמד ולעודד את אנשיו המפוזרים בזמן שנאלצו להתמודד עם קשיים.

 

מאפיינים מיוחדים

מאפיינים המיוחדים לאיגרת זו הם: [1] אופיה היהודי המובהק, [2] הדגש שהיא שמה על משיחיות פעילה וחיה, שמאופיינת במעשים טובים ובאמונה שמניעה לפעולה (אמונה אמיתית בהכרח תהיה מלווה באורח חיים תואם), [3] המבנה הפשוט שלה, [4] הכתוב משקף היכרות עם הדברים שישוע לימד בדרשה על ההר (השווה ב' 5 עם מתי ה' 3; את ג' 10-12 עם מתי ז' 15-20; את ג' 18 עם מתי ה' 9; את ה' 2-3 עם מתי ו' 19-20; את ה' 12 עם מתי ה' 33-37), [5] דמיונה לספרות חכמה מקראית כמו משלי, [6] שפתה היוונית המשובחת.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. ברכות (א' 1)
  2. מבחנים ופיתויים (א' 2-18)
    א. בחינת האמונה (א' 2-12)
    ב. מקור הפיתוי (א' 13-18)
  • הקשבה ועשייה (א' 19-27)
  1. אסור לשאת פנים (ב' 1-13)
  2. אמונה ומעשים (ב' 14-26)
  3. ריסון הלשון (ג' 1-12)
  • שני סוגי חכמה (ג' 13-18)
  • אזהרות כנגד דרכי העולם הזה (ד')
    א. מחלוקות (ד' 1-3)
    ב. הפרת נאמנות רוחנית (ד' 4)
    ג. גאווה (ד' 5-10)
    ד. דיבה (ד' 11-12)
    ה. התפארות (ד' 13-17)
  1. אזהרה לנוגשים עשירים (ה' 1-6)
  2. תוכחה ועידוד בנושאים שונים (ה' 7-20)
    א. לגבי סבלנות בצרות (ה' 7-11)
    ב. לגבי שבועות (ה' 12)
    ג. לגבי תפילת האמונה (ה' 13-18)
    ד. לגבי המתרחקים מהאמת (ה' 19-20)

מחבר ותאריך

המחבר מזדהה בתור שמעון פטרוס השליח (א' 1), ותוכנה ואופיה של האיגרת אכן מתאימים לו (ראה א' 12; ד' 13; ה' 1-2, 5, 13). נוסף לכך משתקפים באיגרת ההיסטוריה והמונחים של הבשורות ושל ספר מעשי השליחים (במיוחד הנאומים שנשא שמעון); הנושאים המרכזיים והתפיסות שלה משקפים את חוויותיו של פטרוס ואת זכרונותיו מתקופת חיי ישוע עלי אדמות ומימות השליחים. ברור שהכיר, בין היתר, את שאול ואת איגרותיו (פטר"ב ג' 15-16; גלט' א' 18; ב' 1-21 ועוד); לפיכך קיומן של נקודות דמיון לכתבי שאול במחשבה ובביטוי איננו מפתיע.

כבר מההתחלה הוכרה איגרת פטרוס הראשונה כסמכותית וכחיבורו של שמעון השליח. ייתכן שההתייחסות הראשונה אליה מצויה בפטר"ב ג' 1, שם מזכיר שמעון פטרוס עצמו מכתב קודם שכתב. קלמנס א' (95 לס') כנראה הכיר את פטר"א. פוליקרפוס, אחד מתלמידיו של יוחנן השליח, משתמש באיגרת פטרוס הראשונה במכתבו לפיליפים. מחבר "בשורת האמת" (140-150 לס') הכיר את פטר"א. אוסיביוס (המאה הרביעית) ציין שהיא הייתה מוכרת ברחבי העולם.

אותם אבות כנסייה (אירינאוס, 140-203 לס'; טרטוליאנוס, 150-222; קלמנס האלכסנדרוני, 155-215; ואוריגינס, 185-253) שהעידו על מהימנותם של כתבים רבים מהברית החדשה גם ייחסה איגרת זו במפורש לשמעון פטרוס. מכאן שיש אסמכתאות קדומות ואיתנות שמאשרות כי שמעון פטרוס הוא המחבר.

ובכל זאת, יש חוקרים הטוענים שהלשון היוונית הייחודית שבה נכתבה איגרת זו גבוהה מדי לכישוריו הלשוניים של פטרוס. אבל באותה תקופה שימשו בארץ ישראל שלוש שפות זו לצד זו – ארמית, עברית ויוונית – וסביר מאד שהוא ידע יותר משפה אחת. העובדה שלא היה סופר מקצועי ומנוסה (מה"ש ד' 13) אינה מעידה בהכרח שלא ידע יוונית; למעשה, כדייג גלילי סביר מאד שהשתמש בה. ואפילו אם לא דיבר יוונית בימיה הראשונים של הקהילה המשיחית, ייתכן שלמד את השפה בתור כלי עזר חשוב לפעילותו כשליח הבשורה במהלך עשרות השנים שחלפו מאז ועד לכתיבת איגרת פטרוס הראשונה.

בכל אופן, האיגרת אכן כתובה ביוונית ספרותית משובחת, ולמרות שאין ספק שפטרוס היה מסוגל לדבר יוונית, כמו רבים ברחבי המזרח התיכון, בכל זאת אין זה סביר שכתב בלשון כל כך מלוטשת. אבל בהקשר זה מקבלת הערתו של פטרוס לגבי סילוונוס (ה' 12) משמעות חשובה. השליח טוען כאן שהוא כתב "ביד" ("על ידי" או "באמצעות") סילוונוס. לפי ניסוח זה סילוונוס היה יותר מסתם שליח שנשא את המכתב. הוא שימש כמתווך שבעזרתו נכתב המכתב. יש חוקרים הטוענים שעל סמך מה"ש ט"ו 22-29 ניתן לראות שסילא [קיצור של השם סילוונוס] אכן היה בעל כישורים מתאימים לכתיבת איגרתו של פטרוס ביוונית ספרותית. ידוע שבאותם ימים נהגו המזכירים לחבר מסמכים ביוונית טובה עבור מי שלא היה בעל כישורים לשוניים מתאימים. מכאן שייתכן שהיוונית של איגרת פטרוס הראשונה משקפת את היוונית של סילוונוס, בעוד שבאיגרת השנייה כנראה נגלית היוונית המחוספסת של פטרוס עצמו.

יש מי שטוענים כי הספר משקף מצב שלא היה קיים בימי חייו של פטרוס, והם מציעים שהרדיפות הנזכרות בד' 14-16; ה' 8-9 מתארות את ימי שלטונו של דומיציאנוס (81-96 לס'). אבל פסוקים אלה מיטיבים לתאר לא פחות גם את המצב שנוצר בתקופת הקיסר נירון (54-68). ניתן לתארך את החיבור באופן משביע רצון לתחילת שנות ה-60. אי אפשר לתארך אותו לשנים מוקדמות משנת 60 שכן נגלית בו היכרות עם האיגרות ששאול כתב מהכלא (למשל לקולוסים ולאפסים, שאין לתארך אותן לפני שנת 60): השווה את א' 1-3 עם אפס' א' 1-3; את ב' 18 עם קול' ג' 22; את ג' 1-6 עם אפס' ה' 22-24. נוסף לכך, אין לקבוע את זמנו אחרי שנת 67/68, שכן פטרוס הוצא להורג בגלל אמונתו בתקופת שלטונו של נירון.

 

מקום הכתיבה

פטרוס מציין (ה' 13) שהוא שהה בבבל כשכתב את איגרתו הראשונה. בין הפירושים שהוצעו, נאמר שהוא כתב: [1] מבבל המצרית, שהייתה מפקדה צבאית; [2] מבבל שבמסופוטמיה; [3] מירושלים; [4] מרומא. יכול להיות שפטרוס השתמש בשם "בבל" בצורה סמלית, בדומה לשימושו בחזון יוחנן. המסורת קושרת אותו בשלהי חייו לרומא, וסופרים קדומים אחדים סברו שאיגרת פטר"א נכתבה שם. מצד שני, ידוע שבמאה הראשונה בבל הייתה עיר קטנה על גדת נהר הפרת. ולא רק זאת, אין בנמצא ראיות ש"בבל" שימש בהשאלה כשם סמלי לרומא לפני כתיבת ספר ההתגלות (סביבות שנת 95 לס'), כמו כן הקשרו של הפסוק (ה' 13) כלל אינו סמלי או עוסק בסודות נסתרים.

 

נמענים

לפי הפסוקים הראשונים בו, הופנה המכתב "אל תושבי תפוצות פונטוס, גלטיה, קפדוקיה, אסיה וביתיניה, הנבחרים", כלומר למשיחיים יהודים וגויים שנפוצו ברחבי אסיה הקטנה. אנשים מאזור זה שהו בירושלים בחג השבועות שבו ניתנה רוח הקודש (ראה מה"ש ב' 9-11). שמעון פטרוס הטיף ולימד ברבים מהמחוזות האלה (ראה למשל מה"ש ט"ז 6; י"ח 23; י"ט 10, 26).

 

נושאים מרכזיים

למרות שזוהי איגרת קצרה, היא נוגעת במגוון דוקטרינות ומתייחסת בהרחבה לפרטי החיים והחובות המשיחיים. אין זה מפתיע שקוראים שונים הגדירו את נושאיה המרכזיים בצורה שונה. לדוגמא, כינו אותה כאיגרת העוסקת בפרידה, כאיגרת העוסקת בסבל ורדיפות, כאיגרת העוסקת בסבל וכבוד, בתקווה, במסע רוחני, באומץ, וכזו העוסקת בחסדו האמיתי של אלהים. פטרוס מסביר שהוא כתב כדי "לעורר ולהעיד כי זהו חסד האלהים, החסד האמיתי" (ה' 12). ניתן כאן תיאור כללי של המכתב, שאינו פוסל הכרה בכמה מהנושאים המשניים הכפופים לנושא הראשי. המכתב גם מכיל סדרה של הוראות ואזהרות המשובצות בטקסט מא' 13 עד ה' 11.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. ברכות שלום (א' 1-2)
  2. דברי הלל לאלהים על חסדו וישועתו (א' 3-12)
  • אזהרות לגבי חיי קדושה (א' 13 – ב' 3)
    א. נחיצות הקדושה (א' 13 – ב' 3)
    ב. מעמד המאמינים (ב' 4-12)
    בית רוחני (ב' 4-8)
    2. עם נבחר (ב' 9-10)
    3. זרים וגולים (ב' 11-12)
    ג. כניעה לסמכות (ב' 13 – ג' 7)
    1. קבלת מרותם של מושלים (ב' 13-17)
    2. קבלת מרותם של אדונים (ב' 18-20)
    3. המופת שהציב המשיח (ב' 21-25)
    4. כניעת הנשים למרות הבעלים (ג' 1-6)
    5. החובה המוטלת על הבעלים (ג' 7)
    ד. החובות המוטלות על הכל (ג' 8-17)
    ה. המופת שהציב המשיח (ג' 18 – ד' 6)
    ו. כיצד להתנהג לאור הקץ הקרב (ד' 7-11)
    ז. כיצד לסבול כמשיחיים (ד' 12-19)
    ח. התנהגות זקני העדה (ה' 1-4)
    ט. התנהגות הבחורים הצעירים (ה' 5-11)
  1. מטרת האיגרת (ה' 12)
  2. ברכות סיום (ה' 13-14)

מחבר

המחבר מציג את עצמו כשמעון פטרוס (א' 1). הוא כותב בגוף ראשון בקטע אישי ביותר (א' 12-15) וטוען שהיה עד ראייה להשתנות העל טבעית של המשיח (א' 16-18; השווה עם מתי י"ז 1-5). הוא אומר כי זהו מכתבו השני לקוראים (ג' 1) ומזכיר את שאול כ"אחינו האהוב" (ג' 15). בקצרה, המכתב עצמו טוען שנכתב בידי פטרוס, ואופיו אכן תואם טענה זו.

למרות שאיגרת פטרוס השנייה זכתה לפחות תפוצה והכרה בקהילה הקדומה בהשוואה לאיגרת הראשונה, נראה שהיו מי שהשתמשו בה וקיבלו אותה כסמכותית כבר בתחילת המאה השנייה או אפילו בסוף המאה הראשונה (קלמנס א' [95 לס'] אולי מזכיר אותה). מקורה לא יוחס לפטרוס עד ימי אוריגינס (185-253), שמביע ספקנות כלשהי בנוגע לכך. אוסיביוס (265-340) מנה אותה בין הספרים השנויים במחלוקת, אם כי הוא מודה שהרוב מסכימים שנכתבה בידי פטרוס. אחרי ימי אוסיביוס נראה שהתקבלה כללית כחלק מהקאנון.

במאות האחרונות העלו חוקרים אחדים ספקות באשר למהימנותה. אחת הטענות שהועלו הצביעה על הבדלי הסגנון בין איגרת זו לבין איגרת פטרוס הראשונה. אבל ההבדל אינו מוחלט; יש דמיון ניכר באוצר המילים ובתחומים אחרים. למעשה, שום חיבור ידוע אחר אינו דומה לאיגרת פטרוס הראשונה כמו האיגרת השנייה. את ההבדלים שאכן קיימים ניתן להסביר על ידי השוני בנושאים, בצורה ובמטרת האיגרות, בתקופה ובנסיבות החיבור, במקורות או מודלים, ובסופרים שאולי הועסקו בכתיבה. משמעותית ביותר היא ההערה בפטר"א ה' 12 שסילוונוס סייע בכתיבת האיגרת הראשונה. לא נאמר שהוא כתב גם את האיגרת השנייה, מה שעשוי להסביר את הבדלי הסגנון הבולטים בין שתיהן (ראה במבוא לאיגרת פטרוס הראשונה, בסעיף "מחבר וזמן חיבור").

הסתייגויות אחרות נובעות משחזור נטורליסטי של ההיסטוריה המשיחית הקדומה, או על אי הבנה או פירוש מוטעה של המידע המצוי בידינו. לדוגמא, יש הטוענים שההתייחסות למכתבי שאול בג' 15-16 מעידה שהאיגרת נכתבה בתקופה מאוחרת – אחרי תקופת חייו של פטרוס. אבל אפשרי בהחלט שאיגרות שאול נאספו במועד מוקדם, שכן כמה מהן כבר היו קיימות ואולי נפוצו משך יותר מעשר שנים (האיגרת לתסלוניקים משך 15 שנים) לפני מות פטרוס. מלבד זאת, דברי פטרוס אולי רק מציינים שהוא הכיר כמה מאיגרותיו של שאול (התקשורת בעולם הרומאי ובקהילה הקדומה התנהלה במהירות), ולא שהיה אוסף רשמי שלהן, ששימש את הקהילות.

 

תיארוך

איגרת פטרוס השנייה נכתבה בשלהי חייו של פטרוס (ראה לדוגמא א' 12-15), אחרי שכתב מכתב קודם  לאותם קוראים (ג' 1; סביר שמדובר באיגרת פטרוס הראשונה). פטרוס הוצא להורג בימי נירון, כלומר לפני שנת 68; לפיכך סביר מאד שהוא כתב את האיגרת השנייה שלו בין השנים 65 ו-68 לס'.

היו מי שטענו שזהו תאריך מוקדם מדי, אבל אין במכתב דבר שדורש תיארוך מאוחר יותר. הטעות שהמכתב יוצא נגדה דומה לתורות השקר הכופרות שהיו קיימות במאה הראשונה. מי שמתעקש לטעון שפרק ב' מכוון את דבריו נגד הגנוסטיקה של המאה השנייה משער השערה שתוכן הפרק אינו מספק לה תימוכין. ייתכן מאד שהכופרים שהאיגרת השנייה מתייחסת אליהם נמנו עם חלוצי הגנוסטיקה שהתפתחה בהמשך, במאה השנייה, בכל אופן לא נאמר עליהם דבר שאינו מתאים לשנים האחרונות בחייו של פטרוס.

אחדים הציעו תיארוך מאוחר יותר מפני שהם מפרשים את ההתייחסות לאבות בג' 4 כאילו משמעה דור משיחי קודם. אבל הפירוש הטבעי ביותר למילה הוא האבות המקראיים (ראה יוח' ו' 31, "אבותינו"; מה"ש ג' 13; עבר' א' 1). כמו כן, ההתייחסות לשאול ולמכתביו (ג' 15-16; ראה לעיל בסעיף "מחבר") אינה דורשת תיארוך למועד מאוחר לימי חייו של פטרוס.

 

איגרת פטרוס השנייה ואיגרת יהודה

קיים דמיון בולט בין שתי האיגרות האלה (השווה את פטר"ב ב' עם יהודה 4-18), אבל יש גם הבדלים ברורים ביניהן. הוצע שאחת מהן שאבה מרעותה או ששתיהן נסמכו על מקור משותף. אם אכן הועתק חומר, הדבר לא נעשה בצורה עיוורת אלא הוא הותאם למטרות המחבר. רבים טענו בתוקף שיהודה השתמש בחומר של פטרוס, אבל הגיוני יותר להניח שהמכתב הארוך יותר (פטרוס) כלל בתוכו חלק גדול מהמכתב הקצר יותר (יהודה). העתקת חומר שכזו הייתה נפוצה בספרות הקדומה. לדוגמא, רבים מאמינים ששאול שילב חלקים ממזמורים קדומים בפיל' ב' 6-11 ובטימ"א ג' 16.

 

מטרה

באיגרתו הראשונה פטרוס מנחה ומזין את צאן המשיח בלמדו אותם כיצד להתמודד עם רדיפות שבאות מבחוץ (ראה למשל פטר"א ד' 12); באיגרתו השנייה הוא מלמד אותם איך להתמודד עם מורי שקר ופועלי רשע שחדרו לקהילה (ראה ב' 1; ג' 3-4). הנסיבות השונות הכתיבו כמובן תוכן ודגש שונים בשתי האיגרות, אבל בשתיהן פטרוס, בתור רועה צאנו של המשיח (יוח' כ"א 15-17) מבקש לדרבן את קוראיו לשילוב מועיל של אמונה ועשייה משיחית. וביתר פירוט, הוא כתב את האיגרת כדי להשיג שלוש מטרות: [1] לעורר גדילה רוחנית משיחית (פרק א'), [2] להתריע נגד תורת שקר ולהפריכה (פרק ב'), [3] לדרבן את קוראיו להיות ערניים לאור שובו הוודאי של האדון (פרק ג').

 

מבנה בראשי פרקים
  1. מבוא (א' 1-2)
  2. שיקדו על המעלות המשיחיות (א' 3-11)
    א. אלהים מספק בגבורתו את כל צרכינו (א' 3-4)
    ב. שיקדו והתבגרו (א' 5-7)
    ג. ערכה של גדילה כזו (א' 8-11)
  • מטרת דברי פטרוס ומהימנותם (א' 12-21)
    א. המטרה לשמה כתב את האיגרת (א' 12-15)
    ב. היסוד לסמכותו (א' 16-21)
  1. אזהרה נגד מורי שקר (ב')
    א. חיזוי בואם (ב' 1-3)
    ב. ודאות משפטם (ב' 3-9)
    ג. תיאור מאפייניהם (ב' 10-22)
  2. שיבת המשיח (ג' 1-16)
    א. חזרה על הסיבה שלשמה כתב פטרוס את האיגרת (ג' 1-2)
    ב. יבואו מלעיזים (ג' 3-7)
    ג. ודאות שיבת המשיח (ג' 8-10)
    ד. אזהרות והפצרות המבוססות על העובדה שהמשיח יחזור (ג' 11-16)
  3. הערות מסיימות (ג' 17-18)

מחבר

המחבר הוא יוחנן בן זבדי, השליח ומחבר ספר הבשורה הנקרא על שמו, וספר ההתגלות. יתכן היה יוחנן בן דוד של ישוע (יש אפשרות שאימו הייתה שלומית, אחותה של מרים (השווה מתי כ"ז 56; מרק' ט"ו 40; ט"ז 1; יוח' י"ט 25); הוא היה דייג, אחד משלושת השליחים הקרובים ביותר לישוע (יוחנן, יעקב ופטרוס) ו"התלמיד האהוב על ישוע" (יוח' י"ג 23).

בניגוד לנהוג ברוב איגרות הברית החדשה, איגרת זו אינה מציינת מיהו מחברה. זיהויו המוקדם ביותר מקורו באבות הכנסייה: אירינאוס (140-203 לערך), קלמנס איש אלכסנדריה (150-215), טרטוליאנוס (155-222) ואוריגינס (185-253) ייחסו כולם את כתיבת האיגרת ליוחנן השליח. ככל הידוע לנו, אבות הכנסייה לא הציעו מישהו אחר בתור מחברה.

האיגרת עצמה מאשרת את הזיהוי המסורתי:

  1. הסגנון הלשוני של בשורת יוחנן דומה מאד לסגנון איגרת זו. שתיהן נכתבו ביוונית פשוטה ורב בהן השימוש בדימויים מנוגדים כמו אור וחושך, חיים ומוות, אמת ושקר, אהבה ושנאה.
  2. השוואתן מראה שיש בהן משפטים וביטויים דומים ביותר, דוגמת הרשימה הבאה:
    יוח"א בשורת יוחנן
    א' 1                                              א' 1, 14
    א' 4                                              ט"ז 24
    א' 6-7                                          ג' 19-21
    ב' 7                                              י"ג 34-35
    ג' 8                                               ח' 44
    ג' 14                                             ה' 24
    ד' 6                                              ח' 47
    ד' 9                                              א' 14, 18; ג' 16
    ה' 9                                              ה' 32, 37
    ה' 12                                            ג' 36
  3. ציון העובדה שהמחבר חזה בדברים במו עיניו (א' 1-4) תואם את העובדה שיוחנן היה תלמידו של ישוע כבר מראשית פעילותו הציבורית.
  4. הסמכותיות הניכרת במכתב (בהוראות, ב' 15, 24, 28; ד' 1; ה' 21; בטיעונים הנחרצים, ב' 6; ג' 14; ד' 12; ובזיהוי הממוקד של דברים שגויים, א' 6, 8; ב' 4, 22) היא מה שניתן לצפות מפיו של שליח.
  5. הרמזים על גילו המתקדם של הכותב (המתייחס לקוראיו כאל "ילדים", ב' 1, 28; ג' 7) תואמים את מסורת הקהילה הקדומה לגבי גילו של יוחנן כאשר כתב את הספרים המיוחסים לו.
  6. תיאור הכופרים כצוררי משיח (ב' 18), שקרנים (ב' 22) וילדי השטן (ג' 10) מתאים למי שישוע כינהו בן הרעם (מרק' ג' 17).
  7. הרמיזות לקשר הדוק עם האדון (א' 1; ב' 5-6, 24, 27-28) מתאימות לתיאורי יוחנן כ"תלמיד האהוב על ישוע" שהיה סמוך אל חיקו (יוח' י"ג 23).

 

תיארוך

קשה לתארך את המכתב בדייקנות, אבל גורמים כגון: [1] עדותם של סופרים משיחיים קדומים (אירינאוס וקלמנס איש אלכסנדריה), [2] הגנוסטיקה הקדומה שמשתקפת באיגרת בגינוי הכופרים, [3] רמזים לגילו המתקדם של יוחנן – כל אלה מעלים את הסבירות לכך שהאיגרת נכתבה בשלהי המאה הראשונה. מאחר שמחבר איגרת יוחנן הראשונה פיתח מושגים ונושאים שמצויים בבשורה הרביעית (ראה יוח"א ב' 7-11), הגיוני לתארך אותה לזמן כלשהו בין השנים 85 ו-95 לס', אחרי כתיבת ספר הבשורה, שכנראה נכתבה סביבות שנת 85 (ראה במבוא לבשורת יוחנן, בסעיף "תיארוך").

 

נמענים

יוח"א ב' 12-14, 19; ג' 1; ה' 13 מבהירים שהמכתב הופנה למאמינים, אבל לא מצוין מי היו או היכן התגוררו. המכתב אינו מזכיר איש בשמו, לפיכך ייתכן שהיה מעין חוזר שנשלח למשיחיים במקומות שונים. לפי המסורת המשיחית הקדומה, יוחנן השליח התגורר באפסוס במשך רוב שנות חייו האחרונות (בין השנים 70-100 לס' לערך). השימוש הקדום ביותר ביוח"א שקיים לו אישור היה בפרובינציית אסיה (בתורכיה של ימינו), שם שכנה אפסוס. קלמנס איש אלכסנדריה מספר שיוחנן שירת בקהילות שונות שהיו פזורות ברחבי מחוז זה. לפיכך ניתן להניח שאיגרת יוחנן הראשונה נשלחה לקהילות במחוז אסיה.

 

גנוסטיקה

אחת מתורות השקר המסוכנות ביותר שרווחו במאתיים השנים הראשונות לקיום הקהילה המשיחית הייתה הגנוסטיקה. היא לימדה שהרוח טובה לחלוטין ושהחומר רע לחלוטין. מדואליזם הזה, הנוגד את תפיסת העולם המקראית, נבעו חמש טעויות משמעותיות:

  1. גוף האדם רע שכן הוא חומר. הוא ניגודו הגמור של האלהים, שהינו כולו רוח ולפיכך הוא טוב.
  2. ישועה היא היחלצות מהגוף, והיא מושגת לא על ידי אמונה במשיח אלא באמצעות ידע מיוחד ("דעת" ביוונית היא "גנוסיס", וממנה נגזר שם התורה הזו).
  3. הם כפרו באנושיותו של המשיח בשתי דרכים: [1] היו שאמרו שלמשיח לא היה גוף ממשי אלא הוא היה כולו רוחני ורק נראה כאילו הוא בעל גוף, השקפה שכונתה "דוקטיות" (Docetism נגזרת מהיוונית "דוקיאו" שפירושו להיראות), [2] אחרים אמרו שהמשיח האלהי התלכד עם ישוע האדם בעת הטבילה ועזבו לפני שמת, השקפה שנקראת צרינתיאניזם (Cerinthianism), על שם צרינתוס, מפיצה הראשי. השקפה זו היא הרקע לרוב יוח"א (ראה א' 1; ב' 22; ד' 2-3).
  4. מאחר שהגוף נחשב למושחת, הם לימדו שיש להתייחס אליו בחומרה. צורה סגפנית זו של הגנוסטיקה היא הרגע לחלק מהאיגרת אל הקולוסים (ב' 21-3).
  5. באופן פרדוקסלי הוביל דואליזם זה גם לפריצות. מאחר שהחומר הוא שנחשב לרע, ולא העבירה על תורת ה' (יוח"א ג' 4), הרי שלהפרת התורה לא היו השלכות מוסריות.

הגנוסטיקה שהברית החדשה מתייחסת אליה הייתה צורה קדומה של מינות זו, ולא המערכת המורכבת של המאות השנייה והשלישית. בנוסף לגנוסטיקה המשתקפת באיגרות יוחנן ובאיגרת אל הקולוסים, ניתן לזהות היכרות עם הגנוסטיקה הקדומה גם בטימ"א וטימ"ב, טיטוס ופטר"ב, ואולי באיגרת הראשונה אל הקורינתים.

 

נסיבות הכתיבה והמטרה

קוראיו של יוחנן התמודדו עם משנה גנוסטית מהסוג הצרינטיאני הקדום (ראה לעיל). כפירה זו הייתה גם שטופת זימה ונטולת עכבות מוסריות.

בעקבות זאת כתב יוחנן את מכתבו זה כשהוא חותר להשיג שתי מטרות: [1] לחשוף את מורי השקר (ב' 26), [2] לטעת במאמינים ביטחון בוודאות הישועה (ה' 13). מתוך כוונה להילחם במפיצי הגנוסטיקה תקף יוחנן את הפקרותם המוסרית המוחלטת (ג' 8-10), ועל ידי מתן עדות של עד ראייה לתקומת ישוע מהמתים, הוא ביקש לאשש את אמונת קוראיו בתקומת המשיח (א' 3). אם יצלח הדבר בידיו, שמחת המחבר תהיה שלמה (א' 4).

 

מבנה בראשי פרקים
  1. מבוא: ממשות התחייה (א' 1-4)
  2. החיים המשיחיים כהתחברות עם אלהים האב ואלהים הבן (א' 5 – ב' 28)
    א. מדדים אתיים לבחינת התחברות של אמת (א' 5 – ב' 11)
    דמיון מוסרי (א' 5-7)
    2. התוודות על חטאים (א' 8 – ב' 2)
    3. צייתנות (ב' 3-6)
    4. אהבה למאמינים אחרים (ב' 7-11)
    ב. שני עיוותים (ב' 12-17)
    ג. מדד תורת המשיח (מהותו): המבחן לקבלת אדם להתחברות משיחית (ב' 18-28)
    1. ניגוד: כופרים לעומת מאמינים (ב' 18-21)
    2. המשיח: לב המבחן (ב' 22-23)
    3. אמונה מתמידה: מפתח להתחברות מתמדת (ב' 24-28)
  • החיים המשיחיים בתור בנים לאלהים (ב' 29 – ד' 6)
    א. מיהו בן לאלהים: מדדים אתיים (ב' 29 – ג' 24)
    צדקה (ב' 29 – ג' 10)
    2. אהבה (ג' 10-24)
    ב. מיהו בן לאלהים: האוחז באמת לגבי מהותו של המשיח (ד' 1-6)
  1. החיים המשיחיים כשילוב האתי והכריסטולוגי (ד' 7 – ה' 12)
    א. המבחן האתי: אהבה (ד' 7 – ה' 5)
    מקור האהבה (ד' 7-16)
    2. פרי האהבה (ד' 17-19)
    3. האוהב את אלהים יאהב גם את אחיו לאמונה (ד' 20 – ה' 1)
    4. שמירת מצוות האלהים: עדות לאהבת ילדי האלהים (ה' 2-5)
    ב. המבחן הכריסטולוגי (ה' 6-12)
  2. סיום: אמיתות יסוד של האמונה המשיחית (ה' 13-21)

מחבר

המחבר הוא יוחנן השליח. על סמך נקודות הדמיון הרבות לאיגרת יוחנן הראשונה ולבשורת יוחנן ניתן להסיק שאותו אדם כתב את שלושתן. השווה את הפסוקים הבאים:

יוח"ב 5                  יוח"א ב' 7                            יוח' י"ג 34-35

יוח"ב 6                  יוח"א ה' 3                           יוח' י"ד 23

יוח"ב 7                  יוח"א ד' 2-3

יוח"ב 12                יוח"א א' 4                           יוח' ט"ו 11; ט"ז 24

ראה גם במבואות לאיגרת יוחנן הראשונה ולבשורת יוחנן, בסעיף "מחבר".

 

תיארוך

האיגרת נכתבה כנראה סביבות אותו הזמן שבו נכתבה איגרת יוחנן הראשונה (85-95 לס'), כפי שעולה מההשוואה שלעיל (ראה במבוא לאיגרת יוחנן הראשונה, סעיף "תיארוך").

 

נסיבות ומטרה

במהלך שתי המאות הראשונות לספירה הועברה הבשורה המשיחית ממקום למקום והופצה בידי מבשרים ומורים נודדים. המאמינים נהגו לארח בבתיהם את שליחי הבשורה האלה ולתת להם צידה לדרך כאשר עזבו. מאחר שמורים גנוסטיקנים נסמכו גם הם על מנהג זה (ראה יוח"ג 5) נכתבה איגרת יוחנן השנייה כדי להזהיר את המאמינים לבחון את זהותם של המורים הנודדים שהם מכניסים לבתיהם; שאם לא כן, מישהו עלול לתרום בלא משים להפצת תורת השקר במקום להפצת האמת.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. ברכות שלום (1-3)
  2. שבחים (4)
  • דברי עידוד ואזהרה (5-11)
  1. סיום (12-13)

מחבר

המחבר הוא יוחנן השליח. המחבר מכנה את עצמו בפסוקים הראשונים של יוח"ב ויוח"ג בתואר "זקן". שים לב לנקודות דמיון נוספות: "אשר אני אוהב באמת" (פס' 1 בשתי האיגרות), "מתהלכים באמת" (פס' 4 בשתי האיגרות) והסיום הדומה בשתיהן. ראה סעיף "מחבר" במבואות ליוח"א ולבשורת יוחנן.

 

תיארוך

המכתב חובר כנראה באותו הזמן שבו נכתבו יוח"א ויוח"ב (85-95 לס'). ראה סעיף "תיארוך" במבוא ליוח"א.

 

נסיבות ומטרה

ראה לעיל סעיף זה במבוא ליוח"ב. מורים נודדים שנשלחו על ידי יוחנן נדחו באחת הקהילות במחוז אסיה על ידי מנהיג רודן, דיוטרפס, שאפילו החרים את אנשי הקהילה שאירחו את שליחי יוחנן. יוחנן כתב איגרת זאת כדי להאיץ בגאיוס שיתמוך במורים האלה וכדי להזהיר בעקיפין את דיוטרפס.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. ברכות שלום (1-2)
  2. שבחים לגאיוס (3-8)
  • דברי גינוי לדיוטרפס (9-10)
  1. הוראה לגאיוס (11)
  2. דוגמתו של דמטריוס (12)
  3. סיום (13-14)

מחבר

המחבר מזדהה כיהודה (פס' 1), שם יהודי נפוץ. מבין האנשים שנשאו שם זה ונזכרים בברית החדשה, אחד מהשניים הבאים אפשר שהיה מחבר האיגרת: [1] השליח יהודה בן יעקב (לוקס ו' 16; מה"ש א' 13); [2] יהודה אחי ישוע (מתי י"ג 55; מרק' ו' 3). סביר יותר שהאחרון הוא המחבר, בין היתר מפני שהמחבר אינו טוען שהוא שליח ואפילו נראה שהוא מבדיל בינו לבין השליחים (ראה פס' 17). ועוד, הוא מתאר את עצמו כ"אחיו של יעקב" (פס' 1). בדרך כלל נהגו אנשים באותה תקופה לתאר את עצמם כבנו של מישהו ולא כאחיו של מישהו. ייתכן שהסיבה לזיהוי יוצא הדופן הזה כאן היא שיעקב היה דמות חשובה ומפורסמת בקהילת ירושלים (ראה סעיף "מחבר" במבוא לאיגרת יעקב).

למרות שיהודה ויעקב לא כינו את עצמם אחי האדון,  אחרים לא היססו לדבר עליהם במונחים אלה (ראה מתי י"ג 55; יוח' ז' 3-10; מה"ש א' 14; קור"א ט' 5; גלט' א' 19). נראה שהם לא רצו שיקשיבו להם רק בגלל הזכות המיוחדת שנפלה בחלקם בהיותם בניהם של יוסף ומרים.

התייחסויות קדומות אפשריות לאיגרת יהודה או ציטוטים ממנה נמצאו כבר בכתביו של קלמנס איש רומא (סביבות 96 לס'). קלמנס איש אלכסנדריה (155-215), טרטוליאנוס (150-222) ואוריגינס (185-253) קיבלו את האיגרת כחלק מכתבי הבריה"ח; היא נכללה בקאנון המוראטוריאני Muratorian (סביבות שנת 170 לס') וזכתה להכרתם של אתנסיוס (298-340) והמועצה שהתכנסה בקרתגו (397). אוסיביוס (265-340) מנה אותה בין הספרים השנויים במחלוקת, למרות שהוא הכיר בכך שרבים החשיבו אותה כפרי עטו של יהודה.

לפי הירונימוס ודידימוס, קמו מתנגדים לקבלת האיגרת כחלק מהקאנון מפני שהיא עושה שימוש בספרות חיצונית, שאינה נחשבת כדברים שנכתבו בהשראת רוח אלהים (פס' 9, 14). אבל הרוב הגיעו למסקנה ההגיונית שמחבר שאכן כתב בהשראת הרוח יכול היה להשתמש בספרות חיצונית כזו – לשם הדגמה או המחשה, או בציטוט של חומר מהימן מבחינה היסטורית או חומר מקובל] – וזאת מבלי לטעון שגם ספרות זו נכתבה ברוח אלהים. בהדרכת רוח הקודש הגיעה הקהילה להכרה שאיגרת יהודה נכתבה בסמכות האלהים. העובדה שהיא הייתה שנויה במחלוקת ונבחנה בקפידה ובכל זאת התקבלה בסופו של דבר על ידי הקהילות רק מאששת את מהימנותה.

 

תיארוך

אין באיגרת דבר שדורש תיארוך מעבר לשנות חייו של יעקב אחי ישוע. תורת השקר שהמחבר יוצא נגדה, כמו זו שנזכרת באיגרת פטרוס השנייה, איננה התורה הכופרת של המאה השנייה כי אם זו שהתפתחה במועד מוקדם (ראה למשל מה"ש כ' 29-30; רומ' ו' 1; קור"א ה' 1-11; קור"ב י"ב 21; גלט' ה' 13; אפס' ה' 3-17; תסל"א ד' 6). ראה גם בסעיף "תיארוך" במבוא לאיגרת פטרוס השנייה. כמו כן אין במכתב דבר שדורש תיארוך שמאוחר לימי השליחים, כטענתם של מלומדים אחדים. ייתכן אפילו שקוראיו של יהודה שמעו במו אוזניהם כמה מהשליחים (ראה פס' 17-18). בדומה לכך, השימוש במילה "אמונה" במובן של תוכן האמת שבה מאמינים (פס' 3) אינו מכתיב תיארוך מאוחר של המכתב. המילה שימשה במובן זה כבר בגלטים א' 23.

זמן חיבורה של האיגרת קשור בשאלת היחס בינה לבין איגרת פטרוס השנייה. אם פטר"ב עושה שימוש ביהודה – השקפה שרבים תומכים בה (ראה סעיף "איגרת פטרוס השנייה ואיגרת יהודה" במבוא לפטר"ב) – הרי שזמן חיבור איגרת יהודה קודם לזה של פטר"ב, כנראה סביבות שנת 65. אם לא כן, אפשר שחוברה במועד כלשהו עד סביבות שנת 80 לס'.

 

נמענים

הנמענים מתוארים בצורה כללית מאד (ראה פס' 1), שיכולה להתאים ליהודים משיחיים, לגויים משיחיים, או לשניהם גם יחד. אין אזכור למיקומם. אי אפשר להסיק שמאחר שפטר"ב 2 ויהודה 4-18 מתארים מצבים דומים הרי שהם נכתבו שתיהן לאותם אנשים. סוג הכפירה שמתוארת בשני הקטעים האלה הייתה שכיחה במקומות רבים (ראה לעיל, סעיף "תיארוך").

 

נסיבות ומטרה

למרות שיהודה השתוקק לכתוב לקוראיו אודות הישועה, הוא חש שעליו להזהירם במקום זאת אודות אנשי רשע מסוימים שסבבו ביניהם ועיוותו את חסד אלהים (פס' 4). נראה שמורי שקר אלה ניסו לשכנע מאמינים שהישועה בחסד אלהים נותנת להם רשות לחטוא, שכן חטאיהם לא ירשיעו אותם עוד. יהודה סבר שהכרחי שקוראיו יעמדו על המשמר וייזהרו מאנשים כאלה, ויהיו מוכנים להפריך את משנתם המעוותת באמצעות האמת אודות חסדו המושיע של אלהים.

רוב החוקרים מניחים שמורי השקר האלה היו גנוסטיקנים. אין ספק שזיהוי זה הוא נכון, אך יש לציין שבאותה תקופה היו אלה מבשריה המוקדמים של הגנוסטיקה המפותחת מהמאה השנייה (ראה בסעיף "תיארוך" במבוא לאיגרת פטרוס השנייה).

 

מבנה בראשי פרקים
  1. ברכות שלום (1-2)
  2. הנסיבות לכתיבת האיגרת (3-4)
    א. שינוי הנושא (3)
    ב. הסיבה לשינוי: נוכחותם של כופרים חוטאים (4)
  • אזהרה נגד מורי שקר (5-16)
    א. דוגמאות היסטוריות לעונשם של כופרים (5-7)
    עם ישראל הסורר (5)
    2. מלאכים שסרחו (6)
    3. סדום ועמורה (7)
    ב. תיאור כופרים בימיו של יהודה (8-16)
    1. גינוי דברי הגידוף שבפיהם (8-10)
    2. תיאור ציורי של אופיים (11-13)
    3. נבואה אודות העונש שיבוא עליהם (14-16)
  1. אזהרות והנחיות למאמינים (17-23)
  2. דברי סיום: שבח לאלהים (דוקסולוגיה) (24-25)

נבואה 

מחבר

המחבר מזדהה ארבע פעמים כיוחנן (א' 1, 4, 9; כ"ב 8). כבר בימיו של יוסטינוס מרטיר (יוסטינוס העד) במאה השנייה לספירה רווחה הדעה שמדובר ביוחנן השליח, בן זבדי (ראה מתי י' 2). מספר ההתגלות עצמו ניתן ללמוד שהמחבר היה יהודי, הכיר היטב את הכתובים, היה מנהיג קהילה ששבע הקהילות באסיה הקטנה הכירו היטב, והיה אדם בעל אמונה דתית עמוקה שהיה משוכנע לחלוטין שהאמונה המשיחית תגבר בקרוב על כוחות האופל שפועלים בעולם.

אבל דיוניסיוס, בישופ אפריקני בן המאה השלישית, השווה את הלשון, הסגנון, וההשקפה של ספר ההתגלות עם אלו של כתבים אחרים של יוחנן והסיק שלא ייתכן שהוא נכתב בידי יוחנן השליח. הוא הציע שהמחבר היה הזקן יוחנן, שנזכר בכתבים עתיקים אחרים. למרות שבימינו רבים מסכימים עם השקפתו של דיוניסיוס לגבי זהות המחבר, הראיות החיצוניות דווקא תומכות בהשקפה המסורתית.

 

תיארוך

ספר ההתגלות נכתב בתחילת תקופה של רדיפת משיחיים. בהקשר זה מעלים בדרך כלל שתי תקופות: סוף ימי הקיסר נירון (54-68 לס') וסוף ימי שלטונו של הקיסר דומיציאנוס (81-96). רוב החוקרים קובעים שהספר נכתב סביבות שנת 95 (ויש מי שמציעים שנכתב במהלך שלטונו של וספסיאנוס: 69-79).

 

נסיבות הכתיבה

מאחר שהשלטונות הרומיים באותם ימים החלו לאכוף בכפייה את חובת פולחן הקיסר, המשיחיים – שלדעתם המשיח ולא הקיסר הוא האדון – נתקלו בעוינות גוברת והולכת. המאמינים בסמירנה מוזהרים מפני צרה שקרבה לבוא (ב' 10), ולקהילה בפילדלפיה נאמר ששעת מבחן באה על העולם (ג' 10). אנטיפס כבר הוצא להורג (ב' 13) יחד עם אחרים (ו' 9). יוחנן הוגלה לאי פטמוס (כנראה מקומה של מושבת עונשין רומית) בגלל פעילותו בהפצת המשיחיות (א' 9). היו בקהילה מאמינים שצידדו במדיניות פשרנית (ב' 14-15, 20), שהיה צורך לתקנה לפני שהשפעתה הנסתרת תחתור ותחליש את עמידתם של המאמינים כנגד הסכנות העומדות בפתח.

 

מטרה

יוחנן כותב כדי לעודד את הנאמנים לסרב בתוקף לדרישה להשתתף בפולחן לקיסר. הוא מודיע לקוראיו שהעימות המכריע הסופי בין אלהים לשטן ממשמש ובא. השטן יגביר את רדיפת המאמינים, אבל הם חייבים לעמוד איתן, אפילו במחיר מוות. הם מוגנים וחתומים כנגד כל פגיעה רוחנית ובקרוב, עם שיבת המשיח, יזוכו מאשמה כאשר הרשעים ייענשו באבדון נצחי ואנשי האלהים ייהנו מכבוד ומברכות נצחיים.

 

צורה ספרותית

על מנת להבין נכונה את חזון יוחנן, יש להכיר בכך שמדובר בחיבור מסוג ספרותי מיוחד. זהו חיבור אפוקריפי, שמרבה להשתמש בסמלים. החזיונות המתוארים בו אמנם מוזרים בעיני הקורא המערבי, אבל למרבה השמחה מספק לנו הספר עצמו כמה רמזים שמסייעים לפירושו (למשל, כוכבים הם מלאכים, מנורות הן קהילות, א' 20; "הזונה הגדולה" היא בבל [רומא?] י"ז 1, 5, 18; וירושלים של מעלה היא כלתו של השה, כ"א 9-10).

 

מאפיין מיוחד

ספר ההתגלות מרבה להשתמש במספר שבע (52 פעמים). שבע ברכות "אשרי" (א' 3, י"ד 13; ט"ז 15; י"ט 9; כ' 6; כ"ב 7, 14), שבע קהילות (א' 4, 11), שבע רוחות (א' 4), שבע מנורות זהב (א' 12), שבעה כוכבים (א' 16), שבעה חותמות (ה' 1), שבע קרניים ושבע עיניים (ה' 6), שבעה שופרות (ח' 2), שבעה רעמים (י' 3), שבעה אותות (י"ב 1, 3; י"ג 13-14; ט"ו 1; ט"ז 14; י"ט 20), שבע עטרות (י"ב 3), שבע מכות (ט"ו 6), שבע קערות זהב (ט"ו 7), שבעה הרים (י"ז 9) ושבעה מלכים (י"ז 10), ועוד. המספר שבע מסמל שלמות.

 

פרשנות

פירושי חזון יוחנן מתחלקים בדרך כלל לארבע קבוצות:

  1. פרטריסטים (Preterists) הגישה המבינה את הספר אך ורק לפי רקעו במאה הראשונה, וטוענת שרוב האירועים הנזכרים בו כבר התרחשו.
  2. היסטוריסטים (Historicists) הגישה שמוצאת בו תיאור של שרשרת המאורעות הארוכה לאורך ההיסטוריה, החל מזמן חיבורו בפטמוס ועד לקץ הימים.
  3. פוטוריסטים (Futurists) המפרשים את תוכן הספר כמדבר בעיקר על אחרית הימים.
  4. אידיאליסטים (Idealists) שרואים בו תמונות סמליות לאמיתות על-זמניות עקרוניות כמו נצחון הטוב על הרע.

בכל אופן, אמיתות היסוד של הספר אינן תלויות בקבלתה של השקפה זו או אחרת. כל מי שיקרא את הספר ויחפש את המסר הכללי שלו, בלי להתפתות לעיסוק יתר בפרטים, יוכל להבינו.

 

מבנה בראשי פרקים
  1. מבוא (א' 1-8)
    א. פרולוג (א' 1-3)
    ב. ברכות שלום ודברי שבח לאל (דוקסולוגיה) (א' 4-8)
  2. ישוע בתוך שבע הקהילות (א' 9-20)
  • האיגרות לשבע הקהילות (ב'-ג')
    א. אפסוס (ב' 1-7)
    ב. זמירנה (ב' 8-11)
    ג. פרגמוס (ב' 12-17)
    ד. תיאטירה (ב' 18-29)
    ה. סרדיס (ג' 1-6)
    ו. פילדלפיה (ג' 7-13)
    ז. לאודיקאה (ג' 14-22)
  1. הכס, המגילה והשה (ד'-ה')
    א. כס המלכות בשמים (ד')
    ב. שבע המגילות החתומות (ה' 1-5)
    ג. השה הטבוח (ה' 6-14)
  2. שבעת החותמות (ו' 1 – ח' 1)
    א. החותם הראשון: הסוס הלבן (ו' 1-2)
    ב. החותם השני: הסוס האדום (ו' 3-4)
    ג. החותם השלישי: הסוס השחור (ו' 5-6)
    ד. החותם הרביעי: הסוס הירקרק (ו' 7-8)
    ה. החותם החמישי: הנפשות מתחת למזבח (ו' 9-11)
    ו. החותם השישי: הרעש הגדול (ו' 12-17)
    ז. החתמת ה-144,000 (ז' 1-8)
    ח. ההמון (ז' 9-17)
    ט. החותם השביעי: דממה בשמים (ח' 1)
  3. שבעת השופרות (ח' 2 – י"א 19)
    א. מבוא (ח' 2-5)
    ב. השופר הראשון: ברד ואש מעורבים בדם (ח' 6-7)
    ג. השופר השני: הר מושלך לים (ח' 8-9)
    ד. השופר השלישי: הכוכב הנקרא לענה (ח' 10-11)
    ה. השופר הרביעי: ליקוי שליש השמש, הירח והכוכבים (ח' 12-13)
    ו. השופר החמישי: מגיפת ארבה (ט' 1-12)
    ז. השופר השישי: התרת ארבעת המלאכים (ט' 13-21)
    ח. המלאך והספר הקטן (י')
    ט. שני העדים (י"א 1-14)
    י. השופר השביעי: משפט ושכר (י"א 15-19)
  • דמויות ומאורעות שונים (י"ב-י"ד)
    א. האישה והתנין (י"ב)
    ב. שתי החיות (י"ג)
    ג. השה וה-144,000 (י"ד 1-5)
    ד. קציר הארץ (י"ד 6-20)
  • שבע הקערות (ט"ו-ט"ז)
    א. מבוא: שירת משה ושבעת המלאכים נושאים את שבע המכות (ט"ו)
    ב. הקערה הראשונה: שחין רע ומכאיב (ט"ז 1-2)
    ג. הקערה השנייה: הים נהפך לדם (ט"ז 3)
    ד. הקערה השלישית: נהרות ומעיינות הופכים לדם (ט"ז 4-7)
    ה. הקערה הרביעית: השמש צורבת אנשים באש (ט"ז 8-9)
    ו. הקערה החמישית: חשיכה (ט"ז 10-11)
    ז. הקערה השישית: נהר הפרת מתייבש (ט"ז 12-16)
  1. בבל: הזונה הגדולה (י"ז 1 – י"ט 5)
    א. תיאור בבל (י"ז)
    ב. מפלת בבל (י"ח)
    ג. דברי הלל על נפילת בבל (י"ט 1-5)
  2. דברי הלל לחתונת השה (י"ט 6-10)
  3. שיבת המשיח (י"ט 11-21)
  • אלף השנים (כ' 1-6)
  • מפלת השטן (כ' 7-10)
  • משפט הכיסא הלבן הגדול (כ' 11-15)
  1. שמים חדשים, ארץ חדשה, ירושלים חדשה (כ"א 1 – כ"ב 5)
  • סיום (כ"ב 6-21)

 

 

קבלו עדכונים חמים