מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

מתנת הרפואה בזמן שירותו של שאול

המאמר ידון בעניין סיומה של מתנת הרפואה בחייו של שאול השליח על בסיס ראיות היסטוריות-תאולוגיות בברית החדשה. יש שלוש ראיות המצביעות על כך ששאול לא היה מסוגל יותר לרפא עם סיום שירותו. הראיה הראשונה מגיעה ממחקר על הספרות של שאול. הראיה השנייה מגיע מהערכה של התיעוד לגבי שלושה אנשים אותם שאול לא הצליח לרפא, הנסיבות שלהם, וטענות לגבי כך ששאול היה מצליח לרפא אותם אם הוא היה יכול. הראיה השלישית מגיעה מאל העברים ב 3-4. שלוש הראיות הללו מצביעות על כך שמתנות הרוח כבר לא חולקו לגוף המשיח עם סיום המאה הראשונה. כמובן שמתנות רוח טבעיות המשיכו. אך אלה שהיו יכולים באופן על טבעי לעשות ניסים פעם, בהדרגה כבר איבדו את יכולתם. ההתערבות של אלוהים דרך אנשים הפסיקה לאט לאט בסוף המאה הראשונה. שימו לב, העניין כאן הוא לא "האם אלוהים עדיין עושה ניסים", או, "האם אלוהים עדיין מרפא", אלא העניין הוא האם אלוהים עדיין פועל דרך בני אדם, השאלה היא האם עדיין יש מרפאים, נביאים וכו'.

 

טיעון מן הדממה

 

טיעון כמו "אין פסוק אחד שאומר שמתנות הרוח תיגמרנה" הוא דוגמה לטיעון מן הדממה. במאמר זה נראה שאכן יש בברית החדשה ראיות לכך שהשימוש בניסים הופסק במאה הראשונה.

 

ניסים בספר מעשי השליחים

 

מעשי השליחים גדוש בניסים, הן בניסים מוצהרים והן בניסים מוסקים1. בחינה של ספר מעשי השליחים הובילה מספר חוקרים למסקנה שהייתה כבר מגמת ירידה במספר הניסים שהתרחשו בזמן שמתואר בספר עצמו2. אך הספר מתעד ניסים כבר מהפרק השני ועד לפרק האחרון שבו שאול מרפא את כל מי שהובא אליו במלטה. הספר לא רק נכתב כדי להראות איך הבשורה הופצה בקרב הגויים, אלא גם כדי לאשר את שאול כשליח. הניסים שלוקס מתעד היו מתאימים כדי לאמת את תפקידו השליחותי של שאול. במקום לתת לנו רשימה מלאה של ניסים, לוקס לוקח דגימה, ומשווה את פטרוס לשאול מבחינת הסמכות שלהם לבצע ניסים. שניהם ביצעו אותות ומופתים רבים (ב 43; ה 12; ו 8; יד 3; יט 11-17; כח 7-9).

 

ניסים באיגרות

 

הדממה לגבי התרחשותם של ניסים באיגרות של הברית החדשה מקשה עלינו להחליט בין אם ניסים המשיכו או לא. אין שום הצהרה ברורה לגבי ההמשכיות שלהם או ההסתיימות שלהם. שתי העמדות (שהניסים המשיכו ושהניסים לא המשיכו יותר) מפרשות את הדממה כראיה לטובתן. אך כפי שראינו קודם, טיעון מן הדממה הוא טיעון חלש. אך חשוב להבין, למרות שהדממה לא מצביעה על הסתיימותם של הניסים, היא כן מצביעה על כך שניסים לא נחשבו למשמעותיים.

אם נשים לב מתי האיגרות נכתבו זה יעזור לנו לקחת את העניין בפרספקטיבה. הדממה באיגרות המאוחרות של הברית החדשה לעומת ההתייחסות של האיגרות הקדומות יותר לניסים היא קריטית. עדיין, הדממה באיגרות מסוימות בעניין הניסים איננה ראיה חזקה בפני עצמה שהניסים נגמרו. ראיות אחרות נדרשות לשם כך.

 

תיארוך האיגרות

 

למרות שהתיארוך של האיגרות שנוי במחלוקת, התיארוך של האיגרות ביחס למספר אירועים היסטוריים אינו שנוי במחלוקת באופן כללי. איגרות יעקב3, גלטים4, תסלוניקים5,הקורינתים6 ורומים7 נכתבו לפני המאסר הראשון של שאול ברומא ובזמן התפקוד של אותות השליחים. בזמן מאסרו הראשון של שאול, הוא שלח מכתבים לאפסים, קולוסים, פילימון, ואז ממש לפני שחרורו, לפיליפים8. לאחר מכן הוא כתב את איגרתו הראשונה לטימותיאוס9 ואיגרת לטיטוס10. בזמן הזה, פטרוס כתב לפחות את איגרתו הראשונה11. כאשר שאול נעצר שוב ברומא, הוא כתב את איגרתו האחרונה לטימותיאוס בעודו מצפה למותו12. פטרוס כתב את איגרתו השנייה בערך בזמן הזה. האיגרת אל העברים נכתבה אחרי מותו של שאול ולפני חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה (בהנחה ושאול הוא לא המחבר של האיגרת)13. איגרות יהודה ויוחנן נכתבו לאחר חורבן בית המקדש השני.14

 

ההתייחסויות לניסים באיגרות

 

התחום שבין ההתנהלות השגרתית של הניסים לבין ההתנהלות הלא שגרתית הוא המעצר הראשון של שאול. כל איגרת שנכתבה לפני מעצרו הראשון של שאול ברומא מתייחסת לניסים כעניין שגרתי ונורמטיבי בקהילה. איגרות אלו הן יעקב, גלטים, הראשונה והשנייה לתסלוניקים, הראשונה והשנייה לקורינתים ורומים. ספר מעשי השליחים מצביע על ההמשכיות של אותות השליח ואותות אחרים בזמן הזה. ואז, לאחר ששאול נעצר, קיימת דממה באיגרות שנכתבו בזמן המעצר ולאחר מכן, לגבי התרחשות של ניסים. רק באיגרת אל העברים, איגרת שנכתבה אחרי מותו של שאול ולפני חורבן בית המקדש, יש איזכור של ניסים, אך האיזכור מתייחס לניסים בזמן עבר.

 

באיגרת אל הגלטים, שאול מצביע על הניסים שמתרחשים בקרבם כהוכחה לכך שאלוהים פועל בהם, ללא תלות בתורה (גלטים ג 5). דבר זה תואם היטב לתיעוד של מעשי השליחים בזמן ששאול היה במסע הבישור (מעשי השליחים יג 4-11; יד 3, 8-10). בנוסף לכך, שאול ובר נבא דיווחו לוועידת ירושלים שניסים התרחשו בקרב הקהילות הגלטיות (טו 12). ההתייחסות של שאול לניסים באיגרת אל הגלטים מדגישה את הערך שלהם כראיה לפועל אלוהים.

בראשונה והשנייה לקורינתים, הנוכחות של הניסים בקהילה עדיין נראית בבירור. בראשונה לקורינתים יב-יד שאול מדבר על מתנות הרוח כהתנסות נורמטיבית, ובאיגרת השנייה שאול מפנה את תשומת לב הקוראים אל האותות שהוא חולל כראיה לכך שהוא שליח אמיתי (השנייה לקורינתים יב 12). הוא היה בטוח לגבי סמכותו העל טבעית לרפא או לפגוע באנשים. זה ברור מהאיום שלו על אויביו (השנייה לקורינתים יג 10). אם הוא לא היה בטוח שאלוהים יתערב באופן על טבעי לטובתו, הוא לא היה מאיים בצורה כזאת.

 

רומים טו 18-19 מתייחס לניסים כחלק מהסמכות השליחותית של שאול. למרות שהוא התייחס בקטע הזה למעשים שהוא עשה בזמן עבר, אין כל התייחסות לכך שהוא לא היה מסוגל יותר לבצע ניסים, או להוכיח את סמכותו שוב כשהוא היה מגיע אליהם.

ההתייחסות בראשונה לתסלוניקים א 5 ל"גבורה" עשויה להתייחס לסמכות השליחותית של שאול.

האיגרות ששאול חיבר בזמן (או אחרי מאסרו) ברומא לא מתייחסות לניסים בתור פעולות נורמטיביות בקהילה15. האיגרות הללו כוללות את אל האפסים, פיליפים, קולוסים, פילימון, הראשונה והשנייה לטימותיאוס וטיטוס.

 

סיכום

 

כאשר האיגרות נכתבו בזמן ששאול הפיץ את הבשורה וייסד קהילות, יש תבנית עקבית. האיגרות הללו שנכתבו לפני מעצרו הראשון של שאול ברומא מתארות מציאות שגרתית ושכיחה של ניסים ומחוללי ניסים. עם מעצרו של שאול ברומא, קיימת דממה לגבי הניסים בכל האיגרות בזמן הזה ולאחר מכן (כולל איגרות פטרוס, יהודה ויוחנן). הדממה הזו נשברת רק באיגרת אל העברים, שם קיימת התייחסות לניסים, אך בזמן עבר. למרות שכל זה לא מוכיח שהניסים הפסיקו להתקיים, עדיין, יכול מאוד להיות שזה מצביע על העובדה הזו.

 

האנשים אותם שאול לא הצליח לרפא

 

אפפרודיטוס

 

אפפרודיטוס נשלח לתת לשאול תמיכה (פיליפים ב 25). הוא שירת את שאול מתישהו לקראת סוף מעצרו של שאול ברומא16. למרות שהאיגרת לא מזכירה מתי החולי של אפפרודיטוס החל, בין אם בזמן מסעו לרומא או מיד אחרי שהוא הגיע, כנראה החולי נמשך מספיק זמן והיה מספיק חמור כך שהקהילה הפיליפית תגלה עליו ותדאג לגביו17. ההתמקדות של שאול בחומרה של המצב של חברו באה לידי ביטוי בפיליפים ב 27:

אָמְנָם חָלָה וְנָטָה לָמוּת, אַךְ אֱלֹהִים רִחֵם עָלָיו וְלֹא רַק עָלָיו, אֶלָּא גַּם עָלַי, לְמַעַן לֹא יָבוֹא עָלַי יָגוֹן עַל יָגוֹן. הפסוק הזה יחד עם פסוק 30 (כִּי בִּגְלַל עֲבוֹדַת הַמָּשִׁיחַ הִגִּיעַ עַד סַף הַמָּוֶת) מצביע על כך שמחלתו הייתה חשוכת מרפא. מישהו יכול לטעון שהעובדה ששאול שלח את אפפרודיטוס חזרה לפיליפי מצביעה על כך שהוא לא היה זקוק לו יותר ולכן לא חיפש לרפא אותו. לעומת זאת, החרדה של שאול לגבי מצבו של אפפרודיטוס מגלה שהוא לא רצה לראות את חברו נפטר. מסקנה נוספת היא ששאול לא יכול היה לעזור לו רפואית באותו הזמן. אם הוא היה יכול, הוא היה פשוט צריך להשתמש בסמכות שלו כשליח. אם המחלה קרתה כשאאפרודיטוס היה בדרכו לפיליפי או בזמן שהמשלחת הפיליפית הייתה עדיין עם שאול, הם היו חוזרים לפיליפי בידיעה ששאול לא היה מסוגל לעזור לו. אם המחלה שלו החלה לאחר עזיבתם, אז ההודעה הייתה מגיעה לפיליפי לגבי מצבו של אפפרודיטוס. בשני המקרים החרדה שלהם והדאגה של אפפרודיטוס מצביעים על כך שהם הבינו ששאול לא יכול היה לעשות שום דבר כדי לעזור לו.

 

בהתבסס על הערותיו של שאול לגבי חרדתו בעניין מחלתו של אפפרודיטוס, ניתן להסיק ששאול לא יכול היה לרפאו. הגישות של שאול ושל הפיליפים מצביעות על הבנה כללית של הקהילה בזמן ההוא שניסים, אפילו בידי השליחים, כבר לא היו שגרתיים. כל מה ששאול יכול היה לעשות הוא להתפלל עבורו בתקווה שאלוהים ישמור על אפפרודיטוס ממוות. העובדה ששאול פנה לאלוהים מצביעה על כך שלא הייתה לו יותר את היכולת הייחודית לחולל ניסים.

 

טימותיאוס

 

טימותיאוס הצטרף לשאול במסע הבישור השני שלו והוא מתואר מאוחר יותר על ידי שאול כאחד ששירת איתו בקידום הבשורה כילד שמשרת את אביו (פיליפים ב 19-22). הייתה להם התחברות עמוקה בנוסף למטרה וגישה משותפות בשירות18. אזכור מחלתו של טימותיאוס על ידי שאול נמצא  באיגרת הראשונה לטימותיאוס, שנכתבה לאחר מעצרו הראשון של שאול ברומא בעודו נע בחופשיות בעולם הרומאי. מאחר וזה האזכור היחידי של מחלתו של טימותיאוס, לא ניתן לומר בוודאות במשך כמה זמן הוא היה חולה. בכל מקרה, שאול התייחס למחלותיו של טימותיאוס בתור: מַחֲלוֹתֶיךָ הַתְּכוּפוֹת (הראשונה לטימותיאוס ה 23).

המחלה של טימותיאוס, שהייתה קשורה לקיבתו, הייתה כרונית. מאחר ולשאול הייתה הזדמנות לרפא את טימותיאוס וביטא את רצונו לראות אותו בריא, סביר להניח ששאול לא היה מסוגל לעזור לשותפו לעבודה. ולכן הוא ביקש ממנו לשתות יין כדי לשפר את מצבו (פס' 23). מעניין לציין ששאול לא קרא לטימותיאוס לקרוא לזקני הקהילה שימשחוהו בשמן ויתפללו לרפואתו (יעקב ה 14), והוא גם לא הציע לרפא אותו בפגישה הבאה שלהם. אין ספק ששאול היה מוטרד לגבי מצבו הבריאותי של טימותיאוס. לכן, לגיטימי להגיד ששאול, לא היה מסוגל לרפא את טימותיאוס, למרות רצונו. כל מה שהוא היה אמור לעשות הוא לסמוך את ידיו על טימותיאוס, אך לשאול כבר לא הייתה היכולת העל טבעית לחולל ניסים.

 

טרופימוס

 

טרופימוס, תושב אפסוס, היה אחד מהשותפים למסעו השלישי של שאול (מעשי השליחים כ 4-5). הוא היה עד לכך ששאול הקים את אוטיכוס מן המתים בטרואס (כ 6-12). הוא נראה מאוחר יותר בציבור עם שאול בירושלים והיה אחד מהיוונים שאותו שאול לקח לבית המקדש (כא 27-29). יכול להיות שלוקס כלל אותו כשדיבר בגוף נוכחים במעשי השליחי כז ו-כח. הוא מוזכר בפעם האחרונה באיגרתו של שאול לטימותיאוס (השנייה לטימותיאוס ד 20) זמן קצר לפני מותו של שאול. הדיווח של שאול לטימותיאוס לגבי טרופימוס נותן לנו מידע מזערי אודות טבע מחלתו. כל מה שידוע הוא שזה קרה בזמן שמספר אנשים עזבו את שאול ובזמן ששאול שלח מספר אנשים מרכזיים לערים. דימס עזב אותו (ד 10) וכל השותפים שלו חוץ מלוקס עזבו את רומא (ד 10-12, 20). ואז שאול מזכיר שהוא עזב את טרופימוס במיליטוס כי הוא היה חולה ולא היה יכול להמשיך עם שאול. המחלה של טרופימוס הופיעה כששאול לא היה יכול להרשות לעצמו לאבד שותפים. לכן אם שאול היה יכול לרפא בזמן הזה, הוא בהחלט היה מרפא את טרופימוס. רק לוקס היה עם שאול ברומא (ד 11). לכן איבוד של שותף, במיוחד אם שאול היה בדרכו לרומא כאסיר, היה פוגע באופן אנוש בשליח. הצורך שלו בשותפים ובעוזרים היה מניע אותו לשקם את בריאותו, אם הוא היה מסוגל. זה נראה בבירור לא רק בבקשה מטימותיאוס להגיע אליו, אלא גם בבקשה ממנו להביא איתו את מרקוס כי הוא מועיל לשאול לשרת (פס' 11).

 

המסקנה הברורה היא ששאול לא היה מסוגל לרפא את טרופימוס. השאלה המתבקשת היא מה משתמע מכך? האם משתמע מכך היא שלשאול לא הייתה האפשרות לרפא, או אולי משתמע מכך משהו אחר? רבים טוענים שאולי הרפואה לא הייתה תמיד מיידית. אך הטענה הזו נחלשת לאור העובדה שהמקרה היחיד בכל הברית החדשה שבו הריפוי לא היה מיידי הוא כשישוע ריפא עיוור מלידה בשני צעדים (מרקוס ח 22-26). למרות שעברה דקה או שתיים בין היריקה של ישוע על עינו של העיוור לבין השיקום של העיוור, הצעד השני בריפוי שלו הביא לשיקום מיידי אצל העיוור. לכן, לא ניתן להתעלם מהעובדה ששאול לא מרפא את טרופימוס.

 

החשיבות של חוסר המסוגלות של שאול לרפא

 

שלוש הדוגמאות הללו של השותפים הקרובים של שאול אותם הוא השאיר בחולי, מצביעות על חוסר היכולת של שאול כבר בשלב הזה לרפא. כמובן שהטיעונים הללו לא מוכיחים מעבר לכל צל של ספק ששאול כבר איבד את היכולת העל טבעית שלו, הם כן לעומת זאת, מצביעים לכיוון הזה. או ששאול היה יכול לרפא אותם ובחר שלא, או שהוא כבר לא היה מסוגל לרפא אותם. כדי להצדיק את הטענה ששאול היה מסוגל לרפא אותם, אך בחר שלא, צריך להוכיח שהם לא היו הכרחיים עבור שירותו. אבל המחלות שלהם הופיעו בדיוק כאשר השירות שלהם היה חיוני עבורו. זה לא היה חכם ששאול ייפטר מאנשים מרכזיים, במיוחד כשהיה לו את הכוח לרפא אותם רק דרך מגע או דיבור. המקרה שבו הוא ריפא את אוטיכוס מראה שהיה לו את הרצון ואת היכולת (בזמן ההוא) לשקם את אלה שאפילו לא היו הכרחיים עבור שירותו (מעשי השליחים כ 7-12). זה גם מראה ששאול היה מסוגל להשתמש בכוח שהיה לו, גם כשלא היו מסביב אנשים לא מאמינים שצפו בו.

 

יש כאלה שמסבירים ששאול לא ריפא את שלושת חבריו משום שהשירות שלו היה ממוקד על לא מאמינים, במקומות שבהם הבשורה הופצה. אך שוב, המקרה שבו שאול ריפא את אוטיכוס שולל את האפשרות הזו. המשפט של שאול בשנייה לקורינתים יב 12 לגבי היכולת שלו להוכיח את אמיתות מעמדו כשליח אכן כלל את היכולת שלו לרפא מאמינים, משום שהסמכות הזו הייתה אמורה להיות עדות למאמינים, לא עבור הבלתי מאמינים. מתנת הרפואה בקורינתוס מראה שלפחות בימים הראשונים של הקהילה, מאמינים יכלו לצפות לקבל הקלה מהחולי. לכן, לא ניתן לטעון שהרפואה התמקדה בלא מאמינים בלבד.

 

הטענה שמישהו משלושת חבריו של שאול היה חסר אמונה גם כן לא באה בחשבון. כול אחד מהם היה במסע בישורי עם שאול וראו אותו מחולל ניסים ומרפא. אין שום סיבה לחשוב שמישהו מהם הטיל ספק ביכולת שלו. בנוסף לכך, התיאור של אפפרודיטוס על ידי שאול בפיליפים ב 25-30 מציג אדם מלא אמונה, אומץ ונאמנות במקום אדם חסר אמונה. כשסוקרים את הנסיבות, במיוחד של אפפרודיטוס וטרופימוס, עלינו להסיק שלשאול לא הייתה היכולת להתערב. אחרת הסבל שלהם ואיבוד השותפות איתם היו מיותרים. מכאן, אפשר להסיק שיש ראיות למגמת ירידה בהתרחשות הניסים בשלב הזה של הקהילה.

ניסים שירתו כהוכחה לאישוש מעמדם של השליחים (השנייה לקורינתים יב 12). ההתנסות עם ניסים בקרב הגלטים הייתה אמורה להראות להם שהם קיבלו את הרוח דרך אמונה ולא דרך מעשי התורה (גלטים ג 5). בקורינתוס ההוכחה למעמדו השליחותי של שאול כבר לא הייתה דרך אותות ומופתים אלא דרך הקורינתים עצמם (הראשונה לקורינתים ט 1-2). הדממה אודות ניסים אמורה להיות מובנת בתור תוצאה של הניסיון של הברית החדשה להדגיש את הצורך להגיב באמונה לבשורה ולחיות באמונה לפני אלוהים ולא במראית עיניים. לכן, למרות שדממה בפני עצמה היא טיעון חלש, כשהיא באה יחד עם ראיות נוספות יש לנו כאן טיעון חזק מאוד שמראה שניסים שבוצעו על ידי מחוללי ניסים הסתיימו במאה הראשונה.

ההבנה שהתכלית של הניסים היא לאשר את אמיתות מעמד השליחים, מסבירה את חוסר הדגשת הניסים בספרות של השליחים בברית החדשה והדממה לגביהם בספרות המאוחרת של הברית החדשה. זה גם מסביר מדוע שלושת חבריו של שאול לא נרפאו על ידו. מאחר ולניסים היה תפקיד ראייתי בעיקר, ניתן לצפות שלאט לאט הם התפוגגו ככל שהקהילה קיבלה את השליחים בתור המייצגים האותנטיים של אלוהים. שאול איבד את יכולתו לחולל ניסים ולרפא חולים משום שהקהילה הראשונית בשלב מסוים קיבלה אותו כשליח אמיתי של הבשורה.

 

אל העברים ב 2-3


וְגַם אֱלֹהִים הֵעִיד עָלֶיהָ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְכָל מִינֵי גְּבוּרוֹת, וּבְמַתְּנוֹת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר חִלֵּק כִּרְצוֹנוֹ.
מחבר אל העברים כותב לדור שני של מאמינים והוא מנסה לגרום להם להתבגר באמונה. הוא מצביע על כך שהעדות של השליחים קיבלה אישור על טבעי על ידי מתנות הרוח.

מאחר והוא מבסס את הטיעון שלו על מתנות הרוח שבאו לידי ביטוי בדור הראשון של המאמינים, עולה השאלה מדוע הוא לא הסתמך על אותן המתנות אם הן התרחשו גם בדור השני- בדור של הקוראים, טיעון כזה היה הרבה יותר ממשי וחזק בעיני הקוראים. מה שמצביע על כך שהמחבר לא היה מודע למתנות האלה בזמן שהוא כתב את האיגרת (שנת 68 לספירה). ראוי לציין גם שהמילה אֻשְּׁרָה מופיעה בזמן אאוריסט, מה שמבטא פעולה חד פעמית שהושלמה בעבר19. אין צורך יותר כיום באימות ההתגלות של אלוהים.

 

 

מסקנה

 

לאור הראיות המוצגות לעיל, ניתן להסיק ששאול איבד את יכולתו לחולל ניסים לקראת סוף שירותו. דבר זה מקבל תמיכה מהאיגרות ששאול כתב בזמן מעצרו הראשון ברומא. הדממה בפני עצמה באיגרות הללו, היא לא מוחצת. אך העדות האישית של שאול לגבי חוסר המסוגלות שלו לרפא את אפפרודיטוס, ולגבי היותו מחוייב להשאיר את טרופימוס, ולגבי כך שהוא רק הציע לטימותיאוס להוסיף יין לשתייה מצביעה על כך ששאול אכן איבד בשלב ההוא את יכולתו העל טבעית. זה ברור שלקראת סיום שירותו, שאול כבר לא היה מסוגל לחולל את הניסים שהוא היה עושה במעשי השליחים.

 

המאמר הזה מראה לאור הראיות בברית החדשה שזה שגוי לטעון שאלוהים מחוייב לפעול באותה הצורה שהוא פעל בראשית היווסדות הקהילה. אפילו בזמן כתיבת הברית החדשה יש ראיות חזקות לכך שאלוהים כבר לא פעל בצורה זהה.

 

הערות שוליים:

1. במספר מקרים לא היה מדובר בניסים שהתרחשו על ידי אנשים. לדוגמה עלייתו של ישוע לשמיים (מעשי השליחים א 9), חזונות (ז 56; ט 3-16; י 3-6, 10-16; טז 9; יח 9), הילקחותו של פיליפוס על ידי רוח הקודש ( ח 39-40), פעילויות שבוצעו על ידי מלאכים (יב 7-11) ומותו של הורדוס (יב 20-23).

2. James N. Forge, “The Doctrine of Miracles in the Apostolic Church” (Th.M. thesis, Dallas Theological Seminary, 1951), 46; Frost, Miraculous Healing, 124; Roy E. Knuteson, “Are You Waiting for a Miracle?” Kindred Spirit, Fall 1979, 22; and Walvoord, The Holy Spirit at Work Today, 41.

3. Peter Davids, The Epistle of James: A Commentary on the Greek Text, New International Greek Testament Commentary (Grand Rapids: Eerdmans, 1982), 22; Donald Guthrie, New Testament Introduction (Downers Grove, IL: InterVarsity, 1970), 761–64; Harold W. Hoehner, “Chronology of the Apostolic Age” (Th.D. diss., Dallas Theological Seminary, 1965), 356–57; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 276–78.

4. Guthrie, New Testament Introduction, 464; Hoehner, “Chronology of the Apostolic Age,” 241–42; Herman N. Ridderbos, The Epistle of Paul to the Churches of Galatia (Grand Rapids: Eerdmans, 1953), 31; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 216–18.

5. Guthrie, New Testament Introduction, 566, 579; Hoehner, “Chronology of the Apostolic Age,” 262–63; Charles C. Ryrie, First and Second Thessalonians, Everyman’s Bible Commentary (Chicago: Moody, 1959), 12–13; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 192–94, 197–98.

6.Guthrie, New Testament Introduction, 441–43; Hoehner, “Chronology of the Apostolic Age,” 292; and

Thiessen, Introduction to the New Testament, 203–5, 208–9.

7. Guthrie, New Testament Introduction, 396–97; Hoehner, “Chronology of the Apostolic Age,” 293; and John Murray, The Epistle to the Romans (Grand Rapids: Eerdmans, 1965), xvi. Thiessen bases his view on the internal evidence in 2 Corinthians and Romans 15:25–27 regarding the collection for the saints (Introduction to the New Testament, 226). Also Romans reflects the fact that Paul was about to go to Jerusalem. Gaius and Erastus were both identified with Corinth (Rom. 16:23)

8. T. K. Abbott, A Critical and Exegetical Commentary on the Epistles to the Ephesians and to the Colossians, International Critical Commentary (Edinburgh: Clark, n.d.), xxix-xxx; Hoehner, “Chronology of the Apostolic Age,” 325–28; J. B. Lightfoot, St. Paul’s Epistle to the Philippians (London: Macmillan, 1913; reprint, Grand Rapids: Zondervan, 1953), 31–46; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 250–51.

9. Guthrie, New Testament Introduction, 623; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 262–63.

10. Hoehner, “Chronology of the Apostolic Age,” 347; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 266.

11. Guthrie, New Testament Introduction, 795–96; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 284–85, 290–91.

12. Guthrie, New Testament Introduction, 623; Hoehner, “Chronology of the Apostolic Age,” 348–52; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 269.

13. Guthrie, New Testament Introduction, 716–18; Leon Morris, “Hebrews,” in The Expositor’s Bible Commentary (Grand Rapids: Zondervan, 1981), 12:8; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 303–4.

14. Guthrie, New Testament Introduction, 883–84, 894, 898; and Thiessen, Introduction to the New Testament, 295–96, 321–23.

15. Forge, “The Doctrine of Miracles in the Apostolic Church,” 53

16. זה נראה כך לפי הציפייה של שאול להשתחרר באיגרתו לפיליפים (פיליפים ב 24).

17. F. W. Beare, A Commentary on the Epistle to the Philippians, 2d ed. (London: Adam & Black, 1969), 98

18. F. F. Bruce, Paul: Apostle of the Heart Set Free (Grand Rapids: Eerdmans, 1977), 457; and Robert Rainy, The Epistle to the Philippians, The Expositor’s Bible (New York: Hodder & Stoughton, n.d.), 158  שאול מתאר אותו כחבר לעבודה (רומים טז 21), התייחס אליו כאל כשותף לחיבור חמש איגרות (פיליפים א 1; קולוסים א 1; הראשונה לתסלוניקים א 1; השנייה לתסלוניקים א 1; פילימון 1), והשתמש בו כשליח (כמישהו שנשלח) למספר קהילות (מעשי השליחים יט 22; הראשונה לקורינתים ד 17; טז 10; פיליפים ב 19; הראשונה לתסלוניקים ג 2, 6). איגרותיו לטימותיאוס גם כן מראות על קרבה ייחודית ועל החשיבות ששאול ייחס לטימותיאוס.

19. כמובן שזמן האאוריסט משומש לעיתים ללא משמעות של עבר. אך בתוך המבנה הכרונולוגי של המשפט והשימוש בפועל בינוני המציין זמן, "הֵעִיד עָלֶיהָ", פועל האאוריסט "אֻשְּׁרָה" כאן מצביע חזק על כך שהניסים כאן מיוחסים בתור פעולות בעבר יחסית לזמן כתיבת האיגרת.

 

קבלו עדכונים חמים