מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

מענה לטענות קלוויניסטיות בנוגע ל"התמדת הקדושים"

 

במאמר "מדוע עלינו להתמיד באמונה?" חקרנו לעומק את הסיבות לשמן עלינו להתמיד באמונה, וראינו שלא מדובר בתנאי לחיי עולם1. קלוויניסטים רבים נוהגים להשתמש בפסוקים בהם המחבר ביטא את הביטחון שלו בהתמדת קהל יעדו באמונתו, כראיה לנקודה החמישית של התאולוגיה שלהם- "התמדת הקדושים" (כלומר שמאמין אמיתי בהכרח יתמיד באמונה ובמעשים טובים עד סוף חייו).

הפסוקים המשומשים בדרך כלל הם: הראשונה לקורינתים א 8; גלטים ה 10; פיליפים א 6; השנייה לתסלוניקים ג 4; אל העברים ו 9.

 

לפני שנבחן את הפסוקים מקרוב, צריך להגיד משהו באופן כללי. צריך לקחת בחשבון שכשמדובר על הביטחון של המחברים בקוראים שלו, לדוגמה, הפסוק הבא, אֲנַחְנוּ בְּטוּחִים בָּאָדוֹן בְּנוֹגֵעַ אֲלֵיכֶם, שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים וְאַף תּוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁצִּוִּינוּ (השניה לתסלוניקים ג 4), מדובר על ציפיות כלליות ולוא דווקא על הבטחות בלתי מותנות. באותו האופן, הורים שמגדלים את ילדיהם על פי אמות המידה של משלי כב 6, יכולים לצפות להתנהגות חיובית מהם. באותה המידה, המחברים של הברית החדשה היו יכולים להיות בעלי גישה חיובית לגבי העתיד הרוחני של הקוראים שלהם (הראשונה לקורינתים א 8: גלטים ה 10: פיליפים א 6; השנייה לתסלוניקים ג 4; אל העברים ו 9; י 39; הראשונה ליוחנן ב 27). אך הציפיות הללו הן לא נבואות מוחלטות לגבי עתידם של הקוראים. נכון, המחברים ציפו מהקוראים להגיב בצורה נכונה לאזהרות ולהפצרות שלהם. לעומת זאת, במקביל, המחברים הללו הכירו בעובדה שהקוראים היו עלולים להיכשל ולא להגיב בצורה נכונה לאזהרותיהם. במילים אחרות, ציפיות חיוביות הן לא הבטחות בלתי מותנות.

 

ועכשיו לגבי הפסוקים עצמם. עלינו לזכור שאותם מחברים שכתבו אותם, היו אותם המחברים שהזהירו מפני נפילה מהאמונה או מעשיית פרי. העובדה הזו כבר אמורה להצביע על כך שהפסוקים הללו (שמשומשים על ידי קלוויניסטים) לא באים ללמד אותנו שמדובר בהבטחות בלתי מותנות לגבי עתידם הרוחני של הקוראים המאמינים.

 

אל העברים ו 9

 

גַּם בְּדַבְּרֵנוּ כָּךְ בְּטוּחִים אָנוּ בָּכֶם (humon), אֲהוּבַי, בְּנוֹגֵעַ לַדְּבָרִים הַטּוֹבִים יוֹתֵר הַטּוֹמְנִים בְּחֻבָּם יְשׁוּעָה.

 

הביטחון שבציפייה הזו נכתב לקהל יעד אליו המחבר פונה בתור בָּכֶם. שני פסוקים מאוחר יותר, המחבר פונה אל אותה הקבוצה של אנשים אך עתה הוא מציג דאגה ממשית: חֲפֵצִים אָנוּ שֶׁכָּל אֶחָד מִכֶּם יַרְאֶה אֶת אוֹתָהּ שְׁקִידָה בְּעָמְדוֹ בְּבִטְחוֹן הַתִּקְוָה עַד הַסּוֹף (אל העברים ו 11). הביטחון שלו מתבטא ברצון או בציפייה במקום בהבטחה בלתי מותנית. מדובר באותה קבוצה אותה המחבר מזהיר לאורך כל האיגרת, אליה הוא פונה בגוף ראשון רבים (אל העברים ג 12-13, 15; ד 1, 7; יב 3,8,25; יג 17).

 

הִשָּׁמְרוּ, אַחַי, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאִישׁ מִכֶּם (humon)  לֵב מְרֻשָּׁע וַחֲסַר אֱמוּנָה, הַסּוֹטֶה מֵאֱלֹהִים חַיִּים. עוֹדְדוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יוֹם יוֹם, כָּל עוֹד הַזְּמַן מְכֻנֶּה "הַיּוֹם", לְמַעַן לֹא יִקְשֶׁה לֵב אִישׁ מִכֶּם (humon) בְּנִכְלֵי הַחֵטְא…בְּעוֹד שֶׁנֶּאֱמָר "הַיּוֹם אִם-בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, אַל-תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה" (אל העברים ג 12-13, 15).

 

האזהרות הללו מופנות כלפי אותה קבוצת אנשים- האחים האהובים. כישלון הוא בהחלט אפשרי. לאור האזהרות החוזרות ונשנות והחמורות הללו, זה לא מפתיע שהמחבר מעודד את הקוראים דרך ציפייה חיובית מהם, אחרת כל האיגרת תהיה שלילית ומאיימת. המחבר לא מצפה מהמאמינים את הגרוע מכל. עלינו להבין את האזהרות בתור ביטוי של מציאות אפשרית במקום כאיום שלילי.

כלומר, כשהמחבר מדבר על כך שהוא בטוח שהם לא יגיעו למצב כזה, הוא מבטא ציפייה כללית וחיובית מהקוראים שלו, הוא לא מנבא באופן מוחלט את מה שאכן יקרה.

 

גלטים ה 10 והשנייה לתסלוניקים ג 4

 

אֲנִי בּוֹטֵחַ בָּאֲדוֹן בְּנוֹגֵעַ אֲלֵיכֶם שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל לִבְּכֶם שׁוּם מַחֲשָׁבָה זָרָה. וּמִי שֶׁעוֹכֵר אֶתְכֶם יִשָּׂא אֶת עֲווֹנוֹ, יִהְיֶה הָאִישׁ מִי שֶׁיִּהְיֶה (גלטים ה 10).

 

אֲנַחְנוּ בְּטוּחִים בָּאָדוֹן בְּנוֹגֵעַ אֲלֵיכֶם, שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים וְאַף תּוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁצִּוִּינוּ (השנייה לתסלוניקים ג 4).

 

כפי שזה נראה בפסוקים הללו, שאול מבטא את אותה המחשבה בשניהם- ביטחון כפול; הן באדון והן בקוראים. שאול משתמש באותה המילה ביוונית (peitho) עבור המילה ביטחון (כמו כן גם באל העברים ו 9 ובפיליפים א 6). החוקר ג'ון הארט כותב שמילה זו "משומשת לעתים קרובות כביטוי ללב של רועה המאחל את הטוב ביותר לקהילתו או ליחידים ללא רמיזה אודות ביטחון מוחלט לגבי העתיד"2.

 

הביטחון של שאול בקהילת תסלוניקי איננה מפתיעה כלל. באיגרתו הראשונה אליהם הוא דיבר על דאגתו כלפיהם והתייחס אליהם כאל ילדיו (הראשונה לתסלוניקים ב 7 ,11). בנוסף לכך, הוא דיבר  על ההיענות החיובית שלהם באותו הפרק ובפרק הקודם. לעומת זאת, בפרק הבא, הוא מודה שהסיבה בגללה הוא שלח את טימותיאוס חזרה אליהם היא כי הוא דאג שהם יעזבו את האמונה תחת הרדיפות: לָכֵן כַּאֲשֶׁר לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לָשֵׂאת זֹאת, שָׁלַחְתִּי לְהִוָּדַע מַה מַּצַּב אֱמוּנַתְכֶם, מְחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא נִסָּה אֶתְכֶם הַמְנַסֶּה וַעֲמָלֵנוּ הָיָה לָרִיק (הראשונה לתסלוניקים ג 5). הביטחון של שאול במאמינים התסלוניקים לא היה מוחלט. להפך, הביטחון שלו היה מותנה בהיענות שלהם ובציות המתמיד שלהם: וְאָמְנָם עַכְשָׁו חַיִּים אֲנַחְנוּ, אִם אַתֶּם מַחֲזִיקִים מַעֲמָד בָּאָדוֹן (הראשונה לתסלוניקים ג 8).

באיגרתו השנייה, שאול משתף את הקוראים שהוא מתפלל עבורם באופן מתמיד כדי שהם יהיו ראויים לקריאתם (השנייה לתסלוניקים א 11). הוא מתפלל, במקום להבטיח, שהם יהיו ראויים לשכר הזה. בפרק הבא, שאול דואג שהמאמינים הללו יולכו שולל על ידי מורי שקר (השנייה לתסלוניקים ב 2-3). נפילה מהאמונה הייתה אפשרית ומציאותית, וזה מה שהניע אותו לכתוב את איגרתו השנייה, כדי למנוע את נפילתם בגלל מורי השקר.

בגלל ההיענות החיובית שלהם בעבר, לשאול יש סיבה לצפות מהקהילה באופן כללי שיגיבו בצורה חיובית לאזהרות שלו הפעם גם כן. אך בכל זאת, באותו הפרק שהוא מבטא את בטחונו שהם יגיבו בחיוב להפצרות שלו, הוא מנחה אותם לגבי האופן שבו יש להתמודד עם מאמינים אמיתיים שלא מצייתים להוראותיו: אָנוּ מְצַוִּים אֶתְכֶם, אַחִים, בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, לְהִבָּדֵל מִכָּל אָח שֶׁהוֹלֵךְ בָּטֵל וְאֵינֶנּוּ מִתְנַהֵג לְפִי הַמָּסוֹרוֹת שֶׁקִּבַּלְתֶּם מֵאִתָּנוּ (השנייה לתסלוניקים ג 6).  אִם מִישֶׁהוּ לֹא יְצַיֵּת לַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְנוּ בָּאִגֶּרֶת, צַיְּנוּ לָכֶם אֶת הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתְעָרְבוּ עִמּוֹ, לְמַעַן יֵבוֹשׁ. אֲבָל אַל תַּחְשׁבוּהוּ לְאֹיֵב, אֶלָּא הוֹכִיחוּ אוֹתוֹ כְּאָח. (השנייה לתסלוניקים ג 14-15). המאמינים הללו שמסרבים לציית להוראותיו של שאול נקראים אחים במשיח. חשבו על כך, שאול מכיר באפשרות של הנפילה מהאמונה, והוא גם קורא למישהו שלא מציית להוראותיו- אח במשיח. שני דברים הסותרים לחלוטין את הנקודה החמישית בתאולוגיה הקלוויניסטית ("התמדת הקדושים").

 

מה לגבי גלטים ה 10? הביטחון של שאול בפסוק הזה לא מוכיח שהנפילה מהאמונה היא בלתי אפשרית. למעשה, הגלטים כבר נפלו מהאמונה (גלטים א 6; ה 4). אלא, ששאול בטוח שהוא יוכל להחזיר אותם חזרה, לדרך האמיתית, בכך שהוא יצביע על הטעות ההתנהגותית והתיאולוגית שלהם. 

זה ברור שהביטחון שלו לעומת זאת לא היה מוחלט כפי שהוא כותב בבירור: רְצוֹנִי לִהְיוֹת עִמָּכֶם עַכְשָׁו וּלְשַׁנּוֹת אֶת נִימַת קוֹלִי, שֶׁכֵּן אֲנִי נָבוֹךְ בְּנוֹגֵעַ אֲלֵיכֶם (גלטים ד 20). וגם: חוֹשְׁשַׁנִי כִּי לַשָּׁוְא עָמַלְתִּי בָּכֶם (פס' 11). שימו לב, שאול לא מטיל ספק בישועתם. הוא מכיר בכך שהם בנים לאלוהים דרך אמונתם הראשונית (גלטים ג 26). אלא, שהוא מכיר בכך שהם עלולים לחוות משפט שלילי כאשר יעמדו מול המשיח, ולאבד את ירושתם (ה 21). לכן, אין עלינו להסיק שהביטחון של שאול הוא מוחלט. הוא איננו מוחלט, והוא פתוח לספקות בהתאם להיענות של הקוראים הגלטים. במקרה הספציפי הזה, שאול בטוח שהנפילה של הגלטים היא לא מוחלטת, כלומר, שיש להם עדיין אפשרות לחזור בתשובה- ולכן בטחונו.

 

פיליפים א 5-7

 

בָּזֹאת בָּטוּחַ אֲנִי, שֶׁהַמַּתְחִיל בָּכֶם אֶת הַפְּעֻלָּה הַטּוֹבָה הַשְׁלֵם יַשְׁלִים אוֹתָהּ עַד יוֹם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.

 

על פי הפרשנות הקלוויניסטית-מסורתית, הפסוק הזה מלמד שמי שבאמת נושע, הוא יחזיק מעמד במעשים טובים ובאמונה עד סוף חייו.

החוקר הארט כתב באופן מעמיק על הפסוקים הללו מאל הפיליפים3. הוא מפריך את הפרשנות הקלוויניסטית של הקטע הזה בכך שהוא מראה את הנסיבות של כתיבת האיגרת כאמצעי להבנת הטקסט.

 

הפתיח של האיגרת מציג את הנושא של האיגרת והסיום משלים אותו. אחידות הנושא של הפתיח ושל הסיום באיגרת אל הפיליפים מתאששת על ידי ניתוח מבני, עקרוני ומילולי. המבוא העיקרי נמצא בפיליפים א 5-7. בהקשר המיידי של הקטע, הביטוי "השתתפותכם בבשורה" (פס' 5) מקביל לביטוי "שותפים לחסד" (פס' 7), והמשמעות היא שהפיליפים השתתפו יחד עם שאול בהפצת הבשורה מהיום הראשון (פס' 5)- מה שמצויין כדבר שאלוהים החל (א 6)- מה שגם נקרא "בראשית ימי הבשורה" (ד 15).

ההשתתפות הכספית שלהם בבשורה עליה מדברים הפתיח והסיום של האיגרת היא הנושא המרכזי של האיגרת, בה שאול מוקיר תודה על השירות שלהם לצרכיו הכספיים (פיליפים ב 17; 25-30; ד 18). הטקסט המקביל לפיליפים א 6 נמצא בשנייה לקורינתים ח-ט:

 

ח 1-12, 22

וְעַתָּה, אַחַי, נְסַפֵּר לָכֶם עַל חֶסֶד אֱלֹהִים שֶׁהָאֳצַל בִּקְהִלּוֹת מָקֵדוֹנְיָה:2 פְּעָמִים רַבּוֹת עָמְדוּ בְּמִבְחַן הַצָּרוֹת, וּמִתּוֹךְ שִׁפְעַת שִׂמְחָתָם וְעֹמֶק עֲנִיּוּתָם גָּאָה עֹשֶׁר נְדִיבוּתָם.3 הֲרֵינִי מֵעִיד כִּי נִדְּבוּ כְּפִי יְכָלְתָּם, וְיוֹתֵר מִכְּפִי יְכָלְתָּם,4 וּבְהַפְצָרוֹת רַבּוֹת בִּקְשׁוּ מֵאִתָּנוּ אֶת הַזְּכוּת לְהִשְׁתַּתֵּף בָּעֶזְרָה לַקְּדוֹשִׁים.5 וְלֹא כְּפִי שֶׁצִּפִּינוּ, אֶלָּא קֹדֶם הִקְדִּישׁוּ אֶת עַצְמָם לָאָדוֹן וְאַחַר כָּךְ לָנוּ, כִּרְצוֹן אֱלֹהִים.6 עַל כֵּן בִּקַּשְׁנוּ מִטִּיטוֹס, כִּי כְּשֵׁם שֶׁהִקְדִּים וְהִתְחִיל, כֵּן גַּם יַשְׁלִים בְּקִרְבְּכֶם אֶת מַעֲשֵׂה הַחֶסֶד הַזֶּה.7 וּכְשֵׁם שֶׁאַתֶּם שׁוֹפְעִים בַּכֹּל — בֶּאֱמוּנָה, בְּהַטָּפָה, בְּדַעַת, בְּכָל שְׁקִידָה, וּבָאַהֲבָה אֲשֶׁר עוֹרַרְנוּ בָּכֶם — שִׁפְעוּ גַּם בַּחֶסֶד הַזֶּה.8 אֵינֶנִּי מְדַבֵּר בְּדֶרֶךְ שֶׁל פְּקֻדָּה, אֶלָּא שֶׁעַל-יְדֵי חָרִיצוּתָם שֶׁל אֲחֵרִים אֲנִי בּוֹחֵן גַּם אֶת אֲמִתּוּת אַהֲבַתְכֶם.9 הֵן יוֹדְעִים אַתֶּם אֶת מַעֲשֵׂה הַחֶסֶד שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁבִּהְיוֹתוֹ עָשִׁיר נַעֲשָׂה עָנִי לְמַעַנְכֶם, כְּדֵי שֶׁתַּעֲשִׁירוּ אַתֶּם עַל-יְדֵי עֲנִיּוּתוֹ.10 מְחַוֶּה אֲנִי אֶת דַּעְתִּי בְּעִנְיָן זֶה, שֶׁכֵּן הַדָּבָר יוֹעִיל לָכֶם, אַתֶּם אֲשֶׁר לִפְנֵי שָׁנָה הִקְדַּמְתֶּם וְהִתְחַלְתֶּם לֹא רַק לַעֲשׂוֹת אֶלָּא גַּם לִרְצוֹת.11 אֲבָל כָּעֵת הַשְׁלִימוּ גַּם אֶת הַמַּעֲשֶׂה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַשְׁלָמַת הַמַּעֲשֶׂה מִתּוֹךְ מַה שֶּׁמַּשֶּׂגֶת יֶדְכֶם, כְּפִי שֶׁהָיְתָה הַנְּכוֹנוּת לִרְצוֹת…22 שָׁלַחְנוּ אִתָּם אֶת אָחִינוּ אֲשֶׁר פְּעָמִים רַבּוֹת וּבִדְבָרִים רַבִּים הוּכְחָה לָנוּ חָרִיצוּתוֹ, וְעַתָּה חָרִיצוּתוֹ רַבָּה עוֹד יוֹתֵר בִּגְלַל הָאֵמוּן הָרַב שֶׁהוּא נוֹתֵן בָּכֶם.. 

 

ט 7-14

כָּל אִישׁ כְּפִי שֶׁיִּדְּבֶנּוּ לִבּוֹ יִתֵּן, לֹא מִתּוֹךְ צַעַר אוֹ הֶכְרֵחַ, שֶׁהֲרֵי אֶת הַנּוֹתֵן בְּשִׂמְחָה אוֹהֵב אֱלֹהִים.8 וֵאלֹהִים יָכוֹל לְהַשְׁפִּיעַ עֲלֵיכֶם כָּל חֶסֶד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם תָּמִיד דֵּי צָרְכְּכֶם בְּכָל דָּבָר, וְהוֹתֵר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב,9 כַּכָּתוּב: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד."10 וְהַנּוֹתֵן זֶרַע לַזּוֹרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל , יִתֵּן לָכֶם זֶרַע בְּשֶׁפַע וְיַרְבֶּה פְּרִי צִדְקַתְכֶם,11 וְתַעֲשִׁירוּ בְּכָל דַּרְכֵי נְדִיבוּת שֶׁתָּבִיא לִידֵי הוֹדָיָה לֵאלֹהִים בִּגְלָלֵנוּ,12 שֶׁכֵּן עֲשִׂיַּת הַשֵּׁרוּת הַזֶּה לֹא רַק תְּמַלֵּא אֶת מַחְסוֹר הַקְּדוֹשִׁים, אֶלָּא גַּם תְּעוֹרֵר הוֹדָיָה רַבָּה לֵאלֹהִים.13 בִּגְלַל הַשֵּׁרוּת הַזֶּה שֶׁעָמַד בַּמִּבְחָן יְשַׁבְּחוּ אֶת אֱלֹהִים עַל צִיּוּתְכֶם לִבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ וְהוֹדָאַתְכֶם בָּהּ, וְעַל הִשְׁתַּתְּפוּתְכֶם הַנְּדִיבָה בָּעֶזְרָה לָהֶם וְלַכֹּל.14 וְהֵם מִתּוֹךְ כִּסּוּפִים אֲלֵיכֶם יִתְפַּלְּלוּ בַּעַדְכֶם הוֹדוֹת לְחֶסֶד אֱלֹהִים שֶׁשָּׁפַע בְּקִרְבְּכֶם.

 

כאשר משווים את הפסוקים הללו עם פיליפים א 6, ניתן להסיק שהטקסטים הללו מדברים על ביטחון לגבי מה שהתרחש בקהילה מהראשית, בהשלמת וההשתתפות בפעולה הטובה, כלומר, בתמיכה כספית בבשורה דרך חסד האלוהים. מבחינה טקסטואלית, המסקנה הזו היא הכרחית.

 

הפעולה הטובה

כפי שהחוקר הארט כותב, הביטוי הפעולה הטובה "תמיד מתייחס לבני אדם כאלו שמבצעים אותה ולא אלוהים"4. הוא ממשיך ומוסיף בהערת שוליים שמתוך 14 השימושים של הביטוי "הפעולה הטובה" ( agathos ergon) בברית החדשה:

"היא לעולם לא מתייחסת לישועה (מעשי השליחים ט 36; רומים ב 7; יג 3; השנייה לקורינתים ט 8; אפסים ב 10; פיליפים א 6; קולוסים א 10; השנייה לתסלוניקים ב 17; הראשונה לטימותיאוס ב 10; ה 10; השנייה לטימותיאוס ב 21; ג 17: טיטוס א 16; ג 1). בכל שימוש בברית החדשה המוקד הוא על מאמינים שדואגים לצרכים המעשיים, הארציים של אחרים. לעתים קרובות הביטוי מכיל צליל עלי של נתינה חומרית או כלכלית (מעשי השליחים ט 36; השנייה לקורינתים ט 8: ואולי הראשונה לטימותיאוס ה 10)…"

בני אדם הם אלו שאחראים על הפעולה הטובה (kalos ergon) כדי לענות על הצרכים של נזקקים: וְיִלְמְדוּ גַּם אַנְשֵׁי קְהִלָּתֵנוּ לַעֲסֹק בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים לְמִלּוּי צְרָכִים חִיּוּנִיִּים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ חַסְרֵי פְּרִי (טיטוס ג 14). הקבלה זהה אותה החוקר הארט לא הזכיר היא השילוב בין טוב (agathos) עם צורת הפועל של המילה פעולה (ergazomai). יש שלוש דוגמאות לכך (רומים ב 10; גלטים ו 10; אפסים ד 28), אפסים ד 28 מביע את אותה הפרספקטיבה: הַגּוֹנֵב אַל יוֹסִיף לִגְנֹב, כִּי אִם יַעֲמֹל וּבְיָדָיו יַעֲשֶׂה אֶת הַטּוֹב כְּדֵי שֶׁיוּכַל לָתֵת לְמִי שֶׁשָּׁרוּי בְּמַחְסוֹר. שוב, מאמינים נקראים לעשות מעשים טובים (פעולות טובות) כך שהם יעזרו לאחרים שנמצאים במחסור. הפסוק מגלטים מעביר את אותה המחשבה: לָכֵן כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֵנוּ נַעֲשֶׂה-נָּא אֶת-הַטּוֹב עִם-כָּל-אָדָם וּבְיוֹתֵר עִם-בְּנֵי אֱמוּנָתֵנוּ (גלטים ו 10). "הפעולה הטובה" ששאול מדבר עליה היא לא מעשים טובים או תהליך ההתקדשות באופן כללי שמוכיח שמישהו אכן נושע. אלא זו השותפות של הפיליפים לבשורה דרך תרומה נדיבה. מי שמשתמש בפסוק הזה כדי להוכיח שכל המאמינים יחזיקו מעמד במעשים טובים ובאמונה, מתעלם לגמרי מההקשר ומהכוונה של שאול. שאול בטוח שאלוהים "ישלים" או יממש את ההשפעה של תמיכתם (בזמן שהתוצאות שלה מתפשטות ומשרתות אחרים עד ביאתו של ישוע). כמובן שהפיליפים לא היו אמורים לחיות עד ביאתו של ישוע, אלא שדרך השירות של שאול, התמיכה שלהם תועיל להתקדמות הבשורה והגעתה לאחרים. ההפניה ליום ביאתו של ישוע עשויה להתייחס לגמול שהם יקבלו בכס משפט המשיח על נדיבותם.

 

הראשונה לקורינתים א 8

 

אֲשֶׁר גַּם יְחַזֵּק אֶתְכֶם עַד קֵץ לְמַעַן תִּהְיוּ נְקִיִּים מִכָּל אַשְׁמָה בְּיוֹם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

 

באותה הצורה עלינו להבין את הפסוק הזה. בראשונה לקורינתים א 8, שאול בטוח שאלוהים יכול לאפשר למאמינים לעמוד לפניו נקיים במשפט כס המשיח. הפסוק הזה אכן מדבר על ניקיון שמתאפשר דרך תהליך ההתקדשות. לעומת זאת, לאור הראשונה לקורינתים ג 11-15, שאול לא מתכוון שניקח את הציפייה החיובית שלו בראשונה לקורינתים א 8 כהבטחה בלתי מותנית לגבי העתיד הרוחני של המאמינים במשפט כס המשיח. 

מדובר באותה האיגרת שבה שאול עצמו לא ידע אם הוא יתמיד במעשים טובים (הראשונה לקורינתים ט 27). הביטחון של שאול בקוראיו לא מצביע על ביטחון מוחלט. שאול מצפה מהקוראים שלו להבין שיש לו ציפיות חיוביות מהם, ולא שהוא מנבא משהו לגביהם. עמידה נקייה לפני האדון במשפט כס המשיח כרוכה בהתמדה ובמאמץ של המאמינים (קולוסים א 22- 23). שאול מכיר בכך שהכישלון לעמוד נקי לפני אלוהים הוא אכן אפשרות ממשית. אנחנו זקוקים לחיזוק של אלוהים כדי שנוכל לעמוד לפניו נקיים במשפט כס המשיח.  הביטוי "נקיים מכל אשמה" לא מתייחס לישועה מהרשעה נצחית; אלא לקדושה יחסית שמגיעה כתוצאה משיתוף פעולה של המאמינים עם אלוהים בתוך תהליך ההתקדשות, ומצב כזה כרוך בהתמדה ובביצועים של המאמינים (הראשונה לטימותיאוס ג 10; טיטוס א 6-7). העובדה שאלוהים מחזק את המאמינים, לא מוכיחה שהמאמינים יהיו חזקים אוטומטית, אלא שיש לנו את האפשרות להיות חזקים כדי לעמוד. באותה המידה, לא ניתן לטעון שבגלל שאלוהים מספק לנו דרך להתמיד ולעמוד בניסיון אז בהכרח נתמיד ונעמוד בניסיון: נֶאֱמָן הוּא הָאֱלֹהִים וְלֹא יַנִּיחַ לָכֶם לְהִתְנַסּוֹת לְמַעְלָה מִיכָלְתְּכֶם, אֶלָּא עִם הַנִּסָּיוֹן יָכִין גַּם אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ (הראשונה לקורינתים י 13). זה נכון שאלוהים מספק מוצא, אך עלינו להיענות ולאפשר לאלוהים להדריך אותנו אל דרך המוצא, ורק כך נוכל לעמוד.

הראשונה לקורינתים צריך להיות מתורגם כך: "אשר גם יחזק אתכם עד קץ למען תוכלו להיות נקיים מכל אשמה ביום אדוננו ישוע המשיח".

 

סיכום

 

הכתובים מצפים ומצווים עלינו להתמיד באמונה ובמעשים טובים (השנייה לפטרוס א 5-8; רומים ח 12-13; יב 1-2; גלטים ה 16; אפסים ה 1-3; אל העברים ב 1; ג 12; י 35; יב 14-16;). אך זה בדיוק העניין, ההתמדה היא מצווית, לא מובטחת. אבא לא יכול לצוות על בנו לנשום, משום שפעולת הנשימה היא פעולה שמתרחשת באופן אוטומטי על ידי המנגנונים בגוף של בנו. אך הוא כן יכול לצוות על בנו להתנהג יפה בבית ספר, מדוע? משום שהתנהגות טובה היא לא דבר מובן מאליו שמתרחש בהכרח. על בנו לבחור להתנהג יפה, כלומר, זה מותנה בבחירתו. באותה המידה, אם ההתמדה הייתה פעולה אוטומטית של כל המאמינים, לא היה צורך בכך שהמאמינים יצטוו על כך. וכפי שראינו לעיל, כאשר מחברי הכתובים כותבים בביטחון אודות התמדת המאמינים אליהם הם כותבים, מדובר על ביטחון יחסי, כלומר על ציפייה חיובית שמותנית בהיענות של הקוראים להגיב בכניעה להפצרות של השליחים. הטענה ש"מאמין אמיתי הוא מי שמתמיד באמונתו ובמעשים טובים" היא שגויה. המשפט הנכון הוא "מאמין אמיתי מצווה להתמיד באמונתו ובמעשים טובים", שהרי הכתובים לא היו מצווים על לא מאמינים להתמיד במשהו שאין להם, כלומר להתמיד באמונה.

 

הערות שוליים:

1. כלומר שההתמדה היא לא התנאי. אלא האמונה הראשונית היא התנאי היחיד והמספיק לישועת עולמים.

2.John F. Hart, “Does Philippians 1:6 Guarantee ProgressiveSanctification? Part 2” JOTGES 9:17 (Autumn 1996): 52, n. 50.

3. שם.

4. Hart, 46

קבלו עדכונים חמים