מלכות אלף השנים

הרעיון של בניית המלכות בביאתו הראשונה של המשיח יוצר שגיאה תיאולוגית בעלת השלכות רציניות רבות. במלכות אני מתכוון לשלטון המשיח עלי אדמות כפי שהובטח לדוד (שמ"ב ז 16-12). לטעון שהמשיח כונן את מלכות בית דוד בהופעתו הראשונה מחייב אי מימוש ההבטחה שניתנה לדוד ויוצר בלבול בין הקהילה למלכות. בין השאר, תורת המידות של הקהילה מתערבבת עם תורת המידות של המלכות, כאשר התוצאה היא שתורת המידות של המלכות נתמכת יותר מתורת המידות של הקהילה. לפיכך, מאמינים מתבקשים לחיות את המלכות כאן ועכשיו.

הטעות הזאת נעשתה על-ידי אחדים במהלך חייו הארציים של המשיח (לוקס יט 11). האמת היא שמלכות המשיח תיחנך בביאתו השנייה של המשיח. בזמן ההוא תמומש ההבטחה על הארץ שניתנה לאברהם ולצאצאיו (ברא' טו 21-18). אז תתקיים ההבטחה שניתנה לדוד, על-כך שצאצאו (המשיח) יישב על כס המלכות לעד. ללא מלכות אלף השנים, שבה תוכלנה להתקיים כל ההבטחות הללו, יהיה צורך לבטל את ההבטחות מסיבה מסוימת; או שהתגשמו בישראל בעבר או שמתגשמות בהווה לא פשוטו כמשמעו.

 

I. משך הזמן של מלכות אלף השנים

בהתגלות כ 7-2 מצויין שש פעמים שהמילניום יימשך אלף שנים. חזרה על המספר הזה מדגישה הן את חשיבותו והן את היותו פשוטו כמשמעו. ג'ורג' א' לאד, טרום-מילניאלי, השולל את המשמעות המילולית של המספר, אומר: "קשה להבין את משמעות אלף השנים, שבמהלכן הוא (השטן) יהיה קשור פשוטו כמשמעו, לנוכח השימוש הסמלי הברור במספרים בספר ההתגלות. אלף שווה לעשר בחזקת שלוש – מספר אידיאלי".¹ מן הסתם, אוגוסטינוס היה הראשון שהעלה על דעתו כי 1000,  10 בחזקת שלוש, מייצג את שלמות הזמן או את מלוא הזמן.² א-מילניאליסט מפרש בדרך כלל את המספר באותו אופן. ניתן בהחלט לשאול מדוע 10 בחזקת שלוש הוא האידיאל במקום 10 בחזקת 10, או בחזקה אחרת? יתר על-כן, לשלול את היות המספר פשוטו כמשמעו רק מפני שספר ההתגלות הוא סמלי, משמעו להתעלם מהעובדה שלא הכל בספר הוא סמלי, ולכן צריך לתת סיבות מדוע קטע כלשהו הוא סמלי. אין שום סיבה לדחות את המשמעות המילולית של המספר 1000 כמספר שמציין את משך הזמן שבו ימלוך המשיח.³

 

II. משטר מלכות אלף השנים

 

א. צורת המשטר

המשטר במלכות אלף השנים יהיה תאוקרטי, משטר שקבע אלהים לישראל בעידן התנ"ך, רק שבמילניום האדון ישוע המשיח ימלוך באופן אישי ובגלוי על כל האנושות (דנ' ז 14). הוא יהיה רודן נדיב (התג' יט 15). כתוצאה מכך ישרור צדק מושלם על הכל, ועל חטא יחול עונש מיידי (ישע' יא ד; סה 20).

 

ב. מרכז המשטר

עד שהמלכות תתחיל לתפקד, תשתנה הטופוגרפיה של כדור הארץ וירושלים תהיה מרכז השלטון (ישע' ב 3). ירושלים תרומם (זכר' יד 10); היא תהיה מקום של של כבוד אדיר (ישע' כד 23), קריית מועד (ישע' לג 20) ומשוש כל הארץ (תהל' מח 3). ירושלים, שידעה מלחמות ומהומות רבות כל-כך הן בעבר והן בהווה ותהיה קרבן למשפטים שייקרו במהלך הצרה הגדולה, לא תדאג עוד לביטחונה (ישע' כו 4-1).

 

ג. שליטי המשטר

מן הסתם ישמש דוד עוצר במלכות אלף השנים. נבואות אחדות מדברות על מעמדו החשוב של דוד במלכות (ירמ' ל 9; יחז' לז 25-24). כנראה, דוד, שיקום לתחייה יחד עם מאמינים נוספים מעידן התנ"ך בביאתו השנייה של המשיח, יכהן כנסיך תחת סמכות מלך המשיח.

הסמכות על שנים-עשר שבטי ישראל תהיה בידי שנים-עשר השליחים (מתי יט 28). כמו-כן, יחלוקו נסיכים ואצילים אחרים בתפקידי ממשל (ישע' לב 1; ירמ' ל 21). נראה גם-כן שרבים אחרים ממעמד נמוך יותר יהיו אחראים במחלקות שונות בממלכה. משל עשרת המנים (לוקס יט 27-11) מלמד שמי שהוכיח את נאמנותו תינתן לו סמכות רבה. גם הקהילה תיטול חלק בניהול הארץ (התג' ה 10). אף שרבים מנוהלי השלטון הרגילים יבוצעו בידי פקודים, המשיח ימלוך על הכל.

 

ד. נתיני המשטר

הנתינים הראשונים של המשיח במלכות יהיו יהודים וגויים שניצלו מהצרה הגדולה ונכנסו למלכות בגוף ארצי. ממש בתחילת אלף השנים כל בני-האדם עלי אדמות יהיו גאולים, כי כל אלו שלא נפדו ישפטו בבוא המשיח. כמובן, מיד ייוולדו תינוקות כדי שתוך שנים ספורות יהיו רבים בגיל שבו יחליטו בעצמם על יחסם הרוחני למלך המשיח. הם יאלצו להיות כפופים לו, לפחות כלפי חוץ, אבל הם ייבחרו אם להיות נאמנים לו בלבם. כולם ייצטרכו לקבלו כמלך; אחדים יקבלוהו גם כמושיעם האישי. כל האנשים הללו יחיו בגוף בן-תמותה. כמובן, לקדושים שיקומו לתחייה יהיה גוף שהוקם לתחייה, ללא מגבלות פיזיות, דבר המעיד על-כך שהם לא יתפסו מקום בחלל, לא ייצרכו מזון ולא יגרמו לבעיות ממשל במהלך אלף השנים.

 

III. מאפייני מלכות אלף השנים

 

א. רוחניות

אחדים טוענים שמלכות אלף השנים אינה יכולה להיות רוחנית אם היא ארצית. אולם, המושגים "ארצית" ו"רוחנית" אינם בהכרח סותרים. לו שני המושגים היו מנוגדים, לא היה ניתן לצפות ממשיחיים כיום לחיות חיים רוחניים בגוף ארצי. במהלך אלף השנים, אלהים יאחד את הרוחני ואת הארצי במפגן שלם של כבודו בעולם הזה. המלכות הארצית תגלם את הדרגות הרמות ביותר של רוחניות.

ב. צדק

אדוננו ימלוך בצדק (ישע' לב 1). צדק יהיה אזור מתניו (שם יא 5). בצדק יישפוט דלים (שם יא 4; טז 5). ציון תיקרא עיר הצדק (שם א 26). הצדיקים בלבד יכנסו למלכות בכינונה (מתי כה 37), והרעבים והצמאים לצדק ישבעו (שם ה 6).

ג. שלום

כתוצאה מהצדק יהיה המילניום עידן של שלום. אויבים לשעבר, כגון מצרים, ישראל וסוריה, יחיו בשלום אלו עם אלו (ישע' יט 25-23). בירושלים, שידעה עימותים רבים לאורך המאות, ישרור שלום (זכר' ח 5-4). אכן, בכל הארץ ישרור שלום (ישע' ב 4). אחת ההשלכות מכך תהיה ביטול תקציב הביטחון, שישחרר את הכספים למטרות אחרות.

ד. שגשוג

האדמה תהיה פורה יותר ויותר לאורך המילניום, כשיפרחו הערבה והמדבר (ישע' לה 7-1). קציר ירדוף קציר (עמוס ט 14-13). יחוסלו צרכים חברתיים ואי-צדק (תהל' עב 13-12). הקללה שרבצה על הארץ כתוצאה מחטא אדם הראשון תבוטל, אם כי לא תוסר לגמרי עד לתום המילניום כאשר ינוצח המוות לבסוף.

ה. דת

במהלך המילניום תכסה ידיעה מלאה של אלהים את כל הארץ (ישע' ב 3-2). מן הסתם, תחודש הקרבת קרבנות בבית המקדש שייבנה ויפעל במשך אלף השנים (יחז' מ-מח). פְּרֶה-מילניאליסטים רואים בקרבנות האלו אמצעי להנצחת מות המשיח. בנוסף ישמרו את המועדים והחגים במשך המילניום (יחז' מו 15-1; זכר' יד 16).⁴

 

IV. משמעות המילניום למשיח

בחזון אחרית הימים הפְּרֶה-מילניאלי עוסקים רבות במשמעות המילניום לעולם, לירושלים, לארץ ישראל, לגויים וכד', ובצדק, שהרי הוא יביא לשינויים רבים וטובים בעולם כולו. אבל, יש פן נוסף, אולי חשוב יותר, שיש לקחת בחשבון: מה המשמעות שתהיה לעידן המילניום לאדוננו?

בתהלים ב 8-7 הובטחה לישוע המלך סמכות למשול בארץ בצדקה. מובן שהוא לא זכה למימוש ההבטחה הזאת במהלך הופעתו הראשונה עלי אדמות, אף ששילם עבור זה בחייו. בהתגלות פרק ה מכריזים שהוא ראוי לקחת את הספר ולפתוח את חותמיו ולקבל את הירושה ששייכת לו בצדק. הדבר הזה יתקיים כאשר ישוב (שם יא 15).

מדוע יש צורך במלכות ארצית? האם לא קיבל את ירושתו כאשר קם מן המתים ועלה לשמים? האם שלטונו הנוכחי אינו נחלתו? מדוע צריכה להיות מלכות ארצית? מפני שהוא חייב לנצח באותה זירה שבה הובס לכאורה. דחייתו על-ידי שליטי העולם הזה נעשתה עלי-אדמות (קור"א ב 8). לכן, התעלותו חייבת להיות בעולם הזה גם-כן. וכך יהיה כאשר ישוב למשול בעולם הזה בצדק. הוא חיכה זמן רב לירושתו; הוא יקבלה עד מהרה.

 

הערות

1. _{George E. Ladd, A Commentary on the Revelationof John (Grand Rapids: Eerdmans, 1971), 262.}
2. _{Augustine, The City of God 20.7.}
3. _{See Jack S. Deere, “Premillennialism in Revelation 20:4-6,” Bibliotheca Sacra 135, (January-March 1978): 58-73.}
4. _{For a detailed discussion of these matters see J. Dwight Pentecost, Things to Come (Grand Rapids: Zondervan, 1958), 512-31.}

 

---

אִכְלוּס מלכות אלף השנים

 

 I. הבעיה

כאשר יתחיל עידן אלף השנים (millennium), יהיו בו אנשים חיים בגוף בן תמותה שיוכלו להוליד ילדים ולאכלס את המלכות. כל הפְּרֶה-מילניאלים מסכימים עם זה.

המילניום אינו כרוך רק בשלטון המשיח יחד עם אנשיו, שאז יהיו בגוף שמימי, אלא גם בשלטון המשיח על אנשים בארץ שיהיו בגוף בן תמותה. לו היו במלכות רק קדושים שקמו לתחייה, לא היה מוות, לא היה ריבוי אוכלוסין ולא היו הבדלי גיל של התושבים בעידן אלף השנים (כולם מציינים את מאפייני המלכות – ישע' סה 20; זכר' ח 4 התג' כ 12). הואיל ואנשים שקמו לתחייה אינם מתרבים, לא תהיה שום אפשרות לאכלס את המלכות, אלא אם כן אנשים שלא קמו לתחייה יהיו שותפים במילניום. לכן כל הפְּרֶה-מילניאליסטים מבינים את הצורך במבוגרים ששרדו את הצרה הגדולה, שלא נלקחו לשמים בסופה, אבל נכנסו למילניום בגוף בן-תמותה כדי להיות הורים ראשונים לאוכלוסיית אלף השנים.

 

II. הפיתרון של חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה

 

ההבנה כי לחסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה את אירועי העתיד מספקת את הצורך הזה בקלות. הלקיחה תתרחש לפני הצרה הגדולה, תוציא את כל הגאולים שיחיו בזמן ההוא בארץ. אולם, אנשים רבים ייוושעו במהלך הצרה הגדולה (התג' ז 9, 14) כולל קבוצה מיוחדת שכוללת 144,000 איש מכל שבטי ישראל (שם פס' 4). מתוך אלו שייוושעו בעת הנוראית ההיא, רבים ימותו על אמונתם  (שם ו 11; יג 15), אבל אחדים יישרדו וייכנסו למלכות אלף השנים (מתי כה 34; זכר' יד 11). הקבוצה הראשונה שתיכנס למלכות אלף השנים לא רק תיכנס בגוף בן-תמותה, אלא יהיו בה גם אנשים שנגאלו ונכנעו מרצונם לשלטון המלך. בבוא הזמן ייוולדו תינוקות וייגדלו. אחדים מהם יקבלו את המשיח ואחרים לא, אבל כולם יאלצו לתת אמונים לשלטון המלך או לשאת בתוצאות. בשלהי מלכות אלף השנים יקומו אינספור מורדים שיצייתו למלך כלפי חוץ, אבל כשיוּתר השטן מכלאו הם ייצטרפו למרד שלו נגד המשיח (התג' כ 9-7).

לפיכך, על-פי הבנתם של חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה את האירועים העתידיים הללו, ההורים המקוריים של מלכות אלף השנים יבואו מתוך ניצולי הצרה הגדולה שנגאלו (אבל שלא קמו לתחייה), "הכבשים" שמוזכרים בבשורה על-פי מתי כה 34-32 והנאמנים שיישרדו מבית-ישראל כפי שמוזכר ביחזקאל כ 38.

 

III. הפיתרון של חסידי פוסט-הצרה הגדולה

 

בניגוד לחסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה, עומדת דעתם של התומכים בפוסט-הצרה הגדולה. לדידם, הקהילה תתקיים כמובן במהלך הצרה הגדולה. על אף שאחדים ימותו על אמונתם, רבים יישמרו ויישרדו. 144,000 מבני ישראל וההמון הרב שמוזכר בהתגלות פרק ז נכללים בקהילה. בסיום הצרה הגדולה, ילקחו כל המאמינים החיים לשמים ויקבלו גוף שמימי, ומיד ישובו לארץ באירוע היחיד והמיוחד של הלקיחה וביאתו השנייה של המשיח. נראה שאירוע זה ייקח מן הארץ את כל הגאולים שלא קמו לתחייה בנקודת הזמן הזאת, כך שאיש לא ייוותר כדי להתחיל לאכלס את המלכות. אם הניצולים הרשעים יהרגו או יועברו לגיהינום בסיום הצרה הגדולה, אז לא יישאר איש בגוף בן-תמותה כדי להיכנס למלכות אלף השנים.

לכן, חסיד של פוסט-הצרה הגדולה חייב למצוא אנשים שלא ייוושעו כאשר תחל הלקיחה, אבל ייוושעו עד שהאירוע היחיד הזה – הלקיחה והביאה השנייה – ייסתיים (כמה זמן יש שם?). או שהוא חייב להרשות להורים הראשונים של המילניום לא להיוושע ובדרך כלשהי לא להיהרג או להישפט בזמן ארמיגדון או לאחריו. אלו שתי האפשרויות היחידות העומדות בפני חסיד של פוסט-הצרה הגדולה כדי למצוא הורים במלכות אלף השנים.

אנו זקוקים לתזכורת של פרט נוסף בנקודה זו. אוכלוסיית מלכות אלף השנים תכלול יהודים וגויים (ישע' יט 25-24). לכן, הדור הראשון יהיה תוצר של שני הגזעים. אולם, לקיחה שתתרחש לאחר הצרה הגדולה תיקח את כל המועמדים להיות הורים נושעים במלכות אלף השנים מכל גזע. והמשפט שילווה בביאה השנייה של המשיח יסיר את כל המועמדים להיות הורים לא-נושעים במלכות אלף השנים מכל גזע. מהיכן יבואו ההורים האלה?

רוב חסידי פוסט-הצרה הגדולה אינם מנסים להשיב על השאלה הזאת. ייתכן שזה נובע מכך שהם בדרך כלל אינם מפרטים את שיטתם באופן מסודר. תמונת העתיד שלהם נצבעת במשיכות מכחול רחבות ולא בפרטים קטנים. חסידי פוסט-הצרה הגדולה אינם נותנים חסות לכנסי נבואה שבהם מצפים מהדוברים לתאר באופן מפורט את השיטה שהם מקדמים. יתכן שאחדים מחסידי פוסט-הצרה הגדולה לא התייחסו מעולם לשאלה הזאת כשאלה, פשוט כי לא פירטו באופן שיטתי את המתווה שלהם לאירועים העתידיים. תהא הסיבה אשר תהא, רובם לא מטפלים בשאלה הזאת.

רוברט גאנדרי (Robert Gundry) הוא יוצא דופן.¹  תשובתו כפולה. האבות היהודים של אוכלוסיית אלף השנים יבואו מתוך 144,000 שלא ייוושעו במשך הצרה הגדולה אלא רק בסופה.² ההורים הגויים יבואו מתוך הרשעים שיימלטו בדרך כלשהי מהמוות ו/או מהמשפט בסוף הצרה הגדולה. הרשעים הללו הם אלו שייעזבו, על-פי מתי כד 41-40 (בניגוד לאלו שנלקחו בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה). הוא אומר: "חורבן חלקי יותיר את השארית שלא נושעה לאכלס את מלכות אלף השנים בארץ".³

יתר על כן, יש צורך לתקן את זמן המשפט שבו מפרידים בין הכבשים לעיזים, בבשורת מתי כה 46-31, כדי שתמונת פוסט-הצרה הגדולה תהיה אמתית. הסיבה פשוטה: אם הלקיחה מתרחשת אחרי הצרה הגדולה, אז כל הכבשים (הנושעים) יילקחו מן הארץ. לא תישאר אף כבשה שתיטול חלק במשפט אם הוא ייתרחש בביאתו השנייה של המשיח, אירוע שכולל גם את הלקיחה. לא ייתכן שהלקיחה יכולה להסיר את הכבשים ועדיין תהיינה כבשים בארץ לעמוד למשפט שיבוא מיד לאחר הלקיחה. לפיכך, או שהלקיחה אינה יכולה להתרחש לאחר הצרה הגדולה או שהמשפט של הכבשים ושל העיזים חייב להיות לאחר ביאתו השנייה של המשיח (גאנדרי מציב אותה לאחר מלכות אלף השנים).

עלינו לבחון שלושה דברים שנחוצים למענה של חסידי פוסט-הצרה הגדולה: (א) חזרתם בתשובה של 144,000; (ב) זיהוי הקבוצות בבשורת מתי כד 41-40; (ג) זמן משפטם של הכבשים ושל העיזים בפרק כה 46-31.

 

144,000 משבטי בני ישראל

אחדים מחסידי פוסט-הצרה הגדולה מחשיבים את 144,000 היהודים ל"קהילת ישראל הרוחנית".⁴  אם כן, החתמתם נעשית בראשית הצרה הגדולה ומתייחסת לישועתם הרוחנית ולהגנה פיזית. גאנדרי מכיר בכך ש-144,000 עשויים להשתייך לקהילה (ולכן ייוושעו בהתחלה). הוא מעדיף לראותם כמי שלא נושעו במהלך הצרה הגדולה, וזהים לקבוצה שתביט אל המשיח בשובו ותאמין בו (זכר' יב 10), ולישראל שייוושע בביאה השנייה (רומ' יא 27-26). הסיבה להעדפתו הגיונית. אם 144,000 היו נושעים בכל עת במשך שנות הצרה הגדולה – בהתחלה, באמצע או אפילו במהלך השנה האחרונה – הם היו נלקחים לאחר הצרה הגדולה, מקבלים גוף שקם לתחייה ואז שבים באותו זמן למלוך עם המשיח במלכותו. אולם, קבלת גוף שקם לתחייה תמנע מהם להיות הורים במלכות. מאידך, לו לא נושעו עד לסוף השיבה השנייה של המשיח, היו "מחמיצים" את הלקיחה ועדיין חוזרים בתשובה, אבל נשארים בגוף שלא קם לתחייה ולפיכך מסוגלים להיות הורים לילדים שייוולדו בעידן אלף השנים.

למעשה, חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מבינים שתהיה קבוצת יהודים שיחזרו בתשובה בסיום הצרה הגדולה ויהיו הורים באוכלוסייה היהודית של מלכות אלף השנים. הם יבואו מקרב היהודים שיישרדו את הצרה הגדולה על אף שלא נושעו במהלכה. כאשר ישוב האדון הם יקובצו ויישפטו, המורדים (כנראה שני שליש, זכר' יג 8) לא ייכללו במלכות ואלו שיאמינו, כאשר יביטו אליו, ייכנסו למלכות (יחז' כ 44-33). הניצולים המאמינים מהווים את "כל" ישראל שייוושע בביאה השנייה (רומ' יא 26); אבל, לא יינתן להם, באותו הזמן, גוף שקם לתחייה, אלא ייכנסו למלכות בגוף ארצי עם היכולת להתרבות.

מדוע חסידי פוסט-הצרה הגדולה אינם יכולים גם-כן לתת לקבוצה הזאת להיות הורים במלכות אלף השנים? מפני שהקבוצה הזאת תאמין כאשר תראה את האדון בא – בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה. אז גם הם יילקחו לשמים, יקבלו גוף שקם לתחייה ויימנעו מהורות. הלקיחה, כאשר תתרחש, תהיה ההפרדה הגדולה ביותר שניתן לדמיין בין מאמינים לבין לא מאמינים. לכן, אם צריכה להיות קבוצת יהודים מאמינים שיאמינו כשייראו את האדון בא, ואם הביאה הזאת היא הלקיחה שלאחר הצרה הגדולה והביאה השנייה כאחד, אז הם יילקחו כי באותו רגע יהפכו למאמינים. אם-כן, חסידי פוסט-הצרה הגדולה צריכים קבוצה שמוחתמת במצב של אי ישועה בפרק זמן מספיק כדי להחמיץ את הלקיחה, אבל לא זמן רב מדי כדי לא להחמיץ את הכניסה למלכות אלף השנים בגוף ארצי. לפיכך, כצפוי, גאנדרי אומר על יחזקאל פרק כ: "יתכן שהקטע הזה אינו מציג משפט רשמי כלל וכלל".⁵ למעשה, הוא אינו יכול לעשות זאת באסכולה של פוסט-הצרה הגדולה.

האם ה-144,000 יכולים להיחשב כמי שלא חזרו בתשובה במשך כל שנות הצרה הגדולה? התשובה היא כן. כל אחד יכול להחזיק בכל פרשנות שיחפוץ. השאלה אינה: האם אפשרי לפרש באופן הזה? השאלה היא: האם זה הגיוני לעשות זאת? מה אומר הקטע בהתגלות ז 8-1?

הוא מציין שתי עובדות משמעותיות: 144,000 האנשים חתומים ב"חוֹתַם אֱלֹהִים חַיִּים" (פס' 2) ונקראים "עַבְדֵי אֱלֹהֵינוּ" (פס' 3). הטקסט לא אומר בפירוש מהו שירותם, אבל כן אומר את מי הם משרתים. הם משרתים את אלהים, לא את צורר המשיח. האם עולה על דעתנו כי קבוצה המונה 144,000 איש לא נושעים ראויים להיות עבדי אלהים? חסידי פוסט-הצרה הגדולה מסבירים באופן לא משכנע שאת היעוד הזה הם צפויים למלא במלכות אלף השנים לאחר שיחזרו בתשובה. כל פירוש אפשרי, אבל האם זו המשמעות הסבירה ביותר של הטקסט? בהחלט לא.

אבל, אפילו אם נסכים כי יעודם של 144,000 האיש כעבדי אלהים לא מתקיים בתקופת הצרה הגדולה, אלארק בתקופת אלף השנים, קשה מאוד למזג את ההצהרה בפס' 2 עם האסכולה של בתר-הצרה גדולה. נאמר שהקבוצה נחתמה לפני שהחלו המשפטים של עידן הצרה הגדולה (פס' 3). נסו להתאים את זה לרעיון של פוסט-הצרה הגדולה. להלן קבוצה נבדלת של יהודים שלא מאמינים בישוע המשיח ועל מצחם טבע אלהים את חותמו. כאנשים שלא נושעו, הם (או לבטח אחדים מהם) ילכו אחרי צורר המשיח, שגם יטביע את התו שלו על מצחם או על ידם. וגורלם של חסידי צורר המשיח כבר נקבע מראש: הם יעונו באש ובגופרית לעולמי עולמים (שם יד 11-9). אף לא אחד מבין חסידיו ייוושע, אפילו לא 144,000 מהם.

לסיכום: האסכולה של פוסט-הצרה הגדולה צריכה כי תהיה לה קבוצת יהודים שיישרדו את הצרה הגדולה, אבל הואיל ואינם מאמינים בישוע המשיח לא יילקחו בסוף, אלא יחזרו בתשובה בזמן שיתחיל עידן אלף השנים על מנת שיוכלו להיכנס למלכות אלף השנים בגוף שלא קם לתחייה ולהוליד ילדים. הקבוצה היחידה שיכולה להיות מוסמכת לכך הם 144,000 האנשים, בהנחה שניתן לתארם כעבדי אלהים שלא מאמינים בישוע, שעל מצחם טבוע חותם אלהים לפני תחילת הצרה הגדולה ושאינם חסידיו של צורר המשיח כך שלא יישאו את התו שלו. האם כל זה אפשרי?

 

V. בשורת מתי כד 41-40

לא רק 144,000 האיש חייבים להיות מזוהים באופן מיוחד, אלא גם הקבוצות הנבדלות שמוזכרות בפסוקים 41-40 חייבות להיות מזוהות בדרך מסוימת כדי שתתקבל תמונה שלמה של  פוסט-הצרה הגדולה.

בהתאם להבנתם של חסידי פוסט-הצרה הגדולה, משמעות הפסוקים היא: "אוֹתָהּ עֵת [בלקיחה-השיבה השנייה שלאחר הצרה הגדולה] יִהְיִוּ שְׁנַיִם בַּשָּׂדֶה, אֶחָד [נושע, מייצג הקהילה] יִלָּקַח [לאחר הצרה הגדולה] וְאֶחָד [לא נושע, מייצג הרוע] יֵעָזֵב [למשפט, אף שכולם יישפטו, כך שאחדים יושארו כדי להיות הורים של אוכלוסיית הגויים במילניום]". אותו דבר לגבי פסוק 41 – האחת תילקח והשנייה תיעזב להישפט.

לעומת זאת, חסידי פְּרֶה-הצרה גדולה מבינים את הפסוקים כהצהרה כללית של תוצאות המשפטים המיוחדים שבהם יישפטו ב"ביאה השנייה" היהודים והגויים שיישרדו. אלו שילקחו  נלקחים למשפט ומורשעים, ואלו שיֵעזבו יזוכו במשפט ויישארו לברכה במלכות.

שימו לב לכך שחסידי פוסט-הצרה הגדולה חייבים להוסיף את התנאי שלא כל מי שיעזב יישפט ויורשע, כך שאחדים יעזבו כדי לאכלס את הארץ. אבל, כאן טמון חוסר העקיבות: הלקיחה תיקח את כל הנושעים, אולם המשפט לא ייכלול את כל הלא-נושעים. רק חלק מן הרשעים יישפט.

חסידי טרום-הצרה הגדולה תומכים בהשקפתם בציינם שלפי פסוק 39 המבול היה משפט על דורו של נח לפיכך, אלו שיילקחו ב"ביאה השנייה" יישפטו גם-כן.

חסידי פוסט-הצרה הגדולה מבחינים בכך שבפסוק 39 משתמשים במילה שונה מהמילה "להילקח" שבפסוקים 41-40, שמציינת שישנם שני סוגי "לקיחה" – בפסוק 39 הם נלקחים למשפט, אולם בפסוקים 41-40 הם נלקחים לשמים. הם כופים את הטיעון הזה בציינם שהמילה בפסוקים 41-40 היא אותה מילה שמתארת את הלקיחה בבשורה על-פי יוחנן יד 3: "וְאֶקַּח אֶתְכֶם אֵלַי".

שתי הפרשנויות נראות כדלקמן:

 

 לפי פְּרֶה-הצרה הגדולה                    לפי פוסט-הצרה הגדולה

"יִלָּקַח"  למשפט                                           לשמים בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה

 

"יֵעָזֵב"     לברכה במלכות (בגוף שלא               למשפט (אך רק חלק יישפט כדי שהשאר יוכלו

הוקם לתחייה כדי להוליד)                 להיכנס למלכות בגוף שלא הוקם לתחייה)

 

חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מציינים שבבשורה על-פי יוחנן יט 16 מופיעה אותה מילה כמו בבשורה על-פי מתי כד 41-40 (לכאורה על הלקיחה, על-פי חסידי פוסט-הצרה הגדולה) לתיאור לקיחתו של האדון למשפט, אז ברור שהיא יכולה להתפרש כמשפט בפסוקים 41-40, כפי שחסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מלמדים. וכך ממשיך ביניהם הדיון על המילים. מה עלינו להסיק מכך? פשוט, שהמילים עצמן אינן חד-משמעיות.

אולם הוויכוח אינו חסר פיתרון. ניתן לישבו בנקל אם נביט בקטע המקביל בבשורת לוקס יז 37-34, שם האדון מזהיר על אחד שיילקח ועל אחד שיעזב. ברם, לוקס הוסיף שאלה ששאלו התלמידים: "אֵיפֹה, אֲדוֹנֵנוּ?" הם שאלו אותו להיכן יילקחו הנלקחים. הם לא בררו היכן יעזבו הנעזבים. אם האדון התכוון שנבין שהנלקחים יילקחו ב"לקיחה" (כפי שמלמדים חסידי פוסט-הצרה הגדולה), היה עונה על השאלה באומרו לשמים או לבית ה"אב", או כל ביטוי דומה אחר. אולם מתשובתו ניתן להבין שהם יילקחו למקום שהוא ההיפך לגמרי מהשמים הנפלאים. תשובתו היתה: "הֵיכָן שֶׁהַגּוּף, שָׁם גַּם יִתְקַבְּצוּ הַנְּשָׁרִים". תשובתו של המשיח היא משל על נשרים שמופיעים משום מקום כאשר חיה מתה. לאן יילקחו? למקום שיש בו מוות וריקבון, לא חיים ופריצות. ההתייחסות אינה לשמים אלא למשפט. כך שההבנה של חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה באשר לזהות הנלקח ולזהות הנעזב היא הנכונה לפי בשורת לוקס יז 37. לקיחה לאחר הצרה הגדולה אינה מצוינת בפסוקים הללו.

 

VI. מועד משפטם של הכבשים ושל העיזים

משפטם של הכבשים ושל העיזים, שיערך על-פי חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה בביאה השנייה, צריך לעבור למועד מאוחר יותר כדי שחסידי פוסט-הצרה הגדולה יהיו עִקבִיים. הסיבה לכך היא שהלקיחה מתרחשת בתום הצרה הגדולה – בביאה השנייה – ואם כל הכבשים נלקחות לשמים מי תיוותר לקבל את פני המשיח בבואו? הרי כולן נלקחו. או לנסח זאת אחרת: הלקיחה-הביאה השנייה תפריד בין הנושעים לבין הרשעים, ועדיין המשפט שייתרחש בביאה השנייה יהיה דומה, למעט העובדה שלא ייוותר אף צדיק עלי אדמות לצורך ההפרדה הואיל וכולם כבר נלקחו.

העתקת מועד המשפט נותן בידי ניצולים בלתי נושעים מן הצרה הגדולה והביאה השנייה את האפשרות להיכנס לעידן אלף השנים בגוף שלא הוקם לתחייה. גאנדרי מודה: "לכן, אנו נאלצים לקבוע את מועד משפט העמים לאחר מלכות אלף השנים".⁶  נאלצים? מדוע? מפני שהרשעת העיזים אינה חלה רק על חלקן הואיל ובטקסט נאמר ". בפרשנותו על אלו שייעזבו, בבשורה על-פי מתי כד 41-40, גאנדרי אומר שזה מציג רק "חורבן חלקי"⁷ אבל, כאן נאמר במפורש שכולם מעורבים (מתי כה 32).

באף טקסט לא נאמר שאנשים לא-נושעים ייכנסו למלכות אלף השנים. לאחר שיעברו מספר שנים, יהיו אנשים שייוולדו בימיו הראשונים של המילניום וייגדלו כשהם דוחים את המלך-המושיע (אף שכלפי חוץ יצייתו לו). אולם, באף טקסט לא נאמר שיהיו אנשים לא-נושעים בקרב הניצולים מהצרה הגדולה אשר ייכנסו למלכות אלף השנים. זכריה יד 16 (לפעמים משתמשים בו כדי לתמוך ברעיון הזה) מתייחס לדור הראשון של אזרחי מלכות אלף השנים כמי שיצאו מן המשפט כנושעים, לא כמורדים, ויעלו לירושלים מרצון להשתחוות למלך. אבל, פסוקים 21-17 מתארים את המצב במשך המילניום ולא רק בתחילתו. במשך הזמן, אחדים לא יצייתו למלך ויענשו על-כך.

ייתכן והסיבה המשכנעת ביותר לכך שחסידי פוסט-הצרה הגדולה מעתיקים את מועד המשפט הזה לסוף מלכות אלף השנים אינה כדי להביא את העיזים למילניום כמו להביא את הכבשים למשפט עצמו. תנו לי להדגיש את הנקודה שוב: אם המשפט ייתקיים בביאה השנייה, ואם הלקיחה אך התרחשה כחלק מהביאה השנייה, ואם בלקיחה נלקחו הכבשים (כפי שיהיה), אז מהיכן תבואנה הכבשים שצריכות להיות נוכחות במשפט הזה?

ברם, אם ניתן להעתיק את מועד המשפט לשלהי מלכות אלף השנים, אז, כמובן, יחיו צדיקים ורשעים כאחד בסוף המילניום כדי להיות נוכחים. אולם, איך, אם-כן, מיישבים את המאפיינים המגוונים למדי שמופיעים בבשורה על-פי מתיכה 46-31, לאלה שמתארים את מה שהוא, כביכול, אותו משפט בכסא הלבן הגדול שבהתגלות כ 15-11? שימו לב לאי אלו ניגודים בין משפט הכבשים והעיזים לבין משפט הכסא הלבן הגדול.

גאנדרי מכנה את משפט הכבשים והעיזים: "תבנית של המשפט הכללי שייתקיים באחרית הימים".⁸ אם זו תבנית, היא אינה מדויקת! למען הסר ספק, קטעים שמתארים אותו מאורע אינם צריכים לכלול אותם פרטים בכל אחד מהם, אבל נראה שהפרטים בשני הקטעים שלפנינו שונים לחלוטין אלו מאלו.

אם צריך להעתיק את משפט הכבשים והעיזים לסוף מלכות אלף השנים אז, כמובן, יש להבין את מתי כה 31 כמתייחס ל"ביאה השנייה" ואת פסוק 32 כמתייחס לסוף המילניום, אלף שנים מאוחר יותר. במילים אחרות, הפער של אלף שנים חייב לבוא בין פסוק 31 לפסוק 32. פְּרֶה-מילניאליסטים מכירים בכך שפערים כאלו קורים במקרא (למשל, ישע' ט 6; יוח' ה 29-28), לכן זה אינו רעיון בלתי אפשרי. אולם, האם זו הפרשנות הסבירה?

 

כבשים ועיזים                                                                      כסא לבן גדול

אין תקומה מהמתים (אף שקדושי                                    תקומת המתים

התנ"ך עשויים לקום מן המתים בביאה השנייה,

הם לא יהיו חלק מהמשפט)

 

ספרים לא נפתחים                                                       ספרים נפתחים

 

משתמשים במילה "גויים"  (ולעולם                                 משתמשים במילה "מתים"

אין משתמשים בה בנוגע למתים)

 

נוכחות הכבשים                                                         נוכחות הצדיקים אינה מוזכרת

 

שלוש קבוצות מוזכרות: כבשים, עיזים,                          רק קבוצה אחת מוזכרת: המתים

אחים.

 

הגמול הוא המלכות וחיי עולם                                       גמול אינו מוזכר, רק הרשעה

 

מתרחש במקום שאליו המשיח                                    הארץ נסה

מגיע – הארץ.

 

 

במתי כה 40-35 ניתנת התשובה. האם הפסוקים הללו מתארים מצבים במילניום? עליהם לעשות זאת אם המשפט הזה ייתקיים בתום אלף השנים. אם אכן הם מתארים, אזי אלף השנים יהיו זמן שבו המשיח ואחיו (מאמינים יהודים) הם רעבים, צמאים, ערומים, חולים וכלואים, אבל בטקסט נאמר כי במהלך התקופה שקודמת למשפט יהיו אחי המשיח בכלא. באותה ודאות שאין זה נכון במהלך המילניום, זה יהיה נכון במהלך הצרה הגדולה.אחיו של המשיח יהיו רעבים, צמאים, ערומים, חולים ואסורים בשנות הצרה הגדולה, אבל לא במשך אלף השנים כאשר המשיח יימלוך בצדקה.

ברור אם כן שפסוקים 40-35 מונעים יצירת פער של אלף שנים בין פסוק 31 לפסוק 32. המשפט ייתקיים מיד לאחר בואו של המשיח, וייבחן את בני-האדם בהתבסס על תגובות לבם למצבים שיתקיימו במשך הצרה הגדולה – מצבים שלא יתקיימו במהלך המילניום עבור חסידי המשיח.

 

VII. מסקנה

לאן הוביל אותנו הדיון? למסקנה שחסידי פוסט-הצרה הגדולה אינם יכולים להשיב על השאלה: מי יהיו הורי האוכלוסייה של אלף השנים? ללא ספק, חסידי פוסט-הצרה הגדולה מציעים משאלת לב כלשהי בנושא. הם מקווים ש-144,000 האיש יהיו ההורים היהודים, אבל לצורך זה עליהם להישאר חסויים במהלך הצרה הגדולה ובמשך ה"לקיחה-הביאה השנייה", ואז להיחשף. הם מקווים שמקצת הנעזבים בזמן ההפרדה (מתי כד 41-40) יהיו ההורים מן הגויים (השאר יידונו לגיהינום). אולם, זה מעוות את המשמעות של "יִלָּקַח" ו"יֵעָזֵב", בכך שזה הופך את הלקיחה לשמים מנוגדת למשמעות הברורה של "יִלָּקַח" שבלוקס יז 36.וכדי להפוך את ההצעות האלו לעקיבות, משפט הכבשים והעיזים חייב להתקיים בתום אלף השנים, ומתי כה 40-35 חייב לתאר מצבים שייקרו באלף השנים.

קל יותר לא להציב את הלקיחה בתום הצרה הגדולה, כי זה מאפשר לאנשים לקבל או לדחות את המשיח במהלך הצרה הגדולה, שמקצתם יישרדו את זמן ההוא (איש מהם לא יילקח כי הלקיחה תתרחש לפני-כן) ויישפטו ב"ביאה השנייה" (יהודים וגויים כאחד), ואלו שיזוכו במשפטים הללו כנושעים ייכנסו למלכות בגוף ארצי ויהיו הדור הראשון של אוכלוסיית אלף השנים והורים לדור הבא.

 

הערות

1. _{1. Robert H. Gundry, The Church and the Tribulation (Grand Rapids:Zondervan, 1973),}

     _{81-83, 134-39, 163-71.}

2. _{Ibid., 83.}
3. _{Ibid., 137.}
4. _{George E. Ladd, A Commentary on the Revelation of John (Grand Rapids: Eerdmans, 1971),}

     _114.

5. _{Gundry, The Church and the Tribulation, 168.}
6. _{Ibid., 166}
7. _{Ibid., 137}
8. _{Ibid., 167.}

---

 

סקירה על פְּרֶה-מילניאליזם

 

 

I. הגדרה של פְּרֶה-מילאניאליזם

פְּרֶה-מילניאליזם הוא השקפה הטוענת כי ביאתו השנייה של המשיח תתרחש לפני המילניום, שבו תיכון ממלכתו של המשיח עלי אדמות למשך אלף שנה, פשוטו כמשמעו. לפי ההשקפה הזאת יהיו מספר מקרים שבהם ייתקיימו תחיית מתים ומשפטים. הנצח יתחיל בתום אלף השנים. בקרב הפְּרֶה-מילניאליסטים יש הדוגלים בהשקפות שונות על זמן הלקיחה (Rapture).

 

II. מאפיינים דוקטרינליים של פְּרֶה-מילניאליזם

 

א. בנוגע למקרא

פְּרֶה-מילניאליסטים מעריכים מאוד את המקרא. מן הסתם, אפשר לומר בוודאות שפְּרֶה-מילניאיסטים הדוגלים בפְּרֶה-הצרה הגדולה (pretribulational) מאמינים במהימנותו של ספר הבריתות כמעט ללא יוצא מן הכלל.

 

ב. בנוגע למילניום

כל הצורות של פְּרֶה-מילניאליזם מבינות שהמילניום יבוא בעקבות ביאתו השנייה של המשיח. הוא יימשך אלף שנים וייכון בארץ הזאת. השלטון יהיה שלטון תאוקרטי בנוכחותו האישית של המשיח שיימלוך; והוא יגשים את כל ההבטחות, שעדיין לא התגשמו, על המלכות עלי אדמות.

למרות העובדה שפְּרֶה-מילניאליזם רואה באופן כללי את המלכות הממשמשת ובאה פשוטה כמשמעה, אחדים מפרשים זאת בצורה אחרת. בשביל ג'ורג' א' לאד (George E. Ladd), הנבואות שנוגעות לישראל מקבלות פירוש רוחני, ומלכות אלף השנים נראית יותר כשלוחה של מלכותו הרוחנית של אלהים.¹ לפי רוברט מאונס (Robert Mounce), אלף השנים המוזכרות בהתגלות פרק כ, הן פשוטן כמשמען, אולם המלכות הממשמשת ובאה אינה "העידן המשיחי שאותו חזו נביאי התנ"ך".²

 

ג. בנוגע לבריתות

פְּרֶה-מילניאליסטים מבינים שההבטחה שמעוגנת בברית שכרת אלהים עם אברהם, שנותנת לצאצאי אברהם את הארץ מנהר מצרים ועד לנהר פרת מעולם התגשמה, אבל תתגשם במלכות אלף השנים שתבוא (ברא' טו 18). ההבטחות המעוגנות בברית שכרת אלהים עם דוד גם הן צריכות למלכות אלף השנים כדי להתממש (שמ"ב ז 16-12).

 

ד. בנוגע לקהילת המשיח

פְּרֶה-מילניאליסטים דספנטציונאליסטים  מבדילים באופן עקבי בין הקהילה לבין ישראל. מכיוון שהקהילה אינה מממשת את ההבטחות לישראל שעדיין לא מומשו, חייב להיות זמן שבו ייתממשו, והזמן הזה הוא המילניום.

המידה שבה אסכולה תיאולוגית מבחינה באופן עקבי בין ישראל לקהילה תחשוף את עמדתה בנושא חזון אחרית הימים. התבוננו בתרשים הבא:

 

התנ"ך                הברית החדשה                    המילניום

 

ישראל = קהילה                   ישראל = קהילה                             אי מלניום =  א-מילניאליזם

 

ישראל = קהילה                   ישראל = קהילה                             ישראל # קהילה = ברית פְּרֶה-מילניאליזם

 

ישראל # קהילה                   ישראל # קהילה                             ישראל # קהילה = פְּרֶה-מילניאליזם דספנטציונאלי

 

III. תורת הפרשנות של פְּרֶה-מילניאליזם

פְּרֶה-מילניאליסטים משתמשים בתורת פרשנות מילולית או רגילה; והיא, כמובן, נותנת את התמונה שלהם לאירועים העתידיים.

 

IV. ההיסטוריה של פְּרֶה-מילניאליזם

 

א. העת העתיקה

במאות הראשונות של הקהילה, היתה נפוצה באופן נרחב תוכנית פְּרֶה-מילניאלית כללית, על אף שהפרטים הכרונולוגיים לא תמיד היו ברורים. תיאורי המילניום הם ריאליסטיים, הנושא הבולט הוא שלטונו העתידי של המשיח בירושלים, שייכון עם שובו של המשיח. פיליפ שאף (Philip Schaff), היסטוריון הקהילה, מסכם כדלקמן: "הנקודה הבולטת ביותר בחזון אחרית הימים של העידן שלפני ועידת ניקיאה היא ככיליאזם בולט או מילניאריזם. כלומר, האמונה בשלטון גלוי של המשיח בכבוד ובהדר עלי אדמות יחד עם תחיית הקדושים למשך אלף שנה, לפני תחיית המתים והמשפט הכלליים. היא אכן לא היתה דוקטרינה של הקהילה, שגלומה בעיקרי אמונה כלשהם או בצורה כלשהי של עבודת אלהים, אלא דעה נוכחית נרחבת של מורים דגולים".³

עם איחודה של הקהילה עם המדינה בתקופת קונסטנטינוס, התקווה לבואו של המשיח נמוגה משהו. האסכולה האלכסנדרונית לפרשנות תקפה את תורת הפרשנות המילולית שעליה התבסס הפְּרֶה-מילניאליזם, וההשפעה של תורת אוגוסטינוס נתנה פירוש חדש למושג המילניום ולזמנו.

 

ב. ימי הביניים ועידן הרפורמציה

בימי הביניים רוב הדוקטרינות, כולל חזון אחרת הימים, הואפלו על-ידי חשכת המאות הללו. כפי שראינו, הרפורמטורים היו באופן כללי א-מילניאלים בנוגע לחזון אחרית הימים, למרות העובדה שאנבפטיסטים והוגנוטים היו ככיליאסטים.

 

ג. העת המודרנית

העת המודרנית היתה עדה לעליית ההוראה הפְּרֶה-מילניאלית. פרשנים אחדים (כגון, ג' א' בנגל [J. A. Bengel] והנרי אלפורד [Henry Alford]) כתבו מנקודת מבט זו. התפשטות הדספנטציונאליזם (Dispensationalism) במאות התשע-עשרה והעשרים עוררה התעניינות ערה בחקר הנבואות.⁴

 

 

 

הערות

1. _{George E. Ladd, ATheology of the New Testament (Grand Rapids: Eerdmans, 1974), 64-69,}

    _629-32.

2. _{Robert Mounce, The Book of Revelation (Grand Rapids: Eerdrmans, 1977), 359.}
3. _{Philip Schaff, History of the chriatian church (New York: Scribners, 1884), 2:614. For quotes}

    _{From some of those “distinguished teachers” see Ryrie, The Basis of the Premillennial faith}

_{(Neptune, N.J.: Loizeaux, 1954), pp. 17-33.}

4. _{For detailed discussions see Ernest R. Sandeen, The Roots of Fundamentalism (Chicago: Univ.}

    _{of Press, 1970); and C. Norman Kraus, Dispensationalism in America (Richmond: John Knox,}

    _1950). 

---

סקירה על א-מילניאליזם

 

 

I. הגדרה של א-מילניאליזם (AMILLENNIALISM)

א-מילניאליזם טוען שלא יהיה מילניום לפני אחרית הימים. עד הסוף תהיה התפתחות מקבילה הן של הטוב הן של הרע, מלכות אלהים ומלכות השטן. לאחר ביאתו השנייה של המשיח באחרית הימים, יהיו תחיית מתים ומשפט שיחולו על כל בני-אדם.

II. מאפיינים דוקטרינליים של א-מילניאליזם

א. בנוגע למקרא
באופן כללי, א-מילניאליזם מעריך מאוד את ההשראה ואת הסמכות של המקרא. אם יש כאלה שלא מעריכים, אין זה מפאת היותם א-מילניאליסטים. די בכך שנזכור שמות כגון, אוסוואלד ת' אליס (Oswald T. Allis), וויליאם הנדריקסן (William Hendriksen), ואנטוני א' הוקמה (Anthony A. Hoekema), כולם א-מילניאליסטים ועם זאת תומכים חזקים במהימנותו (infallibility) של המקרא.

ב. בנוגע למילניום
בקרב א-מילניאליסטים שמרנים קיימות שתי השקפות בנוגע למילניום. האחת רואה את התגשמות הקטעים המדברים על המילניום בעידן הנוכחי, על-ידי הקהילה עלי אדמות (למשל, אליס וברקהוף). ההשקפה השנייה טוענת שהקדושים שנמצאים כעת בשמים הם שיגשימו זאת (למשל, וורפילד ופלויד המילטון). שתי ההשקפות תמימות דעים שלא תהיה מלכות עתידית עלי אדמות.

ג. בנוגע לבריתות
פְּרֶהמילניאליסטים נשענים על הטיעון שהבריתות המקראיות כוללות הבטחות שעדיין לא התגשמו ודורשות מילניום עלי אדמות כדי להתממש פשוטו כמשמעו. א-מילניאליסטים אומרים שההבטחות הללו מתגשמות באופן רוחני בקהילה, או שההבטחות אינן צריכות להתגשם כלל וכלל הואיל והן היו מותנות והתנאים לא התקיימו.

ד. בנוגע לקהילה
א-מילניאליסטים רואים בקהילה מי שמגשימה את הבטחות אלהים בדרך סמלית ורוחנית. הקהילה היא מלכות שמימית ורוחנית, ואילו המילניום של הפְּרֶה מילניאליסטים הוא מלכות בשרית וארצית (אולם, האם הקהילה אינה יכולה להיות מתוארת כבשרית וארצית? והאם המלכות העתידית אינה יכולה להיות מתוארת כרוחנית?). הקהילה מממשת את ההבטחות, והשמים החדשים והארץ החדשה שיבואו מיד לאחר "עידן הקהילה" (Church Age) מממשים את ההיסטוריה.

III. ההֶרְמֶנוֹיְטִיקָה (תורת הפרשנות) של א-מילניאליזם

אין ספק שהשקפות שונות על המילניום נובעות מתורות פרשנות שונות כלומר, עקרונות פרשניים שונים. פְּרֶה מילניאליסטים משתמשים בפרשנות מילולית או בפרשנות רגילה בכל תחומי האמת המקראית, ואילו א-מילניאליסטים מפעילים עקרונות לא מילוליים או עקרונות רוחניים בתחום חזון אחרית הימים. כל השמרנים, לא משנה מה אמונתם בנושא חזון אחרית הימים, משתמשים בפרשנות מילולית או בפרשנות רגילה בכל מקום, להוציא נושא חזון אחרית הימים. פלויד המילטון, א-מילניאליסט, מכיר בכך ש"פרשנות מילולית של נבואות התנ"ך נותנת לנו רק תמונה של השלטון הארצי של המשיח כתמונות פְּרֶה מילניאליסטיות".1 א-מילניאליסט אינו מקבל, כמובן, את תמונת העתיד הזאת מפני שבתחום הנבואה הוא משתמש בתורת פרשנות שונה.
אף שסופרים, באופן כללי, אינם מפרטים את תורת הפרשנות שלהם לפני שהם מפרטים את פרשנויותיהם או לפני שמפתחים את התיאולוגיה שלהם. אוסוולד ת' אליס כן דן בעקרונות ההרמנויטיקה שהוא מפעיל בפרשנות של הנבואות.2 ברצוני לסכם את רעיונותיו בנוגע לדרך בה יש לפרש נבואה, ובקצרה לקיים אינטראקציה עימם.
(1) ראשית, הוא מבקש לקבוע כי לשתי שיטות הפרשנות – המילולית והסמלית – יש את מקומן הראוי ואת המגבלות הנחוצות. עם זאת, נדמה שהוא ממקם את כל המגבלות על הפרשנות המילולית ולא על הסמלית.
(2) חלק מהמגבלות של הפרשנות המילולית כוללות: (א) נוכחותם של ביטויים מליציים שלא ניתן לפרשם באופן מילולי מאפשרת לנו לפרש בדרכים אחרות; (ב)העובדה שהנושא המרכזי של המקרא הוא רוחני, נותנת תוקף לפרשנות סמלית או מילולית; (ג) העובדה שהתנ"ך הוא ראשוני והכנה לברית החדשה גורמת לנו לצפות שהברית החדשה תפרש את הנבואות המילוליות של התנ"ך באופן סמלי.
אף פרשן מילולי אינו מכחיש שהמקרא כולל ביטויים מליציים. אולם הוא עומד על דעתו שהם מתארים אמתות מילוליות מאוד. לדוגמה, בעיר טיילור בה אני מתגורר, מגדלים את הוורדים היפים ביותר בטקסס. הוורדים של העיר טיילר מפורסמים. אם אני רואה פרסומת האומרת: השתמש בדשן מהמותג המסוים הזה וגם אתה תוכל לגדל ורדים כמו בטיילר, איני מבין שהכוונה היא שעליי להתגורר בטיילר, אלא בכל מקום שאתגורר אוכל לגדל את זן הפרחים הנפלא הזה שגדל בטיילר. לביטוי יש משמעות מילולית ופשוטה מאוד על הוורדים שאני יכול לגדל בפועל. "ורדי טיילר" הכוונה היא לוורדים ולא לעגבניות, אבל "ורדי טיילר" הם גם שם לוורדים יוצאות מן הכלל, בין אם הן גדלות בטיילר בין אם לאו.
(3) אם שתי ההנחות הראשונות שלו נכונות, באופן טבעי מתעוררת השאלה, כיצד ניתן לדעת איך לפרש קטע, באופן מילולי או באופן סמלי? על-כך עונה אליס, לפי הפירוש שנותן את המשמעות האמתית של הקטע! הערה זו מיותרת.
(4) אליס ממשיך ואומר כי הדרך היחידה שניתן להבין נבואה באופן מילולי היא כאשר המשמעות המילולית שלה ברורה ומובנית מאליה. כמעט כל נבואה נאמרת בסמלים ועל דרך המשל, ולכן צריך לפרשה בהתאם. לכן, במציאות רוב הנבואות תפורשנה באופן לא מילולי.
(5) על מנת לפרש ולהבין נבואה בצורה נכונה ומלאה, גם הגשמתה חייבת להיות ידועה. כל נבואה שניתנה אי-פעם ניתנה לפני שהיה ידוע מימושה, אחרת היא לא היתה נבואה. אם אנו הולכים בעקבות העיקרון של אליס, אזי שום נבואה לא היתה יכולה ולא תוכל להיות מובנת עד להתגשמותה. איש מעם ישראל לא היה צריך להתייחס באופן מילולי לנבואות על גלות אשור או על גלות בבל הקרובות, מפני שלא היה יכול להיות בטוח שהנבואות האלה ייתגשמו באופן מילולי עד אשר הגלויות התרחשו בפועל. על-פי עיקרון פרשנות כזה, מה הכוח שיש לנבואות אלה? אולם, א-מילניאליסטים רוצים להיות מסוגלים לטעון שאיננו יכולים להיות בטוחים שנבואות התנ"ך שעוסקות במלכות אלף השנים יתקיימו באופן מילולי מפני שהתגשמות מעין זאת טרם קרתה. אך, הואיל והקהילה נושאת מאפיינים דומים למלכות, הקהילה מגשימה חלק מנבואות התנ"ך.
(6) כאילו כדי לחזק את הרעיון שלו שעלינו לצפות לעמימות באופן שעלינו לפרש את הנבואות, אליס, לאורך כל הדיון שלו בנושא תורת הפרשנות, מאפיין נבואה כבלתי מוגבלת בזמן, חידתית ואפילו מתעה, עמוסת סמלים, חסרת דיוק, וכפופה לפרשנויות שונות. אלו הם דבריו, לא דבריי. אבל, כמובן, המאפיינים האלה לכאורה נכונים רק במידה והפרשן זונח את עקרונות הפרשנות המילולית או הפרשנות הרגילה.

 

IV. ראיות פרשניות עבור א-מילניאליזם

א-מילניאליסטים מפרשים דוקטרינות וקטעי מפתח מסוימים בדרך התומכת באסכולה שלהם.

א. פירוש לברית אברהם
פְּרֶה מילניאליסטים מציינים שאם החלק מהברית שלא התגשם עדיין צריך להתגשם פשוטו כמשמעו (ההבטחה של ארץ ישראל), זה התרחש במילניום העתידי, הואיל ולא היה מקום בהיסטוריה של העבר או של ההווה להתגשמות מילולית. א-מילניאליסטים אומרים שאיננו צריכים לצפות להתגשמות עתידית כי או (א) שההבטחות היו מותנות והתנאים לא נתמלאו מעולם; או (ב) שההבטחה לארץ התממשה בזמנו של יהושע בן-נון (יהושע כא 43-41); או (ג) היא התממשה על-ידי דוד (שמ"ב ח 3); או (ד) היא התממשה במהלך מלכותו של שלמה המלך (מל"א ה 1); או (ה) היא מתממשת כעת על-ידי הקהילה עלי אדמות; או (ו) היא מתממשת כעת על-ידי הקהילה שבשמים; או (ז) היא תתממש בעתיד על-ידי כל הגאולים על הארץ הנצחית החדשה. אם אחת משבע האפשרויות האלו נכונה אז השש הנותרות אינן נחוצות. נראה שא-מילניאליסטים אינם יודעים באמת כיצד או מתי או האם ברית אברהם צריכה להתגשם, או התגשמה או תתגשם. הם בטוחים רק שזה לא ייקרה במילניום הארצי בעתיד הואיל ואין עידן כזה באסכולה שלהם.

ב. פירוש לאיגרת אל האפסים ג 5
לדעתם של א-מילניאליסטים, הרז בקטע הזה הוא שהקהילה היתה קיימת למעשה בתנ"ך ולכן מגשימה את הבטחות התנ"ך. העניין הזה נדון בקהילה.

ג. שבעים השבועות של דניאל
בפרשנות של א-מילניאליסטים לדניאל ט 27-24 יש אי אלו מאפיינים מצויים. הם כוללים (א) את שבעים השבועות החלו בשנת 536 לפנה"ס, בזמנו של כורש, ולא (כפי שטוענים פְּרֶה מילניאליסטים) בשנת 445 לפנה"ס בזמנו של אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא הראשון. יש לכך השפעה על האפשרות שהשבעים ושבעה לא היו מדויקים בזמן; (ב) השבוע השבעים מהווה את כל "עידן הקהילה", ולא תקופה עתידית של שבע שנות הצרה גדולה.
פרשנויות אופייניות אלה של א-מילניאליזם נובעות מחוסר עקביות בפרשנות מילולית.

V. ההיסטוריה של א-מילניאליזם

א. מהברית החדשה עד לאוגוסטינוס
עד לזמנו של אוריגנס (254-185 לספירה בקירוב), הדגש על תורת פרשנות מילולית גרם לאפולוגטים להיות טרום מילניאלים. אבות הקהילה חשבו שהם נמצאים באחרית הימים וציפו שביאתו השנייה המיידית של המשיח תביא את המלכות. אוריגנס, בהשתמשו בשיטת פרשנות אלגורית, ראה את המלכות העתידית כרוחנית והבין שהיא "עידן הקהילה" הנוכחית, מאדם הראשון והלאה. חזון אחרית הימים א-מילניאלי זה הפך לפופולרי על-ידי אוגוסטינוס.

ב. אוגוסטינוס (430-354 לספירה)
בהופכו את רעיון המלכות לרוחני, אוגוסטינוס התכוון שמשמעות המלכות היא קיומה של הקהילה בעולם הזה. המילניום הוא הזמן שבין שתי הביאות של המשיח. "במהלך אלף השנים" כאשר השטן קשור, הקדושים גם שולטים במשך 'אלף שנים', ושתי התקופות הן, ללא ספק, זהות ומציינות את מרווח הזמן שבין ביאתו הראשונה של המשיח לביאתו השנייה" (City of God xx. 9). אולם, את משמעות קשירתו של השטן הוא הבין לא כמי שניטל ממנו הכוח להתעות, אלא שבמהלך התקופה שבין שתי הביאות הוא אינו רשאי להפעיל את מלוא כוחותיו. ממש לקראת הסוף, ישוחרר השטן כדי להתעות את הגויים נגד הקהילה, מרד שאותו ידכא אלהים. לזה ייתלווה יום הדין והמצב הנצחי.
אוגוסטינוס אכן הבין את אלף השנים פשוטו כמשמעו וייחל שביאתו השנייה של המשיח תתרחש במסגרת אלף השנים לאחר עלייתו לשמים. כאשר הגיעה שנת 1000 וחלפה לה בלי שתתרחש הביאה השנייה, פירשו את אלף השנים במובן רוחני, כפרק זמן בלתי מוגדר או במובן של כל התקופה שבין ביאתו השנייה לביאתו הראשונה של המשיח.

ג. חזון אחרית הימים של הרפורמציה
מנהיגיה הדגולים של הרפורמציה היו א-מילניאלים בנושא חזון אחרית הימים. הם שמחו ללכת בעקבות ההוראה של הכנסייה הקתולית, אשר הלכה בעקבות אוגוסטינוס.
לותר ראה את הצרה הגדולה ואת שיבתו של המשיח בגוף. הוא האמין שהוא נמצא בלב הצרה הגדולה, כפי שהאמינו רבים. בנוסף, חילק לותר את ההיסטוריה לשש תקופות של אלף שנים כל אחת, ואחריהן התקופה השביעית שהיא השבתון הנצחי. הוא לימד שהתקופה השישית היא תקופת האפיפיורים, שהחלה בשנת 1076 אבל לא תימשך אלף שנים מלאות. לפיכך, הוא האמין שהוא חי ממש לפני הביאה השנייה.
קלווין לימד שישראל והקהילה הן היינו הך וציפה שהביאה השנייה תביא לתחיית מתים כללית, למשפט עולמי ולמצב הנצחי. הוא הטיל ביקורת על הככיליאזם (chiliasm), (אמונה במילניום), ותיאר את הלימוד שלה כ"בדיוני",כ"עלבון", כ"חלום" ו"כפירה בלתי נסבלת". הוא התנגד נמרצות להגבלה של אלף-שנה על ברכתם הנצחית של הקדושים (אי הבנה בנוגע ללימוד של הפְּרֶה-מילניאליזם).

ד. העידן המודרני
למרות העובדה שבימינו א-מילניאליזם אוגוסטיני נפוץ באופן כללי (למשל, המילניום הוא התקופה שבין שתי הביאות עלי אדמות), קמה צורה נוספת של א-מילניאליזם. ב' ב' וורפילד (שבא אחרי קליפות' [Kliefoth], שכתב בשנת 1874) לימד שהמילניום הוא המצב הנוכחי של הקדושים בשמים.3 באופן כללי, הצהרות האמונה הרפורמיות עוסקות מעט בשאלת המילניום, ומתמקדות ליתר דיוק בתחייה הכללית, ביום הדין ובנצח. אחת הסיבות הנפוצות להעדפת א-מילניאליזם על פְּרֶה-מילניאליזם משווה בין רעיון ההגשמה הטרום מילניאלי של מלכות המוקדמת (בדרך כלל, מוסיפים למשפט זה את שם התואר "בשרי") לבין רעיון ההגשמה הא-מילניאלי של נבואות התנ"ך בקהילה בעידן זה (ובדרך כלל, מוסיפים למשפט הזה את שם התואר "רוחני"). לפיכך, יש להעדיף את האסכולה המדגישה את הקהילה הרוחנית על פני המלכות הבשרית. כאשר אני שומע או קורא על הטיעון הזה, ברצוני לשאול, ממתי הקהילה רק רוחנית והמלכות רק בשרית? לקהילה (הביטו סביבכם) יש אנשים בשריים, ולמלכות יהיו היבטים רוחניים רבים. רוחני ובשרי מאפיינים הן את הקהילה והן את המלכות העתידית.
כמובן, תמיד הראיה החותכת לאמתותה של דוקטרינה אינה היסטורית אלא פרשנית.

הערות

<sub>1. Floyd Hamilton, The Basis of Millennial Faith (Grand Rapids: Eerdmans, 1942), 38.
2. Oswald T. Allis, Prophecy and the Church (Philadelphia: Presbyterian and Reformed, 1945),
17-30.
3. B. B. Warfield, Biblical Doctrines (New York: Oxford, 1929), 643-44.</sub>

---

 

סקירה על פוסט-מילניאליזם

 

I. הגדרה של פוסט-מילניאליזם

לוריין בוטנר (Loraine Boettner) הגדיר באופן ציורי וזהיר את המושג פוסט-מילניאליזם:

 

ההשקפה על אחרית הימים שטוענת כי מלכות אלהים מתפשטת כעת בעולם דרך בישור

הבשורה ופעולתו המושיעה של רוח הקודש בלבבם של בני-אדם; שהעולם בסופו של דבר יהפוך

למשיחי, ושובו של המשיח ייתרחש בסיומה של תקופת צדק ושלום ארוכה שידועה בשם "מילניום". . .

ביאתו השנייה של המשיח תלווה באופן מיידי בתחיית מתים כללית, ביום הדין ובהכנסתם של גן

העדן ושל הגיהנום במלואם.¹

 

א' ה' סטרונג (A. H. Strong) מתאר את המילניום כ"תקופת אחרית הימים של הקהילה הנאבקת, כאשר בהשפעתו המיוחדת של רוח הקודש, תופיע שוב רוחם של אלו שמתו על מזבח אמונתם, אמונה אמתית תוחש ותקום לתחייה במידה רבה, וחברי קהילת המשיח יהיו כה מודעים לכוחם במשיח שהם, במידה שלא היתה ידועה לפני כן, ינצחו את כוח הרוע מפנים ומחוץ".²

II. מאפיינים דוקטרינליים של פוסט-מילניאליזם

 

א. בנוגע למקרא

פוסט-מילניאליסטים מקראיים מאמינים בסמכות המקרא. מובן שלליברלים המצפים שתור הזהב יבוא במאמצים אנושיים יש סוג של השקפה פוסט-מיליניאלית של ההיסטוריה, אף שאינה מבוססת באופן מקראי.

 

ב. בנוגע לעוצמת אלהים

ביטחונם בעוצמת אלהים גורם להם להאמין כי השליחות הגדולה תושלם כאשר רוב העולם ייוושע. להאמין אחרת הופך את המשימה לבלתי יעילה ואת אלהים לחסר אונים.

 

ג. בנוגע לקהילה

הקהילה, שמקיימת את השליחות הגדולה, תהיה הכלי שיביא ויקדם את המילניום עלי אדמות.

 

ד. בנוגע לשיבת המשיח

פוסט-מילניאליסטים מאמינים בשיבתו הממשית של המשיח בתום המילניום. שיבתו תלווה באופן מיידי בתחיית מתים וביום הדין.

 

ה. בנוגע למילניום

1. משך. המילניום, על-פי הפוסט-מילניאליסטים, יימשך פרק זמן ארוך, לא בהכרח אלף שנים. ייתכן שיימשך תקופה ארוכה יותר מאלף שנים.
2. התחלה. יש שטוענים, על-פי הבנתם, שהמילניום יתחיל בהדרגה; אחרים רואים התחלה פתאומית יותר של התפשטות הצדק ברחבי העולם.
3. מאפיינים. המילניום יהיה עידן של שלום, של שגשוג חומרי ושל רווחה רוחנית עלי אדמות. עם זאת, לא הכל ייוושעו ולא ימוגר החטא. אולם, העקרונות המשיחיים יהיו הכלל ולא היוצא מן הכלל, וחטא יופחת למימדים זניחים.
4. פעילויות. מספר פוסט-מילניאליסטים מניחים שתהיה תקופה קצרה של כפירה בתום המילניום, סמוך לשובו של המשיח.³

 

ו. בנוגע לשטן

פוסט-מילניאליסטים מבינים כי השטן אזוק במשך כל העתים, כי הוא נמצא בשליטתו של אלהים. אולם, בתחילת המילניום הוא יהיה אזוק באופן מיוחד, על-פי ההתגלות פרק כ. ברם, זה עדיין לא קרה הואיל ואיננו נמצאים עדיין במילניום, אלא יוצקים כיום את היסודות למילניום.

 

III. ראיות לכך שהעולם נעשה טוב יותר

אם עדיין איננו נמצאים במילניום אלא מניחים את הבסיס עבורו, אז עלינו להיות מסוגלים לראות ראיות שדברים משתפרים בעולם. פוסט-מילניאליסטים מאמינים שאנו מסוגלים. הראיות כוללות דברים אחדים: (1) התנאים החברתיים השתפרו בוודאות בחלקים נרחבים בעולם. למשל, מעמד הנשים משתפר לעין ערוך בכל מקום שהבשורה מתקבלת; (2) סכומי העתק שניתנים למטרות משיחיות משפרים את התנאים בעולם; (3) ספר הבריתות ממשיך להיות רב המכר הגדול ביותר בעולם. בתקופתנו הוא תורגם ליותר שפות מאי פעם בהיסטוריה העולמית; (4) הבשורה מופצת בדרכים רבות יותר ולמקומות רבים יותר מאי פעם. הרדיו והפצת ספרים הן שתי דרכים שבהן זה נעשה.

כמובן, הראיה הזאת נכונה, וכל מאמין צריך להיות אסיר תודה על-כך. אבל, אם זה מבשר על המילניום הממשמש ובא היא שאלה אחרת שצריכה גם להתחשב בגידול העכשווי של הרוע, לפני שניתן לענות עליה במדויק.

 

IV. תימוכין מקראיים לפוסט-מילניאליזם

 

א. קטעים המדברים על תור הזהב

הואיל וקטעים רבים המדברים על שלטון הניצחון של המשיח עדיין לא התגשמו, הם  צריכים להתגשם בעתיד, לפני ביאתו השנייה של המשיח. רבים מהקטעים האלה מובנים על-ידי הפְּרֶה-מילניאליסטים ככאלו המתייחסים ל"ממלכת אלף השנים". הפוסט-מילניאליסטים רואים את הגשמתם לפני שיבת המשיח, ואילו הפְּרֶה-מילניאליסטים מצפים להגשמתם לאחר שיבת המשיח. עם הקטעים הללו נמנים: תהלים ב 8; כב 28; מז; עב; פו 9; ישעיהו ב 4-2; יא 9-6; ירמיהו לא 33; דניאל ב 35, 44; מיכה ד 4-1.

 

ב. קטעים המתארים את הבשורה כבעלת עוצמה וחובקת עולם.

מפני שהבשורה היא כוח האלהים (רומ' א 16), טוענים הפוסט-מילניאליסטים שלא יעלה על הדעת שהעולם לא יחזור בתשובה. אלהים חפץ שכל בני-אדם ייוושעו (טימ"א ב 4) ולכן, תפילה להתגשמות הדבר היא תפילה לפי רצון אלהים.

 

ג. קטעים אחרים

המשל של המשיח על השאור מעיד על היקפה העולמי של המלכות (מתי יג 33). האיגרת אל הרומים יא חוזה את חזרתם בתשובה של יהודים ושל גויים. ספר ההתגלות ז 10-9 מתאר המון רב של גאולים מכל העמים.

 

V. מתווה היסטורי של פוסט-מילניאליזם

 

א. יואכים מפיורה (1202-1135 לספירה בקירוב) (Joachim of Fiore)

כמייצג מוקדם של מתווה פוסט-מילניאלי, סבר יואכים כי ההיסטוריה מאופיינת באחדות האלהים כלומר, העידן הראשון היה של האב כאשר בני-אדם חיו תחת התורה; העידן השני היה של הבן, תקופת חסד שמתוארת בברית החדשה; והעידן השלישי אמור להיות עידן של רוח הקודש, שהתחיל בסביבות 1260 לספירה, תקופה שבה העולם יחזור בתשובה.

 

ב. דניאל וויטבי (1726-1638 לספירה)  (Whitby)

וויטבי, איש דת מלומד, פרסם שלושים ותשעה כתבים כולל החיבור "A Treatise of the True Millennium". ⁴ הוא לימד שאחרי שיחזור העולם בתשובה, ישקמו היהודים את הארץ המובטחת והאפיפיור והטורקים יינחלו תבוסה; או אז יהנה העולם מתקופה של שלום וצדקה במשך אלף שנים. בסיומם של אלף השנים יבוא המשיח באופן אישי, לעולם, יקים את המתים ויישפוט את כל האנשים. השקפותיו היו מקובלות מאוד ואומצו על-ידי מטיפים ופרשנים רבים בני המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה.

הפוסט-מילניאליזם של וויטבי היה בעל אורינטציה יהודית. הוא תיאר את המילניום כשלטון "שזורם לתוכם" של יהודים וגויים שחזרו בתשובה. כל הברכות הרוחניות במילניום יעברו מהיהודים לעמים האחרים. הוא האמין שבמהלך אלף השנים תחיה הקהילה במצב מתחדש, אף שתחיית הגוף  תתרחש רק לאחר המילניום.

 

ג. פוסט-מילניאליסטים נוספים

ליברלים שדוגלים בהתקדמות בלתי נמנעת באמצעות תהליכים טבעיים (או אבולוציוניים) עשויים להיות מתויגים בצדק כפוסט-מילניאליסטים. ברם, הם אינם מתייחסים ברצינות למקרא וטוענים ששיפור עולמי יעשה באמצעות כוח האדם.

פוסט-מילניאליסטים שמרניים רואים במקרא את דבר אלהים ומייחסים את השיפור לכוחו של אלהים. ג'יימס סנודן (James Snowden) הבין את המילניום כתקופה שבין ביאתו הראשונה של המשיח לביאתו השנייה.⁵ תוכניתו שונה מזו של א-מילניאליסטים במובן זה שלימד שהעולם משתפר. הוא פירש את המאורעות שמוזכרים בספר ההתגלות פרק כ כאירועי העבר או כמי שמתארים אושר שמימי.

צ'ארלס הודג' (Hodge) לימד כי לביאה השנייה תִקדם הפצה עולמית של הבשורה, חזרה בתשובה לאומית של היהודים ובואו של צורר המשיח. כאשר יבוא המשיח יהיו תחייה ומשפט על כל המין האנושי.⁶

הפוסט-מילניאליזם שלאחר תקופת מלחמת העולם השנייה היה באופן כללי, עד לאחרונה, בעל גוון ליברלי. החידושים הגדולים של המאה העשרים, באמצעות ההישגים האנושיים, שיוו אמינות למושג. נמצאו בקושי אי אלו פוסט-מילניאליסטים מקראיים (לוריין בוטנר היה יוצא דופן).

אולם, במחצית השנייה של המאה הנוכחית התפתחה תופעה מעניינת. מספר א-מילניאליסטים לשעבר הפכו לפוסט-מילניאליסטים בגלל אמונתם ב”חוק אלהים" (theonomy) – מציאות שבה אלהים שולט. מי שדוגלים ב"חוק אלהים" שואפים להכניע את הארץ באמצעות מדע, חינוך, אמנויות וכל שאר העיסוקים, כדי להביא את כל הדברים לשליטת אלהים. לאחדים, המשמעות היא אכיפת התורה על החיים כיום לא רק בענייני מוסר, אלא גם בתחומים מדיניים, כלכליים ואחרים. כמובן, אם זה יעשה יישתפרו התנאים בעולם ואז נחווה את שלטון אלהים בעולם. לכן, תיאולוגים רפורמים רבים התומכים באופן אדוק בשימוש בתורה והם א-מילניאליסטים שינו את דעתם ואימצו את הפוסט-מילניאליזם כמטרה לתוכנית התאונומית (Theonomistic) שלהם.

לסיכום, הליברלים מקדמים מטרה פוסט-מילניאליסטית דרך הומניזם. פוסט-מילניאליסטים מקראיים מקדמים זאת דרך הטפת הבשורה על-ידי הקהילה. התאונומיסטים מקדמים זאת דרך הבשורה ובאמצעות אכיפת התורה.

 

הערות

1. _{Loraine Boettner, The Millennium (Nutley, N.J.: Presbyterian and Reformed, 1957), 14.}
2. _{A. H. Strong, Systematic Theology (Philadelphia: Judson Press, 1907), 1013.}
3. _{See Bettner, The Millennium, 69.}
4. _{Daniel Whitby, A treatise of the True Millennium (London: W. Bowyer, 1700).}
5. _{James Snowden, The Coming of the Lord (New York: Macmillan, 1919).}
6. _{Charles Hodge, Systematic Theology (New York: Scribners, 1887), 3:792.}