האם ביקורת, משמע חוסר-אהבה?
לעיתים, מורים (ללא שום רקע וניסיון פורמלי בתחום) ממהרים לדבר בשם אלוהים (לשאת את שמו לשווא) בעודם מפיצים באופן פומבי כל מחשבה תיאולוגית שעולה לראשם בנוגע לזהותו של אלוהים, מבלי לחשב את ההשכלות לכך (איך אדם חכם אמר לי פעם: "אתה רוצה לדבר שטויות? תדבר אותם לעצמך.") ומבלי להבין שמה שנאמר באופן פומבי – ראוי ודורש תגובה פומבית.
לא במקרה יעקב ציווה: "אַל יִהְיוּ רַבִּים מִכֶּם לְמוֹרִים, שֶׁהֲרֵי יְדַעְתֶּם כִּי עָלֵינוּ יִהְיֶה הַדִּין חָמוּר יוֹתֵר" (יעקב ג 1)
ביקורת
המילה שיש כמה מאמינים פה שכלכך מפחדים ממנה.
אפשר להרחיב עד מחר אודות שבחי 'הביקורת' ועל תרומתה להתפתחות החברה, המדע, האקדמיה ואמונה (ללא ביקורת – לא היינו מתקדמים, משתנים או לומדים), אך אי אפשר להתעלם גם מהכוח ההרסני שלה: היא עלולה לשתק, לסרס ולרסק – אפילו את טובי המוחות.
באופן אישי, פעם פחדתי מביקורת פחד מוות. ביקורת זעזעה אותי. חשבתי שאם מישהו מותח עלי ביקורת משמעות הדבר שהוא שונא אותי ויוצא נגדי למתקפה.
אבל ככל שהתבגרתי, נדהמתי לגלות איזה אחוז גדול מכתבי הקודש מוקדש למתיחת ביקורת (פומבית!).
ישוע ושאול העבירו ביקורת אולי יותר מכל שאר המחברים בכתובים. שאול, הרבה למתוח ביקורת על התנהגויות, אבל בעיקר – על תיאולוגיות שגויות של אחים באמונה (בצורה פומבית!).
כיום, אולי בהשפעת העידן החדש, מאמינים רבים מייחסים 'ביקורת' לחוסר-אהבה (ואף שנאה), טוענים שמתיחת ביקורת פומבית היא "פילוג" ו"הפצת שנאה" (מה שיוצר לעיתים חממה לתורות שקר).
כל מי שבילה יום אחד באקדמיה, וכל מי שבילה יום אחד בעולם העסקים, יודע שביקורת היא חלק אינטגרלי ומועיל מהחיים! (אגב, שווה לקרוא את רב-המכר "מדינת הסטארט-אפ", שם מייחסים, בין היתר, את תרומתה של ה'ביקורתיות' לכמות העצומה של סטארטאפים מוצלחים שקיימים בישראל).
נכון, מצד אחד "מַעֲנֶה-רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה" (משלי טו א) וצריכים לדעת איך להתבטא בצורה חכמה ועדינה (ואני יודע על עצמי שאני מסוגל להיות תקיף מידי לעיתים).
אבל מהצד השני, עולה השאלה, האם העובדה ששאול מתח ביקורת על קהילות שלמות ואפילו על שליחים בכירים ("בִּרְאוֹתִי כִּי הֵם סוֹטִים מֵאֱמֶת הַבְּשׂוֹרָה, אָמַרְתִּי לְכֵיפָא לְעֵינֵי כָּל הַנּוֹכְחִים…"), אומר שהוא היה חסר אהבה או רצה לפלג? כמובן שלא. מי יעז לטעון טענה שכזאת?
כמו שהעברת ביקורת היתה עניין שבשגרה, כך ישוע ושאול גם נאלצו להתמודד דרך קבע עם ביקורת כלפי דברים שהם עצמם לימדו. הם לא נילחצו, לא תקפו ולא איימו לקום וללכת אם ימשיכו לבקר אותם. אלא שהסבירו את עצמם והגנו על עמדותיהם (הרי לא כל ביקורת היא צודקת) בצורה בוגרת ומנומקת – שוב ושוב ושוב…
כשבנאדם חזק ויש לו את הכוח להיות גמיש ולשנות, ביקורת בהחלט יכולה להביא לשינוי מגמה והתנהלות. מדובר באנשים שהתפתחה אצלם אישיות שהיא מגובשת מספיק בשביל שתוכל לראות אפשרויות בחירה. אם אתה יודע ליצור הסתעפויות בדרכים שבהן אתה הולך אתה יכול לצמוח מביקורת, אך אם אתה כפייתי ויש לך רק נתיב אחד, סביר שתגיב בעלבון או בהתפרצות של זעם.
וזה בדיוק מה שאני רואה בקרב משיחיים. מצד אחד, יש אלו שביקורת לא רק לא מזיזה להם, אלא מהווה עבורם הזדמנות ללמוד. מהצד השני, יש את אלו שמבחינתם, ביקורת משמע פילוג וחוסר אהבה (ואני תוהה, אם ביקורת מתורגמת אצלם לחוסר אהבה – כנראה שמלכתחילה מדובר באהבה שיטחית ביותר שלא מחזיקה מעמד…)
בעולם, ישנם שני סוגים של אנשים שלא מפחדים לקבל ביקורת. האחד: אדם טיפש שלא מבין את מה שאומרים לו, הוא לא מפחד לקבל ביקורת משום שאין שום משמעות למה שאומרים לו, הוא לא מבין את מה שאומרים לו, ממילא זה לא משפיע עליו כלל. אבל השני הוא האדם החכם והבוגר שמבין את עצמו בשלמות, מודע לחוזקות ולחולשות שלו, ומסוגל להודות כשהוא טועה או זקוק לתיקון והכוונה (ביקורת).
מהותה של הביקורת היא, כאשר אדם לא רואה או מבין את הטוב שיש בדבר מסויים, מה שגורם לו להעביר ביקורת על הדבר, בניסיון לשפרו. על האדם גם להיות מסוגל לקבל ביקורת חזרה על הביקורת שלו – על מנת שיעזרו לו להבין ולראות את הטוב שפספס. ככה מתקדמים בחיים. לכן, כאשר האדם בטוח בזהותו, הוא כבר לא מפחד לקבל ביקורת.
תפילתי היא שכגוף, נלמד מצד אחד להתבגר ולהתמודד עם ביקורות, ומהצד השני – להעביר אותן בצורה עדינה, אדיבה ומנומסת. 