מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

מחשבות על אמונה

מה זה אומר להאמין? האם המשמעות היא הסכמה שכלית עם עובדות בלבד? או שבכלל מדובר על התחייבות, כניעה או ציות? במאמר זה נבחן את ההגדרה של האמונה, את המקום של הרצון החופשי באמונה ואת אתגר ההצהרה השקרית של האמונה.

 

ההגדרה של אמונה

 

על פי הלקסיקונים, המילה אמונה, pistis, משמעותה, ביטחון, אמון, או שכנוע. צורות הפועל מתייחסות לאותו הדבר: להאמין למשהו, להסכים, להיות בטוח במשהו, או להשתכנע ממשהו1. ניתן להראות בוודאות שמשמעות המילה "אמונה" היא להאמין באמיתות של משהו ולבטוח בו.2 

המילה היוונית, pisteuō לא כוללת בתוכה ציות, התחיבות, כניעה או את הרצון לשינוי ולעזוב את החטא בשום הקשר שמדבר על הישועה. כאשר ישוע אמר לאישה השומרונית, "הַאֲמִינִי לִי, אִשָּׁה, כִּי תָּבוֹא שָׁעָה שֶׁלֹּא בָּהָר הַזֶּה וְלֹא בִּירוּשָׁלַיִם תִּשְׁתַּחֲווּ לָאָב." (יוחנן ד 21), הוא אמר לה, "האמיני למה שאני אומר". מה שבטוח ההגדרה של המילה "אמונה" לא יכולה לכלול בתוכה ציות או מעשים:

 

  •  אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה (רומים ד 5).
  • הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם, אַךְ הַמְסָרֵב לְהַאֲמִין בַּבֵּן לֹא יִרְאֶה חַיִּים, אֶלָּא חֲרוֹן אֱלֹהִים חָל עָלָיו (יוחנן ג 36).
  • וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה (רומים ג 28).
  • אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב, וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד (יוחנן ו 35).
  • הֵן זֶהוּ רְצוֹן אָבִי: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן (יוחנן ו 40).
  • וְכָל מִי שֶׁחַי וּמַאֲמִין בִּי לֹא יָמוּת לְעוֹלָם. הַאִם מַאֲמִינָה אַתְּ בָּזֶה? (רומים יא 26).
  • מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַבֵּן יֵשׁ לוֹ הַחַיִּים. מִי שֶׁאֵין לוֹ הַבֵּן אֵין לוֹ הַחַיִּים. זֹאת כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם, הַמַּאֲמִינִים בְּשֵׁם בֶּן-הָאֱלֹהִים, לְמַעַן תֵּדְעוּ שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם (הראשונה ליוחנן ה 12-13).
  • אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן-הָאֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ (יוחנן כ 31).

 

 יש הטוענים שאמונה כוללת בתוכה ציות בהתבסס על שלושה מקומות באיגרת אל הרומים:

  • דַּרְכּוֹ קִבַּלְנוּ חֶסֶד וּשְׁלִיחוּת לְהָבִיא לִידֵי צִיּוּת שֶׁבָּאֱמוּנָה בְּכָל הָאֻמּוֹת לְמַעַן שְׁמוֹ (אל הרומים א 5).
  • וְלֹא אָעֵז לְדַבֵּר בִּלְתִּי אִם עַל הַדְּבָרִים שֶׁהַמָּשִׁיחַ עָשָׂה דַּרְכִּי כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַגּוֹיִים לִידֵי צִיּוּת, וְזֹאת עַל-יְדֵי דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה (רומים טו 18).
  • שָׂמֵחַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, כִּי צִיּוּתְכֶם נוֹדַע לַכֹּל, אֲבָל רְצוֹנִי שֶׁתִּהְיוּ חֲכָמִים לַטּוֹב וּתְמִימִים לְגַבֵּי הָרַע. (רומים טז 19).

למרות שהמילה pisteuō איננה משומשת ברומים טו 18 או טז 19, יש המשתמשים בפסוקים האלה כדי להוכיח שהמילה pisteuō יכולה לפעמים להתייחס לציות.3

 

ברומים א 5 המאמצים של שאול הביאו לציות של האמונה בקרב הגויים. מאחר ו"ציות" היה התוצאה של שירותו של שאול בקרב הגויים ברומים טו 18 וגם טז 19, הם טוענים שהמילה אמונה שקולה לציות בפסוק הזה. הבעיה היא שההקשר של שלושת הפסוקים מקשה המסקנה הזו. המשמעות של רומים א 5 היא "הציות שיכול וצריך לבוא מהאמונה"4 הפסוק לא אומר שהאמונה שקולה לציות.. שאול רצה להביא את שני סוגי הציות בקרב הגויים, הציות לבשורה (האמונה) וחיי הציות והמעשים. אך המילה "אמונה" מתייחסת אך ורק לסוג הראשון ולא לשני. בנוסף לכך, רק הסוג הראשון, על פי האיגרת, הוא התנאי לישועה הנצחית (רומים ג 28; ד 5).5

 

יש כאלה שמצביעים על הקשר הקרוב של המילים "אמונה" ו"ציות" מבחינת השורש שלהן בשפה היוונית וכך מנסים לטעון שהאחד כרוך בשני6. אך מדובר בכשל פרשני שנקרא "כשל השורש". העובדה ששתי מילים באות מאותו השורש איננה רלוונטית. אנו לא קובעים את משמעות המילים על פי השורש שלהן.7 

 

אפילו הטענה שהאמונה כוללת בתוכה את הרצון או את ההתחייבות הפנימית לציית8, היא שגויה. הסיבה לכך היא שכל דבר שמוביל לשכר חיובי או שלילי נחשב למעשה על פי הקריטריונים של הכתובים (אל הרומים ד 4). אנו יודעים מהכתובים שמשפט תמיד מבוסס על מעשים (מתי טז 27; רומים ב 6; השנייה לקורינתים ה 11; השנייה לקורינתים יא 15; השנייה לטימותיאוס ד 14; הראשונה לפטרוס א 17; התגלות ב 23; התגלות יח 6; התגלות כ 12; התגלות כ 13; התגלות כב 12), ובנוסף לכך, אנו יודעים שהמשפט לא מבוסס רק על מעשים חיצוניים אלא גם על המניעים והכוונות שלנו (בראשית ו 5; נ 20; משלי כא 27; ישעיהו כט 20; מעשי השליחים ח 22; הראשונה לקורינתים ד 5; אל העברים ד 12). אם למניעים ולכוונות הפנימיות שלנו יש ערך של שכר חיובי או שלילי במשפט, זה אומר שהמניעים והכוונות שלנו שקולים למעשים (משום שהשכר מבוסס על מעשים, וגם המשפט מבוסס על מעשים). זה חטא לנאוף, כמו שזה חטא גם רק להתכוון לנאוף (מתי ה 28). 

מכאן, גם ההתכוונות או ההתחייבות הפנימית לציית איננה יכולה להיות חלק מהמשמעות של המילה אמונה, משום שההתחייבות והכוונה הפנימית לציית הן מעשים על פי ההגדרה של הכתובים.

 

אז מהי אמונה? אמונה היא גם קבלת העובדות של הבשורה, וגם הביטחון במשיח לשם סליחת חטאים. הוספת מעשים או ציות אל תוך המשמעות של האמונה נוגדת את הלימוד של שאול השליח. מהי אמונה שמושיעה? מדובר בקבלה של משהו כאמת והישענות על אותה אמת. האמונה מורכבת מידע שמוליד ביטחון. הדבר הקריטי הוא לא סוג האמונה, אלא התוכן שלה. אמונה שמושיעה היא לא אמונה מסוג מיוחד אלא ביטחון בדבר הנכון. אמונה שמושיעה היא אמונה בישוע, כבן האלוהים שלבש בשר, מת וקם לתחייה כדי לשלם את המחיר המלא של חטאינו, ולתת חיי עולם לכל המאמין בו, ובו בלבד. לא ניתן להוסיף שום דבר, לא פנייה מהחטא, ציות, כלום. מי שמוסיף את הדברים הללו מבחינת שאול מבשר בשורה אחרת (גלטים א 6).

 

 התפקיד של הרצון באמונה

 

האמונה לא מסתכמת בהשתכנעות. האדם שהשתכנע מאמיתות הבשורה צריך לבחור לבטוח במשיח כמושיע האישי מן החטא שלו. בהתגלות כב 17 נאמר, הֶחָפֵץ יִקַּח נָא מַיִם חַיִּים חִנָּם, ויוחנן ה 40 מתעד את תשובתו של ישוע לראשי היהודים כך, אַתֶּם אֵינְכֶם רוֹצִים לָבוֹא אֵלַי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָכֶם חַיִּים. האדם יכול לבחור אם הוא רוצה לקבל את מתנתו של אלוהים (אשר הוא מספק בחינם) או לדחות אותה. אך זה שונה מבלחור לציית לישוע כאדון על חייו. ישוע באופן עקבי אתגר את אלו שכבר קיבלו את מתנת החיים ללכת אחריו מתוך התחייבות וכניעה, אך זה לא מהווה תנאי הכרחי (או תוצאה) של קבלת המתנה. 

 

אמונה והצהרה

 

השאלה הקשה שעומדת לפני רבים היא, "איך אדם מאמין יכול להבחין שהוא לא רק מצהיר אמונה שלא באמת קיימת אצלו?" או "איך הצהרה שקרית אמורה להיות שונה מהצהרה אמיתית?" אם כל האמור לעיל מקובל, זה ברור לנו איך אנו לא אמורים לבחון את אמיתות ההצהרה. אנו לא מבחינים האם האדם אכן מאמין על פי הפירות שלו ורמת הצער שלו לגבי חטאיו. אלא, אנו מזהים הצהרה שקרית על ידי שאלות שניתן לשאול את מי שמצהיר אמונה, שתגלנה את ההבנה שלו לגבי הבשורה והמשיח. אנו שואלים שאלות שתגלנה האם האדם מבין את הבשורה ובוטח במשיח לשם סליחת חטאים וישועה. למעשה, הנטייה לוודא את אמיתות הלידה החדשה על ידי בחינת הפרי החיצוני, פסולה על פי הכתובים. שאול הזהיר אותנו לא לשפוט אדם בטרם עת (הראשונה לקורינתים ד 5). כל אחד מאיתנו יכול לדעת אך ורק באופן אישי אם הוא האמין בבשורה. אף אחד אחר לא יכול לקבוע עבורנו אם האמנו. כמובן שמחסור בפרי בחיי האדם שמצהיר אמונה מעלה את השאלה, "האם יש בו את רוח הקודש, או שאולי הוא מכבה אותה?" אך כמו שקיום הפרי לא יכול להצביע על ישועה (משום שגם לא מאמינים עושים מעשים טובים), כך גם המחסור של הפרי לא יכול להצביע על מחסור של ישועה (משום שאולי המאמין מכבה את הרוח או חי על פי הבשר[לדוגמה, הראשונה לקורינתים ג 1-3]).

 

סיכום

 

האמונה כוללת השתכנעות מאמיתות הבשורה וביטחון אישי בישוע כמושיע מהחטא. מדובר בהשתכנעות פנימית שמובילה לביטחון או אמון במשיח. מדובר בביטחון שנקי מכל ציות או נאמנות מצידנו. מדובר בקבלה של מתנת חסדו של אלוהים. הסכמה שכלית עם עובדות הבשורה איננה אמונה מושיעה. האמונה שונה מהסכמה שכלית בכך שהיא כוללת בִּטָּחוֹן בְּמַמָּשׁוּת הַדְּבָרִים הַמְקֻוִּים (אל העברים יא 1-2). והסתמכות על אישיותו של המשיח. אמונה שמושיעה באה אחרי חזרה בתשובה אמיתית, כלומר הבנה, צער וחרטה על החטא. משום שלא ניתן לבוא אל שה האלוהים הנושא חטאת עולם ללא ההבנה בצורך שלו לשאת את חטאינו. בעוד שמעשים טובים מהווים אינדיקציה מסויימת לגבי הצהרת אמונה, בסופו של דבר מעשים הם לא קנה מידה אמין (חשבו על שלמה!), משום שאף אחד לא רואה את הלב חוץ מאלוהים.

 

הערות:

1.  משמעות הפועל peithō היא "לשכנע, להשתכנע, להיות בטוח, להאמין" (BAGD, 644-45). אותה ההגדרה ניתנת על ידי לקסיקון אחר (Abbott-Smith,350-51).

2.  אוגוסטינוס למעשה היה זה שהגדיר את האמונה בתור קבלת עובדות גרידא ולא הכליל למרבה הצער את עניין הביטחון וההישענות של המאמין במושא האמונה. הוא אמר, "אמונה היא לא יותר מאשר מחשבה שבאה עם הסכמה" Augustine, “On the Predestination of the Saints,” in The Nicene and Post-Nicent Fathers of the Church – Anti pelagian Writings, ed. Philip Schaff (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1956), 499.

3. Rudolf Bultmann, “pisteuō,” in TDNT 6:205.

4. Zane C. Hodges, Romans: Deliverance from Wrath, ed. Robert N Wilkin and John H. Niemelä (Corinth, TX: Grace Evangelical Society, 2013), 29.

5. מקומות אחרים כמו אל העברים יא; אל הרומים א 8; הראשונה לתסלוניקים א 8; י 3; השנייה לקורינתים ט 13, אינם רלוונטיים וכל מה שהם אומרים הוא שמעשים הם תוצר ראוי של הישועה. הם לא אומרים שציות הוא חלק בלתי נפרד מהאמונה או אפילו שציות הוא תוצר הכרחי של אמונה.

6. MacArthur, The Gospel According to Jesus, 172-78.

7. Chay and Correia, The Faith That Saves: The Nature of Faith in the New Testament, 22-24.

8. MacArthur, The Gospel According to Jesus, 173.

קבלו עדכונים חמים