מותו של ישוע מנקודת מבט קלוויניסטית

למה ישוע מת על הצלב?

• מבוא

נדמה שהתשובה על השאלה בכותרת מובנת מאליה, אולם היא לא. לאורך ההיסטוריה הוצעו תשובות שונות על השאלה הפשוטה כ"כ לכאורה. אין מדובר כאן בדקויות, אלא בהבדלים​​ משמעותיים עם השלכות על הבנת והצגת הבשורה. בהתאם לכך, דיון רציני וענייני בנושא יכול להיות מועיל ואף חיוני עבור הקהילה – מכיוון שהוא מוביל לביטחון לגבי תוכן הבשורה.

להלן נציג בקצרה כמה תאוריות רווחות לגבי השאלה הנ"ל:¹

• תאוריית "תשלום הכופר" (באנגלית:​​ The Classic Theory​​ או​​ The Ransom Theory). לפי תאוריה זו בצליבתו של ישוע, אלוהים מסר את ישוע לשטן כתשלום כופר (ראה מרק' י' 45) עבור נפשות בני האדם. השטן האמין שיוכל להחזיק בישוע, אולם​​ ישוע ניצח את השטן בקומו מן המתים. מכיוון שהדגש הוא על נצחונו של ישוע על השטן, מכנים את התאוריה לעיתים גם:​​ Christus Victor. ראה קול' ב' 15.

• תאוריית "המוות המרצה" (באנגלית:​​ The Satisfaction Theory​​ או​​ The Juridical Theory). לפי תאוריה זו, כבודו של אלוהים נפגע​​ ע"י חטאי בני האדם. במותו, ישוע הביא פיצוי על כבודו הנפגע של אלוהים – אותו אף לא אדם אחד היה יכול להביא.

• המוות המשפיע (באנגלית:​​ The Explarism Theory​​ או​​ The Moral Influence Theory). לפי תאוריה זו, מותו של ישוע הוא ביטוי של אהבה המעודד את בני האדם לאהוב את אלוהים בתמורה. במילים אחרות: מותו של ישוע 'משחרר' כוח מוסרי אל תוך העולם. לפי תאוריה זו, עיקר ההשפעה היה על האדם ולא על אלוהים או השטן.

• הפגנת הצדק (באנגלית:​​ The Governmental Theory​​ או​​ The Rectoral Theory). תאוריה זו שמה דגש על ישע' מ"ב 21 ומסבירה שמותו של ישוע על הצלב מהווה הפגנת שנאתו של אלוהים כלפי החטא. לפי תאוריה זו, אלוהים לא בהכרח הזדקק למותו של ישוע, אבל בהענישו את ישוע היה באפשרותו של אלוהים (כאמור) להפגין את שנאתו כלפי החטא, להרתיע את האדם מפני חטאים עתידיים ולהניע אותם לחזור בתשובה.

• קבלת העונש כמחליף (באנגלית,​​ Penal Substitution Theory). לפי תאוריה זו, ישוע לקח על עצמו את גזר הדין ונשא את העונש אל חטאי המאמינים. באופן זה, שילם את המחיר שהתורה דורשת והוא פייס את חרון אפו של אלוהים.

במאמר זה לא ננהל דיון מקיף על כל אחת מהתאוריות, אלא נציג, נסביר ונגן​​ על תאוריית ה־Penal Substitution. תקוותי היא שמאמר זה ייתן מענה על ההתנגדות הגדלה והולכת נגד התאוריה הזאת שהייתה נפוצה ורווּחה כ"כ בקרב המאמינים השמרניים.

המאמר בנוי משני חלקים: החלק הפרשני, בו יהיה דיון על פסוקים נבחרים המצביעים על תורת ה־Penal Substitution; והחלק התאולוגי בו יתנהל דיון לגבי תורה זו.

• הטיעון הפרשני

המצודדים בתורת ה-Penal Substitution​​ מביאים עשרות רבים של פסוקים כהוכחה עבור תורה זו. אולם, הרוב המוחלט של הפסוקים האלה לא מוכיחים באמת את התורה הזאת. בפרק זה נסתפק בהבאת פסוקים (מעטים) המצביעים באופן ברור לכיוון הזה וביאורם. – את הפסוקים נציג לפי סידרם בכתבי הקודש. זאת, כדי לאפשר דיון פרשני לגבי כל אחד ואחד מהם. הסיכום יציג את המסקנות בצורה נושאית.

• • ישע' נ"ג 5, 6, 10​​ 

לגבי זהותו של העבד המתואר בפרק זה קיימת בעולם המשיחי תמימות דעים. יחד עם זאת, כאשר​​ מדובר בפרשנות הפסוקים, קיימים חילוקי דעות – גם בקרב מאמינים. מעצם סיבה זו עולה הצורך לפרש בְּדיוק ובהרחבה את הפסוקים הרלוונטיים.

פסוק 5: "וְהוּא֙​​ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֹנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙​​ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא־לָֽנוּ׃" פסוק זה​​ מצביע​​ בשלמותו​​ על העובדה שהשלכות חטאי העם באו על עבד ה'. יחד עם זאת, נגביל את דיוננו לתיאור הרלוונטי עבור דיוננו: מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙​​ עָלָ֔יו.

ישנן מספר משמעויות ל"מוסר":²​​ (א) עונש; (ב) דברי תוכחה; (ג) לקח היוצא מהמוסר. מההקשר ברור שהכוונה חייבת להיות כאן ל"עונש". בפירושו לפסוק מיטיב דליטש להצביע על העובדה שמשמעות המילה "מוסר" לא מוגבלת לעונש חינוכי (הבא באהבה), אלא יכול להתכוון לעונש קשה (ראה משלי ז' 22, ירמ' ל' 14,³​​ תהל' ו' 2).⁴​​ בנוסף, בהתאם לתיאורים האחרים שבפסוק – המילה "מוסר" חייבת להכיל את המשמעות של "עונש אָלים".⁵

יחד עם זאת, דבריו של ישעיה מצביעים על התוצאה הטובה: העבד נושא את "מוּסַ֤ר​​ שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙", כלומר, את המוסר (העונש) המוביל לשלום שלנו.⁶​​ בהקשר זה המילה "שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙" מקבילה במשמעותה ל"נִרְפָּא־לָֽנוּ"⁷.

אין ספק שמדובר במוסר הבא מאלוהים. הפועל "יסר" ושם העצם "מוּסָר" מופיעים בספר ישע' ארבע פעמים (ח' 11, כ"ו 16, כ"ח 26, ישע' נ"ג 5) – ותמיד אלוהים הוא נושא המוסר (המייסר). גם בהקשר זה מתקבל אך ההסבר שהמוסר הנדון בא מאלוהים.​​ 

פסוק 6 מאשר את המשמעות​​ הזאת: "כֻּלָּ֙נוּ֙​​ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַֽיהוָה֙​​ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֹ֥ן כֻּלָּֽנוּ׃"​​ פסוק זה מסביר כי ההשלכות של תעייתם של בני ישראל באות על אותו עבד ה'. – עבור דיוננו נסב את תשומת ליבנו לחלקו השני של הפסוק.

​​ הפעיל בפסוק הזה הוא ה'. פעולתו מתוארת ע"י הפועל פ.ג.ע (בבניין הפעיל) + ב... ("בּ֔וֹ") + את ... ("אֵ֖ת עֲוֹ֥ן כֻּלָּֽנוּ"). בהקשר זה, משמעות הפועל הוא: "לגרום שמשהו יפגע במישהו".⁸​​ בהתאם לכך יש לתפוס את המילה​​ "עֲוֹ֥ן" כמטונימיה המציינת את הגורם במקום ההשלכה, כך שהמילה "עֲוֹ֥ן" מתכוונת באמת להשלכה (לעונש!).⁹​​ כמו בפס' 5, כן גם כאן: יש להיזהר שלא להפריד בין ה"עונש" ל"מעניש". לפיכך, הפסוק מסביר שאלוהים עצמו גורם באופן ישיר לעונש על עוון עמו לפגוע בעבדו.

תרגום יהונתן ניסה להחליש את הנוסח העברי בתרגמו: וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָת רַעֲוָא לְמִשְׁבַּק חוֹבֵי כוּלָנָא בְדִילֵיהּ ("ולפני ה' היה הרצון לסלוח את עוון​​ כולנו בעבורו"). וכן גם תרגום השבעים החליש את הנאמר:​​ καὶ​​ κύριος​​ παρέδωκεν​​ αὐτὸν​​ ταῖς​​ ἁμαρτίαις​​ ἡμῶν​​ ("ואדוני מסר אותו לחטאים שלנו")¹⁰. דוגמאות אלה מצביעות על הקושי שהיה למתרגמים עם הנאמר בקטע.¹¹​​ לעומתם, סימכוס שימר את המשמעות המילולית בתרגמו:​​ Κύριος​​ δὲ​​ καταντῆσαι​​ ἐποίησεν​​ εἰς​​ αὐτὸν​​ τὴν​​ ἀνομίαν​​ πάντων​​ ἡμῶν​​ ("אבל אדוני עשה שיבוא עליו עוון כולנו").

מכל זאת עולה כי ישע' נ"ג 6 מצביע על העובדה שה' מביא לידי כך שהעונש על עוונותינו יפגע​​ בעבדו הנאמן.

פסוק 10 ממשיך בנימה זו: "וַיהוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙​​ הֶֽחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים​​ אָשָׁם֙​​ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהוָ֖ה בְּיָד֥וֹ​​ יִצְלָֽח׃" הפסוק הזה הוא עוד יותר רלוונטי מפס' 6 מכיוון שהוא מדבר על רצונו ("חָפֵ֤ץ") של אלוהים לדכא את עבדו.

משמעות השורש ד.כ.א בתנ"ך היא ברורה וחד משמעית: הפועל מופיע 21 פעמים¹²​​ במשמעות של "לרמוס", "לרסק", "לענות" וכדומה.¹³​​ דומריס מוסיף ומסביר:​​ “dkʼ​​ is the strongest root denoting oppression and conveys the sense of oppression as smashing body and spirit”.¹⁴​​ בהתאם לכך, שם העצם "דַּכָּא" מתאר אדם אשר דּוּכָּא ונרמס (ובלשון ציורית הוא בא לתאר את האדם המיואש).¹⁵​​ שים לב, בפס' 5 נעשה שימוש במילה זו באותה המשמעות.¹⁶

שוב, תרגום השבעים מרכך את הנוסח העברי:​​ καὶ​​ κύριος​​ βούλεται​​ καθαρίσαι​​ αὐτὸν​​ τῆς​​ πληγῆς​​ ("ואדוני חפץ לזכות אותו מהמכות"). לפיכך המתרגם החליט לקרוא "זכא" במקום "דכא". את הסיבה עבור נוסח תרגום השבעים אין לחפש במקור (Vorlage) אחר. אדרבה עלינו להיות מודעים לנטייתו של תרגום השבעים להחליש את נוסח המסורה לישע' נ"ג. להלן כמה דוגמאות:

נדמה שתרגום השבעים חש אי נוחות לגבי האמירות בפסוקים אלה. וכך ניתן לזהות בכל הפסוקים הללו את​​ ניסיונו של תרגום השבעים להחליש את הדברים הברורים של הנוסח העברי.¹⁸​​ לעניות דעתי, הבחנה זו מספקת כדי לשלול את האפשרות שלנוסח תרגום השבעים היה מקור (Vorlage) אחר. מנגד מתרגם סימכוס:​​ κύριος​​ ἠθέλησεν​​ ἀλοῆσαι​​ αὐτὸν​​ ἐν​​ τῷ​​ τραυματισμῷ​​ ("ואדוני חפץ דכאו בפצע").

ישע' נ"ג 10 אכן מדבר על רצונו של אלוהים לדכא (במובן של "לרמוס") את עבדו. הפרשן אוסוולט מדגיש את הנקודה בפירושו:

God wanted to crush (cf. V. 5) this man? God wanted to visit terrible pain (cf.​​ v. 4) on him? Surely not. The faithful God of the Bible would certainly not visit bad things on innocent people, would he? Yes, he would if some greater good would be served (cf. Job). Is it possible there is some greater good that all the terrible things​​ the Servant has endured will procure? What could possibly be worth all that_ It would certainly have to be something of monumental proportions.¹⁹

הדיון על ישע' נ"ג הראה שמספר תרגומים התקשו עם הנאמר בישע'​​ נ"ג ולכן ניסו 'לרכך' אותו. אולם גם כאן תקף הכלל:​​ Lectio difficilior poterior​​ ("הקריאה הקשה יותר היא המועדפת").²⁰​​ לא נמצאה סיבה מצדיקה לשלול את משמעותו הפשוטה של נוסח המסורה עבור הקטעים שנבחנו.​​ 

בהתאם לכל זאת, אנחנו מסיקים שהפסוקים שנבחנו אכן מצביעים על​​ Penal Substitution, כלומר שישוע לקח על עצמו את העונש הבא מאלוהים האב. זו היא המשמעות הפשוטה ביותר של ישעיה נ"ג.

• • רומ' ג' 25-26

ברומ' ג' 26-25 שאול כותב: "אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה​​ בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל־יְסוֹד אֱמוּנָה. כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַצְּדָקָה​​ שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָךְ שֶׁבְּאֹרֶךְ רוּחוֹ פָּסַח עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר,​​ וּלְהַרְאוֹת אֶת צִדְקָתוֹ​​ בַּזְּמַן הַזֶּה:​​ שֶׁהוּא צַדִּיק וּמַצְדִּיק אֶת בֶּן אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ." לאחר שהשליח שאול הוכיח ברומ' א' 18 עד ג' 20 את אשמתם (ושהאנושות כולה ראויה לזעם האלוהים) של בני האדם כולם, הוא מצביע על האמצעי לישועת האדם: ישוע ככפרה.​​ 

המונח היווני המתורגם ע"י "כַּפָּרָה" הוא​​ ἱλαστήριον. מונח היה עילה לדיונים ארוכים בנוגע למשמעותו של הפסוק.²¹​​ 

בתרגום השבעים, מונח זה משמש בַּתרגום לתורה לתִרגום ה"כפורת"²²​​ ובתרגום לנביאים עבור עֲזרת המזבח.²³​​ לפיכך, בתרגום השבעים, מונח זה מתייחס​​ למקום​​ בו מתבצעת הכפרה​​ ולא​​ לאמצעי. לפיכך, אם שאול משתמש ב-​​ ἱλαστήριονתחת השפעתו של תרגום השבעים, עלינו לתפוס את המונח כמטונימיה המציינת את המקום במקום האירוע (ראה למשל "צלב" בשביל סבל במתי י' 38 וקור"א א' 18, או "שולחן" בשביל הסעודה בקור"א י' 21). אולם דייסמן הצביע על כך שתרגום​​ השבעים עצמו לא תרגם באופן מילולי, אלא באופן המצביע על התוצאה/ההשלכה; שהרי משמעות המילה​​ ἱλαστήριον​​ ביוונית היא: מפייס (propitiatory).²⁴​​ לפיכך, עדיף לתפוס את המילה בפיו של שאול מלכתחילה לפי משמעותה המקורית.²⁵

בספרות היוונית המונח​​ ἱλαστήριον​​ נדיר ובעל המשמעות של "אמצעי הגורם לפיוס". בהתאם לכך גם שאול מציג כאן את ישוע כ"האמצעי המפייס/המרגיע את זעמו²⁶​​ של אלוהים".²⁷​​ מההקשר מתברר ששאול חושב כאן על​​ המוות המכפר​​ של ישוע, שכן הוא מסביר שהאדם חווה את הכפרה​​ ἐν​​ τῷ​​ αὐτοῦ​​ αἵματι, כלומר דרך דמו²⁸​​ (דהיינו, מותו) של המשיח. את האמצעי הזה אלוהים עצמו העמיד, כלומר:“Romans 3:25 demonstrates that God (ὁ​​ θεός,​​ ho theos) himself ‘set forth’ (προέθετο,​​ proetheto) Jesus as a propitiation. God himself took​​ the initiative to satisfy and appease his own wrath.”²⁹

אלוהים, באורך רוחו, לא מיהר ​​ להעניש את חטאי העבר במלוא החומרה (ראה גם מה"ש י"ז 30), אלא "פסח" עליהם.³⁰​​ מעובדה זו היה ניתן להטיל ספק בצדקתו של אלוהים ולטעון שהוא מתעלם/התעלם מחטאים אלו. אולם התעלמות זו הייתה רק זמנית, שהרי:​​ “paresis​​ denotes a temporary remission​​ ³¹of a debt”​​ כך שמוטב​​ לדבר על "עיכוב העונש" מאשר "ביטול העונש". דבריו של שריינר מתאימים כאן:​​ “He could tolerate the sin of human beings only because he looked forward to​​ the death of his Son as an atonement for sin.”³²

לעומת העבר, בו אלוהים פסח על חטאים, "בַּזְּמַן הַזֶּה" אלוהים מוכיח³³​​ את צדקתו.³⁴​​ אולם, דיוננו מעלה את השאלה: "כיצד אלוהים מוכיח את צדקתו?" כתשובה על שאלה זו נצביע על רומ' ג' 5, שם שאול רואה בשפיכת זעמו של אלוהים​​ הפגנה של​​ צדקת האלוהים. וכן בפסוקינו (ג' 25-26), כאשר שאול מדבר על שאלוהים מוכיח את צדקתו, לא ניתן לדחות את הרעיון של הזעם של אלוהים. בהתאם לכך שאול מציג את מותו של ישוע ("בְּדָמוֹ")³⁵​​ כַּבסיס עבור התגלות צדקתו של אלוהים.​​ 

נסכם. מותו של ישוע על​​ הצלב מאפשר את הפגנת צדקתו של אלוהים. באופן זה הוא יכול עתה לא רק 'לפסוח' על חטאים אלא באמת להצדיק חוטאים – מבלי שצדקתו תיפגע.

• • רומ' ח' 3-4

ברומ' ח' 3-4 שאול כותב: "שֶׁכֵּן מַה שֶּׁלֹּא יָכְלָה הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכְלָה לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבָּשָׂר, זֹאת עָשָׂה אֱלֹהִים: הוּא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ​​ לָבוּשׁ בָּשָׂר בִּדְמוּת בְּשַׂר הַחֵטְא,​​ לִהְיוֹת קָרְבָּן עַל חֵטְא, וְחָרַץ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַחֵטְא​​ בַּבָּשָׂר​​ כְּדֵי שֶׁחֻקַּת הַתּוֹרָה תִּתְקַיֵּם בָּנוּ, הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ."

בפסוקים אלה שאול מספק תשובה על השאלה: "כיצד ניתן להתגבר על הבשר החוטא?" הרי האדם החי בבשר החטא חסר יכולת, חסר אונים – כך שאין ביכולתה של התורה להתגבר על בשר החטא. מסיבה זו שאול מצביע על הפתרון שאלוהים עצמו מספק.

אלוהים האב שלח את בנו "לָבוּשׁ בָּשָׂר בִּדְמוּת בְּשַׂר הַחֵטְא". חשוב להצביע בהקשר זה על זהירותו של שאול בניסוח דבריו: הוא בפירוש נמנע מלומר שישוע היה חוטא ו/או שישוע בא בבשר החטא, אלא מסביר שישוע בא "בדמות" (ὁμοιώματι) בשר החטא. לְשָׁאוּל סיבה טובה להקפיד על ניסוח מדויק: מחד ברצונו להחזיק בַּאמת שישוע באמת היה לאדם (בא בבשר),​​ מאידך ברצונו לשלול מלכתחילה את האפשרות שישוע חטא.³⁶

אף על פי שבמקור היווני חסרה המילה​​ θυσία​​ ("קורבן"), התרגום המודרני מתרגם "לִהְיוֹת קָרְבָּן עַל חֵטְא". הוא עושה זאת בהסתמכות על שימוש​​ הביטוי​​ περὶ​​ ἁμαρτίας​​ ("בעד החטא") בתרגום השבעים עבור קורבנות אשם/חטאת (וכן בישע' נ"ג 10). אמנם תרגום זה אינו מחייב,³⁷​​ אולם גם אין סיבה אמתית לשלול אותו.³⁸​​ 

בשלחו את ישוע בבשר אלוהים​​ יצר את ההזדמנות להרשיע ולחרוץ את דינו של החטא בבשרו של ישוע. לפי שתחום שלטונו של החטא הוא בבשר – אלוהים חרץ את דינו של החטא בבשר. אין צורך בהבאת הוכחות שחריצת דינו של החטא בבשר אירע על הצלב.​​ 

המונח​​ κατέκρινεν​​ ("הרשיע") הוא בעל אופי משפטי מובהק ומכיל בתוכו​​ את רעיון הענישה,³⁹​​ כלומר, בהקשר זה הוא מכליל את הוצאתו לפועל של גזר הדין.⁴⁰​​ לא ניתן להתעלם מהעובדה שהפָּעיל (בפסוקים אלה בכלל ובמעשה ההרשעה בפרט) הוא אלוהים: אלוהים עצמו חרץ את דינו של החטא בבשרו של​​ ישוע.⁴¹

• • קור"ב ה' 21

שאול כותב בקור"ב ה' 21: "כִּי אֶת־אֲשֶׁר לֹא־יָדַע חֲטָאָה אֹתוֹ עָשָֹׂה לַחֲטָאָה בַּעֲדֵנוּ לְמַעַן נִהְיֶה־בּוֹ אֲנַחְנוּ לְצִדְקַת אֱלֹהִים׃" פסוק זה בא בהקשר שכולו עוסק בנושא הריצוי/הפיוס בין האדם לבין אלוהים (קור״ב ה׳​​ 17-21).​​ 

מבנה הפסוק עוזר לזהות את חלקו המרכזי:⁴²

τὸν​​ μὴ​​ γνόντα

את אשר לא ידע

ἁμαρτίαν

חטאה

ὑπὲρ​​ ἡμῶν

בעדנו

ἁμαρτίαν​​ ἐποίησεν,

עשה לחטאה​​ 

ἵνα​​ ἡμεῖς

למען אנחנו​​ 

γενώμεθα​​ δικαιοσύνη​​ θεοῦ​​ 

נהיה לצדקת אלוהים

ἐν​​ αὐτῷ.

בו.

ואכן, בהקשרו של דיוננו זה, ​​ תשומת ליבנו מופנית למילים "[אותו] עשה לחטאה". ישנם חוקרים התופסים את המושג היווני​​ ἁμαρτία​​ כ"קורבן חטאת/אשם". פרשנים אלה מצביעים (א) על השימוש של המילה​​ ἁμαρτία​​ עבור "קורבן אשם/חטאת" בתרגום השבעים, ו־(ב) על השימוש ששאול עושה בדימויים מעולם הקורבנות (ראה רומ' ג' 25, קור"א ה' 7).⁴³​​ 

אולם רוב החוקרים כיום דוחים את הפרשנות הזאת ממספר סיבות: (א) כאשר תרגום השבעים משתמש במונח​​ ἁμαρτία​​ עבור "קורבן חטאת/אשם" – המונח מופיע עם מילת היחס​​ περί​​ (דהיינו​​ περὶ​​ ἁμαρτίας);⁴⁴​​ (ב) בהקשר זה, למונח​​ ἁμαρτία​​ חייבת להיות אותה המשמעות בשני חלקיו של הפסוק;⁴⁵​​ (ב) אם הכוונה הייתה ל"קורבן", היינו מצפים לפעלים כגון​​ προέθετο​​ ("שׂם בעד") או​​ ἔδωκεν​​ ("נתן") או​​ ἔθηκεν​​ ("שׂם");⁴⁶​​ (ג) מכיוון ש"חטאה" מקביל בפסוק זה את "צדקת אלוהים",⁴⁷​​ אופי הקטע הוא פחות פולחני ויותר משפטי.⁴⁸​​ המסקנה היא: ישוע נעשה לחטא; כלומר, אלוהים נהג בישוע כאילו שהוא התאנשות (personification) של החטא. גם לפי פרשנות זו המשיח​​ “came to stand in that relation with God which normally is the result of sin, estranged from God and the object of his wrath.”⁴⁹​​ – כל זה אירע כמובן על הצלב, כך שהתוצאה היא: אנחנו, המאמינים בישוע, מוצדקים. הטיעונים לטובת פרשנות זו בהחלט חזקים ומשכנעים.

ישוע נעשה לחטאה​​ ע"י אלוהים. הריס מציע לתרגם את הפועל​​ ἐποίησεν​​ ("עשה") באופן שיבליט את יוזמתו של אלוהים: "אלוהים​​ גרם​​ לחסר החטא​​ להיות​​ חטאה."⁵⁰​​ בין נקבל את התרגום הזה או לא – שאול אכן רואה באלוהים את היוזם והמבצע. והשווה מה"ש ב' 23, רומ' ח' 32.

באופן זה ישוע​​ החליף​​ (substitute) את חטאינו – וקיבל את היחס שחטאינו היו מקבלים. אעפ"י שישוע היה ללא חטא,⁵¹​​ אלוהים התייחס אליו כפי שהיה מתייחס כלפי החטא עצמו, דהיינו: ענישה! לפיכך יש להסכים עם הריס:​​ “Jesus died a death under the divine wrath that was deserved by sinners.”⁵²​​ 

• • גלט' ג' 13

שאול כותב בגלט' ג' 13: "הַמָּשִׁיחַ פָּדָה אוֹתָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בְּכָךְ שֶׁהָיָה לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ​​ –​​ שֶׁכֵּן הַכָּתוּב אוֹמֵר, "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי עַל־עֵץ'".​​ בהקשר, שאול משתמש בשיטת הפרשנות הידוע בשם "גזרה שווה". זאת אומרת, שאול מציב זה לצד זה שני פסוקים המכילים את אותה המילה ("קללה") ומסיק מתוך​​ השוואה זו מסקנה לגבי המשיח:

פס' 10:⁵³​​ "אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם."

 פס' 13:⁵⁴​​ "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי עַל־עֵץ"⁵⁵

בנוסח המסורה נמצאות אמנם מילים שונות בשני הפסוקים ("ארור"​​ ו"קללה"), אולם משמעותן בפסוקים אלה זהה.⁵⁶​​ מסיבה זו, באפשרותו של תרגום השבעים להביא בשני המקומות את אותו השורש (καταρ-). ואולם, כדי להבליט את הקרבה בין שני הפסוקים (לשם גזירה שווה), שאול משתמש בשני הציטוטים בדיוק באותה המילה (ἐπικατάρατος). זאת, מכיוון שהוא יודע ששני המילים בעלות משמעות זהה. באופן זה שאול מגיע למסקנה שמותו של ישוע על הצלב הוא אכן נשיאת הקללה אשר הייתה אמורה לבוא על בני האדם אשר עברו על התורה.⁵⁷

בתורה, ה"קללה"​​ היא העונש הבא מאלוהים.⁵⁸​​ אולם עתה, כך מסביר שאול, לפי שישוע היה תלוי על צלב העץ, הוא לקח את הקללה על עצמו. באופן זה ישוע נשא את הקללה (דהיינו, את העונש) שהייתה אמורה לפגוע בחוטאים (גלט' ג' 10).​​ 

• • כיפ"א

באגרתו הראשונה של כיפא יש​​ מספר פסוקים המצביעים על סיבלו ומותו של ישוע: א' 2, 18-21, ב' 24, ג' 18, ו־ד' 1. יחד עם זאת, במסגרת מאמר זה נתייחס רק לשני פסוקים.​​ 

בכיפ"א א' 18-21 כיפא כותב: "‏שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים​​ אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר נוֹדַע מִקֶּדֶם, לִפְנֵי הִוָּסֵד תֵּבֵל, וְנִגְלָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים לְמַעַנְכֶם,​​ אַתֶּם אֲשֶׁר הוֹדוֹת לוֹ מַאֲמִינִים בֵּאלֹהִים שֶׁהֱקִימוֹ​​ מִן הַמֵּתִים וְנָתַן לוֹ כָּבוֹד לְמַעַן תִּהְיֶה אֱמוּנַתְכֶם וְתִקְוַתְכֶם בֵּאלֹהִים."​​ 

המונח החשוב עבור דיוננו הוא הפועל​​ προεγνωσμένου​​ בפס' 20, אשר לו לפחות שני משמעויות (או, היבטים): (א) המשמעות "לדעת מקדם"⁵⁹; (ב) "לייעד מקדם"⁶⁰. אמנם שני התרגומים מתקבלים,⁶¹​​ אולם האפשרות השנייה מבטאת את האמירה של הפסוק באופן ברור יותר: (א) מכיוון שמעורבותו של אלוהים במעשה הישועה לא מוגבלת ל"ידע (מוקדם)",⁶²​​ עדיף להשתמש בפועל המבטא (בצורה ברורה) מעורבות פעילה; (ב) בהתאם לעובדה שאלוהים הוא מתכננהּ של תכנית הישועה (אפס' ג' 11), עדיף להשתמש גם כאן בפועל העולה בקנה אחד עם אמת זו. וכך דייויס מוסיף:

It was not an accident that this price was paid: God paid it deliberately; that is, it was a plan “chosen in advance, before the foundation of the world.” To say “chosen in advance is​​ not simply to say that God predicted it would happen (which is what the translation “foreknown” might suggest, but to say that God planned and brought it about, for with God “predict” and “predestine” are not separate concepts.⁶³

דבריו של כיפא בפרט ושל הברית החדשה בכלל ברורים: אלוהים לא רק צופה מהצד במה שפוקד את בנו, אלא מתכנן ומוציא לפועל. ​​ 

בפרק ב' (פס' 24) כיפא מוסיף: "הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ, כְּדֵי שֶׁנָּמוּת לְגַבֵּי הַחֵטְא וְנִחְיֶה​​ לַצְּדָקָה". בפסוק זה כיפא מרמז על דבר' כ"א 22-23⁶⁴​​ וישע' נ"ג⁶⁵. באופן זה הוא מקשר בין מספר מונחים ורעיונות חשובים: חטאים, לקיחת מקום (substitution), מוות, קללה... ונדמה, שהדרך היחידה לקשר ביניהם היא תחת תורת ה־Penal Substitution.⁶⁶​​ – בסגנון אשר מזכיר את דבריו של שאול,⁶⁷​​ כיפא מצביע על היעד: "כְּדֵי שֶׁנָּמוּת לְגַבֵּי הַחֵטְא וְנִחְיֶה לַצְּדָקָה", כלומר – חיי קדושה. עצם העובדה שישוע לקח על עצמו את גזר הדין האלוהי מאפשר למאמינים בו לחיות חיי קדושה.⁶⁸

כיפ"א ג' 18: "הֵן גַּם הַמָּשִׁיחַ מֵת לְכַפָּרַת חֲטָאִים,​​ אַחַת וּלְתָמִיד,​​ הַצַּדִּיק בְּעַד הָרְשָׁעִים, כְּדֵי לְקָרֵב אוֹתָנוּ אֶל הָאֱלֹהִים. הוּא הוּמַת​​ בִּבְשָׂרוֹ,​​ אַךְ הָחֳיָה בָּרוּחַ." כיפא מסביר שמותו של ישוע היה "בעד" (περί) החטאים,⁶⁹​​ ולא רק "בגלל" החטאים; הכוונה היא: כדי לכפר (כקורבן) על החטא. באופן זה, דבריו של כיפא מזכירים מאוד את​​ שפתו של תרגום השבעים כאשר מדובר בקורבן חטאת/אשם (περὶ​​ ἁμαρτίας). וכיפא מרחיב ומסביר: "הַצַּדִּיק בְּעַד הָרְשָׁעִים", בהשתמשו במילת היחס "בעד", "בשביל" (ὑπέρ).⁷⁰​​ ישוע מכונה כאן ובמקומות אחרים⁷¹​​ "הצדיק" בהתאם לישע' נ"ג 11. בתיאורים אלה, כיפא מציג את סבלו ומותו של המשיח כ"מחליף מקום".​​ 

בתנ"ך ובברית החדשה, ה"רשעים" הם מושא זעמו/חרון אפו של אלוהים (ראה כיפ"ב ב' 9!). לפיכך, כאשר כיפא מסביר שישוע ("הַצַּדִּיק") סבל בעד "הָרְשָׁעִים", מדובר בסבל הבא כתוצאה מרשעותם של הרשעים (דהיינו, זעמו/חרון אפו של אלוהים).

• • סיכום

בחלק זה של המאמר הוצגו אך​​ חלק מהפסוקים הרלוונטיים עבור תורת ה־Penal Substitution​​ עם דיונים קצרים בלבד. אולם, לעניות דעתי, בסיס זה איתן דיו כדי לבנות עליו את תורת הישועה עפ"י ה־Penal Substitution​​ –⁷²​​ ללא הסתייגויות.

לפי הברית החדשה, החטא מביא על עצמו את חרון אפו של האלוהים הקדוש. המוות הוא לא רק "השלכת החטא" או "תוצאת החטא" אלא העונש האלוהי על החטא. בהתאם לכך הברית החדשה רואה את ישוע לוקח על עצמו את העונש על החטא – לפחות בשתי רמות: (א) במובן הפולחני, כקורבן; (ב) במובן המשפטי. התוצאה היא: הצדקתו של המאמין.

• התאולוגיה המקראית⁷³

אחד הטיעונים הבסיסיים ועקרוניים יותר נגד תורת ה־Penal Substitution⁷⁴​​ היא שבתנ"ך אין זה אלוהים המעניש והורג את הקורבנות, אלא​​ האדם. כלומר, ההשוואה בין קורבנות התנ"ך למותו של ישוע מדבר לכאורה נגד הלימוד שישוע לקח על עצמו את​​ העונש האלוהי.

לפני שנענה על ההתנגדות הזאת, נצביע על העובדה שהברית החדשה מציגה את מותו של ישוע על הצלב לא רק כעניין פולחני אלא גם כעניין משפטי. לפיכך, הטיעון הנ"ל מתייחס רק להיבט​​ אחד​​ של מותו של ישוע .​​ 

הקבלה זו באה בסגנון מאוד אלגורי (בו מחפשים הקבלה לכל פריט בתנ"ך). אולם, הקבלה מעין זו נתקלת במספר מכשולים: (א) היה להביא את הקורבן בכנות ובאמונה – אולם אלה אשר צלבו את ישוע עשו זאת ​​ מתוך טבעם החוטא (דהיינו, שנאה);⁷⁵​​ (ב) על הקורבן היה להיות מוקרב ולהישרף על מזבח, ועל העשן היה לעלות כריח ניחוח (שמות כ"ט 18). דוגמאות מעטות אלה ממחישות ברמה העקרונית שיש להיות זהיר מלהשוות את​​ ישוע בכל רמה לקורבנות בתנ"ך. ישוע הוא "קורבן" ברמה הפונקציונלית.

נקודה חשובה בהקשר זה היא העובדה שקורבנות התנ"ך לא מספקים כפרה מושלמת (עבר' י' 1), כך שבתקופת התנ"ך היה צורך באורך רוחו של אלוהים (רומ' ג' 25, עבר' ט' 15). רק לאחר שהצדק האלוהי יצא לפועל בישוע, חטאים נסלחים אחת ולתמיד.

• הטיעון התאולוגי

• • קדושתו של אלוהים

ישנם כמה הנחות יסוד עבור תורת הישועה לפי ה־Penal Substitution: (א) החטא הוא לא רק מעשה רע, אלא עבירה נגד אלוהים; (ב) האלוהים הנוכח בכל⁷⁶​​ רואה את החטא והחטא נוכח לפניו; (ג) אלוהים קדוש וצדיק באופן מוחלט ולא יכול להתעלם מעוול; (ד) תגובתו של אלוהים על חטאי בני האדם הוא: חרון.⁷⁷​​ – על המצב הזה פעלו של ישוע מביא מענה בכך שהוא לוקח את גזר הדין האלוהי על עצמו. במילים אחרות: מותו של ישוע על הצלב מושיע מכיוון שהוא לקח את העונש על עצמו וכך מצדיק את המאמין.

לעומת זאת, שלילת תורת ה־Penal Substitution​​ מחייבת התעלמות או לפחות תיאור יחסי⁷⁸​​ של החטא כעבירה נגד אלוהים​​ ו/או​​ של חרונו של אלוהים. רק אם העונש שמגיע לחוטאים הוא כללי, ניתן לטעון שהסבל שישוע לקח על עצמו הוא כללי.

• • חרון האלוהים

מתנגדי תורת ה-Penal Substitution​​ שוללים את התגלות זעמו של אלוהים בצלב... וקיימת הסכנה שישללו את (או יימנעו מלדבר על) זעמו של אלוהים בכלל.

הדעה שישוע אכן מת עבור "השלכות החטא" אולם מבלי לחוות את "חרון האלוהים", מביאה הפרדה מלאכותית בין חרון האלוהים להשלכות החטא. בצדק קרסון מאשים את דעות מעין זו​​ ב־“depersonalizing the wrath of God”.⁷⁹​​ הרי עבור כותבי הברית החדשה תוצאת החטא היא "הזעם הקרב/הבא". בהקשר זה נצביע על דבריו של וולס:

In Pauline thought, man is​​ alienated from God by sin and God is alienated from man by wrath. It is in the substitutionary death of Christ that sin is overcome and wrath averted, so that God can look on man without displeasure and man can look on God without fear.⁸⁰

• • תורת השילוש

תורת ה־Penal Substitution​​ אינה סותרת את תורת השילוש. היא אמנם מהווה אתגר עבור התפיסה האנושית, אבל לא יותר מאמיתוֹת אחרות הנמצאות בברית החדשה, כמו למשל העובדה שישוע 'הריק' את עצמו וויתר על ה"ידיעת־כול" וה"יכולת־כול" שלו,​​ ראה פיל' ב' 7.⁸¹

המסר הוא אדרבה: אלוהים לוקח את הזעם​​ על עצמו, כפי שכתוב ברומ' ה' 8: "אוּלָם אֱלֹהִים מְגַלֶּה אֶת​​ אַהֲבָתוֹ אֵלֵינוּ בְּכָךְ שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדֵנוּ כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיִינוּ אֲנָשִׁים חוֹטְאִים." והשווה גם עבר' ט' 14, 25. על​​ פסוק זה מסביר קרסון:​​ “This verse is coherent only if Christ himself is God. The cross is not Christ’s idea alone, conjured up to satisfy his bad-tempered Father.”⁸²​​ – אכן. מכיוון שישוע (אלוהים הבן) לקח את הזעם על עצמו, ניתן לומר: האלוהים האחד הוכיח את אהבתו בכך שלקח את זעמו על עצמו.

• העונש

לאחר הדיון הארוך, נשאלת השאלה החשובה: "מה הוא העונש?" ובכן, את העונש שישוע לקח על עצמו ניתן לתאר בשתי רמות.​​ 

ראשית, ישוע חווה את הסתר פניו של אלוהים. כבר בתנ"ך​​ אלוהים מזהיר שהוא מסתיר את פניו בעקבות החטא (דבר' ל"א 17-18, ל"ב 20, ישע' נ"ד 8, נ"ט 2 ועוד). הסתר פנים זה התבטא ברעידת האדמה (מתי כ"ז 52-54) ובחושך אשר פקד את הארץ (מתי כ"ז 45, מרק' ט"ו 33, לוק' כ"ג 44); וגם קריאתו של ישוע מעידה על כך (מתי כ"ז 46, מרק' ט"ו 34): "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"⁸³​​ 

שנית, מותו של ישוע (אשר כולל את הסבל הגופני שישוע לקח על עצמו לקראת צליבתו). אמנם בני אדם חוטאים ביצעו זאת, אולם תכנן ורצה שכך יהיה – מתוך אהבה לבני האדם (מה״ש ד׳​​ 27-28).

• סיכום

קיימות סיבות טובות עבור כך שהרוב המוחלט של התאולוגים הפרוטסטנטים השמרניים לא מוכנים לוותר על ה־Penal Substitution. זאת, מכיוון שלא ניתן לוותר על אמת זאת​​ מבלי לספוג אבדות תאולוגיות כבדות בכלל⁸⁴​​ ואבדות לגבי הבשורה בפרט.

התפיסה המוצגת כאן מאפשרת להפגיש בין צדקתו וקדושתו של אלוהים עם אהבתו ורחמיו של אלוהים. הצדק לא בא על חשבון האהבה, מכיוון שאלוהים מושיע; והאהבה לא באה על חשבון הצדק, מכיוון שהצדק יצא לפועל. כל תכונותיו ומאפייניו אלה של אלוהים באים לידי ביטוי על הצלב.