מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

מה זה אומר "לרשת חיי עולם"?

יְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו: חַיֵּי עוֹלָם לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת. (אל הרומים ב 6-7).

שאול טוען בקטע המפורסם באיגרת אל הרומים פרק ב, שאלוהים יעניק "חיי עולם" על פי מעשיו של המאמין. אז, האם שאול סותר את עצמו? איך הוא היה יכול לטעון דבר שכזה? הרי בפרק אחרי הוא יטען את ההפך הגמור (רומים ג 24)! אך כאן שאול טוען שחיי עולם יינתנו כגמול לאלו שמתמידים בעשיית הטוב. במאמר הזה נציע פתרון לסתירה שקיימת כאן. אנו נראה שכמו שיש שני סוגים שונים של ירושות (ראו המאמרים: "לאבד את הירושה" "אם נתענה איתו", "הירושה באיגרות") קיימים גם שני צדדים לחיי העולם.

 

חיי עולם כמתנת חינם

כל קוראי הברית החדשה מכירים את ההבטחה הנפלאה של מתנת חיי העולם. שהכניסה הסופית שלנו למלכות היא מתנה, דרך אמונה בלבד ללא תלות במעשים.

 

וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ מֹשֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן-הָאָדָם לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ (יוחנן ג 14-15).

אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים. (יוחנן ה 24)

הֵן זֶהוּ רְצוֹן אָבִי: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. (יוחנן ו 40).

בני אדם מקבלים חיי עולם על בסיס אמונה בלבד, וללא שום תנאי אחר.

 

חיי עולם כגמול

הביטוי "חיי עולם" (zōē aiōnios) מופיע 41 פעמים בברית החדשה (לפחות בשפה היוונית). המשמעות השכיחה לביטוי היא מתנת הלידה החדשה שדרכה נכנסים למלכות השמיים דרך אמונה בלבד. לעומת זאת, קריאה זהירה של הברית החדשה מראה שהביטוי "חיי עולם" מתבטא בשתי דרכים. כל פעם שהביטוי "חיי עולם" מופיע בתור השגה עתידית (15 פעמים, 35% מהמקרים), הוא תמיד מבוסס על מעשים (מתי יט 16, 29; כה 34, 46; מרקוס י 17, 30; לוקס י 25; יח 30; יוחנן ד 36; ו 27; יב 25; רומים ב 7; ו 22; גלטים ו 8; יהודה 21). כאשר הביטוי "חיי עולם" מופיע בתור קניין בהווה (19 פעמים, 44% מהמקרים) התנאי היחיד הוא אמונה ( יוחנן ג 15, 16; ד 14, שותה=מאמין; ד:30; ה:24, 39-40; ו:27-29, 40, 47, 54, 68-69; י 27-28 הולכות=מאמינות; יז:2; מעשי השליחים יג 46-48, רומים ה 21;הראשונה לטימותיאוס א 16; טיטוס ג 5-7; הראשונה ליוחנן ה 11, 13). העובדה ששליש מהפעמים השגת חיי העולם מותנית במעשים, מדגישה שמדובר בשני היבטים שונים של חיי העולם: הקניין בהווה דרך אמונה בלבד, והתנסות עתידית עמוקה או איכותית יותר עם חיי העולם המושגת באמונה ומעשים. ההיבט הראשון מתייחס להשגת החיים עצמם, ההיבט השני מתייחס להשגת איכות חיים גבוהה יותר בעתיד. לדוגמה:

חַיֵּי עוֹלָם לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת (אל הרומים ב 6-7).

מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם (גלטים ו 8)

הָאוֹהֵב אֶת נַפְשׁוֹ מְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַשּׂוֹנֵא אֶת נַפְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה יִשְׁמְרֶנָּה לְחַיֵּי עוֹלָם. אִם מִישֶׁהוּ מְשָׁרֵת אוֹתִי, שֶׁיֵּלֵךְ אַחֲרַי; הֵיכָן שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי, שָׁם יִהְיֶה גַּם מְשָׁרְתִי. אִישׁ אִם יְשָׁרֵת אוֹתִי, הָאָב יְכַבֵּד אוֹתוֹ (יוחנן יב 25-26)

וְכָל מִי שֶׁעָזַב בָּתִים אוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת אוֹ אָב וָאֵם אוֹ אִשָּׁה אוֹ בָּנִים אוֹ שָׂדוֹת לְמַעַן שְׁמִי — יְקַבֵּל פִּי מֵאָה וְיִירַשׁ חַיֵּי עוֹלָם (יוחנן יט 29).

אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁאַתֶּם מְשֻׁחְרָרִים מֵהַחֵטְא וּמְשֻׁעְבָּדִים לֵאלֹהִים, יֵשׁ לָכֶם פְּרִי הַמֵּבִיא לִידֵי קְדֻשָּׁה, וְהַתּוֹצָאָה הִיא חַיֵּי עוֹלָם (רומים ו 22).

חוקרים מכירים בכך שכאשר המילה "עולם" (aiōnios) מקושרת למילה "חיים" אז מדובר על משמעות רחבה יותר מחיים שלא נגמרים. הלקסיקון של לואו נידה, למשל אומר, "השילוב עם ζωή (חיים) כאן הוא לא רק אלמנט זמני (או כמותי), אלא גם איכותי"1. במקרים האלה הם מציעים שהרעיון של "חיים אמיתיים" אמור להיות כלול בתרגומים. עלינו להבין שבכתבי הקודש המונח "חיי עולם" איננו מתייחס לישות סטטית; מדובר על רעיון רחב יותר מאשר הלידה החדשה (יוחנן כ 31; הראשונה ליוחנן ג 14, 15; ה 12). מדובר על מערכת יחסים דינאמית עם המשיח עצמו. מערכת יחסים הגדלה ומתעמקת ככל שאנו נושאים את הצלב יום יום, מתכחשים לעצמנו, והולכים אחריו. ישוע לימד אותנו אודות העיקרון הזה כאשר הוא אמר:

וְאֵלֶּה הֵם חַיֵּי עוֹלָם: שֶׁיַכִּירוּ אוֹתְךָ, אֱלֹהֵי הָאֱמֶת לְבַדּוֹ, וְאֶת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ — אֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. (יוחנן יז 3).

קידום ההיבט הדינמי הזה של חיי העולם הוא בדיוק הדבר אליו ישוע התייחס כאשר דיבר על "ישועת הנפש" (ראו המאמר "איך מושיעים את הנפש?").

הוא הסביר במקום אחר שהחיים הללו אמורים לגדול בשפע: אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם. (יוחנן י 10). אך הגדילה היא לא אוטומטית; היא תלויה בהיענות שלנו. האינטימיות שלנו עם האדון גדלה ככל שאנו מתמסרים אליו יותר באהבה.

לזה התייחס שאול כאשר הוא הפציר בטימותיאוס: אֱחֹז בְּחַיֵּי עוֹלָם אֲשֶׁר נִקְרֵאתָ אֲלֵיהֶם וַאֲשֶׁר הִצְהַרְתָּ עֲלֵיהֶם אֶת הַהוֹדָאָה הַיָּפָה בְּמַעֲמַד עֵדִים רַבִּים. (הראשונה לטימותיאוס ו 12).

לקבל חיי עולם זה דבר אחד, אך לאֱחֹז בחיי העולם זה דבר שונה. ההיבט של הצד הראשון הוא סטטי; ואילו השני הוא דינאמי. הראשון תלוי באלוהים; השני תלוי בנו. הראשון הוא דרך אמונה בלבד; ואילו האחיזה כרוכה באמונה ובלִשְׁמֹר אֶת הַמִּצְוָה בְּטֹהַר (הראשונה לטימותיאוס ו 14). אלו שעשירים בעולם הזה ונותנים בנדיבות יהיו יכולים לֶאֱצֹר לְעַצְמָם אוֹצָר טוֹב לֶעָתִיד, כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיגוּ אֶת הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים. (הראשונה לטימותיאוס ו 19). חיי עולם הם לא הלידה החדשה בלבד; אלו הם גם הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים הגדלים דרך אמונה וציות. העניין הזה לא אמור להפתיע אותנו. הכתובים גדושים בפסוקים המלמדים שהעושר של החיים הרוחניים שלנו תלוי בציות הרוחני שלנו. נאמר לבני ישראל:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם (דברים ד 1).

מחשבה דומה מתבטאת בויקרא יח 5 שם נאמר לבני ישראל:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה.

אם נזכור שחיי עולם הם לא רק כמות אלא גם איכות חיים בתוך מערכת היחסים עם אלוהים, אנו לא נתקשה לפרש את הפסוקים שלכאורה סותרים את העקרון שמקבלים חיי עולם דרך אמונה בלבד.

בגלטים ו 8-9 למשל, חיי עולם הם משהו שמקבלים בזכות זריעה:

מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם. אַל נָא יִרְפּוּ יָדֵינוּ מֵעֲשׂוֹת טוֹב; בְּבוֹא הָעֵת נִקְצֹר, אִם לֹא נִרְפֶּה (גלטים ו 8-9).

אם הקטע הזה מדבר על הישועה מאגם האש, אז הישועה תלויה במעשים. מה שסותר את הכתובים. אלא שהקטע מלמד שאם נזרע ברוח, אנו נקצור (בעתיד) חיי עולם. כלומר, נקצור איכות גבוהה יותר או התנסות עשירה יותר עם חיי העולם שכבר יש לנו. הדבר מקביל עם החיים הפיזיים שלנו. אנו קיבלנו חיים במתנה, אבל עלינו לפתח אותם בדרכים שונות.

 

ההצדקה ברומים ב' 5-13

לאור מה שנאמר לעיל, יש לנו כעת את המפתח הפרשני לקטע המסובך שברומים ב 5-13. בכל פעם שחיי העולם מופיעים כגמול בברית החדשה, הם מופיעים בתור משהו שעלינו להשיג  בעתיד. אך כשהם מופיעים כמתנה, מדובר על חיים שמקבלים בהווה. אף אחד לא יכול לקבל חיי עולם כגמול, כלומר, לחוות אותם בשפע אם הוא קודם לא קיבל את מתנת חיי העולם.

עם ההבנה הזו עלינו לגשת לרומים ב 5-13. שם מדובר על חיי עולם בזמן עתיד ודרך מעשים.

אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו: חַיֵּי עוֹלָם לָאֲנָשִׁים הַמַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וּמְבַקְשִׁים אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַכָּבוֹד וְהָאַלְמָוֶת, אַךְ חֵמָה וְזַעַם לַסּוֹרְרִים אֲשֶׁר אֵינָם נִשְׁמָעִים לָאֱמֶת אֶלָּא לָעַוְלָה; צָרָה וּמְצוּקָה עַל נֶפֶשׁ כָּל אָדָם הָעוֹשֶׂה רַע, עַל הַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם עַל הַלֹּא-יְהוּדִי; אַךְ תִּפְאֶרֶת וְכָבוֹד וְשָׁלוֹם לְכָל הָעוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב, לַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם לְמִי שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי. (רומים ב 6-10).

שאול מתחיל את הקטע עם עיקרון כללי: אלוהים יגמול, כלומר, ישלם לכל איש כמעשיו (פס' 6). לאחר מכן שאול מיישם את העיקרון הזה על הנושעים בפס' 7 ובפס' 10 ועל הלא נושעים בפסוקים 8-9. המבנה הספרותי של הקטע הופך את פסוקים 8-9 למקבילים ואת פס' 7 מקביל לפס' 10. הבעיה העיקרית בפסוקים הללו היא שפסוקים 7 ו-10 מבטיחים חיי עולם על בסיס מעשים, מה שנוגד לגמרי את מה ששאול אומר ברומים ג 19-22 (בהנחה וחיי העולם בשני המקומות מתכוונים למתנת הלידה החדשה).

הפתרון הוא שחיי העולם ברומים ב אינם מתייחסים לכניסה למלכות השמיים, אלא להתנסות איכותית עם חיי העולם שמתחילה בחיים האלה ואשר תימשך בחיים הבאים כגמול על התמדה במעשים טובים. זה נכון ששום אדם שאין לו חיי עולם, לא יכול להשיגם דרך מעשים. אבל זה גם נכון שמישהו שיש לו כבר חיי עולם, יכול להשיג את ההיבט השני של חיי העולם; התנסות עמוקה או איכותית יותר עם החיים שיש לו.

בעתיד, יבוא יוֹם שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִשְׁפַּט-הַצֶּדֶק שֶׁל אֱלֹהִים (ב 5), אלוהים ישפוט את כולם, מאמינים ולא מאמינים, על בסיס מעשים. העיקרון הכללי בפס' 6 הוא שכל אדם, בין אם הוא נושע או לא, יקבל גמול על בסיס מעשיו בעתיד.

שאול מתייחס בקטע הזה לאמת מאוד מוכרת בתנ"ך.

רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד (משלי כא 21)

עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים (משלי כב 4).

 

התנ"ך מלמד שמאמינים שרודפים אחר צדק וענווה יקבלו שפע של חיים וכבוד. הקטעים הללו מסבירים היטב את דבריו של שאול, אין צורך להכניס כל מיני תאולוגיות המכריחות את עצמן על הטקסט.2

העיקרון הזה מופיע לעתים קרובות בברית החדשה גם כן; החיים של המאמינים כמו גם של הלא מאמינים ייבחנו בעתיד. המאמין יעמוד לפני משפט כס המשיח שם הוא יישפט על פי מעשיו (רומים יד 12; השנייה לקורינתים ה 10; גלטים ו 6; מתי יב 36-37; יוחנן ה 28, 29).

הלא מאמין יעמוד לפני כס המשפט הגדול והלבן ושם הוא יישפט על פי מעשיו (התגלות כ 11-12).

 

המשפט על הגויים המאמינים

לאחר מכן שאול מתחיל להרחיב על המשפט של הגויים המאמינים על בסיס מעשיהם ברומים ב 12-16. הנקודה שלו היא שאלוהים אינו נושא פנים. כולם ישפטו על פי מעשיהם, מאמינים ולא מאמינים, יהודים וגויים.

הוא כותב,

שֶׁכֵּן כָּל אֲשֶׁר חָטְאוּ בְּלִי תּוֹרָה גַּם יֹאבְדוּ בְּלִי תּוֹרָה, וְכָל אֲשֶׁר חָטְאוּ וְיֵשׁ לָהֶם תּוֹרָה, עַל-פִּי הַתּוֹרָה יִשָּׁפְטוּ (רומים ב 12).

אלו שלא נחשפו להתגלות של אלוהים יאבדו. אך אלו שכן קיבלו התגלות יוערכו על פי התגובה שלהם לאותה התגלות. הפסוק הבעייתי הוא רומים ב 13.

הֲרֵי לֹא שׁוֹמְעֵי הַתּוֹרָה צַדִּיקִים לִפְנֵי אֱלֹהִים, אֶלָּא הַמְקַיְּמִים אֶת הַתּוֹרָה הֵם אֲשֶׁר יֻצְדְּקוּ.

זה נראה שהפסוק סותר לכאורה את רומים ג 28 וגלטים ב 16,

וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה (רומים ג 28).

וְכֵיוָן שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נִצְדָּק בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֶלָּא בֶּאֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הֶאֱמַנּוּ גַּם אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמַעַן נֻצְדַּק מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ וְלֹא בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן בְּקִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יֻצְדַּק כָּל בָּשָׂר. (גלטים ב 16).

במקום אחד שאול אומר שהאדם "מוצדק" על ידי התורה, ובמקום הוא אומר שאין אחד שיוצדק על פי התורה. מדובר בסתירה בהנחה שהמשמעות של המילה "הצדקה" היא זהה בשני המקומות. אך המשמעות איננה זהה. ברומים ג 4 שאול משתמש במשמעות שונה למילה הצדקה, משמעות הדומה לזו שיעקב משתמש.

חָלִילָה! צָרִיךְ שֶׁיֻּכַּר כִּי הָאֱלֹהִים נֶאֱמָן וְכָל אָדָם כּוֹזֵב, כַּכָּתוּב: "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ" (רומים ג 4).

כאן שאול משתמש במילה תִּצְדַּק במובן של "להיות צודק", "להוכיח צדקה מוסרית, או להוכיח נכונות"3. זו ההצדקה עליה דיבר יעקב (יעקב ב 24). על פי יעקב יש שני סוגי הצדקה (ראו המאמר "יעקב ב").

רוֹאִים אַתֶּם כִּי בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. (יעקב ב 24).

הם כבר הוצדקו במובן החוקי והרשמי, כלומר, הם כבר קיבלו את ההצדקה של אלוהים (רומים ה 1), והם לעולם לא יחוו ניתוק נצחי מאלוהים. אך זה ברור שקיימת גם הצדקה מוסרית או מעשית בברית החדשה, שבה המאמין מוכיח את הצדק המוסרי שלו. שוב, לא מדובר על ההצדקה החוקית של המאמין מול אלוהים, המבוסס על קורבנו של המשיח (השנייה לקורינתים ה 21). ההצדקה הראשונה היא דרך אמונה ואילו השנייה על בסיס מעשים. ההקשר קובע על איזו הצדקה מדובר. אם מעשים הם התנאי להצדקה ברומים 13, אז הפסוק בשום אופן לא יכול לדבר על ההצדקה החוקית שמקבלים דרך אמונה בלבד ללא תלות במעשים.

שאול לא אומר שההצדקה ברומים ב 13 היא הישועה מניתוק נצחי. מאוחר יותר הוא מתייחס אליה כאל שבח מאלוהים (רומים ב 29), ביטוי ששאול מקשר לשכר (הראשונה לקורינתים ד 5). רומים ב 29, שמדבר על קבלת שבח מאלוהים, מגדיר את סוג ההצדקה שברומים ב 13- מדובר בצדקה מוסרית ושבח, לא בכניסה למלכות השמיים. לקבל שבח מאלוהים לא שקול לקבלת ישועה או לכניסה למלכות השמיים. למה שאלוהים ישבח מישהו על כניסה למלכות השמיים? אף אחד לא היה ראוי לכך בכלל! הכניסה למלכות היא חינם דרך אמונה ללא מעשים.

 

לכן, אפשר להבין את רומים ב 13 כך,

"הרי לא שומעי התורה הם צדיקים מוסרית, אלא המקיימים את התורה הם אלו שיוכרזו כצדיקים מוסרית."

שאול ממשיך,

גּוֹיִים שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה וְהֵם מְקַיְּמִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה כְּדָבָר מוּבָן מֵאֵלָיו, הֵם תּוֹרָה לְעַצְמָם אַף שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה. הֵם מַרְאִים שֶׁפֹּעַל הַתּוֹרָה כָּתוּב בְּלִבָּם, שֶׁכֵּן מַצְפּוּנָם מֵעִיד בָּהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מְחַיְּבוֹת אוֹ מְזַכּוֹת אוֹתָם (רומים ב 14-15).

 

בעוד רבים טוענים שהגויים הללו הם פגאנים ולא נושעים, זה ברור מדבריו של שאול שהוא חושב על מאמינים בפסוקים 12-15. הוא אומר שהתורה כתובה בליבם (פס' 15), מה שמצביע על הלידה החדשה שלהם. שאול אומר באופן דומה לקורינתים, רוֹאִים בְּבֵרוּר שֶׁאַתֶּם אִגֶּרֶת הַמָּשִׁיחַ הַנֶּעֱזֶרֶת עַל-יָדֵינוּ — כְּתוּבָה לֹא בִּדְיוֹ, אֶלָּא בְּרוּחַ אֱלֹהִים חַיִּים, לֹא עַל לוּחוֹת אֶבֶן, אֶלָּא עַל לוּחוֹת שֶׁל לֵב בָּשָׂר. (השנייה לקורינתים ג 3). הוא מתאר אותם ברומים ב 26-29 בתור אלו המקיימים את דרישות התורה ולכן נחשבים כנימולים. אלו תיאורים שלא יכולים להיאמר על גויים פגאנים ולא נושעים.

 

תקומה של חיים לעושי הטוב

הקטע לעיל (רומים ב 6-8) מזכיר את דבריו של ישוע ביוחנן ה 29: וְיֵצְאוּ עוֹשֵׂי הַטּוֹב לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים וְעוֹשֵׂי הָרָע לִתְקוּמָה שֶׁל מִשְׁפָּט.

מדובר בפסוק שבלבל פרשנים רבים. זה נראה שכדי להגיע לתקומה מן המתים של המאמינים, עלינו לעשות את הטוב, מה שאומר שהישועה מותנית במעשים. אך אם מבינים את התקומה של החיים כ"תחייה טובה יותר", תחייה לכבוד מיוחד, עליה מדבר מחבר אל העברים (אל העברים יא 35) במקום התקומה הכללית של כל המאמינים, אז אין שום בעיה עם הפסוק. בנוסף לכך, ההבנה הזו מסתדרת גם עם משאלתו של שאול: בְּתִקְוָה שֶׁאַגִּיעַ לַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים (פיליפים ג 11).

יתרה מזאת, התקומה לכבוד מיוחד המבוססת על מעשים (כלומר התחייה הטובה יותר של אל העברים יא 35 ופיליפים ג 11) מהווה ניגוד מתאים וטוב יותר לתקומת המשפט המבוססת על מעשים רעים מאשר אם הוא היה מדבר על התקומה הכללית של כל הנושעים דרך אמונה בלבד מול התקומה של הרשעים.

הדרך הנוספת בה אפשר להבין את הפסוק הזה היא שמדובר ב"סינקדוכה", כלומר ניב שבו החלק מייצג את השלם. במקרה הזה, ישוע פשוט מדבר על מה שהגיוני ומצופה מהמאמינים (לעשות טוב). במילים אחרות, המאמינים שעושים טוב, מייצגים את כל המאמינים (גם את אלו שעושים רע).

סיכום

המאמין המתמיד במעשים טובים יקבל את גמול חיי העולם, כלומר התנסות עם חיים איכותיים יותר עם אלוהים. זה נכון שאדם לא נושע לא יכול לקבל גמול במלכות השמיים אך זה לא נכון לגבי אדם נושע. הלא נושעים לא יכולים לקבל כבוד, תפארת ושלום, אך הנושעים יכולים, אם הם מַּתְמִידִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב (רומים ב 7).

הערות:

1. Louw-Nida, 1:641

2. כמו לדוגמה שרומים ב' מלמד שמאמינים אמיתיים מתאפיינים בהתמדה בעשיית הטוב, או שההתמדה בעשיית הטוב היא אכן תנאי לישועה אך אלוהים הוא זה שמתמיד דרכנו לא ואנחנו, או שהתנאים לישועה הם אמונה והתמדה בעשיית הטוב (עליה אנו אחראים), ועוד הסברים שכופים את עצמם על הטקסט.

3. BDAG, עמ' 249. זו משמעות שכיחה של הפועל בברית החדשה (מתי יא 19, יב 37; לוקס ז 35, י 29, טז 15; הראשונה לקורינתים ד 4; הראשונה לטימותיאוס ג 16).

הרשמו לניוזלטר שלנו!
הרשמו על מנת לקבל עדכונים חשובים ומבצעים לאימייל!
תוכלו להסיר את האימייל שלכם בעתיד

קבלו עדכונים חמים