מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

מה זה אומר "להיכנס למלכות השמיים" בבשורות?

[♜]

הברית החדשה כוללת 23 התייחסויות לכניסה "למלכות השמיים", ל"חיים", להצלת "הנפש", ולבקשת "מלכותו":
1 .להיכנס ל"מלכות השמיים"- מתי ה 20; ז 21; יח 3; יט 23, 24; כג 13; מרקוס ט 47; י 15, 25; לוקס יח 17, 24, 25; יוחנן ג 5; מעשי השליחים יד 22

2. "לבוא חיים"- מתי יח 8, 9; יט 17; מרקוס ט 43

3. להציל את "הנפש" (לוקס יז 33; רומים ב 7)

4. לבקש את "מלכותו" (מתי ו 33; יג 45; לוקס יב 31).

רבים מבינים את ההתייחסויות האלה כהזמנה לישועה מניתוק נצחי (אגם האש). לעומת זאת, זה נראה שלעתים קרובות הכניסות הללו ל"מלכות השמיים" או ל"חיים" מותנות במעשים. לכן, אם אנו מבינים את הביטויים "המלכות" או להיכנס "למלכות" כביטויים השקולים לישועה מניתוק נצחי, אנו מקבלים סתירה עם התאולוגיה הכללית של הברית החדשה, והיא שהישועה היא איננה על סמך מעשים אלא דרך אמונה בלבד.
לדוגמה כדי "להיכנס למלכות" אנו צריכים שהצדקה שלנו תהיה מרובה מצדקת הפרושים (מתי ה:20). אלו שנכנסים למלכות צריכים לעשות זאת דרך הדרך הצרה, כלומר דרך-הדרך של התלמידות (מתי ז 13,1). כדי להיכנס למלכות, צריך לעשות את רצון האב (מתי ז 21), כלומר, לציית לדרשה על ההר (לציית לרצון האב ככל הנראה מתייחס למעשים טובים במתי יב:50. בנוסף לכך, זה לא סביר ש"רצון אבי" בהקשר של הדרשה על ההר מתייחס לאמונה בישוע כפי שזה מופיע ביוחנן ו 40). כדי "להיכנס לחיים", (שהוא ביטוי שקול לכניסה "למלכות"), עלינו לטפל באופן קיצוני בחטאנו, ולסלק אותו מאורח חיינו (מתי יח 3 ). ישוע אומר לאיש המכובד שכדי "להיכנס לחיים" (ביטוי השקול לכניסה למלכות בפס' 23) עליו לקיים את המצוות (מתי יט:17). ישוע מדבר על הקושי שניצב בפני עשירים בכניסה למלכות (מרקוס י 40). זה ברור לכל קורא כנה שההזמנות הללו להיכנס למלכות מותנות במעשים.
אנו נראה כי "הזמנות הכניסה" הללו בבשורת מתי מיועדות לנושעים. אלו הן הזמנות לחיי תלמידות, ולא לישועה מניתוק נצחי.

 

כניסה לחיי תלמידות

מה זה אומר "להיכנס למלכות"? לעתים קרובות, ישוע אמר למאמינים שהלכו אחריו שעליהם "להיכנס למלכות השמיים" לדוגמה, הוא אמר,

אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם." (מתי ה 20). המילה "צדקתכם" מצביעה על כך שהוא מדבר באופן פרטני לתלמידיו הנושעים (התלמידים שלו כבר נושעו בשלב מוקדם יותר, שלב זה מתואר בבשורת יוחנן ב 11), ולא לקבוצה לא מאמינה. ישוע אומר כאן שצדקה (חיי צדקה) היא תנאי הכרחי לכניסה למלכות השמיים. לעומת זאת, אם חיי צדקה הם הכרחיים כדי להיכנס למלכות, נוצרת סתירה עם קריטריון ה"אמונה בלבד".

מצד אחד, ישוע ושאול טוענים שהישועה היא דרך אמונה בלבד, אך כאן ישוע אומר שהישועה דורשת מעשים. אך נוצרת בעיה מיידית נוספת, בפס' 19 ישוע אומר שחיי צדקה הם לא הכרחיים כדי להיות במלכות. כדי לענות על הקושיה הזו, עלינו קודם לחקור את משמעות הביטוי "להיכנס למלכות". אך כדי להבין זאת, עלינו גם להבין מספר עניינים קשורים ולהבין מספר מקומות מקבילים. ככל שניכנס לפרטים, כך העניינים מסתבכים יותר. אל מי ישוע דיבר? יש הטוענים שהוא דיבר לתלמידים; אחרים טוענים שהוא דיבר לקהל מעורבב שכלל נושעים ובלתי נושעים. שאלה חשובה נוספת היא, "למה ישוע התכוון כשאמר 'מלכות השמים'?" האם ישוע דיבר על המלכות העתידית או שהוא התייחס למציאות נוכחית מסויימת? התשובות שניתן לשאלות האלו תשפענה על משמעות הביטוי "להיכנס למלכות". המסקנות שלנו לגבי מתי ה 19-20 חייבות להיות תואמות למסקנה של הדרשה על ההר במתי ז 13. דבר זה דורש מאיתנו להחליט על המשמעות של שתי הדרכים- הצרה והרחבה. עלינו להסביר איך הניגוד בין ה"חיים" בפרק ז 14 וה"אבדון" בפרק ז 13 מתייחס ל"כניסה למלכות השמיים".

מה לגבי אלו שיגידו "אדוני אדוני" בפרק ז 21, אך שלא ייכנסו למלכות משום שלא עשו את רצון האב? זה נראה ברור לחוקרים רבים שהמשמעות של "להיכנס למלכות" היא אותה המשמעות בז:21 כמו בפרק ה 20. אם האנשים בפרק ז 21 לא יכולים להיכנס כי הם לא עשו את רצון האב, האם זה אומר שהם לא יכנסו בגלל שהם לא חיו את חיי הצדקה שמתוארים לנו בדרשה על ההר, או שלעשות את רצון האב משמעו להאמין בישוע כמו שיוחנן ו 40 אומר לנו? איך זה אפשרי שאלו שעשו ניסים בשמו לא יורשו להיכנס? למעשה ישוע אומר להם "סורו ממני". האם זה מתייחס לניתוק נצחי מאלוהים וכך זה עוזר לנו להבין את ה"אבדון" של אלו שבחרו בדרך הרחבה (ז 13)? מה לגבי מקומות מקבילים במתי כמו הפגישה עם האיש העשיר בפרק יט ושם נמצאים ביטויים כמו: כניסה למלכות, ירושת המלכות, ירושת חיי עולם, אוצר בשמיים, השגת חיי עולם-אשר כולם נראים זהים וקשורים?

עלינו להבין את כל "'הזמנות הכניסה" בברית החדשה יחד אם אנו רוצים לקבוע את מהות הביטוי "להיכנס למלכות", וכדי שיהיה לנו הסבר מספק לסתירה לכאורה שקיימת בין תנאי ה"אמונה בלבד" לבין תנאי המעשים לישועה. מה המשמעות של "הזמנות הכניסה" הללו?

 

רקע תנ"כי

אין בתנ"ך כל התייחסות ל"כניסה למלכות השמיים" (אפשר אולי להגיד שדניאל יא 9). לעומת זאת, הרמזים שכן קיימים, מצביעים על כך שמדובר על כניסתם של אלו שכבר נושעים, והיא תמיד מותנית במעשים. שלושת הדימויים לכניסה למלכות בתנ"ך מתחלקים לשלושה סוגים:

1.כניסה לארץ, 2.כניסה לקודש, 3.וחידוש הברית בשכם.

 

1. כניסה לארץ

מעניין לשים לב שהכניסה לארץ המובטחת הייתה מותנית בציות:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם (דברים ד 1)

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ (דברים ו 18)

לפי הפסוקים הללו ועוד, הכניסה לארץ המובטחת הייתה תלויה בציותו של עם ישראל.

 2. כניסה לקודש

רבים מבינים את התנאים בספר תהלים לכניסה לשערי בית המקדש כרקע להזמנות הכניסה למלכות בברית החדשה1.

1 מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ; 2 הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ (תהלים טו 1-2)

3 מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה וּמִי-יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ; 4 נְקִי כַפַּיִם וּבַר-לֵבָב
אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה (תהלים כד 3-4).

בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ-לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ (תהלים ק 4)

לעלות בהר אדוני (תהלים כד 3), כלומר להיכנס לתחום הקודש, זה "להיכנס להתחברות" עם אלוהים. דוד אומר,

19 פִּתְחוּ-לִי שַׁעֲרֵי-צֶדֶק אָבֹא-בָם אוֹדֶה יָהּ; 20 זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ; (תהלים קיח 19-20).

רק אלו שהם צדיקים מבחינה מוסרית לפני אלוהים נכנסו והביאו קורבנות במקדש. לכן, השערים נקרא "שערי צדקה".
ישעיהו  אומר שבמלכות אלף השנים, אלוהים יפתח את השערים של העיר כך שהעם הצדיק יכנס (ישעיהו כו 2). העם הצדיק הוא השארית הנאמנה, שֹׁמֵר אֱמֻנִים (פס' 2). אלו שנשארו נאמנים יכנסו למעמד גבוה ("דרך השערים", התגלות כב 14), כניסת הכבוד שמורה לאלו שהיו נאמנים עד הסוף, אכן על זה כתב פטרוס כשאמר "וּבְדֶרֶךְ זֹאת  יִפָּתַח לָכֶם לִרְוָחָה הַמָּבוֹא אֶל מַלְכוּת עוֹלָמִים שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (השנייה לפטרוס א 11).
בכל המקרים ההזמנות להיכנס לקודש או לארץ הן הזמנות שמיועדות למאמינים2 (שמות יד 31). מה שזה אומר זה שההזמנות בברית החדשה להיכנס למלכות יכולות להיות מובנות כהזמנות שמיועדות למאמינים המאתגרות אותם לרמה גבוהה יותר של תלמידות ומחויבות. ההבנה הזו מתאשרת על ידי חידוש הברית בשכם.

 

 3. חידוש הברית בשכם

כל שבע שנים עם ישראל השתתף בטקס שבו היה עליו להחליט אם הם ימשיכו לחיות על פי הדרישות של הברית (דברים לא 10-13). אם הם אמרו "כן", עליהם היה להוכיח זאת על ידי ציות. חידוש הברית לא הושיע אותם אלא מטרתו הייתה להעמיק את הקשר שלהם עם אלוהים. התוצאה של הציות שלהם לא הייתה הצדקה לפני אלוהים אלא יחסים עמוקים יותר עם זה שגאל אותם. יחסים עמוקים אלו נקראו "חיים" (דברים ל 15, 19).
מאוחר יותר בדרשה על ההר, ישוע הגדיר את הכניסה למלכות ככניסה דרך "הדרך הצרה" (מתי ז 13-1), והוא מדבר על זה כעל כניסה לחיים, כלומר, חיי שפע עם אלוהים בהווה. להיכנס "לחיים" זה להיכנס לחיי שפע רוחניים, גם בהווה וגם במלכות העתידית כתוצאה מכניסה לחיים המשקפים את המלכות. אי אפשר שהאחד יתקיים ללא השני (מתי יח 8). כשישוע דיבר עם האיש העשיר, ישוע זיהה את הכניסה לחיים כשוות ערך ל"אוצר בשמיים", לירושת המלכות, ולחיי שפע רוחניים בהווה ובעתיד (מתי יט 16, 17, 23).
לסיכום, ההקבלות הללו בתנ"ך עשויות להצביע על כך שהכניסה למלכות היא משהו אותו נושעים צריכים לעשות. אם חידוש הברית בשכם הוא הקבלה תקפה לכניסה למלכות בברית החדשה, זה יכול להתייחס לחידוש ההתחייבות של תלמידו של ישוע. הזמנות הכניסה הללו ("היכנסו למלכות", "היכנסו לחיים", "בקשו את מלכותו" וכו') הן כולן קשורות זו לזו. הביטויים האלה גדושים בהשלכות מעצימות הכוללות 1) כניסה לחיי שפע רוחניים, 2) כניסה לחיי תלמידות, ו3) כניסה מרווחת למלכות העתידית (השנייה לפטרוס א 11) כלומר, גדולה במלכות השמיים.

 

כניסה לקודש וכניסה למלכות (הרחבה)

ההקבלה שמוזכרת לעיל בין הכניסה לקודש בתנ"ך לבין הכניסה למלכות בברית החדשה היא מדהימה וראויה להרחבה. ההזמנה של המשיח להיכנס למלכות, לבקש את המלכות, ולהיכנס לחיים מזכירה את ההזמנות להשתחוויה בקודש. הוא אמר לאישה השומרונית:

אוּלָם תָּבוֹא שָׁעָה, וְעַתָּה הִיא, שֶׁעוֹבְדֵי הָאֵל הָאֲמִתִּיִּים יִשְׁתַּחֲווּ לָאָב בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת, כִּי עוֹבְדֵי אֵל כָּאֵלֶּה מְחַפֵּשׂ לוֹ הָאָב. הָאֱלֹהִים הוּא רוּחַ וְהָעוֹבְדִים אוֹתוֹ צְרִיכִים לְעָבְדוֹ בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת." (יוחנן ד 23-24).

מאחר והמקדש לא קיים יותר, איך מישהו יכול לבטא את הקריאה הזו להשתחוויה תחת הברית החדשה? ההשתחוויה בתנ"ך ובברית החדשה הייתה סגנון חיים שלם שכלל פעולות מסוימות של הלל. זה כלל זבחי הלל, חיי קדושה, תפילה, דרישת אלוהים, ונדיבות כלפי העניים. כשישוע הסביר למה הוא התכוון כשאמר "מלכות השמיים", וקרא לתלמידים נושעים להיכנס אליה (נראה מאוחר יותר שמדובר בנושעים), סדר חדש הוכרז. הם כבר לא היו צריכים ללכת לכהן מתווך או ללכת למקום מיוחד.

התנאים לכניסה למלכות תחת הברית החדשה דומים באופן יוצא מן הכלל לתנאים לכניסה להשתחוויה בקודש תחת ברית סיני. הדמיון הזה גלוי בדרכים רבות.
ראשית, שימו לב שכדי להיכנס לקודש וכדי להיכנס למלכות על הנכנס להיות כבר חלק מעמו של אלוהים. המשתחווים היו צריכים להודות בכך שאלוהים הוא אלוהיהם (תהלים כב 1, 10; סג 1), עליהם היה להכריז את ה"שמע" (דברים ו 4). הם היו צאן מרעיתו (תהלים צה 6-7) והם הכריזו שבחסד הייתה להם גישה לחצרותיו. באופן זהה, ישוע התייחס לתלמידיו כאן צאנו, הקטנים שלו, והוא קרא לתלמידיו להיכנס למלכות (מתי ה 1-2).
בנוסף לכך, המאמינים בתנ"ך שרצו להיכנס לקודש היו צריכים קודם להוכיח את אמונתם על ידי מעשים. תהלים טו 1-5  תנאים לכניסה לקודש: להתהלך בתמימות, לפעול בצדק, לדבר אמת בלב, לא לדבר רעה על הזולת, לא לעשות רע לאחר, דוחה אנשים רעים,לירוא את אלוהים, לכבד אנשים יראי אלוהים,לא להלוות בריבית, לא לקחת שוחד, לא להישבע לשווא.

ישוע גם כן דרש ציות בדרשה על ההר כתנאי לכניסה למלכות (מתי ז 21).
אלו שרצו להיכנס לקודש תחת ברית סיני היו צריכים להתאפיין על ידי ענוה (דברי הימים א כט 14), והתמסרות לאדון (תהלים סג 2; סח 8-20), ונדיבות רוח (ויקרא ז 7-5; תהלים מב 1-4; סג 1-8). הכניסה למלכות, לפי ישוע גם כן דרשה ענוה (מתי יח 3) ודרישת המלכות (מתי ו 33; לוקס יב 31). זה ברור שעליהם היה להתנהג בצורה מוסרית, כך שהמוסר שלהם יתעלה על המוסר של הצדוקים והפרושים אם הם רצו להיכנס לקודש. באותה מידה, המאמינים במשיח חייבים להיות מוסריים יותר מהם אם הם רוצים מעמד גבוה במלכות.
המשתחווים בתנ"ך נכנסו לקודש עקב הרבה סיבות. קודם כל הם רצו לקבל ברכה מאלוהים (במדבר ו 22-27). ישוע הבטיח ירושה למאמינים שבחרו להיכנס למלכות, והוא הבטיח "חיים" לאלו שיבחרו בדרך הצרה (מתי ז 13-14).
אין ספק, המשתחווים נכנסו לקודש כדי להתפלל (מלכים א' ח 22-61). בדרשה על ההר ישוע הדגיש את החשיבות שבתפילה לאלו שנכנסים למלכות (מתי ו 5-15).

המאמינים בתנ"ך נכנסו לקודש כדי לראות את אלוהים. בתהלים המחבר אומר:
כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ; (תהלים סג 3). במקום אחר הוא הכריז שהתשוקה של חייו היא לחזות באלוהים:אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת-יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה כָּל-יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (תהלים כז 4). ישוע הדגיש זאת גם "בהזמנות הכניסה" שלו. הוא אמר לנקדימון שאם הוא לא יוולד מלמעלה הוא לא יראה את המלכות ובדרשה על ההר הוא אמר לתלמידיו שאלו שטהורים בלב הם יראו את אלוהים (מתי ה 8).

לסיום, מטרה עיקרית שהייתה לכניסה לקודש בתנ"ך היא לחדש את הברית. אחרי שמיעת ההוראות מהכהנים, הם חידשו את הברית (שמות כד 3, 7). דוד אמר: הִנֵּה-בָאתִי …….רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי (תהלים מ 7-8). ישוע גם כן קרא לתלמידים המאמינים שלו לחדש ולחזק את ההתחייבויות שלהם כשאמר להם, בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם, והִכָּנְסוּ דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַצַּר. בדומה לכך הוא אתגר אותם באומרו קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם (מתי יא 29). הקריאה לחידוש ההתחייבות או הברית מופיעה בלוקס ט 62 ושם הוא אמר: מִי שֶׁשָּׂם אֶת יָדוֹ עַל הַמַּחֲרֵשָׁה וּמַבִּיט אֲחוֹרַנִּית לֹא יִכְשַׁר לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים.". משפטים דומים לאלו מופיעים בהרבה מקומות בברית החדשה (מתי ה 20; ז 21; יח 3; יט 23, 24; כג 13; מרקוס ט 47; י 15, 25; לוקס יח 17, 24, 25). הם מראים שהזמנות הכניסה למלכות בברית החדשה ככל הנראה הזכירו לשומעים את התנאים בתנ"ך לכניסה לקודש.

המשכן בתנ"ך היה מקום קודש שהיווה צל למלכות העתידית. למרות שמלכות אלף השנים לא הייתה מציאותית במדבר; דרך ההשתחוויה במשכן, המשתחווים היו יכולים להתנסות עם היבטים מסוימים של המלכות. ההקבלות בין תנאי הכניסה לקודש והמלכות הן חזקות, ולכן, מצביעות על כך שהכניסה למלכות היא בעצם כניסה אל תוך סגנון חיים שמהלל את אלוהים, דרך חיים מלכותית (חיים שמשקפים את המלכות), לא מדובר על כניסה לישועה פרטית מניתוק נצחי. רק אלו שכבר נושעו היו יכולים להיכנס לקודש, והם עשו זאת דרך חיי צדקה ומוסר.

 

מלכות האלוהים

מהי המלכות? לפני שנוכל לדעת מהי המשמעות של "להיכנס למלכות", עלינו קודם לדעת מהי המלכות.
המשמעות של הביטוי "מלכות אלוהים" היא שונה בהקשרים שונים. במקומות מסוימים המלכות מתייחסת לשיקום המלכות לעם ישראל המנובא בתנ"ך (מעשי השליחים א 6), אך במקומות אחרים המלכות מתוארת כ"קרובה" או "בקרבכם". לפעמים מלכות השמיים מתייחסת לגבורה של אלוהים. לדוגמה, ישוע אומר, אַךְ אִם עַל-יְדֵי רוּחַ אֱלֹהִים אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים, כִּי אָז הִגִּיעָה אֲלֵיכֶם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים (מתי יב 28). במקומות אחרים מלכות האלוהים היא דרך חיי צדקה ("הדרך הצרה"), ובמקומות אחרים מדובר על משהו שניתן לחוות בחיים כאן ועכשיו, כִּי מַלְכוּת אֱלֹהִים אֵינָהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֶלָּא צֶדֶק וְשָׁלוֹם וְשִׂמְחָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ (רומים יד 17).

נציע כעת פרשנות כללית לביטוי "מלכות האלוהים":
מלכות האלוהים היא ההקמה העתידית של השלטון של אלוהים על העולם שמתחיל במלכות אלף השנים וממשיך אל תוך השמיים והארץ החדשים. כפי שזה עולה מן הכתובים, מלכות האלוהים כוללת יותר מהיבט הישועה מהניתוק הנצחי, או אפילו שיקום המלכות לעם ישראל. מדובר על מלוכת המשיח עם משרתיו אל תוך הנצח. מדובר על כניסה לחיים חדשים, חיי תלמידות, ולא תמיד הזמנה לישועה או לחיי נצח. מלכות האלוהים היא סגנון חיים, כוח או גבורת אלוהים, השפעה חיובית שמחלחלת בעולם, ושמיים וארץ חדשים.

מקומות שמגדירים את מלכות האלוהים בדרכים שונות הן למעשה היבטים או תחומים שונים של אותה מלכות האלוהים. כדי להבין על איזה היבט מדובר בכל קטע, עלינו לבחון את ההקשר. מלכות האלוהים עדיין לא הגיעה. ישוע עדיין לא יושב על כס מלכותו היום. אך אין סיבה להכחיש שאנו יכולים לחוות היבטים מסוימים של המלכות העתידית כיום. מחבר האיגרת אל העברים דיבר על קוראיו כאלו שטעמו מ"כוחות העולם הבא" (אל העברים ו 5). זה ברור שמאמינים כיום יכולים לטעום מאיך שהכל יהיה כאשר ישוע יחזור. לא נובע מכך כלל ש"העולם הבא" התחיל בחייו של המשיח. כאשר "הזמנות הכניסה" מדברות על כניסה למלכות בהווה, אנו מבינים שמדובר על כניסה בהווה אל תוך ישועה או אל סגנון חיים המשקף את המלכות. אנו יכולים להיכנס אל דרך חיים כזו (במידה מסוימת) היום!

אם היינו מסתכלים רק על מעשי השליחים א 6, היינו מוצדקים להסיק שמלכות האלוהים כוללת רק את שיקום המלכות של עם ישראל. אך מדובר רק על היבט אחד של בשורת המלכות. מלכות האלוהים עליה ניבאו בתנ"ך הייתה יותר מהמלכות שהוצעה לעם ישראל, דהיינו, מלכות דוד. ההיבט הזה של המלכות הוצע לישראל, אך הם דחו אותו, ולכן ההיבט הזה נדחה לעתיד. ההיבט הזה ישוקם כשישוע יחזור.
לעומת זאת, היבט אחרים כן פעילים כיום. כשישוע הכריז את בשורת המלכות (לוקס ד 43; ח 1; מעשי השליחים כח 31), הכי טוב להניח, אחרת ההקשר המידי אומר אחרת, שמדובר על משהו רחב יותר משיקום המלכות לעם ישראל (לוקס ט 60, 62; מעשי השליחים א 3; ח 12; אל העברים א 8).

היבט גדול ממלכות השמיים שמנובא בתנ"ך הוא שפיכת רוח הקודש בדרך חדשה וייחודית. יואל הכריז שהמלכות תהיה זמן של שפיכת רוח הקודש על כל בשר (יואל ג 1). פטרוס אמר שההיבט הזה של המלכות התקיים (באופן חלקי) במעשי השליחים ב. אלוהים הבטיח דרך יחזקאל שבמלכות אלף השנים הוא ייתן את רוחו ויביא אותם לידי ציות (יחזקאל לו 27). אמנם דבר זה יתגשם במלואו דרך עם ישראל בעתיד, ישוע היה ברור שהבטחת שכינת הרוח, שהיא מאפיין נוסף של מלכות השמיים, היא כבר זמינה בתקופה שלנו לכל מי שמאמין (יוחנן יד 17). לפי ספר מעשי השליחים, מלכות האלוהים עוד לא הגיעה. אחרי ארבעים יום שישוע התהלך עם תלמידיו לאחר תקומתו ולימד אותם אודות המלכות, השליחים שאלו אותו, אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם בַּזְּמַן הַזֶּה תָּשִׁיב אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל? ישוע ענה להם לֹא לָכֶם לָדַעַת עִתִּים וּזְמַנִּים שֶׁקָּבַע הָאָב בְּסַמְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ. (מעשי השליחים א 6-7). ואז בפרק ג פטרוס הציע שוב את המלכות לישראל כשאמר לָכֵן הִתְחָרְטוּ וְשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם לְמַעַן יָבוֹאוּ יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי וְהוּא יִשְׁלַח אֶת אֲשֶׁר יֻעַד לָכֶם מִקֶּדֶם, אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (מעשי השליחים ג 19-20).

היה תנאי שהיה אמור להתגשם, עם ישראל היה צריך לחזור בתשובה. פטרוס בעצם הזכיר את הלימוד של ישוע שנתן תנאי זהה, חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם (מתי ד 17). המילה "קרבה" לא אומרת "כאן". אלא היא הייתה קרובה במובן של תלות. כלומר, אם עם ישראל היה חוזר בתשובה והיה מקבל את ישוע כמשיח, המלכות שהייתה "קרבה" הייתה הופכת ל"כאן". מאחר והמלכות לא תגיע עד שעם ישראל יחזור בתשובה ומאחר ועם ישראל עוד לא חזר בתשובה, המלכות עוד לא הגיעה. יום אחד עם ישראל יחזור בתשובה ויכיר בישוע כמשיחו ואז המלכות תיווסד (רומים יא 25-28). בינתיים, המלכות נלקחה מהדור הסורר (מתי כא 43). והיא תינתן בעתיד לגוי אחר (שארית עם ישראל שתחזור בתשובה באחרית הימים) והוא יפיק את פריה.
מחקר של כל המקומות בברית החדשה המזכירים את המלכות מגלה שבעה היבטים לאותה מלכות אלוהים:
1) כוח\גבורת אלוהים (מתי יב 28; יג 11; לוקס י 9, 11; יא 20)

2) השפעה חיובית שמחלחלת בעולם (מתי יא 12; יג 24, 31, 33, 38, 47; מרקוס ד 11, 26-29; לוקס יג 18, 20; קולוסים ד 11)

3) המלכות המשיחית המנובאת בתנ"ך (מתי ג 2; ד 17; ה 19; ז 21; ח 11, 12; י 7; יג 41; טז 28; יח 1, כ 1, 21; כא 43; כב 2; כה 1, 34; כו 29; מרקוס א 15; ג 24; ט 1; יא 10; יד 25; טו 43; לוקס א 33; ד 43; ח 1; יא 2, 17, 18; יג 28, 29; יד 15; יט 11, 12, 15; כא 31; כב 18, 29, 30; כג 42, 51; יוחנן יח 36; מעשי השליחים א 6; יט 8(?); כ 25; כח 23 (?); הראשונה לקורינתים ו 9, 10(?); טו 24; אפסים ה 5; השנייה לתסלוניקים א 5; השנייה לטימותיאוס ד 1; אל העברים יב 28; יעקב ב 5; התגלות יא 15; יב 10)

4) חיים בדרך המלכות או התנסות עם חיי המלכות (ההליכה אחרי ישוע והכניסה למלכות הן אותו הדבר. בלוקס ט 57-62 [מתי ח 18-22] שלושה אנשים רוצים להצטרף להיות תלמידיו של ישוע. כשישוע אומר לאחרון שהוא לא מתאים למלכות האלוהים, משתמע משם שלהיות תלמיד
של ישוע ולהיכנס למלכות הן דרכים שונות לדבר על אותו הדבר.ראו עוד: מתי ה 3, 10, 20; ו 33; יא 11; יג 44, 45, 52; טז 19; יט 12, 14, 23; כא 31; כג 13; מרקוס ט 47; י 14, 15, 23, 24, 25; יב 34; לוקס ו 20; ז 28; ט 2, 11; יב 31, 32; טז 16; יז 20, 21; יח 16, 17; יח  24 25, 29?; יוחנן ג 3, 5; מעשי השליחים יד 22; כח 23; הראשונה לקורינתים ד 20; הראשונה לתסלוניקים ב 12; התגלות א 9)

5) שמיים וארץ חדשים (הראשונה לקורינתים טו 50; הראשונה לקורינתים ו 10; גלטים ה 20; השנייה לטימותיאוס ד 18; הראשונה לפטרוס א 11)

6) המשתה המשיחי (המשתה המשיחי הוא מטפורה לזמן של חגיגה, שמחה ועושר בתחילת מלכות אלף השנים- ישעיהו כה 6; מתי ח 10-13; מרקוס יד 25; לוקס יג 22-30; יד 16-24; כב 29-30)
7) ישועה פרטית מניתוק נצחי מאלוהים (יוחנן ג 5; מתי יג 19, 24, 47; מרקוס ט 47; קולוסים א 13)

הנה דיאגרמה שמציגה את העקרון הזה:

בדיאגרמה הזו החיצים בשוליים מצביעים על כך שכל ההיבטים של מלכות האלוהים קשורים זה בזה וזורמים אחד אל השני. מלכות האלוהים נמצאת במרכז, השלטון הריבוני של אלוהים על הכל. הבריאה שלו היא המוקד. מהמלכות הזו כל מיני היבטים שונים נוצרים. זוהי "בשורת המלכות" (מתי ט 35). הביטוי הזה מכיל את כל שבעת ההיבטים של מלכות השמיים.

אז מהי המשמעות של הזמנות הכניסה למלכות? כשישוע מזמין את התלמידים המאמינים שלו להיכנס למלכות השמיים, הוא לא מזמין אותם לקבל את הבשורה ולהיוושע. הם כבר נושעים. אלא שההזמנה הזו להיכנס למלכות כוללת קריאה להיכנס להתנסות מועשרת עם החיים; להיכנס לחיים בדרך המלכות (תלמידות) על ידי חיפוש דרך חיים המשקפים את המלכות; מה שיוביל למעמד גבוה במלכות העתידית.  עתה נתמקד בשני ההיבטים הראשונים של המלכות, לאחר מכן נדבר על המשמעות השלישית, כולל הסבר מורחב למתי ה 20.

 

כניסה אל תוך חיי שפע רוחניים

כשישוע דיבר עם האיש העשיר, ישוע השווה בין "כניסה למלכות" עם הביטוי "להיכנס לחיים" (מתי יט 17, 23). המילה "להיכנס" (eiserchomai) משמעותה "להיכנס אל תוך מרחב" (BDAG, 293.) ובמצב כזה זה עשוי להצביע על כניסה פיזית אל תוך המלכות. לעומת זאת, מילה זו יכולה להיות גם בעלת משמעות של "להתנסות עם\לחוות" (שם) או "להיכנס אל תוך אירוע או מצב, להיכנס כדי ליהנות ממשהו". לדוגמה, הפסוק:מוּטָב לְךָ לָבוֹא לַחַיִּים גִּדֵּם (מרקוס ט 43), מובן הכי טוב כ"לחוות את החיים כגדם" או כשישוע אומר הִתְפַּלְּלוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּבוֹאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן, הוא מתכוון ל"התפללו שלא תחוו ניסיון" (מתי כו 41). כשישוע אומר לתלמידיו:אֲחֵרִים עָמְלוּ וְאַתֶּם הִגַּעְתֶּם אֶל פְּרִי עֲמָלָם.(יוחנן ד 38), הוא מתכוון לכך שהתלמידים יכנסו לפעולה של עמילה.

כניסה למלכות בהווה מערבת כניסה להיבט של המלכות העתידית שזמין דרך הברית החדשה; חיים חדשים, חיים שפע רוחניים מול אלוהים, דרך רוח הקודש.
המשפט המבלבל של ישוע במתי יח 8 מתחיל להתבהר אם אנחנו מבינים את המילה "לבוא" בדרך הזו:

אִם יָדְךָ אוֹ רַגְלְךָ תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ. מוּטָב לְךָ לָבוֹא לַחַיִּים גִּדֵּם אוֹ קִטֵּעַ מֵהֱיוֹתְךָ מֻשְׁלָךְ לְאֵשׁ עוֹלָם. ישוע דיבר אל התלמידים שלו כאשר אמר את זה: אוֹתָהּ שָׁעָה נִגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל יֵשׁוּעַ (פס' 1). מאחר ואף אחד לא ייכנס לחיי עולם עם יד מקוצצת, התרגום הנכון של המשפט הזה הוא כזה:
מוטב לך לבוא לחווית החיים (האמתיים) [להיכנס למלכות] גדם או קטע מאשר להישלך לגיהינום (ראו המאמר "להיות מושלך לגיהנום-למה ישוע התכוון?" שמראה שלא מדובר על אגם האש אלא על הערכה שלילית במשפט כס המשיח). התלמידים בעצם נקראים לחיות בדרך שמשקפת את המלכות על ידי חיי תלמידות. אחרי הכל, מלכות האלוהים היא חוויה (רומים יד 17).

הרעיון שהכניסה למלכות היא לא רק כניסה לתאוקרטיה (כניסה פיזית למלכות של אלוהים), אלא כניסה להתנסות עם חיי שפע רוחניים, נמצא בהרבה מקומות בברית החדשה. בשיחה עם המושל העשיר, ישוע משווה את ה"אוצר בשמיים" (מתי יט 21) עם גמול המלוכה איתו במלכות העתידית (מתי יט 28).
מאחר ומעשים כן מעורבים בתור התנאי ל"חיים" בקטעים האלה במתי, לא אמורה להיות התנגדות לקבל את המשמעות האחרונה למושג הזה. כשמאמין שכבר יש לו חיי עולם במובן הישועה מתבקש להיכנס ל"חיים" (מתי ז 14; יח 9; יט 29) על בסיס מעשים, איזו התנגדות יכולה להיות להבנה שמדובר בכניסה אל תוך התנסות עשירה ומלאה יותר של חיים עם אלוהים בהווה, התנסות שמביאה להגדלת איכות חיי העולם בעתיד?

 

כניסה לחיים שמשקפים את המלכות

רעיון שמתקשר לכניסה לחיים, כפי שצוין לעיל, הוא עיקרון הכניסה לחיי המלכות- חיים המשקפים את מלכות האלוהים, הכוונה לחיי תלמידות, חיים על פי הדרשה על ההר.
כפי שראינו קודם, הכניסה למלכות בברית החדשה מזכירה את הקריאות להשתחוות לאלוהים בתנ"ך. ההזמנות הללו בתנ"ך להיכנס לקודש ולחדש את הברית עם אלוהים משתקפות בהזמנה של ישוע לתלמידים המאמינים שלו להיכנס אל מלכות האלוהים בברית החדשה. "חיים", "חיים בדרך המלכות"', וחיים מועשרים במלכות העתידית הם מושגים קשורים ומחוברים. האחד לא יכול להתקיים ללא האחר. אם מישהו בבשורות נקרא תלמיד זה אומר שהוא נקרא להיות מאמין מסור לחלוטין. אבל זה ברור שלא כל מי שהלך אחרי ישוע היה יכול להיחשב תלמיד במלוא מובן המילה אליה ישוע התכוון. תלמידים חדשים היו צריכים להיות מאותגרים בכל פעם מחדש כדי להניע אותם לרמה גבוהה יותר של מסירות (מתי ח 18-23).
הקריאה להיכנס למלכות במובן של כניסה לאורח חיים שמשקפים את המלכות, באה לידי ביטוי בשלוש דרכים בבשורות.

  • קריאה להתמסרות מוחלטת לחיי תלמידות.
  • קריאה לדרוש את דרך החיים שמשקפת את המלכות.
  • קריאה להיכנס דרך הפתח הצר והדרך הצרה.

להיכנס למלכות ולהיכנס לתלמידות

הטבלה בעמוד הבא מראה את הדמיון בין הכניסה למלכות לכניסה לתלמידות.
הדרישות של ישוע לכל אלו שרוצים להיכנס למלכות ולכל אלו שרוצים להפוך להיות תלמידים הן למעשה זהות. הליכה אחרי ישוע וכניסה למלכות מזוהים כאותו הדבר. בלוקס ט 57-62 [מתי ח 18-22] שלושה אנשים רוצים להצטרף להיות תלמידיו של ישוע. כשישוע אומר לאחרון שהוא לא מתאים למלכות האלוהים, משתמע משם שלהיות תלמיד של ישוע ולהיכנס למלכות הן דרכים שונות לדבר על אותו הדבר. אם מעשים דרושים כדי "להיכנס למלכות" ואותם המעשים נדרשים כדי להיות תלמיד, אז הכניסה למלכות היא בעצם הכניסה לתלמידות.

במובן הזה, הכניסה למלכות היא כניסה לשליטת המלכות בחיי המאמין, דבר שמוביל למלוכה בעתיד, אלו הם חיים שיובילו ל"ישועת הנפש", כלומר, ישועת הערך של החיים מאיבוד יעילותם דבר שיוביל לאיבוד הגשמת היעד הסופי של האדם- להיות שותף לישוע במלוכה (אל העברים ג:14).
מדובר בהחלטה רצינית העומדת בפני כל מאמין. לזה התכוון שאול כשאמר, וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב (רומים יב 1).כפי שישוע עשה במשל הדרך הצרה (מתי ז 13-14), שאול מאתגר מאמינים להיכנס להיות תחת סמכותו של אלוהים בחייהם היומיומיים.
להיכנס למלכות במתי ה:20 משמעותו לחיות לפי קנה המידה שלה. להיכנס אל דרך החיים של המלכות העתידית בהווה דרך כניעה לאדנותו של ישוע, דבר שיוביל לגדולה במלכות העתידית שתבוא לידי ביטוי בשותפות למלוכה של ישוע על כל הבריאה.

 

לדרוש את דרך החיים שמשקפים את המלכות

במתי ו 33, ישוע הפציר בתלמידיו הנושעים לבקש את המלכות. זוהי דרך נוספת לקרוא להם להתמסרות מוחלטת, לחיי תלמידות, לחיי המלכות. כשישוע אומר בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, ככל הנראה, כפי שחוקרים רבים הציעו, הביטוי "ואת צדקתו" מסביר את המילים הקודמות; "את מלכותו".3
ישוע מסביר מה זה אומר לבקש את מלכות האלוהים כשהוא אומר לתלמידים שהם צריכים להיות מוכנים למכור את כל רכושם (לוקס יח 24) אם הם רוצים "להיכנס למלכות". במילים אחרות, על המאמינים לבקש את מלכות האלוהים, שהיא צדקתו. דבר זה מגדיר את המלכות בקטע הזה כדרך חיים. במקום אחר ישוע מלמד שזה כולל סליחה לאחרים (מתי יח 22-35) ומוכנות לשובו (כה 1).

 

להיכנס בדרך הצרה

עוד ראיה לכך שהכניסה למלכות בדרשה על ההר לא מתייחסת לכניסה אל תוך ישועה מניתוק נצחי מופיעה בקטע המפורסם אודות הדרך הצרה.
13 "הִכָּנְסוּ דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַצַּר, כִּי רָחָב הַפֶּתַח וּמְרֻוַּחַת הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן וְרַבִּים הַהוֹלְכִים בָּהּ.
14 אַךְ צַר הַפֶּתַח וְצָרָה הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַחַיִּים וּמְעַטִּים הַמּוֹצְאִים אוֹתָהּ." (מתי ז 13-14)

נרחיב מאוחר יותר על הקטע הזה, אך זה גלוי ש"הדרך הצרה" מקבילה ל"להיכנס למלכות". עלינו להיכנס אל הפתח והדרך בהווה, כדי שהם יובילו אותנו אל שביל של כניסה שופעת למלכות העתידית. זה ברור שבהקשר של הדרשה על ההר, הדרך היא לא ישוע עצמו. אלא, הדרך מתייחסת לדרך חיים, סגנון חיים שישוע הרחיב עליו בכל הפרקים הקודמים. המילים "חיים" ו"אבדון" לא מייצגות כאן מלכות שמיים לעומת אגם האש, אלא הן מייצגות הרס רוחני בחיים האלה ובחיים הבאים, בניגוד להתנסות עם איכות חיים אמתיים, עם הברכות שפותחות את הדרשה על ההר.

 

אתם אינכם נכנסים לתוכה

אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי סוֹגְרִים אַתֶּם אֶת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם; הֵן אַתֶּם אֵינְכֶם נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְגַם לַבָּאִים אֵינְכֶם מַנִּיחִים לְהִכָּנֵס (מתי כג 13)

רבים מבינים שישוע אומר כאן שהפרושים מונעים את הלידה החדשה של אלו שמנסים להיוושע. הבנה זו מניחה ש"להיכנס" משמעו להיכנס אלי ישועה מגיהינום. אך כפי שראינו עד כה, ביטויים כמו "להיכנס למלכות" אינם בהכרח מדברים על ישועה או על כניסה למלכות העתידית. במקום זאת, ביטוי זה עשוי להתייחס לכניסה אל תוך מעמד גבוה במלכות העתידית דרך כניסה לדרך חיים המשקפים את המלכות. רבים מאלו שהאמינו במשיח חיפשו את הכניסה לדרך חיים כזו. הפרושים, לעומת זאת, הפריעו להם בדרישה לשים לשים יַיִן חָדָשׁ בְּנֹאדוֹת יְשָׁנִים, מה שהביא להרס של שניהם. (מרקוס ב 22).

לאן הפרושים לא נכנסים? ולאן הם מפריעים לאחרים להיכנס? הפרושים לא נכנסים לסגנון החיים המשקפים את המלכות, הם מעדיפים חיצוניות ומסורת במקום. ואף עקב השפעתם השלילית, הם מונעים מאחרים להיכנס אל תוך סגנון החיים עליו ישוע דיבר, סגנון חיים שמוביל לאוצר בשמיים.

ישוע אומר לתלמידים שלו להימנע מהצביעות של הפרושים. הוא אומר להם, עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ, אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ, כִּי אוֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עוֹשִׂים. (מתי כג 3). בעוד זה נכון שהפרושים מעקבים את ישועתם של רבים, הפרק הזה לא מדבר על ישועה פרטית מניתוק נצחי, אלא, על המכשולים שעומדים בפני אלה שרוצים לחיות בדרך חיים המשקפים את מלכות האלוהים. הנושא הוא התקדשות, לא ישועה, עשייה ולא אמונה. ישוע אומר, הֵם קוֹשְׁרִים מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים וּמַעֲמִיסִים אוֹתָם עַל שִׁכְמֵי הָאֲנָשִׁים, אַךְ אֵינָם רוֹצִים לְהָנִיעַ אוֹתָם אַף בְּאֶצְבָּעָם (מתי כג 4). הוא אומר, כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ (פס' 3).

אחרי שישוע הציג את צביעותם במתי כג 1-10, ישוע אומר, הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה מְשָׁרֶתְכֶם (מתי כג 11). כמו במתי ה 19-20 ומתי יח 1-4, ישוע חוזר לנושא של גדולה במלכות העתידית.
בניגוד לפרושים שמחפשים גדולה בהווה בכך שהם מושכים תשומת לב לצדקה החיצונית שלהם, התלמידים של ישוע יכולים להיות גדולים במלכות העתידית על ידי השפלה עצמית, ענווה ושירות בלבד: הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם. (מתי כג 12).

 

כניסה לישועה

הקטע המרכזי שמדבר על הכניסה למלכות הוא בשיחה בין ישוע לנקדימון.
הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר אֵלָיו: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אָדָם מִלְמַעְלָה, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים."4 שָׁאַל נַקְדִּימוֹן: "אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְהִוָּלֵד בִּהְיוֹתוֹ זָקֵן? הַאִם הוּא יָכוֹל לְהִכָּנֵס שֵׁנִית לְרֶחֶם אִמּוֹ וּלְהִוָּלֵד?" 5 הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִן הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים. (יוחנן ג 3-5).
ההיבט הזה של המלכות העתידית, לידה רוחנית, הינו זמין כעת בזכות כריתת הברית החדשה ושפיכת רוח הקודש.

 

סיכום

ראינו עד עכשיו את הרקע התנ"כי ל"הזמנות הכניסה" אל המלכות. דיברנו על הכניסה לארץ, הכניסה לקודש, וחידוש הברית בשכם. בכל מקרה ספציפי, קהל היעד המוזמן הוא קהל מאמין. דבר זה בונה מסגרת או רקע פרשני מסוים לעיקרון אותו אנו מנסים להעביר: שהזמנות הכניסה בבשורות, מיועדות למאמינים גם כן. דבר זה מקבל ביסוס מהארמזים שבהקשר של הזמנות הכניסה לאורך הבשורות. בשורת המלכות היא מושג רחב. מלכות האלוהים היא השלטון הריבוני של אלוהים על בריאתו, אך יש לה שבעה היבטים: שיקום כס מלכות דוד, המשתה המשיחי, גבורת אלוהים, שמיים וארץ חדשים, התנסות עם התלמידות והחיים המשקפים את המלכות, לידה חדשה, והשפעה מחלחלת בעולם. כדי להבין על איזה היבט מדובר בכל קטע, עלינו לראות מהו ההקשר. הכניסה למלכות מדגישה את הכניסה לתלמידות או לדרך חיים המשקפים את המלכות. משמע להתחיל לחוות את חיי המלכות. העניין הוא שמדובר על התקדשות, לא על ישועה. במספר מקרים לעיל, קישרנו את הכניסה למלכות לגדולה בשמיים. העניין הזה דורש הרחבה, ועל זה נרחיב כעת.

 

להיכנס למלכות ומשל שני הבנים (מתי כא 28-32)

במשל הזה ישוע מדבר אל ראשי הכהנים שלא "באו למלכות האלוהים"  ובזו לאלו שכן. במשל, שני בנים התבקשו על ידי אביהם לעבוד בכרם. אחד אמר לאביו שהוא לא יעבוד, אך מאוחר יותר התחרט על כך וכן ציית לאביו. השני אמר שהוא יעבוד, אך לא קיים את הבטחתו. ישוע שואל, מִי מִשְּׁנֵיהֶם עָשָׂה אֶת רְצוֹן הָאָב? כמובן, זה היה זה שציית לאב. החוטאים נכנסים למלכות משום שהם האמינו שיוחנן בָּא בְּדֶרֶךְ צְדָקָה, הם האמינו לו. הם האמינו לאזהרה שלו שהעם עמד לפני אסון לאומי, ואם הם לא היו חוזרים בתשובה ומאמצים את דֶרֶךְ הצְדָקָה (דרך חיים מלכותית), זעם אלוהים היה נשפך על עם ישראל. לא כתוב שהם "האמינו במשיח לשם ישועה". אלא, הם האמינו במסר שלו שהיה מסר של "דרך צדקה". מהו המסר של יוחנן, בעוד שרבים טוענים שזה היה מסר של ישועה מהרשעה נצחית, ניתן להסכים עם חוקרים רבים, שהביטוי הזה מתייחס לחיים על פי רצונו של אלוהים, דרך חיים מלכותית עליה מדברים התורה והנביאים (משלי ח 20; יב 28; טז 31; השנייה לפטרוס ב 21). אם הביאה למלכות השמיים בקטע הזה מתייחסת לישועה, זה אומר שהישועה תלויה בשינוי ההתנהגות או שינוי דרך החיים ולא באמונה בישוע בלבד. מדובר כאן על חזרה בתשובה ואימוץ דרך חיים מלכותית, כלומר, דרך הצדקה. הביאה למלכות כאן מתייחסת לביאה ל"חיים", לדרך הצדקה. החוטאים עשו זאת, ואילו הכהנים לא. לכן, החזרה בתשובה של המוכסים והזונות היא או 1) חזרה בתשובה של קבוצת תלמידיו המאמינים או 2) חזרה בתשובה שמובנת בתור שלב המכין אותם לאמונת הישועה, כשהם יאמינו בישוע כמו התלמידים של יוחנן במעשי השליחים יט 1-5.

ההבנה הזו של המשל מתאשרת על ידי מתי כא 29. הבן הראשון הִתְחָרֵט וְהָלַךְ. במילים אחרות, הוא התחרט על החלטתו הראשונה והלך לעשות את מה שהאב ציווה אותו. לכן, עשיית רצון האב בהקשר של משל "שני הבנים" משמעותה עבודה בכרם שלו. "רצון האב" משמעו ציות למצוותיו.

כניסה אל הגדולה

ראינו לעיל שהביטוי "להיכנס למלכות" הוא רחב. הוא כולל שלושה עקרונות: 1) כניסה אל הישועה, 2) הזמנה לחיי תלמידות, 3) קריאה למעמד גבוה במלכות.
כעת נדבר על היבט המלכות לו קראנו "דרך חיים המשקפים את המלכות". הביטוי "להיכנס למלכות" משומש במובן של כניסה לתלמידות או התמסרות מלאה לישוע, דבר שיוביל לגדולה או מעמד גבוה, במלכות האלוהים עלי אדמות. יוחנן התייחס לזה ככניסה "דרך השערים" (התגלות כב 14). אנו נראה שההבנה הזו היא המפתח לפתרון הסתירה לכאורה שקיימת בין מתי ה 19 למתי ה 20, סתירה עליה נדבר מאוחר יותר. הבנה זו גם תפתור את הסתירה בין מתי לתאולוגיה של שאול לגבי הישועה על ידי אמונה בלבד.
לעומת זאת, לפני שנגיע לנקודה הזו, עלינו להבין קודם נושא חשוב. מי הוא קהל היעד בדרשה על ההר? התלמידים המאמינים של ישוע (מתי ה 1-2), או קהל מעורבב המכיל מאמינים ולא מאמינים? עניין זה מאוד חשוב משום שאם קהל היעד של הדרשה הוא מאמינים בלבד, אז ישוע בבירור מלמד את התלמידים איך עליהם להתנהג, כדי להיכנס למלכות.

 

קהל היעד של הדרשה על ההר

בעוד שיש הטוענים בהתבסס על מתי ז 28 שהדרשה על ההר הייתה מיועדת לקבוצה מעורבבת של מאמינים ולא מאמינים, מתי כותב באופן ספציפי שהדרשה על ההר הייתה מיועדת למאמינים, לתלמידיו.

1 כִּרְאוֹתוֹ אֶת הֲמוֹן הָעָם עָלָה בְּמַעֲלֵה הָהָר וְיָשַׁב, וְתַלְמִידָיו נִגְּשׁוּ אֵלָיו. 2 פָּתַח פִּיו וְלִמֵּד אוֹתָם בְּאָמְרוֹ (מתי ה 1-2)

נכון, בסוף הדרשה ההמון השתומם על תורתו (מתי ז 28). זה מראה שהקהל הקשיב לישוע. אך יש שלוש סיבות לדחות את הטענה שההמון הוא חלק מקהל היעד של הדרשה.
ראשית, ההמון הקשיב לדרשה (ד 25-ה 1), אך ישוע דיבר אל תלמידיו במפורש (מתי ה 1-2).
שנית, ישוע לא התנגד ללמד את תלמידיו בנוכחותו של קהל (מתי כג 1; כא 45)
שלישית, הדרשה על ההר לא מדברת על הבשורה, אלא על צעדים פרקטיים לחיי תלמידות.

בנוסף לכך, יש נטייה לראות ב"המון" בבשורות כקבוצה של אנשים לא מאמינים או חסרי כל קשר למשיח. לעומת זאת, הבשורות מציירות תמונה שונה לחלוטין. לעתים קרובות ההמון הוא בעצם קבוצה של תלמידים שהאמינו בו. הם היו חלק מקבוצה גדולה יותר של תלמידים מהם ישוע בחר 12. לגבי ההמון שישב סביבו, ישוע אומר שהם אחיו ואמם (מרקוס ג 32-35[המילה "המון" במרקוס ג 32-35 היא ochlos, כמו במתי ה 1-2). ניתן גם לראות שקהל היעד בדרשה על ההר היה מאמין מהדרך בה ישוע מתאר אותם. הוא אומר להם למשל שכשהם ירדפו, יהיה להם שכר בשמיים (ה 12). הוא קורא להם "מלח הארץ", ו"אור העולם" (ה 13-14). הוא אומר שהם מבורכים כשהם ירדפו על שמו (פס' 11). לא מדובר על בשורה שמועברת לקבוצה שיש בה ערבוב של נושעים ולא נושעים. ישוע מדבר על שכרם בשמיים.

האם אפשר לתת לאנשים לא נושעים הוראות לגבי תפילה, שכר, צום, צדקה (ו 16-18), ואז להגיד להם שאלו הם התנאים לישועה? אלו שישוע מדבר אליהם מקריבים קורבנות (פס' 24), נותנים לעניים (ו 3), מכוונים להתפלל "אבינו שבשמיים" (ו 9) וישוע מתייחס לאלוהים כאביהם (מתי ז 11). האם כל זה יכול להיות מיוחס ללא מאמינים?
האם ישוע יכול ללמד לא מאמינים לאצור אוצרות בשמיים? (ו 20-21).

הדרשה על ההר היא דרשה לגבי תלמידות, ולא דרשה על הבשורה. זו הסיבה שבפתיח של הדרשה בספר לוקס אנו קוראים שישוע: נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל תַּלְמִידָיו וְאָמַר: "אַשְׁרֵיכֶם הָעֲנִיִּים, כִּי לָכֶם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים (לוקס ו 20). אם ישוע מדבר אל הלא נושעים, מדוע הוא לא מציג את הבשורה? אין שום התייחסות בדרשה לאמונה במותו המכפר של ישוע. אם ישוע דיבר אל הלא נושעים, זה אומר שהוא הטעה אותם, משום שהם היו חושבים שהישועה היא דרך מעשים, ואם "להיכנס למלכות" משמעותו "להיכנס לשמיים אחרי המוות". לא, הדרשה על ההר היא לא בשורה. אלא הדרשה היא הפצרה במאמינים להתמסר כליל לתלמידות. הוא קורא למאמינים שכבר "נכנסו למלכות" במשמעות הישועה "להיכנס למלכות השמיים". אבל למה שהוא יקרא לאלה שכבר נכנסו למלכות, להיכנס למלכות?

 

ה"סתירה" בין מתי ה 19 לבין מתי ה 20

פסוק 19 אומר, לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. כאן מדובר על אדם שיהיה במלכות, למרות שהוא לא ציית לדבר אלוהים וגם לימד אחרים לא לציית, כלומר הוא יהיה כזה שיכשיל את הקטנים (מתי יח 6). אך מדובר באדם נושע, שיהיה במעמד הנמוך ביותר במלכות. מדובר על מעמד, לא ישועה. אך איך אפשר לשלב את ההבנה הזו עם פסוק 20? אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. בפסוק 19, יש לנו אדם שאין לו את צדקה מרובה מצדקת הסופרים והפרושים אך הוא במלכות, אך לפי פסוק 20 אין לו את הצדקה המרובה מצדקת הסופרים והפרושים שהכרחית כדי להיכנס לתוכה.

לעומת זאת, אם "להיכנס למלכות" משמעו להיכנס לדרך חיי צדקה המשקפים את ערכי המלכות העתידית, אז אין כאן סתירה. חיים בדרך המלכות מובילים לגדולה, למעמד גבוה במלכות, לכניסה מבוא מרווח למלכות האלוהים (השנייה לפטרוס א 11), כלומר לגדולה במלכות העתידית. הבן אדם בפסוק 19 היה מלח למשך תקופה מסוימת, אך איבד את מליחותו כפי שמוזכר בפסוק 13. הסוף שלו, לאחר שהלך בשביל של הדרך הרחבה ונמנע מהדרך הצרה של התלמידות, הוא "אבדון" (מתי ז 13-14), כלומר הרס רוחני, פסיכולוגי ואולי גם פיזי. לחיים שלו אין שום ערך, על פי ישוע, יותר ממלח שמשליכים החוצה (לוקס יד 35).
למה ישוע מתכוון כשהוא מדבר על "צדקה מרובה"? ישוע מגדיר את הביטוי הזה לאורך כל הדרשה כהתמסרות מוחלטת לדרך חיי המלכות. הוא מגדיר זאת במיוחד בפסוקים המידיים שם הוא מתווה שש אנטיתזות המדגישות במדויק למה הוא מתכוון.

נביט שוב בסתירות שקיימות בפסוקים האלה:
במתי ה:19 ישוע מדבר על אדם שנמצא במלכות אף אין לו את הצדקה המרובה הנדרשת בפס' 20 כדי להיכנס לתוכה.
אם להיכנס למלכות בפסוק 20 מתייחס לכניסה לשמיים או לישועה, ואם הצדקה המרובה דורשת מעשים, זה אומר שהכניסה לשמיים מותנית במעשים, מה שסותר את הלימוד הכללי של הברית החדשה, והיא שאנו נושעים דרך אמונה בלבד.

עד עתה ראינו שלושה דברים:
ה"צדקה המרובה" היא צדקה פנימית הנובעת מהתכונות ומהערכים המתוארים בדרשה על ההר.
קהל היעד של הדרשה הם התלמידים המאמינים של ישוע (שכבר היו נושעים).
הקריאה "להיכנס למלכות" היא קריאה המזמינה את הנושעים להיכנס להתמסרות מוחלטת של חיי תלמידות על ידי דרך חיים המשקפת את הדרשה על ההר- דרך חיי המלכות.

במתי ה 19-20 ישוע מקשר בין הכניסה למלכות בזמן הווה ובזמן עתיד עם התוצאה הסופית; כבוד במלוכה העתידית של המלכות. הוא אומר את מה שהוא אמר כבר במקומות אחרים, פשוט בצורה שונה: בעזרת כניסה לדרך חיי מלכות בהווה, המאמינים יושיעו את נפשם לנצח, כלומר, ימצאו את המשמעות, החשיבות והכבוד האמיתיים של חייהם ויקבלו מעמד גבוה במלוכה העתידית של ישוע.
הכניסה הסופית מהסוג הזה מתוארת על ידי פטרוס כך: וּבְדֶרֶךְ זֹאת (על ידי הוספת המעלות שמתוארות בהקשר המיידי) יִפָּתַח לָכֶם לִרְוָחָה הַמָּבוֹא אֶל מַלְכוּת עוֹלָמִים שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ (שנייה לפטרוס א 11).
יוחנן השליח תיאר את זה בתור כניסה דֶּרֶךְ הַשְּׁעָרִים (התגלות כב 14).
הבה נחקור את העיקרון הזה בהרחבה.

 

להיות גדול במלכות השמיים

כדי לבסס את הטיעון שמתי ה 20 מתייחס לכניסה למעמד גבוה ומכובד במלכות העתידית על ידי כניסה לדרך חיי מלכות בהווה, עלינו להצביע על כך שפסוק 20 מצביע חזרה לפסוק 19. פסוק 20 מתחיל (ביוונית) במילה "לכן" (gar). השאלות שהיו עולות באופן טבעי הן, "מה זה אומר להיות גדול" ו"איך אני יכול להיות גדול"? התלמידים תמיד שאלו שאלות כאלה (מתי יח 1; כג 11; מרקוס ט 34; לוקס ט 46; כב 24-26).

פסוק 20 נותן את התשובה. הגדולה מגיעה דרך צדקה מרובה, צדקה פנימית, העולה על זו של הפרושים והסופרים (שהייתה צדקה חיצונית ולגליסטית). במילים אחרות, הגדולה במלכות השמיים באה דרך חיים המשקפים את הדרשה על ההר. הפעם היחידה שבה הביטוי "להיכנס למלכות השמיים" מופיע בדרשה על ההר נמצא במתי ז 21. שם נאמר לנו שהתנאי להיכנס למלכות הוא לעשות את רצון האב. אנו נראה מאוחר יותר מהי משמעות הקטע הזה. המסקנה תהיה עקבית עם ההשקפה של רוב חוקרי בשורת מתי, שבהקשר של הדרשה על ההר "רצון האב" משמעו ציות ללימוד של הדרשה.
הפרשנות שאומרת שה"כניסה למלכות" מתייחסת לכניסה לדרך חיים מלכותית שמובילה לגדולה במלכות מתאששת על ידי קטע דומה במתי יח.

הפרק מתחיל עם המשפט:אוֹתָהּ שָׁעָה נִגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל יֵשׁוּעַ וְשָׁאֲלוּ: "מִי הוּא הַגָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם?" (מתי יח 1). שוב, הנושא הוא "גדולה" במלכות; ושוב, קהל היעד הוא התלמידים, ושוב, ישוע דיבר על כניסה למלכות.
2 יֵשׁוּעַ קָרָא אֵלָיו יֶלֶד, הֶעֱמִידוֹ בֵּינֵיהֶם 3 וְאָמַר: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תָּשׁוּבוּ וְתִהְיוּ כִּילָדִים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.4 לָכֵן מִי שֶׁיַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת כַּיֶּלֶד הַזֶּה הוּא הַגָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. (מתי יח 2-4)
פסוק 4 מתחיל עם "לכן מי", כלומר המשפט הזה מקושר למה שקדם לו.
זה נראה שלהיכנס למלכות ולהיות גדול במלכות הם ביטויים מקבילים. ישוע מדבר שוב אל התלמידים הנושעים שלו, הוא לא מדבר איתם על הדרך שבה הם יכולים להיוושע מהניתוק הנצחי, אלא על הדרך שבה הם יכולים להיות גדולים במלכות השמיים. אפשר לתת פרפרזה לפסוק הזה במילים אחרות:
אם לא תשפילו את עצמכם ולא תשרתו אחרים, אתם לא תיכנסו לדרך חיים מלכותית, וכתוצאה מכך לא תהיו גדולים במלכות".
הכניסה למלכות כאן מתייחסת לכניסה להיבט הספציפי של המלכות לו קראנו "כניסה להתנסות עם חיי המלכות", כלומר תלמידות. תשובה (פס' 3) וקיצוץ האיברים (8-9) דרושים כאן, לא אמונה בלבד (התגלות כא:6). דבר זה יוביל למעמד אותו חיפשו התלמידים.

כל המאמינים יכנסו לשטח המלכות, אבל ישוע אומר שרק אלה שמשנים את חייהם (תשובו, ביוונית, strephō, משמעות המילה היא לשנות) לוקחים על עצמם מעמד של משרתים, חיים את חיי הצדקה המרובה של הדרשה על ההר, יכנסו למלוכה (מתי כה 34, חמש ערים, עשר ערים, וכו'.), כלומר, יהיו גדולים שם.
התנאי לגדולה בשמיים הוא שינוי אורח החיים. לא מדובר על תנאי לישועה, קהל היעד כאן הם התלמידים הנושעים של ישוע (פס' 1). מדובר על שינוי אורח החיים של אלו שכבר נכנסו למלכות במובן הישועה. עכשיו עליהם להיכנס במובן אחר למלכות, עליהם להיכנס לחיי תלמידות. "אם לא תשובו" מתייחס לתשובה, לשינוי החיים, בהקשר הזה המשמעות היא לשוב מלא להיות ילד ללהיות ילד, לשוב מלא לרצות להיות ילד ילד ללרצות להיות ילד, המשרת של כולם.

הביטוי המקביל בלוקס יח 17 מבהיר את היחסים בין "להיכנס למלכות" וקבלת המלכות. 17
אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּל מִי שֶׁאֵינֶנּוּ מְקַבֵּל אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים כְּיֶלֶד לֹא יִכָּנֵס לְתוֹכָהּ.4 הביטוי "מקבל את המלכות לא מתייחס לישועה". אלא משמעותו קבלת סמכות מלכותית5 (לוקס יט 15)
לכן, "לא לקבל את המלכות" אומר, "לא יקבל סמכות" במלכות.
לדוגמה, במשל עשרת המנים ישוע אומר שהמטרה של האציל הייתה לְקַבֵּל סַמְכוּת לִמְלוּכָה (לוקס יט 12), כלומר, הוא היה אמור לקבל סמכות שלטונית על מלכות.לכן, ישוע משווה בין כניסה למלכות עם קבלה סמכות שלטונית שם ולא עם ישועה. הקטע הזה מתחיל ונגמר עם שאלות על גדולה וגמול (לוקס יח 14; יט 17). המשמעות היא שעל כל אחד לקבל את הזכות למלוך על ידי לקיחת המעמד הנמוך, המעמד של ילד, אחרת הוא לא יכנס למלוכה, כלומר, הוא לא יכנס לגדולה במלכות, כלומר כניסה מרווחת (השנייה לפטרוס א 11), דרך השערים (התגלות כב 14). ישוע הרחיב על הנושא הזה באופן תמידי (מתי כג 11; מרקוס ט 35) והוא הדגים זאת בחייו (פיליפים ב 5-11).

כל המאמינים מגיעים לשמיים כשהם מתים, אך לא כולם יהיו שותפים למלוכה. רק אלו שיתמידו בחיי תלמידות יזכו למלוך עם ישוע: הֵן נִהְיֵינוּ שֻׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ אִם נַחֲזִיק לְלֹא הֶרֶף, עַד הַסּוֹף, בַּבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר הִתְחַלְנוּ בּוֹ (אל העברים ג 14), בגלל זה על המאמינים להמשיך בסבלנות כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח לְאַחַר שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים (אל העברים י 36), המובטח הוא מה שהפסוק הקודם לפסוק 36 מתאר כשכר גדול (לָכֵן אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ, המילה שכר כאן היא misthapodosia, שמשמעותה, "תשלום על שכר").

אם אנו מיישמים את כל מה שאמרנו על מתי ה:20 אפשר להבין שישוע אומר לתלמידיו כך:
"אם לא תהיו בעלי צדקה פנימית המתעלה על לגליזם החיצוני של הסופרים והפרושים, לא תיכנסו לדרך חיי מלכות המובילה לגדולה במלכות העתידית.

כאשר מבינים את המושג הזה כך, ההזמנות להיכנס למלכות הן הזמנות להיכנס לחיי תלמידות המביאים גדולה בשיקום המלכות העתידית (מעשי השליחים א 6).

 

כניסה למלכות (חיים, דרך חיים, גדולה)

אם הפרשנות לעיל היא נכונה, אפשר להסיק שהכניסה למלכות כוללת שלוש מציאויות: חיי שפע, תלמידות וכניסה מרווחת למלכות. כל שלושת הרבדים האלה של המלכות מקושרים זה לזה בצורה בלתי נפרדת. בהקשר ספציפי, אחד מהשלושה יכול להיות רלוונטי, אך כול אלו חייבים להיות מונחים גם כן, משום שאי אפשר להפריד ביניהם. אז כשישוע אומר שעל כל אחד להיות בעל צדקה פנימית מרובה כדי להיכנס לדרך חיים מלכותית כעת ומעמד גבוה במלכות העתידית, דבר זה כולל את התלמידות באופן הכרחי כדי להיות כשיר לכניסה מרווחת זו. כתוצאה מכך, כל מאמין יכול להיכנס להתנסות שופעת עם החיים בהווה. זו הסיבה שבשיחה של ישוע עם הנכבד (לוקס יח 18) ישוע משווה בין חיים ללהיכנס למלכות, לרשת את המלכות, אוצר בשמיים וישועה, כביטויים המקבילים זה לזה.
במילים אחרות, הכניסה למלכות במובן הזה של כניסה לדרך חיים מלכותית היא לא מאורע, אלא רצף של בחירות. זה נכון שזה כולל מאורע, דהיינו, כניסה מרווחת למלכות התאוקרטית, אך היא כרוכה בתהליך של חיים שמשקפים את המלכות.

סיכום

הבה נסכם את כל מה שראינו עד כה. ראינו שהביטוי "להיכנס למלכות" תמיד מערב מספר היבטים.
ראשית, הביטוי כולל כניסה לדרך חיים מלכותית, דרך שמתוארת כ"להיכנס לחיים", "לבקש את מלכותו ואת צדקתו", כניסה דרך "הפתח הצר", לקבל את המלכות כילד, לעשות את רצון האב שבשמיים, לרדוף אחר הצדקה המרובה שבדרשה על ההר, ולשוב להיות כילד.

שנית, הזמנות הכניסה למלכות כוללות כניסה אל תוך סמכות מלכותית במלכות, מלוכה עם ישוע, או כפי שמתי מתאר זאת, גדולה. הרעיון שהכניסה למלכות מערבת כניסה ל"גדולה" או למלוכה עם ישוע, מתבסס על מספר ראיות:

הפרשנות הכי מספקת שמגשרת בין מתי ה 19 למתי ה 20 (ואשר מגשרת בין הרבה פסוקים שמלמדים שמעשים הם תנאי לכניסה למלכות השמיים עם הלימוד הברור של הברית החדשה שהאמונה היא התנאי היחיד לישועה) היא הפרשנות שדוחה את העיקרון הנפוץ על פיו כניסה למלכות תמיד מקושרת לישועה. אלא שלעתים קרובות הביטוי מתייחס לכניסה לדרך חיים מלכותית שמובילה למלוכה עם ישוע בעתיד.
מתי יח 1-4 משווה בין כניסה למלכות לבין גדולה במלכות.
לוקס יח 17 משווה בין כניסה למלכות ל"קבלת המלכות". קבלת המלכות איננה מתייחסת לישועה; אלא הביטוי מתייחס לקבלת סמכות מלכותית בתוך המלכות (לוקס יט 12)
בשיחה עם הנכבד העשיר, ישוע מבטיח לתלמידים שהם ישבו על שנים עשר הכסאות וישפטו את שבטי ישראל (לוקס יט 28), ולכן הוא משווה בין "כניסה למלכות", "אוצר בשמיים", כניסה לחיים וירושת חיי עולם עם הרעיון של שפיטה ומלוכה במלכותו.

 

הדרך הצרה

אחד מהקטעים הכי מפורסמים מהדרשה על ההר הוא הלימוד של ישוע אודות הדרך הצרה או הפתח הצרה.

13 "הִכָּנְסוּ דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַצַּר, כִּי רָחָב הַפֶּתַח וּמְרֻוַּחַת הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַאֲבַדּוֹן וְרַבִּים הַהוֹלְכִים בָּהּ. 14 אַךְ צַר הַפֶּתַח וְצָרָה הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַחַיִּים וּמְעַטִּים הַמּוֹצְאִים אוֹתָהּ." (מתי ז 13-14)

הפסוק הזה ששוב מדבר על עקרון ה"כניסה", מעלה מספר שאלות. האם מדובר בהפצרה שמיועדת למאמינים או ללא מאמינים? על מה מדברת ההפצרה, ישועה, או דרך חיים מלכותית? מה המשמעות של המושגים, "חיים", ו"אבדון"?

 

האם ישוע מאתגר את השומעים לקבל את הבשורה?

גישה אחת נפוצה היא שמדובר באזהרה ללא מאמינים, שעליהם לבחור בדרך הצרה אם הם רוצים להיוושע ולהיכנס למלכות העתידית. במילים אחרות, הכניסה דרך הפתח הצר היא פשוט חזרה בתשובה. אלו המחזיקים בגישה הזו מפרשים את הדרך שבה שומרים על הישועה בשתי דרכים:

דרך התכחשות עצמית וציות?

יש המבינים את הפסוק הזה כך: "אם אתה רוצה להיכנס בדרך הצרה עליך להתכחש לכל הרצונות שלך, לאנוכיות שלך ולכל החטאים שלך." לכן, בפרשנות הזו, הדרך הצרה היא דרך של התכחשות עצמית וציות. כלומר, בהשקפה הזו אי אפשר באמת להיוושע ללא התכחשות עצמית, לקיחת הצלב, והליכה אחריו.
הבעיה היא שאין כל אזכור של הבשורה בקטע הזה. איפה האזכור לגבי מותו המכפר של המשיח? איפה האזכור שאנחנו נושעים רק דרך האמונה, מה שהברית החדשה מלמדת באופן עקבי. הישועה היא לא עניין של התכחשות עצמית וציות, הישועה לא עולה לנו דבר, זוהי מתנת חינם. אֲנִי אֶתֵּן לַצָּמֵא מִמַּעְיַן הַמַּיִם שֶׁל הַחַיִּים — חִנָּם (התגלות כא 6), הָרוּחַ וְהַכַּלָּה אוֹמְרוֹת: "בּוֹא!", וְהַשּׁוֹמֵעַ יֹאמַר נָא "בּוֹא!"; הַצָּמֵא יָבוֹא נָא, וְהֶחָפֵץ יִקַּח נָא מַיִם חַיִּים חִנָּם. (התגלות כב 17), אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (רומים ג 24).בסיס הישועה הוא אמונה בלבד, ללא תלות במעשים (אפסים ב 8-9; טיטוס ג 5). מדובר בבעיה קשה עבור אלו שחושבים שהקטע הזה מלמד איך להיוושע. העובדה שהכניסה כאן מותנית במעשים, מצביעה על כך שהכניסה היא לא לחיי נצח, אלא לכניסה לדרך חיים, כניסה לחווית דרך חיים, דרך חיים מלכותית, כפי שהדרשה מסבירה. על כל אחד מאתנו להיכנס דרך הפתח הזה בכל יום, לא רק פעם אחת.

דרך אמונה בישוע?

עוד פתרון רואה במשל הזה כאתגר ללא מאמינים לקבל את ישוע כ"דרך, האמת והחיים". בפתרון הזה, הכניסה לפתח, היא דרך אמונה בישוע. אלו שנכנסים דרך הפתח הצר, הם אלו שחושבים שיש הרבה דרכים המובילות לאלוהים. היו הרבה דתות שקודמו בישראל במאה הראשונה, ומי שנכנס דרך הפתח הרחב הוא מי שמסרב להיכנס דרך הדרך היחידה.
הפתרון הזה הוא עקבי יותר, והוא לא נופל למלכודת של "ישועה דרך מעשים".
לעומת זאת, אין שום דבר בטקסט שמצביע על הפרשנות הזו. בנוסף לכך, הפרשנות הזו מניחה ללא שום הצדקה מוקדמת שהמילה "דרך" מתייחסת לדרך הישועה. אנו נראה שלא מדובר על דרך לישועה.
יתרה מזאת, הפרשנות הזו מתעלמת מהעובדה שהדרשה על ההר הייתה מיועדת לתלמידים המאמינים של ישוע, כפי שראינו קודם. הבשורה לעולם לא מוצגת בדרשה; אלא, מה שמוצג זה דרך חיים.

 

האם ישוע מאתגר את השומעים לבחון את עצמם אם הם נושעים?

הדרך השנייה לפרש את ההפצרה והאזהרה במשל הוא לטעון שישוע לא מדובר על הדרך שבה אנו נושעים, אלא על הדרך בה אנו בוחנים את עצמנו אם אנו נושעים באמת. כלומר, התכחשות עצמית וציות הם לא הדרך להיוושע, אלא הם הדרך לבחון אם אכן נושענו על ידי אמונה בלבד.
במילים אחרות, בפרשנות הזו כל המאמינים בהכרח (אם הם אכן נושעו) יבחרו בדרך הצרה.
לעומת זאת, ההנחה הזו סותרת את הכתובים. זה ברור ששלמה (מלכים א יא 1-2), שאול (שמואל א יג 13-14), אמציה (דברי הימים ב כה 2), המאמינים הבלתי הרוחניים בקורינתוס (הראשונה לקורינתים ג 1-5), המאמינים שמעשה חייהם יישרף במשפט כס המשיח (הראשונה לקורינתים ג 15), המאמין הבלתי רוחני שחטא בגילוי עריות (הראשונה לקורינתים ה 1), המאמינים שיבושו מפניו של ישוע בחזרתו (הראשונה ליוחנן ב 28), הפרושים שהאמינו בישוע אך שלא הודו בו באופן פומבי (יוחנן יב 42-43), המאמינים הקורינתים שסירבו לחזור בתשובה על טומאתם (השנייה לקורינתים יב 21), דימס (השנייה לטימותיאוס ד 10), פיגלוס והרמוגניס (השנייה לטימותיאוס א 15), הימנאוס ואלכסנדר שנשברה ספינת אמונתם (הראשונה לטימותיאוס א 18-20) ורבים אחרים, לא בחרו בדרך הצרה.
הפרשנות הגורסת שישוע קורא לשומעיו להיכנס בדרך הצרה כדי להוכיח שהם נושעים, מולבשת על הטקסט.

 

ישוע מאתגר את תלמידיו לחיות כתלמידים!

האפשרות האחרונה היא להבין ששתי הדרכים: הצרה והרחבה, הן דרכים בחיי האמונה של הנושעים.
ישוע קורא למאמינים לבצע בחירה: לבחור ללכת אחריו כתלמיד ולחיות על פי הדרשה על ההר.

כדי להכריע מהי הפרשנות הנכונה עלינו לענות בצורה נכונה על שלוש השאלות שהעלנו קודם.
לאן הכניסה מובילה, ישועה או דרך חיים? כלומר, מהי אותה "הדרך"?
למה הכוונה בביטוי "אבדון", פרוד נצחי מאלוהים, או חורבן פסיכולוגי ורוחני בחיים האלה?
למה הכוונה בביטוי "חיים", שמיים אחרי המוות, או חיי שפע בהווה?

מאחר וקהל היעד היו התלמידים של ישוע, הם כבר "נכנסו" לישועה מגיהינום. הנושא כאן הוא כניסה לחיי תלמידות, חיים שמתוארים לנו בדרשה על ההר.

בברית החדשה המילה "דרך" (hodós) מתייחסת לדרך חיים, הדרך שבה אלוהים דורש שנחיה (מעשי השליחים יד 16; רומים ג 16; יעקב א 8; ה 20; השנייה לפטרוס ב 15, 21 ועוד), וזו המשמעות שבדרך כלל מופיעה בספר מתי (מתי ג 3; ה 20; ז 13-14, 24-27; כא 32; כב 16). זה מקביל ל"כניסה למלכות" שבמתי ה 20: אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם." הצדקה המרובה הכרחית כדי להיכנס לדרך הצרה; דרך חיים מלכותית שמוביל ל"חיים" ומונעת "אבדון". ההקבלה בין הכניסה למלכות במתי ה 20 והכניסה ל"דרך" בפרק ז 13 מצביעה על כך שכמו "הדרך", ההיבט של מלכות האלוהים בדרשה על ההר הוא דרך חיים; דרך חיים שמובילה לכניסה מרווחת למלכות, כלומר לגדולה שם.
לא מדובר כאן כלל על כניסה לישועה. צדקה מוסרית, לא אמונה, היא התנאי לכניסה לדרך החיים בספר מתי. לכן, מי שנכנס בפתח, הוא לא נכנס לישועה, אלא הוא נכנס לדרך חיים מלכותית שתוביל ל"חיים" וגדולה הן בהווה והן בנצח. אלו שמתוארים כאן הם כבר היו "במלכות" לפני שהם מופצרים להיכנס לתוכה (מתי ה 19-20).

אפשר לראות מחשבה מקבילה בתהלים קי"ט. המחבר מדבר על כניסה ל"דרך חיים" כשהוא אמר, דֶּרֶךְ-אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי (תהלים קיט 30). הוא ביקש מאלוהים שיגרום לו ללכת בדרך מצוותיו; הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי-בוֹ חָפָצְתִּי (פס' 35), …….בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי (פס' 37). הוא רצה שאלוהים יעניק לו חיי שפע רוחניים (פס' 77), בדיוק כמו שישוע הבטיח "חיים" למי שיבחר להיכנס בפתח הצר וילך בדרך הצרה. המחבר כותב לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי ("אבדון") בְעָנְיִי (פס' 92). בעוד שמפרשים רבים מבינים את ה"דרך" כהתייחסות לישועה, הטקסט לא מצביע על כך. המאמין נכנס בדרך הצרה כל פעם שהוא בוחר ללכת בדרך התלמידות לאורך חייו. הכניסה היא לא חד פעמית. בכל יום מוצגות לפניו שתי דרכים. כל פעם שהמאמין בוחר בדרך הצרה בבחירות המגוונות בחייו, הוא מתקדם בדרך הצרה של ההתמדה. כשהמאמין לא בוחר בדרך התלמידות, הוא מתקדם בדרך הרחבה. שתי הדרכים בסופו של דבר יובילו אותו למלכות העתידית שתוקם בביאה השנייה של ישוע, אך מי שיבחר בדרך הרחבה הוא ימצא את חייו הרוסים מבחינה רוחנית על אדמות והוא יפסיד במשפט כס המשיח (מרקוס ח 35), הוא יסבול מהתרוששות רוחנית, כלומר, הוא "ימות" רוחנית (רומים ח 12-13). בחירה אחת מובילה לחיים, לחיי שפע רוחניים וגמול, הבחירה השנייה מובילה לאבדון.

 

מהי המשמעות של המילה "אבדון"

יש למאמינים שני יעדים אליהם הם בוחר לצעוד, חיים ואבדון. אם הם בוחרים בדרך הרחבה, הם יגיע אל יעד ה"אבדון". מהי המשמעות לכך?
יש שתי אפשרויות.
ה"אבדון" מתייחס להרשעה הנצחית. אלו שמאמינים שהפתח והדרך מתייחסים לישועה המתבטאת בתהליך התקדשות, מבינים שהמילה apōleia, "אבדון", מתייחסת להרשעה הנצחית, פירוד נצחי מאלוהים, אגם האש.  כפי שנראה בהמשך, פרשנות זו איננה עקבית עם המילים "אבדון" ו"חיים" כפי שהן משומשות בבשורת מתי.

ה"אבדון" מתייחס להתנסות עם חורבן זמני בהיבט הרוחני כמו כן הוא מתייחס למעמד נמוך במלכות העתידית. אלו שחווים "אבדון" הם מאמינים שלא מחזיקים מעמד ברדיפות ולכן לא יקבל את השכר שמוזכר במתי ה 12 ולא יאצרו אוצרות בשמיים (ו 20-21). אלו הם מאמינים שאיבדו את מליחותם (ה 13). החיים הרוחניים שלהם כאן בארץ אכן הרוסים, אך אין כאן שום קשר או התייחסות ליעד הנצחי שלהם.

איזו פרשנות היא הנכונה?
אלו שמחזיקים באופציה הראשונה מתמודדים עם בעיה רצינית. אם המשל הזה מיועד ללא מאמינים, ישוע בעצם מפציר בהם לאבטח את הכניסה הסופית שלהם לשמיים בעזרת מעשים, כלומר, דרך התמדה במבחנים כדי להיוושע.
מצד שני, אם ישוע מדבר אל מאמינים, ואם המילה "חיים" מתייחסת לכניסה לשמיים, ואילו המילה "אבדון" מתייחסת לפירוד נצחי מאלוהים, אז נוצרת עוד בעיה. ישוע מזהיר את המאמינים מיעד אליו הם לעולם לא יוכלו להגיע, פירוד נצחי מאלוהים.

 

האם המילה "אבדון" מתייחסת לפירוד נצחי מאלוהים?

בעוד שזה נפוץ להניח שמילה זו מקושרת לפירוד נצחי, ואכן מילה זו מקושרת לכך במקומות אחרים ( יוחנן ג 16;יוחנן יז 12; פיליפים ג 19;השנייה לתסלוניקים ב 3; השנייה לפטרוס ב 1, 3; ג 16; התגלות יז 8, 11), אך מילה זו היא בעלת טווח סמנטי רחב. אומנם מילה זו יכולה להיות בעלת משמעות של פירוד נצחי, מתי משתמש במילה זו רק פעם אחת נוספת בבשורתו, ושם הוא משתמש במילה זו במובן של "בזבוז" (מתי כו 8).  במקומות אחרים, מילה זו יכולה להיות בעלת משמעות של הפסד זמני או מוות פיזי ( מעשי השליחים ח 20; הראשונה לטימותיאוס ו 9; אל העברים י 39; השנייה לפטרוס ג 7). מגוון המשמעויות של המילה הזו אמורה לעצור אותנו ולא לתת משמעותית מידית של פירוד נצחי במתי ז:13.

אולי צורת הפועל של המילה (apollumi), המופיעה 90 פעמים בברית החדשה ולעיתים תכופות בבשורת מתי, תעזור לנו יותר מאשר ההתייחסות היחידה לשם העצם (apōleia). הפועל, appolumi כן משמעו "הרשעה נצחית" במספר מקומות מחוץ לבשורת מתי, ויש לו דוגמה אחת למשמעות כזאת בבשורות (יוחנן י 28). מה שמעניין הוא שהפועל משומש 19 פעמים ב17 פסוקים בבשורת מתי, ומתי אף פעם לא משתמש בו במשמעות של הרשעה. הוא משומש 7 פעמים בתור מוות פיזי (מתי ב 13; ח 25; יב 14; כא 41- "השמד ישמיד את הרשעים ההם" ככל הנראה מתייחס למשפט של חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה ולא להרשעה נצחית; מתי כב 7; כו 52; כז 20). הפועל משומש לעתים תכופות בתור חורבן זמני או הרס פסיכולוגי ורוחני של מאמינים: אַל נָא תַּהֲרֹס (apollumi) בְּמַאֲכָלְךָ אָדָם שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדוֹ; וּבִגְלַל הַדַּעַת שֶׁלְּךָ יֵהָרֵס (apollumi) הָאָח הַחַלָּשׁ שֶׁלְּמַעֲנוֹ מֵת הַמָּשִׁיחַ. (הראשונה לקורינתים ח 11).

לכן, זה ברור שמאמינים יכולים "להיהרס" במובן רוחני\פסיכולוגי. שאול מדבר במקום אחר על האפשרות הזאת כשהוא אומר, הַזְכֵּר לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהַזְהֵר אוֹתָם לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, שֶׁלֹּא יִתְוַכְּחוּ עַל דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֵם מוֹעִיל וְאֵינָם אֶלָּא הוֹרְסִים אֶת הַשּׁוֹמְעִים (השנייה לטימותיאוס ב 14). בקטע הזה, הוא משתמש במילה katastrophē במקום apōleia. מילה זו מתייחסת במקרה הזה מצב של שיבוש המוביל לחורבן (BDAG, 528). אנו נרחיב יותר על המילה הזה מאוחר יותר.

בהקשר, אפשר לראות שישוע מזהיר את השומעים מהפתח הרחב למרות ההנאות העולמיות המצויות בתוכו, ולחפש את הפתח הצר. הנקודה שלו היא שהדרך הרחבה, שאומנם נראית מושכת, תעלה להם בהפסד רוחני.  הדרך הצרה היא עלותית גם כן, אך במובן שונה. מי שילך בה יצטרך להתמסר לחיי תלמידות, אך להפסד הזה יש תוצאה חיובית, חיי שפע רוחניים.
אז מהי המשמעות של המילים במתי ז 13? השימוש במילים "חיים" ו"אבדון", וההקשר הרחב יותר של הדרשה כקריאה לחיי תלמידות (לא ישועה), מאשרים את הפרשנות שהבנו לעיל. הדרך היא דרך חיים, והאבדון הוא חורבן רוחני\פסיכולוגי.
המאמין שבוחר לצעוד בדרך הרחבה הוא מאמין שמחפש הנאות, חיי שמחים או נחמה וקלות. מה שהוא ימצא, לעומת זאת, זה אבידת המשמעות והחשיבות של חייו. זה מה שקרה לבן האובד.

אביו אמר עליו, כִּי בְּנִי זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא (לוקס טו 24). הוא היה פעם חי במובן של אינטימיות והתחברות עם האב, אך עקב תאוותיו הבשריות, הוא נהיה מת. כשהוא היה עם החזירים, הוא היה אבוד (apollumi), לא במובן של "ישועה", משום שהוא עדיין היה בנו, אך הוא היה אבוד במובן אחר; חייו היו בהריסות; הוא סטה מהדרך; הוא היה הרוס פסיכולוגית ורוחנית. הבן האובד בחר בדרך הרחבה, דבר שהוביל אותו לחורבן. אך הוא חזר לחיים .
בהתבסס על הראיות, הרבה יותר סביר שהדרך שמובילה לאבדון היא הדרך לחורבן זמני של החיים הרוחניים של המאמינים, ההרס אליו נקלע הבן האובד. זה מתייחס למישהו שסטה מהדרך, לא למישהו שהלך לאגם האש. מאמינים שבוחרים באופן עקבי בדרך הרחבה, הם מאמינים שכבר נושעו ונכנסו למלכות, אך הם ימותו רוחנית במובן של חורבן רוחני זמני (רומים ח:12); החיים הזמניים שלהם כאן ייהרסו.

 

מהי משמעות המילה "חיים"?

הדרך הצרה מוביל ל"חיים". האם מילה זו מתייחסת לחיי נצח בשמיים או לחיי שפע רוחניים ומשמעותיים בהווה? אם הדרך הרחבה מובילה להרס רוחני זמני כפי שטענו לעיל, אז ההפך הוא הנכון, הדרך הצרה המובילה לחיים, ככל הנראה מתייחסת לחיי שפע רוחניים ומשמעותיים בהווה, היובילו לכניסה מרווחת בעתיד למלכות השמים (השנייה לפטרוס א 11), ולא לחיי נצח. הפרשנות הזו מאוששת על ידי ראיות מהכתובים.
מהי הדרך ה"צרה"? יש שתי מילים ביוונית עבור הפתח הצר (stenos), והדרך הצרה (thlibō). המילה השנייה היא פועל. צורת שם העצם שלה הוא thlipsis ("צרה"), שכמעט תמיד מתייחס לרדיפה. Stenos הוא בעל משמעות של "לחץ" ולעיתים תכופות מתייחס למתח פנימי הנובע מלחצים חיצוניים (TDNT, 7:605). כאשר הפועל ושם העצם משומשים בתור החוויה של המאמינים בהווה, הם מתייחסים כמעט תמיד למשהו שבא עליהם מבחוץ. (הראשונה לתסלוניקים ג 4, 2; השנייה לתסלוניקים א 6, 7 "ילחצהו", מרקוס ג 9; "סובלים", השנייה לקורינתים א 6; הראשונה לטימותיאוס ה 10; אל העברים יא 37; "נלחצים", השנייה לקורינתים ד 8).

המילה thlibō משמעותה "ללחוץ" או למחוץ (Jacob Kremer, “thlipsis,” in EDNT, 2:151). התמונה היא של מישהו שמטייל בין שני קירות שמוחצים אותו, וגורמים לו לסבל. שאול תיאר את החוויה המתמשכת שלו דרך הפתח הצרה וההליכה בדרך הצרה כך: נִלְחָצִים אֲנַחְנוּ מִכָּל עֵבֶר, אַךְ אֵינֶנּוּ רְצוּצִים; נְבוֹכִים, אַךְ לֹא נוֹאֲשִׁים (השנייה לקורינתים ד:8). הביטוי מתאר חוויה של מאמין אמיתי ולא של מישהו שטוען שהוא מאמין בעוד הוא לא.
סבל עבור המשיח הוא נושא שכיח בברית החדשה, והתלמידים של המשיח לעתים תכופות נקראים לעמוד ברדיפה (השנייה לקורינתים א 6; ד 8; ז 5; הראשונה לתסלוניקים ג 4; השנייה לתסלוניקים א 6 וכו'). נושא זה שכיח גם כן בבשורת מתי (ה 10-12, 44; י 16-39; יא 11-12; כד 4-13). לא יכול להיות שמדובר בקריאה לקהל הכולל לא נושעים.

במעשי השליחים יד:22 כתוב, שָׁם חִזְּקוּ אֶת לֵב הַתַּלְמִידִים וְהֵאִיצוּ בָּהֶם לְהוֹסִיף לַעֲמֹד בָּאֱמוּנָה
כִּי "דֶּרֶךְ צָרוֹת (המילה thlipsis, היא מאותו מקור של הפועל thlibō במתי ז 14) רַבּוֹת עָלֵינוּ לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת אֱלֹהִים."
העובדה שמאמינים צריכים לעבור צרות (הפתח הצר והדרך הצרה) בדרכם למלכות העתידית, היא ברורה לאור הקטע הזה, ויכול להיות שהיא מסבירה את מתי ז 14.
אם הם ילכו בדרך הזו, באופן פרדוקסלי, הם ימצאו "חיים". יכול מאוד להיות שישוע חשב על קטעים מהתנ"ך, המשתמשים במילה "חיים" בתור חיי שפע בהווה. לדוגמה, ספר משלי שם דגש על התנסות עם החיים האלה בהווה. לדוגמה, משלי ט 27 משתמש במילה הזו בתור הנאה בתוך חיי משפחה. חכמה ושיקול דעת יובילו לחַיִּים לְנַפְשֶׁךָ וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ (משלי ג 22). באופן דומה, התורה מלמדת שציות לתורה יוביל לחיי שפע (דברים ד 1; ויקרא יח 5).

 

"שתי הדרכים" בתנ"ך

בתנ"ך יש הקבלות לעניין של "שתי דרכים" הזמינות לעם אלוהים, הקטע הרלוונטי הוא דברים ל 15-16

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע;
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

כשישוע לימד על שתי הדרכים (מתי ז 13-14), הוא כנראה חשב על הקטע הזה, כמו כן על קטעים אחרים דומים במשלי. אם כך, חיים ואבדון מתייחסים לחוויה זמנית של הנושעים, ולא ליעדים הנצחיים של הנושעים ושל הבלתי-נושעים. עיקרון "שתי הדרכים" נמצא גם בירמיהו:

וְאֶל-הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר יְהוָה  הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת-דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת-דֶּרֶךְ הַמָּוֶת; הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל-הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם יחיה (וְחָיָה) וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל (ירמיהו כא 8-9).

הקטע הזה מדבר באופן ברור על התוצאות; חיים ומוות פיזיים.
ירמיהו קורא לעם ללכת ב"נתיבות עולם":
כֹּה אָמַר יְהוָה עִמְדוּ עַל-דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי-זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ-בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ (ירמיהו ו 16).

אלא אם כן מתי ז 13-14 הוא קטע יוצא דופן, אין שום מקום בכתבי הקודש שבהם דרכי החיים והמוות מקושרות לחיי נצח או פירוד נצחי מאלוהים. בכל מקרה שבו חיים או מוות מופיעים, הם מתייחסים לחיי שפע פיזיים ורוחניים בהווה ולמוות פיזי או פסיכולוגי\רוחני. יעדים נצחיים הם לעולם לא הנושא.6
שלמה כותב, כֵּן-צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ (משלי יא 19).
לרדוף את הצדקה משמע להיכנס בפתח הצר באופן יום יומי אל תוך חיי שפע רוחניים בהווה. "מרדף רעה" מתייחס להליכה בדרך הרחבה שמובילה ל"מוות".
כמה מאמינים מוצאים את הדרך הצרה? ישוע אומרים "מעטים" (ὀλίγοι) (ז 14). ג'ון נולאנד ולאון מוריס מציעים שהמילה הזו יכולה להיות מתורגמת כ-"פחות"7 (כמו כן בפרק כב 14). אם הם צודקים, אז ישוע לא מלמד שרק קצת ימצאו את דרך התלמידות אלא שיבחרו בה פחות מאלו שיבחרו בדרך הרחבה.

סיכום

כאשר ישוע קרא לתלמידיו הנושעים להיכנס בפתח הצר, הוא לא דיבר על תנאי הישועה. הכניסה היא לא חד פעמית. אלא, הוא דיבר על כניסה לדרך חיים, דרך חיים שתוביל בסופו של דבר ל"חיים", וגדולה במלכות העתידית (מתי ה 19-20). דרך חיים זו היא הנושא של הדרשה על ההר, של שני הפרקים הקודמים. בכל יום, ניצבות שתי דרכים לפני תלמידי ישוע. ככל שנבחר יותר בדרך הצרה בחיי היום יום, כך נהנה יותר מחיי שפע רוחניים, וחיים משמעותיים כאן על פני האדמה, ונהנה מכניסה מרווחת במלכות העתידית. אך אם נתפשר ונלך בדרך הרחבה, כפי שעשו המאמינים בקהילת לאודיקאה (התגלות ג 15-16) או כמו המאמינים בקהילת סרדיס שהיו "מתים" רוחנית (התגלות ג 2), אנו נחווה התדרדרות רוחנית ואיבוד הגמול ביום האדון. המצווה ללכת בדרך הצרה מקבילה למצווה לקחת כל יום את הצלב (לוקס ט 23) וללכת אחרי האדון או להפוך להיות מוכשר למלכות האלוהים (לוקס ט 62). זו מצווה לחיות  בדרך שמשקפת את המלכות. שוב, לא מדובר על מצווה לקבל את ישוע כמושיע, או להוכיח שאנו אכן נושעים.

ישוע מזכיר את הקטע הבא ממשלי:

וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ-לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ; שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל-תִּפְרָעוּ; אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ-לִי   לִשְׁקֹד עַל-דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי; כִּי מֹצְאִי מצאי (מָצָא) חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה;  וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ כָּל-מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת; (משלי ח 32-36).

 

הרחבה על המילה "אבדון"

בכתבים החיצוניים המילים apōleia ו-apollumi לעולם לא מתייחסות לכליון. אלא הן בדרך כלל מתייחסות להפסד או בזבוז.8
מילה זו משומשת מעל 100 פעמים בתרגום השבעים וכמעט תמיד מתייחסת לאסון זמני.
בברית החדשה, שלוש פעמים הפועל (apollumi) מתייחס לאיבוד של משהו, ופעם אחת הוא בעל משמעות של "יאבדו" (מתי ט:17), פעמיים הוא משומש כדי לתאר את "הצאן האובדות אשר לבית ישראל" (מתי י 6; טו 24).
שאול משתמש במילה זו כשהוא מדבר על ההרס הלאומי שעתיד היה עם ישראל לחוות לו הוא קרא "כלי זעם מוכנים להרס" (רומים ט 22). האנלוגיה עם פרעה מבהירה שהנושא הוא הרס זמני. עבדי פרעה אמרו, וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם (שמות י 7; תרגום השבעים תרגם את המילה "אבדה" כ-apollumi).
בספר משלי, המילה apōleia נמצאת 13 פעמים ( משלי א 26; ו 15, 32; י 11, 24; יא 3, 6; יג 2, 15; טז 26; כד 22; כז 20; כח 28). בכל פעם מילה זו מתייחסת לאסון זמני, לא נצחי.

שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ בּוֹזֵה דְרָכָיו יומת (יָמוּת) (apollumi, משלי יט 16).
שמירת מצוות מתייחסת לשמירת "דרך חיים". הכישלון ללכת בדרך החיים פוגע בהליכה עם אלוהים, כלומר בהתחברות תקינה איתו. את אותו העיקרון אפשר להבין מהשיחה של ישוע עם המכובד העשיר. ישוע אמר למכובד שאם הוא רוצה למצוא "חיים", עליו לקיים את המצוות. חיי עולם יכולים להתייחס לחיים רוחניים בשפע בהווה. הרס יבוא על אלו שלא מצייתים לאלוהים (משלי כד 21) (לירוא את אדוני משמעו לציית לאלוהים, ביטוי זה איננו מתייחס לישועה). במקומות מסוימים ההרס מוביל ל"מוות". יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי-אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי-מָוֶת (משלי יד 12; משלי כח 28). מה זה מוות? האם מדובר על פירוד נצחי מאלוהים? ההקבלה עם הפסוק הבא מצביעה על כך שמדובר על הרס פסיכולוגי ולא נצחי. "תוּגָה" (פס' 13).

מאמין שבוחר בפתח הרחב נקרא "כסיל" במשלי. הכסיל הוא לא מישהו טיפש, אלא הוא מישהו לא נאמן; הוא נודד ומאמין לכל דבר (משלי יד 15). הוא לא מלומד, חסר כל הבחנה מוסרית וגם לא מעוניין בה. הוא כמו המאמינים באל העברים ה להם המחבר אומר: כָּבְדוּ אָזְנֵיכֶם… וְנִהְיֵיתֶם זְקוּקִים לֶחָלָב וְלֹא לְמָזוֹן מוּצָק. 13 הֵן כָּל מִי שֶׁמַּאֲכָלוֹ חָלָב אֵינֶנּוּ מֵבִין בְּדִבְרֵי צֶדֶק, כִּי עוֹדֶנּוּ תִּינוֹק. 14 אַךְ הַמַּאֲכָל הַמּוּצָק הוּא לַמְבֻגָּרִים, אֵלֶּה אֲשֶׁר חוּשֵׁיהֶם הֻרְגְּלוּ עַל-יְדֵי הַנִּסָּיוֹן הַמַּעֲשִׂי לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע (אל העברים ה 11-14)

השימוש במילה "אבד" בירמיהו נ 6 והתרגום שלה ליוונית כ-appolumi בתרגום השבעים הינם רלוונטיים כאן.  שם אנו למדים שהמשמעות של המילה "אבד" היא סטייה מדרך הישר:

צֹאן אֹבְדוֹת היה (הָיוּ) עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שובבים (ירמיהו נ 6)

תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ
כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי; (תהלים קיט 176)

גורלו של הרשע הוא "מוות", שמוגדר במשפט הבא, לא כפירוד נצחי מאלוהים, אלא כסטייה מהדרך.

הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה (משלי ה 23)

מוטיב הסטייה מדרך הישר של עם אלוהים (לא של בלתי-נושעים) נמצא גם במתי:

מַה דַּעְתְּכֶם? אִם יֵשׁ לְאִישׁ מֵאָה כְּבָשִׂים וְאָבַד אֶחָד מֵהֶם, הַאִם לֹא יַעֲזֹב אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה עַל הֶהָרִים וְיֵלֵךְ לְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹבֵד?(מתי יח 12). בפסוק 12 נאמר לנו שהכבש במשל הוא אחד שאיבד את הדרך
(planaō). אך בפסוק 14 איבוד הדרך הינו מקביל למילה יֹּאבַד (apollumi). אחד התפקידים הכהניים של המשיח הוא לַחֲמֹל עַל הַשּׁוֹגְגִים וְהַתּוֹעִים (planaō, אל העברים ה 2)

כָּךְ אֵין רָצוֹן מִלִּפְנֵי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה (מתי יח 14).

כמו המאמינים שבחרו בדרך הרחבה במתי ז 13, אֶחָד מִן הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה נמצא בסכנת "אבדון". בהקשר של מתי מדובר על דאגה כלפי מאמינים, והנושא הוא כבשים (מאמינים) שסוטים מהדרך, משום שבהקשר מדובר על איך להתמודד עם התנהגויות של מאמינים (מתי יח 6-11, 15-18). למרות שכמה יכולים להיאבד, זה לא הרצון של האב. מדובר על הקבלה מדויקת ל"אבדון" שבמתי ז 13. האבדון לא מתייחס לפירוד נצחי מאלוהים אלא לאותו האבדון שיקרה לכבשים של המשיח, שמאבדים את הדרך. ה"אבדון" בהקשר לא מתייחס לאיבוד ישועה אלא לכישלון בלהשיג את התוכנית של אלוהים כתלמיד, כלומר בזבוז חיים9 .

אדם שכזה מפסיד את נפשו (מרקוס ח 36). דבר זה מצביע על כך שמאמין שבוחר ללכת בדרך הרחבה, הוא לא נמצא בדרכו לאגם האש. אלא מדובר על משיחי בלתי רוחני אליו מתי מתייחס (מתי יח 12-14), הוא איבד את דרכו וחייו הזמניים והרוחניים ייהרסו.

הקבלה נוספת להבנה שלנו אודות מתי ז 13 נמצאת בראשונה לקורינתים ח 11.
וּבִגְלַל הַדַּעַת שֶׁלְּךָ יֵהָרֵס (apollumi) הָאָח הַחַלָּשׁ שֶׁלְּמַעֲנוֹ מֵת הַמָּשִׁיחַ.

מהו טבע ההרס? נאמר לנו שהרס זה כולל השפעה פסיכולוגית שלילית, לא פירוד נצחי מאלוהים! מַּצְפּוּנָם חַלָּשׁ… ונִטְמָא(פס' 7), ההשפעה הזו מהווה להם מִכְשׁוֹל (פס' 9). בקטע מקביל ברומים יד 15 אח החלש נִגְרָם צַעַר. באותו קטע נאמר לנו, אַל נָא תַּהֲרֹס (apollumi) בְּמַאֲכָלְךָ אָדָם שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדוֹ.

 

הרחבה על המילה "חיים"

שוב עלינו לבחון את הרקע של הדרשה על ההר לאור ספר משלי

החכמה אומרת שאם נתהלך בדרכיה אנו נמצא חיים (משלי ח 32-35). המילים "מוות" ו"חיים" מתייחסות לחוויות בחיים האלה, לא לחיי הנצח.
נאמר לנו באופן ספציפי שמאמין שירא את אלוהים (מציית ובוטח בו) הוא ימצא חיים.
יִרְאַת יְהוָה לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל-יִפָּקֶד רָע (משלי יט 23). "חיים" מוגדרים בחלק השני של המשפט, לא ככניסה לשמיים, אלא כשביעות רצון רוחנית. מדובר על איכות חיים (חיי שפע רוחניים), לא על אורך חיים (חיי נצח). מאמין שחי על פי משלי או על פי הדרשה על ההר, ימצא חיים אמיתיים, חיים מספקים ומשביעים, את חיי השפע אותם ישוע הבטיח (יוחנן י 10). על פי שלמה, ההפך מחיי שפע בהווה הוא "מוות", כֵּן-צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ (משלי יא:19). נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה-לוֹ (משלי יג 3).
ה"צדקה" עליה כותב שלמה היא לא ההצדקה המשפטית של הנושע, אלא לעובדה שהוא חי טוב ושהוא מתאפיין בחוכמה. ההפך מחיים הוא מוות פיזי או הרס רוחני, כלומר, פגיעה בהתחברות עם אלוהים.

כמו בדרשה על ההר, "דרך החיים" במשלי היא לא הדרך לשמיים, אלא דרך של חיים משמעותיים ושופעים בהווה. כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר; (משלי ו 23). עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג 18), המוצא חכמה ימצא חַיִּים (משלי ח 35)  עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה (משלי ט 6). זה ברור שהנושא במשלי הוא חיי שפע רוחניים לעומת הרס פסיכולוגי\רוחני ולא חיי נצח לעומת פירוד נצחי מאלוהים.
מחבר תהלים כותב שלדרך הצרה, לדרך של הצרות, יש יתרונות עצומים.

טוֹב-לִי כִי-עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ (תהלים קיט 71)

מחבר אל העברים מסכים:
10 הֵם אָמְנָם יִסְּרוּנוּ יָמִים מְעַטִּים עַל-פִּי מַה שֶּׁהֵם רָאוּ לְנָכוֹן, אַךְ הוּא לְהוֹעִיל מְיַסֵּר אוֹתָנוּ, לְמַעַן יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק בִּקְדֻשָּׁתוֹ.11 כָּל מוּסָר בְּעֵת בּוֹאוֹ אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְשִׂמְחָה כִּי אִם לְעֵצֶב, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן יִתֵּן פְּרִי שָׁלוֹם וּצְדָקָה לַמִּתְחַנְּכִים בּוֹ. (אל העברים יב 10-11).

 

"מעולם לא הכרתי אתכם"

לקראת סוף הדרשה על ההר, ישוע מזהיר את התלמידים שעליהם להיכנס דרך הפתח הצר וללכת בדרך הצרה (מתי ז 13-14) ורק אלו שעושים את רצון האב יכנסו למלכות השמיים.10
לעומת זאת, יש סכנה. הפסוקים הבאים מזהירים מפני שני סוגים של נביאים שיכולים לאיים על כוונתם של התלמידים ללכת בדרך הצרה: נביאי שקר מבחוץ (15-20) ועושי ניסים שפעלו תחת אשליה (21-23). כאשר דבר כזה מתרחש, תוכנית המלכות סובלת ונפגעת (מתי יא 12), ואלו שנכנסו למלכות במובן הישועה, לא מצליחים להיכנס אל ההיבט התלמידותי של המלכות.
בקשר לקבוצה השנייה של הנביאים, שבאים מבפנים, כאשר הם מגישים מועמדות לכניסה למלכות, האדון ישוע אומר להם, "מעולם לא הכרתי אתכם, סורו ממני עושי רשע" (פס' 23). כעת נדבר על הזהות והיעד של האנשים האלה. בניגוד לדיעה הרווחת, אנו נטען שאכן מדובר בנושעים, ושהיעד שלהם הוא לא ניתוק נצחי מאלוהים, אלא הפסד דרמטי של השכר. הם יהיו "במלכות", אך לא ב"שולחן".

אך קודם עלינו לדבר על שתי הקבוצות; כל אחת מהן עלולה לעכב את כניסתם של התלמידים לדרך הצרה. העובדה שישוע מדבר על שתי קבוצות שונות של נביאים היא ברורה לאור מבנה המעטפת אותו מיישם מתי. בפרק ז 15-20 קיים מה שנקרא אינקלוזיו,כלומר, להתחלה ולסוף יש אותם מאפיינים, היוצרים מעין מעגליות או סיום.11 ניתן לראות זאת בבירור: בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם (ז 16), ושוב בסיום לָכֵן בְּפֵרוֹתֵיהֶם תַּכִּירוּ אוֹתָם. (פס' 20). תכונה זו מבחינה בין נביאי השקר לקבוצה הבאה בפסוקים 21-23. בטס וקולינס כותבים, "עלינו להפריד בין שתי הקבוצות ולא להתייחס אליהם כאותה קבוצה"12
העובדה שנביאי השקר הללו באים בלבוש כבשים מצביעה על כך שהם נראים מאמינים מבחוץ, אף הם למעשה לא. מאחר והם מתוארים כזאבים הלבושים בלבוש כבשים זה אומר לנו שני דברים:
1)הם מתנהגים כמו כבשים, כלומר, יש להם מעשים טובים;
2) הם למעשה מתחזים, כלומר, זאבים.

זה נראה שהזאבים האלה הם כופרים בלתי-נושעים שבאים לקהילה מבחוץ. הדרך שבה עלינו לזהות נביא שקר היא דרך בחינת פריו. אחרת, הזיהוי קשה.
אך מה זה "פרי"? במקומות אחרים מתי מקשר בין הפרי לא רק עם ההתנהגות אלא גם עם הלימוד. למעשה, ההתנהגות שלהם הייתה זהה לזו של הכבשים, הם מתנהגים טוב, אז השיטה המהימנה יותר לזהות בין אם מדובר בנביא שקר היא לבחון את מה שהם אומרים או מלמדים. מאוחר יותר ישוע אמר שבְּפִרְיוֹ נִכָּר הָעֵץ (מתי יב 33).

כדי לבחון את הטבע הפנימי של הנביא, ישוע אומר שעלינו לבחון את דבריו, יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, אֵיךְ תּוּכְלוּ לְדַבֵּר טוֹבוֹת וְאַתֶּם רָעִים? הֵן מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה…..מִדְּבָרֶיךָ תִּצָּדֵק וּמִדְּבָרֶיךָ תְּחֻיַּב. (פס' 34, 37).
יש שיישמו את המבחן הזה לגבי ישועה, כלומר כך בוחנים אם מישהו למעשה נולד מחדש.
לאורך הברית החדשה, מנהיגים משיחיים נמדדים בקנה מידה גבוה יותר. לא מדובר על מבחן של ישועה; אלא על מבחן הבודק אם הבן אדם הוא אכן נביא שמדבר את דברי אלוהים. בקצרה, המבחן הוא שהאישיות הפנימית שלו תתגלה דרך מה שהוא אומר. הן חייו והן מילותיו חייבים להיבחן.

מה לגבי הקבוצה השנייה בפסוקים 21-23? מהו המעמד שלהם במשפט? נביאי השקר בפסוקים 15-20 מתוארים כהַבָּאִים אֲלֵיכֶם, מה שככל הנראה מצביע על כך שהם באים מבחוץ, דהיינו, מחוץ לקהילה. בניגוד לפועלי הניסים בפסוקים הבאים (פס' 21-23), נביאי השקר התחזו במכוון ובאו להתעות.
בפס' 21 הסצינה משתנה. כעת ישוע מדבר על אלו שבתוך הקהילה, אלו שלמעשה, בניגוד לנביאי השקר, הודו בישוע כאדון. לאור מה ששאול אמר, אף אחד לא יכול לקרוא לישוע "אדון" אלא ברוח הקודש (הראשונה אל הקורינתים יב 3), פרשנות אפשרית של הפסוק הזה היא שמדובר על נושעים שאכן נולדו מחדש. לעומת זאת, העובדה שישוע לא מכניס אותם למלכות השמיים ושישוע קורא להם "עושי רשע", והוא אומר שהוא לעולם לא הכיר אותם, ודורש מהם לסור ממנו, הניעה פרשנים רבים לטעון שלא מדובר בנושעים אמיתיים אלא בכאלה שחשבו שהם נושעים והשלו את עצמם. ישוע מזהיר את התלמידים ברצינות רבה במתי ז 21-23:

לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי' יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם.  רַבִּים יֹאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי', הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת'. אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: 'מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע.

הבעיה שניצבת בפני אלו הרואים באנשים הללו כמאמינים מזויפים היא שאם הם לא באמת נושעים, אז ישוע אומר להם שהכניסה לשמיים מותנית במעשים, כלומר, "לעשות את רצון אבי" (פס' 21). האם ישוע ישקר לשומעים שעליהם לעבוד כדי להיכנס לשמיים? בעוד ש"רצון האב" יכול להתייחס לאמונה בישוע (יוחנן ו 39), בהקשר המיידי זה מתייחס לציות למצוות של הדרשה על ההר. מדובר על מאמינים שלא נכנסו דרך הפתח הצר, הדרך של התלמידות, ובמקום זאת, הם צעדו בדרך הרחבה.

אין להם את הצדקה המרובה שהכרחית כדי להיכנס לדרך החיים המלכותית (מתי ה 20). אלו הם מאמינים שאיבדו את מליחותם (מתי ה 13), והפכו לבלתי רוחניים. הם לא עשו את רצון האב כפי שהוא מוגדר בדרשה על ההר, כלומר, ציות לדרשה. כמו המאמינים הבלתי רוחניים בפרק ה 19, הם יהיו "במלכות", אך הם יהיו קטנים במלכות, חסרה להם הצדקה המרובה (עשיית רצון האב). הם לא יפספסו את המלכות, אבל הם לא ימלכו עם ישוע שם. אם למעשה הם גירשו שדים, איך הם היו יכולים לעשות זאת בכוחו של השטן?  בלתי-נושעים לא יכולים לגרש שדים (מעשי השליחים יט 14-16).

……כָּל מַמְלָכָה הַמְפֻלֶּגֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ סוֹפָהּ שֶׁהִיא נֶחֱרֶבֶת, וְכָל עִיר אוֹ בַּיִת הַמְפֻלָּגִים בְּתוֹךְ עַצְמָם לֹא יַחֲזִיקוּ מַעֲמָד.  אִם הַשָּׂטָן מְגָרֵשׁ אֶת הַשָּׂטָן, כִּי אָז הִתְפַּלֵּג בְּתוֹךְ עַצְמוֹ וְאֵיךְ תַּעֲמֹד מַמְלַכְתּוֹ?
וְאִם אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים בְּעֶזְרַת בַּעַל-זְבוּל, בְּעֶזְרַת מִי מְגָרְשִׁים אוֹתָם בְּנֵיכֶם? לָכֵן הֵם יִהְיוּ שׁוֹפְטֵיכֶם. אַךְ אִם עַל-יְדֵי רוּחַ אֱלֹהִים אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים, כִּי אָז הִגִּיעָה אֲלֵיכֶם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים (מתי יב 25-28)

ישוע לא מכחיש שהם למעשה עשו ניסים בשמו. הוא רק אומר שהוא לעולם לא אישר או הכיר בסגנון חייהם ובעיוות שלהם של בשורת המלכות. במקומות אחרים בברית החדשה, כאשר בלתי נושעים ניסו לגרש שדים, דבר זה הוביל לאסון. (מעשי השליחים יט 13-16). לכן, סביר להניח שמורי השקר האלה שבאים מהקהילה (ז 21-23) הם למעשה אנשים נושעים. אך מיד עולה השאלה, "הכיצד עושי רשע יכולים להיות במלכות"? אך נאמר לנו שני פרקים קודם לכן שפועלי רשע אכן יהיו במלכות (מתי ה 19). לכן כשישוע אומר, "סורו ממני פועלי רשע" (מתי ז 23), אל לנו להניח שמדובר בבלתי-נושעים. אלו שמתוארים במתי ה 19 הם פועלי רשע ללא שום ספק ועדיין הם "במלכות", אנשים נושעים.

 

רצון אבי שבשמיים

לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי' יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

בגלל שרבים מניחים ללא שום הצדקה ש"יכנס למלכות השמיים" מתייחס תמיד לישועה, הם גורמים לישוע לסתור את עצמו. לכאורה במקום אחד ישוע אומר שאנשים רעים לא יכולים להיות במלכות (מתי ז 21), משום שהם לא עושים את רצון האב, ואילו במקום אחר ישוע אומר שהם כן יכולים להיות במלכות (מתי ה 19). החוקר נולאנד צודק באומרו ש"הצדקה המרובה שבמתי ה:20 הינה שוות ערך לעשיית רצון האב בפרק ז 21".13 מפרשים מסכימים ש"רצון האב" כאן מתייחס לציות לדרשה על ההר, אך טועים בחשבם שמדובר על תנאי14 לישועה.

הטעות שלהם היא שהם מניחים ללא שום הצדקה מוקדמת שהביטוי "יכנסו למלכות השמיים" מתייחס לישועה מניתוק נצחי. אלא, כפי שראינו הכניסה למלכות במתי ז: מתי 21 מתייחס לתוצאה של הכניסה דרך הפתח הצר, גדולה בשמיים (מתי ה 19-20). זו הכניסה המרווחת עליה דיבר פטרוס (השנייה לפטרוס א 11).

למה מתכוון הביטוי "העושה את רצון אבי"? ראינו לעיל שמדובר על התנהגות מוסרית העקבית עם הדרשה על ההר. יש הטוענים שמדובר באמונה בישוע, אך בהקשר של הדרשה על ההר, זה לא סביר. זה ברור שישוע מתייחס למה שהוא דיבר לאורך שני הפרקים האחרונים, סגנון חיים מוסרי המאפיין תלמיד; הבחירות היום יומיות ללכת בדרך הצרה, כפי שראינו, כפי שראינו קודם, הדרך הצרה מתייחסת לבחירות יום יומיות, לא לאירוע הישועה החד פעמי. המטרה העיקרית של הדרשה על ההר היא להגדיר לתלמיד המשיח את רצון האב ולאתגר אותם לחיות על פיו. רצון האב הוא דרך חיים מלכותית עליה ישוע דיבר בפרקים הקודמים. הביטוי "רצון האב" משומש ארבע פעמים בבשורת מתי ( מתי ז 21; יב 50; יח 14; ו 40). ושלוש פעמים בבשורת יוחנן (יוחנן ד 34; ה 30; ו 40). בשום מקום בספר מתי, הביטוי לא מתייחס לאמונה בישוע, אלא לציות.

למעשה, בתפילת האדון, ישוע מדריך את תלמידיו להתפלל, "ייעשה רצונך", כלומר, שהקנה מידה המוסרי של אלוהים ייצא לפועל על הארץ. זה ברור שזה מגדיר את רצון האב במתי ז 21.
לעתים רבות מצטטים את יוחנן ו 40 כהוכחה לכך ש"רצון האב" הוא אמונה בישוע.

הֵן זֶהוּ רְצוֹן אָבִי: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן (יוחנן ו 40).

וודאי שזהו רצון אלוהים שכולם יאמינו במשיח ושיהיו להם חיי עולם. אך האם זהו רצון האב במתי ז 21? זו לא תמיד המשמעות של הביטוי אפילו בבשורת יוחנן. אלו שמצטטים את הפסוק הזה כדי להוכיח שזהו הרצון של אלוהים במתי ז 21, כלומר, אמונה בישוע, מתעלמים מהעובדה שהם באותה מידה היו יכולים לצטט את יוחנן ה 30 ושם רצון האלוהים מתייחס לעשייה ולא לאמונה. בקטע ההוא, ישוע מגדיר את "רצון האב" כמעשים טובים הנעשים מתוך ציות. שם הוא אומר, "אֵין אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלִּבִּי. לְפִי מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֲנִי שׁוֹפֵט. וּמִשְׁפָּטִי צוֹדֵק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ אֶת רְצוֹנִי אֶלָּא אֶת רְצוֹן שׁוֹלְחִי." (יוחנן ה 30).

מה לגבי יוחנן ד 34 שם ישוע אומר, "מַאֲכָלִי הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן שׁוֹלְחִי וּלְהַשְׁלִים אֶת פָּעֳלוֹ"? רצון האב באותו הקטע הוא לא אמונה בישוע, אלא מעשים טובים הנעשים מתוך ציות! או יוחנן ז 17 שם ישוע אומר, הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ יֵדַע אִם תּוֹרָתִי מֵאֱלֹהִים הִיא אוֹ אִם מֵעַצְמִי אֲנִי מְדַבֵּר (יוחנן ז 17). לעשות את רצונו בהקשר הזה, זה לציית לתורתו של המשיח.
הדרשה על ההר מדברת על ציות, סגנון חיים פעיל של תלמידים. ההקשר של הדרשה על ההר הוא על דרך חיים, וההקשר הזה קובע את המשמעות של "רצון האב", לא פסוק בודד מבשורת יוחנן.

בנוסף לכך, עשיית רצון האב במתי ז 21 עומדת בניגוד ל"עוֹשֵׂי רֶשַׁע" (פס' 23); מדובר על ציות, לא על אמונת הישועה. רצון האב במתי יב 50 ומתי כא 31 מתייחס גם כן לציות לאב. מתי יב 50 לא אמור שום דבר על אמונה בישוע. הדרך הפשוטה ביותר להבין את הביטוי הזה הוא שהביטוי מתייחס לציות לתורתו של ישוע שבדרשה על ההר. ציות לדרשה הוא "רצון האב", ובעוד שמדובר על משהו שרק מאמינים יכולים לעשות, לא כל המאמינים עושים זאת. מוקדם יותר בדרשה, ישוע התייחס לרצונו של האב כמשהו שאמור להיעשות בארץ כפי שבשמיים (ו 10). דבר זה מערב עשייה, לא רק אמונה. המהות של הכניסה למלכות היא שבני האדם מצייתים לאלוהים ושהתוכניות שלו מתממשות.

במקומות אחרים בברית החדשה, ביטויים הדומים ל"רצון האלוהים" ( to thelēma tou theou, thelēma autou, boulēmati autou, .) לעולם לא מתייחסים לאמונה בישוע. אלא הם מתייחסים לתוכנית של אלוהים עבור חיי המאמינים (מעשי השליחים יג 36; רומים א 10; השנייה לקורינתים א 1; ח 5; אפסים א 1). במקומות אחרים הביטויים מתייחסים לציות לאלוהים. שאול מתייחס לסגנון חיים של עשיית רצון אלוהים מכל הלב (אפסים ו 6), זה מתייחס להתקדשות (הראשונה לתסלוניקים ד 3; רומים יב 2). פטרוס מסביר שזֶהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, שֶׁתַּעֲשׂוּ הַטּוֹב וְכָךְ תָּשִׂימוּ מַחְסוֹם לְאִוֶּלֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם דַּעַת (הראשונה לפטרוס ב 15). הוא אומר שרצון האלוהים עומד בניגוד לחיים תחת הבשר (הראשונה לפטרוס ד 2). מחבר אל העברים מתייחס לרצון האלוהים כהתמדה או החזקת מעמד,
שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח לְאַחַר שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים (אל העברים י 36).

אז האם יוצא מכאן שישוע מלמד ישועה במעשים? לא! על הקוראים לנטוש את ההשקפה שלהם שהביטוי "להיכנס למלכות" מתייחס לכניסה לשמיים. אלא, כפי שרבים מאבות הקהילה טענו, להיכנס למלכות משמעו להיכנס לסגנון חיים המשקף את הדרשה על ההר, מה שיוביל לגדולה וכבוד במלכות. הנביאים במתי ז 21 לא חיפשו איך להיוושע, אלא הם חיפשו "גדולה", וזה כנראה המניע שלהם לכל הניסים שהם עשו. מאחר והכניסה הזו מבוססת על מעשים, זה ברור שישוע לא דיבר על ישועה. ה"כניסה למלכות" מתייחסת לצדקה המרובה אותה משיגים דרך ההליכה בדרך הצרה, הדרך של התלמידות. ישוע לא דיבר על כניסה לשמיים גרדיא, אלא על כניסה מרווחת, אותה ביקשו הנביאים הכריזמטיים האלה (השנייה לפטרוס ב 10-11), כניסה אל תוך הגדולה (מתי ה 19).

הנושעים נקראים להיכנס אל תוך חיים תלמידות מסורים לחלוטין על ידי "עשיית רצון אבי שבשמיים" (מתי ז:21), דהיינו, דרך חיים המשקפת את הדרשה על ההר. התוצאה של הישועה היא לידה חדשה והצדקה; התוצאה של "עשיית רצון אבי שבשמיים" היא "גדולה" (מתי ה 19). הראשון מתייחס לישועה פרטית, והאחרון מתייחס ליישום הדרשה על ההר, דבר שמוביל לחיי שפע וגמול, שהוא נושא שכיח בדרשה (מתי ה 12, 46; ו 1-6, 16, 18; י 41-42). המאמינים האלה במתי ז 21-23 הם כן יהיו "בשמים", כלומר, הם כן נושעים, אך הם יהיו "קטנים" שם.

אך האם הם באמת נושעים? רבים מטילים בכך ספק.

 

מדובר בנושעים!

אלו שישוע דיבר אליהם במתי ז 21-23 היו אנשים נושעים שהיו "במלכות" אך כאלו שהפרו את המצוות (מתי ה 19). הם פעלו מתוך מניעים לא טהורים, מתוך חמדנות, טומאה ותרמית. כמו שמעון המכשף שהאמין במשיח, אך מה שהניע אותו הוא חיפוש אחר תהילה, ולכן הוא רצה לקנות את גבורת רוח הקודש בכסף (מעשי השליחים ח 18-24). מה בעצם קרה לנביאים האלה במתי ז? ככל הנראה הם התחילו את פעולותיהם בצורה טובה וקדושה וקידמו את המלכות. אך בגלל סיבה כלשהי הם נפלו אל תוך תאוות הבשר. הטקסט לא מסביר מדוע, אך החוויה של שאול ("קוץ בבשר") מציעה הסבר אפשרי. שאול התפלל שלוש פעמים שהקוץ שלו יוסר. אך אלוהים לא ענה על תפילתו. למה?

וּכְדֵי שֶׁלֹּא אֶתְנַשֵּׂא בִּגְלַל הַהִתְגַּלֻּיּוֹת הַנַּעֲלוֹת, נִתַּן לִי קוֹץ בִּבְשָׂרִי — מַלְאָכוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן — לְהַכּוֹתֵנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְנַשֵּׂא (השנייה לקורינתים יב 7).

התפילה של שאול לא נענתה בגלל הסכנה שעמדה לפניו, דהיינו, גאווה רוחנית.
ליבו של השטן התמלא גאווה, וזו הייתה הסיבה לנפילתו (יחזקאל כח 18). שאול זיהה בעיה דומה במינוי צעיר לתפקיד סמכותי (הראשונה לטימותיאוס ג 6).

אך עולה השאלה, איך זה אפשרי שאלוהים נתן לנביאים האלה לעשות ניסים בשמו כאשר הם עשו אותם ממניעים שגויים? אך כדי לענות על השאלה הזו עלינו רק להביט על הראשונה אל הקורינתים יב-יד ושם מתנת הלשונות שומשה בצורה כזו שגרמה ללא מאמינים לחשוב שהקהילה בקורינתוס הייתה משוגעת (הראשונה לקורינתים יד 23), דבר שפגע באמינות הבשורה. האנשים שם דיברו "סודות" שלא מובנים לבני אדם אלא רק לאלוהים, כי הוא היחיד שהיה יכול להבין את השפות. הם היו מאמינים שבנו את עצמם לעיני אחרים (הראשונה לקורינתים יד 2; ד 7-10; יג 4-5). שאול בדיוק הסביר ש"האהבה לא תתפאר"….." לא תדרוש טובת עצמה" (הראשונה לקורינתים יג 3-5) אך הם עשו את שניהם. חשבו על שמשון, אותו אלוהים בירך (שופטים יג 24) והוא היה בלתי רוחני כל חייו (שופטים יד 20; טז 1, 13), אך עדיין הוא עשה ניסים על ידי גבורת אלוהים (שופטים יד 6, 19; טו 14; טז 28).

הנביאים האלה במתי ז' עשו ניסים "בשמי". במקומות אחרים בבשורת מתי, הביטוי "בשמי" הוא סימן לאמיתות (מתי י:22; יח:5, 20) אפילו אם הם התחילו נכון, הם המשיכו בצורה שגויה. וכתוצאה מכך השירות שלהם לעולם לא הוכר על ידי המשיח.

 

"סורו ממני"

אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: 'מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע (מתי ז 23).

ההכרזה הנוראית במתי ז 23 מתפרשת על ידי רבים כסילוק הבלתי נושעים מהשמיים. אחת מהסיבות היא שישוע קורא להם "עושי רשע", ולא יכול להיות שנושע יקרא כך. אך קריאה זהירה של הדרשה על ההר מציבה בעיה לטענה הזו. כפי שהזכרנו לעיל, במתי ה 19 ישוע מדבר על נושעים שנמצאים במלכות, אך זה ברור שהם היו עושי רשע. רבים יטענו שבעוד זה נכון שאנו לא נכנסים למלכות בזכות מעשינו.

זה נכון שבני האדם נושעים בחסד דרך האמונה בישוע; אך לפי טענתם, זה נכון להגיד במקביל שהחסד של אלוהים בהכרח יוביל לציות של המאמין. האומנם?! מה לגבי שלמה, שאול המלך, ושאר הדוגמאות של מאמינים אמיתיים שלא התמידו בציות עד סוף חייהם? וכמובן, מה לגבי הנושעים שבמתי ה 19? הם כן היו במלכות, כלומר, נושעים, אך הם חיו בחטא ולימדו אחרים לחיות כך. אם כך הביטוי "עושי רשע" אינו ביטוי שמתייחס אוטומטית לבלתי נושעים, אלא, זהו מושג כללי שמתאר התנהגות שלא מרצה את אלוהים.15 זה ברור שהאנשים במתי ה 19 הם בתוך המלכות אך לפי מילותיו של ישוע הם "לא עשו את רצון אבי שבשמיים", ולפי מתי ז 21, הם לא יכנסו למלכות השמיים. האם זה אומר שהם לא יכנסו לשמיים?

לא! ה"קטנים במלכות" הם נושעים אמיתיים שלעולם לא היו תלמידים, כי כמו נביאי השקר במתי ז 21-23, הם אהבו כבוד בני אדם מאשר אלוהים. אלו הם מאמינים בלתי רוחניים, וכשהם יעמדו לפני משפט כס המשיח, הם ישמעו משפט נוראי, "סורו ממני, עושי רשע" (פס' 23). הם כן יהיו במלכות (במובן הישועתי), אך הם לא יירשו אותה.

 

מעולם לא הכרתי אתכם

אך כעת עולה השאלה הכנה והיא, אם האנשים האלה הם באמת נושעים, מדוע ישוע אומר שהוא מעולם לא הכיר אותם? החוקר פראנץ מודה שכאשר פונים לישוע כאדון בבשורת מתי, בדרך כלל מדובר בפנייה כנה מתוך הכרה כנה בו כאדון ולכן לא מדובר באמונה מלאכותית.16 ניתן לאשר את ההבנה הזו על ידי עשרים וחמישה שימושים במילה "אדון" בבשורת מתי (מתי ח 2, 6, 25; ט 28; יא 25; יג 27; יד 28, 30; טו 22, 25, 27; יז 4, 15; יח 21; כ 30, 31, 33; כה 11, 20, 24, 37, 44; כו 22; כז 63). למרות זאת, מאוד שכיח לפרש את הקטע הזה כאזהרה לגבי איבוד ישועה או כמניע לבחינה עצמית לפי המעשים אם נושענו או לא.

איזו מן מערכת יחסים הייתה לנו עם אלוהים אם כל הזמן היינו צריכים לבחון את כל החיים שלנו לפני שהיינו יודעים אם חיינו מספיק טוב כדי לדעת שאנחנו נושעים. אלו שמחזיקים בפרשנות הזו חושבים שישוע והשליחים מזהירים את המאמינים באופן תמידי ומעודדים אותם לתהות אם הם השיגו כמות מספקת של עשיית "רצון האב" כדי להוכיח לעצמם שהם אכן יגיעו לשמיים. הפחד הזה מאיבוד ישועה או מהוכחה שלעולם לא נושענו, לכאורה הוא פחד בריא שאמור להניע אותנו לעבוד קשה יותר ולהוכיח שאמונתו היא אמיתית ולא מלאכותית. כמובן שאף אחד לא יכול לדעת בביטחון שהוא יתמיד באמונה או שמעשיו יהיו מספקים- עד סוף חייו. לכן, מה שנובע מהפרשנות הזו זה שאף אחד לא יכול לדעת שהוא יבלה את הנצח עם אלוהים עד שמתים. לכן אין כל ביטחון באהבתו של אלוהים עד השעה האחרונה.

האם יש דרך טובה יותר להבין את האזהרה זו, כזו שמסתדרת עם החסד שמלמדים הכתובים? כן. יש כזו. אין שום ראיה לכך שהדחייה בפסוקים האלה היא דחייה סופית, כלומר הרשעה נצחית. מי שאומר אחרת רק מניח זאת.

למה הכוונה בביטוי "מעולם לא הכרתי אתכם"? הרי זה ברור שישוע הכיר אותם במובן מסוים, והוא הכיר את השירות שלהם. אז למה הכוונה?

המילה היוונית בפסוק 23 (מעולם לא "הכרת" אתכם) היא המילה השכיחה "להכיר" (ginōskō)
אשר נמצאת 222 פעמים בברית החדשה. בדרך כלל מילה זו משומשת במובן יותר אישי מאשר המילה השנייה, oida.
למילה ginōskō יש טווח סמנטי רחב. היא יכולה להיות בעלת משמעות של ידיעה, הכרה, אינטימיות מינית, לתפוס, לזהות, לאשר, להיות מודע ל, ולהבין (השנייה לקורינתים א 13).17 מחבר תהלים אומר, כִּי-יוֹדֵעַ (ginōskō) יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים. (תהלים א 6); כלומר, אלוהים מאשר את הדרך של הצדיקים18.

המשמעות הזו נמצאת בברית החדשה, איפה שמילה זו יכולה להתפרש בתור "לאשר" (מרקוס ו 38; יג 28-29; לוקס א 18; הראשונה לקורינתים ד 29; השנייה לקורינתים יג 6). במקומות אחרים בברית החדשה, נאמר לנו שאלוהים "יודע" מאמינים במובן שהם מוצאים חן בעיניו, כלומר, הוא מאשר אותם במובן של בחירה להנהגה (השנייה לטימותיאוס ב 19). העולם, יוחנן אומר לנו, "לא הכירו", כלומר הם לא הכירו בו כמשיח (יוחנן א 12). הם לא אישרו אותו.

כששאול אומר, אָכֵן אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי (ginōskō) , כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָּׂנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה (רומים ז 15), שאול לא אומר שהוא לא יודע או לא מבין את מה שהוא עושה, כפי שזה מופיע בתרגומים רבים. אם יש מישהו שיודע ומבין את מה שהוא עושה, זה שאול השליח!. אלא, הכוונה היא "אני לא מאשר" או "אני לא מרשה". שאול לא מאשר את מעשיו.
באופן דומה שאול אומר, אֲבָל מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים, הוּא יָדוּעַ לֵאלֹהִים (הראשונה לקורינתים ח 3). כדי להיות "ידוע" על ידי אלוהים על המאמין לאהוב אותו. ישוע אמר אִם אַתֶּם אוֹהֲבִים אוֹתִי, הֲרֵי שֶׁתִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי. (יוחנן יד 15). הנביאים האלה במתי ז 21-23 לא שמרו את המצוות, כלומר, את המצוות שבדרשה על ההר. כתוצאה מכך ישוע "מעולם לא הכיר" אותם במובן של הכרה בהם כמאמינים שנכנסו לדרך חיים מלכותית. הוא לעולם לא אישר אותם.
בראשונה לקורינתים טז 18 שאול מפציר, לָכֵן הֱיוּ מוֹקִירִים אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה (הכירו אנשים כאלה, העריכו אנשים כאלה, אשרו אנשים כאלה, המילה היא  epiginōskō).

מילה זו יכולה להיות בעלת משמעות של "תשומת לב חיובית\מאשרת" (רות ב 10, 19). אם זו המשמעות של המילה "הכרתי" במתי ז 23, אז ישוע אמר בעצם משהו כזה, "לעולם לא הוקרתי\אישרתי את השירות שלכם" או "לעולם לא הכרתי במעשיכם\ כיבדתי את מעשיכם. האדון לא "יאשר" את הטענות של הנביאים הבלתי רוחניים האלה במתי ז 23, על פיהן הם לכאורה עשו מעשי מלכות בשמו. במקרים האלה ginōskō, לוקחת משמעות הדומה לזו של המילה השנייה, oida, שיכולה להיות בעלת משמעות של "להעריך" בראשונה לתסלוניקים ה 12-13. שאול אמר לקורינתים שכשהוא יגיע הוא לא ייתן אמון ליהירים, אֶרְאֶה (ginōskō) לֹא אֶת דִּבּוּרָם שֶׁל הַמִּתְנַשְּׂאִים, אֶלָּא אֶת כֹּחָם (הראשונה לקורינתים ד 19).

ההקשר לא מדבר על כך שהם ניסו לטעון שהם נושעים אמיתיים. אלא, שהם ניסו לטעון שהם היו משרתים אמיתיים שעשו ניסים בשמו. ולכן, אפשר להסיק שמדובר בחיפוש אחר הערכה ולא אחר ישועה. ישוע לעומת זאת אומר להם במילים אחרות, "לעולם לא אישרתי את השירות שלכם", "לעולם לא הכרתי במעשים שלכם שנעשו בשמי". הוא לא משתמש במילה "הכרתי" בתור היכרות הישועה, כלומר, היכרות של מערכת יחסים, אלא הוא השתמש במילה זו בתור זיהוי או הכרה בתקפות או הנכונות של החיים שלהם או השירות שלהם.

ישוע השתמש במילה המקושרת למילה הזו, epiginōskō, במובן הזה במתי יז 12 כשהוא אמר שהסופרים לא "הכירוהו" (את יוחנן המטביל), הם לא הכירו בו בתור האליהו המובטח, ולכן הם בזו לו. הם לא "הכירוהו" במובן שבו הם לא אישרו אותו, הם לא זיהו בשליחות שלו סמכות אלוהית. כפי שהפרושים לא הכירו בשירות הנבואי של יוחנן, ישוע לא יכיר בשירות הנבואי של הנביאים עושי הרשע האלה במתי ז 21-23. והאנשים הללו ייבושו מפניו בבואו (הראשונה ליוחנן ב 28).

 

הרחבה על הציטוט מתהלים ו:8

בתהלים ו 8 דוד החולה והעייף דורש שהאויבים הרעים שלו יסורו ממנו. יכול מאוד להיות שהאויבים האלה הם בעצם מאמינים, ודוד קיווה שהם יחזרו בתשובה. הוא מתאר אותם כ"פעלי און":
עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל-צוֹרְרָי; סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי-שָׁמַע יְהוָה קוֹל בִּכְיִי; שָׁמַע יְהוָה תְּחִנָּתִי יְהוָה תְּפִלָּתִי יִקָּח (תהלים ו 8-10).
אחת המשמעויות של המילה "און" היא "צרה".19 מילה זו לא מתייחסת בהכרח לזהות היסודית של האדם (לא נושע); אלא מילה זו יכולה להתייחס להתנהגות. בתהלים, זה תיאור שכיח ששל האויבים של דוד או של אלוהים. לעומת זאת, בין אם מדובר בנושעים או לא, עניין זה אינו נובע מהטקסט. אין שום התייחסות למצב הישועה של האויבים האלה. רק להתנהגות שלהם. חשבו על מה ששמואל אמר לשאול, כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר  יַעַן מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ (שמואל א טו 23).

 

שאול היה פועל און. במקומות אחרים הכינוי הזה מופנה כלפי מאמינים אמיתיים.  הם יכולים לדַבֶּר-אָוֶן (ישעיהו נח:9); מחבר תהלים כותב, אָוֶן אִם-רָאִיתִי בְלִבִּי.. (תהלים סו 18), ובכך מכיר שהוא מסוגל לעשות און. הוא גם היה מודע לכך שאון יכול לשלוט בו: אַל-תַּשְׁלֶט-בִּי כָל-אָוֶן; (תהלים קיט 133). הוא יודע שהוא יכול לעשות מעשי און והוא מתפלל שאלוהים ישמור אותו מכך (תהלים קמא 4). העובדה היא שלא ניתן לקבוע בביטחון אם פועלי און הם נושעים או לא בהתבסס על תיאור התנהגותם.

 

הפתח הצר-סגירת הדלת (לוקס יג 22-30)

כשישוע יגיד לנביאים הבלתי רוחניים "מעולם לא הכרתי אתכם" (מתי ז 21), הוא בעצם הכריז את העובדה שהם איבדו את ירושתם ואת שכרם במלכות אלף השנים. הגורל הזה נחרץ בגלל חייהם הבלתי נאמנים עלי אדמות. במקומות אחרים הוא מדבר על מאמינים בלתי נאמנים במשפט כס המשיח עם אותו הביטוי. במתי כה 12 הוא הוכיח את העלמות הכסילות, והוציא אותן מחתונת השה בכך שאמר להן "אני לא מכיר אתכן". הסיבה לכך הייתה חוסר מוכנותן לביאתו. כעת נביט באותה דחייה שתתרחש בדלת למשתה המשיחי המסמל את פתיחת מלכות אלף השנים של ישוע. במשתה הזה, כל האנשים הגדולים של ההיסטוריה של ישראל בשולחן עם המשיח (לוקס יג 28-29). מחד, מדובר על משל שמסמל את החגיגה וההנאה של אלו שימלכו עם המשיח במלכות אלף השנים, אלו שהיו נאמנים אליו, ומאידך, את הטרגדיה והחרטה של אלו שיפספסו את החגיגה הזו בגלל שהם חיו בצורה לא נאמנה לאדון עלי אדמות.

 

משל הפתח הצר

לוקס פותח את המשל כתגובה לשאלה שנשאלת בפסוק 23, "אֲדוֹנִי, הַאִם מְעַטִּים הַנּוֹשָׁעִים?"
ההשקפה הנפוצה היא שמדובר על ישועה מגיהינום. לעומת זאת, ההקשר של לוקס יג מציע סוג שונה של ישועה, הצלה מהאסון שהיה קרוב לבוא על העם (חורבן בית שני). בפסוק 1-3, ישוע אמר למאזינים שאם הם לא יחזרו בתשובה, הם יחוו אותו חורבן פיזי שחוו הגליליים. ואז בפסוקים 6-9, הוא משווה את העם לתאנה בלתי פוריה ומזהיר שאם היא לא יפיק פרי היא תיכרת.

אָמַר אֶל הַכּוֹרֵם: 'הִנֵּה זֶה שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אֲנִי בָּא לְחַפֵּשׂ פְּרִי בַּתְּאֵנָה הַזֹּאת וְלֹא מָצָאתִי. כְּרֹת אוֹתָהּ. לָמָּה לְהַנִּיחַ לָּהּ גַּם לְדַלְדֵּל אֶת הַקַּרְקַע? (לוקס יג 7)

לכן המשמעות של שאלת התלמידים הייתה, "כמה מצטרפים לתנועה שלנו כעת בתקווה שהעם שלנו ינצל מהאסון הלאומי העתידי?"
האדון לא עונה באופן ישיר על השאלה. במקום, הוא אומר שהשאלה החשובה עבור המאמין היא לא, "כמה אנשים ניצלים כרגע ממהאסון?" על זה הוא היה יכול לענות כך, "זה לא עניינכם, אלא של אלוהים". השאלה הנכונה היא, "איך המאמינים יחיו את חייהם". זו טכניקה בה ישוע השתמש גם במעשי השליחים א 6 שם התלמידים שואלים, אחרי 40 ימים שישוע הופיע בפניהם ולימד אותם על מלכות האלוהים, "אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם בַּזְּמַן הַזֶּה תָּשִׁיב אֶת הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל?" (מעשי השליחים א 6). כמו בלוקס יג 34, ישוע לא עונה ישירות על שאלתם אלא מיישם את השיחה הזו על חייהם. עָנָה לָהֶם: 7 "לֹא לָכֶם לָדַעַת עִתִּים וּזְמַנִּים שֶׁקָּבַע הָאָב בְּסַמְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ. 8 אֲבָל בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תְּקַבְּלוּ כֹּחַ וְתִהְיוּ עֵדַי הֵן בִּירוּשָׁלַיִם וְהֵן בְּכָל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן, עַד קְצֵה הָאָרֶץ (מעשי השליחים א 7-8). לכן בלוקס יג 24, במקום לענות על שאלתם בנוגע לכמות האנשים שיינצלו מהאסון הלאומי, ישוע מפציר בתלמידיו להתאמץ להיכנס דרך הפתח הצר.

"הִתְאַמְּצוּ לְהִכָּנֵס דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַצַּר כִּי רַבִּים, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, יִרְצוּ לְהִכָּנֵס וְלֹא יוּכְלוּ (לוקס יג 24).

התמונה שישוע מצייר היא תמונה של קבוצת מאמינים שנמצאים במלכות שמחפשים את הפתח לחגיגה שתפתח את מלכות אלף השנים.20 שימו לב, כדי להיכנס לחגיגה הזו צריך "להתאמץ". לעומת זאת, הדרך שבה משיגים חיי עולם היא לא דרך התאמצות, חיי העולם הם מתנת חינם (התגלות כא 6).21 תמונה זו מבהירה שהכניסה למשתה המשיחי דרך הפתח הצר היא לא הכניסה למלכות העתידית אשר היא דרך אמונה בלבד. זה ברור שהמשתה הוא לא המלכות עצמה, אלא מדובר על מטפורה להיבט מסוים של המלכות אותו משיגים דרך מעשים, מאמץ ועבודה. זה ברור שמתי מפריד בין השניים. במתי ה 19, יש תיאור של מאמינים עושי רשע שנאמר עליהם שהם יהיו במלכות (ולכן הם נושעים). כלומר, למרות שהייתה להם אמונה במעשה של ישוע על הצלב, הם לא התכוננו לביאתו של המשיח, ולכן הם קטנים במלכות ולא גדולי במלכות (מתי ה 19-20).

ישוע יאמר להם: 'אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מֵאַיִן אַתֶּם, סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל עוֹשֵׂי רֶשַׁע! (לוקס יג 27). הנקודה היא שכדי להיכנס לחגיגה הזו נדרשים חיים שהיו תחת ציות לישוע ולא רק רגעים של התחברות איתו (פס' 26). ישוע מכחיש את כניסתם בגלל שהם עשו רשע. כלומר הם הפרו את קנה המידה המוסרי של אלוהים. כפי שראינו קודם, הציטוט מתהלים ו 8, "פועלי און", איננו מתייחס למצב הישועה, אלא למצב ההתנהגותי. מאמינים כמו שלמה ושאול מסוגלים להיות באמת רשעים ופועלי און. מי שנקרא "עושה רשע" הוא לא אדם שנכשל בחייו המשיחיים, אלא אדם שחייו התאפיינו בחוסר ציות מוחלט. המסר הוא ברור, כדי לשבת עם ישוע בשולחן, לא מספיק רק להאמין בו, אלא עלינו להוסיף לאמונה תלמידות. רק התלמידים שמתאמצים (פס' 24) להיכנס, יזכו בפרס.

לאחר מכן הם מְגֹרָשִׁים הַחוּצָה. שָׁם יִהְיוּ הַיְּלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם, כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאֶת כָּל הַנְּבִיאִים בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְאַתֶּם מְגֹרָשִׁים הַחוּצָה (פס' 28). מגורשים מאיפה? אם מישהו אומר שהם מגורשים מהמלכות, זה אומר שקודם לכן הם היו בתוכה. אי אפשר להיות מגורש ממקום שבו הוא לא היה. אך איך אפשר להיות במלכות אם מדובר בבלתי נושע?. מדובר על גירוש של מאמינים הלא נאמנים מהקבוצה הכוללת של המאמינים שחיפשו את הכניסה למשתה הנצחון של המשיח. רק הנאמנים ייכנסו. הלא נאמנים יגורשו מההתחברות איתו, כלומר מהשולחן (פס' 29). המילה "מגורשים" יכולה להתפרש בתור "נשלחים החוצה" ללא קונוטציה אלימה (מתי יב 20; מרקוס א 12). מדובר על שולחן "במלכות". כמו ש"אוצר בשמיים" הוא לא שמיים עצמו, המשתה עצמו איננו שווה ערך למלכות עצמה. המשתה הוא מטפורה לשמחה ולחגיגה שתפתח את מלכות אלף השנים, אך השמחה או החגיגה עצמה היא לא המלכות עצמה. אלא רק היבט מסויים מתוכה.
האדון מסכם כך, וְהִנֵּה יֵשׁ אַחֲרוֹנִים שֶׁיִּהְיוּ רִאשׁוֹנִים וְרִאשׁוֹנִים שֶׁיִּהְיוּ אַחֲרוֹנִים. (פס' 30). הביטוי הזה הוא שכיח במקומות אחרים בבשורות והוא מדבר על מעמדות בין מאמינים בהתבסס על הנאמנות והשירות שלהם בחייהם (מתי יט 30; מרקוס ט 35; י 31; הראשונה לקורינתים ד 9; טו 8).המפתח להבין את המשל הזה הוא להבחין בין להיות "במלכות" (פס' 28) לבין להיות נוכח ב"שולחן" (פס' 29).

 

סיכום

ישוע משתמש בנושא ההשתתפות במשתה החגיגי בשתי דרכים בבשורות. בשני מקרים הוא מתייחס לחתונת השה אותה מזכיר יוחנן בהתגלות יט 9. מדובר על משתה של האדון יחד עם הקהילה בירושלים החדשה בזמן הצרה הגדולה (מתי כב 1-4; כה:1-13). בלוקס יג 22-30 ובמתי ח 11-12, לעומת זאת, הוא מדבר על החגיגה של המשיח עם הקדושים מכל העידנים עם אברהם, יעקב וכל הנביאים בסעודה שתפתח את מלכות אלף השנים. הנקודה המרכזית של המשל היא הדרך שבה יש להיכנס למשתה המשיחי הזה.

על המאמינים להיכנס דרך הפתח הצרה. זוהי דרך התלמידות, של התמדה והתמסרות מוחלטת לאדון. זוהי כניסה דרך מה שקראנו לו קודם דרך חיים מלכותית שתוביל לגדולה בשמיים. זוהי הכניסה המרווחת עליה דיבר פטרוס (השנייה לפטרוס א 11). התוצאה של ההתאמצות הזו שווה את זה. למאמינים הנאמנים תהיה הזכות להצטרף לאברהם, יצחק ויעקב וגדולים אחרים בהיסטוריה של ישראל ולהיות שותפים איתם למלוכה ביעד הסופי של האדם. מאמינים אחרים, שלא בחרו בפתח הצר, וחיו חיי חטא, לא יורשו להיכנס למשתה המשיחי. הם ישלחו החוצה (ekballow). הטיעון שלהם יהיה שהייתה להם מידה מסוימת של קשר לישוע. אך הם ישמעו אותו אומר להם, "אינני יודע מאין אתם". אז בקשר לשאלת התלמידים:
"האם מעטים הם הנושעים"?, ניתן להציע פרפרזה פרשנית לתשובתו של ישוע,

"אל תדאגו לגבי מה שיקרה לאחרים. במקום זאת, התמקדו על החיים שלכם והתאמצו להיכנס דרך הפתח הצר ורדפו אחר הדרך הצרה של התלמידות כך שתוכלו להיכנס בצורה מרווחת למשתה המשיחי. התגובה שלכם לקריאה הזו היא בעלת השלכות נצחיות, והיא תקבע אם תשתתפו ביעד הסופי של האדם במלכות הקרבה. אם תבחרו בדרך הרחבה, אתם לא תשתתפו בירושה ובגמול העתידי. רק אם תבחרו בדרך הצרה לאורך חייכם תוכלו לסעוד עם הגדולי האמונה של ההיסטוריה של ישראל, וכך תמצאו ישועה במלוא מובן המילה. יהיו כמה מהפכות שם. אלו שראשונים כעת, יהיו אחרונים."

 

מכשול העושר

האיש החכם (לוקס י 25-29) והאיש הנכבד (לוקס יח 18-30; מתי 16-30) שואלים,  מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?, שאלה זו מנוסחת בבשורת מתי כך, אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַשִּׂיג חַיֵּי עוֹלָם?
והתשובה של ישוע היא תמיד זהה, הוא מתייחס למשהו שעלינו לעשות, ולכאורה זה נראה שכדי לרשת חיי עולם עלינו לעשות מעשים. אם ירושת חיי עולם והשגת חיי עולם מתייחסים לישועה, אז זה אומר שישוע סותר את עצמו בבשורת יוחנן שם הוא אומר שהישועה היא דרך אמונה בלבד. וגם זה סותר את שאר הברית החדשה שמלמדת את אותו העיקרון (הישועה היא דרך אמונה בלבד).

הרבה מאוד פרשנויות הוצעו כדי ליישב את הסתירות והקשיים הללו. יש האומרים שהאנשים האלה שאלו איך להיות בטוחים שיש להם חיי עולם, יש הטוענים שישוע לא עונה להם ישירות אלא מוכיח להם קודם שהם לא יכולים להיוושע בעזרת מעשים בכך שהוא מראה להם שאם הם רוצים להיוושע במעשים עליהם לקיים באופן מושלם את התורה, יש הטוענים שישוע מראה להם שהם לא מסורים אליו מספיק, דבר שמונע מהם להיוושע. אין כיום קונצנזוס לגבי המשמעות של הקטעים הללו. לפי הפרשנות המסורתית, אדם צעיר ניגש אל ישוע, ורוצה לדעת איך להגיע לשמיים וישוע לעולם לא נותן לו את התשובה. אלא, ישוע משאיר אותו עם הרושם שהישועה היא דרך מעשים. לאור העובדה שהפרשנויות הללו לא מספקות תאולוגית, או סותרות את הכתובים, כנראה שזה הזמן לבחון גישה חדשה.

 

הקשר טקסטואלי

הפגישה עם הצעיר הזה (לוקס יח 18-34; מתי יט 16-30; מרקוס י 17-26) מתרחשת בהקשר הרחב יותר של מסעו האחרון של ישוע לירושלים (לוקס ט 51-יט 48). נושא העולה מספר פעמים בהקשר של לוקס הוא נושא הענווה כמפתח לגדולה ולחשיבות. לפני הפגישה עם הצעיר המכובד, מופיע הססיפור שבו ישוע מלמד את תלמידיו להיות כילדים קטנים כתנאי לכניסה למלכות. כמו ילד, על המאמינים לקחת את המעמד הנמוך. תכונת המפתח של ילד קטן היא לא אמונתו, אלא חוסר חשיבותו. ילדים נמצאים במעמד הנמוך ביותר בחברה. ישוע מלמד שהמלכות שייכת לכאלו (מתי יט 14; לוקס יח 16). בגרסה המורחבת של לוקס הוא משווה בין בעלות של המלכות עם "קבלת המלכות" ושניהם מתייחסים להשגת מעמד גבוה שם ולא לכניסה לשם במובן הישועה.

הֵבִיאוּ אֵלָיו גַּם אֶת הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים כְּדֵי שֶׁיִּגַּע בָּהֶם. כְּשֶׁרָאוּ זֹאת הַתַּלְמִידִים גָּעֲרוּ בָּהֶם .אוּלָם יֵשׁוּעַ קָרָא אֵלָיו אֶת הַיְלָדִים וְאָמַר: "הַנִּיחוּ לַיְלָדִים לָבוֹא אֵלַי וְאַל תִּמְנְעוּ בַּעֲדָם, כִּי לְכָאֵלֶּה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּל מִי שֶׁאֵינֶנּוּ מְקַבֵּל אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים כְּיֶלֶד לֹא יִכָּנֵס לְתוֹכָהּ." (לוקס יח 15-17; מתי יט 13-15)
הנושא הוא בעלות במלכות ("לכאלה מלכות האלוהים"). קבלת המלכות בלוקס יט 15= קבלת סמכות מלכותית שם- זה לא מתייחס לקבלת הישועה מניתוק נצחי. כפי שראינו לעיל, משמעות המילה "מלכות" היא "סמכות מלכותית".

אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַמְּלוּכָה חָזַר וְצִוָּה לִקְרֹא אֵלָיו אֶת הָעֲבָדִים אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף, כְּדֵי לָדַעַת מַה הִרְוִיחַ כָּל אֶחָד בְּמִסְחָרוֹ (לוקס יט 15). בלוקס יח 17, ישוע אומר שאם מאמין לא מקבל את המלכות דרך לקיחת מעמד נמוך על עצמו, הוא לא יכנס לתוכה. המשמעות היא כזו, אם מישהו לא מקבל את הסמכות המלכותית דרך לקיחת המעמד הנמוך, לא יכנס לסמכות מלכותית במלכות העתידית. הכניסה למלכות לא מתייחסת לכניסה לשמיים; אלא, לכניסה למלוכה שם, כניסה לגדולה (מתי ה 19-20). מיד לאחר שישוע בירך את הילדים,

נִכְבָּד אֶחָד פָּנָה אֵלָיו וְשָׁאַל: "רַבִּי הַטּוֹב, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם? (לוקס יח 18)

בגרסה של מתי אנו קוראים,

נִגַּשׁ אֵלָיו אִישׁ אֶחָד וְשָׁאַל:" רַבִּי, אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַשִּׂיג חַיֵּי עוֹלָם? (מתי יט 16).

ככל הנראה, ירושת חיי עולם והשגת חיי עולם הן אותו הדבר. הלימוד שרק העניו יכול לקבל בעלות (סמכות מלכותית) במלכות מתאים להקשר הרחב בצורה מדויקת, שם נאמר לנו פעמיים שרק זה שמשפיל את עצמו ירומם. מעמד גבוה במלכות מגיע רק לאלו שהשפילו את עצמם ולקחו על עצמם מעמד נמוך בהווה.. כמו שישוע אמר, אַדְּרַבָּא, הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בָּכֶם יְהֵא מְשָׁרֵת שֶׁלָּכֶם, וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת רִאשׁוֹן בֵּינֵיכֶם יְהֵא עֶבֶד לָכֶם. (מתי כ 26-27).
לפגישה עם המכובד העשיר יש תקבולת מצטלבת22

שורות א וא' סוגרות את סיפור הפגישה, ומגדירות אותו בהקשר של הדרישה להשפיל את עצמנו ולקחת את המעמד הנמוך כדי לקבל את המלכות (לקבל סמכות מלכותית שם). אנו נראה ששאלתו של המכובד בנוגע לירושת המלכות מקושרת מבחינה טקסטואלית עם האינקלוזיו (מבנה מעטפת) הזה והיא מתייחסת למעמד במלכות, ולא לישועה מגיהינום.
בקשר לשורה "ב" בטבלה, יש שלושה תנאים כדי לרשת את המלכות, כלומר, כדי להיות "שלם" (מתי יט 20), וכדי להשיג אוצר בשמים (פס' 21). והם:
1. לשמור את המצוות (מתי יט 17)
2. למכור את כל הרכוש ולתת לעניים (פס' 21)
3. ללכת אחרי ישוע (פס' 21).

אלו הם לא תנאים לישועה מהניתוק הנצחי. התנאי לישועה הוא אמונה בלבד, ללא שום מחיר, חינם!
מתי מתחיל ומסיים עם הנושא של ענווה. הוא מסכם כך, אֲבָל רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים וּמֵהָאַחֲרוֹנִים — רִאשׁוֹנִים (מתי יט 30), ולוקס מתחיל עם אותו הביטוי (לוקס יח 14). המבנה של הקטעים הללו אומר לנו משהו. הביטויים "להיכנס לחיים" ו"אם רצונך להיות שלם" הם ביטויים מקושרים. Teleios ("שלם") היא מילה נפוצה לבגרות רוחנית של תלמידים. ישוע כנראה מבין את שאלתו של האיש בתור איך לסיים את מה שהוא החל. אנו נראה שהוא שאל את ישוע איך הוא יכול להביא את האמונה הראשונית שלו אל סיום מוצלח. הוא רוצה לדעת איך להגיע אל התכלית של אמונתו. איך לאצור אוצר בשמיים, משהו בנוסף לישועה.

 

הגדרת מושגי מפתח

המפתח להבנת הסיפור מצוי סביב המשמעות של מספר ביטויים. בגרסה של מתי, המכובד שואל, אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַשִּׂיג חַיֵּי עוֹלָם? מרקוס ולוקס מנסחים אחרת את השאלה,  מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם? (לוקס יח 18; מרקוס י 17), ובפגישה עם האיש החכם בלוקס הוא שואל את אותה השאלה (לוקס י 25). כשישוע פנה אל תלמידיו הוא התבטא בנוגע לאיש העשיר באומרו: בְּאֵיזֶה קֹשִׁי נִכְנָסִים בַּעֲלֵי נְכָסִים לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים! (לוקס יח 25). על ידי ביטוי זה, התלמידים הבינו שישוע הסביר עד כמה זה קשה לאיש עשיר "להיוושע" (לוקס יח:26). לאיש החכם, ישוע פשוט אמר, עֲשֵׂה זֹאת וְתִחְיֶה (לוקס י 28). בגרסאות של מרקוס ומתי, ישוע עונה למושל המכובד כך, לֵךְ מְכֹר אֶת רְכוּשְׁךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים וְיִהְיֶה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם; אַחַר כָּךְ בּוֹא וְלֵךְ אַחֲרַי (מתי יט 21; מרקוס י 21). מתי הוא היחיד שמוסיף שעל ידי מכירת כל רכושו, המושל המכובד והעשיר יכול להיות "שלם" (מתי יט 21), ובלוקס ישוע אומר, "דבר אחד חסר לך" (לוקס יח 22).

הרושם המיידי הוא שהביטויים "להשיג חיי עולם", "לרשת חיי עולם", "להיוושע", "להיות שלם", ו"תחיה" הם ביטויים מקבילים ושווי ערך. הפרשנות המסורתית מכירה בכך, אך מניחה מתוך שגיאה שכל אלו מתייחסים לכניסה לשמיים או לישועה מניתוק נצחי. אם הביטויים הללו מובנים בתור ביטויים המתייחסים לישועה מהניתוק הנצחי, זה יוצר בעיה פרשנית. לכאורה המסקנה היא שישוע מלמד את המושל שהישועה היא דרך מעשים טובים. מה שסותר אינספור פסוקים אחרים.
מהי המשמעות של הביטויים הללו? אך קודם כל, מי היה אותו האיש ששאל את ישוע את השאלה הזו? האם הוא היה נושע או לא? מה זה אומר "לרשת חיי עולם"? האם הוא שואל לגבי האופן שבו מגיעים לשמיים כשמתים? למה ישוע התכוון כשאמר "חיים"?

 

מי היה אותו המכובד?

האם אותו אדם היה מאמין? אנו לא יודעים במאת האחוז, אך יש רמזים לכך שהוא אכן היה מאמין. נאמרו לנו כמה דברים עליו.
לוקס אומר שהוא היה מכובד, כנראה הכוונה לכך שהוא היה איש עשיר ומשפיע בחברתו. זה מרשים. לא הרבה מכובדים נמשכו לישוע, אך הבן אדם הזה כן, ולא כמו נקדימון, הגיע אליו ביום ולא בלילה, מה שמצביע על אומץ. הגישה שלו לישוע הייתה מכבדת ונלהבת. ככל הנראה הוא שמע את ישוע מדבר מספר פעמים ותהה אם הוא יענה על השאלה שהעסיקה אותו. אפשר להסיק שהוא האמין שישוע הוא המשיח, כפי שרבים מההמון האמינו (יוחנן ז 31; ח 31). בראותו את ישוע מרחוק, הוא רץ אליו כדי לראותו מקרוב, וזה מצביע על כניעה והוקרה, הוא כרע ברך לפניו (מרקוס י 17).

הוא מראה שיש לו הבחנה רוחנית בכך שהוא מכיר בישוע כרב טוב, מה שמצביע על כך שהוא כנראה האמין שהוא המשיח. שאלתו מצביעה על בגרות מסויימת של רוחניות. לא רק שהוא מאמין באלוהים ורואה בישוע כמישהו שנשלח ממנו, אלא שהוא גם מוסרי. הוא אומר שהוא שמר את המצוות אותן ציין ישוע, וישוע לעולם לא איתגר אותו על כך. בנוסף לכך, הוא הגיע ברוח של ענווה ותלמידות, הוא רצה להבין אמיתות רוחנית על ידי מישהו אותו הוא הכיר כ"רבי הטוב". יש לשים לב גם שישוע אהב אותו (מרקוס י 21). דבר זה מצביע על כך שהאיש הזה היה רציני בחיפושו. מדובר כאן על אדם שהאמין באלוהים ובמשיח והיה גם מוסרי בהליכותיו, מה שמצביע על אמונה כנה.

העובדה החשובה אליה עלינו לשים לב היא שבגרסה של לוקס, אחרי שהמכובד אומר שהוא שמר את כול המצוות עליהן ישוע דיבר, ישוע אמר שחסר לו דבר אחד (לוקס יח 22). חשבו על כך- רק דבר אחד היה חסר לו!, רובנו יכולים לחשוב על הרבה דברים שחסרים לנו. אם הביטוי "לרשת את המלכות" מתייחס לישועה, אז ישוע היה אומר לו שחסרה לו אמונה בו, כמו שהוא אמר לנקדימון. אך ישוע לא אומר זאת, כי אמונה זה לא היה הדבר שלא היה לו. המכובד לא שאל את ישוע לגבי ישועה מגיהינום. במקום זאת, ישוע נותן לאיש הזה עוד משהו לעשות: מְכֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר לְךָ וְחַלֵּק לָעֲנִיִּים, וְיִהְיֶה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם; אַחַר כָּךְ בּוֹא וְלֵךְ אַחֲרַי. קשה לדמיין שישוע אהב אותו אך השאיר אותו ללא תשובה שתושיע אותו, אלא אמר לו לציית כדי להגיע לשמיים.

העניין של האיש העשיר הוא התקדשות ואוצר (גמול) לא ישועה, כפי שתכף נראה.

 

לבוא לחיים

הביטוי הראשון הדורש הגדרה הוא "לבוא לחיים". על איזה סוג של "חיים" מדובר כאן? חיי שפע רוחניים בהווה או כניסה סופית לשמיים?

נִגַּשׁ אֵלָיו אִישׁ אֶחָד וְשָׁאַל:" רַבִּי, אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַשִּׂיג חַיֵּי עוֹלָם? אָמַר אֵלָיו: "מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי בְּנוֹגֵעַ לַטּוֹב? אֶחָד הוּא הַטּוֹב, אֲבָל אִם רְצוֹנְךָ לָבוֹא לַחַיִּים, שְׁמֹר אֶת הַמִּצְווֹת.
בבשורת לוקס ומרקוס השאלה מנוסחת בתור "לרשת חיי עולם". כפי שאנו רואים, להשיג חיי עולם\לרשת חיי עולם ולהיכנס לחיים הם ביטויים שקולים.
יש הטוענים שישוע לא באמת מלמד אותו שירושת חיי עולם היא דרך מעשים, אלא שהוא רוצה להוכיח לו שהוא לא יכול להשיג חיי עולם במעשיו, כי הוא לא מושלם. אך אין שום רמז בטקסט לפרשנות הזו. זה לא ברור איך ישוע היה יכול להיות ברור יותר, ישוע טען שכדי לרשת חיי עולם צריך לעשות מעשים. אין שום רמז לכך שישוע ניסה לעשות לו פסיכולוגיה הפוכה או משהו בסגנון. אפשר להסיק מהפרשנות הזו שישוע מציע משהו לאדם הזה, כשהוא מודע לכך שהוא לעולם לא יוכל להשיג זאת. פרשנות זו מציירת את ישוע כמטעה ושקרן. פרשנות זו גם מניחה ללא שום הצדקה שלרשת חיי עולם ולהיכנס לחיים, הם ביטויים שמשמעותם היא "להיכנס לשמיים" או "להיוושע מניתוק נצחי". אך כפי שנראה, אין שום הצדקה לטענה הזו, ויש סיבות דווקא לחשוב שישוע דיבר על משהו אחר ולא על ישועה.

 

לבוא לחיי שפע בהווה

האם יש פרשנות אחרת? כן. אם האדם הזה היה נושע, למה הוא מתכוון כשהוא אומר שהוא רוצה "להשיג" או "לרשת" חיי עולם? לאדם נושע כבר יש חיי עולם. ולמה ישוע עונה לו תוך כדי התייחסות למצוות ולהליכה אחריו כתנאי לכך?
הביטוי "לרשת חיי עולם" מופיע ארבע פעמים בברית החדשה (מתי יט 29; מרקוס י 17; לוקס י 25; יח 18). בכל פעם, סוג מסויים של מעשה או תכונה נדרשים כדי לרשת את החיים. לכן, ספק גדול שזה מתייחס לישועה, שהיא על ידי אמונה בלבד.ראינו לעיל את המשמעות של המילה "חיים". במשל של הדרך הצרה, הכניסה לחיים (מתי ז 14) מתייחסת לכניסה לדרך חיים מלכותית המובילה לשפע בהווה וגדולה במלכות . מאחר ומאמין בישוע כבר "השיג" חיי עולם במובן הלידה החדשה, כנראה התרגום של המילה  echō, אמור להיות "להחזיק" ולא "להשיג". לדוגמה שאול אומר שאחת מהדרישות מהשמשים בקהילה היא שהם יהיו אֲנָשִׁים הַמַּחֲזִיקִים אֶת סוֹד הָאֱמוּנָה בְּמַצְפּוּן טָהוֹר (הראשונה לטימותיאוס ג 9). שאול אומר לטימותיאוס, הַחֲזֵק בְּמַתְכֹּנֶת הַדְּבָרִים הַבְּרִיאִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ מִמֶּנִּי (השנייה לטימותיאוס א 13). ולפיליפים הוא כתב, בְּהַחֲזִיקְכֶם אֶת דְּבַר הַחַיִּים; זֹאת תִּהְיֶה לִי לִתְהִלָּה בְּיוֹם הַמָּשִׁיחַ, שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא רַצְתִּי וְלֹא לָרִיק עָמַלְתִּי (פיליפים ב 16). ישוע אמר שאלה אֲשֶׁר בָּאֲדָמָה הַטּוֹבָה הֵם שׁוֹמְעֵי הַדָּבָר הַמַּחֲזִיקִים בּוֹ בְּלֵב יָשָׁר וְטוֹב וְעוֹשִׂים פְּרִי בְּסַבְלָנוּת (לוקס ח 15). בכל אחד מהמקומות הללו, הרעיון הוא להחזיק באמונה שכבר קיימת. מה שישוע אומר לאיש המכובד הוא שהוא צריך להחזיק בחיי עולם עכשיו, אם הוא רוצה לרשת אותם בעתיד בעזרת מעשים טובים. האיש המכובד רוצה להיות זה שחַיֵּי העוֹלָם מִתְקַיְּמִים בּוֹ (הראשונה ליוחנן ג 15).

הדרך שבה הוא יכול לעשות זאת היא דרך שמירת מצוות. אם ישוע היה רואה באיש המכובד כבלתי נושע, הוא היה אומר לו
לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ;כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם (יוחנן ג 15-16). כל אחד יכול להיות בעל חיי עולם ללא שום מחיר (התגלות כא 6). בפסוקים האלה, כדי שיהיו לכל אחד חיי עולם הם רק צריכים להאמין. אך כשישוע עונה לאיש המכובד, ישוע אומר שכדי שיהיו לו חיי עולם הוא צריך לציית למצוות, וללכת אחרי המשיח בנאמנות. במקרה הזה, חיי העולם הם חיים בהיבט שונה. היבט של חיים מלאים ושופעים שאוצרים אוצרות בעתיד.

מוקדם יותר בלוקס, איש חכם שאל את ישוע את אותה השאלה, אִישׁ אֶחָד, בַּעַל תּוֹרָה, קָם לִבְחֹן אוֹתוֹ וְאָמַר: "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם? (לוקס י 25). לעומת זאת, בדרך כלל חושבים שהאדם הזה היה אדם בלתי נושע. משום שהוא ניסה לבחון את ישוע כדי להצדיק את עצמו (לוקס י 29). וכמו שישוע עשה עם האיש המכובד, הוא הפנה אותו אל התורה ולא אל אמונה בו, שָׁאַל יֵשׁוּעַ: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא? (לוקס י 26). כשהחכם עונה לישוע שעליו לאהוב את את אלוהים בכל לבבו, נפשו, מאודו ושכלו, ישוע משבח אותו ואומר, יָפֶה עָנִיתָ, עֲשֵׂה זֹאת וְתִחְיֶה (פס' 28). סביר להניח שבמקרה הזה ישוע גם כן לא דיבר על הדרך שבה נושעים. אלא שישוע חשב על ויקרא יח 4-5:

אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה.
כמו בתשובתו אל החכם (לוקס י 25-29), משה אומר שציות למצוות יובילו ל"חיים". כשמשה אמר "עשו זאת וחיו", האם ישוע דיבר על איך להגיע לשמיים? לא! כל הפרשנים מסכימים שמשה הבטיח חיי שפע בהווה שבאים כתוצאה מנאמנות לברית. ה"חיים" עליהם משה דיבר הם חיים איכותיים ולא ישועה. לכן, סביר יותר להניח שהאיש החכם היה אדם נושע שרצה לדעת איך לחוות חיי שפע רוחניים שיובילו לגדולה במלכות העתידית.23

יש הטוענים שהאדם הזה עדיין לא נושע כי הוא סירב להיפרד מעושרו. אך ההסבר הזה לא יכול להילקח ברצינות. הסיבה שבגללה בני אדם אינם נושעים היא כי הם מסרבים להאמין בישוע (יוחנן ג 18).

 

אם רצונך להיות שלם

ביטוי המפתח השני אשר לו חשיבות בהבנת נושע השיחה בין ישוע למכובד נמצא בתגובתו של ישוע, אִם רְצוֹנְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם, לֵךְ מְכֹר אֶת רְכוּשְׁךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים וְיִהְיֶה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם (מתי יט 19).
ישוע מבין שהאיש המכובד שואל אותו איך להיות שלם, לא איך להגיע לשמיים. עלינו לשאות כעת, למה הכוונה בלהיות "שלם"? המילה ביוונית היא teleios והיא לא בהכרח מתכוונת לשלמות מוחלטת, כלומר, השלמות הנדרשת כדי להגיע לשמיים, השלמות של צדקת המשיח. לעתים קרובות המשמעות היא "בגרות", או "סופי". בברית החדשה מילה זו מתכוונת למישהו שמציית לרצון האלוהים. הוא שלם בציות שלו, לא מושלם. האיש המכובד הזה שהיה ככל הנראה נושע, הגיע לישוע בהתלהבות, כרע ברך, ורצה לדעת מה השלב הבא. ישוע מסביר לו שהוא יכול להיות שלם, או בוגר, אם הוא יהיה בוגר הוא ירש חיי עולם. הוא אומר לו מה הכרחי כדי להיות תלמיד שלו, תלמיד מסור לחלוטין. לפי התשובה של ישוע, אפשר להבין מה הוא הבין מהשאלה שלו. אם כך, נושא הפגישה הוא לא על איך להגיע לשמיים, אלא על איך להיות תלמיד מסור לחלוטין של ישוע. מדוע לא להבין את השאלה כפי שיבין הבין אותה?

האיש רצה לדעת איך הוא יכול להיות מאמין בוגר או תלמיד מסור, ואז הוא גילה והבין שהמחיר הוא גבוה מדי (דבר שמזכיר את המאמינים הפושרים בהתגלות ג 15-16). התוצאה של השלמות עליה ישוע דיבר היא לא שמיים, אלא "אוצר בשמיים". זה מתייחס לגמול של המאמין. האוצר בשמיים שווה ערך לירושה שלנו, ולרשת חיי עולם הינו שווה ערך להשגת חיי עולם, כול אלו מתכוונים לשכר (מתי יט 19; מרקוס י 21; כה 34-35; קולוסים ג 24).

 

להיכנס למלכות השמיים

זה נכון שהביטוי "לרשת חיי עולם" הוא ביטוי מקביל לביטוי "להיכנס למלכות השמיים". אך כפי שראינו, היבטוי "להיכנס למלכות השמיים" איננו ביטוי שמתייחס לישועה מהניתוק הנצחי, אלא הוא מתייחס לגדולה עתידית, שותפות בסמכות למלוך על ידי חיים שמשקפים את הדרשה על ההר. אין שום מקום בבשורת מתי שביטוי זה מתייחס לישועה (בבשורת מתי יש 8 "הזמנות כניסה" הכוללות "ביאה לחיים"- מתי ה 20; ז 13, 21; יח 3[בפסוק 3 ו9 זה מושווה לכניסה לחיים]; יט 17, 23, 24; כג 13).

יש הטוענים גם שמטפורת הגמל שעובר דרך מחט מתייחס לחוסר האפשרות שבישועה. מאחר ולהפוך למאמין זה בלתי אפשרי ללא נס אלוהי בלב האדם, הכניסה למלכות השמיים חייבת להתייחס ללידה החדשה. אך פרשנות זו בונה תאולוגיה שלמה על מטפורה. העובדה שזה בלתי אפשרי לא אומרת שהכניסה למלכות השמיים היא פעולה מוחלטת של אלוהים בלבד. בנוסף לכך, המטפורה הזו הייתה הגזמה או בדיחה. לא מדובר במשפט עליו עלינו לבנות את תורת הישועה. הרבה יותר סביר להניח שמתי חשב על הלימוד של ישוע כאשר הוא לימד, אֲנִי הַגֶּפֶן; אַתֶּם הַשָּׂרִיגִים. הָעוֹמֵד בִּי וַאֲנִי בּוֹ עוֹשֶׂה פְּרִי לָרֹב, שֶׁכֵּן בִּלְעֲדַי אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר (יוחנן טו 5). הבלתי אפשרי כאן הוא לא להפוך למשיחי דרך אמונה, אלא להתמיד כתלמיד ולהיכנס לגדולה במלכות ללא עזרתו של המשיח.

 

מי יכול להיוושע?

אחרי שהתלמידים שמעו על הקושי של העשירים "להיכנס למלכות האלוהים" (מתי יט 23) הם תמהו ושאלו, "אם כן, מי יכול להיוושע?" (מתי יט 25). על איזו ישועה הם דיברו? ישועה ממה? בבשורת מתי, מילה זו לעולם לא משומשת בתור ישועה מגיהינום. אלא, בבשורת מתי, מילה זו מתייחסת לישועה מסכנה (מתי ח 25; יד 30), ישועה ממחלה (מתי ט 22), ישועה מרדיפה (מתי י 22; כד 13), או ממוות פיזי (מתי טז 25; כד 22; כז:40, 42).24 הפסוק הכי מקביל לישועה עליה דיברו התלמידים נמצא במתי טז:24-26 שם הישועה מתייחסת למציאת "חיים", או הצלת הנפש. הצלת הנפש מתייחסת למציאת המשמעות או מלוא החיים על ידי התכחשות עצמית, לקיחת הצלב, הליכה אחרי המשיח, כך שהמאמין יתוגמל באופן חיובי במשפט המשיח. האיש העשיר והטיפש (לוקס יב 19-23) אסף שפע חומרי כך שחייו יוכלו להיות בטוחים ורגועים (מקומות אחרים עם אותה המחשבה: מתי ו 25; יב 18; כו 38; מרקוס יב 34; אל העברים י 38) הפרדוקס הוא שהיה עליו לוותר על הגישה האנוכית שלו לחיי שפע אם הוא רצה גדולה במלכות העתידית. במקום זאת, היה עליו לאבד את חייו אם הוא רצה "להציל" אותם.

"הצלת הנפש" מתייחסת לאצירת אוצרות, אגירת הנאות נצחיות על ידי חיים של הקרבה בהווה. ישוע אומר בעצם יש קשר הדוק בין חיים של הקרבה לבין היכולת להנות ולחוות התחברות נצחית עם אלוהים באיכות גדולה יותר. אם אנו מבינים את העיקרון הזה גם במתי יט 25, השאלה של התלמידים ("מי יכול להיוושע") איננה מתייחסת לכניסה לשמיים, אלא לישועה במובן של גמול על חיים נכונים. הם רצו לדעת איך לחיות בשפע בהווה ולהשיג גדולה בעתיד.

הפרשנות הזו מתאימה מאוד עם השאלה של פטרוס, הִנֵּה אֲנַחְנוּ עָזַבְנוּ הַכֹּל וְהָלַכְנוּ אַחֲרֶיךָ, אִם כֵּן מַה יִּהְיֶה לָנוּ? (מתי יט 27). הוא לא שואל "איך אפשר להגיע לשמיים?" אלא הוא רוצה לדעת איזה גמול הם יקבלו על כך שהם הלכו אחריו. ישוע עונה בחיוב, ובתשובתו אין שום קשר לישועה מניתוק נצחי מאלוהים, אלא התשובה שלו מתקשרת לכל ההקשר הרחב יותר, כלומר, גמול. הוא אומר להם שהם ישבו על 12 כיסאות וישפטו את 12 שבטי ישראל, שהם יתוגמלו בחיים האלה, ושבעתיד, בנצח, הם ירשו חיי עולם (ישיגו גמול, מתי יט 28-29). למעשה, מבחינת המעמד, הם יהיו הראשונים בניגוד לאיש המכובד, שיהיה אחרון.

 

אוצר בשמיים

ההוכחה לכך שהנושא הוא לא ישועה אלא גמול מגיעה מהעובדה שמה שמובטח לאלו שמצייתים הוא "אוצר בשמיים" ולא "שמיים" (מתי יט 21; מרקוס י 21). במקומות אחרים האוצר הוא דבר שיקבלו אלו שמצייתים לקריאה שלו לעזוב הכל (לוקס יח 29-30). ישוע מצווה על מאמינים לא על בלתי נושעים לאצור אוצרות בשמיים (מתי ו 20-21; ראו גם הראשונה לטימותיאוס ו 19; יעקב ה 3). ישוע מבין שהמכובד שואל אותו על שכר, לא על איך להגיע לשמיים.

 

סיכום

האיש המכובד היה אדם נושע, בשלב הזה הוא רצה לדעת מה השלב הבא. הוא רוצה שיהיה לו מעמד גבוה בשמיים, והתנסות עשירה עם החיים בהווה. הנושא בהקשר הרחב יותר הוא השפלה עצמית כדי להיות מרומם (לקבל סמכות) במלכות. יהיו שיקבלו 5 ערים, וכאלו שיקבלו 10.
ישוע קורא לאיש הזה לעזוב הכל וללכת אחריו כך שיהיה לו שכר בשמיים. סיכום הקטע הזה מצביע על כך שהנושא הוא מעמד במלכות ולא ישועה, אֲבָל רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים וּמֵהָאַחֲרוֹנִים — רִאשׁוֹנִים (מתי יט 30). האיש המכובד רצה לדעת איך להיות "שלם", איך לסיים את מה שהוא התחיל.
במחקר הזה ראינו גישה שונה מהגישות המוכרות לדרשה על ההר ולהזמנות הכניסה של ישוע. ישוע קורא למאמינים לשים אותו במרכז, ללכת אחריו בכל מחיר, להיכנס למלכות השמיים, והוא מבטיח שבסופו של דבר, אנו לא נצטער על זה.

 

הערות:
1. E.g., Psalms 15, 24; 118:19-21. See John P. Meier, Law and History in  .1 Matthew’s Gospel: A Redactional Study of Mt. 5:17-48 (Rome: Biblical Institute Press, 1976), 113. We are to “enter His gates with thanksgiving” (Psalms 104:4)

2. אנו מניחים שזה סביר שהעם שהונהג על ידי יהושע, היה נושע כקבוצה..

3. המילה "צדקתו" היא הרחבה של המילה "מלכותו". השימוש במילה kai בדרך הזו מאוד נפוץ בברית החדשה (מתי כא 15; מרקוס ה:19; יוחנן א 16; רומים א 5; יג 11; פיליפים ג 7; אפסים ב 8. לדוגמה מתי ח 33, שָׁם סִפְּרוּ אֶת הַכֹּל וְאֶת(כלומר) מַה שֶּׁקָּרָה לַאֲחוּזֵי הַשֵּׁדִים. פרשנות זו מאוד הגיונית לאור רומים יד 17 ושם מלכות האלוהים היא צדקה.

4. גם שאול מפציר בקוראיו הנושעים להפוך לילדים (הראשונה לקורינתים יד 20) וגם פטרוס (הראשונה לפטרוס ב 2).

5. יש מספר משלים מהמדרש מכילתא דרבי ישמעאל כ׳:ט״ו:ב׳, שמספקים הקבלה מעניינת לביטוי "לקבל את המלכות". אמרו לו: הן והן. כך המקום הוציא ישראל ממצרים, קרע להם הים, הוריד להם המן, העלה להם הבאר, הגיז להם השלו, עשה להם מלחמת עמלק. אמר להם: אמלוך עליכם! אמרו לו הן והן. רבי אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה – השוו כלם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה. במשל השני, כך אמר המקום לישראל: "אנכי ה' אלהיך… לא יהיה לך": אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים? אמרו לו: כן. – וכשם שקבלתם מלכותי – קבלו גזרותי.

6. מציאת ה"חיים" במובן הזה היא בלתי אפשרית ללא עזרה מאלוהים. במקום אחר, ישוע אמר לתלמידיו שזה קשה כמו לגמל שמנסה לעבור דרך מחט. ללא עמידה בו, אי אפשר להשיג זאת. כאשר שאול אמר לתסלוניקים, וְאָמְנָם עַכְשָׁו חַיִּים אֲנַחְנוּ, אִם אַתֶּם מַחֲזִיקִים מַעֲמָד בָּאָדוֹן (הראשונה לתסלוניקים ג 8), הוא לא התכוון לכך שאם הם יעמדו באדון הם יגיעו לשמיים כשהם ימותו! אלא, שהוא התכוון לכך שהם ימצאו סיפוק אמיתי בידיעה שהעמל שלהם לא יהיה לריק (פס' 5). בתוך הסבל שלהם, זה היה עידוד גדול לדעת שהסבל שלהם היה שווה את זה. ישוע גם דיבר על ה"חיים" בשני מובנים במקום אחר: אֲנִי בָּאתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם חַיִּים וּבְשֶׁפַע שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם (יוחנן י 10). עמידה נאמנה ותגובה ראויה לרדיפות או לצרה מובילה לחיי שפע. הראשונה לפטרוס ג 9; מרקוס ט 45; ומתי יח:8 מלמדים שאפשר למצוא את החיים האמיתיים בהווה רק אם אנו מוכנים לעשות את כל מה שצריך כדי ללכת אחרי המשיח. שימוב לב לשנייה לקורינתים ד 6-11 שם נאמר שתגובה נכונה לרדיפה תוביל לכך שחַיֵּי יֵשׁוּעַ יִתְגַּלּוּ בְּגוּפֵנוּ (ראו גם השנייה לקורינתים א 5-6). כָּל מוּסָר בְּעֵת בּוֹאוֹ אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְשִׂמְחָה כִּי אִם לְעֵצֶב, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן יִתֵּן פְּרִי שָׁלוֹם וּצְדָקָה לַמִּתְחַנְּכִים בּוֹ (אל העברים יב 11). 2 לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה חִשְׁבוּ זֹאת, אַחַי, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים בְּכָל מִינֵי נִסְיוֹנוֹת, 3 שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי בְּחִינַת אֱמוּנַתְכֶם מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת.4 אֲבָל שֶׁתְּהֵא הַסַּבְלָנוּת שְׁלֵמָה בְּפָעֳלָהּ, לְמַעַן תִּהְיוּ שְׁלֵמִים וּבְלֹא דֹּפִי וְלֹא יֶחְסַר לָכֶם דָּבָר (יעקב א 2-4)

7. Nolland, The Gospel of Matthew: A Commentary on the 980 Greek Text, 891 .

8. שם, עמ' 23

9. Constable, Tom Constable’s Expository Notes on the Bible, s.v. “Matthew 18:14.”

10. כפי שראינו לעיל, להיכנס למלכות השמיים במסגרת הדרשה על ההר משמעו להיכנס לדרך חיים מלכותית שתוביל לגדולה במלכות העתידית. בברית החדשה המילה "דרך" (hodós) מתייחסת לדרך חיים, הדרך שבה אלוהים דורש שנחיה (מעשי השליחים יד:16; רומים ג:16; יעקב א:8; ה:20; השנייה לפטרוס ב:15, 21 ועוד). שני הקטעים הללו (מתי ז:13-14, 21-23) הינם מקבילים ומסבירים אחד את השני. לכן בהקשר של מתי ז, "להיכנס למלכות" אמור להיות מובן ככניסה לדרך חיים המשקפת את מלכות האלוהים, הדרך הצרה, אל עלינו להבין זאת ככניסה לשמיים אחרי המוות. כתוצאה מהכניסה לדרך הצרה, המאמין ישיג גדולה בשמיים (מתי ה:20).

11. הוא אמצעי ספרותי שמבוסס על עקרון המבנה הקונצנטרי. מבנה שכזה יוצר מסגרת ספרותית ליצירה באמצעות שיבוץ או חזרה על יסודות דומים מתחילתו של הטקסט בסופו. באופן כזה האינקלוזיו יוצר כמעין סגירת מעגל לסיפור, ולעיתים אף משמש כסיום דרמטי. אינקלוזיו מופיע ביצירות שונות, הן עתיקות והן חדשות, ובמיוחד בתנ"ך. למשל, "כי אויל עמי אותי לא ידעו בנים סכלים המה ולא נבונים המה חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" (ירמיהו ד כב).

12.  Betz and Collins, The Sermon on the Mount: A Commentary on the Sermon on the Mount, Including the Sermon on the Plain (Matthew 5:3-7:27 and Luke 6:20-49), 539.

13. Nolland, The Gospel of Matthew: A Commentary on the Greek Text, 339

14.Luz and Koester, Matthew 1-7: A Commentary, 319

15.  France, The Gospel of Matthew, 295.

16.  R. T. France, Matthew, Tyndale New Testament Commentaries (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1985), 148.

17. Rudolf Bultmann, “ginōskō,” in TDNT, 1:703.

18. Adam Clarke suggests “Approveth the way.” Adam Clarke, Adam Clarke’s Commentary, Logos Library System electronic ed. (Albany, OR: Ages Software, 1999)

19. Herbert Livingston, “ʾāwen,” in TWOT, 23.

20. המשתה בתחילת מלכות המשיח (לוקס יג:22-30) הוא "המשתה המשיחי" שמתרחש "במלכות" (פס' 29). אנו מבדילים בין המשתה הזה לחתונת השה במתי כב:1-10 שמתרחש בירושלים החדשה בזמן הצרה הגדולה.

21. יש הטוענים שהעניין הוא לא התאמצות במובן המעשים, אלא התאמצות לשמוע את הבשורה ולהיענות לה בחיוב. אומנם הפרשנות הזו אפשרית, אין שום רמז בטקסט המצביע על כך שמדובר בהתאמצות מנטלית להבין בלבד. במקום אחר ההתמצאות היא לעשות את רצון האב (מתי ז:21). התנהגות מוסרית היא הנושא. הבעיה שלהם היא שהם היו "עושי רשע" (פס' 27). דבר זה מצביע באופן טבעי על משהו שונה מהמאמץ  לשים לב או להבין. 

22. תקבולת מוצלבת או תקבולת מצטלבת (יוונית: χίασμα מילולית כִיאַזְם) הוא אמצעי ספרותי, בו שתי שורות העומדות זו אחר זו, הן בעלות הרכב מילים זהה אמנם, אך עומדות בסדר הפוך. באופן כזה, המילה הראשונה בשורה הראשונה והמילה האחרונה בשורה השנייה מקבילות זו לזו, וכן הלאה. למשל אם צלע א' בנויה בסדר : א' ב' ג', צלע ב' תופיע בסדר ג' ב' א'. 

23. הטענה שהאיש החכם בלוקס פרק י היה בלתי נושע בגלל שהוא ניסה לבחון את ישוע כדי להצדיק את עצמו מניחה שמאמין "אמיתי" לעולם לא ייעז לבחון את האדון או להצדיק את עצמו. שהיא הנחה חסרת כל בסיס. בנוסף לכך, למרות שחכמים רבים בדרך כלל התנגדו לישוע (לוקס יא:45-52), היו כאלה שהיו נושעים או לפחות פתוחים לשמוע את הבשורה (מתי ח:19, 21; יג:11,52; מעשי השליחים כג:9; טיטוס ג:12).  ישוע אמר לו שהוא לא היה רחוק מהמלכות (מרקוס יב:34), לא מבחינת הישועה, אלא מבחינת חווית חיי השפע. הוא אמר לו שאם רק ייעשה דבר אחד, כפי שהכתובים דורשים, הוא יחיה בשפע.

24. יש פסוק אחד שאפשרי שהוא יוצא דופן, וְאַתָּה תִּקְרָא שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם. (מתי א:21). לעומת זאת, אפילו כאן סביר מאוד שזה לא מתייחס לישועה מגיהינום, אלא, כפי שרבים טענו, הישועה כאן היא ישועה לאומית, שיבה מגלות, שיקום לאומי, ישועה מההשלכות של החטאים הלאומיים שלהם ראו Craig S. Keener, The IVP Background Commentary (Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 1993), 48. אך אפילו אם מישהו מתעקש שמתי דיבר בפסוק הזה על ישועה פרטית, זה ברור שזה לא השימוש השכיח או הכללי של מתי במילה זו.

קבלו עדכונים חמים