הבשורה – מבחינה תיאולוגית

בלבול שורר בקשר לתוכן של בשורת החסד של אלהים ולאופן הצגתה. אחדים אינם מציגים אותה באופן טהור; אחרים אינם מציגים אותה באופן ברור; ויש כאלו שאינם מציגים אותה בכנות. אבל, מפני שאלהים רב חסד הוא לעתים נותן אור ואמונה על-אף עדותנו הלא-מדויקת.

 

I. מספר כשלים בהצגת הבשורה

 

א. הכשל: הבשורה עוסקת בדבר אחר מאשר בחטא

לא תיתכנה חדשות טובות לאדם שאינו חש שהוא זקוק לחדשות טובות, ולא תיתכן תחושת צורך בלי הכרה מסוימת של חטא. כמובן, לחטא יש תסמינים רבים שעלולים להתריע בפני הפרט על הבעיה הבסיסית – חטא. לפיכך, הצגת הבשורה יכולה להתמקד בחוסר השמחה או בחוסר השלום או בצורך לעזרה בפתרון בעיות, אולם אלו הם תסמיני החטא, שמרחיקים אותנו מאלהים. בכל זאת, אדם אינו צריך להיוושע כדי שיהיה שמח או שליו או על-מנת שיוכל לפתור בעיות. הוא צריך להיוושע על מנת שייסלחו לו חטאיו. חוסר שמחה לא מונע מאנשים להגיע לשמים, אלא החטא. אמונה בבשורה פותרת את בעיית החטא.

 

ב. הכשל: ישנן בשורות שונות לקבוצות גיל שונות

אין בשורה אחת לילדים, אחרת לצעירים ועוד אחת למבוגרים; אחת למי שאינם שייכים לקהילה ואחרת לאלו ששייכים לקהילה. יש בשורה אחת. עשויות להיות דרכים שונות להסביר את הבשורה לקבוצות שונות.. ייתכן שאוצר המילים שונה, אבל המילים השונות חייבות להעביר אותה בשורה!

 

ג. הכשל: האמת נמצאת בדבר אחר ולא בדבר אלהים

ניסיון יכול לאשר או להכחיש את האמת, אבל הוא אינו יוצר אמת שאינה טועה. גם לא הארכיאולוגיה וגם לא נבואה שהתגשמה, כי נבואות המקרא היו אמתיות לפני שהתגשמו. גם לא אפולוגטיקה. לגישות האלה יש את מקומן הראוי, אבל רק בדבר אלהים נמצאת את האמת המוחלטת. כמו השליחים, חובתנו להטיף את הדבר (מה"ש יג 5) ולהסיק את המסקנות מהכתובים (שם יז 2).

 

ד. הכשל: החכמה תוכיח

אם שירות ההרשעה של רוח הקודש הוא להביא את אמת הבשורה לאדם הלא-נושע בבהירות  כזאת שהוא חייב להכיר בה כאמת (בין אם הוא מאמין לה ובין אם לא), אזי  חייב הדבר להיעשות על-ידי הרוח ולא בחכמתנו אנו. כמובן, עלינו להציגה כראוי, אבל זה אינו מבטיח שמישהו יישתכנע. אלהים חייב לעשות זאת.

 

ה. הכשל: קסם אישי יבטיח תוצאות

ככל שנוכל לשלוט בכך, איננו צריכים לשים לב לכל מה שקשור בלבוש, בדיבור או בתרבות. אולם ברגע שמכריזים את הבשורה, אנו תובעים את עלבון הצלב (גלט' ה 11). המסר הוא אבן הנגף, לא השליח. אבל גם אם איננו כזה, זה לא יבטיח תוצאות. דרכי נועם לא מבטיחות תוצאות.

 

ו.  הכשל: שיטות מתוחכמות תבאינה  לשינוי לב

שיטות אכן מביאות לתוצאות, אבל תוצאות אינן תמיד זהות לשינוי לב. לחץ יכול להביא לתוצאות; מוסיקה יכולה להפנט; תפאורה יכולה לשכר; וסיפורים יכולים לרגש; אבל אף אחד מאלו אינו מביא בהכרח לשינוי הלב. מבחן טוב לכל מסר של הבשורה הוא: האם נתן הדובר למאזיניו משהו להאמין בו, ולא האם נתן להם משהו לעשותו.

 

II. מספר כשלים בהצהרת תוכן הבשורה

 

א. הכשל: הוספת הטבילה

אף שהיא תקנה משיחית חשובה, הטבילה אינה חלק מהבשורה. לכלול אותה בבשורה משמעו להוסיף מעשה לחסד אלהים. עם זאת, פסוקים מסוימים מציגים את הטבילה כדרישה לצורך ישועה.

1. הבשורה על-פי מרקוס טז 16. הסיום המקורי של הבשורה על-פי מרקוס הוא נושא לדיון נרחב. ספק אם פסוק 16 היה חלק מהסיום המקורי של הבשורה. במקרה הטוב ביותר, יהיה לא חכם לבסס דוקטרינה כלשהי על תוכן הפסוקים 20-9. אולם, ייתכן גם שאם פסוק 16 הוא חלק מהטקסט שנכתב בהשראה, ההתייחסות היא לטבילה ברוח. ככלות הכל, האדון היה יכול לומר את הדברים, שבבשורה על-פי מרקוס טז 16, כמעט באותה עת שאמר את הדברים במעשי השליחים א 5, בנוגע לשירות הטבילה הממשמש ובא של רוח הקודש.

2.מעשי השליחים ב 38. תומכי ההתחדשות דרך טבילה מבינים את הפסוק הזה כמלמד שחזרה בתשובה וטבילה מביאים לסליחת חטאים. אין ספק שבתקופת הברית החדשה היתה הטבילה הוכחה ברורה לשינוי לב, בין אם היתה זו חזרה בתשובה  ליהדות הרבנית, למסר של יוחנן המטביל או למשיחיות. סירוב להיטבל מעלה ספק לגיטימי באשר לכנות הכרזת האמונה. לפיכך, כאשר ההמון היהודי שאל את כיפא מה עליהם לעשות, הלה אמר להם בטבעיות לחזור בתשובה (לשנות את דעתם בנוגע לישוע מנצרת) ולהיטבל (להוכיח שינוי זה).

אם-כי נכון שמבחינת הפירוש ניתן להבין את הטקסט כאומר שטבילה היא (eis) לסליחת חטאים, ייתכן שנכונה באותה מידה הכוונה שטבילה אינה לסליחת חטאים, אלא בגלל הסליחה (שכבר התרחשה בחזרה בתשובה). במילה eis משתמשים באופן ברור במשמעות שמופיעה בבשורה על-פי מתי יב 41 – הם חזרו בתשובה בקריאת יונה (בגלל קריאת יונה). ודאי שאין הכוונה שהם חזרו בתשובה מתוך ציפייה לקריאת יונה. אם-כן, מתוך מעשי השליחים ב 38 ניתן להבין שבני-אדם צריכים קודם לחזור בתשובה ורק לאחר-מכן להיטבל, מפני שנסלחו להם חטאיהם.¹

3.  מעשי השליחים כב 16. הפסוק כולל ארבעה חלקים: (א) קום (צורת בינוני); (ב) היטבל (ציווי); (ג) התרחץ מחטאיך (ציווי); (ד) בקוראך בשמו (צורת בינוני). כדי שהפסוק ילמד על טבילה כצורך לישועה צריך לחבר את חלקים א ב ו-ג –קום, היטבל והתרחץ מחטאיך. אבל, במקום שיהיו מחוברים, שני הציוויים הללו מחוברים לבינוני. "קום" חייב לבוא לפני הטבילה, והקריאה לפני שיתרחץ מחטאיו. לכן הפסוק צריך להיות מובן כך: וקמת, היטבל התרחץ מחטאיך, בקוראך בשם אדוני. כאשר קוראים את הפסוק בצורה הנכונה, אין הוא מלמד שהטבילה היא תנאי ללידה החדשה.

 

ב. הכשל: חוסר הבנה בנוגע לחזרה בתשובה

חזרה בתשובה פירושה שינוי דעת אמתי המשפיע על החיים בדרך כלשהי. כמו מושגים תיאולוגיים משמעותיים אחרים, יש להגדירה באופן מיוחד על-ידי שאלה נוספת. כלומר, שינוי הדעת בקשר למה? אנשים שלא נושעו יכולים באמת לחזור בתשובה אך מבלי שייוושעו. לדוגמה, לשנות את הדעת על הרגל רע ולשבור את ההרגל כתוצאה מכך. משיחים יכולים לחזור בתשובה על חטאים מסוימים ולשים להם קץ (התג' ב 5; קור"ב ז 9 – שימו לב כי בפסוק זה, עצב מביא לידי חזרה בתשובה, אבל אין זה בהכרח אותו דבר כמו חזרה בתשובה). אנשים לא-נושעים יכולים לחזור בתשובה לישועה. התשובה המושיעה הזאת צריכה להיות כרוכה בשינוי הדעת על ישוע המשיח, כך שהאדם משנה את דעתו הקודמת על המשיח ובוטח בו שהוא מושיעו. זה הסוג או התוכן היחיד של ישועה שמושיעה (מה"ש ב 38; יז 30; פטר"ב ג 9). ברם, חזרה בתשובה מושיעה יכולה לבוא בעקבות חזרה בתשובה על חטא (המניעה את תחושת הצורך של הפרט לסליחה), או חזרה בתשובה כלפי אלהים (המתריעה על העובדה שפגע באלהים קדוש ולכן זקוק לדרך שבה יוכל לרצותו). היבט זה של חזרה בתשובה (כמו יוח' טז 11-8) עדיין לא מושיע, אלא אם כן הוא מלווה באמונה במשיח (מה"ש כ 21).

 

ג. הכשל: הפיכת הדרישה להכניע את חיינו לחלק מהבשורה

1.  השאלה. השאלה היא פשוטה: האם הזולת צריך להפוך את המשיח לאדון חייו או לרצות בכך על מנת להיוושע? אחת התשובות החיוביות אומרת כך:

 

השקפת האדונות מציינת במפורש את הצורך של הפרט להכיר במשיח כאדון חייו בקבלתו כמושיע.

הן אינן שתי פעולות שונות ורציפות (או שלבים רצופים), אלא מעשה אחד של אמונה טהורה ובוטחת.

דרושה הבנה תיאולוגית מועטה כדי להבחין בהבדלים היסודיים בין השקפת האדנות להשקפת אי-

האדונות בדרכים השונות של הצגת הבשורה.²

 

באותה רוח, ארתור ו' פינק כותב:

 

לישועה דרוש משהו יותר מאשר "להאמין". לב עיקש ומרדן באלהים אינו יכול להאמין לישועה: קודם

צריך לשוברו. . .  איש אינו יכול לקבל את המשיח כמושיעו בעודו דוחה אותו כאדון! נכון, מוסיף

המטיף, שמי שמקבל את המשיח צריך גם להיכנע לו כאדון, אבל הוא הורס זאת ברגע שהוא קובע

שאף שהחוזר בתשובה נכשל בכך, מלכות שמים מובטחת לו. זה אחד מהשקרים של השטן.³

 

יש לשאול בפשטות: האם חוסר מחויבות לאדונותו של המשיח במהלך חייו של הזולת מעיד על חוסר באמונה מושיעה? או כפי שבוייס (Boice) שואל: "האם 'אמונה' מינוס מחוייבות, היא אמונה מקראית אמתית?"⁴ בוייס אומר שלא.

שימו לב שהשאלה אינה האם מאמינים יחטאו או האם יישאו פרי. כל המאמינים יישאו פרי במידה זו או אחרת בחייהם המשיחיים. השאלה אינה גם, האם מאמינים צריכים להחליט מי ינהל את חייהם. זאת שאלה מהותית לגדילה רוחנית, ויש שכנראה מחליטים על העניין הזה כאשר הם מאמינים ואחרים לא. השאלה היא: הם מחוייבות של חיים היא חלק הכרחי של האמונה ולכן גם של הבשורה?

2. מספר דוגמאות. המקרא מביא מספר דוגמאות ברורות של אנשים שנושעו אבל חסרו מחויבות. הן אינן רק דוגמאות של חטאים שבוצעו לאחר הישועה (אם כי הם כוללים אותם), אלא מפגינות אמונה מושיעה ללא מחויבות.

זכרו את חיי לוט. הם בקושי ראויים לשמש דוגמה למחויבות בשום שלב ועדיין, הברית החדשה אומרת עליו שהיה צדיק (פטר"ב ב 7). לוּ היה ברשותנו רק הסיפור התנ"כי היינו עלולים להטיל ספק  בכך שהיה צדיק לפני אלהים.

הביטו גם במצבם של המאמינים באפסוס. שאול פעל בעיר הזאת למעלה משנתיים. אחדים הגיעו לאמונה בתחילת שירותו ואחרים מאוחר יותר. הם שינו את חייהם, שכללו התמסרות לאמנות הכישוף, שהתבססה על גיבוב השטויות שנכתבו על פסלה של דיאנה במקדש באפסוס. לאחר שהאמינו באדון, רבים מהמאמינים, אם לא רובם (מה"ש יט 18 מציין במפורש שהם היו מאמינים), עדיין המשיכו לעסוק באמונות תפלות. תהיה זאת משאלת לב לחשוב שבמהלך השנתיים שרבים מהם המשיכו לעסוק בהם, הם לא ידעו שמעשיהם פסולים כאשר קיבלו את המשיח. אולם, רק לקראת סוף שירותו של שאול באפסוס המאמינים שוכנעו לבסוף, התוודו על חטאיהם ושרפו את ספרי הכישוף. אם-כן, מבחינה תיאולוגית זה אומר שהיו אנשים באפסוס שהפכו למאמינים במשיח ביודעם שעליהם לוותר על מעשי הכישוף, אבל לא עשו זאת (אחדים במשך שנתיים) ועם זאת נולדו מחדש. ישועתם לא היתה תלויה באמונה ובכניעה לאדנותו של המשיח על השימוש בכישוף.

3.  מספר הערות. ההוראה על האדונות נכשלת בהבחנה בין ישועה לבין תלמידות, ומעלה דרישות לתלמידות כתנאים מוקדמים לישועה. אדוננו הבדיל בין השתיים (לוקס יד 33-16). ההוראה הזאת מעלה היבט אחד מיני רבים של אישיות המשיח (אדון החיים) בהפיכתו לחלק מהבשורה. מדוע לא לדרוש אמונה במלכותו או בעובדה שהוא שופט כל או שהוא היה הבורא? למרות העובדה שהשקפתי זכתה לכינוי "אמוניזם קל", אין זה קל להאמין, כי מה שאנחנו מבקשים מהאדם הלא-נושע להאמין אינו קל. אנו מבקשים שייבטח באישיות שחייתה לפני אלפיים שנה, שאותה הוא יכול להכיר רק דרך המקרא, שתסלח לו על חטאיו. אנו מבקשים שיקבע את יעודו הנצחי על סמך זה. זכרו את הדוגמה של ישוע המשיח. הוא לא דרש מהאישה השומרונית לשנות את חיי החטא או אפילו להיות מוכנה לעשות זאת, כדי שתוכל להיוושע. הוא לא הציג בפניה אלו שינויים ניתן לצפות שתעשה בחייה אם תאמין. הוא פשוט אמר שהיא צריכה לדעת מי הוא ולבקש את מתנת חיי הנצח (יוח' ד 10).⁵

 

הערות

1. _{See A. T. Robertson, Word Pictures in the New Testament (New York: Harper, 1930), 3:35-36.}
2. _{K. L. Gentry, “The Great Option: A Study of the Lordship Controversy,” Baptist Reformation}

 _{Review 5 (Spring 1976) 5: 52.}

3. _{Arthur W. Pink, Present-Day Evangelism (Swengel, Pa.: Bible Truth Depot, n.d.), 14-15.}
4. _{James M. Boice, “The Lord Christ,” Tenth, October 1980, 10:8 and “The Meaning of Discipleship,”}

_{Moody Monthly, February 1986, 34-37.}

5. _{SeeCharles Ryrie, Balancing the Christian Life (Chicago: Moody, 1969), 169-81 and So Great}

     _{Salvation (Chicago: Moody, 1997).}