מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

 I. הגדרת הלקיחה ותיאורה

המילה "לקיחה" (rapture) היא תרגום של המילה היוונית "להילקח" שמופיעה באיגרת הראשונה אל התסלוניקים ד 17. במובן הצר, בטקסט הזה המילה מתייחסת רק לשינוי שיתחולל במאמינים חיים בזמן שיבת המשיח. ברם, התווית – "לקיחה", מתייחסת בדרך כלל הן להעתקת מאמינים חיים מהארץ אל חיי נצח בשמים והן לתחיית הגוף של המאמינים לגוף שמימי.

שלושה קטעים מתארים את הלקיחה: בשורת יוחנן יד 3-1; הראשונה לקורינתים טו 58-50 והראשונה לתסלוניקים ד 18-13. על היבטי הלקיחה דנו בפרק 83.

 

II. השקפות שונות

במאה התשע-עשרה החלה ההוראה הנוגעת ללקיחת הקהילה להיות מופצת באופן נרחב. כתוצאה מכך התעוררו שאלות כגון, האם ביאתו השנייה של המשיח כרוכה במספר שלבים, היחס בין השלבים האלה לעת הצרה הגדולה, וייחודה של הקהילה מישראל בתוכנית אלהים. במאה העשרים ואחת השאלה הנדונות ביותר על חזון אחרית הימים נגעה בזמן הלקיחה.

לשאלה הזאת נתנו הפְּרֶה-מילניאליסטים ארבע תשובות (א-מילניאליסטים רואים את בוא המשיח כאירוע בודד שילווה בתחיית מתים כללית ובמשפט. גם לפוסט-מילניאליסטים אין לקיחה נבדלת).

ארבע ההשקפות הפְּרֶה-מילניאליות על הלקיחה הן: לקיחה חלקית (כלומר, רק מאמינים מסוימים יילקחו), לקיחה לפני הצרה הגדולה, לקיחה באמצע הצרה הגדולה ולקיחה בסוף הצרה הגדולה. לקיחה חלקית נוגעת להיקף הלקיחה ולעומתה שלוש ההשקפות האחרות מתמקדות בזמן הלקיחה.

 

III. היקף הלקיחה – חלקית או מוחלטת?

 

א. הגדרה של לקיחה חלקית

לקיחה חלקית מלמדת כי רק המאמינים ה"שוקדים" ו"ממתינים" לבוא האדון יהיו ראויים להימלט מאימת הצרה הגדולה על-ידי לקיחתם.

 

ב. תומכי השקפה זו

לכאורה, אבי ההשקפה הזאת הוא רוברט גאווט (Govett) עליה כתב בספרו: Entrance into the Kingdom: The Apocalypse Expounded by Scripture. ("כניסה למלכות: חזון אחרית הימים במקרא".) בנוסף נלמדה על-ידי ג'וזף א' סייס (J. A. Seiss), ג'ורג' ה' פמבר; ג'ורג' ה' לאנג (G. H. Lang) ועל-ידי "תנועת הקהילה המקומית" (Local Church Movement).1

 

ג. מסגרת תיאולוגית של השקפה זו

  1. ישועה. התומכים בישועה של חסד וביטחון נצחי למאמין מפרשים את הקטעים הנדונים בנושא ביטחון כמו הארמיניאנים, אבל בהסתייגות חשובה אחת: הסכנה העומדת בפני מאמין שנכשל אינה אבדון אלא נישול מילניאלי. לכל מאמין יש הזכות לרשת את המלכות, אבל ניתן להפסידה בשל אי-ציות.
  2. התקדשות. לעתים תכופות, הדוגלים בלקיחה חלקית שמים דגש חזק על התקדשות ועל קדושה. הם עשויים להורות כי טבילה ברוח הקודש קשורה בסמכות להעיד וכי הימלאות ברוח הקודש ושכינת רוח הקודש מיועדים למאמינים מסוימים בלבד ולא לכל. הדגש הזה משפיע על השקפתם בנוגע ללקיחה כלומר, רק מאמינים רוחניים יילקחו לפני הצרה הגדולה.
  3. תחיית המתים הראשונה. תחייה זו נתפסת כגמול למאמינים רוחניים ולא לכולם. מאמינים שאינם נחשבים למנצחים יקומו לתחייה לאחר המילניום. לפיכך, התחייה השנייה (בדרך כלל נתפסת כתחייה של לא מאמינים בלבד) תכלול מאמינים ולא מאמינים.

 

ד. קווי היסוד של ההשקפה הזאת

הדוגלים בלקיחה חלקית מלמדים שללקיחה ולתחייה מן המתים יהיו מספר מועדים בשביל המנצחים.

  1. לפני הצרה הגדולה. ממש לפני תחילת הצרה הגדולה קדושים חיים יועתקו מן העולם וקדושים מתים יקומו לתחייה.
  2. במהלך הצרה הגדולה. במהלך שבע שנות הצרה הגדולה קדושים נוספים מ"עידן הקהילה" אשר לא היו מוכנים ללקיחה הראשונית יילקחו במרווחי זמן שונים. הם מוזכרים בהתגלות ז 9, 14; יא 2; יב 5 (הבן הזכר כולל מאמינים); טז 15 (לקיחה להצלת מאמינים שוקדים ממלחמת ארמגידון); ולקיחה אחרונה בסוף.
  3. אחרי הצרה הגדולה. בשלהי המילניום יקומו לתחייה מאמינים שהחמיצו את התחיות הקודמות יחד עם לא-מאמינים. המאמינים ייכנסו למלכות הנצחית על אף שהחמיצו את מלכות אלף השנים.

 

ה. ציטוטים מן המקרא התומכים בהשקפה הזאת

  1. סבל. קטעים רבים מלמדים שמאמינים חייבים לשאת ייסורים לפני שיוכלו למלוך עם המשיח. לכן, על המאמינים לסבול כעת או בצרה הגדולה (לוקס כב 30-18; מה"ש יד 22; רומ' ח 17-16; קול' ג 24; תסל"ב ד 5-4). יש המזהים את האש בראשונה לקורינתים ג 15-12 עם הצרה הגדולה. יש אומרים שהתגלות ג 5 עשוייה להתייחס למחיקה זמנית של מאמינים שחיים על-פי הבשר מספר החיים במהלך תקופת הגמול שממנה יהנו המנצחים.
  2. מהי התחייה הראשונה? הואיל והמקרא מתייחס לתחייה הראשונה כפרס שיש לזכות בו, זה אומר שלא כל המאמינים ייזכו בו, רק המנצחים (מתי יט 29-28; לוקס ט 62; כ 35; פיל' ג 14-11; התג' ב 11; ג 5).
  3. זכות בכורה. אומרים כי מאמין עלול לאבד את זכות הבכורה שלו ובכך להפסיד את ההזדמנות להילקח לפני הצרה הגדולה (קור"א ו 9-10; גלט' ה 21-19; עבר' יב 14).
  4. טבילה ברוח. הואיל וטבילה ברוח הקודש נתפסת כהסמכה לבישור, לא כל המאמינים נמצאים בגוף המשיח ולכן לא כולם בהכרח יילקחו.
  5. גמול. הלקיחה נתפסת כגמול שלא יינתן לכל המאמינים (מתי כד 41-40; כה 13-1; קור"א ט 27; טימ"ב ד 8; טיט' ב 13; עבר' ט 28-24; התג' ג 10).

 

ו. מספר בעיות הנוגעות להשקפה הזאת

  1. בלעדיות. באיגרת הראשונה אל הקורינתים טו 52-51 נאמר במפורש כי כולם יישתנו, לא אחדים.
  2. טבילה ברוח. הטבילה ברוח הקודש מציבה את כל המאמינים בגוף המשיח (קור"א יב 13), לכן, הכל יחוו את הבטחת הלקיחה.
  3. מי יענש? מעולם לא דובר על עידן הצרה הגדולה כזמן של צריפת הקהילה כולה או חלקה; הוא עת צרת יעקב.
  4. גמול? הלקיחה אינה גמול על חיי קדושה; חיי קדושה יתוגמלו בעטרת, לא בלקיחה (טימ"ב ד 8 וקטעים אחרים על עטרות).

IV. עת הלקיחה

בעצם, יש שלוש תשובות לשאלה מתי תתרחש הלקיחה ביחס לשבע שנות הצרה הגדולה. הדוגלים בטרום הצרה הגדולה אומרים שהיא תקדים את תחילת התקופה כולה. מי שדוגל באמצע הצרה הגדולה מלמד שהיא תתרחש באמצע שבע השנים כלומר, הקהילה תהיה בארץ במשך שלוש וחצי שנים ראשונות, אבל תילקח לשמים בנקודה זו וכך תימלט מהמחצית השנייה של הצרה הגדולה. הדוגלים בתקופה שאחרי הצרה הגדולה מבינים שהקהילה תהיה בארץ במהלך כל התקופה, אבל תהיה לקיחה בסוף, כמתואר בראשונה לתסלוניקים ד 18-13, שמייד תלווה בביאתו השנייה של המשיח. כל אחת מן ההשקפות האלה תיבחנה בפרקים הבאים.

 

 

הערה

  1. J. A. Seiss, The Apocalypse (New York: Cook, 1865); G. H. Pember, The Great Prophecies of the

Centuries Concerning the Church (London: Hodder & Stoughton, 1895); G. H. Lang, The

    Revelation  of Jesus Christ (London: Paternoster, 1948); and The Local Church Movement

    (Witness Lee, Revelation, Recovery Version [Anaheim, Calif.: Living Stream Ministry, 1976]).

 

 


 

ההשקפה על לקיחה טרם הצרה הגדולה (pre-trib)

 

 I. הגדרת ההשקפה

מי שדוגלים בפְּרֶה-הצרה הגדולה מלמדים כי לקיחת הקהילה (הקדושים המתים והחיים כאחד) תתרחש לפני שבע שנות הצרה הגדולה. כלומר, לפני תחילת שבוע השבעים המוזכר בדניאל ט 27-24. הכרחי לומר: "לפני שבע שנות הצרה הגדולה" מפני שהדוגלים בלקיחה באמצע הצרה הגדולה אומרים כי הלקיחה תתרחש טרם הצרה הגדולה, מפני שהם מבינים את המונח "הצרה הגדולה" כמתייחס רק לשלוש השנים וחצי האחרונות מתוך שבע השנים.

 

II. תומכי ההשקפה הזאת

 

ג'ורג' נלסון דארבי (1882-1800) נתן את התנופה הראשונית הגדולה ביותר לשיווט (קביעת השיטה) של פְּרֶה-הצרה הגדולה, וזאת מפני שראה את הקהילה כמעשה מיוחד של אלהים, נבדל מתוכניתו לעם ישראל.

במאה העשרים הורחבה ההשקפה וזכתה לתמיכה במאמרים כגון:

The Scofield Reference bible; Is the Rapture Next?, by Leon wood; The Rapture Question, by John F. Walvoord; Things to come, by J. Dwight Pentecost; A revelation of Jesus Christ, by J. B. Smith; and What You Know About the Rapture, by Charles C. Ryrie.1

 

III. תמיכה בהשקפה הזאת

 

התגלות ג 10

ההבטחה מבוססת על שמירת המצווה לעמוד בסבלנות, המופנית לכל המאמינים (ראה תימוכין נוספים בבשורה על-פי יוחנן ח 51; יד 24-23; איגרת יוחנן הראשונה ב 3). ההבטחה ניתנה לכל הקהילות, לא רק לקהילה בפילדלפיה במאה הראשונה (ראה התג' ג 13 והסיומת הדומה בכל המכתבים לאותן קהילות מייצגות). היא מתייחסת לשעת המבחן שתבוא על הארץ כלומר, לצרה הגדולה המנובאת מאוחר יותר בספר ההתגלות. היא מציינת שמאמינים יישמרו משעת הניסיון העתידה לבוא (tereso ek tes horas). המתנגדים לפְּרֶה-הצרה הגדולה מפרשים את המשפט כך: "אשמור" כלומר, המאמינים יישמרו במהלך כל שבע השנים ולאחר מכן יגיחו בביאתו השנייה של המשיח.

אסכולת פְּרֶה-הצרה הגדולה מפרשת את המילה ek כמי שנתמכת על-ידי משפטים אחדים שאין להם שום קשר ללקיחה, ולכן אינם דורשים את השאלה. "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ"(משלי כא 23). שמירת הפה והלשון אינה אמצעי להגנה עצמית בעת צרה, אלא אמצעי להימלט מצרה שאינך נמצא בה לעת עתה. בתרגום השבעים המילה ek מציינת שמירה חיצונית ולא פנימית. במילה ek משתמשים באותה דרך גם במובן של הגנה חיצונית, ביהושע ב 13; בתהלים לג 19; נו 14. כמו-כן, בברית החדשה למילה ek  יש בבירור אותה משמעות. במעשי השליחים טו 29 נתבקשו מאמינים גויים להישמר ממנהגים מסוימים שהיו פוגעים במאמינים יהודים. הדרך היחידה שלהם היתה להימנע לחלוטין מהמעשים הללו. הם חייבים להפסיק לחלוטין, לא להגן על עצמם באופן כלשהו בזמן שהם עוסקים בדברים האלה. באיגרת יעקב ה 20 נאמר לנו כי המשיב את החוטא מסטיית דרכו יושיע את נפשו ממוות. אין שום אפשרות שהמשמעות של ek יכולה להיות שהוא יישמר במקרה של סכנת מוות ולאחר מכן יצא ממנה בתחייה כלשהי. הוא יימלט ממוות נצחי על-ידי כך שיהיה פטור ממנו.2

המילים "להישמר מן" מופיעות גם בבשורת יוחנן יז 15: " אֵינֶנִּי מְבַקֵּשׁ שֶׁתִּקָּחֵם מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁתִּשְׁמְרֵם מִן הָרָע". חסידי פוסט-הצרה הגדולה מציינים כי ההבטחה הזאת מתקיימת לא על-ידי הסרת המאמינים מן העולם, אלא בהגנה עליהם מפני השטן בזמן שהם חיים בארץ. לאחר מכן הם טוענים, באופן דומה, כי מאמינים יחיו במהלך הצרה הגדולה, אבל יישמרו מן הזעם.

אנלוגיה כזו אינה מצליחה לענות על השאלה היסודית, כיצד יישמרו המאמינים מכוחו של השטן? אמת, זה לא יהיה על-ידי הסרתם מן העולם הזה, אבל זה כרוך בהסרה. שאול תיאר זאת כך: "הֵן הָאָב הִצִּילָנוּ מִשִּׁלְטוֹן הַחֹשֶׁךְ וְהֶעֱבִירָנוּ אֶל מַלְכוּת בְּנוֹ אֲהוּבוֹ" (קול' א 13). יוחנן אמר אותו דבר כשכתב: "וְהָרַע אֵינוֹ נוֹגֵעַ [דבק] בּו [במאמין]ֹ" (יוח"א ה 18). מאמינים הועתקו מרשות אחת (של השטן) לרשות אחרת (של המשיח), וכך אנו נשמרים מהרע.

ברם, ההבטחה בהתגלות ג 10 אינה מבטיחה רק שמירה מניסיונות שיבואו במהלך הצרה הגדולה, אלא שמירה מעידן הצרה הגדולה. ההבטחה אינה אומרת: "אשמור אותך מניסיונות", אלא "גַּם אֲנִי אֶשְׁמֹר אוֹתְךָ מִשְּׁעַת הַנִּסָּיוֹן". חסידי פוסט-הצרה הגדולה צריכים למצוא אמצעים "להפחית את הלחץ שבמונח 'שעה'"3 בכך שיעמדו על כך ש"שעה" פירושה החוויות של פרק הזמן ולא הזמן עצמו. במילים אחרות, הקהילה תתקיים במהלך הזמן אבל לא תחווה (חלק) מהאירועים. אולם, אם אירועי הצרה הגדולה הם עולמיים ומשפיעים ישירות ובעקיפין על כולם, כיצד ייתכן שהקהילה בארץ לא תחווה אותם? לו אדוננו ניצל משעת הקרבתו המכפרת (יוח' יב 27) בכך שהיה חי באותו זמן, אבל לא היה חווה את ייסוריו, לא היתה שום כפרה.

אכן, אפשר לחיות בזמן מסוים ולהחמיץ חלק מהאירועים (כמו להיות באירוע חברתי ולהחמיץ חלק מהפעילויות), אבל אין זה אפשרי להחמיץ את הזמן בלי להחמיץ גם את האירועים.

לסיכום, חסידי פוסט-הצרה הגדולה מלמדים באופן לא ברור את משמעות ההבטחה בהתגלות ג 10. (1) נדמה שאחדים אומרים כי המשמעות היא הגנה (לחלק מהמאמינים שניצלו ממות קדושים במהלך הצרה הגדולה) ולקיחה בסוף; (2) אחרים אומרים שהכוונה להגנה מהמשברים האחרונים  (שכוללים את ארמגידון ואת תקופת "הרגיעה" של שלום וביטחון שכביכול קודמת לו), על-ידי לקיחה ממש לפני המשבר האחרון; (3) ואילו אחרים אומרים שהכוונה לכך שהקהילה תתקיים במהלך ארמגידון, תישמר באותו זמן ותגיח (כל המאמינים ללא פגע?) בלקיחה – שיבת המשיח. דבר אחד ברור לחסידי פוסט-הצרה הגדולה: הכוונה אינה לגאולה לפני תחילת הצרה הגדולה.

אולם, כמה ברורה ופשוטה ההבטחה: "אֲנִי אֶשְׁמֹר אוֹתְךָ מִשְּׁעַת הַנִּסָּיוֹן". לא רק מרדיפה כלשהי, אלא מהזמן שישפיע על העולם כולו. הדרך היחידה להימלט מהצרה העולמית היא לא להימצא בארץ. והדרך היחידה להימלט מהזמן שבו ייתרחשו האירועים היא לא להיות במקום ובזמן שזה קורה. המקום היחיד שמתאים לכך הוא השמים.

אולי המחשה תעזור לשמור על צורתה הברורה והפשוטה של ההבטחה. כמורה, עליי לתת מבחנים לעתים קרובות. הבה נניח שאני מודיע לכיתה כי אבחן אותם ביום כלשהו בשעת השיעור הרגילה. לאחר מכן נניח שאומר: "ברצוני להבטיח לסטודנטים שממוצע הציונים שלהם בסמסטר הוא מעולה שאני אשמור אתכם מהבחינה". אם לא אסביר למה הכוונה, אני מצפה כי הסטודנטים המצטיינים ייתהו: "האם הכוונה היא שעלינו להיבחן או לא?" וכדי להיות בטוחים, אצפה מהם להופיע בזמן הבחינה הואיל ולא הבינו בבירור את כוונתי.

אקיים את הבטחתי לסטודנטים המצטיינים כך: אוכל לחלק את טופס הבחינה לכולם ולתת לסטודנטים המצטיינים את דף התשובות. הם יקחו את הבחינה אך למעשה יישמרו מן הבחינה. הם יחיו באותו הזמן אך לא יסבלו מהניסיון. זה נקרא  בתר-הצרה הגדולה. הגנה בזמן מתמשך.

אולם לו הייתי אומר לכיתה: "אני אבחן אתכם בשבוע הבא. אני רוצה להבטיח לכל הסטודנטים המצטיינים שאשמור עליהם משעת המבחן". אני בספק אם הסטודנטים המצטיינים בכיתה הזאת ייתלבטו לגבי כוונתי. הם היו מבינים בבירור כי להישמר משעת המבחן פירושו שאינם צריכים להופיע למבחן. זה נקרא פְּרֶה-הצרה הגדולה, וזו המשמעות של ההבטחה בהתגלות ג 10. ההבטחה נתנה על-ידי המושיע, שקם לתחייה,והוא שמציל אותנו מן הזעם הבא (תסל"א א 10).

 

ב. האיגרת הראשונה אל התסלוניקים ה 11-1

באיגרת הראשונה אל התסלוניקים ד 18-13 ניסה שאול להפיג את החששות של אחדים שחשבו כי מאמינים שנפטרו עלולים לא להיות שותפים למלכות. בקטע זה הוא מסביר להם דבר שלא ידעו עליו. אולם, לעומת זאת, הם ידעו היטב על "יום יהוה" כפי שהסביר בפרק ה 11-1.

"יום יהוה" יבוא כגנב בלילה, כאשר יאמרו הבריות "שלום וביטחון" (פס' 2), כצירי לידה (פס' 3) ובזעם (פס' 9). בינתיים, על המאמינים להיות ערים ומפוכחים. ההפצרות בפסוקים 6, 8, 10 אינן לצפות לסימנים במהלך הצרה הגדולה כהכנה ל"יום יהוה" שיבוא בסופה, אלא לחיות חיי קדושה לאור הצרה הגדולה שממנה יימלטו המאמינים. להוראה הזאת, אמר שאול, הם מודעים היטב (פס' 2). הכיצד? מתוך הוראתו של שאול,  אבל גם מידיעתם את התנ"ך.

בתנ"ך, הביטוי "יום יהוה" מופיע כעשרים פעם, לעתים קרובות בקשר להשלכות של חזון אחרית הימים. בנוסף, מונח מקביל "אחרית הימים", מופיע ארבע-עשר פעם, תמיד במובן אסכטולוגי. יתר על-כן, הביטוי "ביום ההוא" מופיע יותר ממאה פעם  ובדרך כלל במובן אסכטולוגי. בישעיהו ב 2, 12-11, מופיעים שלושת הביטויים ומתייחסים לאותו זמן אסכטולוגי. לכן היו לשאול שלל סיבות לומר שקוראיו יודעים על "יום יהוה" מהתנ"ך.

אולם, בנוגע ללקיחה אין שום התגלות תנ"כית. ההשמטה הזאת ביותר ממאה קטעים יוצרת קושי להבין אם הלקיחה היא האירוע הראשון של "יום יהוה", כפי שחסידי פוסט-הצרה הגדולה מלמדים. אולם, אם הלקיחה היא רז שאינו מתגלה בתנ"ך, ואם היא מקדימה את תחילתו בפועל של "יום יהוה", כפי שמלמדים חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה, אז אין זה מוזר ששאול היה צריך להודיע על הלקיחה, אבל גם להזכיר להם את מה שכבר ידעו על "יום יהוה".

לכן, חסידי פוסט-הצרה הגדולה רוצים ליצור קשר הדוק באיגרת הראשונה אל התסלוניקים בין פרק ד 18-13 לבין פרק ה 11-1, ולעומתם חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה רואים בשני הקטעים הללו נושאים מנוגדים.

לפיכך, התסריט של פוסט-הצרה הגדולה הוא כדלקמן: שאול עובר בקלות מדיון בנושא הלקיחה בפרק ד 18-13 לדיון בנושא ה-parousia  בפרק ה 11-1, מכיוון שדיבר על אירועים המתרחשים בו בזמן ולא על אירועים נפרדים בפרק זמן של שנים. בחירתו של שאול במילה de (המילה היוונית הראשונה בפרק ה 1), מילת חיבור פשוטה שמשמעותה ניגודיות קלה, מצביעה על הקשר הקרוב הזה. הואיל ו"יום יהוה" לא יתחיל עד לביאתו השנייה של המשיח, גם הלקיחה תתרחש אז.

חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מציינים כי הניגוד בין שני הנושאים של שני הפרקים מתחדד לנוכח העובדה ששאול לא השתמש במילה de רק כדי להתחיל את פסוק 1, אלא כביטוי: peri de. הדבר  משמעותי מאוד מפני במקום אחר באיגרותיו השתמש שאול בביטוי peri de כדי לציין נושא חדש ומנוגד. שימו לב לראשונה לקורינתים ז 1, 25; ח 1; יב 1; טז 1, 12; ולראשונה לתסלוניקים ד 9; ה 1. אכן, טענתם של חסידי פוסט-הצרה הגדולה שאותו נושא נדון בפרק ד 18-13 ובפרק ה 11-1 של חסידי בתר-הצרה הגדולה שאותו נושא נדון בפרק ה 18-13 ובפרק =ל לא השתמש במילה עשויה להיתמך בשימוש של הביטוי peri de . לכן, השימוש של חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה בקטע זוכה מבחינה פרשנית לתמיכה הדוקה. הלקיחה אינה חלק מ"יום יהוה" ולכן אינה יכולה לבוא לאחר הצרה הגדולה.

לסיכום: השאלה הנוגעת לתחילת "יום יהוה" היא קו פרשת המים בין רעיון פְּרֶה-הצרה הגדולה לבין רעיון פוסט-הצרה הגדולה. פְּרֶה-הצרה הגדולה רואה את "יום יהוה" מתחיל בראשית הצרה הגדולה מהסיבות הבאות:

(1) המשפט הראשון (בכל כרונולוגיה שהיא) כולל מלחמה, רעב ומוות של רבע מאוכלוסיית העולם.

(2) הפעם היחידה שהמילים "שלום וביטחון" מוזכרות במקרא במהלך הצרה הגדולה היא ממש בתחילתה. הזמן הזה ילווה מיידית במלחמה, בחורבן ובאנדרלמוסיה שיימשכו עד לביאת המשיח. לפיכך, "יום יהוה" חייב להתחיל בראשית הצרה הגדולה והלקיחה חייבת להתרחש לפני-כן.

(3) התגלות איש הרשע תתרחש בראשית הצרה הגדולה, כאשר ייכרות ברית עם עם ישראל.

(4) ההבנה הנפוצה יותר של שם הפועל בהתגלות ו 17 מעבירה את הרעיון שהזעם כבר בא וממשיך.

(5) השימוש של שאול בביטוי peri de ולא במילה de, באל התסלוניקים ה 1 מצביע על נושאים מנוגדים.

(6) הסרת השלום מהארץ מיד עם תחילת הצרה הגדולה מתאים רק לרעיון של פְּרֶה-הצרה הגדולה.

אם רעיון פוסט-הצרה הגדולה נכון, אז עליו לתת תשובות מספקות יותר לשאלות הבאות:

(1) כיצד יתכן כי "יום יהוה" אינו מתחיל בצרה הגדולה או בכל חלק ממנה ועם-זאת מתחיל במשפט של ארמגידון?

(2) כיצד יתכן שהעימות האחרון בסוף הצרה הגדולה יצטמק לקרב בודד וקצר, כך שהקהילה תוכל להילקח לפני שיתחיל (על מנת להימלט מהזעם) ועדיין, מייד תסוב ותלווה את המשיח בשובו לארץ בסיומו של מה שהיה צריך להיות קרב קצר מאוד?

(3) האם ההגנה מהזעם שיישפך על לא-מאמינים באמת כוללת פטור מנשורת ההשפעות של מעשיהם? היא לא כוללת היום, אז מדוע שתכלול בעתיד?

(4) איך אוסף של משפטי זעם בסוף הצרה הגדולה מטפל בבעיה הקיימת והיא, שמשפטים חמורים באותה מידה מתרחשים מוקדם יותר בצרה הגדולה ובאים על מאמינים ועל לא-מאמינים כאחד?

(5) מהי הפרשנות התִקְנית יותר של האאוריסט (הטיית פועל בעבר בלי להתייחס להמשך הפעולה –aorist) בהתגלות ו 17? האם אינה מציינת שכבר נשפך הזעם, ולא התחיל בחותם השישי?

(6) האם השימוש בביטוי peri de באיגרת הראשונה אל התסלוניקים ה 1, אינו מציין שהלקיחה אינה באמת חלק מ"יום יהוה"  בסוף הצרה הגדולה?

רק רעיון פְּרֶה-הצרה הגדולה מתאים בהרמוניה לכל הראיות המקראיות ועונה על השאלות הללו באופן משביע רצון.

 

ג. הקהילה

טיעונים אחרים לרעיון הלקיחה פְּרֶה-הצרה הגדולה כוללים את היעדרותה של הקהילה בהתגלות ד-יט, שם הצרה הגדולה מתוארת בפרוטרוט; הוצאת המעכב לפני "יום יהוה" והתגלות איש הרשע (תסל"ב ב 9-1); והצורך שבני-אדם אחדים יישרדו את הצרה הגדולה בגופם הארצי על מנת להיות הורים לאוכלוסיית המילניום. הטיעון האחרון הזה ייבחן בפירוט בפרק הבא.

 

הערות

  1. Leon Wood, Is the Rapture Next? (Grand Rapids: Zondervan, 1956); John F. Walvoord,

The Rapture Question (Grand Rapids: Zondervan, 1970); J. Dwight Pentecost,  Things to Come

(Findlay, Ohio: Dunham, 1958); J. B. Smith, A Revelation of Jesus Christ (Scottdale, Pa.: Herald

     Press, 1961); and Charles C. Ryrie, What You Should Know About the Rapture (Chicago: Moody,

     1981).

  1. For an excellent discussion of these other points related to Revelation 3:10, seeJeffrey L.

    Townsend, “The Rapture in Revelation 3:10,” Bibliotheca Sacra (July 1980): 252-66.

  1. Robert H. Gundry, The Church and the Tribulation (Grand Rapids: Zondervan, 1973), 59.

 

הלקיחה באמצע הצרה הגדולה (mid-trib)

 

I. הגדרת ההשקפה

ההשקפה על לקיחה באמצע הצרה הגדולה טוענת כי לקיחת הקהילה תתרחש בנקודת האמצע של שבע שנות הצרה הגדולה. כלומר, לאחר שלוש שנים וחצי. על-פי השקפה זו, רק המחצית השנייה של שבוע השבעים שבנבואת דניאל נחשבת לצרה הגדולה. לכן אמצע הצרה הגדולה מתוארת לעתים כצורה של פְּרֶה-הצרה הגדולה הואיל והיא מלמדת שהלקיחה תתרחש לפני הצרה הגדולה של המחצית השנייה של שבע השנים.

 

II. תומכי ההשקפה

ג' אוליבר באזוול ג'וניור לימד את ההשקפה המחזיקה בעמדה זו..1 גם המלומד הידוע גליסון ל' ארצ'ר ( Gleason L. Archer) תומך בהשקפה זו.2

 

III. טיעונים להשקפה

 

א. הדגש על תקופת הזמן של שלוש שנים וחצי

קטעים נבואיים מדגישים את שלוש השנים וחצי האחרונות, של שבוע השבעים בנבואת דניאל, כזמן של משפטים אינטנסיביים על הארץ וכזמן שמתחיל באירוע גדול. נראה כי הגיוני להסיק שהאירוע הזה הוא לקיחת הקהילה. שימו את שני הרעיונות האלה יחד (משפטים אינטנסיביים במחצית השנייה של שבע השנים ומקצת אירועים חשובים שייקרו באמצע שבע השנים) ותגיעו למסקנה שהקהילה תילקח באמצע הצרה הגדולה. קטעים מקראיים התומכים ברעיון זה כוללים את דניאל ז 25; ט 27; יב 7, 11; ההתגלות יא 2; יב 6, 14.

אין ספק, הקטעים הנבואיים אכן מבדילים בין שני חצאי שבע שנות הצרה הגדולה. אולם, אין זה אומר כי המשפטים האינטנסיביים לא ייתקיימו במהלך המחצית הראשונה. בנוסף, אף לא אחד מן הקטעים האלו מזכיר, אפילו ברמז, את הלקיחה. אבל, מקצתם אכן מציינים אירועים מסוימים שייתרחשו בנקודת האמצע של שבע השנים. למשל, בדניאל ט 27 נאמר כי בחצי השבוע ישבית צורר המשיח זבח ומנחה. דניאל יב 11 מזכיר אותו אירוע. בההתגלות יב 6 ו-יד נאמר כיצד יברח ישראל למדבר, שם הוכן לו מקום מאת אלהים למשך שלוש שנים וחצי. לא מצויינת שום לקיחה, כי שארית המאמינים תברח למקום בארץ ולא תילקח לשמים. העובדה שחלק מן הקטעים האלה אכן מזכירים אירועים גדולים שייתרחשו בנקודת האמצע, אבל לא מציינים בשום מקום שהלקיחה היא אחת מהאירועים הגדולים האלה, היא משמעותית ביותר.

חסידי אמצע-הצרה הגדולה אכן מאמינים שיהיו משפטים במהלך המחצית הראשונה של הצרה הגדולה, אבל הם יתקיימו עקב זעמם של בני-אדם; ואילו המשפטים שייתקיימו במחצית השנייה הם זעמו של אלהים. ברם, שימו לב כי בהתגלות ו 17-16 מצויין זעמו של השה "כִּי בָּא הַיּוֹם הַגָּדוֹל".  זה מצביע על כך שזעם אלהים יתחיל לפני פתיחת החותם השישי. כדי להתאים זאת לתוכנית של אמצע-הצרה הגדולה יש צורך להציב את המשפטים הראשונים של החותמות במחצית השנייה של הצרה הגדולה.

 

ב. הנבואה על הר הזיתים (The Olivet Discourse)

חסידי אמצע-הצרה הגדולה מוצאים תמיכה להשקפתם בנבואת ישוע על הר הזיתים. הטיעון הוא כדלקמן: מתי כד 27 מציין את הלקיחה מפני שהמילה parousia שמופיעה שם נמצאת גם בקשר ללקיחה באיגרת הראשונה אל התסלוניקים ד 15. גם מתי כד 31 והאיגרת השנייה אל התסלוניקים ב 1 משתמשים במילים מאותה מילת שורש (episynago). לדעתי, נראה כי הטיעון עד כה תומך בכרונולוגיה של פוסט-הצרה הגדולה, הואיל ונראה כי ההשוואות האלה מסיקות שהלקיחה ו"הביאה השנייה" הן אותו אירוע, או לפחות הן קורות באותו זמן (בסוף הצרה הגדולה). אך אסכולת אמצע-הצרה הגדולה נמנעת מהמסקנה הזאת בטענם שהלקיחה המוזכרת בנבואה על הר הזיתים מלווה באותות שצריכים להתריע בפני המאמינים שהלקיחה קרובה. אותות אלה כוללים את הכרזת הבשורה בכל העולם (מתי כד 14), הופעת השיקוץ המשומם (פס' 15) ורדיפה כללית (פסו' 27-10). מכיוון שאותות אלה יופיעו במהלך חצי השבוע, הלקיחה חייבת להתרחש בנקודת האמצע. אך למען האמת, אם זה טיעון טוב עבור אמצע-הצרה הגדולה, נראה שהוא טיעון טוב יותר עבור פוסט-הצרה הגדולה.

מה לגבי השימוש במקצת מאותן מילים עבור הלקיחה והביאה השנייה? האם זה מציין שהם אותו אירוע (כמובן, זה טיעון שמשתמשים בו גם כדי לתמוך בפוסט-הצרה הגדולה)? כמובן שלא. ניתן לצפות למצוא אוצר מילים דומה שמשתמשים בו לתיאור אירועים דומים. אך, הַקְבָּלָהאינה יוצרת דמיון מוחלט.

 

ג. השופר האחרון

אסכולת אמצע-הצרה הגדולה טוענת כי השופר השביעי שבהתגלות י 7 מקביל לשופר האחרון באיגרת הראשונה אל הקורינתים טו 52. אם זה נכון, אז הלקיחה (המתוארת באיגרת הראשונה אל הקורינתים) תתרחש בנקודת האמצע של הצרה הגדולה (בעת שיישמע השופר השביעי). הטיעון המניח כי תקיעות כל השופרות חייבים לציין אותו אירוע, נראה פשטני למדי ואינו  נכון. בספרות היהודית על אחרית הימים, השופר מסמל מגוון אירועים של אחרית הימים, כולל משפטים, קיבוץ הנבחרים ותחיית המתים. השופר השביעי הוא שופר הדין, ואילו השופר באיגרת הראשונה אל הקורינתים הוא שופר של תקומה מן המתים ושל גאולה. ההנחה כי שני השופרות מציינים אותו אירוע מתגלה כמיותרת.

 

 

הערות

  1. J. Oliver Buswell, A Systematic Theology of the Christian Religion (Grand Rapids: Zondervan,

    1962), 2:450, 462.

  1. Reiter, Feinberg, Archer, Moo, The Rapture (Grand rapids: Zondervan, 1983), 115-45.

 


 

ההשקפה על לקיחה לאחר הצרה הגדולה (post-trib)

 

I. הגדרת ההשקפה

אסכולת פוסט-הצרה הגדולה מלמדת כי הלקיחה והביאה השנייה הם היבטים של אירוע יחיד שייתרחש בסוף הצרה הגדולה עם ביאתו של המשיח. הקהילה תהיה בארץ במהלך הצרה הגדולה כדי לחוות את אירועי התקופה.

 

II. חסידי ההשקפה

אף שבמהלך ההיסטוריה של הקהילה נתמכת ההשקפה הזאת על-ידי מספר מחברים, שלוש עבודות השפיעו באופן מיוחד: The Approaching Advent of Christ, by Alexander Reese ("ביאתו הקרובה של המשיח", מאת אלכסנדר ריס); The Blessed Hope, by George E. Ladd ("התקווה המבורכת",מאת ג'ורג' א' לאד); The Church and the Tribulation, by Robert H. Gundry ("הקהילה והצרה הגדולה", מאת רוברט ה' גאנדרי).1

 

III. השוואה בין פְּרֶה-הצרה הגדולה לבין פוסט-הצרה הגדולה

מאחר שפְּרֶה-הצרה הגדולה ופוסט-הצרה הגדולה הן שתי ההשקפות על הלקיחה הנדונות ביותר כיום, ברצוני להשוות את ההבדלים העיקריים שביניהן.

 

 

פְּרֶה-הצרה הגדולה

1. הלקיחה תתרחש לפני הצרה הגדולה

2. הקהילה תחווה את התגלות ג 10 לפני הצרה הגדולה.

3. יום ה’ מתחיל עם הצרה הגדולה.

4. יום ה’, המוזכר באיגרת הראשונה אל התסלוניקיםה 3-2, מתרחש בתחילת הצרה הגדולה.

5. 144,000 גאולים בתחילת הצרה הגדולה.

6. שבע שנים מפרידות בין הלקיחה ל"הביאה השנייה".

7. ישראלים חיים יישפטו ב"ביאה השנייה".

8. גויים חיים יישפטו ב"ביאה השנייה".

9. הורים לאוכלוסיית המילניום יבואו מתוך הניצולים החיים שעברו את המשפט מקרב היהודים

והגויים.

10. מאמינים מ"עידן הקהילה" יישפטו בשמים בין הלקיחה לבין "הביאה השנייה".

 

 

פוסט-הצרה הגדולה

1. הלקיחה תתרחש אחרי הצרה הגדולה.

2. הקהילה תחווה את התגלות ג 10 בסוף הצרה הגדולה.

3. יום ה’ יתחיל בסוף הצרה הגדולה.

4. יום ה’ שמוזכר באיגרת הראשונה אל התסלוניקים ה 3-2 ייתרחש לקראת סוף הצרה הגדולה.

5. 144,000 גאולים יבואו בסיום הצרה הגדולה.

6. הלקיחה ו"הביאה השנייה" הם אירוע אחד.

7. לא קיים משפט כזה.

8. גויים חיים יישפטו לאחר אלף השנים.

9. הורים לאוכלוסיית מלכות אלף השנים יבואו מתוך 144,000 היהודים.

10. מאמינים בעידן הקהילה יישפטו לאחר "הביאה השנייה" או בסיום אלף השנים.

 

 

 

 

 

IV. טיעונים בנוגע לפוסט-הצרה הגדולה

 

א. אוצר המילים לביאה השנייה

הטיעון בקצרה הוא כדלקמן: הואיל ומחברי הברית החדשה משתמשים במספר מילים לתאר את הביאה השנייה, אם הלקיחה והביאה השנייה הם שני אירועים שונים המתרחשים בהפרש של שבע שנים זה מזה, מדוע אינם משתמשים במילה אחת ללקיחה ובמילה אחרת לביאה השנייה במקום לכאורה להשתמש בהן לסירוגין.

לדוגמה, המילה parousia שפירושה "ביאה", "הגעה" או "נוכחות", מופיעה בקשר ללקיחה באיגרת הראשונה אל התסלוניקים ד 15. בנוסף, היא גם מתארת את ביאתו השנייה של המשיח בבשורה על-פי מתי כד 27. מן הראיה הזאת ניתן להסיק שתי מסקנות שונות: (1) Parousia מתארת אירוע  אחד ויחיד כלומר, שהלקיחה והביאה השנייה הם אירוע אחד שייתרחש בסוף הצרה הגדולה; (2) parousia מתארת שני אירועים נפרדים, שניהם מאופיינים על-ידי נוכחות האדון, אך לא ייקרו באותו זמן. כל אחת מהמסקנות תקפה.

חִשְבו על ההמחשה הבאה: נניח שסבא וסבתא גאים יאמרו לחבריהם: "אנו מצפים להינות מנוכחותם (parousia) של נכדינו בשבוע הבא"; ובהמשך השיחה מוסיפים: "כן, אנו מצפים מנכדינו להיות נוכחים בחתונת הזהב שלנו". למשמע דברים אלה הייתם יכולים להסיק אחת משתי המסקנות: (1) הנכדים באים בשבוע הבא לחתונת הזהב. במילים אחרות, הסבא והסבתא דיברו על הגעתם של הנכדים ועל חתונת הזהב כעל אירוע אחד שיחול באותו זמן; או (2) הנכדים יסעו פעמיים לראות את סבם וסבתם – פעם אחת בשבוע הבא (אולי כחלק מחופשתם) ופעם נוספת מאוחר יותר להשתתף בחתונת הזהב.

כמו-כן, הואיל ונוכחות האדון (parousia) תאפיין את הלקיחה ואת הביאה השנייה כאחד, המילה עצמה אינה מציינת אם זה אירוע יחיד או שני אירועים נפרדים. במילים אחרות, אוצר המילים שמשתמשים בו אינו בהכרח מוכיח שזה בפְּרֶה-בצרה הגדולה או בפוסט-הצרה הגדולה.

מילה שנייה שבה משתמשים לתאר את ביאת האדון היא  apokalupsis, שפירושה "התגלות". היא מופיעה בקטעים שעוסקים בלקיחה כגון: האיגרת הראשונה אל הקורינתים א 7; איגרת פטרוס הראשונה א 7; ד 13, מפני שכאשר יבוא המשיח אל הקהילה הוא ייתגלה לפניה. בבואו נראהו כפי שהוא. המילה מופיעה גם בקטעים המתארים את בואו לארץ בשלהי הצרה הגדולה (תסל"ב א 7), כי גם האירוע הזה יגלה את המשיח לעולם.

שתי מסקנות אפשריות: (1) הלקיחה והביאה השנייה הן אירוע אחד. הואיל ושתיהן נקראות התגלות המשיח, הן חייבות להתרחש בו בזמן ולהוות חלק מאותו אירוע שבסוף הצרה הגדולה; (2) הן הלקיחה הן הביאה השנייה יגלו את המשיח, אבל לא באותו זמן או באותן נסיבות. לפיכך, ניתן להפריד בין הלקיחה לביאה השנייה כפי שמלמדת אסכולת פְּרֶה-הצרה הגדולה.

שימו לב כי המסקנה הראשונה משתמשת במילה התגלות כמו מילה מקוטלגת. כלומר, היא ממיינת כל אירוע המוזכר בכל הקטעים שבהם המילה מופיעה במשמעות של אירוע אחד. המסקנה השנייה רואה את המילה התגלות כמילה מאפיינת. כלומר, היא מאפיינת אירועים שונים באותה דרך, כהתגלות.

אם-כן, זה נעשה ברור יותר שאוצר המילים שבו משתמשים בברית החדשה אינו מוכיח לכאורה את פְּרֶה-הצרה הגדולה או את פוסט-הצרה הגדולה. המילה העיקרית השלישית המתארת את הביאה השנייה היא epiphaneia, שפירושה הופעה. ב"ביאה השנייה" המשיח יכלה את צורר המשיח בהופעת בואו (תסל"ב ב 8). המילה משמשת גם בהקשר לתקוות המאמין לראות את האדון (טימ"ב ד 8; טיט' ב 13). האם עלינו להסיק כי המילה ממיינת את הסימוכין האלה כדי לייחס אותם לאותו אירוע יחיד? או האם ניתן להסיק שהיא מאפיינת שני אירועים שונים ששניהם כרוכים בהופעת המשיח, אבל לא קורים באותו זמן? התשובה היא אחד מהשניים (אבל לא שניהם!).

ברור, אם-כן, שאוצר המילים אינו מוכיח אם הלקיחה של הקהילה תתרחש פְּרֶה-הצרה הגדולה או פוסט-הצרה הגדולה.

מדוע, אם-כן, ממשיכים להשתמש בטיעון הזה? פשוט, מפני שחסידי אסכולת פוסט-הצרה הגדולה ממשיכים להאמין שזו תמיכה ברת-תוקף להשקפתם, ואפילו טוענים שזה "ממחיש" את השקפתם.2

אולם, הנחת היסוד של חסיד פוסט-הצרה הגדולה להמשיך ולהשתמש בטיעון הזה היא, שהמילים האלה מקטלגות ולא מאפיינות. למען הסר ספק, אוצר מילים עשוי לעשות זאת; אבל באותה מידה של ודאות, אולי לא.

קחו, למשל, את המילה "מנוע". לרכב שלי יש מנוע. למכונת הכביסה של אשתי יש מנוע. לטוסטוס שלי יש מנוע. למאוורר התנור שלנו יש מנוע. למצלמה שלי יש מנוע שמעביר את הסרט באופן אוטומטי. האם המונח "מנוע" מאפיין את המכונות השונות האלה, או שהוא אמצעי לקטלג אותן כדי לאלצנו להסיק שכל מה שיש לו מנוע הוא אותו דבר? התשובה ברורה.

האם נוכחות, התגלות והופעה מאפיינים אירועים שונים או מקטלגים אותו אירוע? חסיד פְּרֶה-הצרה הגדולה אומר שזה החלק הראשון של השאלה, ואילו חסיד פוסט-הצרה הגדולה יסיק שזה החלק האחרון.

 

ב. לא נאמר שבמהלך הצרה הגדולה תהיה הקהילה בשמים אלא בארץ, על-פי התגלות פרקים ד-יח

חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מציינים שעל אף שהמילה "קהילה" מופיעה תשע-עשרה פעמים  בהתגלות א-ג  ופעם אחת בפרק כב, היא אינה מופיעה ולו פעם אחת בפרקים ד-יח, המתארים את תקופת הצרה הגדולה. לפיכך, הם מסיקים שהקהילה לא תהיה עלי אדמות במשך הצרה הגדולה אלא בשמים.

בתגובה לכך חסידי פוסט-הצרה הגדולה אומרים שהקהילה (כלומר, הדור האחרון של הקהילה) יהיה עלי אדמות במשך הצרה הגדולה, לפי התגלות ד-יח מהסיבות הבאות: (1) בשום מקום בפרקים האלה לא נאמר שהקהילה תהיה בשמים, דבר שהיינו מצפים שיאמר בטקסט לו היה זה נכון; (2) המילה "קדושים", המופיעה ב- יג 7, 10; טז 6; יז 6; יח 24, מוכיחה שהקהילה נמצאת למעשה בארץ במשך הצרה הגדולה; (3) תיאורים אחרים על מאמינים בתקופת הצרה הגדולה שחלים, בצדק, על מאמינים ב"עידן הקהילה", מציינים כי מאמינים בתקופת הצרה הגדולה יהיו הדור האחרון של מאמיני "עידן הקהילה" והם יעברו את הצרה הצרה הגדולה. הבה נבדוק ונבקר כל אחד מהטיעונים האלה ביתר פירוט.

(1) האם הקהילה תהיה בשמים במשך הצרה הגדולה? לשאלה הזאת עונים חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה באחד משני המישורים או בשניהם. הרוב מזהה את עשרים וארבעה הזקנים כנציגי הקהילה, והואיל ורואים אותם בשמים בהתגלות ד 4, ה 10-8, הקהילה מוזכרת כמי שנמצאת בשמים. יש מי שחושבים שטיעון זה בטל מעיקרו כי בטקסט הביקורתי, בפסוקים 10-9, הזקנים שרים על גאולה בגוף שלישי כאילו לא חוו אותה (לכן אינם יכולים לייצג את הקהילה שנגאלה). אבל, זה ממש לא טיעון חזק. שימו לב לכך שמשה שר על גאולה אשר חווה בגוף שלישי (שמות טו 13, 17-16).

בנוסף, חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה מצביעים על-כך שמנהגי החתונה היהודית תומכים בטיעון שהקהילה תימצא בשמים לפני בוא המשיח, בסוף הצרה הגדולה. חתונה יהודית כללה כמה שלבים: ראשית, אירוסים שבהם החתן המיועד נסע מביתו לבית הכלה המיועדת, שילם את המוהר ובכך נכרתה ברית הנישואים. שנית, החתן שב אל בית אביו, מופרד מכלתו למשך שנים-עשר חודשים שבמהלכם הכין את מגורי אשתו בבית אביו. שלישית, החתן מגיע לכלתו בזמן שאינו ידוע לה במדויק. רביעית, הוא חוזר עימה לבית אביו לממש את הנישואים ולחגוג את משתה החתונה במשך שבעה ימים (שבמהלכם הכלה מסוגרת בחדר הכלולות).

בהתגלות יט 9-7, מודיעים על משתה החתונה בהנחה שהחתונה התקיימה כבר בבית האב, עם להשוואה למנהגי החתונה היהודית יש משמעות כלשהי. כיום הקהילה מתוארת כבתולה הממתינה לבוא חתנה (קור"ב יא 2). בהתגלות כא היא מיועדת להיות אשת השה, מה שמציין שקודם נלקחה לבית אבי החתן. חסידי פְּרֶה-הצרה הגדולה אומרים שזה דורש מרווח זמן בין הלקיחה לבין "הביאה השנייה". ניחא, זה אינו אומר זמן של שבע שנים, אבל בוודאות טוען נגד אסכולת פוסט-הצרה הגדולה שאינה קובעת מרווח זמן בין הלקיחה לבין הביאה השנייה.

(2) האם המילה "קדושים" מתייחסת לקדושי "עידן הקהילה"? למעשה, הופעת המילה "קדושים" בפרקים ד-יח אינה מוכיחה דבר עד שאתה יודע מיהם הקדושים. הם היו הקדושים בתנ"ך (תהל' טז 3); הם הקדושים בימינו (קור"א א 2); הם יהיו הקדושים בשנות הצרה הגדולה (התג' יג 7 וכד'). נשאלה השאלה: האם קדושי "עידן הקהילה" שונים מקדושי עידן הצרה הגדולה (אסכולת פְּרֶה-הצרה הגדולה) או לא (אסכולת פוסט-הצרה הגדולה)? השימושים של המילה לא יענו על השאלה.

(3) האם ביטויים אחרים מזהים את המאמינים של הצרה הגדולה עם קדושי "עידן הקהילה" כדי לציין שהקהילה תעבור את הצרה הגדולה?

בין ביטויים אלו נכללים: "מֵתִים בָּאָדוֹן" (התג' יד 13; השו' "וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ" (תסל"א ד 18-16), "הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים" (התג' יב 17; יד 12; השו' א 9). להשתמש בביטויים הדומים הללו על-מנת להוכיח שהקהילה תהיה נוכחת בצרה הגדולה, משמעות המונח "דומה" צריכה להיות   "זהה" (הנחה גדולה). מאידך, ניתן היה לצפות שקבוצות מובהקות של קדושים (למשל, קדושי הקהילה וקדושי הצרה הגדולה) תתוארנה בדרכים זהות הואיל וכולם קדושים.

הדבר נכון גם לשימוש במילה "נבחרים" או "בחירים". יש מי שהסיקו שהואיל והנבחרים מוזכרים כמי שנוכחים בצרה הגדולה, בבשורה על-פי מתי כד 22, 24, 31, הקהילה תעבור את הצרה הגדולה. אולם לאילו בחירים הכוונה? כורש, המלך עובד האלילים, כונה בשם "משיח אלהים" (ישע' מה 1). כן גם המשיח (תהל' ב 2). ישראל נקרא "ישראל בחירי" (ישע' מה 4) למרות העובדה שהעם היה מיזוג של אנשים צדיקים ורשעים. גם המשיח הוא בחיר אלהים (שם מב 1). כן גם הקהילה (קול' ג 12), ומקצת המלאכים (טימ"א ה 21). כל הנבחרים אינם זהים, והבחירים של ימי הצרה הגדולה לא צריכים להיות זהים לבחירי הקהילה רק מפני שמשתמשים באותו מונח לגבי שתי הקבוצות.

 

ג. האיגרת השנייה לתסלוניקים א 10-5 מפורשת באופן הטוב ביותר בהוראת פוסט-הצרה הגדולה

חסידי פוסט-הצרה הגדולה מבינים את הקטע הזה כדלקמן: "שאול קובע את שחרורם של המשיחים מרדיפות לאחר הצרה הגדולה, כאשר יחזור המשיח לשפוט את מי שאינם מאמינים; ואילו על-פי אסכולת פְּרֶה-הצרה הגדולה השחרור הזה ייתרחש שבע שנים מוקדם יותר".3 במילים אחרות, הואיל והשחרור בא בביאה השנייה והוא קשור ללקיחה, הלקיחה חייבת לקרות באותו זמן של הביאה השנייה.

הבה נבחן את התשובות של חסידי פוסט-הצרה הגדולה בשלוש שאלות על הקטע הזה.

(1) מהו נושא הדיון של שאול בפסוקים אלו? תשובתם היא: שחרור המשיחים מרדיפות.

(2) מתי ייתרחש השחרור? בשובו של המשיח לאחר הצרה הגדולה.

(3) איזו קבוצת אנשים תזכה לשחרור הזה? אין ספק, רק המשיחים שיישרדו את הצרה הגדולה ויהיו חיים בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה.

ראשית, בחנו את תשובתם לשאלה 3. הקטע מתייחס רק לשחרור של משיחים שייחיו בתום הצרה הגדולה. אם אמת הדבר, מדוע שאול מתעלם לכאורה מהתסלוניקים שסבלו רדיפות ומתו כתוצאה מכך? מוות היווה שחרור עבורם. אכן, מדוע אינו מזכיר את דרך השחרור הזאת, שמקצת הנמענים עשויים לחוות אותה? למען הסר ספק, לקיחתם של החיים תשחררם מרדיפות, אולם רק אחוז קטן יחסית של מאמינים יחוו אמצעי שחרור זה, הואיל והרוב ימות קודם ללקיחה. אם השחרור היה כאן דאגתו העיקרית של שאול, ואם השחרור הזה יבוא בלקיחה שלאחר הצרה הגדולה, אז שאול נתן את תקוות השחרור לקבוצה קטנה מאוד של מאמינים.

הסתכלות על הקטע הזה מזווית הראייה של פוסט-הצרה הגדולה מחייבת להסיק כי שחרור המשיחים קשור למשפט הזעם על הלא-מאמינים. אין זה מתואר במונחים של להיפגש עם האדון ולהיות עימו לעד, ולא במונחים של תחיית מתים, כפי שקטעים אחרים שעוסקים בלקיחה מתארים זאת. ברור שעם אויביו של מישהו נענשים, אז הוא משתחרר מרדיפותיהם. אולם הנקודה היא: היכן בקטע הזה מתוארת הלקיחה? הפן השיפוטי של הביאה השנייה זוכה להבלטה, ואף שבהתאם  לאסכולת פוסט-הצרה הגדולה הלקיחה מהווה את החלק הראשוני של "הביאה השנייה", חלק ראשוני זה נעדר לחלוטין מהדיון הזה.

אם שאול האמין באופן כה ברור בלקיחה לאחר הצרה הגדולה, מדוע, אם כן, לא הזכיר לפחות את הלקיחה הואיל והלקיחה היא המשחררת, ולא המשפטים על אויבי אלהים שיבואו בעקבותיה? משיחים שייחיו במשך הצרה הגדולה (אם אסכולת פוסט-הצרה הגדולה צודקת) ישוחררו מרדיפות ברגע שיילקחו, בין אם המשיח יישפוט את אויביהם באותו זמן או לא.

שימו לב למילים אחדות בקטע הזה המדגישות את משפט אלהים על אויביו: "לְמִשְׁפָּטוֹ הַצּוֹדֵק" (תסל"ב א 5), "הַצֶּדֶק" (פס' 6), "לִגְמֹל" (פס' 6), "צָרָה" (פס' 6), "בְּאֵשׁ לֶהָבָה" (פס' 7), "נָקָם" (פס' 8). אוצר מילים זה נעדר באופן מוזר מהקטעים שעוסקים בלקיחה בבשורת יוחנן יד 3-1; הראשונה לקורינתים טו 58-51; הראשונה לתסלוניקים ד 18-13.

מדוע השימוש של חסידי פוסט-הצרה הגדולה בקטע זה הוא כה מבולבל? פשוט מפני שהם ענו תשובה שגויה לשאלה הראשונה. השאלה היתה: מה כאן נושא הדיון של שאול? והתשובה אינה כפי שחסידי פוסט-הצרה הגדולה אמרו: שחרור המאמינים מרדיפות.

נושא הקטע אינו שחרור אלא הצדקה. שאול לא התמקד בזמן ובדרך שבהם התסלוניקים הנרדפים ישוחררו מרדיפות, אלא הבטיח להם כי אלהים יישפוט את אויביו ובכך יצדיק את אלו שסבלו.

אחד המפגנים המרהיבים ביותר של משפט אלהים ייתרחש בביאתו השנייה של המשיח, כאשר צבאות העולם שייתקבצו בארמגידון יובסו על-ידו וכל בני-האדם החיים יאלצו להופיע בפניו (יחז' כ 44-33; מתי כה 46-31). הנקמה תהיה על האנשים שייחיו באותו זמן. המתים שדחו את המשיח לא יישפטו אלא לאחר אלף השנים, לפני הכסא הלבן הגדול. במבט לאחור, אנו יודעים בוודאות שאיש מהלא-נושעים שרדפו בפועל את התסלוניקים לא יישפט בביאה השנייה אלא לפני הכסא הלבן הגדול.

הואיל והצדקה היא הנושא, זה מסביר מדוע שאול לא הזכיר את הלקיחה בקטע הזה, כי הלקיחה אינה זמן להצדיק את צדקת אלהים על-ידי שפיטת העולם. היא זמן של שחרור, של תקווה, של מפגש עם האדון. מקצת התסלוניקים השתחררו באמצעות מוות עוד לפני ששאול כתב את האיגרת. בסופו של דבר, כולם השתחררו בדרך זאת. מאז המאה הראשונה, השתחררו משיחיים נרדפים רבים באמצעות מוות. אחדים ישתחררו בלקיחה של פוסט-הצרה הגדולה. אולם, רק המאמינים שיחיו בשלהי הצרה הגדולה ישתחררו אז לא מכיוון שתתרחש אז הלקיחה, אלא מפני שיעברו בהצלחה את המשפטים וייראו את אויביהם מורשעים.

אבל אם ההצדקה בביאה השנייה תיפול על קבוצה קטנה יחסית של אויבי המשיח (בהשווה לרבים שהתנגדו לו במהלך מאות שנים), מדוע זמן ההצדקה המסוים הזה זוכה להבלטה כזאת? פשוט מכיוון שסוף הצרה הגדולה מביאה לשיאו מרד ארוך של האנושות, מרד שיופסק בהתערבות אישית של האדון. לא כל אויביו של האדון יישפטו אז, אבל אלו שכן הם התגלמות המרדנות. נוראיות ככל שהיו רדיפות התסלוניקים, איומות ככל שהיו והינן רדיפות המאמינים, שבאו לאחר מכן, אין להשוות את רדיפות העבר וההווה למה שייתרחש במהלך תקופת הצרה הגדולה.

חשבו על ההשוואה. היו צוררי משיח במאה הראשונה (יוח"א ב 18). צוררי משיח באו והלכו לאורך המאות. אבל צורר משיח גדול אחד עדיין צריך להופיע על בימת ההיסטוריה והוא יהיה התגלמות ההתנגדות לאלהים. צוררי משיח אחרים נמצאים כעת בשאול מחכים למשפטם בסוף אלף השנים, שבסופו יושלכו לאגם האש לתמיד. אבל צורר המשיח הגדול שעומד לבוא ישפט בביאה השנייה, וכשזה ייקרה יוצדק אלהים לפני כל צוררי המשיח, אף שמשפטם המיוחד יתקיים מאוחר יותר.

גם כל מי שרדף את המאמינים ישפט מאוחר יותר. משפטם של אלו שייחיו בביאה השנייה יוכיחו את צדקת אלהים ביחס אליהם וביחס לכל הרודפים שמתו לפניהם.

אם מוות או לקיחה משחררים מרדיפה אישית, מדוע מאמינים צריכים לדאוג בקשר להצדקה העתידית הזאת? מפני שהתיק נגד הרודפים אינו יכול להיסגר עד שהמשיח מוצדק ועד שיישרור הצדק. רדיפה עשויה להיפסק במוות, אבל התיק נגד הרודפים אינו נסגר עד אשר יישפטו. והמאמינים אינם דואגים רק לשחרור אלא גם לנקמה.

שימו לב לדוגמה מקראית של העיקרון הזה. להלן קדושי הצרה הגדולה בשמים, לפי תום הצרה הגדולה,  זועקים לאלהים לנקמה (התג' ו 11-9). "עַד מָתַי, אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וַאֲמִתִּי, לֹא תִּשְׁפֹּט וְתִנְקֹם אֶת דָּמֵינוּ מִיּוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ?" הם שואלים. כמובן, הם כבר זכו לשחרור דרך מוות גופני ונמצאים בשמים, ועדיין הם דואגים בקשר לנקמה. והאדון משיב שעליהם לנוח עוד זמן מעט לנקמה הזאת עד שיימלא מספר חבריהם ואחיהם העתידים להיהרג כמותם.

באיגרת הראשונה אל התסלוניקים א 10 ו-ה 9 האריך שאול את התקווה ואת הביטחון של היחלצות מן הזעם על-ידי לקיחה טרם הצרה הגדולה. באיגרת השנייה אל התסלוניקים א, הוא מבטיח לקוראיו שאויבי האדון  יישפטו.

לסיכום, פרק א אינו מלמד כי שחרור מרדיפה ייקרה בהכרח באותו זמן של הביאה השנייה. הוא אינו מתאר את הלקיחה כלל וכלל, אלא מתמקד במשפט הרשעים ובנקמת המשיח שייתקיימו בביאה השנייה. הנקמה הזאת מבטיחה לכל הקדושים מכל התקופות שיישרור הצדק.

 

הערות

  1. Alexander Reese, The Approaching Advent of Christ (Grand Rapids: Kregel, 1975; George E.

    Ladd, The Blessed Hope (Grand Rapids: Eerdmans, 1956); and Robert H. Gundry, The Church

    And the Tribulation (Grand Rapids: Zondervan, 1973).

  1. Ladd, The Blessed Hope, 70.
  2. Gundry, The Church and the Tribulation, 113.

 

הרשמו לניוזלטר שלנו!
הרשמו על מנת לקבל עדכונים חשובים ומבצעים לאימייל!
תוכלו להסיר את האימייל שלכם בעתיד

קבלו עדכונים חמים