מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

להיות מושלך ל"חושך החיצון"- למה ישוע התכוון?

 

בשלושה מקומות בבשורת מתי, ישוע מתייחס ל"חושך החיצון". במאמר הזה אנו נעבור על המקומות הללו ונבחן את המשמעות של המושג הזה. רבים מפרשים את המושג בתור התייחסות ישירה לאגם האש או להרשעה נצחית שיחוו הבלתי מאמינים ביום הדין. אך במאמר זה אנו נבחן פרשנות חלופית וידועה שלטעמי מסתדרת יותר טוב עם ההקשר של המשלים ועם התיאולוגיה הרחבה יותר של הכתובים.

 

משל החתונה (מתי כב 1-14)

 

במשל החתונה בבשורת מתי כב 1-14, מתוארת חגיגה גדולה. לעומת זאת, לא כולם ישתתפו בשמחה הזו. ישוע מתאר את העובדה המצערת הזו בכך שהוא מספר במשל על מישהו שלא הגיע עם הבגדים הנכונים וכתוצאה מכך לא הוכשר להשתתף בחגיגה.

המלך הזמין את כולם להשתתף במשתה שיתרחש יום אחד בארמונו (כנראה בירושלים החדשה). 

המשל מתאר ארבע תגובות להזמנה של המלך. שתי התגובות הראשונות הן שליליות ומייצגות את אלו שחיים בעולם בזמן הנוכחי ודוחים את הזמנתו של המלך להשתתף במשתה השמימי. קבוצה אחת הייתה פשוט אדישה והביאה תירוצים לחוסר הגעתה (מתי כב 5; לוקס יד 18-20). כנראה, זה מייצג רבים מישראל שלא האמינו שישוע היה המשיח. הקבוצה השנייה, שככל הנראה מייצגת את הפרושים, התנגדה למלך (מתי כב 6-7). שתי הקבוצות הללו מייצגות לא מאמינים שדחו את הזמנת החינם של המלך.

 

אך יש שתי קבוצות נוספות שכן מקבלות את ההזמנה של המלך עלי אדמות, וכעת הן מופיעות במשתה של השה בירושלים החדשה. קבוצה אחת שנכנסת למשתה עם הבגדים הנכונים (מתי כב 10) וקבוצה נוספת שמופיעה במשתה ללא מוכנות, וללא הבגדים (שתכף נראה מייצגים מעשים טובים) הדרושים כדי להשתתף בשמחה של המלך ומשרתיו (מתי כב 11). 

במתי כה 1-13, הקבוצה השנייה הזו מתוארת בתור העלמות הכסילות שגם כן לא היו מוכנות. שתי הקבוצות הללו מייצגות שתי קטגוריות של מאמינים. 

לפני שנמשיך, חשוב לי לציין את הגישה שלי כלפי משלים. מאחר ומשל הוא דימוי1 או מטפורה מורחבת2, אני לא מאמין שלכל הפרטים יש חשיבות, החוקר קרייג בלומברג מסכים על הנקודה הזו3. לכן, פרטים כאלו ואחרים שנמצאים במשל, כמו, איפה המשתה התרחש, איך אפשר לשרת מליוני אנשים בסעודה, ושאלות מהסוג הזה, הן עניין של ספקולציה בלבד. 

ההשקפה המסורתית אודות פירוש משלים היא שעל המפרש לחפש נקודה אחת או שתי נקודות עיקריות במשל. ואילו לפרטים השוליים, אין שום משמעות קריטית עבור הבנת המשל עצמו. המשל עומד בניגוד לאלגוריה, כי באלגוריה לכל הפרטים כמעט יש משמעות, ואילו במשל לא.

 

האזהרה לפרושים (מתי כב 1-10)

 

המשל נפתח כך,

 

יֵשׁוּעַ הוֹסִיף לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם בִּמְשָׁלִים וְאָמַר: "דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה חֲתֻנָּה לִבְנוֹ." (מתי כב 1-2).

 

אלו שישוע מדבר אליהם מתוארים בתור "אליהם", מילה זו, משומשת כהתייחסות לפרושים ולשאר האנשים שדחו את ישוע בהקשר הקודם. ישוע בדיוק הסביר שהמלכות תילקח מהם ותינתן לגוי אחר שיפיק את פריה (מתי כא 43)4 האנשים הללו הם קהל היעד של המשל מפסוק 1-7.

יש כאלו שמשווים בין המשתה במשל לכל מלכות השמים עצמה. לעומת זאת, משתה השה במתי כב הוא לא המלכות עצמה. המשתה מתאר אירוע ספציפי, או היבט ספציפי של המלכות. המסקנה הזו מבוססת על כך שהביטוי מופיע פעמים רבות במשלים אחרים, אך ישוע לעולם לא מתכוון לכך שהמלכות היא כמו איש, אישה, או זרע, או שאור. אלא, שהמשמעות של הביטוי הזה היא שיש אמת מסוימת במשל אותו הוא מספר, שמתייחסת להיבט מסוים של המלכות. דוגמה לכך היא מהמשל של העבד שלא רצה למחול במתי יח 23-34: עַל כֵּן דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם… (פס' 23). ישוע לא מתכוון לכך שהמלכות היא כמו משהו ספציפי שמתואר במשל. האמת שבמשל היא כזו: מאמינים צריכים לסלוח אחד לשני משום שאלוהים סלח לנו ללא שום מחיר. דוגמה נוספת היא ממתי יג 24, שם ישוע אומר, מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לְאִישׁ הַזּוֹרֵעַ זֶרַע, הוא לא אומר שהמלכות שקולה לזרע חרדל. אלא, שהוא אומר שיש היבט מסוים, או אמת אודות המלכות, שיכולה להשתוות לזרע חרדל או לאיש הזורע את זרע החרדל. לכן, הביטוי הזה לא מציע בהכרח שמלכות השמים היא החתונה עצמה במשל שאותו אנו חוקרים. אלא, שמדובר בהיבט ספציפי של מלכות השמים. מדובר במשתה חתונת השה (התגלות יט 7-9). והיבט זה, מקביל למשל עשר העלמות (מתי כה 1-13).

 

עם הרקע הזה נתחיל לפרש את משל החתונה שמייצג את החגיגה של המשיח עם כלתו. כפי שנראה, הנקודה של המשל היא שההזמנה עצמה למשתה, לא מבטיחה את הברכה או את ההשתתפות בה. בפסוקים 1-7, הפרושים הוזמנו אך לא נענו באמונה בישוע כמשיחם. במקום זאת, עירם נשרפה (מתי כב 7).

 

האזהרה למאמינים (מתי כב 11-14)

 

לאחר מכן בפסוקים 8-10, אנו רואים קבוצה שהוזמנה למשתה ושהגיבה בחיוב. לעומת זאת, בפסוק 11 אורח מופיע במשתה ללא הבגדים המתאימים לחגיגה המלכותית.

בנקודה הזו, מספר פרשנים מניחים שבגלל שהפרטים כאן שונים ממה שמתואר בפסוקים 1-10, שהפסוקים הבאים מתארים משל נפרד.5 קיימת תפנית חדה מאוד. מפסוקים 1-7 ההזמנה נדחית ובפסוקים 8-10 הזמנה שנייה יוצאת ומתקבלת על ידי רבים. ואז בפסוק 11 ישוע מפסיק לדבר בגוף שלישי רבים ומתחיל לספר על מישהו אחד. אלו המסובים הם אנשים שנענו להזמנת הישועה בפסוק 10 ואשר חיו חיים הראויים לקריאה הזו. בשפה של שאול השליח, הם עברו בהצלחה את מבחן המשפט של כס המשיח (הראשונה לקורינתים ג 15; השנייה לקורינתים ה 11).

 

זה מצביע על כך שקהל היעד בפסוקים הללו הוא כבר לא הפרושים. הם לא המוקד יותר בחלק השני של הסיפור. אחרי שישוע הוכיח את הפרושים, ישוע פונה אל המאמינים, אל אלו שנענו בחיוב להזמנה. ישוע לא רוצה שתלמידיו יקחו כמובן מאליו את המעמד, ולכן הוא מצביע על כך שגם הם יצטרכו לתת דין וחשבון עבור חייהם.

 

אחרי שהמשתה מתחיל, המלך שם לב לאדם אחד שנמצא בחתונה, כלומר למישהו שנענה בחיוב להזמנה (ולכן אדם נושע), מישהו שכן נכנס, אך הוא לא אמור להשתתף באירוע הזה:

 

כְּשֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת אֶת הַמְסֻבִּים רָאָה שָׁם אִישׁ שֶׁאֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה. אָמַר אֵלָיו, 'חָבֵר, אֵיךְ בָּאתָ לְכָאן בְּלִי בִּגְדֵי חֲתֻנָּה?' הַלָּה הֶחֱרִישׁ.

 

ההופעה בחתונה ללא הבגדים המתאימים היא סימן לחוסר כבוד כלפי המלך. הטענה שמדובר בבגדים שנתנו בכניסה ולכן הם מסמלים את ההצדקה שאנו מקבלים בחינם דרך דמו של המשיח מותחת את הפרטים במשל ומכניסה תיאולוגיה אל תוך הטקסט6. כפי שהחוקר האגנר מציין, "הרעיון שהמארח סיפק את הבגדים המתאימים עבור המשתה, קשה מאוד לביסוס ומעבר לכך, לא רלוונטי לנקודה שמתי מנסה להעביר"7. החוקר קארסון מסכים, "אין שום בסיס היסטורי להצעה של אוגוסטינוס שבגדי החתונה סופקו על ידי המארח"8

אלא, שזה ברור שבגדי החתונה לא היו יכולים להיות מסופקים על ידי המארח. אם הם היו מסופקים על ידו, האדם שלא היו לו את הבגדים המתאימים לעולם לא היה נכנס למשתה. דמיינו את המשרתים ניגשים אל האדם הזה, מביאים לו את הבגדים ומבקשים ממנו ללבוש אותם, ואילו האורח מסרב. האם המשרתים היו מרשים לו להיכנס למשתה? כמובן שלא! את בגדי החתונה לבשו האורחים ועמם הם נכנסו. כלומר, הם סיפקו לעצמם את הבגדים. 

יש כאלו שמקשרים בין בגדי החתונה לבגדי הישע ולמעיל הצדקה שבישעיהו סא 10. הם מסיקים, ללא ביסוס, ש"מעיל צדקה" מסמל את הצדקה של המשיח שאנו מקבלים דרך אמונה. לעומת זאת, אין שום מקרה בספר ישעיהו שבו המילה "צדקה" מתייחסת לצדקה הרשמית והחוקית שמקבלים דרך אמונה. אלא שתמיד מילה זו משומשת בתור צדקה מוסרית (ישעיהו ה 7, 16; ט 6; י 22; כח 17; לב 16; מה 23; מו 12; מח 1; נז 12; נח 2; נט 14; סג 1; סד 5). סביר יותר לפרש את הצדקה בפסוק הזה, לאור השימוש הסטנדרטי של ישעיהו במילה זו לאורך ספרו, כלומר הצדקה של אלו שחיים על פי קנה המידה של אלוהים (ישעיהו נח 8; ס 21). כך משומשים "בגדים" באופן סימבולי במקומות אחרים בתנ"ך (איוב כט 14; תהלים קלב 9; ישעיהו יא 5).  

 

אז למה מתייחסים בגדי החתונה בפסוק 11? טבע הבגדים מתואר באופן מפורש בהתגלות יט 7-8:

 

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה וְנִתֵּן לוֹ כָּבוֹד, כִּי בָּאָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה וְאִשְׁתּוֹ הֵכִינָה עַצְמָהּ; וְנִתַּן לָהּ לִלְבֹּשׁ בּוּץ טָהוֹר וְצַח, כִּי הַבּוּץ הוּא צִדְקוֹת הַקְּדוֹשִׁים

 

גם יחזקאל מקשר את הבגדים הללו לטהרה. כל אלו שנכנסים אל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ (יחזקאל מד 17), והם מהווים סמל לטהרה. ה"צדקות" הללו (התגלות טו 4) לא מתייחסות לצדקה הרשמית של המאמינים. אלא, שאת הצדקה הזו לובש המאמין בעצמו. כאשר ההזמנה יצאה לכולם בפסוק 10, זה היה ברור שכדי להיכנס למשתה, על המסובים להיכנס עם חיי קדושה; כלומר, עם משהו בנוסף לתגובה חיובית של אמונה להזמנה, ישוע אמר, רָאוּי הַפּוֹעֵל לִשְׂכָרוֹ (לוקס י 7). האורח הזה לא היה ראוי לשכר, וכפי שנראה, הוא לא השתתף במשתה. מדובר באדם נושע, שהרי הוא הגיב בחיוב להזמנה, אך הוא לא היה ראוי להשתתף במשתה, משום שהוא לא חי בהתאם. אם הוא לא היה נושע הוא לא היה יכול כלל להיכנס (יוחנן ג 3-5). העובדה שהוא כן נכנס, מצביעה על כך שהוא נולד מחדש, אך אמונתו לא הפיקה פרי של חיי קדושה. 

מה שנובע מהמשל הוא אילוסטרציה למה שיקרה במשפט כס המשיח, כאשר כל המאמינים ייבחנו כדי לקבל את הגמול על מה שהם עשו, כל המעשים ייבחנו, הטובים והרעים (השנייה לקורינתים ה 11). האורח ללא הבגדים המתאימים מייצג את כל אלו שכן נושעו כי הגיבו באמונה להזמנת החינם של אלוהים, אך הם לא הוכשרו להשתתף במסיבה, כלומר הם פספסו את ההזדמנות להיות השותפים הנאמנים של המשיח (אל העברים א 14; ג 14). חוסר ההשתפות שלו היא מטונומיה9 עבור חוסר ההשתתפות של כל האורחים מהקטגוריה הזו. 

שימו לב, האורח הזה החריש (פס' 12). במשפט כס המשיח לא יהיה שום ניסיון לתרץ או להצטדק. כל אחד יבין שהוא מקבל את מה שמגיע לו. הדבר שהיה חסר לאורח הוא לא הצדקה (ישועה) החוקית, אלא חיי צדקה; כלומר, הוא האמין בישוע אך לא חי עבורו. וההשלכות הן חמורות.

 

קִשְׁרוּ אֶת יָדָיו וְרַגְלָיו

 

אָמַר הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרְתִים, 'קִשְׁרוּ אֶת יָדָיו וְרַגְלָיו וְהַשְׁלִיכוּהוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם' (מתי כב 13).

 

מספר שאלות עולות מן התיאור המזעזע הזה. האם האורח הזה הוא באמת נושע? למה מתייחס "החושך החיצון"? מהי המשמעות של הביטוי "יללה וחרוק השינים"

הסיבה העיקרית שרבים מכחישים את אמיתות ישועתו של האורח למרות שהוא בתוך המלכות, נמצאת בפסוק 13. מאחר ורבים מניחים ש"החושך החיצון" מתייחס לאגם האש, הם מסיקים שהאדם הזה לא נושע, שהרי הוא הושלך לשם. אך חשוב להבין, האדם לא הושלך לחושך החיצון בגלל שהוא לא האמין במשיח. הוא הושלך לשם כי לא היו לו מעשים טובים. המעשים הטובים הכשירו את האורחים להשתתף במשתה. לכן, הכניסה למשתה לא שקולה לאירוע הישועה. הישועה היא ללא שום מחיר עבור המאמין, וללא שום צורך במעשים טובים, אלא באמונה בלבד (אפסים ב 8-9).

 

מהי המשמעות של הביטוי "קשרו את ידיו ורגליו", "החושך החיצון" ו"היללה וחרוק השינים"?

האורח נקשר בידיו ורגליו. לא משנה מה מסמלת הקשירה, מדובר בתיאור קשה שלא מאפשר לו לעשות שום פעולה משמעותית. יכול מאוד להיות שהנקודה כאן היא שבזמן שהשותפים הנאמנים של המשיח חוגגים, משרתים אותו ומולכים יחד איתו, מאמינים שלא חיו בנאמנות לא יוכלו לעשות את כל אלו. קשירת הידיים והרגלים היא מטאפורה לחוסר ההשתתפות במלוכה עם המשיח. האור והשמחה הן מטאפורות לשמחה של השותפים הנאמנים שמקבלים את שכרם (אל העברים א 8-9). מדובר במשל, בסיפור, והוא לא בהכרח מתייחס לאירועים ממשיים.

 

וְהַשְׁלִיכוּהוּ

 

המלך אומר, "השליכוהו" אל החושך החיצון. הביטוי "השליכוהו" (ekballō) לעתים גדוש באלימות ושליליות. למעשה, אמנם הדקות הזו לעתים מוסקת מההקשר בטקסטים מסוימים (כמו לדוגמה, גירוש שדים), אין שליליות בערך הסמנטי של המילה היוונית. לדוגמה, ישוע ביקש שנתפלל שאדון הקציר "ישלח" (ekballō) פועלים לקצירו (מתי ט 38). האם האדם הטוב "מגרש" דברים טובים מאוצרו (מתי יב 35, ekballō)? לא! הוא מפיק אותם. ישוע עצמו "הוצא" (agō) על ידי הרוח (מרקוס א 12). 

משמעות המילה היוונית agō היא "להוביל"10. ישוע אומר שהוא הוציא את כל אשר לו (יוחנן י 4). אחרי שישוע ריפא את המצורע הוא הִזְהִיר אוֹתוֹ וּמִהֵר לְשַׁלֵּחַ (ekballō) אוֹתוֹ (מרקוס א 43). ישוע לא גירש אותו! לכן, לא, אנו לא צריכים לדמיין "גירוש" במשל החתונה. אלא, ניתן לדמיין שישוע מבקש מהמשרתים שלו להוביל החוצה את אלו שלא היו נאמנים אליו.

 

הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן

 

אבל לאן הם נשלחים? הביטוי "החושך החיצון" מפורש על ידי רבים כהרשעה נצחית. הביטוי הזה מקושר למשפט אסקטולוגי11 בשלושה מקומות בספר מתי (מתי ח 12; כב 13; מתי כה 30).
הביטוי "יללה וחרוק השיניים", משומש שבע פעמים; הביטוי "החושך החיצון" משומש שלוש פעמים. הביטוי תַּנוּר הָאֵשׁ, שכן מתייחס להרשעה נצחית, משומש פעמיים בלבד ולעולם לא מקושר לחושך החיצון. מדוע? ההצעה הפשוטה ביותר היא ששני המושגים מתייחסים לשתי חוויות שונות לחלוטין. תנור האש מתאר באופן מפורש את הניתוק הנצחי מאלוהים, שכל בני הרע יחוו (מתי יג 48-50). ואילו החושך החיצון הוא מטאפורה לחוסר השתתפות בפריבילגיה של הנאמנים, חוסר השתתפות בחגיגה הזוהרת במשתה שיתרחש בירושלים החדשה בזמן הצרה הגדולה (מתי כב 13; כה 30) או בזמן תחילת מלכות אלף השנים12 (מתי ח 12), כלומר מטאפורה לאיבוד השכר (הראשונה לקורינתים ג 15; הראשונה ליוחנן ב 28; הראשונה לקורינתים ט 27; השנייה ליוחנן 8).

 

המשתים במזרח התיכון התקיימו בלילה. ביטוי המפתח ביוונית הוא skotos to exōteron, והתרגום המילולי הוא "החושך שבחוץ".

 

המילה "חושך" יכולה פשוט להתייחס לחושך פיזי (לוקס כג 44-45; מתי כז 45; מרקוס טו 33; מעשי השליחים יג 11). הקונספט של "אגם האש" או "הרשעה נצחית" איננו חלק מהערך הסמנטי של המילה. מי שקורא את הקונספט הזה אל תוך הביטוי, מבצע כשל פרשני הנקרא "העברת זהות בלתי מוצדקת"13. "חושך" לעתים כן מתייחס למשפט באגם האש, אבל במתי כב, הוא מקושר לחושך יחסי מחוץ למשתה.

 

יש הטוענים נגד הפרשנות הזו ואומרים שזה לא הגיוני שמאמין שהוא "בן האור", שעבר מהחושך אל האור (יוחנן יב 46; מתי ה 14, 16; לוקס טז 8) יובל אל החושך במשל הזה14. אך שוב, זו דוגמה קלאסית לכשל הפרשני שהזכרנו לעיל, מדובר ב"העברת זהות בלתי מוצדקת". מדוע מדובר בכשל הזה? משום שהמושג "חושך" ביוחנן יב 46, ששם הוא מתייחס לאבדון נצחי, מועבר באופן בלתי מוצדק אל המשמעות של המילה "חושך" ואז הוא מובא אל הקשר שונה לחלוטין שנכתב על ידי מחבר שונה שכתב 30 או 40 שנים אחרי. יוחנן עצמו הבין שמאמין אמיתי, שכועס על אחיו באמונה, מתהלך בחושך (הראשונה ליוחנן ב 9-11). הוא אומר,

 

הָאוֹמֵר כִּי בָּאוֹר הוּא וְעִם זֹאת שׂוֹנֵא אֶת אָחִיו, עוֹדֶנּוּ בַּחֹשֶׁךְ. הָאוֹהֵב אֶת אָחִיו עוֹמֵד בָּאוֹר וּמִכְשׁוֹל אֵין בּוֹ. אֲבָל הַשּׂוֹנֵא אֶת אָחִיו בַּחֹשֶׁךְ הוּא; בַּחֹשֶׁךְ הוּא מִתְהַלֵּךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאָן הוּא הוֹלֵךְ, כִּי הַחֹשֶׁךְ עִוֵּר אֶת עֵינָיו.

 

להיות בחושך בהקשר הזה הוא מטאפורה לחוסר התחברות עם האדון. ישעיהו הנביא חשב בצורה זהה כאשר קרא למאמינים בעם ישראל, מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו (ישעיהו נ 10). הקטע הזה מישעיהו קורא למאמין אמיתי להפסיק להתהלך בחושך ולהתחיל לבטוח באלוהים.

 

זה נראה סביר שבמשל, החושך הוא השטח שנמצא מחוץ לאולם של המשתה. מדובר במטאפורה לחוסר השתתפות בשמחה. אם מדובר במקום פיזי, אז מדובר באיזור של ירושלים החדשה בשמיים שנמצא פשוט מחוץ לאולם המשתה. זה לא אומר שמי שנמצא שם נמצא ב"קצה של המלכות", אלא שהם רק מחוץ למסיבה. אך סביר להניח לאור הטבע המשלי של התיאור, שמדובר במטאפורה לחוויה של הפסד, לא למקום פיזי במלכות. 

אם מישהו חושב שמדובר בפרטים מילוליים, אז מספר בעיות עולות. לדוגמה, קשה לדמיין שיש למעשה שולחן מילולי עם אוכל למיליארדי מאמינים באיזשהו אולם עצום מימדים, עם מאות מיליוני שולחנות. אם מישהו בוחר לפרש את החושך כמקום מילולי ופיזי, הוא חייב להתמודד עם המסקנות האבסורדיות לגבי שאר הפרטים של המשל. צריך להבין שמדובר במשל עם שתי נקודות עיקריות- צער או שמחה, הפסד או ניצחון. כלומר, מדובר במטאפורה עבור התנסות, לא מדובר במקומות מילוליים וממשיים. גם וולוורד הסכים עם המסקנה הזו, "צריך לזכור שלא באמת יהיה משתה עם מליוני משתתפים, אלא מדובר בקונספט סמלי שם האורחים, או החברים של הכלה והחתן, יצטרפו לחגיגה של משתה החתונה של החתן והכלה".15 צ'ארלס סטנלי מסכים גם כן, "להיות בחושך החיצון משמעו להיות במלכות אך מחוץ למעגל הגברים והנשים הנאמנים שהשיגו לעצמם מעמד מיוחד".16 מדובר בפספוס הגמול של המאמינים הבלתי נאמנים, הם לא ימלכו עם המשיח, אלא יהיו אוד מוצל מאש (הראשונה לקורינתים ג 15).

 

הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם

 

המאמינים שלא יהיו עם הבגדים המתאימים (מעשי הצדקה של הקדושים), יושלכו אל החושך החיצון ויחוו צער וחרטה. החרטה הזו מתוארת בביטוי "היללה וחרוק השינים." הביטוי הזה מופיע שבע פעמים (מתי ח 12; יג 42, 50; כב 13; כד 51; כה 30; לוקס יג 28).

אך האם לא מדובר בביטויים חזקים מדי כדי לתאר את מה שמאמינים יחוו במשפט כס המשיח? בעיני הקורא המערבי, ביטוי זה צורם מאוד. אך באותה תקופה בכי ("יללה") היה ביטוי מובן שהתייחס לצער עמוק17. ספר איכה מבטא את העניין הזה. ירמיהו אומר שהאדון ציווה עליו לזמן את האישה הכי מוכשרת בקינה כדי שתלחין נגינת לויה (ירמיהו ט 16-22). עמוס דיבר על האנשים שנהרגו בצורת קינה ובכי (עמוס ה 16), דוד אומר פַּלְגֵי-מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא-שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ (תהלים קיט 136), וירמיהו אומר שעיניו הן מְקוֹר דִּמְעָה (ירמיהו ח 23). בכי חזק ומר לעתים קרובות מקושר לעצב (רות א 9; שמואל ב יג 36). "היללה וחרוק השיניים" הוא ביטוי משלי שמתאר צער עמוק. לכן, ביטוי זה יכול להיות מיושם בסיטואציות רבות, ואסור לקורא לקרוא את הסיטואציה בה הביטוי מופיע כחלק מהערך הסמנטי של הביטוי18. לדוגמה, כאשר ישוע אמר, "אֵין אִישׁ מַדְלִיק מְנוֹרָה וְשָׂם אוֹתָהּ בְּמָקוֹם נִסְתָּר אוֹ תַּחַת כַּד, אֶלָּא עַל כַּן יָשִׂים אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁבָּאֵי הַבַּיִת יִּרְאוּ אֶת הָאוֹר (לוקס יא 33), האור מתייחס למסר שלו. המסר שלו לא צריך להסתתר תחת כד. לעומת זאת, אותו הביטוי המשלי נמצא במתי ה 14-16 ושם הוא מתייחס להליכה של המאמין כאור שלא צריך להיחבא. ביטויים משליים יכולים להתייחס לדברים שונים בהתאם להקשר שלהם.

 

רגע, אבל האם כל הבכי הזה לא מקשר את הביטוי לאגם האש? לא. אלוהים אומר דרך ירמיהו, שהעם יתאבל ויבכה בגלל ההתנהגות שלו. המילה היוונית עבור "בכי" בתרגום השבעים (ירמיהו ט 9) היא Kopetos. היא מתייחסת לעוגמת נפש, ובדרך כלל מלוות בהלקאה בחזה19. ישעיהו בכה עבור עם ישראל (ישעיהו כב 4), פטרוס בכה תוך כדי שהוא מתחרט על כך שהוא התכחש למשיח (מתי כו 70). אם אלוהים יכול לבכות בכאב רב, בגלל החטא האנושי (ירמיהו י 19) מדוע המאמין הבלתי רוחני לא יכול גם כן להצטער במשפט כס המשיח? בכי וצער לא מתרחשים רק באגם האש, שהרי אחרי שכיפא הכחיש את האדון שלוש פעמים, יָצָא הַחוּצָה וּמֵרֵר בְּבֶכִי (לוקס כב 62).

 

הברית החדשה גדושה בפסוקים המתארים את הצער והחרטה שיחוו מאמינים בלתי נאמנים במשפט כס המשיח. לדוגמה, נאמר לנו שכאשר האדון יחזור, הוא יגמול כָּל אֶחָד כְּפִי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ בַּגּוּף, אִם טוֹב וְאִם רַע (השנייה לקורינתים ה 11) ושיהיו כאלו שיבושו מפניו בבואו (הראשונה ליוחנן ב 28). יהיו כאלו שיפסידו את מה שהם עמלו עבורו (השנייה ליוחנן 8). יהיו מאמינים שיוושעו כאוד מוצל מאש (הראשונה לקורינתים ג 15). זה נראה שהפסוקים הללו מתארים באופן עקבי את חווית הצער והחרטה של מאמינים מסוימים, לה מתי קורא "היללה וחרוק השינים". 

 

רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים

 

ישוע מסכם את המשל עם המשפט המפורסם שלו,

 

הֵן רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים (מתי כב 14).

 

על פי האדון, מאמינים רבים נקראים ליהנות מהגמול הזה (להשתתף במשתה), אך רק המעטים, המאמינים הנאמנים יזכו בזכות הזו. ככל הנראה, זו המשמעות של הפסוק. בעוד זה נכון שמתי משתמש בביטוי "בחירים" כמושג כללי שמתאר את המאמינים (מתי כד 22), הוא גם מכיר בכך שיש הבדלים בין הבחירים; יהיו כאלו שיותעו על ידי משיחי שקר ויהיו כאלו שלא (פס' 24). ההקשר של המשל עוזר לנו לפרש את הפסוק כהתייחסות לבחירה להשתתף בשכר המשתה (על בסיס מעשי צדקה). הפסוק הזה כלל לא מדבר על בחירה לשם חיי עולם ולאגם האש. המשתה לא מתייחס למלכות עצמה או לישועה מהרשעה נצחית. אלא שמדובר בהיבט ספציפי של המלכות שמתייחס לזמן מיוחד של שמחה וחגיגה של המשיח וכלתו. כל המאמינים (שכבר גם ככה יהיו במלכות), מוזמנים, אך רק אלו שמוכשרים להשתתף (על בסיס מעשי הצדקה שלהם) יהנו מהפריבילגיה הזו.

 

מעניין לציין שהפסוק הזה מזכיר קטע מהשנייה לפטרוס א פסוק 10:

 

לָכֵן, אַחַי, שִׁקְדוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לְחַזֵּק אֶת הַקְּרִיאָה וְהַבְּחִירָה שֶׁהֵן מְנַת חֶלְקְכֶם; שֶׁהֲרֵי אִם כָּךְ תַּעֲשׂוּ לֹא תִּכָּשְׁלוּ אַף פַּעַם. כפי שניתן לראות במאמר הזה, "הקריאה והבחירה" בקטע הזה מתייחסים לחיי קדושה שיובילו לכניסה מרווחת (שכר) במלכות (פס' 11). המאמינים בשנייה לפטרוס א נקראים להוסיף מעלות לחיי האמונה שלהם (פס' 5-7), וכך לחזק את הקריאה שלהם (הקריאה לחיי קדושה) ואת הבחירה בהם, לרשת את השכר. כנראה שפטרוס חשב על הלימוד של האדון כאשר הוא כתב זאת. הכניסה המרווחת עליה פטרוס דיבר, מקבילה להשתתפות במשתה במשל של ישוע במתי כב. ניתן להשוות את שני הקטעים בטבלה הבאה:

 

מאמינים שלא יתמידו בחיי נאמנות כלפי האדון, יחוו שלושה דברים שליליים במשפט העתידי:

 

  1. תוכחה (מתי כד 45-51).
  2. שילוח מן המשתה (מתי כב 1-14; כה 1-13).
  3. איבוד הנחלה במלכות השמיים (מתי כה 14-30).

 

אמונתו של שר-המאה

 

קטע מפתח נוסף שבו מופיע הביטוי "החושך החיצון" משומש בהקשר של אמונתו הגדולה של שר-המאה (מתי ח 5-13). הסיפור מתרחש בכפר נחום. שר רומאי ניגש לישוע והתחנן שירפא את משרתו שהיה משותק. כאשר ישוע הציע לו ללכת איתו אליו הביתה, השר ענה שאין צורך בכך משום שישוע היה יכול פשוט לרפא את המשרת רק מדיבורו. הוא אמר שהוא לא היה ראוי לכך שישוע יכנס אל ביתו, ושהוא היה כמו ישוע, איש בעל סמכות. לכן, הוא טען שישוע היה מסוגל להשתמש בסמכותו מרחוק. ישוע התפלא.

שָׁמַע יֵשׁוּעַ וְהִתְפַּלֵא. אָמַר אֶל הַהוֹלְכִים אַחֲרָיו: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֵצֶל שׁוּם אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל לֹא מָצָאתִי אֱמוּנָה כָּזֹאת. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, רַבִּים יָבוֹאוּ מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב וְיָסֵבּוּ עִם אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֲבָל בְּנֵי הַמַּלְכוּת יְגֹרְשׁוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם." וּלְשַׂר-הַמֵּאָה אָמַר יֵשׁוּעַ: "לֵךְ וּכֶאֱמוּנָתְךָ כֵּן יִהְיֶה לְךָ." אוֹתָהּ שָׁעָה נִרְפָּא נַעֲרוֹ. (מתי ח 10-13).

 

הנסיבות שונות מאלו של המשל על החתונה. כאן, זה מתרחש "במלכות", כאשר הנאמנים "יסבו עם אברהם ויצחק ויעקב". זהו המשתה המשיחי עלי אדמות שמתואר בישעיהו כה 6; לוקס יג 22-30; ויכול להיות גם בלוקס יד 16-24, ולא משתה חתונה השה שיתרחש בשמיים בזמן הצרה הגדולה (כלומר זה שמתואר במשל החתונה במתי כב). שוב, לא מדובר באמת במשתה עם מיליוני שולחנות בתוך אולם עצום מימדים. אלא, שמדובר במטאפורה עבור זמן מיוחד של שמחה על הניצחון של השותפים הנאמנים של המשיח מכל הדורות, עם פתיחת מלכות אלף השנים.

סביר שכל אדם היה רוצה שישוע יגיע אליו הביתה וירפא. אך האדם הזה ידע שאין צורך בכך. כל מה שישוע היה צריך לעשות הוא לדבר, ומשרתו יבריא. ישוע, התפלא על אמונתו הגדולה.

מהי אמונה גדולה? כמובן שמדובר על אמונה במשהו שקשה להאמין בו. הדבר מודגם על ידי האמונה של אברהם שנצדק לפני אלוהים. אבל ברומים ד 19-21 נאמר לנו שאברהם, המשיך להאמין בהבטחתו של אלוהים שיהיה לו בן (למרות ששרה כבר הייתה עקרה). הוּא לֹא חָדַל מֵאֱמוּנָה וְלֹא פִּקְפֵּק בְּהַבְטָחַת אֱלֹהִים, אֶלָּא הִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ וְנָתַן כָּבוֹד לֵאלֹהִים (פס' 20). אם מישהו יודע שישוע הוא המשיח והמושיע, זה קל להאמין בו לשם סליחת חטאים. אך כפי שכולנו יודעים, קשה יותר להאמין בו לשם ריפוי או לבטוח בו בזמן קשיים וצרות. כפי שישוע אמר במקום אחר, מַה קַּל יוֹתֵר: לְהַגִּיד לַמְשֻׁתָּק 'נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ', אוֹ לוֹמַר 'קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְהִתְהַלֵּךְ'? (מרקוס ב 9). 

העניין כאן הוא שישוע לא מצא אמונה "כזאת" בישראל. כעת הוא מתאר סצינה שתתרחש אחרי שהוא יחזור. אברהם, יצחק ויעקב, ורבים אחרים יסובו יחד במשתה גדול. אחרי שהוא דיבר על אמונתו הגדולה של שר-המאה הוא מדבר על היום שבו חיינו יוערכו. 

 

מי הם "בני המלכות"? השאלה הזו רלוונטית לדיון על משמעות הביטוי "החושך החיצון", משום שאלו בני המלכות שיחוו את הצער הזה. לבני המלכות הללו, אין אמונה גדולה כמו לשר המאה, וזה יצויין במשפט. זה לא אומר שאין להם אמונה כלל או שהם לא נולדו מחדש. אין כאן הבחנה בין גוי מאמין ליהודי לא מאמין. זה ברור שהאדון כן מצא אמונה בישראל. אלא יש הבחנה בין גודל האמונה של הגוי לעומת היהודים שאצלם ישוע לא מצא אמונה כזו. ההבחנה היא בין אמונתו הגדולה של שר-המאה, לבין בני המלכות שלמרות שכן הייתה להם אמונה, היא לא הייתה גדולה כמו שלו. הטענה שלבני המלכות לא הייתה כלל אמונה היא טענה שלא מבוססת על הטקסט. 

שימו לב שהתרחיש מתקיים "במלכות". נאמר לנו שבזמן ההוא כל המאמינים הנאמנים יסובו עם אברהם, יצחק ויעקב (ראו גם לוקס יג 29). לא מדובר על משתה חתונה השה שמתואר במתי כב, אלא, שמדובר על המשתה המשיחי שמייצג את פתיחת מלכות אלף השנים (ישעיהו כה 6).

 

האם בני המלכות מייצגים נושעים? כן. והעובדה הזו נאמרת במפורש במתי יג 38:

הַשָּׂדֶה הוּא הַתֵּבֵל. הַזֶּרַע הַטּוֹב הוּא בְּנֵי הַמַּלְכוּת, וְהָעֲשָׂבִים הָרָעִים הֵם בְּנֵי הָרָע.

 

זה ברור מאוד שהזרע הטוב הוא המאמינים. לכן, בני המלכות מייצגים בנים אמיתיים של מלכות אלוהים. 

העובדה שהגויים ישבו עם גדולי האמונה היהודים (אברהם, יצחק ויעקב), ואילו הצאצאים שלהם יפספסו את הפריבילגיה הזו, הייתה תדהמה גדולה עבור השומעים. הקטע הזה מחזק את הפרשנות שלנו לגבי הזהות של האורח חסר הבגדים המתאימים במתי כב 13. 

 

משל כיכרי הכסף

 

"דּוֹמֶה הַדָּבָר לְאִישׁ הַיּוֹצֵא לְמַסָּע. קֹדֶם לָכֵן קָרָא לַעֲבָדָיו וְהִפְקִיד בְּיָדָם אֶת הוֹנוֹ; לְאֶחָד נָתַן חָמֵשׁ כִּכְּרֵי כֶּסֶף, לְאַחֵר שְׁתַּיִם וּלְאַחֵר אַחַת, לְכָל אִישׁ לְפִי כִּשְׁרוֹנוֹ, וְנָסַע. (מתי כה 14-15).

 

כמובן שבמשל הזה, האדם שיצא למסע הוא ישוע המשיח, ולפני שהוא עוזב הוא משאיר את הונו בידי משרתיו (המאמינים בעידן הנוכחי), כל אחד לפי יכולתיו. הכספים הם מטאפורה לאחריות של כל מאמין שניתנה לו מאת האדון. היו כאלו שניתן להם יותר, וכאלו שניתן להם פחות.

 

המושג "עבד", (doulos), מתייחס כאן לאלו ששייכים לאדון, כלומר למשיח. כאשר המילה idios משומשת, היא מדגישה באופן מעצים את הבעלות. המשרתים הללו שייכים למשיח. העבדים בעת העתיקה, נולדו עבדים או נקנו לשם כך, וזה מצביע על האנלוגיות ללידה החדשה ולגאולה של המאמינים. בנוסף לכך, ישוע מפקיד בידיהם מלאכה. האם ישוע היה מפקיד אחריות או מלאכה בידי בלתי מאמינים? על אלו שהם לא מקהילתו? ישוע מתייחס לאנשים שלו, כלומר ל-שנים עשר.

 

הוא ממשיך,

 

זֶה שֶׁקִּבֵּל חָמֵשׁ כִּכָּרִים הָלַךְ מִיָּד, סָחַר בָּהֶן וְהִרְוִיחַ חָמֵשׁ אֲחֵרוֹת. כְּמוֹ כֵן זֶה שֶׁקִּבֵּל שְׁתַּיִם הִרְוִיחַ שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת. אַךְ זֶה שֶׁקִּבֵּל אַחַת הָלַךְ וְחָפַר בָּאֲדָמָה וְהִטְמִין אֶת כֶּסֶף אֲדוֹנָיו. (מתי כה 16-18).

הכיכרים מתייחסות להזדמנויות, או יכולות, לשרת את האדון. כסף הוא מטאפורה עבור השקעה של החיים שלנו למען שירות האדון. הזדמנות או יכולת גדולה יותר משמע אחריות גדולה יותר להשתמש במתנות שאלוהים נתן לנו, ולהפיק מהן תועלת.

 

שניים מעבדיו של האדון השקיעו את חייהם היטב למען שירות האדון, אך אחד מהם לא עשה כלום עם מה שניתן לו. הוא הטמיע את הכסף באדמה.

 

אַחֲרֵי זְמַן רַב בָּא הָאָדוֹן שֶׁל הָעֲבָדִים הָהֵם וְעָרַךְ עִמָּהֶם חֶשְׁבּוֹן. כַּאֲשֶׁר נִגַּשׁ זֶה שֶׁקִּבֵּל חָמֵשׁ כִּכָּרִים הֵבִיא חָמֵשׁ כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת וְאָמַר, 'אֲדוֹנִי, חָמֵשׁ כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי, הִנֵּה הִרְוַחְתִּי חָמֵשׁ כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת'. הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנָיו, 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ'. (מתי כה 19-21).

 

העבד הראשון שומע את המילה הנפלאה," יפה"! ואז האדון פונה אל העבד השני,

 

נִגַּשׁ גַּם זֶה שֶׁקִּבֵּל שְׁתֵּי כִּכָּרִים וְאָמַר, 'שְׁתֵּי כִּכָּרִים הִפְקַדְתָּ בְּיָדִי, הִנֵּה הִרְוַחְתִּי שְׁתֵּי כִּכָּרִים נוֹסָפוֹת'. הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנָיו, 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ'. (מתי כה 22-23).

 

באופן דומה, הוא גם שומע את האדון אומר, "יפה". חשוב לשים לב שכל אחד קיבל את אותו השבח למרות שהעבד הראשון הרויח יותר ככרים מהעבד השני. כנראה הסיבה לכך היא שמדובר ברמות יכולת שונות. ישוע לא שופט אותנו על כמות. אלא, הוא מעריך אותנו על פי היכולות והמתנות שהוא נתן לכל אחד מאיתנו באופן אישי.

 

נִגַּשׁ גַּם זֶה שֶׁקִּבֵּל כִּכָּר אַחַת וְאָמַר, 'אֲדוֹנִי, יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה אִישׁ קָשֶׁה, הַקּוֹצֵר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָרַעְתָּ וְאוֹסֵף בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא פִּזַּרְתָּ, וּמֵאַחַר שֶׁפָּחַדְתִּי הָלַכְתִּי וְהִטְמַנְתִּי אֶת כִּכָּרְךָ בָּאֲדָמָה. הִנֵּהִי אֲשֶׁר לְךָ!' (פס' 24-25).

 

איזה מן תירוץ זה? האדון מוכיח את העבד האחרון בצורה קשה (פס' 26-27): 

 

 הֵשִׁיב אֲדוֹנָיו וְאָמַר אֵלָיו, 'עֶבֶד רַע וְעָצֵל! יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי קוֹצֵר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָרַעְתִּי וְאוֹסֵף בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא פִּזַּרְתִּי,  לָכֵן הָיִיתָ צָרִיךְ לְהַפְקִיד אֶת כַּסְפִּי אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִים וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי מְקַבֵּל אֶת שֶׁלִּי עִם הָרִבִּית.

 

האדם עם היכולת הקטנה ביותר תירץ את חוסר השקעתו. מה שמודגש הוא לא רמת הכשרוניות שלו, אלא העצלנות שלו.

 

במקומות אחרים בברית החדשה, ישוע פגש מאמינים עם תירוצים כאלו ואחרים עבור חוסר ההליכה שלהם אחריו (מתי ח 21; לוקס ט 51). משיחיים רבים מתרצים את חוסר ההתקדמות שלהם בתלמידות, כשהסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים להסתבך. יש להם חיים נוחים והם לא רוצים להקריב מעצמם עבור האדון. לגישה הזו יש השלכות קשות:

 

עַל כֵּן קְחוּ אֶת הַכִּכָּר וּתְנוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּרִים; כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ, אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. וְאֶת הָעֶבֶד הַבִּלְתִי מוֹעִיל הַשְׁלִיכוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם.'" (פס' 28-30).

 

בגלל שהעבד העצלן הזה לא השקיע את חייו עבור האדון, מה שיש לו יילקח ממנו ויינתן למישהו שכן השקיע את חייו מתוך הקרבה ומסירות. הראנו לעיל שהביטוי "החושך החיצון" מתייחס להפסד של שכר והזדמנות. במקרה הזה, מתואר הצער והחרטה שיחוו מאמינים בלתי נאמנים אשר לא התמסרו לאדון כפי שהם היו יכולים. מדובר בחרטה על חיים מבוזבזים, חסרי ערך ויעילות למלכות.

שימו לב, הכיכר נלקחה מהעבד הרע והעצל רק כשהאדון חזר, כאשר העבד עמד מולו למשפט (מתי כה 27). העובדה הזו לא מסתדרת כלל בפרשנות על פיה העבד מייצג מישהו שמאבד את ישועתו או שמוכיח שלא נושע מלכתחילה. אם ככרי הכסף מייצגות ישועה, עולות מספר בעיות:

ראשית, בהשקפה שבה מדובר במישהו שלא נושע מלכתחילה, זה אומר שאין לו שום כיכר שיכולה להילקח ממנו אי פעם, מה שסותר את המשל (הכיכר כן נלקחת מהעבד הרע בפס' 28).

שנית, בהשקפה שבה מדובר במישהו שמאבד את ישועתו, מדוע הוא מאבד את ישועתו רק כאשר הוא עומד במשפט מול האדון? אם היה ניתן לאבד את הישועה, אלו שהיו מאבדים את ישועתם, היו מאבדים אותה רק בחיים האלה, לא בחיים הבאים\במשפט. זמן הלקיחה של הכיכר מידי העבד, שולל את הפרשנות שהעבד מייצג מאמין שמאבד את ישועתו, והלקיחה עצמה של הכיכר (שכביכול מייצגת ישועה) שוללת את הפרשנות שהעבד מייצג לא מאמין שלא נושע לעולם.

מעניין לציין שהמשל הזה מקביל למשל עשרת המנים בלוקס יט 11-27. המשפט של העבד השלישי במשל שאנו בוחנים מקביל למשפט של העבד השלישי במשל עשרת המנים (20-26) והמשפט של העבד השלישי במשל עשרת המנים עומד בניגוד למשפט של בני ארצו ששנאו את האציל (27). הכסף שניתן לעבד השלישי נלקח ממנו וניתן לעבד אחר (24-26), מה שאומר שהוא לא ימלוך עם ישוע בעולם הבא (לא תהיה לו סמכות על "ערים"). 

לעומת זאת, גורלו של העבד השלישי איננו זהה לגורלם של הלא מאמינים שמתואר כך: אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי. (פס' 27). זה ברור שהעבד לא חוסל בניגוד לאויבים. מה שאומר לנו שהמשפט הראשון (של שלושת העבדים) מייצג את משפט כס המשיח, בעוד המשפט השני (של האויבים) הוא משפט הכסא הלבן הגדול (התגלות כ 11). במשפט הראשון מאמינים נשפטים על פי מעשיהם כדי לקבוע את גמולם (רומים יד 10-12; הראשונה לקורינתים ג 5-15; ד 1-5; ט 24-27; השנייה לקורינתים ה 5-9; הראשונה ליוחנן ד 17-19). במשפט השני לא מאמינים יישפטו לפי מעשיהם כדי לקבוע את רמת עונשם הנצחי (התגלות כ 11-15). 

המשפט הראשון רלוונטי אך ורק למאמינים, אך הוא לא ייקבע את גורלם הנצחי, אשר כבר נקבע כאשר הם האמינו (יוחנן ה 24). מאחר והמשפט הזה מקביל למשפט של העבד הרע והעצלן במשל שלנו, זה אומר שההשלכות של העבד הזה מקבילות להשלכות של העבד השלישי במשל עשרת המנים. מאחר וההשלכות במשל עשרת המנים הן איבוד שכר, זה אומר שהביטוי "החושך החיצון" במשל שלנו (מתי כה 30) גם כן מתייחס להפסד שכר, ולא לאובדן נצחי באגם האש.

 

 

סיכום

 

במאמר זה בחנו שלושה משלים שבהם מופיע הביטוי "החושך החיצון" (ביטוי זה מופיע רק בשלושת המקומות הללו בכל הכתובים). ראינו שכאשר בוחנים את ההקשר, קהל היעד והנושא של המשלים, לא ייתכן שהביטוי מתייחס לאובדן נצחי באגם האש. אלא, שביטוי זה מתייחס להפסד, לחרטה וצער רב על חיים מבוזבזים ולפספוס התכלית- למלוך עם האדון ישוע במלכות הקרבה. אני מתפלל שהמשלים הללו יניעו אותנו להתמסר לאדון ולשרת אותו, כך שנוכל לשמוע אותו אומר לנו יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן!

 

הערות שוליים:

1. A. Berkley Mickelsen, Interpreting the Bible (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Pub. Co., 1963), 212-15.

2. Bernard Ramm, Protestant Biblical Interpretation (Boston: W. A. Wilde Co., 1956), 254-65.

3. Craig Blomberg, Interpreting Parables (Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 1990), 30.

4.  כדי להבין את המשמעות של הפסוק הזה ראו המאמר "הפרכת תורת ההחלפה".

5. Snodgrass, Stories with Intent: A Comprehensive Guide to the Parables of Jesus, 320. וגם see Nolland, The Gospel of Matthew: A Commentary on the Greek Text, 889.

6. ראו פרשנות נגדית: Hendriksen and Kistemaker, Exposition of the Gospel According to Matthew, 798.

7. Hagner Matthew 14-28, 631.

8. D. A. Carson, “Matthew,” in The New Bible Commentary: 21st Century Edition, ed. D. Guthrie and J. A. Motyer (Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 1994), s.v. “Matthew 21:28”.

9. אמצעי פיגורטיבי הממחיש מושג או גורם באמצעות החלפתו בגורם אחר הקרוב אליו בזמן או במקום או כסמל.

10. BDAG 16.

11.  אסקטולוגיה היא המחקר אודות אחרית הימים

12.  הפרשנות הנוכחית של המושג "החושך החיצון", אמנם לא שכיחה בספרי ביאור ותאולוגיה, היא כן מייצגת מספר לא מצומצם של חוקרים ותיאולוגים מוכרים: Warren W. Wiersbe, The Bible Exposition Commentary (Wheaton: Victor Books, 1996), s.v. “Matthew 24:25”, See Spiros Zodhiates, Hebrew-Greek Key Word Study Bible (Chattanooga: AMG Publishers, 2008), 1270-71,  Cauley, The Outer Darkness, 453. ועוד.

13. illegitimate identity transfer”: James Barr, The Semantics of Biblical Languages (London: Oxford University Press, 1961).

14. Pagenkemper, “An Analysis of the Rejection Motif in the Synoptic Parables and Its Relationship to Pauline Soteriology”, 114.

15. John F. Walvoord, The Prophecy Knowledge Handbook (Dallas: Dallas Seminary Press, 1990), 618.

16. Charles Stanley, Eternal Security: Can You Be Sure?” (Nashville: Oliver Nelson, 1990), 126.

17. A. Macalister, “Tear, Tears,” in International Standard Bible Encyclopedia, Revised, ed. G. W. Bromiley (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 2002), 4:745.

18.  דוגמה לכך נמצאת בבשורות, מִי שֶׁאֵינֶנּוּ נֶגְדְּכֶם, אִתְּכֶם הוּא. (לוקס ט 50). אך בלוקס יא 23 ישוע מיישם את הביטוי הזה בצורה הפוכה, מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אִתִּי — נֶגְדִּי הוּא. מדובר בהקשרים שונים ונפרדים.

19. Rengsdorf, “kopetos,” in TDNT, 3:832.

20. MM, 90.

 

המאמר מבוסס על ספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).

קבלו עדכונים חמים