מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

תורת הכפרה: למה ישוע מת ומה המשמעות של קורבנו? (ועל "כוס הזעם" של אלוהים)

[♚]

המשיח נצלב ומת. עובדה זו מקובלת בקרב התיאולוגים ואין עליה עוררין. אבל מי הרג את ישוע? שאלה לכאורה פשוטה, שהפכה לדיון-ליבה תיאולוגי בעל השפעה במספר רבדים. לשאלות כגון: מדוע נהרג ישוע ומי בעצם הרג אותו? מה היה תפקידם של האב והבן בצליבה? כיצד ישוע כיפר על חטאינו במותו? באיזה מובנים ישוע הוא הקורבן שלנו? ועוד – הוצעו באלפיים השנים האחרונות מספר גישות ומודלים בניסיון להסביר את האמיתות העמוקות הללו. שלא במפתיע, לאחרונה הצטרפו לשיחה אפילו אתאיסטים, דווקא בניסיון לשים ללעג את אחת הגישות שהפכה לפופולרית,

 "אז אתם מאמינים שאלוהים התמלא בכל כך הרבה זעם כלפי הילדים החוטאים שלו, והוא לא יכל עוד להכיל את הזעם הזה, לכן כדי לא לפרוק אותו על הילדים שלו, הוא החליט להתעלל ולרצוח את הילד הצדיק היחיד שלו, שלא עשה שום דבר רע – במקום להרוג את שאר הילדים שלו – כי הוא כלכך אוהב אותם? זה לא נשמע לכם מעוות? איך זה צודק? איך זה אוהב? זה נשמע כמו אל כועס ועצבני שצמא לדם!"[2]

אז מי הרג את ישוע – אלוהים האב, או בני-אדם? התשובה לשאלה שאולי בעבר הרחוק הייתה טריוויאלית, מכילה, כפי שניתן לראות מהציטוט, השלכה ישירה על הדרך בה אנשים תופסים ומבינים את הבשורה ואת אופיו של אלוהים. תחילה נציע שתי אפשרויות מקובלות כתשובה אופציונאלית:

אפשרות ראשונה: אלוהים-האב, הוא שעינה, העניש, התעלל והוציא להורג את ישוע בזעמו.

אלוהים, נוסף על כך שרצה שהאנושות תדחה, תייסר ותרצח את המשיח, בעצמו גם שפך על ישוע את זעמו הקוסמי. מכך שבסופו של דבר, אלוהים עצמו הוא המוציא להורג, כפי שמסביר המטיף הבפטיסטי הידוע דיויד פלאט,

"ישוע רוסק תחת חמתו של אלוהים – בעודו תופס את מקומנו…. כיצד אלוהים יכול להראות שנאה-קדושה יחד עם אהבה-קדושה באותה עת כלפי חוטאים? זוהי שאלת השיא של כתבי הקודש, והתשובה היא הצלב. בצלב, אלוהים הפגין את מלוא חמתו."[3]

 

או, כהסברו של מטיף בפטיסטי אחר, ג'ון פייפר:

"בדיוק כפי שאברהם הניף את הסכין מעל לחזה של בנו יצחק, אבל אז חס עליו משום שנתפס אַיִל בסבך, כך גם אלוהים האב הניף את סכינו מעל חזה בנו – ישוע אך לא חס עליו!"[4]

 

מאפשרות זו ניתן להבין לא רק כי אלוהים הוא הגורם הישיר והבלעדי של הסבל והמוות של ישוע, אלא גם שהסבל והמוות הללו נגרמו בזעם רב – מעין זעם קוסמי אלים, שנועד לתת עונש קוסמי, דרכו אלוהים פורק את "שנאתו הקדושה". כך לפחות ניתן להבין מתיאורם של כמה מטיפים אותם ציטטנו ונצטט בהמשך, כמו גם מזה של מטיף בפטיסטי נוסף, ג'וסף מהאני:

"הוא ריסק את בנו! למענך! הוא דיכא אותו! הוא פצע אותו! הוא העניש אותו! הוא עיוות אותו! הוא דיכא אותו עם כל הזעם הצודק שהגיע לנו!"[5]

 

ללא ספק, מי שייחשף לגישה זו, עלול לקבל את הרושם של אלוהים שהוא אב אלים ומתעלל; אל צמא לדם, למוות ולנקמה. (כל זאת בעוד שישוע מתאר אותו כאב אוהב, ארך אפיים ורב חסד). לסיכום – תחת האפשרות הראשונה – מדוע ישוע הגיע? פלאט מסכם: "בשביל זה הגיע ישוע: כדי לסבול את הזעם הקדוש של אלוהים…"[6]

 

אפשרות שנייה: אלוהים לא הרג את ישוע וגם לא חפץ בדחייה, בהתעללות ובהרג של המשיח, אבל כן אִפשר לבני האדם לדחות, לענות ולהרוג את ישוע.

אלוהים, בהיותו כל-יודע, אִפשר את הדחייה וההתעללות של בני האדם במשיח עד למותו, ואף קיבל את מותו של ישוע בתור קורבן המוגש על ידי האנושות – כפי שבתורה החוטאים היו מקריבים את קורבנם לאלוהים. אלוהים לא רק שלא הוציא על ישוע את זעמו, הוא כלל לא התערב במתרחש, הוא עמד מהצד ואפשר לישוע לעבור התעללות ולהיצלב למותו. אלוהים ויתר על זכותו להתערב ולהושיע את בנו. על אף שיש שיטענו שגישה זו מציירת את אלוהים כאל חלש וחסר כוח, נטען כי הגישה דווקא מציגה את אלוהים בתור אל סבלן ורחמן אשר בצער רב התיר לבנו האהוב להיכנס אל תוך הבריאה הסוררת והמושחתת, ולמות על ידה ועבורה כדי שמותו יחשב כקורבן. כדבריו התיאולוג ג'ונס מאוניברסיטת פרינסטון,[7] "אלוהים עמד מהצד והרשה את צליבת ישוע. אלוהים ויתר על סמכותו להתערב."[8]

בשיעור זה נביט על שתי האפשרויות[9] דרך משקפת תנ"כית, ונטען בעד האפשרות השנייה, ובהתבסס על ארבעת הסעיפים הבאים:

  1. אלוהים לא עינה, התעלל ופרק את זעמו באלימות על ישוע.
  2. אלוהים אִפשר לבני אדם לדחות, להתעלל ולרצוח את ישוע.
  3. אלוהים קיבל והחשיב את מותו של ישוע כקורבן מכפר.
  4. ישוע שיתף פעולה מרצונו החופשי.

 

 

גישות  היסטוריות לכפרה של המשיח

 

תחילה, סקירה היסטורית מקוצרת מאוד לגישות הנפוצות והמוכרות ביותר לכפרה של המשיח, מאז היווסדותה של האמונה המשיחית:

 

תיאורית 'הכופר' (Ransom)

תיאורית הכופר[10] מבוססת על מרקוס י 45: "כִּי גַּם בֶּן־הָאָדָם לֹא בָּא כְּדֵי שֶׁיְּשָׁרְתוּהוּ אֶלָּא כְּדֵי לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֺּפֶר בְּעַד רַבִּים." כמו גם על א' טימותיאוס ב 5-6: "…יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ כֺּפֶר בְּעַד הַכֺּל." תיאורית הכופר הייתה תיאורית הכפרה השולטת באלף השנים הראשונות, בה ככל הנראה כל אבות הקהילה החזיקו. תיאורית הכפרה המתועדת הקדומה ביותר הייתה תיאורית הכופר של אוריג'ן (185-254 לספירה).[11] לפיה, מנפילת אדם, כאשר הקשבנו לעצתו של השטן במקום לזאת של אלוהים (בראשית ג'), הפכנו עצמנו להיות משועבדים לשטן ולסמכותו- במקום לסמכות אלוהים, ומהשעבוד הזה ישוע הושיע אותנו בכך שנתן עצמו כופר עבורנו. "הפעולה של המשיח, בראש ובראשונה, היא ניצחון על הכוחות המשעבדים את המין האנושי: החטא, המוות והשטן."[12] תיאורית הכופר שלטה עד שתיאורית "שביעות הרצון" של אנסלם ב-1098 קראה עליה תיגר.

 

תיאורית 'הריצוי' (Satisfaction)

בימיו של אנסלם מקנטרברי[13], רוב אירופה היתה חברה פאודלית, כלומר, בני העם שירתו אביר שהיה אחראי על הגנת האזור בו התגוררו. מבחינה חברתית, האבירים היו בעלי הכבוד, ודרשו עונשים חמורים למורדים בהם. האבירים לא יכלו לסלוח על עבירות משום שזה היה משדר חולשה ובכך היו מאבדים מכבודם. מעל לדרג האבירים היה המלך, כאשר עבירות כנגד המלך היו עבירות רציניות מאוד שדרשו תגובה חמורה עוד יותר על מנת לשמר\להחזיר את הכבוד שאבד. אנסלם, שדחה את תיאורית הכופר, הגה את תיאורית הריצוי בכדי להסביר את מה שלדעתו התרחש על הצלב. לפיה, מאחר וחטא היה עבירה כנגד כבודו של אלוהים ובדיוק כפי שמלך לא היה – ולא יכול היה – להתעלם מעבירות נגדו מאחר והן פוגעות בכבודו, כך גם אלוהים לא יכול היה להתעלם מחטאינו כלפיו. בעוד שחטאים אלו פגעו בכבודו של אלוהים, הסבל והמוות של ישוע על הצלב השיבו את הכבוד הזה ש"אבד". במילים אחרות, האל ריצה את עצמו (במות המשיח) בשביל בני האדם, מאחר ורק האל בעצמו יכול להשיב כבוד לעצמו. הציות-עד-מוות של ישוע על הצלב, הוא הציות האולטימטיבי שהחזיר את הכבוד שאבד עקב חוסר ציותו של האדם (גם אדם וחווה בגן העדן, וגם המין האנושי באופן כללי – בשל חוסר ציותם). תיאורית הריצוי דומיננטית מאוד במיוחד בקרב הזרם הקתולי.

 

תיאורית 'העונש החלופי' (Penal Substitution)

מאות שנים לאחר אנסלם, במאה ה-16, אירופה השתנתה ואנשים קראו תגר על הרעיונות של החברה הקודמת. ביטוי ידוע לכך הוא הרפורמציה הפרוטסטנטית, מאחוריה עמדו לותר, קלווין ואחרים, אשר מתוכה גם התפתחה תיאוריה חדשה בנוגע לכפרה שנקראת העונש החלופי.

תיאוריה זו אמנם התבססה על תיאורית שביעות הרצון של אנסלם, אך בעלת הבדל אחד משמעותי: הרפורמים לא ראו את כפרתו של ישוע כמספקת לאלוהים כבוד בחזרה במקומנו, אלא שישוע ספג את עונש המוות במקומנו.[14] מאחר ואלוהים קדוש ואל צדק, הוא לא יכול פשוט להתעלם מחטא, עליו להעניש חטאים.[15] ומאחר ושכר החטא הוא מוות (רומים ו 23), ומאחר ואנחנו כחוטאים נושאים על עצמנו את אשמת החטא – עונשנו מוות. בקורבנו, ישוע, נתן את חייו שלו במקומנו – נשא על עצמו את עונש המוות שמגיע לנו. תיאורית העונש החלופי דומיננטית מאוד במיוחד בקרב זרמים רפורמים רבים.

 

תיאוריות נוספות[16] הן: תיאורית "שלבי התפתחות" של אירנאוס (130-202) בה מחזיקים האורתודוקסים, לפיה, המשיח חווה את כל שלבי החיים, כולל מה ששייך לנו כחוטאים – צייתנותו החליפה את סרבנותו של האדם הראשון;  תיאורית "השפעה מוסרית" של אבלרד (1079-1142), לפיה מות המשיח לא היה כפרה על חטא, אלא השתתפות בסבל ברואיו כדי להפגין את אהבת אלוהים – אהבה סובלת זו, צריכה לעורר בחוטא תגובה של אהבה ולהביא לשינוי מוסרי בו, מה שמשחרר מכוח החטא;  תיאורית ה"דוגמה" של סוצ'יני (1539-1604), לפיה מות המשיח לא כיפר על חטא, אלא גילה שאמונה וצייתנות הן הדרך לחיי נצח, ונתן השראה לבני-אדם לנהל חיים דומים;  תיאורית "ממלכתי" של גרוטיוס (1583-1645), לפיה שלטון אלוהים דורש את מות המשיח כדי להפגין את מורת רוחו מחטא. המשיח גם לא נענש כפי שהתורה דורשת, אלא אלוהים קיבל את סבלו כתחליף לעונש הזה.

 

נבקש להסכים עם הפרופ' לתיאולוגיה, ג'ושוע מקנאל, שבספרו "פסיפס של כפרה", טוען כי בהחלט אפשר ואף ראוי להניח שלאו דווקא רק אחת מן התיאוריות מחזיקה באמת הבלעדית אצלה, אלא שלכל אחת מן התיאוריות השונות יש מה להציע וכי בכולן ניתן למצוא אמיתות נכונות שונות בנוגע לכפרה של המשיח, אשר "יחדיו מהוות פסיפס מפואר".[17]

יחד עם זאת, את המשך הדיון בשיעור זה, נבנה בעיקר על תיאורית העונש החלופי (ישוע המשיח מת במקומנו), בו גם נבקש להתייחס לרעיון מודרני, תת-תיאוריה אם תרצו, אותה נכנה "הזעם השמיימי", אשר לפיה – אלוהים העניש את ישוע על ידי כך שעינה, התעלל והרג אותו בזעמו על הצלב בצורה קוסמית כלשהי (כפי שמובא בציטוטים לעיל ובהמשך). את התת-תיאוריה של הזעם השמיימי נבקש להפריך במאמר זה, על אף כבודנו וחיבתנו הרבה למחזיקים בה.

 

"הזעם השמיימי"  

אחת התיאוריות שהתפתחו בעת המודרנית (ב50 השנה האחרונות פחות או יותר[18]) – מתוך תיאורית "העונש החלופי" – היא כאמור תיאוריה אותה נכנה "הזעם השמיימי", אשר לפיה אלוהים צבר את זעמו הקוסמי האדיר על חטאי האנושות, זעם שהיה עליו לספק. לכן, אלוהים שפך את זעמו השמיימי שהצטבר – על ישוע – באיזשהו עינוי-עד-הרג קוסמי. מכאן, שלא רק שישוע שילם את חוב עונש המוות על חטאינו בכך שמת במקומנו, אלא שהוא גם סיפק והשביע את זעמו האדיר של אלוהים שהצטבר בכך שחווה התעללות על ידי אביו. כמעט מיותר לציין כי אף לא אחד מאבות הקהילה מעולם לא ביקש לקדם או החזיק בתיאוריה שכזאת, כמו גם אנשי הרפורמציה שהגו את תיאורית העונש החלופי. בעת המודרנית, תיאורית "הזעם השמיימי" פופולרית ומשווקת בעיקר בתוך ועל-ידי הזרם הבפטיסטי-קלוויניסטי שבתנועה הרפורמית. ניתן לסכם את שילוב הגישות של "העונש החלופי" יחד עם "הזעם השמיימי" בעזרת הציטוט הבא:

דוקטרינת העונש החלופי אומרת שאלוהים הקריב את עצמו בדמות הבן, על מנת לסבול במקומנו את המוות, העונש והקללה – הראויים לאנושות החוטאת – כעונש בעבור החטא. ההבנה הזו של צלב המשיח עומדת בליבה של הבשורה. יש יופי שובה לב בהקרבה האוהבת של אלוהים שהעניק את עצמו למען האנושות. זה מה שמושך מאמינים אל ישוע המשיח…ישוע המשיח מת עבורנו – מוות מביש, נושא את קללתנו, סובל את סבלותינו, סובל את הזעם של האב במקומנו.[19]

 

עיקרו של ציטוט זה, אשר מופיע בהקדמה לספר המוקדש לתיאורית העונש החלופי, מייצג פחות או יותר את תיאורית 'העונש החלופי', בעוד סופו (המודגש) של הציטוט, מייצג את האלמנט הנוסף של "הזעם השמיימי" (אשר גם בו מחזיקים מחברי הספר). מהו "הזעם של האב" עליו מדברים המחברים? נזכר לרגע באחד הציטוטים מתחילת השיעור: "הוא ריסק את בנו! למענך! הוא דיכא אותו! הוא פצע אותו! הוא העניש אותו! הוא עיוות אותו! הוא דיכא אותו עם כל הזעם הצודק שהגיע לנו!"[20], מכאן ניתן להבין מהיכן יש אנשים שמקבלים לעיתים את הרושם שהמאמינים בישוע חושבים שאלוהים האב פרק את זעמו על בנו בכך שעינה והתעלל בו בצורה אלימה.

 

כעת, נברר מה קרה על הצלב, והאם העובדה כי (לפי תיאורית העונש החליפי) ישוע לקח את גזר דין המוות שמגיע לנו על עצמו, אומרת בהכרח כי אלמנטים בדמות עינוי, פציעה, התעללות ואלימות שמימיית היו מעורבים מצדו של אלוהים האב.

 

 

1.    אלוהים לא עינה, התעלל ופרק את זעמו באלימות על ישוע

 

נציג כעת טיעון דדוקטיבי, לכך שאין זה סביר שאלוהים התעלל בישוע והרג אותו – כפי המתואר בגישת הזעם השמיימי בציטוטים אליהם התייחסנו קודם לכן:

  • אלוהים אינו יכול לרצות בחוסר צדק ובחטא, אך כן יכול לאפשר להם להתרחש.
  • משפט עוול, דחייה, ייסורים ורצח המשיח הם חטאים.
  • ישוע נדחה, חווה עינויים ונרצח כתוצאה ממשפט שקרי ומעוות.
  • לכן, אלוהים אינו מסוגל היה לקחת חלק בדחייתו, ייסוריו ורציחתו של ישוע. אך כן לאפשר לאלו לקרות בשל סיבות מוסריות מספקות.

 

(א)  אלוהים אינו יכול לרצות בחוסר צדק ובחטא, אך כן יכול לאפשר להם להתרחש.

אלוהים קדוש ולכן הוא אינו יכול לרצות בדבר שאינו מוסרי. הוא אינו יכול לקבל שמחה או סיפוק מרשע, חטא או משפט עוול. אלוהים שונא חטא משום שזה סותר את הטבע שלו (תהילים ה' 4). אלוהים שונא חטא משום שהוא קדוש (ישעיה ו' 3). קדושתו מהווה את כל הוויתו (תהילים צט 3-5). קדושתו מאפיינת את שלמותו המוסרית (תהילים צב 15). אלוהים נקי מכל עוולה: "אִם כֵּן מַה נֺּאמַר? הֲיֵשׁ אִי־צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים? חַס וְחָלִילָה!" (רומים ט' 14). לפיכך, לא ניתן להניח על הדעת כי אלוהים ייקח חלק בחטא, במשפט עוול ובחוסר מוסריות באיזשהי צורה. יחד עם זאת, הוא כן מאפשר את חופש הבחירה של האדם, ומכאן שהוא מאפשר לחטא ולחוסר מוסריות להתקיים; אך גם בהם הוא משתמש ואף יודע להפיק את הטוב.

(ב)  משפט עוול, דחייה, ייסורים ורצח המשיח הם חטאים.

יתרה מכך, לא הגיע לישוע להידחות ולהיענש כפי שהוא חווה בעקבות משפט שהיה מעוות ומושחת מיסודו (לוקס כה 52, מתי כ 19). המעצר, המשפט, ההרשעה, והענישה המתעללת והאלימה של ישוע המשיח היו, ועודם, ללא שום הצדקה וללא תקדים. הוא סבל עונש מוות למרות שפילטוס – המנהיג הרומי המקומי – מצא כי אין הוא אשם כלל (לוקס כג 4). לקיחת חייו של אדם אחד על ידי אדם אחר בניגוד לחוק ובניגוד לתורה מהווה רצח, ורצח הוא חטא (שמות כ' 13).

(ג) ישוע נדחה, חווה עינויים ונרצח כתוצאה ממשפט שקרי ומעוות.

לאור הכתובים, ישוע היה דחוי (מתי כג 39), ישוע עבר התעללות וייסורים קשים (מתי כז 30, כו 67; לוקס כה 63; מרקוס יד 65, טו 19; יוחנן יט 3), אשר בסופם ישוע נרצח (מע"ש ב 26, ג 15, ד 10, ה 30, א' תסלוניקים ב 14-15).

(ד) לכן, אלוהים אינו מסוגל היה לקחת חלק בדחייתו, ייסוריו ורציחתו של ישוע. אך כן לאפשר לאלו לקרות בשל סיבות מוסריות מספקות.

אלוהים קדוש לא מסוגל לקחת חלק בחטאים, על אחת כמה וכמה כאלה שבוצעו נגד המשיח הצדיק. נוסף על כך, אם אלוהים היה רוצה שנדחה, נתעלל ונרצח את המשיח, זה היה אומר שאלוהים רצה שנחטא לו. אבל אלוהים אינו מסוגל – לא לקחת חלק בחטא ולא לרצות בחטא כי לקבל סיפוק והנאה מחטא נוגד את טבעו. אם כן, המסקנה שנובעת מכך היא כי דחיית המשיח, ההתעללות והרצח של ישוע היו חטאים שבוצעו לא על ידי אלוהים, אלא על ידי האנושות, וכי אלוהים לא רצה שהם יתרחשו, אך בהתחשב במציאות הקיימת ותחת מגבלות חופש הבחירה האנושי – הוא אפשר להם להתרחש על מנת להוציא מהם את המיטב.

סיפורים רבים במקרא קיימים כדי לתאר בדיוק מצב כזה – כיצד אלוהים, שאיננו חפץ ברוע וחוסר מוסריות – כן משתמש ברוע ובחוסר צדק אנושי – על מנת להפיק טוב ולקדם את תוכניתו. זוכרים כיצד אחיו של יוסף ניסו להיפטר ממנו? כאשר באו לפני יוסף להתנצל, יוסף עודד אותם והסביר להם שאת הרעה שהם עשו לו, אלוהים חישב אותה לטובה: "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית נ' 20). במקרה הנ"ל, אלוהים לא לקח חלק בעוולה שנעשתה, אלא אפשר לה להתרחש – והשתמש בה כדי להוציא ממנה את הטוב ביותר (ראו גם; שמות ב', אסתר ט-י, מע"ש ז 1-21, רומים ח 28, ועוד). בדומה, במקרה של ישוע, אלוהים אפשר את הדחייה, העינוי והמוות של ישוע, והוציא מהם את הטוב ביותר – ישועה לעולם.

 

 

 

 

 

2.  אלוהים אִפשר לבני אדם לדחות, להתעלל ולרצוח את ישוע

 

אז מי הגורם לסבל ולעינויים שחווה ישוע?

בדרשתו "התענוג של אלוהים בהכאת בנו", ענה המטיף הבפטיסט ג'ון פייפר לשאלה זו כך:

"ישוע לא הושחת על ידי זעמם של אנשים שאיבדו שליטה. הוא נחבל על ידי אביו. מדוע? על מנת ליישב את המתח שבין אהבתו של האב לתהילתו. לבין האהבה של האב לחוטאים."[21]

 

רעיון הזעם השמיימי, לפיו אלוהים האב הוא שהשפיל, התעלל, עינה, פצע, והתאכזר באלימות אל ישוע, מבוסס על שלושה פסוקי מפתח בכתבי הקודש:

 

  1. "אָבִי, אִם אֶפְשָׁר הַדָּבָר, הַעֲבֵר נָא מִמֶּנִּי אֶת הַכּוֹס הַזֺּאת" (מתי כו 39)
  2. "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (מתי כז 46, תהילים כב 2)
  3. "וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ" (ישעיהו נג 10)

 

"הַכּוֹס הַזֹּאת" (מתי כו 39)

המטיף הבפטיסט דיויד פלאט מסביר,

כשישוע הלך לצלב, לא רק שהוא סבל את עונש החטא, הוא סבל במקום החוטאים  כשהוא דוכא והוכה ובאופן מילולי נמחץ תחת חמת אלוהים… כל הכעס הקדוש של אלוהים והשנאה שלו כלפי חטא וחוטאים שהצטברה מאז תחילת העולם, נשפכו עליו והוא הזיע דם בחושבו על כך… מה שהתרחש על הצלב לא היה בדבר המסמרים שהוכנסו לתוך ידיו של ישוע או רגליו כי אם על החמה שנבעה מהחטא שלך ושלי שהושלכה על נפשו. ברגע הקדוש הזה, כל הכעס ההוגן וצדק אלוהים שהגיע לנו ירד על ישוע עצמו…בצלב, המשיח שתה את כל כוס חמתו של אלוהיםוזה הסתיים – זוהי הבשורה. בורא העולם הצדיק והאוהב, הביט על אנושות חוטאת וחסרת תקווה ושלח את בנו, אלוהים בבשר, בכדי לשאת את זעמו כנגד חטא על הצלב.[22]

 

בבשורה על פי לוקס מתפלל ישוע, "אָבִי, אִם תִּרְצֶה, הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת." (מתי כו 39; לוקס כב 42). בספרו, פלאט מפרש את "הַכּוֹס" בתור – הזעם, העינוי והעונש האלים שאלוהים פרק על ישוע, בגלל זעמו על האנושות שהצטבר. מטיף קלווניסטי נוסף, פול וושר, גם כן בהתייחסותו ל"כוס" שבמתי כו 39, שואל את השאלה "מה היה בכוס?" ומיד עונה עליה ומצטט את תהילים עה 9, וירמיהו כה 15 כתשובה.[23] מבחינת וושר – ובדיוק כמו פלאט ופייפר – הכוס היא שגרמה לכך ש"ישוע נמחץ תחת הזעם של אלוהים".[24]

ראשית, יש לציין כי בעוד בתנ"ך "כּוֹס" אכן הרבה פעמים סימלה עונש, זעם וסבל,[25] לעיתים היא גם סימלה את ההפך – ישועה.[26] שנית, לא ברור מדוע וושר ופלאט מבארים את ה"כוס" בברית החדשה לאור התנ"ך, בעודם מתעלמים מה"כוס" שכבר מופיעה בבשורות הברית החדשה,[27] עליה ישוע בעצמו כבר דיבר ממש קודם לכן (מתי כ 22) – ועל פיה יש בראש ובראשונה לבאר את דבריו שבמתי כו 39.

ובכל מקרה, הכוס בתהילים עה 9, כמו גם הכוס בירמיהו כה 15, מייצגות אמנם זעם, אך זעם מסוג אחר מזה שפרשו בכתביהם. כוס זעמו של אלוהים בתנ"ך היא זעמם של פגאנים רשעים (בדרך כלל הבבלים) שאלוהים מאפשר להם לתקוף, לכבוש ולהגלות – בדרך כלל את ישראל. עבור היהודי שחי בתקופת בית שני, הזעם והעונש שמסמלת "הכוס" בתנ"ך, בצורה הכי מוחשית שיש, הם החרבות והכידונים של הפגאנים הרשעים שצרים על בני ישראל, מתעללים, מענים, דוקרים ומפלחים את גופם, ואת הנותרים שולחים לגלות. במילים אחרות, כוס הזעם בתנ"ך היא לא מוטיב של עונש שמגיע ישירות מאלוהים – ובטח שלא על הצדיקים, אלא שזעמו של אלוהים הוא בכך שהוא מסתיר את פניו, זאת אומרת, שהוא לא מגן ומושיע את ישראל, מזעמם של הפגאנים. גם בברית החדשה, שלוש פעמים מתייחס שאול השליח בפרק א' באגרת אל הרומים לעקרון זה של 'זעמו של אלוהים', ותמיד מבלי שלאלוהים יש צד פעיל בעניין, אלא שאלוהים פשוט מאוד מאפשר לרשעים לחוות את ההשלכות של הבחירות שלהם. לדוגמא, ברומים פרק א, הזעם של אלוהים שנגלה מהשמים (פסוק 18), הוא לא ישיר מאלוהים, אלא מתבטא בכך שאלוהים מאפשר לרשעים לסבול את הנזק שגרמו הם לעצמם בגלל החלטותיהם (פסוק 24: "קִבְּלוּ בְּגוּפָם הֵם אֶת הַגְּמוּל הָרָאוּי לַסְּטִיָּה שֶׁלָּהֶם").

לשם המחשה, כשהייתי ילד קטן, לא הצלחתי לסיים לבנות את אחד מהדינוזאורים-מעץ שקיבלתי במתנה מאבי, והייתי כל כך מתוסכל עד שזרקתי בעצבים את הדינוזאור על הרצפה. הדינוזאור נשבר לחלוטין. מה שבתחילה היה תסכול, כעת הפך ליגון, סבל וצער מלווים בבכי מר – בגלל שעכשיו לא רק שאני לא מצליח לסיים להרכיב את הדינוזאור, אלא גם שאין לי יותר דינוזאור להרכיב – זאת אך ורק תודות להחלטה האומללה שקיבלתי על עצמי לנפץ אותו על הרצפה. הסבל שלי נגרם כתוצאה מההחלטה האימפולסיבית שלי עצמי ואף אחד לא היה שם כדי למנוע ממני לקבל את ההחלטה הטיפשית הזאת. מאוחר יותר באותו הערב אבא שלי חזר מהעבודה, הוא לא כעס עלי, אלא ישב עם דבק והדביק עבורי את חתיכות הדינוזאור השבורות.

 

כפי שבתנ"ך כוס הזעם מגיעה מהפגאנים כתוצאה מדחיית עם ישראל את אלוהים, כך גם בברית החדשה – זעמם של הרומאים שכבשו והגלו את ישראל, הוא ביטוי שמיימי לכך שעם ישראל דחה את ישוע המשיח (מתי כג 37 – כד 2).

ישוע, בתור "נציג-העל" של עם ישראל, סופג את כוס זעמם של הרומים על בשרו שלו, ובצורה הכי מוחשית, הוא חווה את המסמרים שלהם דוקרים את גופו. זה האופן בו ישוע סופג את "זעמו של אלוהים" – לא מאלוהים – אלא מהפגאנים – בדיוק כמו בתנ"ך.

העונש שמגיע לישראל – זעמם של הפגאנים – ישוע חווה אותו בתור הנציג האולטימטיבי של ישראל שעומד בפרץ ומתווך בעד עמו. ד"ר טים מאקי מסכם בקצרה: "כוס הזעם של אלוהים מייצגת את השליטה [על ישראל] בידי כוחות עוינים, וישוע רואה עצמו כמי ששותה את הכוס בעודו עומד בשם ישראל מול רומא."[28]

בַּר־אַבָּא הוא דוגמא נהדרת לכך. בַּר־אַבָּא היה פושע יהודי שבוי בידי הרומאים מאחר וניסה לבצע מרד ופשעים אחרים, וגזר דינו היה להיצלב למוות ע"י הרומאים. אבל כמו בסרט מתח, ממש ברגע האחרון, ישוע המשיח לוקח את מקומו ונענש ע"י הרומאים במקומו כתחליף (מתי כז 15-23).

 

כפי שציינו קודם לכן, על מנת לדעת למה בדיוק התכוון ישוע בשימושו במילה "הכוס" במתי כו 39, עלינו בראש ובראשונה לנסות למצוא שימוש נוסף של המילה "הַכּוֹס" על ידי ישוע עצמו – גם בבשורות הברית החדשה! וממש לא במקרה – אכן יש מקרה שכזה, באותה בשורה, רק שישה פרקים קודם לכן, ישוע כבר דיבר על "הַכּוֹס" אותה הוא כה חרד לשתות:

עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אֵינְכֶם יוֹדְעִים מַה שֶּׁאַתֶּם מְבַקְשִׁים. הַאִם יְכוֹלִים אַתֶּם לִשְׁתּוֹת אֶת הַכּוֹס אֲשֶׁר אֲנִי עָתִיד לִשְׁתּוֹת?" הֵשִׁיבוּ לוֹ: "יְכוֹלִים אָנוּ." אָמַר לָהֶם: "אָמְנָם אֶת כּוֹסִי תִּשְׁתּוּ, אַךְ לָשֶׁבֶת לִימִינִי וְלִשְׂמֹאלִי אֵין בְּיָדִי לָתֵת אֶלָּא לַאֲשֶׁר הוּכַן לָהֶם מֵאֵת אָבִי." (מתי כ 22-23)

 

בקטע זה, יעקב ויוחנן מבקשים גם הם לשתות את אותה הַכּוֹס שישוע עתיד לשתות. אם הַכּוֹס מייצגת זעם, עינוי ועונש מאלוהים (שישוע לוקח על עצמו), אז מדוע ישוע אומר ליעקב ויוחנן שגם הם עתידים לשתות מהכוס הזאת? (אֶת כּוֹסִי תִּשְׁתּוּ). הרי ע"פ וושר ופלאט, ישוע כבר שותה את כוס הזעם של אלוהים במקום האנושות, לא בנוסף. אם הַכּוֹס המדוברת היא זעם ועונש אלים ישירות מאלוהים, ואם ישוע כבר לוקח את הזעם והעונש על עצמו, בלתי הגיוני שישוע יסכים לכך שיעקב ויוחנן ישתו מאותה כוס גם הם. האם אלוהים מוציא גם עליהם את כעסו וזעמו? למה הם בתור שליחי המשיח נושאי הבשורה צריכים להיענש (ועוד בשנית)?

בנוסף, ברור מן ההקשר כי הַכּוֹס, בעודה אכן מייצגת זעם, סבל ועינוי, כלל לא מייצגת כאן את הזעם של אלוהים, אלא את זעמם של בני האדם. ניתן להוכיח זאת בקלות – כיצד יעקב ויוחנן, שלהם ישוע אמר שישתו את כוסו, מתו בסופו של דבר? על ידי עונש מאלוהים? לא, אלא שבדיוק כמו ישוע – גם הם מתו מוות אלים על קידוש השם בידיהם של רשעים רודפי המשיח (מע"ש יב 2).

דרך נוספת לדעת שהכוס עליה התפלל ישוע, כלל לא היתה זעמו של אלוהים, אלא ייצגה את זעמם של בני האדם שבאים לתפוס, לענות ולרצוח אותו – היא כי זה מה שיקרה בדיוק חמישה פסוקים לאחר מכן כאשר הללו באים לתופסו ולענותו עד מוות.

    למען האמת, בשורות הברית החדשה מתאמצות במיוחד להדגיש בפנינו בדיוק את זה – כי מי שעינה (פיזית ונפשית) את ישוע עד מותו – הם בני האדם, לא אלוהים:

הֶהָמוֹן: כְּמוֹ עַל שׁוֹדֵד יְצָאתֶם בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת לִתְפֹּס אוֹתִי. (מתי כו 55)
– כָל הַסַּנְהֶדְרִין כבלו את ישוע (מרקוס טו 1)
– קָרַע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֶת בְּגָדָיו (מתי כו 65)
יָרְקוּ בְּפָנָיו וְהִכּוּהוּ בְּאֶגְרוֹף; גַּם סָטְרוּ לוֹ (מתי כו 67)
– הוא הואשם ע"י רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַזְּקֵנִים (מתי כז 12)
– הוא חווה השפלה ע"י חַיָּלֵי הַנָּצִיב (מתי כז 28-29)
הוֹרְדוֹס וְחַיָּלָיו ביזו אותו (לוקס כג 11)
הַמַּנְהִיגִים לעגו לו (לוקס כג 35)
הַגְּדוּד ירקו עליו והכו אותו על ראשו (מתי כז 30)
נָתְנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן מָהוּל בִּמְרוֹרַת (מתי כז 34)
פִּילָטוֹס הלקה אותו (יוחנן יט 1)
הַחַיָּלִים סטרו לו (יוחנן יט 3)
הָעוֹבְרִים שָׁם גִּדְפוּ אוֹתוֹ (מתי כז 39)
רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים עִם הַסּוֹפְרִים וְהַזְּקֵנִים הִתְלוֹצְצוּ עליו (כז 41)
– חֵרְפוּהוּ גַּם הַשּׁוֹדְדִים שֶׁנִּצְלְבוּ אִתּוֹ (מתי כז 44)
– כַּמָּה מִן הָעוֹמְדִים שָׁם לעגו לו ונתנו לו לשתות חומץ (מתי כז 47-48)
– יֶתֶר הָאֲנָשִׁים צחקו עליו (מתי כז 49)
הַחַיָּלִים צלבו אותו (יוחנן יט 32)
– אַחַד הַחַיָּלִים דקר אותו ברומח (יוחנן יט 34)

– נִקְהֲלוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם…וְהֶחְלִיטוּ לִתְפֹּס אֶת יֵשׁוּעַ בְּעָרְמָה וּלְהָמִית אוֹתוֹ…" (מתי כו 2-4)

 

בכל הפסוקים הללו – ובניגוד גמור לפרשנות של וושר, פייפר ופלאט – מי שמואשם כגורם לסבלו של המשיח איננו אלוהים, אלא האנושות! לפני כאלפיים שנה לא היה צדיק אחד – כל האנושות החוטאת הפנתה גב למשיח הצדיק, אפילו תלמידיו: "עֲזָבוּהוּ כָּל תַּלְמִידָיו וּבָרְחוּ" (מתי כו 56). מבלי אפילו להבין זאת, האנושות (הרומאים כמייצגי הגויים, והסנהדרין כמייצגי היהודים) הקריבה את ישוע כקורבן – תחליף. הכהן הגדול יחד עם שאר הכוהנים מילאו את תפקידם מבלי בכלל להבין זאת, בעודם מבקשים להקריב את 'ה'קורבן:

קַיָּפָא, שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם וְהוּא הַכֺּהֵן הַגָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, אָמַר לָהֶם: "אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים כְּלוּם, אַף אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכְּדַאי לָנוּ כִּי אִישׁ אֶחָד יָמוּת בְּעַד הָעָם וְלֹא תֺּאבַד כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ." לֹא מִלִּבּוֹ אָמַר זֺאת, אֶלָּא שֶׁבִּהְיוֹתוֹ כֺּהֵן גָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הִתְנַבֵּא כִּי יֵשׁוּעַ עָתִיד לָמוּת בְּעַד הָאֻמָּה; וְלֹא רַק בְּעַד הָאֻמָּה, אֶלָּא גַּם כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּץ לְאֶחָד אֶת נְפוּצוֹת בְּנֵי־הָאֱלֹהִים. מֵאוֹתוֹ יוֹם גָּמְרוּ אֺמֶר לְהָמִית אוֹתוֹ. (יוחנן יא 49-53)

 

כמו יוחנן, ישוע ראה בהם אחראים לסבל שלו, אחרת, אם ישוע האמין שהאב מעניש אותו באיזשהי צורה, מדוע הוא מייחס את מקור הסבל לבני האדם? מדוע בנקודת השיא, הוא מבקש מהאב לסלוח להם – אם לא הם המקור לסבל שלו? "אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים." (לוקס כג 34)

לסיכום, חוסר ההתערבות של אלוהים נקרא 'זעם אלוהים'. זעם אלוהים מתבטא בכך שאלוהים לא מתערב בכדי למנוע, להציל ולהגן, אלא מאפשר ('מוסר ל' או 'מסתיר פניו') את הסבל שעתיד להגיע. או, כפי המונח השגור בדורנו, "עכשיו תאלץ לאכול את הדייסה שבישלת לעצמך".

"אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (מתי כז 46, תהילים כב 2)

בנוסף להאשמת מטיפים התומכים בגישת ה'זעם השמיימי' את אלוהים כגורם לדחייה, לעינוי, לסבל ולמוות של ישוע, חלקם אף לוקחים זאת צעד אחד קדימה וטוענים לקרע של ממש בתוך האלוהות עצמה. מנהיג בפטיסטי, תהביטי אניבויל, מסביר זאת כך:

"הנטישה הרוחנית, זעמו הרוחני של האב, מתרחש עמוק בתוך האלוהות עצמה…משהו נקרע במרקם של מערכת היחסים שבין האב לבן…האב הפנה את פניו מהאחווה העתיקה והנצחית שבין האב לבן, שנשברה בעוד הזעם השמימי ירד כמו מיליוני סדום ועמורה. בזמן האימה והייסורים, ישוע בכה "אלי אלי למה עזבתני?"[29]

הרעיון שאלוהים מוכרח היה לשפוך את זעמו, מבוסס על רעיון אחר וקודם לו, הרעיון כי אלוהים כל כך קדוש, שהוא איננו אפילו מסוגל להיות בקרבת החוטא,[30] ועל כן העונש הוא פירוד בין האל הקדוש לחוטא.

פרשן אחר את מקשר את "תחינתו להשתחרר מהכוס הזאת" של ישוע, על מתי כז 46, בטענה כי היה ישוע, "חייב להתנסות בחוויה הנוראה של פירוד בינו לבין אביו. חוויה שהיא מנת חלקו של כל חוטא."[31]

החטא ללא ספק מאשים אותנו מול אלוהים (רומים ו 23), אך החטא עצמו איננו מפריד או מונע מאלוהים להתגלות לאדם. לשם המחשה, אב שבנו חטא לו, לא מפסיק להיות האבא שלו, או זורק אותו מהבית – בגלל שחטא לו. אם כבר להיפך, הוא ירצה להתקרב אליו, על מנת לחנך את בנו (ובמידת הצורך להטיל עליו עונש).

חישבו על כל דמות מקראית שאי פעם חטאה לאלוהים: אדם וחווה, נוח, אברהם ושרה, דוד המלך, יונה הנביא ורבים אחרים, אלוהים לא רק שלא נטש אותם או "חתך" את הקשר עמם, אלא להיפך, הוא המשיך וחיזר אחריהם, ולעיתים באופן פיזי ממש. דוגמא טובה לכך היא אדם וחווה, לאחר שחטאו לאלוהים ומרדו בו, אלוהים התגלה אליהם ואף הלביש אותם (בראשית ג 8, 21). אפילו כאשר גרש אותם מאוחר יותר מהגן, הסיבה המובאת לכך היתה כי לא רצה שיאכלו מעץ החיים (בראשית ג 22). בדומה, גם עם-ישראל, דווקא כאשר עם-ישראל חטא לאלוהים, הוא חיזר אחריו ושלח נביאים להוכיח אותו שוב ושוב. גם בברית החדשה, האם ישוע הצדיק נמנע מהחוטאים? האם החטאים שלהם הפרידו אותם ממנו? להיפך, ישוע ישב וסעד דווקא עם החוטאים (מרקוס ב 15-16, לוקס ה 30-32). כמו כן, רוח הקודש שוכנת בקרבם של אנשים חוטאים (א' קורינתים ו' 19) שכבר נושעו (ו' 20). החטא כלל לא מהווה איום על אלוהים, החטא לא משחית ופוגע באלוהים – הוא משחית ופוגע בבני האדם.

מעבר לכך, הרעיון הזה שבתוך האלוהות עצמה היה פירוד, בו האב – נטש, התנתק, נפרד או עזב את הבן, מייצר לפחות שלוש בעיות עקרוניות. הראשונה, בעיה תיאולוגית, לפיה, באופן זמני לפחות, האלוהות הפסיקה להיות שלמה. לפי התיאולוג ד"ר גלן קריידר, קיומו של היקום נובע מתוך האחדות של השילוש, ולכן,

"אלוהים לא יכול לנטוש את עצמו מבלי להפר את העצה של עצמו ולהשמיד את ההרמוניה והאחדות שבאלוהות. דוקטרינת השילוש היא סיבה משכנעת ביותר לדחיית הלימוד שבצלב האב דחה את הבן שלו."[32]

 

הבעיה השנייה היא, כי זה נשמע כאילו ישנה סתירה בין הגישה של האב לבין הגישה של הבן. בעוד מצד אחד האב זועם ודורש לשפוך את זעמו באלימות על הבן, הבן מהצד השני מתאר את האב כרב חסד, סבלן ומאופק, ואף מלמד כי כפי שהאב רב-חסד, גם אנחנו לא אמורים לתת לחוטאים לנו מה שמגיע להם, אלא להעריף עליהם חסד ולסלוח: "כִּי אִם תִּסְלְחוּ לִבְנֵי אָדָם עַל חַטֹּאתֵיהֶם, גַּם אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִסְלַח לָכֶם." (מתי ו 14-15). או, "הֱיוּ מְלֵאֵי רַחֲמִים וְסִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ" (אפסים ד 32). האם אלוהים מבקש מאיתנו לעשות משהו שהוא איננו עושה בעצמו?

 

הבעיה השלישית ואולי העיקרית היא, שהפרשנות המבוססת על מתי כז 46 ("אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?") היא בעייתית מאחר והיא מנותקת מהקשרה בקטע המקורי. מה הכוונה?

ראשית, על-פי מחבר מזמור צ"א, אלוהים יחלץ את הצדיקים שזועקים אליו בעת צרה (תהילים צא 15). אבל כשישוע היה בצרה, אלוהים לא חילץ אותו מידי הרשעים: "צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" כְּלוֹמַר, "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"" (מתי כז 46)

שנית, בעוד יש אלו, כפי שראינו, שבוחרים לפרש את המילה 'עֲזַבְתָּנִי' בתור פירוד קוסמי פנימי בתוך האלוהות, ראוי לפרש את הקריאה של ישוע – בתור כך שהאב לא הושיע (לא הציל) אותו מידי הרשעים. זאת, הן לאור מזמור צא, והן מזמור תהילים כ"ב עצמו. כידוע, הקריאה של ישוע "לָמָה עֲזַבְתָּנִי" היא בעצם ציטוט מתחילת תהילים כ"ב, זאת מאחר וישוע רצה להפנות את שומעיו למזמור זה (מזמור בעל אופי משיחי מובהק[33]). מזמור כ"ב אמנם אכן נפתח עם המילים "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", אבל החצי השני של אותו הפסוק בדיוק מסביר את הכוונה: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי  רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי". זאת אומרת שהעזיבה היא בכך שאלוהים "רחוק מלהושיע"; לא מושיע אותו מאויביו כאשר הוא זועק לעזרה. אין שום רמז או קשר לאיזשהו קרע פנימי בין האב לבן שלכאורה התרחש בתוך האלוהות עצמה באופן קוסמי כלשהו. למען האמת, פסוק כ"ה באותו המזמור ממש אומר: "כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ". אם נפרש את הקריאה בפסוק הראשון "למה עזבתני" בהקשר הזה, משמע שאלוהים כן היה שם איתו – לא היה פירוד פנימי בתוך האלוהות – האב לא הסתיר את פניו מהבן. אלא, שהאב פשוט מאוד לא הושיע את הבן מאויביו ומהסבל שגרמו לו. האב כן היה עם הבן בסבל, סבל יחד איתו. לשם המחשה (על אף היותה מוגבלת), דמיינו הורה שמחזיק בנוגדן אחד בלבד, בעוד שני ילדיו גוססים. הבן הבכור מתנדב ומבקש מהאב לתת את הנוגדן לאחיו צעיר על מנת שחייו ינצלו – על חשבון אלו שלו. ובזמן שהבן הבכור גוסס למוות, האבא נמצא שם איתו, ברגעיו האחרונים, מחזיק בידו, בוכה איתו וסובל בסבלו.

 

"וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ" (ישעיה נ"ג 10)

נחזור רגע לציטוט של המטיף דיויד פלאט, הפעם במלואו,

"ישוע רוסק תחת חמתו של אלוהים – בעודו תופס את מקומנו…. כיצד אלוהים יכול להראות שנאה-קדושה יחד עם אהבה-קדושה באותה עת כלפי חוטאים? זוהי שאלת השיא של כתבי הקודש, והתשובה היא הצלב. בצלב, אלוהים הפגין את מלוא חמתו. הבט בפעלים המופיעים בישעיה. הוא הוכה והיה נגוע, פצוע, מרוסק ומיוסר. אז האם אלוהים שונא חוטאים? כן. הביטו בצלב."[34]

בדומה, מטיף קלווניסטי אחר, ג'ון מקארת'ור, כותב:

"יהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ (ישעיהו נג 10)…מותו של העבד היה מעשה אלוהים…בסופו של דבר, אלוהים הוא שדקר אותו בגלל פשעינו, ייסר אותו כדי להעניק לנו שלום, מחץ אותו כדי לרפא אותנו…"[35]

 

מאחר ולא קיים ולו פסוק אחד בברית החדשה שאומר משהו בסגנון של  "כי כה זעם אלוהים על העולם עד כי עינה, מחץ, פצע וריסק את בנו יחידו", נאלצים מטיפים אלו להישען דווקא על חצי פסוק – בודד ושנוי במחלוקת – מתוך התנ"ך, כדי לקבוע שהסבל והעינויים שישוע ספג, היו רצונו של האב: "וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ" (ישעיה נ"ג פסוק 10א). זהו המקום היחיד בכל כתבי הקודש, בו לכאורה נראה כי אלוהים רצה שהמשיח יחווה התעללות. מטיף אחר, צ'ארלס ג'וסף מהאני, מפרש את הפסוק בצורה דומה. גם הפעם הציטוט במלואו:

"מי הרג את ישוע? האב. האב הרג את הבן. הרגש את אהבתו של אלוהים למענך כפי שהיא מתגלה בישעיה נ"ג 10. הוא ריסק את בנו! למענך! הוא דיכא אותו! הוא פצע אותו! הוא העניש אותו! הוא עיוות אותו! הוא דיכא אותו עם כל הזעם הצודק שהגיע לנו. זה מה שהאב עשה."[36]

 

המטיפים הללו בנו תיאולוגיה שלמה ומרחיקת לכת, על פסוק אחד שנכתב מאות שנים לפני שישוע בכלל הופיע על בימת ההיסטוריה. אך יש מספר בעיות בשימוש הנ"ל בפסוק מישעיהו נ"ג 10.

  • היסטורית, קיים חוסר הסכמה בלשני בנוגע למילה "דכאו". לדוגמא, בתרגום השבעים לישעיה נ"ג פס' 10, תורגמה המילה ל"מטוהר" (במקום, "דַּכְּאוֹ").[37]

תרגום השבעים מסיר את חוסר היכולת של העבד על ידי תרגום הפסוק כך 'אלוהים היה נחוש לטהר אותו ממחלותיו'. התרגום הזה מציע פרוש שונה לחלוטין מתרגום המסורה.[38]

תרגומים לאנגלית שהתבססו על תרגום השבעים תרגמו בדיוק כך – שאלוהים חפץ לרפא אותו מן המכות.[39]

  • משמעות המילה "דַּכְּאוֹ" – בעוד שבמקרים מסויימים בעברית המקראית, משמעות המילה "דַּכְּאוֹ" היא 'למחוץ' או 'למעוך', המילה גם יכולה להתפרש בצורה חיובית כ-'מטוהר' או כ-'עניו'. לדוגמא, שימוש מטאפורי במילה נעשה בתהילים ל"ד פס' 18 – "וְאֶת-דַּכְּאֵי-רוּחַ יוֹשִׁיעַ…" בקטע זה שבתהילים, מי שעניו, אותו אלוהים מושיע. (כיישום אפשרי על ישעיהו נג 10 – אלוהים חפץ בכך שהמשיח ישמור על ענווה – על אף היחס המשפיל שקיבל).

דוגמא נוספת, ירמיהו לד 10: "לֹא דֻכְּאוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא יָרְאוּ וְלֹא-הָלְכוּ בְתוֹרָתִי וּבְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר-נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וְלִפְנֵי אֲבוֹתֵיכֶם". בקטע זה שבירמיהו, נאמר באופן מטאפורי כי עם ישראל עדיין חסר ענווה.

  • פעמים רבות מחברי הברית החדשה התייחסו לישעיהו נ"ג, כאשר אף אחד מהם אף פעם לא יישם את ישעיהו נ"ג 10 כפי שעשו המטיפים לעיל.

בכל מקרה, עלינו להיזהר מלפתח תיאולוגיה שלמה ומרחיקת לכת, שאינה מופיעה בברית החדשה, בהתבסס על מילה אחת בלבד בתנ"ך שעומדת בניגוד גמור למלומד בנושא בשאר הכתובים – וגם לכל מה שאנחנו יודעים על אלוהים. או, כפי שהתיאולוג תום ווריט כתב:

"כפי שמישהו אמר לי לפני שנים: 'אם אתה לוקח חצי אמת והופך אותה לאמת שלמה, זה נהפך לשקר'. זהו עניין רציני ביותר כאשר ראייתם של אנשים את אלוהים נעשית מעוותת ורבים דוחים את הבשורה באומרם: 'לא, זה נשמע כמו אלוהים רודן. אם קיים אלוהים, לא ייתכן שהוא כזה'. מאיך שאנשים מסוימים מציגים את הבשורה, נדמה כי כתוב ביוחנן ג' 16: 'אלוהים כל כך שנא את העולם עד שהוא הרג את בנו יחידו'. לפעמים אנשים אומרים: 'התמונה הזו חשובה – כעס וחטא וגיהינום וכל השאר נוצרו כי אלוהים אוהב אותנו'. אך תוספת יחידה של המילה 'אהבה' לסיום הסיפור יכולה להיות אפילו גרועה יותר. זה דומה למה שאנשים מתעללים עושים כשהם אומרים: 'אני אוהב אותך כל כך' – זה נוראי."[40]

 

מטרת הנקודות הללו לא הייתה לקיים דיון פילולוגי על המילים שבפסוק, אלא להראות כי מדובר בפרשנות שנויה במחלוקת לישעיה נ"ג 10 באופן כללי, ולמשמעות המילה "דכאו" בפרט, אשר עליה מבססים רעיון שלם.

 

משמעות אחרת לישעיה נ"ג פס' 10.

ובכל זאת, הבה נשער לרגע כי משמעות המילה דכאו היא דווקא כן 'למחוץ' או 'למעוך'. מה עוד יכול להשתמע מהפסוק?

ראשית, ישעיה נ"ג לא מבקש לתאר תרחיש היסטורי שקרה בצורה מילולית-תיאולוגית. אלא, מדובר בפרק שנכתב בסגנון נבואי-מטאפורי, כנבואה שמתארת את נקודת המבט של ישראל. לכן, עלינו להיזהר לא לקחת ולפרש כל מילה בצורה מילולית. אחרי הכול, זְרוֹעַ יְהוָה לא באמת מתגלה משמים ונוגעת בבני אדם באופן פיזי (פס' 1), ישוע הוא לא שֹּׁרֶשׁ במדבר (פס' 2), בני אדם הם לא צֹּאן (פס' 6), ישוע לא תמיד שתק (פס' 7) ולא היו לישוע ילדים (פס' 10). באותו אופן, עלינו להתייחס לפסוק "וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ (פס' 10) – כמטאפורה. מכאן שגם את המילה "דכאו" יש לראות באופן דומה. ייתכן ואלוהים, באופן מטאפורי, ביקש "למעוך" (לבטל, להשמיד) את הגאווה של המשיח: "הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים לֹא חָשַׁב לְשָׁלָל הֱיוֹת שָׁוֶה לֵאלֹהִים, אֶלָּא הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם; וְכַאֲשֶׁר הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב." (פיליפים ב 6-8)

הכתובים מתארים את אלוהים כי מי שמקבל סיפוק מהקורבנות, "ארומה נעימה" שאלוהים "מריח".[41] בישעיה א' פס' 11, אלוהים לא שמח מניחוח הקורבנות של בני ישראל: "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיה א' 11) לעומת ישעיה נ"ג 10 שם, יהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ. במילים אחרות, אלוהים לא מקבל סיפוק מניחוח הקורבנות של בעלי החיים שעולה אליו (ישעיהו א'), לעומת זאת, הוא כן חפץ בארומה המופקת מקורבנו של המשיח הצדיק שהשפיל את עצמו בענווה. אלוהים אינו בהכרח שמח מהמוות עצמו, אלא שהענווה, הסליחה והכפרה הם "הארומה" שהמשיח יצר עבור אלוהים – בהם הוא כן חפץ.

אלוהים לא מקבל שמחה מכך שבני האדם דוחים, מתעללים והורגים את משיחו, אלא שהוא חפץ בצייתנותו והקרבתו למען אחרים של הקורבן התמים והמושלם שסוף סוף סופק. מבחינה מטאפורית, זה כאילו ישעיה אומר: "אלוהים קיבל סיפוק מפרי הקורבן של המשיח". מקור הארומה הוא בציות של המשיח הצדיק שבחר להקריב את חייו – ולא באלימות שהוא נאלץ לחוות.

 

 

 

 

 

3.  אלוהים קיבל והחשיב את מותו של ישוע כקורבן מכפר

 

ד"ר רוג'ר אולסון, פרופסור לתיאולוגיה, מסביר:

"בני האדם הם אלה שנהגו באלימות כלפי ישוע, לא אלוהים האב, והסבל האמיתי של הקורבן היה הדחייה שישוע סבל על ידי האב. "אלי, אלי, למה עזבתני?" היה רגע הכפרה. אלוהים לא הרג את ישוע (לפחות לפי הגישה שלי של העונש החליפי)…אלוהים השתמש בהזדמנות הזו (ואף עורר את המצב בכך שישוע עצמו בא לעולם) בכדי להשלים את תכניתו לסבול את העונש בעד החטא על ידי כך שהוא הפך עצמו לקורבן השה שהובל לטבח על ידי אנשים חוטאים – השעיר לעזאזל שנשלח מחוץ למחנה לשאת את חטאי העולם. אך היותו מוקצה מחוץ למחנה, הרחק מהאב, בבושה, אולטימטיבית הייתה התוכנית שלו עצמו (יחד עם האב ורוח הקודש) ומבחירתו שלו."[42]

 

אפשר להרגיש את המורכבות והמתח בהסברו של אולסון (וזה היה רק חלקו של הציטוט המלא), בניסיון להסביר את מה שקרה על הצלב. אלפיים שנה שגדולי המוחות מנסים להסביר בצורה נאותה, פשוטה ובהירה באילו מובנים ישוע היווה קורבן וכפרה, ולא בכדי ישנן מספר של תיאוריות כפרה. אחד האתגרים עבור רבים הוא שילוב בין הידע המקדים לבין הריבונות של אלוהים – כיצד יכול להיות שאלוהים גם יודע מראש את אשר יקרה בעתיד, וגם נותן חופש בחירה מלא לאדם להחליט בעצמו, וכל זאת מבלי לדלל מהריבונות שלו? המסקנה של רבים, שלא מצליחים ליישב בין השניים, היא שאם אלוהים גם יודע על משהו מראש וגם מאפשר למשהו הזה לקרות, זה בהכרח כי הוא רצה שזה יקרה. ההשלכות לחוסר היכולת ליישב בין השניים מרחיקות לכת ואף מצערות.[43] כרגע זה לא המקום להרחיב על התיאולוגיה של חופש הבחירה של האדם וריבונותו של אלוהים,[44] אבל הנקודה היא שאלוהים מאפשר לאדם חופש בחירה מצד אחד, ומהצד השני משתמש בבחירות של האדם – גם כאשר הן בלתי מוסרית – על מנת להוציא לפועל את תוכנית הגאולה שלו. כעת נרחיב על כך בהקשר של הצלב.

בהתבסס על תיעודיו של יוספוס[45] ועל-פי המופיע במסכת יומא בתלמוד, ד"ר מור, פרופסור לתיאולוגיה, מסביר כי השחיתות הדתית בעם ישראל חלחלה אפילו למשרתו של הכהן הגדול – שנמכרה בכסף בהתאם לשיקולים פוליטיים: "המשרה הקדושה הזו ניתנה לאדם שהציע לשלם את המחיר הגבוה ביותר עבורה".[46]

אלוהים שיודע כול, תכנן בהתאם לידיעתו מקדם[47] בדיוק מתי יהיה התזמון המושלם[48] לשלוח את המשיח (א' פטרוס א 19-20). זמן ספציפי לפני אלפיים שנה, בו השלטון – הן הרומאי-פוליטי והן הרוחני של עם ישראל – היו כה מושחתים ומעוותים, כך שעובדת דחייתו, עינויו ובסופו של דבר הירצחו של המשיח, תהיה וודאית. משימה, אותה ישוע התנדב למלא והסכים לקחת על עצמו.

אלוהים לא חפץ שבני האדם יהרגו את המשיח, הוא ללא ספק היה מעדיף שכל האנושות הייתה מצייתת למשיח ומקבלת את סמכותו באופן גורף. אלא, שבהתאם למציאות ולפי ידיעתו מראש, שלח את המשיח אל אנושות בזמן הנכון, ואפשר את מותו בידיהם של בני אדם חוטאים שתחת חופש הבחירה שלהם, בחרו לדחות ולהרוג את המשיח: "הוּא שֶׁהֻסְגַּר עַל־פִּי עֲצַת אֱלֹהִים הַנֶּחֱרָצָה וִידִיעָתוֹ־מֵרֹאשׁ – אוֹתוֹ לְקַחְתֶּם וּבִידֵי רְשָׁעִים צְלַבְתֶּם וַהֲרַגְתֶּם" (מעשי השליחים ב' 23).

 

אלוהים ידע

לפעמים במהלך משחק שחמט, השחקן בונה מראש תוכנית – מתי יהיה הזמן הטוב ביותר להקריב את אחד הכלים שלו – בכדי לנצח את המשחק כולו. באופן דומה, אלוהים ידע שלשלוח את המשיח בעת האפלה ביותר, יביא לכך שהאנושות החוטאת בהכרח תדחה אותו ותביא למותו. כלומר, הוא ידע שהדרך היחידה שניוושע תהיה אם המשיח ידחה ויוגש כקורבן על ידי האנושות. זה גם מה שישוע לימד את התלמידים שלו:

"בֶן-הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים. הֵם יֶחֶרְצוּ אֶת דִּינוֹ לְמָוֶת וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ לַגּוֹיִים לְהָתֵל בּוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ וְלִצְלֹב אוֹתוֹ" (מתי כ 17-19)

 

זה גם בדיוק מה שתלמידיו הבינו ממנו ומאוחר יותר לימדו בעצמם:

בְלֵב אֶחָד נָשְׂאוּ קוֹלָם לֵאלֹהִים וְאָמְרוּ: "אֲדֺנָי, אַתָּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, בְּפִי עַבְדְּךָ דָּוִד אָבִינוּ אָמַרְתָּ בְּרוּחַ הַקֺּדֶשׁ: 'לָמָּה רָגְשׁוּ גּוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק? יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-יהוה וְעַל-מְשִׁיחוֹ.' כִּי אָמְנָם נֶאֶסְפוּ בָּעִיר הַזֺּאת הוֹרְדוֹס וְפּוֹנְטְיוֹס פִּילָטוֹס עִם גּוֹיִם וּלְאֻמֵּי יִשְׂרָאֵל עַל עַבְדְּךָ הַקָּדוֹשׁ יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ – לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁבְּיָדְךָ וַעֲצָתְךָ כְּבָר מִקֶּדֶם גָּזַרְתָּ שֶׁיִּהְיֶה." (מעשי השליחים ד 24-28)

 

בקטע זה, השליחים לא רק מזהים כי מי שדחה והוציא להורג את ישוע היו ה"גוים ולאומי ישראל", הם גם זיהו כי אלוהים ידע זאת מראש, וכי לשלוח את המשיח (שהתנדב מרצונו שלו; יוחנן י' 18) בעת שהוא בוודאות יידחה – פעל בהתאם לתוכנית הישועה של אלוהים. הוא אפשר לזה להתרחש – ובהיותו אל מלא אהבה וחסד – החשיב את המוות של "השה התמים" כקורבן מכפר בעד האנושות.

מבחינה תיאולוגית, העולם (בתקופת ישוע) נחלק לשניים – יהודים וגויים. לכן, אין לראות את היהודים והרומאים (גּוֹיִם וּלְאֻמֵּי יִשְׂרָאֵל) כאשמים הבלעדיים. אלא, שיש לראות ביהודים וברומאים בתור הנציגים של האנושות כולה. במילים אחרות – האנושות כולה, הגיעה עם הזמן אל שיא חוסר המוסריות שלה, והביאה לדחייתו, עינויו ומותו של המשיח. מצטיירת פה אירוניה בה האנושות החוטאת רוצחת את האלוהים הצדיק – ובכל זאת – אלוהים מחשב את מותו לקורבן מכפר חטאים. זה הוא יופייה המצניע של הבשורה. לא רק שהאנושות לא עשתה דבר כדי להרוויח את הישועה והגאולה, אלא שכבני אדם עשינו בדיוק את ההיפך – ובכל זאת קיבלנו חסד על חסד על חסד.

 

גם לאחר תחייתו מן המתים, המשיכו השליחים להדגיש כי בני האדם הם האשמים הבלעדיים בדחייתו, עינויו ורציחתו של המשיח:

  • אֱלֹהִים שָׂם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ אֶת יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר אַתֶּם צְלַבְתֶּם" (מע"ש ב' 36)
  • "אֶת שַׂר הַחַיִּים הֲרַגְתֶּם – הוּא אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים" (מע"ש ג' 14-15)
  • "בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִנַּצְּרַת, אֲשֶׁר אַתֶּם צְלַבְתֶּם וַאֲשֶׁר אֱלֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים" (מע"ש  ד' 10)
  • "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ הֵקִים אֶת יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּהוֹקָעָה עַל עֵץ" (מע"ש ה' 30)
  • אֵלֶה אֲשֶׁר הֵמִיתוּ גַּם אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים, וְאוֹתָנוּ רָדְפוּ." (א' תסלוניקים ב' 14-15).

ישנם פסוקים רבים המטילים את האשמה על מותו של ישוע, באופן בלעדי על האנושות – יהודים וגויים. לעומת זאת – אף לא פעם אחת על אלוהים. בני האדם הם האחראים הבלעדיים לרציחתו של ישוע. יחד עם זאת, השליחים תמיד מבקשים להבהיר שאלוהים ניצל זאת כדי לקבל את מות המשיח בתור קורבן שהוקרב על ידי אנשים חוטאים.

 

 

תפקיד הקורבן

ב2006, כתבו בני-הזוג גטי שיר פופולרי, ששורה אחת בו גרמה לסערה גדולה בארה"ב: "על הצלב, כשישוע מת, הזעם של אלוהים סופק". מבחינת בני הזוג גטי, המוות של ישוע סיפק את זעמו האלים של האל. בעקבות פרסום השיר, רבים יצאו בבקשה למחוק את השורה, ואף היו אלו שלחלוטין דחו את השיר,[49] מאחר ולדעתם השיר, ובמיוחד השורה הזאת, מציירת את אלוהים באופן מעוות – בתור אל עצבני שהיה חייב לספק את זעמו ותאוותו לנקמה והרג על ידי הוצאת זעמו על הצדיק. היו אף שביקשו להשוות את השיר לתיאורים עתיקים בהם היו עובדי האלילים מקריבים את בניהם ובנותיהם לאלילים על מנת לקרר את זעמם: "אמבארוס, יליד האי פיראום, הציע את בתו קורבן, על מנת לצנן את זעמם של האלים."[50]

אין ספק כי לשירי-הלל מקום חשוב בעיצוב תרבות האמונה ובהעברת מסרים תיאולוגים, ומשם באופן טבעי גם נובעת הסכנה. על מנת שלא לבסס תיאולוגיה רק על שירים, נבקש להרחיב על נקודת המבט המקראית לנושא הקורבן, מאחר ובמקרא, הקורבנות שהוקרבו לא נמסרו על מנת שאלוהים יוציא את זעמו עליהם באלימות. במקרא, בני אדם הקריבו קורבן למגוון מטרות: להכיר תודה, טיהור, הקדשה, פיוס, ריצוי, כפרה ועוד. עוד לפני מתן תורה כבר ניתן לראות כי קין והבל, נוח, יתרו ואחרים שחיו לפני ברית סיני, הציעו קורבנות לאלוהים.

'להקריב' יכול להתפרש במגוון דרכים, כמו להקדיש או להעניק משהו לאחר (ראו עברים ה 7, יג 15). בני אדם, לאורך התנ"ך כולו, הם אלו שהקריבו קורבנות לאלוהים. אלוהים לעולם לא הקריב לעצמו קורבנות, מכאן שגם את ישוע, אלוהים לא הקריב לעצמו. קורבן אמנם כולל בתוכו הוצאה להורג, אך הרעיון של הקרבת קורבן הוא לא אלימות או התעללות, אלא – ויתור על משהו יקר ערך (חיה הינה בעלת ערך רב למקריב, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית[51]). בתנ"ך, אלוהים לעולם לא מעניש את הקורבן או מתעלל בו, גם המקריב לא. מפרקים ט-י באגרת אל העברים ניתן להבין כי קורבנות התנ"ך מהווים צל מקראי לקורבן המשיח. אם אכן אלוהים הוא זה שעינה, מחץ, פצע וריסק את ישוע – מדוע בתנ"ך, לא המקריב ולא אלוהים עושים זאת לקורבן לפני או במהלך הקרבתו?

כאמור, לדם הקורבנות היו תפקידים מגוונים: לטהר, לכפר, להקדיש, לפייס וכו'. העקרון בכפרה הוא עקרון התחליף – חיים תמורת חיים: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי-הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז 11, ראו גם רומים ו 23). הכפרה מוזכרת בספר ויקרא (הספר שמתמקד בקורבנות ובכפרה) כמעט חמישים פעמים, ותמיד בהקשר לקורבנות דם. יחד עם זאת, מותו של הקורבן לא היה לאחר השפלה, עינוי והתעללות ארוכים וקשים. למען האמת, המקריב נמנע מהתאכזרות מיותרת בכך שהיה מהיר ומיידי (שמות כט 10-11). מעניין כי לכך שמו לב גם חז"ל. הרמב"ם לדוגמא, מסביר כי מצוות הקשורות לשחיטה "לא באו אלא לברור מיתה קלה לבהמה".[52] כך גם הרב קוק,[53] שד"ל,[54] ואחרים.

 

להלן סקירה מקוצרת של הקורבן במקרא, על מנת לקבל תמונה מעט יותר רחבה באשר לשאלה – כיצד ישוע היווה קורבן בעבור חטאינו.

 

בתנ"ך

ד"ר גילדרס, פרופסור לתנ"ך ומומחה לטקסי הקורבנות הקדומים, מסביר: "דרך אחת לחשוב על הקורבנות היא בתור 'מתנות' שהוענקו לאלוהים".[55] באופן זהה למדיי, גם לפי התפיסה היהודית: "הקרבנות שהם באים לתעודה (ייעוד) נעלה, להוציא אל הפועל את רגש הכרת הטוב, למקור הטוב לאדון עולם הטוב ומטיב."[56]

במילים אחרות, להקריב משהו משמעותו לתת למישהו משהו יקר ערך. אתה מקריב משלך עבור האחר. לדוגמא, אני יכול להקריב מזמני או מזכויותיי; לטובת ריווחתם של אחרים. כך אנשים במקרא היו מביעים תודה לאלוהים או מפייסים אותו לאחר שחטאו (עקרון התחליף) הקרבה לא מבוססת על אלמנט של השפלה, התעללות אלימה או "ענישה בזעם".

   קורבן אָשָׁם קורבן אשם היווה תמורה. פרופסור יונתן גרוסמן מסביר: "בקורבן אשם התורה מתמקדת בנתון הכספי: יש להביא בהמה שיש לה ערך ממוני מסוים."[57] אין בקורבן אשם אלמנט של התעללות, זעם או ענישה, אלא של ערך חלופי – החטאים שלך גובים מחיר שיש לשלמו – בדיוק כפי שתצטרך לשלם מחיר אם נמצאת אשם וקיבלת קנס על חנייה במקום אסור.

   קורבן חַטָּאת –  טעות נפוצה היא לחשוב ש'חטאת' נובע מהמילה "חָטָא". קורבן חטאת נובע מ"חִטֵּא" מלשון לחטא (חיטוי\טיהור). בעזרתו היו, בין היתר, מחטאים\מטהרים\מקדשים את כלי המקדש. הקורבן מטהר (מחטא) כפי שמחטאים פצעים[58]. מטרת הקורבן היא לאחות ולרפא. החטאים שלנו פצעו את המשיח, אך דמו זה של המשיח מחטא ומטהר אותנו (עברים ט 12-22). גם במקרה הזה, אין שום קשר לעינוי, התעללות או ענישה בזעם, אלא דווקא להיפך – ריפוי!

גם בקורבן הפסח ובקורבן הכיפורים – אין אלמנט של אלימות וזעם. המקריב, קרוב לוודאי שגידל בעצמו את הקורבן והכיר אותו כמו חיית מחמד (ראו סיפור כבשת הרש בשמואל ב' י"ב, השוו עם שמות י"ב). ההקרבה קרוב לוודאי נעשתה עם עצב רב, ולא מתוך זעם או עם השפלה והתעללות אלימה.

 

שלוש מילים יוצרות את הבסיס הבלשני לדוקטרינת התנ"ך לכפרה: גאל, פדה וכיפר. הרעיון המרכזי במילה "גאולה" הוא מחויבות משפחתית לתשלום מחיר. אחריותו של קרוב המשפחה הגואל היא לגאול את רכוש המשפחה שנמצא בבעלות אחרת; להינשא לאלמנה חשוכת ילדים לצורך הולדת ילדים שימשיכו את שמו של בעלה המנוח.[59] המשמעות של "פדה" היא תשלום עבור מישהו או משהו, כמו סחורה למשל.[60] המילה כופר פירושה סכום הכסף ששולם תמורת חיים (שמות כא 28; ל 12).

כל המילים הללו מציינות באופן עקבי שחרור תמורת תשלום. הנסיבות עשויות להיות שונות, החל מפדיון שבוי מלחמה, עבד, חפץ ממושכן ועד לפדיון עם ישראל, אבל תמיד תמורת תשלום כופר. באופן דומה, גם לקורבן המשיח יש היבטים שונים והשלכות שונות.

אין כל ספק שבתורה, קורבן דם הוא צורת הכפרה החשובה והעיקרית. הדם הוא חיוני, בסיסי ואין לו תחליף. היות שקורבנות דם הם ליבה ונשמתה של הכפרה בתנ"ך, הברית החדשה מצהירה שללא שפיכת דם אין כפרה (עברים ט 22). גם התלמוד מלמד שבמסגרת הקורבנות, הדם הוא זה שבכוחו לכפר. אם נוציא מן הכתובים את נושא הדם, כל המסר של הכפרה יקרוס לחלוטין.

משחר ההיסטוריה האנושית התורה מתעדת קורבנות שבני אדם העלו לאלוהים, בין אם זה נעשה ביוזמתם ובין שעל פי מצוות אלוהים. אבל שום סוג של זעם או התעללות לא היה מעורב בהקרבת הקורבן. אלא שכאמור, מותו היה מהיר ומיידי. כשמגיעים לספר שמות, שפיכת הדם – המצווה על ידי אלוהים – כבר הופכת לנושא מרכזי. ערב יציאתם של בני ישראל ממצרים היה זה דמו של שה הפסח שהוקרב ושנמרח על משקוף הבית ועל המזוזות, ששימש אות למשחית (שמות יב 13, 21-23). בחג הפסח הראשון, היה זה דמו של שה הפסח שנזבח שהפריד בין המשך החיים לבין המוות של המקריב – או שאתה תמות, או שהקורבן ימות במקומך. בשמות כ"ד מתוארת כריתת ברית סיני בין עם ישראל לבין אלוהים. הברית נכרתה בדם: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה. (שמות כד 6-8)

תרגום אונקלוס, התרגום החשוב ביותר של התורה לארמית, ששימש בבתי הכנסת במאות הראשונות לספירה, הוסיף לשמות כ"ד 8 את המילה "לכפרה": "וייקח משה את הדם, ויזרוק על המזבח לכפרה על העם". תרגום אונקלוס הרחיק לכת מעבר והצהיר שהדם ניתן ככפרה בעד העם. על פי חוקר המקרא ד"ר מיכאל בראון, "זוהי הוכחה לכך שהרבנים בתלמוד והבאים אחריהם הבינו היטב שהדם והכפרה קשורים זה בזה."[61]

הדם הותז על הכוהנים ועל המזבח במהלך הקדשתם לאלוהים. קורבנות כפרה הועלו לאלוהים (שמות כ"ט 33), ודמם של בעלי החיים שימש במהלך הטקס שבו הוקדשו הכוהנים והמזבח. (שמות כט 20-21). הכוהנים והמזבח הוקדשו באמצעות דם, והדם סיפק טיהור גם לכוהנים וגם למזבח. קודש הקודשים, המקום הקדוש ביותר עלי אדמות, המקום שבו אלוהים הבטיח להתגלות לעמו (ראה פס' 2), טוהר מטומאת בני ישראל באמצעות דם, בדיוק כמו המזבח ואוהל מועד. כל מה שהיה קשור בכפרה ובטיהור – נעשה בדם.

גם לגבי יום הכיפורים, ההתייחסות הראשונה לכפרה שאמורה להתרחש ביום הכיפורים אינה אומרת דבר על תפילה, מעשים טובים או צום. התורה מדברת רק על דם.[62]

לסיכום, דם הקורבן מסמל טיהור, קידוש, כפרה ואלמנטים נוספים. כמובן, ללא מות הקורבן – לא היה דם. האחד בהכרח תמיד קשור בשני, שהרי הקרבת החיה (ושימוש בדמה) משמע הריגתה. בעידן המודרני של סרטי הוליווד ומשחקי מחשב אלימים, אנחנו באופן כמעט אוטומטי מייחסים "דם" ו"מוות" לאלימות וזעם. אבל מי שחי בתוקפת התורה, הבין את הדם בצורה אחרת, ובמקרה הזה, כמטהר, מקדש ומכפר. זאת גם הפרספקטיבה ממנה עלינו להביט על דם המשיח – מכפר, מקדש ומטהר אותנו.

 

ביהדות

חז"ל הכירו גם הם בעקרון התחליף. רש"י כתב, "כי נפש הבשר של כל בריה – בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם. תבוא נפש ותכפר על הנפש".[63] במילים אחרות, לקורבן הדם יש תפקיד חשוב ומרכזי בתורה משום שהוא פעל על עיקרון התחליף, כלומר חיים תמורת חיים. במדרש קדום על ויקרא א' 2 נאמר, "בשעה שמתנדבין קורבן [עולה], נשחט [הקורבן] ונזרק הדם על גבי המזבח, מעלה אני עליכם כאילו נפשכם הקרבתם".[64] כלומר, כאשר אתם מקריבים קורבן מרצון ודמו נשפך על המזבח, אני מתייחס לזה כאילו הקרבתם את עצמכם. רבי ג' ה' הרץ מציין בפירושו לויקרא יז 11: "השימוש בדם, שמייצג חיים, במהלך טקסי הכפרה, מסמל את המסירה המוחלטת של חיי המקריב לאלוהים, ומרמז שהכניעה של האדם לרצון אלוהים מביאה מחילה".[65]

פרופסור גֶזָה וֶרמֶס מאוקספורד, חוקר יהודי ומהחוקרים החשובים ביותר של מגילות ים המלח, טען כי "לפי התפיסה היהודית לא יכולה להיות כפרה בלי שדם ישפך".[66] גם פרופסור ברוך לוין, בפרשנותו לספר ויקרא, מראה את אותו הדבר.[67]

 

בברית החדשה

  1. Agorazō – מילה זו מופיעה בברית החדשה כעשרים וארבע פעמים במובן הרגיל של קנייה (למשל מתי יג 44; לוקס ט 13),[68] במטרה להעביר שלושה רעיונות בסיסיים. (א) במעשה הישועה שלו שילם המשיח את מחיר הרכישה של כל האנושות (פטר"ב ב 1); (ב) נאמר בבירור שהמחיר עצמו הוא דם המשיח (התג' ה 10-9); (ג) מכיוון שנקננו במחיר הזה אנחנו נקראים לשרתו. (קור"א ו 20-19; ז 23-22)
  2. Exagorazō – באיגרת אל הגלטים ג 13 מילה זו מבליטה בבירור את האופי התחליפי של מות המשיח (לקח את קללת המוות על עצמו).
  3. Peripoiumai המילה הזאת מופיעה פעם אחת בלבד בקשר לכפרה, במעשי השליחים כ 28. פירושה לשמור לעצמך או להשיג או לרכוש בעלות על מישהו או משהו. הרעיון הוא שאלוהים רכש את הקהילה לבעלותו באמצעות דם המשיח. שוב בולט הרעיון של המחיר ששולם, והמחיר הזה היה ללא ספק מות המשיח.
  4. Lutroō – לשחרר. במילה השתמשו ביחס לשחרור חיות או אסירים. המילה היתה בדרך כלל קשורה לכופר שהיה צריך לשלם כתנאי לשחרור. אם כך, משמעותה שחרור תמורת כופר.[69]

המילה Apolutrōsis מופיעה עשר פעמים בברית החדשה: פעם אחת ביחס ליציאה פיזית לחופשי מכלא (עבר' יא 35), פעם אחת במובן כללי של גאולה משיחית (קור"א א 30), שלוש פעמים בנוגע לאחרית הימים (לוקס כא 28; רומ' ח 23; אפס' ד 30) וחמש פעמים בנוגע לפדותם של הלא-מאמינים (רומ' ג 24; אפס' א 7, 14; קול' א 14; עבר' ט 15). מות המשיח היה כופר חלופי לכולם.

הברית החדשה מתייחסת לקורבנו של ישוע בתור (לפחות): קורבן אשם, קרבן חטאת, קורבן הכיפורים וקורבן הפסח. שני הקורבנות הקשורים באופן ישיר לחטאים אינם רומזים כי אלוהים התעלל, עינה או העניש בזעם את הקורבנות. למען האמת, שום מקום בתנ"ך לא מציע כך לגבי שום קורבן, וכפי שטוען הד"ר לתנ"ך, טים מקי, גם שום מקום בברית החדשה לא מבקש לרמוז שאלוהים הוא שהשפיל, התעלל, עינה או העניש בזעם את ישוע: "אין אף טקסט, אף לא אחד, שאומר שישוע סבל את הזעם של אלוהים."[70]

הקורבן, שהוא תמים, מייצג את האדם לפני אלוהים: "אלוהים, אני לא צדיק, אבל הנה, השה הזה צדיק, הוא מייצג אותי." בגלל זה היה על הכהן לבדוק את השלמות – לא של המקריב שבא לכפר על חטאיו – אלא של השה המוקרב (ויקרא כ"ב), על מנת לוודא שהוא טהור. כפי ששלמות הקורבנות נבחנה, כך גם המשיח עמד במבחן השלמות – גם מול בני אדם (לוקס כג 4) וגם מול אלוהים (א' פטרוס ב 22). לפיכך, בשל צדקתו שלו, הוא מסוגל לייצג אותנו: "שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לֹא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (א' פטרוס א 18-19). הקורבנות והכהן היו האפיק דרכם עבדנו את אלוהים. ישוע מהווה גם תחליף לקורבנות (עברים י 1-18), וגם דרכו "יֵּשׁ לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עֶלְיוֹן" (עברים ד 14-16). מכאן שישוע הוא הקורבן, שבעזרת האנושות, הקריב את עצמו. ישוע מספק תחליף מושלם לשניהם; הכהן המקריב והקורבן. זאת הנקודה של מחבר האגרת אל העברים על ישוע, "אֲבָל זֶה, לְאַחַר שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּן אֶחָד עַל הַחֲטָאִים, יָשַׁב לִימִין הָאֱלֹהִים לְתָמִיד" (עברים י 12).

הכיצד מותו של האחד מכפר בעבור מותם של הרבים? עוצמת הקורבן של ישוע איננה נובעת ממידת הסבל והעונש שחווה, אלא נובעת ממידתו של ישוע עצמו. לא מדובר בשה, איל או פר, אלא בבן האלוהים, המשיח הצדיק.

חישבו על התמונה המקראית הבאה: (1) אלוהים בשמים; (2) הכהן מתווך; (3) הקורבן; (4) המקריב. ישוע, לקח את המקום – הן של הכהן המתווך, והן של הקורבן – אותו האנושות הביאה כקורבן.

 

סיכום

ראינו כי לקורבנות באופן כללי – ולקורבן המשיח בפרט – משמעויות רבות. כשמתחילים להבין את המשמעויות השונות של הקורבן לאורך המקרא (והברית החדשה), אפשר להבין שבהחלט לכל אחד מהמודלים לכפרה שראינו בסקירה ההיסטורית – יש נקודות מבט חשובות ורלוונטיות שבאות לידי ביטוי בקורבנות השונים, ולפיכך גם בקורבנו של ישוע. המשמעותית שבהן היא שאנשים נפדים על-ידי משהו, כלומר, בתמורה לתשלום. תודות לדם המשיח; הם נפדים למצב של חופש. אם דם המשיח מקדש, מכפר, מטהר ופודה את החוטא, אז מה הן הפועלות שהחוטא יכול לעשות כדי לנסות להיוושע? התשובה היא: כלום. הכל כבר סופק בקורבן האולטימטיבי האחד והיחיד – המשיח ישוע. החוטא רק יכול (וצריך) לקבל באמונה את מתנת הישועה\הצדקה שאלוהים מציע לו. באשר להבעת תודה על מתנתו? מן הראוי, כפועל יוצא, להקדיש לו את חיינו – זאת אומרת – לאהוב אותו ואת בריאתו.

 

4.  ישוע שיתף פעולה מרצונו החופשי.

 

ראינו שמי שהקריבו את המשיח, מבלי בהכרח להבין זאת, הם בני האדם, בעוד אלוהים נמנע מלהתערב. גם ראינו כי אלוהים בחסדו הרב קיבל את מות המשיח הצדיק כקורבן מושלם והחשיבו לכזה שמקדש, מטהר, מכפר ופודה אותנו. כעת נשאלת השאלה – האם כל זה קרה בהתאם או בניגוד לרצונו של ישוע? התשובה היא שישוע לקח חלק בתוכנית, מרצונו:

מִשּׁוּם כָּךְ אוֹהֵב אוֹתִי הָאָב: מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אֶת נַפְשִׁי וְאֶקַּח אוֹתָהּ שׁוּב. אִישׁ לֹא נָטַל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ מֵעַצְמִי. יֵשׁ לִי סַמְכוּת לָתֵת אוֹתָהּ וְיֵשׁ לִי סַמְכוּת לָקַחַת אוֹתָהּ שׁוּב. (יוחנן י 17-18)

 

בעולם מושלם, לא רק שישוע לא היה נדחה על ידי בני האדם, אלא שלא היה צורך בכלל שימות, כי לא היו חטאים לכפר ולסלוח עליהם. בעולם קצת פחות מושלם, האנושות היתה מזהה בסמכות המשיח, חוזרת בתשובה ומקבלת אותו. אך בעולמנו הכלל-לא-מושלם, חטא כן קיים, והרבה ממנו. בעוד שבני אדם הם האשמים בדחייה, בעינויים ובמוות של המשיח, יש להכיר בכך שישוע התנדב למסור את חייו כקורבן, לא כי השתוקק לכך, אלא כי הכיר במציאות האנושית וידע שאין דרך אחרת. על מנת שהוא יהווה קורבן, היה על האב לנטוש אותו (במובן של לא להציל אותו מידיהם של הרשעים שבאו לענות אותו ולרצוח אותו), כך שבני האדם יוכלו לעשות בו את מעלליהם. כעת ניתן להבין את "אָבִי, אִם תִּרְצֶה, הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת" בתור "אלוהים, אם ישנה דרך אחרת – תתערב ותמנע מהם לשפוך עלי את זעמם". ישוע ויתר על טובתו שלו למען טובת הכלל (פיליפים ב 6-8).

 

דמיינו כי ישנם חוטפים שחטפו 100,000 אנשים, ובניהם בנכם היחיד. הם נתנו לכם להחליט בין שחרור בנכם (ובמקביל הוצאה להורג של 99,999 האנשים האחרים), לבין שחרורם של ה99,999 האחרים (בעוד שבנכם ימות). בסופו של דבר, הבן שלכם, ששומע על האולטימטום,  בוחר – מרצונו החופשי – לתת את חייו בכדי להציל את חייהם של כל האחרים. זה לא אומר שרציתם במות בנכם, וגם לא שבנכם השתוקק למות בעצמו. זה פשוט אומר שהוא הקריב את חייו בכדי להציל את חייהם של האחרים. זו היא כמובן לא השוואה מושלמת, אך בתקווה- מועילה.

השוואה אחרת: אב הלווה ל-9 מתוך 10 מילדיו כסף. ה-9 לעגו לעשירי והתאכזרו אליו. הם לקחו את הכסף ובזבזו הכל – ולא היו מסוגלים עוד להחזיר לאב את חובם. הילד ה-10 החליט, על דעת עצמו, לשלם את החוב של כל ה-9 האחרים (על אף שהם התאכזרו אליו ולא היו ראויים לטובו). משמע שהוא הוא בחר להקריב עבורם אף-על-פי שלא היו ראויים לכך.

גם זאת איננה המחשה מושלמת, אך הנקודה היא שבהקרבה עצמה לא היה קיים אלמנט כלשהו של השפלה, אלימות, עינוי, התעללות או שפיכה של זעם כלשהו על הצדיק – מצדו של האב. אלא, שכל ההתאכזרות הייתה אך ורק מצדם של האחרים.

 

 

 

סיכום והשלכות

 

ללא ספק, גבעת הגולגולתא היא שיא התגלמות הרוע האנושי – גאווה, עימות, כוחניות, חוסר מוסריות, אשמה, אלימות ושליטה. מערכת המשפט של הציוויליזציה האנושית הראתה את פניה האמיתיות: מלחמה על כוח ושליטה שמונעת ומתודלקת על ידי אלימות ושחיתות דתית ופוליטית, עד כדי כך שהיא מסוגלת לרצוח – אפילו את אלוהים עצמו – ועוד בשם "האמת והצדק" המעוותים שלה.

אך אילו אינם רק חדשות רעות. בגבעת הגולגותא אנחנו פוגשים גם את החסד, החמלה והאהבה האולטימטיבית של אלוהים – אהבה מקריבה. ישוע, בעודו מת עבור פושעים, היה מסוגל לבטא את לבו האמיתי של אלוהים. לא לב של זעם אלים, אלא לב של חסד: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים." (לוקס כג 34). בצלב, אנחנו נחשפים לשיא – לא של כעסו וזעמו של אלוהים – אלא של אהבתו, חסדו ורחמיו של אלוהים. אלוהים יכל היה, בשם משפט הצדק, להשמיד את בני האדם הרשעים ולהושיע את בנו המוגלה מהצלב. אך הוא בחר לאפשר את מות בנו בשם האהבה – עבורנו. הצלב הוא בו זמנית מבחיל אך גם מלא כבוד. הוא מכוער אך יפה. הוא מגעיל כחטאיי האנושות, ונפלא כאהבה אלוהית. הצלב הוא ביטוי קסום של הציווי "הִתְגַּבֵּר עַל הָרַע בַּטּוֹב" (רומים יב 21), ודוגמא קוסמית לכך ש"הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר" (רומים ה' 20). הצלב אינו מקום שבו אל רודן, קשוח, כעוס ונקמן מוציא את תסכוליו, זעמו וכעסיו בעודו מעניש את הבן הצדיק שלו באלימות; מתעלל בו ופוצע אותו. ישוע לא הציל אותנו מהזעם האלים של אלוהים, אלא הראה לנו שאלוהים הוא מושיע אוהב שמוכן לסבול ולוותר על כבודו למעננו. ההבנה שאלוהים אפשר לאנושות לדחות, לענות ולהרוג את בנו, מבטלת את הרעיון שהשילוש הוא מפלצת שדורשת מאישה בתולה להיזרק לתוך וולקנו, מתינוק להישרף על מזבח, או מבן בכור להירצח על צלב – בכדי לספק ולהרגיע את כעסו וזעמו.

 

ישוע "הוקרב" רק במובן שנשלח לתוך החברה האנושית בכדי להראות לנו כמה מושחתים וחוטאים אנחנו – כל כך חוטאים שרצחנו את אלוהים עצמו. אלוהים לא הרג את בנו וגם לא רצה ברצח בנו, הוא פשוט ידע, ואיפשר לזה להתרחש. אלוהים לא היה זה שנזקק לקורבן של ישוע, אלא אנחנו, החברה האנושית, שהיינו זקוקים לו.

שאול כתב שאלוהים היה במשיח וריצה את כל העולם אליו (שנייה לקורינתיים ה' 19). ואין להתבלבל ולהחליף זאת ב'אלוהים ריצה את עצמו אל העולם'. המשיח ישוע לא מת למען אלוהים כדי להרגיע אותו, הוא מת למעננו. הצליבה הייתה מה שאלוהים (באמצעות המשיח) הסכים לסבול בעודו סולח לנו. הצלב הוא המקום בו אלוהים ספג אליו את החטא והפך אותו לסליחה – הוצאת מתוק מעז. התוכנית המופלאה של הצלב לא הייתה ניסיון לשנות את דעתו של אלוהים בנוגע אלינו על ידי הרגעתו מכעסו, אלא ניסיון לשנות את דעתנו שלנו – לגבי אלוהים. הבשורה היא בשורה של חסד, סליחה ורחמים, ולא של השפלה, אלימות, עינוי, התעללות ושפיכת זעם.

 

איפה משפט אלוהים על הרעשים? היכן זעמו יבוא לידי ביטוי? האם יש פה התפשרות על הצדק של אלוהים? כלל לא. הזעם והמשפט של אלוהים בהחלט יצא לפועל בעתיד. המשפט יהיה עם הביאה השנייה של ישוע, ומי שיוציא אותה לפועל הוא ישוע בעצמו (מתי כה 31-46, יוחנן ה 22, רומים ב 5-16, קור"א ד 5, עברים ט 27, התגלות כ). אז, זעם אלוהים ישפך אחת ולתמיד – לא על הבן הצדיק שלו, ולא על המוצדקים בכלל. אלא, על הרשעים וחסרי האמונה.

"וְכָעֵת, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻצְדַּקְנוּ בְּדָמוֹ, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁנִּוָּשַׁע עַל-יָדוֹ מִן הַזַּעַם" (רומים ה 9)

 

 

[1] השיעור נלקח מקורס "תיאולוגיה שיטתית". 

[2] מתוך התכתבות פרטית באינטרנט עם אתאיסט בשנת 2019. טענות דומות נשמעו על ידי דמויות מפתח שונות בחוג האתאיסטי, כגון "הערס הסקפטי" בארץ, וגם סאם האריס וריצ'רד דוקינס בחו"ל.

[3] David Platt, Sep 24, 2011 speech, Desiring God 2011 National Conference.

[4] John Piper, Future Grace, page 110

[5]  C.J. Mahaney, “The Cross: A Meditation on Jesus’ Atoning Death.” May 29, 2006. New Attitude Conference; Louisville, KY. Available, at minute 48.

[6] David Platt “Follow Me: A Call to Die. A Call to Live.”, p.41 .

[7] אנו מסכימים עם ג'ונס לגבי מסקנה זו, אף-על-פי שג'ונס דוחה את תיאורית 'העונש החלופי' (Penal Substitution).

[8] Tony Jones, “Did God Kill Jesus?” HarperOne (July 26, 2016) page 290

[9] שתי האופציות מתבססות על תיאורית "העונש החלופי" (Penal Substitution). סקירת התיאוריות בהמשך השיעור.

[10] החל במאה ה19 התיאוריה מוכרת גם תחת השם "ניצחון המשיח" (Christus Victor) שהורחבה תחת גוסטף עמנואל אולן.

[11] Enns, Paul P., The Moody Handbook of Theology, p. 312

[12] Aulén, Christus Victor, p. 20.

[13] פילוסוף ותאולוג משפיע בימי הביניים. מילא את משרת "הארכיבישוף מקנטרברי" מ־1093 ועד למותו ב1109.

[14] לדוגמא, רומים ג 25, ב' קורינתים ה 21, גלטים ג 13, עברים י 1-4, קולוסים ב 13-14.

[15] הדרישה לתשלום על חטא נלמדת בבירור והן בתנ"ך הן בברית החדשה:

א. בתנ. יותר מעשרים מילים שונות שמופיעות בתנ"ך כ- 580 פעם מבטאות את חרון אפו של אלהים (ראו למשל, מל"ב יג 3; כג 26; איוב כא 20; ירמ' כא 12; יחז' ח 18; טז 38; כג 25; כד 13). בכל מקום חטא הוא הגורם לחרון אלהים. עבודה זרה מעוררת במיוחד את זעמו (דבר' ו 14; יהושע כג 16; תהל' עח 21; ישע' סו 17-15). ההשלכות של זעם אלהים הן: ייסורים למיניהם (תהל' פח 8), דֶבֶר (שמ"ב כד 15; יחז' יד 19), טבח (שם ט 8), חורבן (שם ה 15) נפילה בידי אויבים (דהי"ב כח 9), בצורת (דבר' יא 17), צרעת (במד' יב 10) וגלות (מל"ב כג 27-26; יחז' יט 12). הרעיון הוא של אלהים צדיק שאינו יכול להתעלם מחטא, אולם אהבתו גם מספקת אמצעים להתחברות עימו ע"י קורבנות.
     ב. בברית החדשה. אף שאינו מוזכר לעתים כה תכופות כמו בתנ"ך, 'חרון' בברית החדשה הוא מושג יסודי שמראה על הצורך בריצוי. הברית החדשה משתמשת בשתי מילים עיקריות: המילה  orge, פירושה כעס מיושב יותר (יוח' ג 36; רומ' א 18; אפס' ב 3; תסל"א ב 16; התג' ו 16), ואילו המילה thumos מציינת כעס עז יותר (התג' יד 10, 19; טו 1, 7; טז 1; יט 15). יחד הן מבטאות בבירור את העוינות האלוהית כלפי חטא. הקורבן בעבור חטא לא היה עניין של נקם אלא של צדק, ודרש את הקרבן בדמות בן האלהים.

[16] ישנן תיאוריות נוספות מעבר לרשימה, וגם תתי-תיאוריות, אך אלו הן העיקריות.

[17] דברי הפתיחה לפרק 3: Joshua McNall, The Mosaic of Atonement

[18] Tim Mackie in "Two Men Named Jesus" (Oct 19, 2020, Podcast).

[19] Jeffery, Pierced for Our Transgressions: Rediscovering the Glory of Penal Substitution. Pg 1

[20] C.J. Mahaney, “The Cross: A Meditation on Jesus’ Atoning Death.” May 29, 2006. New Attitude Conference; Louisville, KY. Available, at minute 48.

[21] Piper, The Pleasure of God in Bruising the Son, March 8, 1987.

[22] David Platt, Radical, pg 34-36.

[23] Paul Washer, What was in THE CUP at the CROSS

[24] Paul Washer – Gethsemane

[25] ירמיהו כה 15-16; ישעיהו נא 17-22; יחזקאל כג 28-34; חבקוק ב 16; איכה ד 21; וכו'

[26] לדוגמא, תהילים קטז יג. כך גם בברית החדשה: א' קורינתיים יא 25.

[27] מתי כו 39, עליהם נדון מיד. כמו גם קודם לכן בפסוקים 27-28: לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: "שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.

[28] Tim Mackie in "Two Men Named Jesus" (Oct 19, 2020, Podcast).

[29] Anyabwile, What Does It Mean for the Father to Forsake the Son?

[30] לדוגמא, הסעיף השני ב"ארבעת החוקים הרוחניים".

[31] "האיש ההוא", עמ' 96.

[32] Kreider, Who Killed the Son of God? Kindle location 868.

[33] גם ביהדות, חז"ל קשרו בין תהילים כ"ב לבין סבלות המשיח. ראו לדוגמא את המדרש המפורסם מהמאה השמינית, פסיקתא רבתי לו-לז, המייחס את הסבל המתואר במזמור כ"ב למשיח הסובל.

[34] David Platt, Sep 24, 2011 speech, Desiring God 2011 National Conference.

[35] מקארת'ור, הבשורה על פי אלוהים, עמ' 87-88. 

[36] C.J. Mahaney, “The Cross: A Meditation on Jesus’ Atoning Death.” May 29, 2006. New Attitude Conference; Louisville, KY. Available, at minute 48.

[37] The LXX’s translation of Isaiah 53:10 renders “cleanse” instead of “crushed”:
“καὶ κύριος βούλεται καθαρίσαι αὐτὸν”

[38] Jeremy Schipper, “Disability and Isaiah’s Suffering Servant” pg 67.

[39] מעניין לראות כי לא כל התרגומים של התנ"ך לאנגלית תרגמו באופן שלילי את המילה 'דכאו'. לדוגמא, תרגום ה- ABP המבוסס על תרגום השבעים – תרגם את הפסוק כך: "והאלוהים היה מוכן לטהרו מהמכות." – כמו לחבוש את הפצוע.

[40]Tom Wright’s cross centred revolution“, Premier Christianity, Feb, 2017

[41] לדוגמא: בראשית ח 21; ויקרא א 9, כ"ג 18; אפסים ה 2; ב' קורינתיים ב 15; ועוד…

[42] Olson, Did God kill Jesus? (Nov 2, 2011).

[43] לדוגמא, אלו שטוענים שמאחר ואלוהים ידע על השואה ואפשר אותה, משמע שהוא רצה בה.

[44] דיון מעמיק בנושא בשיעור "תכונותיו של אלוהים".

[45] Josephus.  Book XX, Chapter X, 1. Book XV, Chapter III, 1. Book XVIII, Chapter II, 3; Book XX, Chapter IX, 4.

[46] Moore, Phillip. The End of History—Messiah Conspiracy, Vol. I pg 71.

[47] א' קורינתים ב 7.

[48] רומים ה 6.

[49] התנועה הפרסביטריאנית לדוגמא, קיבלה החלטה ב2013 לחלוטין להסיר את השיר.

[50] “Embarus, a native of the island Pyraeum, offered his daughter in sacrifice, to appease the wrath of the gods.” (Bell's New Pantheon; or Historical dictionary of the gods, demi-gods, heroes, page 286)

[51] השוו סיפור כבשת הרש בשמואל ב' פרק י"ב.

[52] הרמב"ם, מורה נבוכים ח"ג פרק כ"י

[53] הרב קוק, "חזון הצמחונות והשלום" י"א

[54] פירוש שד"ל על בראשית ט 4

[55] William K. Gilders, "Sacrifice in Ancient Israel"

[56] אוצרות הראי"ה, כרך ב', עמוד 102.

[57] גרוסמן, אשם וגזל גבוה.

[58] לראות את המילה 'חטאת' שבשם הקורבן כנגזרת מלשון 'חיטוי' ולא מלשון 'חטא'. כיוון זה הוצע בין היתר על ידי שד"ל שכתב כך: "אך נקרא חטאת כשעושין בו חיטוי על קרנות המזבח, ומפני שקוראים להזהה חיטוי כדברי הקרא: 'תחטאני באזוב' (תהלים נ"א, ט), על כן נקרא הקרבן הזה חטאת, לא מפני שבא על חטא". (שד"ל בפירושו על ויקרא ד ג).  באופן דומה התנסח גם יחזקאל קויפמן: "אם נבחן את החטאת נראה, שבעיקרה היא באה לחטא מן הטומאה או שקשורה היא קשר שורש ברשות הטומאה. היא מחטאה כלים ומקדשת אותם (ויקרא ט"ז, טז, יח-כ, לג), ולא רק כלים שכבר שמשו בהם בקודש, אלא גם כלים שלא שמשו בהם עוד ולא יכלו אפוא לחטוא בהם (שמות כ"ט, לו-לז)". תולדות האמונה הישראלית, חלק א, עמ' 567.

[59] כשלא נמצא אח אחר לכך, הורחבה האחריות לקרוב המשפחה הבא בתור (רות ג 9).

[60] גם ללא כל מחויבות שנובעת מקרבת בשר (שמות יג 13; במד' יח 15-17).

[61] מיכאל בראון, מענה לטיעונים, עמ' 134.

[62] ראו ויקרא ט"ז, שם מתועדים בפרוטרוט דיני יום הכיפורים. פרק זה מבהיר שהדם הוא חיוני ומרכזי.

[63] רש"י על ויקרא יז 11.

[64] מדרש החפץ, כתב יד, מתוך אוצר המדרשים על ספר ויקרא א ב, מהדורת פריעדמאן, הוצאת מכון המדרש.

[65] Hertz, Pentateuch and Haftorahs, 487

[66] בתוך ספרו #Scripture and Tradition in Judaism,## Studia Post-Biblica 4 (Leiden: E. J. Brill, 1961), 193-227 (קטע זה מופיע בעמוד 205). ההתייחסות היא לתלמוד הבבלי, מסכת יומא ה א.

[67] בפרשנות הקטע באנגלית מטעם ה-Jewish Publication Society

[68] בתרגום השבעים משתמשים במילה באותו מובן בסיסי של קנייה, פעולה מסחרית פשוטה (למשל ברא' מא 57; מב 5, 7).

[69]  (א.) בתרגום השבעים. מחצית השקל, כסף הכיפורים, שהוטל לפני בניית המשכן, היה תשלום כופר עבור כל ישראלי מגיל עשרים ומעלה (שמות ל 16-11). שנת היובל הייתה כרוכה בגאולת רכוש (ויק' כה 32-31). ההבדל בין המספר הרב יותר של בנים בכורים בהשוואה למספר המועט של לוויים פּוּצָה על-ידי כופר של חמישה שקלים לגולגולת (במד' ג 51-46). בכל הדוגמאות האלה הרעיון הוא חופש תמורת תשלום.  (ב.) ביוונית קלאסית. שוב, המשמעות היא שחרור אחיד תמורת תשלום כופר. במילה השתמשו לעתים תכופות ביחס לפדיון עבדים או שבויים. (ג.) בברית החדשה. שם הפועל lutroō מופיע בבשורת לוקס כד 21 (על גאולת ישראל); באיגרת אל טיטוס ב 14; ובראשונה לפטרוס א 19-18 (על גאולת הפרט). שימו לב במיוחד בסימוכין האחרון שהמחיר ששולם הוא דם השה. שם העצם lutron מופיע רק בבשורת מתי כ 28 ובבשורת מרקוס י 45. כפי שדנו קודם בקשר למשמעות המילה anti, שם פועל זה מציין במפורש תחליף, והמחיר שיש לשלם הוא מות המשיח. במילה Lutrōsis משתמשים בקשר לגאולת ישראל, בבשורת לוקס א 68 ו-ב 38. באיגרת אל העברים ט 12, שיטת הקרבנות שבתנ"ך משמשת רקע למשיח כקורבן שהוקרב אחת ולתמיד. ושוב, במחיר דמו.

[70] Tim Mackie in "Two Men Named Jesus" (Oct 19, 2020, Podcast).