מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

מאת ג'ורג'יה פורדום

במשך כל חיינו שמענו שהגנים קובעים מי אנחנו ולא הסביבה. מדע האפיגנטיקה (המדע העוסק בקוד הגנטי) מאלץ את המדענים לבדוק מחדש את הנחותיהם.כידוע, הגוף שלנו מורכב ברובו מהמזון שאנחנו אוכלים: "אתה מה שאתה אוכל…". אך האם אתה מודע לכך שאתה מורכב גם ממה שאמך וסבתך אכלו? מדע הגנטיקה מראה שהמאפיינים שירשנו מהורינו אינם מסתכמים רק בצבע העיניים, בגובה וכדומה. אנחנו רגילים לחשוב שהדבר היחיד שאנחנו יורשים מהורינו הם הגנים – חבילות המידע שמצויות על רצף ה-DNA ומקודדות לייצור חלבונים. הגנים האלה קובעים את התכונות הגופניות שלנו, כמו למשל צבע השיער וצבע העיניים, גובה ואף רגישות למחלות. אך אנו יורשים גם "שינויים" או "התאמות" מסוימים של ה-DNA שלנו בצורת תגים כימיים. אלה משפיעים על הצורה שבה יתבטאו הגנים בתכונות הגופניות שלנו. התגים הכימיים מכונים סמנים "אפיגנטיים" משום שהם קיימים מחוץ (epi משמעו מחוץ ל-) לרצף של ה-DNA (גנטיקה).

אנסה להסביר בעזרת דוגמה. למשפט הבא יכולות להיות שתי משמעויות שונות, תלוי במקומו של הפסיק. "לא להוציא להורג" או "לא, להוציא להורג!" המילים בשני המשפטים זהות אך המשמעות משתנה כאשר מציבים את הפסיק במקומות שונים. הדבר נכון גם לגבי מולקולות ה-DNA והתגים הכימיים שלהן. רצף ה-DNA יכול להיות זהה, אך התוצרים שלו עשויים להיות שונים, בהתאם להימצאות או להיעדרות של הסמנים האפיגנטיים. לדוגמה, לתאומים זהים יש אותו רצף של קוד גנטי (DNA) אך עשויים להיות להם תגים כימיים שונים שיגרמו רק לאחד מהם להיות רגיש למחלות מסוימות.

הורים יכולים להוריש סמנים אפיגניים שיועברו לדורות רבים של צאצאים או שהשפעתם יכולה להיות קצרת טווח ותשפיע רק על הדור הבא. בין כך ובין כך, שינויים אלה הם זמניים משום שהם אינם משנים את רצף הקוד הגנטי ב-DNA עצמו אלא רק את הדרך שהוא בא לידי ביטוי.

מה זה אומר בפועל? התנהגותנו, והאוכל שאנו אוכלים, עשויים לשנות את הדרך שבה גופנו מבטא את הקוד הגנטי שלנו. ואז השינויים האלה – לטוב או לרע – עשויים לעבור לילדינו! אם אנחנו עושים משהו שמגביר את הסיכוי לסבול מהשמנת יתר או מסרטן או סוכרת, ילדינו עלולים לרשת זאת מאתנו.

בניסוי מסוים חילקו עכברים מאותה משפחה, שהיו שמנים מעצם המבנה הגנטי שלהם, לשתי קבוצות. לכל קבוצה נתנו מזון שונה. קבוצה אחת קיבלה מזון רגיל. לקבוצה השנייה ניתן אותו מזון אך עם תוספות שהיה ידוע שהן גורמות לשינויים בתגים הכימיים על ה-DNA. בדרך כלל, כשהעכברים האלה אכלו מזון רגיל הם המליטו עכברים שמנים. אולם, העכברים שאכלו את אותו האוכל עם התוספות המליטו עכברים במשקל רגיל. מזונם של ההורים השפיע על משקל צאצאיהם!

המדענים עדיין מנסים להבין את כל הפרטים. הסמנים האפיגנטיים ששונו על ידי תוספות המזון כנראה "השתיקו" גנים שמעוררים תיאבון. סביבת ההורים – במקרה הזה, האוכל שאכלו לפני שהיו להורים – השפיעה על משקל צאצאיהם. סוגים מסוימים של תרופות כבר חשודים בגרימת שינויים בסמנים האפיגנטיים, מה שמוביל לסרטן אצל ילדיהן של נשים שנטלו תרופות אלה. למשל, סוג מסוים של הורמון אסטרוגן סינטטי שניתן לנשים כדי למנוע הפלות נקשר למספר גדל והולך של מקרי סרטן באיברי הרבייה של בנותיהן ואפילו של נכדותיהן.

מחקרים מצביעים על שינויים בסמנים האפיגנטיים הקשורים להתפתחות של אברי הרבייה שהאימהות העבירו לבנותיהן. ממצא זה מאשש את האמרה "אבות (או אמהות) אכלו בוסר…ו".

אפיגנטיקה – בעיה עבור הדוגלים באבולוציה?

עד גילוי הממצאים האלה דחו חוקרי האבולוציה את הרעיונות של בן זמנו של צ'ארלס דארווין, ג'ין בפטיסט למארק, שהאמין שבעלי חיים יכולים לרכוש תכונות חדשות באמצעות אינטראקציה עם הסביבה שלהם ולאחר מכן להעבירן לדור הבא. הוא האמין, למשל, שצאצאיהן של ג'ירפות שבדור מסוים נאלצות למתוח את צוואריהן כדי להגיע לעלים הגבוהים בעץ, יהיו בעלי צוואר ארוך יותר. ספרי לימוד רבים בימינו דוחים את הרעיונות של למארק, אבל האפיגנטיקה היא למעשה סוג של למארקיאניזם.

כמובן שזה מנוגד לתפיסה האבולוציונית הקלאסית. תיאוריית האבולוציה מבוססת על שינויים או מוטציות אקראיים שמתרחשים ב-DNA. אם במקרה השינוי מועיל לבעל החיים, הוא ישרוד דרך מנגנון הברירה הטבעית ויוריש את התכונה הזו לצאצאיו.

חסידי האבולוציה אינם מכחישים את ממשות האפיגנטיקה, אבל קשה להם להסביר אותה! השינויים האפיגנטיים אינם אקראיים. הם מתרחשים בתגובה לתנאי הסביבה באמצעות מנגנונים מורכבים שכבר קיימים בגופם של בעלי החיים ומאפשרים את השינויים הללו.

למה זה חשוב?

השינויים האפיגנטיים האלה, שאינם אקראיים, מרמזים שלהתפתחות שחלה באורגניזמים יש היגיון ואפילו תכנון מראש. נראה כי ליצורים יש מנגנונים מורכבים המסוגלים לבצע שינויים אפיגנטיים שמאפשרים להם להסתגל לאתגרים סביבתיים שיתרחשו בעתיד! מהיכן הגיע התכנון המוקדם הזה? האבולוציה היא תורה הדוגלת באקראיות. היא אינה מסוגלת לראות את העתיד. אז כיצד היא הצליחה לפתח מנגנונים שתפקידם להתכונן לקראת אתגרי העתיד וכך לדאוג להישרדותם של בעלי החיים?

אלוהים, לעומת זאת, בהחלט מסוגל לעשות זאת!  אלוהים יודע הכול, וידע מראש שאדם וחווה יחטאו. אלוהים יצר את בעלי החיים עם היכולות לצוד ולטרוף משום שהוא ידע שהחטא יחדור לעולם ובעקבותיו המוות, ושהיצורים שברא יצטרכו להסתגל לעולם שלא יהיה עוד "טוב מאוד". הוא ידע שהעולם הטוב יהיה תחת קללתו (רומ' ח' 22). מתקבל על הדעת שהוא תכנן אורגניזמים עם מנגנונים אפיגנטיים שיאפשרו להם להשתנות בקלות ובמהירות על פי השינויים הסביבתיים. השינויים מהסוג הזה מועילים הרבה יותר ממוטציות אקראיות ומברירה טבעית מפני שהם עשויים להעניק יתרונות מיידיים לצאצאים בלי לפגוע במידע הגנטי המאוחסן ברצף של ה-DNA.

חסידי האבולוציה אומרים: "שום דבר בביולוגיה אינו הגיוני אלא לאור האבולוציה", ואנחנו משיבים בביטחון: "שום דבר בביולוגיה אינו הגיוני אלא לאור קיומו של הבורא החכם". אפיגנטיקה הוא תחום מדעי מלהיב החושף את התבונה של האלוהים בדרך שבה הוא מסייע לאורגניזמים להסתגל ולשרוד בעולם שהושחת עקב החטא.

 

המאמר יצא לאור על ידי "החותם" בעיתון המשיחי "מעט לעת" 144 Epigenetics – Inheriting More Than Genes מתוך http://www.answersingenesis.org