מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

טרגדיה או ניצחון?

כִּי כֻּלָּנוּ חַיָּבִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן יְקַבֵּל כָּל אֶחָד כְּפִי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ בַּגּוּף, אִם טוֹב וְאִם רַע. (השנייה לקורינתים ה 10).

 

שאול אומר שכולנו נעמוד תחת מבחן על פי הדברים הטובים והרעים שעשינו בזמן היותנו כאן. אנו נוטים להתעלם מכך, אך האדון הזהיר, אֵין דָּבָר מְכֻסֶּה שֶׁלֹּא יִגָּלֶה וְאֵין נִסְתָּר שֶׁלֹּא יִוָּדַע לְפִיכָךְ כָּל מַה שֶּׁאֲמַרְתֶּם בַּחֹשֶׁךְ יִשָּׁמַע בָּאוֹר, וּמַה שֶּׁלְּחַשְׁתֶּם בְּחַדְרֵי חֲדָרִים יֻכְרַז מֵעַל הַגַּגּוֹת.1 (לוקס יב 2-3). שאול דיבר על כך שאלוהים יביא לאור את כל הדברים המוחבאים בחושך (הראשונה לקורינתים ד 3-5), ופטרוס דיבר על כך שהמשפט חייב להתחיל בבית האלוהים (הראשונה לפטרוס ד 17-18). התגובה של שאול למשפט כס המשיח הייתה, מִתּוֹךְ הַכָּרַת יִרְאַת אֲדֹנָי (השנייה לקורינתים ה 11).

 

שאול מתייחס לחיינו כיסוד שיעבור בדיקה קפדנית (הראשונה לקורינתים ג 14-15). הוא מזהיר שכול המאמינים יופיעו לפני הדין הזה (רומים יד 10-12). לכן, עלינו לא לשפוט כעת, משום שהאדון ישפוט את המניעים הפנימיים בעתיד (הראשונה לקורינתים ד 5). הוא השווה לעיתים קרובות בין החיים המשיחיים לאצן שרץ כדי להשיג את הפרס (הראשונה לקורינתים ט 24-27; השנייה לטימותיאוס ב 5). ישוע הפציר באופן מתמשך בתלמידים שלו להתחייב כלפיו וללכת אחריו במלוא מובן המילה מתוך ההבנה שיום אחד הם יצטרכו לתת דין וחשבון על התפקוד שלהם (מתי י 26-42; טז 27; כד 45-51; מרקוס ח 38; לוקס יב 42-48). הוא אתגר אותם לרדוף אחר השכר (מתי ה 11, 46; ו 1-6, 16-8) והאוצר בשמיים (מתי ו 19-21; יט 21; מרקוס ד 24-25; לוקס יב 13-21; טז 1-13).

 

הנושא הזה מופיע לאורך הברית החדשה שוב ושוב:

 

אַחַי, אַל יִהְיוּ רַבִּים מִכֶּם לְמוֹרִים, שֶׁהֲרֵי יְדַעְתֶּם כִּי עָלֵינוּ יִהְיֶה הַדִּין חָמוּר יוֹתֵר.

 

שֶׁהֲרֵי עֵת לְהַתְחִיל הַמִּשְׁפָּט מִבֵּית אֱלֹהִים. וְאִם מֵאִתָּנוּ יַתְחִיל, מַה תִּהְיֶה אַחֲרִית הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לִבְשׂוֹרַת אֱלֹהִים? (הראשונה לפטרוס ד 17).

 

בָּזֶה נִשְׁלְמָה הָאַהֲבָה אֶצְלֵנוּ בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ בִּטָּחוֹן בְּיוֹם הַדִּין, שֶׁכֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֶחָד הַהוּא כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה (הראשונה ליוחנן ד 17).

 

הקריטריונים של המשפט

 

חשוב מאוד שנבין מה ישוע יחפש בחיינו. אם הוא הולך להעריך את חיינו, מה הם הקריטריונים על פיהם עלינו לעבור את המבחן? זה נראה שקיימים שלושה: 1. המעשים שלנו, 2. הנאמנות שלנו, 3. המילים שלנו.

 

1. המעשים שלנו

 

הכתובים מדגישים בכל מקום את החשיבות של מעשינו:

 

מַעֲשֵׂהוּ יִתְבָּרֵר, שֶׁכֵּן הַיּוֹם יוֹצִיאוֹ לָאוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבָּאֵשׁ יִתְגַּלֶּה; וְהָאֵשׁ תִּבְחַן אֶת מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל כָּל אִישׁ וָאִישׁ (הראשונה לקורינתים ג 13).

 

כִּי כֻּלָּנוּ חַיָּבִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן יְקַבֵּל כָּל אֶחָד כְּפִי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ בַּגּוּף, אִם טוֹב וְאִם רַע (השנייה לקורינתים ה 10).

 

וְאֶתֵּן לָכֶם אִישׁ אִישׁ כְּמַעֲשֵׂיכֶם (התגלות ב 23).

 

העניין לא יהיה לגבי כמות המעשים אלא סוג המעשים, "אִם טוֹב וְאִם רַע". איך ישוע יקבע אם המעשים טובים או רעים? הכתובים נותנים שני קריטריונים.

עליהם להיות על פי הכתובים. שום מעשה לא יתקבל אם הוא לא עובר את המבחן הזה:

 

הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהָרָצִים בְּאִצְטַדְיוֹן אָמְנָם רָצִים כֻּלָּם, אֲבָל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַפְּרָס? בְּדוֹמֶה לְכָךְ, רוּצוּ לְמַעַן תַּשִּׂיגוּהוּ. (הראשונה לקורינתים ט 24)

 

גַם הַמִּשְׁתַּתֵּף בְּתַחֲרוּת לֹא יֻכְתַּר אִם לֹא יִתְחָרֶה לְפִי הַכְּלָלִים. (השנייה לטימותיאוס ב 5).

 

כלומר, ההתנהגות שלנו חייבת להיות בהתאם לכתובים. אך מה אם פרשנו בצורה שגויה את הכתובים? האם זה אומר שאנו ניכשל במשפט? לא. במצב כזה האדון מסתכל על המניעים הפנימיים שלנו. האם פירשנו את הכתוב מתוך הכוונה להגיע לכוונת המחבר, או מתוך הכוונה לעוות את הכתוב כדי להצדיק התנהגות מסוימת? האם הכוונה הייתה להגיע לאמת של הכתובים לא משנה מה המחיר? אם שהבן אדם ניסה להתאים את הכתוב למערכת האמונות שלו? השאלות הללו מובילות אותנו לקריטריון השני על פי בוחנים אם מעשה הוא טוב או לא: המניע שלנו.

 

מעשינו חייבים לנבוע מתוך המניע לפאר את אלוהים.

למעשים יש שני היבטים: המעשה עצמו, והמניע מאחוריו. כאשר האדון יעריך את חיינו, הוא יביט במניעים הפנימיים שלנו. ישוע הוּא הַבּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב (התגלות ב 23). חשבו על הפסוק הבא:

לָכֵן אַל תִּשְׁפְּטוּ דָּבָר בְּטֶרֶם עֵת, עַד כִּי יָבוֹא הָאָדוֹן אֲשֶׁר גַּם יוֹצִיא לָאוֹר אֶת תַּעֲלוּמוֹת הַחֹשֶׁךְ וְגַם יְגַלֶּה אֶת מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב. (הראשונה לקורינתים ד 5).

 

ישוע גם כן הדגיש שהמניע הפנימי מגדיר את ערך המעשה עצמו:

הִשָּׁמְרוּ מִלַּעֲשׂוֹת אֶת צִדְקַתְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם מִתּוֹךְ כַּוָּנָה שֶׁיִּרְאוּ אֶתְכֶם; אִם תַּעֲשׂוּ כֵן, אֵין לָכֶם שָׂכָר אֵצֶל אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.לָכֵן בַּעֲשׂוֹתְךָ מַעֲשֵׂי חֶסֶד אַל תַּשְׁמִיעַ קוֹל תְּרוּעָה לְפָנֶיךָ כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַצְּבוּעִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבָרְחוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתָם הַבְּרִיּוֹת. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, שְׂכָרָם אִתָּם.וְאַתָּה בַּעֲשׂוֹתְךָ מַעֲשֵׂה חֶסֶד אַל תֵּדַע שְׂמֹאלְךָ אֶת אֲשֶׁר עוֹשָׂה יְמִינְךָ,לְמַעַן יִהְיוּ חֲסָדֶיךָ בַּסֵּתֶר וְאָבִיךָ הָרוֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים יִגְמֹל לְךָ. (מתי ו 1-4).

 

באיגרת אל העברים נאמר לנו, שיום אחד אלוהים יבחן את הלב שלנו:

 

שֶׁהֲרֵי דְּבַר הָאֱלֹהִים חַי וּפוֹעֵל, וְחַד הוּא מֵחֶרֶב פִּיפִיּוֹת וְחוֹדֵר עַד לְהַבְדִּיל בֵּין נֶפֶשׁ לְרוּחַ וּבֵין פְּרָקִים לְמֹחַ הָעֲצָמוֹת, וּבוֹחֵן מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב וְכַוָּנוֹתָיו. אֵין שׁוּם נִבְרָא נִסְתָּר מֵעֵינָיו; הַכֹּל חָשׂוּף וְגָלוּי לְעֵינֵי מִי שֶׁלְּפָנָיו עָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן (אל העברים ד 12-13).

 

האדון ירצה לבחון את המניעים שלנו. האם רצינו לפאר את האדון? או את עצמנו?

 

הָעֲבָדִים, הִשָּׁמְעוּ בְּכָל דָּבָר לַאֲדוֹנֵיכֶם אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא לְמַרְאִית עַיִן, כְּמִתְרַצִּים אֶל בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא בְּתֹם לֵב וּבְיִרְאַת הָאָדוֹן.כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂים, עֲשׂוּ בְּכָל נַפְשְׁכֶם, כְּעוֹשִׂים לְמַעַן הָאָדוֹן וְלֹא לְמַעַן בְּנֵי אָדָם,שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי תְּקַבְּלוּ מֵאֵת הָאָדוֹן אֶת שְׂכַר הַנַּחֲלָה. אֶת הָאָדוֹן הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם עוֹבְדִים! אַךְ הָעוֹשֶׂה עָוֶל יְקַבֵּל אֶת גְּמוּל עַוְלָתוֹ, וְאֵין מַשּׂוֹא פָּנִים. (קולוסים ג 22-25).

 

בְכֵן אִם תֹּאכְלוּ אוֹ תִּשְׁתּוּ, אוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ — עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים. (הראשונה לקורינתים י 31)

 

2. הנאמנות שלנו

 

מִי הוּא אֵפוֹא הָעֶבֶד הַנֶּאֱמָן שֶׁהִפְקִידוֹ הָאָדוֹן עַל בְּנֵי בֵּיתוֹ לָתֵת לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ? (מתי כד 45).

 

הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנָיו, 'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה. בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְךָ' (מתי כה 23).

 

מִי שֶׁנֶּאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר נֶאֱמָן גַּם בְּהַרְבֵּה, וּמִי שֶׁאֵינֶנּוּ יָשָׁר בִּמְעַט מִזְעָר גַּם בְּהַרְבֵּה אֵינֶנּוּ יָשָׁר. (לוקס טז 10).

וְאוּלָם מִן הַמֻּפְקָדִים נִדְרָשׁ לְהִמָּצֵא נֶאֱמָנִים (הראשונה לקורינתים ד 2).

 

הֱיֵה נֶאֱמָן עַד מָוֶת וְאֶתֵּן לְךָ עֲטֶרֶת הַחַיִּים  (התגלות ב 10).

 

אלוהים מעריך אנשים נאמנים. שלמה שואל, אִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא (משלי כ 6). בסופו של דבר זוהי השורה התחתונה. אלוהים לא ישפוט אותנו על פי מידת ההצלחה שלנו אלא על פי מידת הנאמנות שלנו. מדובר בגישה מצויינת לבריאות הנפש. לא כולנו נהיה מוצלחים, אך כולנו יכולים להיות נאמנים.

 

קיימים אנשים שמתמודדים עם חטאים מסויימים יותר מאנשים אחרים. אך אלוהים רואה את הלב. הוא מסתכל על הנאמנות שלו במאבק ולא על ההצלחה שלו. לכן, גם אם מי שנאבק היה פחות מוצלח, הוא יתוגמל בצורה רבה יותר. אלו שלא ידועים בהיסטוריה ושאולי היו חסרי חשיבות בחיים האלה אך היו נאמנים לאלוהים, הם אלו שימלכו במלכות הקרבה.

 

3. המילים והמחשבות שלנו

 

הקריטריון השלישי על פיו האדון יעריך את חיינו הוא המילים שאמרנו. מדובר בקריטריון לגיטימי משום שמילותינו משקפות את המניעים הפנימיים שלנו:

 

וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל מִלָּה בְּטֵלָה שֶׁיְּדַבְּרוּ בְּנֵי אָדָם יִתְּנוּ עָלֶיהָ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן בְּיוֹם הַדִּין. מִדְּבָרֶיךָ תִּצָּדֵק וּמִדְּבָרֶיךָ תְּחֻיַּב (מתי יב 36-37).

 

אֵין דָּבָר מְכֻסֶּה שֶׁלֹּא יִגָּלֶה וְאֵין נִסְתָּר שֶׁלֹּא יִוָּדַע.לְפִיכָךְ כָּל מַה שֶּׁאֲמַרְתֶּם בַּחֹשֶׁךְ יִשָּׁמַע בָּאוֹר, וּמַה שֶּׁלְּחַשְׁתֶּם בְּחַדְרֵי חֲדָרִים יֻכְרַז מֵעַל הַגַּגּוֹת (לוקס יב 2-3).

 

הכתובים גדושים בכוח וההשפעה של הלשון שלנו. יעקב אומר שהלשון היא כמו אש שקשה לכבות. אלו שמצליחים לרסן את לשונם יתוגמלו על כך.

זה ברור שהדברים הנסתרים מתייחסים למחשבות שלנו, ולא רק למילים שיוצאות מפינו.

 

כִּי אֵין נִסְתָּר אֲשֶׁר לֹא יִגָּלֶה וְאֵין נֶעְלָם אֲשֶׁר לֹא יִוָּדַע וְיֵצֵא לָאוֹר (לוקס ח 17).

 

האזהרה הבאה היא:

 

לָכֵן שִׂימוּ לִבְּכֶם בְּאֵיזֶה אֹפֶן אַתֶּם שׁוֹמְעִים, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁחָשַׁב שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ (לוקס ח 18).

 

המשפט הזה מופיע בהרבה מקומות בלימוד של המשיח.

 

כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. (מרקוס ד 25).

 

כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ, אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. (מתי יג 12).

 

בעוד שרבים מתייחסים לפסוק הזה בתור אמת הרלוונטית ללא מאמינים (בהתבסס על מתי יג 13), ומתייחסים לביטוי גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ בתור התייחסות לישועה, קיימת בעיה בגישה הזו. איך הישועה יכולה להילקח מלא מאמינים? הרי אין להם ישועה מלכתחילה. הנושא הוא הדברים הנסתרים של מלכות אלוהים וההבנה הרוחנית אודות אותם דברים. למאמינים רבים הייתה את ההבנה הזו אך הם לא יישמו אותה במעשים. אז מה שישוע אומר זה שגם ההבנה המזערית שלהם אודות הדברים הרוחניים תילקח מהם, והם יהפכו למאמינים בלתי רוחניים ובלתי מועילים. ההתייחסות לפרושים בפסוקים 11-15 היא במאמר מוסגר. אך בפסוק 16 הוא חוזר להפצרה שלו בתלמידים ואומר, אַשְׁרֵי עֵינֵיכֶם הָרוֹאוֹת, וזאת הוא אומר בניגוד לפרושים. לתלמידים שלו הייתה הבנה מסויימת והם התברכו בעקבותיה. הסכנה היא שכמו הזרע השני והשלישי במשל הזורע, הם לא יגדלו לבגרות ויאבדו את היעילות שלהם.

 

במתי ומרקוס, אנו לא מוצאים ביטויים כמו, "מה שהוא חושב שיש לו". אלא הם אומרים "מה שיש לו" יילקח ממנו. איך משהו יכול להילקח ממישהו שלא היה לו את הדבר שנלקח ממנו? בשביל שהפסוק הזה יהיה הגיוני, עלינו להבין את הביטוי "מִי שֶׁאֵין לוֹ" במושגים יחסיים.

 

עַל כֵּן קְחוּ אֶת הַכִּכָּר וּתְנוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עֶשֶׂר הַכִּכָּרִים; כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ, אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. וְאֶת הָעֶבֶד הַבִּלְתִי מוֹעִיל הַשְׁלִיכוּ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם (מתי כה 28-30).

 

הככרים במשל מייצגים הזדמנויות של שירות. לעבד הבלתי נאמן  הייתה הזדמנות לשרת. לעומת זאת, בגלל שהוא לא השתמש בהזדמנות שלו, לא תהיה לו הזדמנות לשרת את המשיח במלכות. במשל הזה, הנמשל רלוונטי לאחרית הימים, והוא מצביע על איבוד שכר הנחלה במלכות.

 

וְלָעוֹמְדִים לְיָדוֹ אָמַר, 'קְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה וּתְנוּ לָזֶה אֲשֶׁר לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים.'הֵשִׁיבוּ לוֹ, 'אֲדוֹנֵנוּ, יֵשׁ לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים!' אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ.אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי (לוקס יט 24-27).

 

האמרה הזו בלוקס היא גם התייחסות לאחרית הימים. היא מתארת את מה שיתרחש במשפט כס המשיח. הקטע הזה מופנה כלפי מאמינים. מצד אחד הקטע מדבר על משרת של המשיח, עבד, "שאין לו" ואז הוא אומר, "גם מה שיש לו ילקח ממנו". וניתן לשאול שוב, איך אפשר לקחת ממישהו משהו שלעולם לא היה לו? זה ברור שישוע מדבר במושגים יחסיים. המאמין שיש לו כיכר אחד (מטאפורה לרמה נמוכה יותר של היכולת לשרת) יאבד אפילו את ההזדמנות המינימאלית לשרת את המשיח במלכות. הוא יהיה במלכות אך לא ימלוך שם.

 

בעוד שרבים מטילים ספק בכך שהעבד השלישי בלוקס יט 20-26 ומתי כה 24-30 הוא מאמין, לוקס במיוחד מדגיש את העובדה שהוא מאמין. הוא מבחין בין העבד השלישי לבין האויבים, אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי (לוקס יט 27). העבד השלישי הוא לא בלתי מאמין, הוא נבדל בצורה ברורה מהלא מאמינים אותם האדון מצווה להרוג.

 

משך זמן החרטה

 

מה לגבי מאמינים שלא יעברו את המשפט בהצלחה? כמה זמן הם יבושו מפניו? (הראשונה ליוחנן ב 28)? כמה זמן הם הצטערו על החיים המבוזבזים שלהם? האם הם יחיו בחרטה לנצח במלכות השמיים?

הכתובים לא נותנים לנו שום סיבה להניח שמאמינים בלתי נאמנים יבלו את הנצח במלכות בצער וחרטה. לאור ההבטחות המפוארות של חיי הנצח, אנו יכולים להיות בטוחים שהצער לא יימשך לנצח. כולם יהיו איתו (יוחנן יד 3). למעשה אנו תמיד נהיה איתו (הראשונה לתסלוניקים ד 17). החוויות שמחכות למאמינים במלכות השמיים לא עולות על דעתנו (הראשונה לקורינתים ב 9). נאמר לנו שבשמיים וארץ החדשים (התגלות כא 1), הדברים הישנים כבר לא יזכרו (ישעיהו סה 17). החרטות לגבי חיי כישלון ובזבוז יעלמו. החרטה היא זמנית, אך זה נכון שאנו נקצור את מה שאנו זורעים (גלטים ו 7). כן תהיה כמות מוגבלת של זמן של חרטה. הם יפספסו את ההזדמנות לשרת את המשיח (למלוך איתו) אך הוא ימחה כל דמעה מעיניהם (התגלות כא 4).

 

סיכום

 

יום אחד כולנו נצטרך לתת דין וחשבון על חיינו. לאחר שחיינו ייבחנו על פי שלושת הקריטריונים עליהם דיברנו במאמר, יהיו כאלו שיתחרט ויצטערו. חרטה וצער לא יישארו לנצח, אך החיים שלהם ישפיעו על רמת האינטימיות שלהם עם האדון והיכולת לשרתו.

 

החיים שלנו כיום יקבעו מה יהיה במשפט כס המשיח, האם נחווה ניצחון או טרגדיה? הבה נחיה את חיינו למען האדון כך שננצח.2

 

הערות:

1. ראו גם מתי י 26; מרקוס ד 22; לוקס ח 17

2. להרחבה ראו המאמר  "האם כל המאמינים הם 'מנצחים'?"

הרשמו לניוזלטר שלנו!
הרשמו על מנת לקבל עדכונים חשובים ומבצעים לאימייל!
תוכלו להסיר את האימייל שלכם בעתיד

קבלו עדכונים חמים