מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

במאה הראשונה לספירה, היה אדם יהודי, יוחנן שמו, שהטביל אנשים בנהר הירדן, כאן בישראל. הוא אפילו הטביל את בן דודו שמאוחר יותר נהפך לאדם המפורסם בעולם: ישוע מנצרת. יהודים רבים נענו בחיוב לקריאתו של אותו יהודי להיטבל במי הנהר כאות לחזרה בתשובה והבעה מעשית של רצונם לחזור לדרכו של אלוהים. חלק מהפרושים היו גם ביניהם. האם יוחנן המציא את מנהג הטבילה אז? או שזה היה חלק מהמסורת היהודית לפני כן?

כן, זה אכן היה לפני כן.

והמילה העברית המתארת בריכה לטבילה שנבנתה למען המטרה הזו היא "מקווה", שכבר מורה אותנו בכיוון הנכון בהבנת המשמעות העמוקה יותר של קיום מנהג זה.

 

טבילה במסורת היהודית

המסורת היהודית, ציינה מספר פעמים את הצורך ברחיצה מסורתית והמקומות הרצויים ביותר לקיים את אותה הרחיצה לשם טהרה. מוצעות שש אפשרויות שונות בכדי למלא אחר הדרישות, החל מהבורות ומקווי המים העומדים כמקומות מקובלים אך לא רצויים לטבילה, למקווי מים שמרועננים על ידי מי הגשמים כרצויים קצת יותר, למקווי המים הבנויים לפי מידות מדויקות, מקוואות המכילות 300 ליטר או יותר של מים ועד למפלים ומקורות של מים זורמים.

אך מקורות "מים חיים" (שמצויים באגמים טבעיים או נהרות) נחשבו להיות הטובים ביותר עבור טבילה.

המשנה מפרטת מה גורם למים להיות טהורים או טמאים, ונותנים עדיפות למקווה מים גדול וצונן יותר, "כי בהם יכולים אנשים לטבול בעצמם ולהטביל אחרים".

אז העובדה שיוחנן הטביל אנשים במקווה של "מים חיים" בנהר הירדן תאם בצורה מושלמת לחוק היהודי והמסורת של ימיו. האיסיים, כת יהודית הדוקה, היו טובלי גם במדבר יהודה. אך מדוע יהודים הטבילו עצמם במים? האם טבילה מופיעה בכתבי הקודש?

ובכן, במידה מסוימת, כן.

 

רחיצה מסורתית בתנ"ך

"יְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר; וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם; וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ-מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם" (שמות ל' 17-21).

הכוהנים היו צריכים לעבור טקס היטהרות לפני שיכלו לשרת במשכן/אוהל מועד ובני ישראל שהיו מגיעים למשכן טמאים היו צריכים לטבול את כל גופם במים הטהורים, כפי שכתוב בספר ויקרא ט"ו.

מאוחר יותר, כשבית המקדש נבנה, כולם היו צריכים להיטבל במקוואות בכדי להיטהר טרם כניסתם לבית המקדש. בירושלים ניתן לראות מקוואות עתיקים רבים ובבהירות את שני מקבצי המדרגות בשני צדי המקווה – מקבץ אחד של מדרגות היורדות לתוך המקווה בהם הטמאים היו יורדים למים ומקבץ שני עולה בצידו השני של המקווה, בו היו עולים רעננים וטהורים.

 

כיצד זה נראה בימיו של ישוע?

לאחר מלחמת ששת הימים, ניתנה לארכיאולוגים האפשרות לחפור ולמצוא חלקים מעיר ירושלים העליונה, מה שהעניק חלון פתוח לרווחה לתוך החיים היומיומיים של העת העתיקה. רוב הבתים היו גדולים ומרווחים, עם מקוואות אישיים במרתפים. נמצאו בחלק מהבתים מספר מקוואות, מכיוון שהן היו צריכות להכיל את כל בני הבית (שהיו יכולים למנות אפילו עד חמישים אנשים) הם היו יכולים לארח כאלה שעלו לרגל בשלושת הרגלים וכך ספקו שרות להרבה יותר אנשים. רבים מעשירי העיר נמנו מבין הכהנים, שהיו צריכים להימצא רוב הזמן במצב של טהרה ולכן היו צריכים לטבול עצמם במקוואות לעיתים תכופות. ארכיאולוגים מאמינים שבריכות השילוח ובית חסדא שימשו לרחיצת טהרה בתקופת הבית השני עבור אלה שעלו לירושלים במועדים הקדושים.

ובכן, טבילה במקווה הייתה נפוצה מאוד בזמנו של ישוע, אך הברית החדשה מתארת לא רק טבילות שהתבצעו בנהרות כי אם בכל מאגר מים. באגרת מעשי השליחים ח', אנחנו קוראים על ביקור של סריס אתיופי באחד הרגלים, שהחל להאמין בישוע בעודו קורא את ספר ישעיה בדרכו הביתה: "כַּאֲשֶׁר נָסְעוּ בַּדֶּרֶךְ בָּאוּ אֶל מְקוֹם מַיִם. אָמַר הַסָּרִיס: "הִנֵּה מַיִם. מַה יִּמְנַע אוֹתִי מֵהִטָּבֵל?" (פס' 36).

בנקודה הזו הטבילה נהפכה להיות סממן להחלטה ללכת אחרי ישוע ולהכיר בו כמשיח ואדון.

 

המילה "מקווה"

משמעות המילה מקווה יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את רעיון הטבילה היהודי. רבות הן הפעמים בשפה העברית ששורש מילה, גם אם לא בהכרח קשור לשורש דומה לו, כן משקף את מה שעומד מאחורי משמעות המילה. המילה 'מקווה' חולקת את אותו שורש של המילה תקווה, קו והרעיון של לחכות ולקוות לאלוהים, (קיוויתי לאדוני).

להלן מה שיש ללקסיקון לומר על המילה:

"מקווה – משהו שמחכים לו בבטחון (אובייקטיבי או סובייקטיבי), גם מאגר (של מים) כמו אגם או (בני אדם וסוסים), דבקות, התקהלות, תקווה, צמר פשתן, שפע (של מים), בריכה."

ואת מילת שורש: "קוה – לקשור יחד, לאסוף, לצפות, להסתכל בסבלנות, לחכות, להתמהמה."

הרעיון של קשירה יחד או ליפוף של צמר, מעניק לנו תמונה מנטלית של משמעות התיישרות  מול אלוהים ולחכות לו. אנחנו אוספים את עצמנו ומחברים עצמנו לדברו ואליו. אנחנו מיישרים עצמנו איתו ומחכים לו בביטחון ותקווה. כשאנחנו קוראים בתהלים כי המחבר מחכה לאלוהים, לעיתים קרובות המילה שבה נעשה שימוש היא לקוות.

הקשר הרעיוני בין מקווה (מאגר מים) ותקווה נראים בצורה יפה בספר ירמיה י"ז 5-6, כאשר הנביא מביע בצורה שירתית את  הרעיון באמצעות מטאפורה בה הוא מדמה את האנשים שבוטחים באלוהים לעצים השתולים על גדות המים ואת האנשים שבוטחים באדם כעצים נובלים, שאין להם מספיק מים. מספר פסוקים לאחר מכן, ירמיה מסכם: " מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה" (פס' 13).

יש כאן משחק מילים, מצד אחד הפסוק אומר שאלוהים הוא מקווה המים של ישראל וכל מי שעוזב אותו יתייבש. אך בצד שני אפשר להבין שמי שעוזב את אלוהים, ואינו מחכה לו, מצפה לו יתבייש. באמצעות משחק המילים הזה, ירמיה באופן מכוון לוקח אותנו חזרה לאנלוגיה של האדם הבוטח באלוהים שיהיה כעץ שתול על פלגי מים והאדם שעוזב את אלוהים יישאר יבש, מאובק ומלא בושה.

מקווה של מים חיים מסמל את השפע הקיים בחיים החדשים שאנחנו יכולים ליהנות מהם באלוהים. אילו ששמים את מבטחם באלוהים ובוחרים ליישר את חייהם בהתאם לאלוהים, לעולם לא יתייבשו ותמיד ינבעו ממנו חיים.

בפעם הבאה שתראו מישהו שנטבל במים על מנת לסמל את חייו החדשים בישוע, תקוות ישראל, המקווה של ישראל, היזכרו בכל הדברים שישוע אמר על להיות מים חיים, באר של מים חיים שממנו נובעים חיי עולם… משום שזה בדיוק מי שהוא!

 

בעידן המודרני

כיום, כאשר אדם בוגר מגיע להכרה ואמונה עצמאית בישוע המשיח, הוא עובר טבילה, בהתאם להוראתו של ישוע במתי פרק כח:

לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְלַמְּדוּ אוֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם.

הטבילה מקבילה למותו ותחייתו של ישוע, ומסמלת את מותנו לאדם הישן ותחייתנו מחדש במשיח כבריאה חדשה. לרוב, מקובל כי הטבילה מתבצעת במסגרת הקהילה המקומית.

 

האם הטבילה היא תנאי לישועה? הסבר לפסוקים המשומשים לטובת תורת "טבילת הישועה".

 

1. הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל יִוָּשֵׁעַ וּמִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין יֶאְשָׁם (מרקוס טז 16).
החלק הראשון של הפסוק נראה מאוד ברור, שכדי להיוושע צריך להאמין ולהיטבל. אך החלק השני הוא גם ברור, מי שלא יאמין יאשם. אם הטבילה היא תנאי לישועה במשפט הראשון, אז חוסר טבילה אמורה להיות גם סיבה לדין. אך אין אזכור לטבילה כסיבה לדין. לכן, זה ברור מכאן שטבילה היא לא תנאי לישועה. הקשר הקרוב בין טבילה לאמונה מצביע על הקשר הקרוב שהיה לשתי אלו בקרב המאמינים הראשונים. כשמישהו היה מגיע לאמונה, הוא היה נטבל. זו התבנית שאפיינה את המאמינים במעשי השליחים (מעשי השליחים ב:41; ח:35-37; י:44-48; טז:14-15). הישועה מותנית באמונה בלבד (רומים ג:24-25), ושאול אומר במפורש שהטבילה היא לא חלק מהכרזת הבשורה (הראשונה אל הקורינתים א:14-17).

2. אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִן הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים (יוחנן ג 5). יש כמה דרכים להבין את הפסוק, הדרך הראשונה היא להגיד שה"לידה מן המים" היא הלידה הפיזית, וזה לפי ההקשר של פסוק 4,6. כלומר ישוע אומר שכדי להיכנס למלכות צריך להיוולד פיזית וגם מן הרוח. הדרך השנייה להבין את הפסוק היא לפרש את המילה "ו" (kai) כ"כלומר". "אם לא יולד איש מן המים כלומר מהרוח"… וזה שימוש מאוד נפוץ בברית החדשה של המילה הזו (מתי כא:15; מרקוס ה:19; יוחנן א:16; רומים א:5; יג:11; פיליפים ג:7; אפסים ב:8. לדוגמה מתי ח:33). זוהי אכן אופציה אפשרית בהתחשב בעובדה ש"מים" מקושר לרוח הקודש בתנ"ך(ישעיהו מד 3-5, יחזקאל לו 25-27).

 

3. אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (מעשי השליחים ב 38). רבים משתמשים בקטע הזה כדי לטעון שהטבילה היא מרכיב הכרחי לישועה. אך טענה זו סותרת מקומות אחרים במעשי השליחים שבהם אנשים האמינו וקיבלו את רוח הקודש לפני שהם נטבלו (פרק י:43-44; טו:7-9).
רמז שיכול לפתור את הבעיה נמצא ביוונית. ה"ל" בביטוי "לסליחת חטאים" מופיע ביוונית כ-eis ויכול להיות מתורגם כ"בגלל, או "על בסיס" לכן, אפשר להבין שעליהם להיטבל בגלל שהם נושעו ולא כדי שהם ייוושעו. אם כך, הטבילה יכולה להיות מובנת במובן של סמליות. או, בפרשנות שונה, הטבילה הייתה הדרך שבה היהודים יכלו להימלט מהמשפט שהיה עתיד להגיע על עמם בעקבות דחייתם את המשיח (חורבן בית שני למשל הוא משפט אפשרי עליו היה מדובר) בכך שהם הזדהו עם הקהילה המשיחית והתכחשו לרוח ההלך של עמם- דחיית המשיח.

 

4. וְזֶה מְסַמֵּל אֶת הַטְּבִילָה הַמּוֹשִׁיעָה כָּעֵת גַּם אֶתְכֶם — אֵין הִיא הֲסָרַת זֻהֲמַת הַגּוּף, אֶלָּא הִתְחַיְּבוּת שֶׁל מַצְפּוּן טָהוֹר כְּלַפֵּי אֱלֹהִים — בִּתְחִיַּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. (הראשונה לפטרוס ג 21).

מה שבטוח, הפסוק הזה לא אומר שהטבילה היא זו שמושיעה אותנו מהגיהינום, משום שטענה זו סותרת אינספור פסוקים אחרים בכתבי הקודש שמלמדים שהישועה ניתנה בחסד דרך אמונה ללא תלות במעשים. דרך אחת להבין את הקטע היא שהטבילה כאן היא לא הטבילה במים, אלא הטבילה ברוח. ראוי לציין שהמשפט "אין היא הסרת זוהמת הגוף" והמשפט "בתחיית ישוע המשיח" שניהם, לא כוללים מים. ההקשר כן מזכיר את פעילות רוח הקודש בהקמת ישוע המשיח (ג:18). רומים ו:3-5 מלמד שהטבילה ברוח מאחדת אותנו עם המשיח ועם תחייתו. זה מזכיר לנו גם את הראשונה לקורינתים יב:13:הֲרֵי בְּרוּחַ אַחַת הֻטְבַּלְנוּ כֻּלָּנוּ לְגוּף אֶחָד, יְהוּדִים כִּיוָנִים, עֲבָדִים כִּבְנֵי חוֹרִין, וְכֻלָּנוּ הֻשְׁקֵינוּ רוּחַ אַחַת. באחדות שלנו עם המשיח וגופו, המאמינים בטוחים מפני סכנה, כמו שנוח ומשפתחו היו בטוחים בתיבה (ג:20). כך בעצם הטבילה היא ההתגשמות של התיבה. אך מאיזו סכנה הקוראים שמורים? תשובה אחת היא שהם שמורים ממצפון לא נקי בהווה. כשמאמינים מוצדקים ונטבלים ברוח, כל החטאים שלהם נסלחים במעמדם (קולוסים ב:13). המעמד החדש במשיח גם שם אותם במעמד לקבל סליחה התחברותית (סליחה יומיומית בהליכה עם האדון) כשהם חוטאים כמאמינים. דרך הליכה בסליחה, מאמינים שומרים על מצפון נקי.

הפרשנות השנייה טוענת שפטרוס מפציר במאמינים היהודים להיטבל במים כדי להינצל מהמשפט שעתיד לבוא על עמם. פטרוס מקשר את הטבילה למשפט של המבול ותיבת נוח. הוא אומר שהטבילה לא שוטפת את הלכלוך של גופנו, את החטאים של הבשר, אלא שזה מושיע כרגע. הוא מבצע אנלוגיה בין הטבילה לתיבת נוח. תיבת נוח נטבלה במים במבול, אך אלו שהיו בפנים ניצלו מהשמדה. אז פטרוס בצורה הזו מבצע אנלוגיה לכך שטבילת המים ליהודים המאמינים אליהם הוא כותב תושיע אותם מעונש זמני באותה צורה. בפרשנות הזו פטרוס דיבר על טבילת מים. מה שמזכיר את הפרשנות שהבאנו למעשי השליחים ב:38. היהודים שהאמינו יכלו להינצל מהמשפט של חורבן בית שני אם הם יכריזו באופן פומבי את אמונתם במשיח בכך שהם ייטבלו. כתוצאה מכך, הם לא היו מזדהים יותר עם העם שלהם שדחה את ישועה ושהיה נמצא תחת משפט, אלא שככה הם הזדהו עם ישוע ובצורה הזו היו נושעים מהמשפט שהיה עתיד להגיע. הם היו הופכים דומים לנוח ולמשפחתו שניצלו מהמשפט של המבול. המאמינים היהודים האלה היו צריכים לבחור. האם הם רוצים להזדהות עם ישוע המשיח או עם עם ישראל שדחה את המשיח? הזדהות עם עם ישראל הייתה מובילה להרס, ואילו השנייה מושיעה ממנו. בפרשנות הזו הטבילה במים הייתה אמורה להפריד אותם מהדור הרע שלהם כדי להימנע מהמשפט

קבלו עדכונים חמים