מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

חתימה ברוח הקודש

[♜]

 

 

שלושה קטעים מהברית החדשה עוסקים בשירות המיוחד הזה של הרוח. הראשון, באיגרת שאול השנייה אל הקורינתים א 22, אומר שאלהים חתם אותנו ושם בלבנו את ערבון הרוח. איגרת שאול אל האפסים א 13 מוסיפה שנחתמנו ברוח ההבטחה (tō pneumatic) כאשר האמנו, והוא ערבון נחלתנו (פס' 14). באותה איגרת ד 30 מצוין שנחתמנו ברוח ליום הגאולה.

השירות המסוים הזה של הרוח אינו מוזכר בשום מקום בתנ"ך. ליאון ווד מנסה להוכיח כי שירות זה התקיים בעידן התנ"כי, באומרו שהואיל והחתימה קשורה לביטחון המאמין ולשכינת הרוח בו, ומאחר שקדושי התנ"ך היו גם בטוחים וגם שכן בם הרוח, אז הם לבטח גם נחתמו.1 אם זה נכון ניתן רק להסיק, שהרי אין זה נאמר במפורש באף מקום; נראה שזה משהו שאלהים עושה עבור המאמינים רק מאז חג השבועות.

 

I. האנשים שנחתמים

 

כמו בשכינת הרוח, מאמינים בלבד נחתמים. באיגרתו השנייה אל הקורינתים א 22 שאול אינו מוציא מן הכלל קבוצה שאת הוצאתה מן הכלל ניתן להצדיק בנקל. כולם נחתמים. לו לא היתה זו אמת, כיצד היה ביכולתו לעשותה בסיס להטפתו שלא להעציב את רוח הקודש, באיגרתו אל האפסים ד 30? הוא היה צריך לומר שרק קבוצת המאמינים שנחתמה אינה צריכה להעציב את הרוח.

 

II. עת החתימה

 

כמו שכינת הרוח, החתימה מתרחשת ברגע שאנו מאמינים. וו החיבור באיגרת שאול השנייה אל הקורינתים א 22 מקשרת את החתימה למתנת רוח הקודש כערבון. ורוח הקודש ניתן לנו ברגע שאנו מאמינים (מה"ש ב 38).

האיגרת אל האפסים א 13 ניתנת לפירוש באופן לגיטימי בשתי דרכים שמניבות שתי תשובות שונות  לשאלה מתי אנשים נחתמים. הפועל העיקרי הוא "נחתמתם". שם הפעולה בעבר ( שמתלווה הוא "בהאמינכם". שם הפעולה עשוי לבטא פעולה שקדמה לפועל העיקרי. אם כן, קבלת האמונה ארעה לפני החתימה כלומר, היה מרווח זמן בין קבלת האמונה לבין החתימה; או ששם הפעולה עשוי לציין פעולה שהתרחשה בו בזמן עם זו של הפועל העיקרי. אם כך, קבלת האמונה והחתימה התרחשו באותו זמן. מבחינה פרשנית שתי האפשרויות יכולות להיות נכונות, אולם מבחינה תיאולוגית קבלת האמונה והחתימה ברוח חייבות להתרחש בו זמנית; אחרת עלולים להיות מאמינים שלא נחתמו.

 

III. מתווכי החתימה

 

כמובן, אלהים מחתים את המאמינים (קור"ב א 22). פחות ברורה השאלה האם גם רוח הקודש מעורב. נראה שהאיגרת אל האפסים ד 30 מציינת שהוא אכן מעורב מפני שהיא משתמשת במילה "בה". לעומת זאת, הניסוח ב-א 13 מעורפל; לא מופיעה שום מילת יחס. שם, רוח הקודש יכול להיות המתווך או התחום שבו מתרחשת החתימה או שניהם. אנו נחתמים על-ידי הרוח ברוח.

אם הכוונה היא לשניהם גם יחד, זה יהיה כמו לומר: "הלכתי לחנות במכוניתי". אפשר שהתכוונת "באמצעות המכונית", כאשר המכונית היא האמצעי שלוקח אותך לחנות. או שאתה מתכוון "ביושבי בתוך (בתחום) מכוניתי", כשהמכונית היא המתחם שבו נלקחת אל החנות. למעשה עשית את שניהם. המכונית שימשה הן כאמצעי שלקח אותך והן כמתחם שבו נמצאת. באותו אופן, רוח הקודש חתם כמתווך, וכתוצאה מכך אנו מתוחמים בו.

 

IV. משך זמן החתימה

 

החתימה היא ליום הגאולה (אפס' ד 30). הכוונה היא לאותו יום בעתיד שבו תושלם גאולתנו, כולל פדות גופנו (השו' רומ' ח 23). לכן, החתימה היא ערובה לכך שהבטחותיו של אלהים לנו תתגשמנה במלואן. אף מאמין אינו יכול לבטל את חתימתו בדרכו לשמים.

 

V. השלכות החתימה

 

א. ביטחון

רעיון החתימה טומן בחובו מושגים של בעלות, סמכות, אחריות ומעל לכל ביטחון. החתימה עריבה לכך שאנו בטוחים בהבטחות שאלהים הבטיח לנו, במיוחד ישועתנו. אנו יכולים להיות בטוחים (א) שאנו שייכים לו; (ב) ושיש לנו ישועה איתנה שנחתמה ברוח הקודש ועימו (ג) שתוכניתו לשומרנו עד ליום שבו תושלם גאולתנו.

דואר רשום משמש דוגמה טובה למושג הביטחון שבחתימה. דואר רשום לא רק שנחתם היטב, אלא שסניף הדואר מטביע חותמת בקצוות החותם מספר פעמים כדי שניתן יהיה לזהות כל שיבוש בחותם. רק שני אנשים רשאים לשבור את החותם, המקבל והשולח (אם המכתב מוחזר אליו). לגבי המאמינים, אלהים הוא השולח ואלהים הוא המקבל, ואלהים הוא שמטביע את החותם. אם-כן, רק לאלהים מותר לשבור את החותם, והוא הבטיח לא לעשות זאת עד יום הגאולה.

האיגרת אל הקורינתים א 22 והאיגרת אל האפסים א 14-13 מזכירות את מתנת הרוח כערבון יחד עם החתימה. האסוציאציה הגיונית למדי. החתימה מבטיחה שנקבל את כל הבטחות אלהים, שחלקן מחכות ליום גאולתנו. נוכחות רוח הקודש בחיינו משמשת ערבון או התחייבות שהכל ייתגשם. בעניינים של בני-אדם, ברגע שניתן ומתקבל כסף כערבות הן הקונה הן המוכר מתחייבים להשלים את העסקה. באופן דומה, מתנת הרוח היא הערבות של אלהים שהוא לא יחזור בו מכל הבטחותיו לנו.

 

ב. טוהר

המחשבה על יום גאולתנו השלמה, כאשר נהיה מושלמים, צריכה לעורר בנו בושה על כל חטא שאנו מבצעים בחיינו. יתר על-כן, עצם העובדה שאנו במערכת יחסים עם רוח הקודש שמתעצב כאשר אנו חוטאים צריכה להניענו לטוהר.

אלו חטאים גורמים לו עצב? כל החטאים. אולם בהקשר המיידי (שני הפסוקים שמקיפים את אפס' ד 30) חטאי הדיבור מודגשים. כמובן, מה שיוצא מפינו חושף את אשר בלבנו. המחשבה שנחתמנו על-ידי רוח הקודש ובו צריכה לשמור על פינו.

 

הערה

  1. 1. Leon Wood, The Holy Spirit in the Old Testament (Grand Rapids: Zondervan, 1976), 70-71.

 

 

 

 

 

 

 

 

קבלו עדכונים חמים