מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

חפותו של המשיח

[♜]

 

 I. המשמעות של חפות המשיח

חפותו של אדוננו פירושה שהוא מעולם לא עשה דבר שהכעיס את אלהים, שהוא לא הפר את התורה שעל-פיה הוא חי עלי אדמות ומעולם לא נכשל להראות בכל עת בחייו את כבוד אלהים (יוח' ח 29). זה לא שולל את התנסותו במגבלות אנושיות שאין בהן חטא; לדוגמה, הוא היה עייף (שם ד 6); רעב (מתי ד 2; כא 18); צמא (יוח' יט 28); הוא נרדם (מתי ח 24). אולם בכל שלב בחייו – בינקותו, בילדותו, בהתבגרותו, בבגרותו – הוא היה קדוש ותמים.

 

II. העדות לחפותו של המשיח

 

א. הראיה

המקרא טוען באופן ברור לחפותו של המשיח.

אדוננו הוכרז כילד קדוש (לוקס א 35). הוא קרא תגר על אויביו להוכיחו על עוון, מה שנבצר מהם לעשות (יוח' ח 46). הם נכשלו בניסיונותיהם להכשיל אותו בדברו (מתי כב 15). הוא טען שהוא עושה תמיד את הטוב בעיני האב (יוח' ח 29). הוא אמר ששמר את מצוות אביו (יוח' טו 10). במהלך המשפטים והצליבה, הוא הוכרז חף מפשע אחת-עשרה פעמים (על-ידי יהודה, מתי כז 4; שש פעמים על-ידי פילטוס, שם כז 24; לוקס כג 14, 22; יוח' יח 38; יט 4, 6; על-ידי הורדוס אנטיפס, לוקס כג 15; על-ידי אשת פילטוס, מתי כז 19; על-ידי הגנב שחזר בתשובה, לוקס כג 41; ועל-ידי שר המאה הרומי, מתי כז 54). יתר על-כן, אין שום תיעוד שאדוננו הקריב אי-פעם קרבן, למרות העובדה שביקר בבית המקדש לעתים תכופות. הוא לא נזקק לכך מפני שהיה תמים.

שאול אומר על אדוננו שהוא "לֹא יָדַע חַטָּאת" (קור"ב ה 21).

כיפא הצהיר גם-כן שהמשיח לא עשה חטא ולא נמצאה מרמה בפיו (פטר"א ב 22). הוא היה שה תמים שאין בו מום (שם א 19).

יוחנן אישר אמת זו באומרו שבמשיח אין חטא (יוח"א ג 5).

מחבר האיגרת אל העברים תומך בחפותו של אדוננו במשפטים אחדים: הוא היה בלי חטא (ד 15); הוא היה קדוש, תמים, טהור ונבדל מחוטאים (ז 26) ולא היה צריך להקריב קרבנות על חטאיו (פס' 27).

אנו רואים, אם-כך, שעדותו האישית של המשיח ואלו של מחברי הברית החדשה הן אחידות – הוא היה תמים.

 

ב. הוויכוח

אף שהקונסרבטיבים מסכימים שהמשיח היה חסר חטא, הם אינם מסכימים על השאלה האם היה יכול לחטוא אם לאו. העובדה שלא חטא אושרה; הוויכוח נסב סביב השאלה האם היתה לו היכולת לחטוא.

הרעיון שהוא לא היה יכול לחטוא נקרא אי יכולת לחטוא (non posse peccare). הרעיון שהוא היה מסוגל לחטוא, בין אם חטא או לאו, נקרא נטייה לחטא (posse non peccare). הליברלים, כמובן, חושבים שלא רק שהיה מסוגל לחטוא, אלא שגם עשה חטא. זה שילוב של אי יכולת לחטוא ושל חטא. הרעיון של נטייה לחטא, אינו חייב לכלול חטא והשמרנים לא כוללים אותו.

 

III. מבחן החפות של המשיח

 

א. הזיקה שבין המבחן לבין הנטייה לחטא או לחוסר-היכולת לחטוא

הדיון סביב השאלה האם למשיח היתה נטייה לחטא או אי יכולת לחטוא, קשורה באופן הדוק לפיתויו של המשיח. אלו שתומכים בנטייה לחטא מנמקים זאת בכך שאם לא היתה לו היכולת לחטוא אז הניסיונות שעבר לא היו אמתיים, וכן אינו יכול להיות כהן גדול שבאמת מזדהה איתנו. במילים אחרות, הנטייה לחטא דורשת רגישות חוקתית לחטא. אלו שתומכים באי יכולת לחטוא מציינים שהיא קשורה לאיחוד בין הטבע האלוהי לטבע האנושי באישיות אחת, כך שאף שהטבע האנושי נוטה לחטוא, האישיות אינה מסוגלת לחטוא. לא ייתכן אחרת, לאישיות שיש לה את כל הכוח והרצון האלוהי.

הודג' (Hodge) מייצג את ההשקפה שדוגלת בנטייה לחטא. "פיתוי מרמז על אפשרות לחטוא. אם מתוך מבנה האישיות שלו המשיח לא היה מסוגל לחטוא, אזי פיתויו היה לא אמתי וחסר השפעה ולכן אינו מסוגל להזדהות עם אנשיו".1

מאידך, כתב שאד (Shedd):

 

הדבר מנוגד לדוקטרינה שאומרת שהמשיח אינו יכול לחטוא מפני שאינו עולה בקנה אחד עם

אפשרותו לבוא לידי ניסיון. על אדם שאינו יכול לחטוא נאמר שאינו יכול להתפתות לחטא. זה אינו

נכון באותה מידה שלא נכון לומר שמכיוון שצבא לא יכול להיכבש אי אפשר לתקוף אותו. האפשרות

להתפתות תלויה ברגישות החוקתית, לעומת זאת חוסר היכולת לחטוא תלוי ברצון… הניסיונות ההם

היו גדולים ביותר, אולם אם ההגדרה העצמית של רצונו הקדוש היתה חזקה יותר מהניסיונות, אז לא

היה ביכולתם לגרום לו לחטוא, והוא היה כמי שאינו יכול לחטוא. ועדיין, ברור שהוא היה נתון לפיתוי.2

 

 

ב. טבעם של הניסיונות שעבר המשיח

הניסיונות שעבר היו ללא ספק ממשיים. הם קרו, לכן בוודאי שהיו אמתיים. למעשה, המבחנים המיוחדים שעבר המשיח התאימו לאדם-אלהים. אף אדם רגיל לא היה מנוסה בהפיכת אבנים ללחם, אבל האדם-אלהים היה יכול לעשות זאת: אף אדם שפוי לא היה מתפתה ברצינות לקפוץ ממקום גבוה כדי להוכיח את משיחיותו ומצפה לנחות בשלום; אף אדם לא היה מתייחס ברצינות להצעה מהשטן לקבל את כל ממלכות תבל – אולי פינה של איזו ממלכה, אבל לא הכל. הניסיונות הללו, אם-כן, תוכננו לנסות אדם-אלהים באופן שאיש מעולם לא נוסה.

אף שהמבחנים המיוחדים האלה היו יוצאי דופן מבחינה אנושית, תחומי הניסיון שהם ייצגו היו משותפים לכל בני-אדם. את כל תשוקות החטא ניתן לסווג כתאוות בשרים, תאוות העיניים או גאוות הנכסים (או שילוב של כולם, יוח"א ב 16). הניסיונות שניסה השטן את האדון כוללים את שלוש הקטגוריות האלה (מתי ד11-1).

כאשר מחבר האיגרת אל העברים אמר שאדוננו התנסה בכל (kata panta), הוא לא התכוון שהוא חווה כל ניסיון שבני-אדם חוו (עבר' ד 15). למשל, הוא מעולם לא התנסה בשימוש לרעה בטלוויזיה. אולם הוא כן עבר ניסיונות שנוצרו במיוחד בשביל אדם-אלהים והיו שייכים לאותן קטגוריות שכל הניסיונות שייכים להם, כולל שלנו. הסיבה שהיה ביכולתו להתנסות בכלל, נעוצה בטבעו האנושי, כי אלהים לא ינוסה ברע (יעקב א 13). והמחבר ממשיך ואומר שהוא התנסה "בהתאם לדמות". במילים אחרות, העובדה שנוצר בדמות בשר חוטא אפשרה לו לעמוד למבחן. עם זאת, קיים הבדל ניכר בין אנושיותו לבין אנושיותנו. הוא היה "בלי חטא". לא היה לו טבע חוטא ומעולם לא חטא. ועדיין אין זה אומר שלאנושיותו לא היתה היכולת לחטוא. היתה לה נטייה לחטא, אם כי מעולם לא ידעה חטא. אבל האישיות של אדם-אלהים היתה ללא יכולת לחטוא.

שאד (Shedd) מציין באופן נכון: "עקב כך, בעוד שהיה למשיח במבנהו טבע אנושי שנוטה לחטא, הוא היה אישיות שאינה יכולה לחטוא. אי היכולת לחטוא מאפיינת את אדם-אלהים כמכלול ולעומת זאת הנטייה לחטוא שייכת לאנושיותו".3

 

ג. תוצאות הניסיונות של המשיח

  1. רגישות. הוא נעשה רגיש ללחץ הניסיון. הוא חווה אותם ברגשות ובכוחות שאיננו יכולים להבינם.
  2. דוגמה. הוא נותן לנו דוגמה לניצחון על מבחנים מן הסוג הקשה ביותר.
  3. 3. הבנה. הוא מבין אותנו כאשר אנו עוברים מבחנים ומזדהה עימנו.
  4. 4. חסד וכוח. ביכולתו גם לתת לנו את החסד והכוח שאנו צריכים בעתות מבחן. אנשים שחוו אותן בעיות שיש לנו הם רגישים ואוהדים, אך לעתים קרובות יכולים לעשות מעט או לא-כלום בנוגע לבעיותינו. הוא, לעומת זאת, יכול לעשות דבר ולהציע לנו חסד לעזרה בעתה (עבר' ד 16). רק אדם-אלהים שהוא כהן גדול יכול לעשות את שני הדברים – להבין ללבנו כי הוא באמת ובתמים נוסה ולחזקנו כי הוא אלהים.

 

ד. המחשה

כאשר התחלתי ללמד בסמינר לתיאולוגיה הזדעזעתי לנוכח ריבוי שגיאות הכתיב שמצאתי במבחני הסטודנטים. בתחילת הקריירה שלי נתתי בחינה לכיתה שמנתה לא יותר מעשרים סטודנטים שציפו שהמילה גת-שמנים תופיעה באחת התשובות. האמינו או לא, הכיתה שגתה באיות המילה בשמונה דרכים שונות! דבר שלא קל לעשות אפילו במכוון. גם המילים אלוהות ומילניום אויתו, בדרך כלל, באופן שגוי. זכרו, הסטודנטים האלה היו בוגרי מכללות ואוניברסיטאות.

כשביקרתי את משפחתי בחופשת חג המולד הראשונה, ערב אחד התרועעתי עם קבוצת מורים בבית-ספר יסודי. הם השתתפו בשיעורי המקרא שלימד אבי במשך שנים, ורבים מהם היו מוריי בשנותיי המוקדמות. הם כמובן התעניינו לדעת אם אני אוהב ללמד. כשהתלוננתי על שגיאות הכתיב, פרטתי על המיתרים הנכונים של רבים מהם. התלוננתי על "גת-שמנים". הם התלוננו על "אף לא אחד" ועל "חתול", או על מילים אחרות פשוטות יותר שסטודנטים בסמינר לתיאולוגיה אינם מסוגלים לאיית נכון. מבחני האיות של הסטודנטים שלי היו קשורים במיוחד למילים תאולוגיות. המילים המסוימות התאימו לרמות השונות של הסטודנטים. אולם התחום היה דומה – איות שגוי של מילים שכל קבוצה היתה אמורה לדעת. מכיוון שחלקנו בעיה משותפת, יכולנו להזדהות איש עם רעהו.

נכון יהיה לומר שכל סטודנט בכיתתי נבחן באמת ביחס לאיות הנכון של המילה גת-שמנים. מי שאיית נכון עבר את המבחן, אבל המבחן היה עבור כולם. יש לנו כהן גדול שיכול באמת ובתמים להזדהות עימנו כי הוא נוסה במבחנים ייחודיים לאדם-אלהים. הוא לא חטא ולא היה מסוגל לחטוא. הוא היה ועודנו קדוש, תמים וטהור, שה האלהים שאין בו רבב.

 

הערות

  1. Charles Hodge, Systematic theology (Grand Rapids: Eerdmans, 1960), 2:457.
  2. William G. T. Shedd, Dogmatic Theology (New York: Scribner, 1891), 2;336.
  3. Ibid., 2:333.

 

 

 

 

 

קבלו עדכונים חמים