מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

מדוע עלינו להתמיד באמונה?

 

ארמיניאניסטים1 רבים טוענים שהם לא מאמינים שהמעשים משמרים את ישועתנו (וכך מנסים להימנע מהאשמה שהישועה משתמרת במעשים), אלא הם טוענים שאמונה מתמדת משמרת את ישועתנו. על ההנחה שבטענה הזו ענינו כאן, וראינו שבהשקפה הארמיניאניסטית, הטענה הזו לא עקבית, משום שהכתובים מדברים גם על נפילה מוסרית מהאמונה (ולא רק על נפילה דוקטרינלית). במאמר זה, אנו נראה שהטענה עצמה לא יכולה להיות נכונה. משום שאם הכתובים מדברים על כך שההתמדה באמונה מזכה את המאמינים בשכר, זה אומר שההתמדה באמונה שקולה למעשה (משום ששכר מבוסס על מעשים) מה שאומר שגם ההתמדה באמונה (ולא רק ההתמדה במעשים טובים) לא יכולה להוות תנאי הכרחי (או תוצאה הכרחית2) של הישועה. משום שהישועה היא לא מתוך מעשים. לסיום, אנו נבין מהן הסיבות האמיתיות שבגללן עלינו להתמיד באמונתנו.

 

את הטיעון שלנו נוכיח בצורה דדוקטיבית3:

 

  1. הכניסה למלכות השמיים לא תלויה בפעולות שמזכות אותנו בשכר (רומים ד 4-5).

     2. ההתמדה באמונה מזכה אותנו בשכר (אל העברים ו 12; י 35; קולוסים א 22-23; השנייה לטימותיאוס ד 7-8; השנייה לתסלוניקים א 4-5; יעקב א 12).

     3. לכן, הכניסה למלכות השמיים לא תלויה בהתמדה באמונה.

 

הוכחת הסעיף הראשון

 

הכתובים מלמדים בבירור שהישועה היא לא מתוך מעשים:

 

הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ. (אפסים ב 8-9)

הישועה היא איננה מתוך מעשים, על זה כולם יסכימו. השאלה היא מה נחשב למעשה? התשובה נמצאת ברומים ד 4-5. הפסוק הזה מגדיר לנו שכל פעולה שאנו עושים ושהתוצאה שלה היא שכר, היא נחשבת למעשה:

 

וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד, אֶלָּא כְּחוֹב הַמַּגִּיעַ לוֹ. אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה. (רומים ד 4-5).

 

בקטע הזה, שאול אומר במפורש שמעשה הוא פעולה שהתוצאה שלה היא שכר. ואם נאמר את זה בצורה הפוכה: מעשה הוא כל דבר שתוצאתו היא לא מתנה:

 

  1. מתנות לא מבוססות על מעשים (רומים ג 28; ד 5; יא 6; אפסים ב 2-9; טיטוס ג 5; השנייה לטימותיאוס א 9).

     2. שכר כן מבוסס על מעשים (רומים ב 6-7; ד 4; הראשונה לקורינתים ג 14-15; השנייה לטימותיאוס ד 14; התגלות ב 26; כב 12).

     3. לכן, מתנה היא לא שכר.

 

שימו לב, מעשה הוא לא רק פעולה שאנו עושים. זה שאנו צריכים לעשות פעולה כדי שהיא תיחשב למעשה, זה רק התנאי ההכרחי עבור ההגדרה של מעשה, אך הוא לא תנאי מספיק. משום שאם אנו עושים פעולה שלא מובילה לשכר (בין אם זה שכר חיובי או שלילי), אז הפעולה שעשינו לא נחשבת למעשה על פי הקריטריון של הכתובים. מה שאומר שהאמונה הראשונית דרכה אנו נושעים, היא לא מעשה, למרות שאנו אחראים על האמונה: 

 

אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה (רומים ד 5).

 פסוק זה מנגד בצורה ברורה בין מעשה (שמוביל לשכר בפס' 4), לבין אמונה. למרות שאנחנו אלו שמאמינים בבשורה (כלומר אנחנו אחראים על פועל האמונה), האמונה הראשונית דרכה נושעים, לא מובילה לשכר, ולכן, היא לא נחשבת למעשה ("זה שאינו עובד").

 

אך שימו לב, לעומת האמונה הראשונית שלא מובילה לשכר, ולכן, פעולה שלא נחשבת למעשה על פי הקריטריון של הכתובים, ההתמדה באמונה, כן מובילה לשכר, ולכן, היא כן נחשבת למעשה, על פי הקריטריון של הכתובים:

 

הוכחת הסעיף השני:

 

כעת נבחר מספר פסוקים מתוך אלו שמופיעים בסעיף השני, ונרחיב עליהם4:

 

א. ההתמדה באמונה מובילה לעטרות:

 

 …אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה אֲשֶׁר הָאָדוֹן, הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק יִתֵּן לִי בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא רַק לִי בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם לְכָל אוֹהֲבֵי הוֹפָעָתוֹ. (השנייה לטימותיאוס ד 7-8).

מהי עטרת הצדקה? "עטרת הצדקה" היא לא ההצדקה החוקית\הרשמית שקיבלנו כשהאמנו. מוקדם יותר הוא דיבר על עטרת שמושגת על ידי אתלט שמתחרה על פי החוקים (ב 5). את זה הוא אמר לטימותיאוס כדי לעודדו להישאר יציב במשיח (ב 1-3). העטרת היא גמול שמרוויחים, הגמול שלו שאול ציפה כשאמר שהוא נוהג בקשיחות עם גופו (הראשונה לקורינתים ט 25-27). 

 

יעקב א 12 מדבר על "עטרת החיים" שניתנת למאמינים שמחזיקים מעמד בסבל תוך כדי נאמנות ואהבה כלפי האדון:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד בְּנִסָּיוֹן, כִּי לְאַחַר עָמְדוֹ בַּנִּסָּיוֹן יְקַבֵּל אֶת עֲטֶרֶת הַחַיִּים אֲשֶׁר הִבְטִיחַ הָאָדוֹן לְאוֹהֲבָיו.

 

כפי שניתן לראות לפי המילים המודגשות של הפסוקים (בפסוקים של הראשונה לטימותיאוס ד 8 ויעקב א 12), עטרת הצדקה ועטרת החיים ניתנות על בסיס אהבה כלפי האדון5. בהקשר של הפסוקים הללו, האהבה כלפי האדון היא בעצם ההתמדה באמונה:

 

אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה אֲשֶׁר הָאָדוֹן, הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק יִתֵּן לִי בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא רַק לִי בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם לְכָל אוֹהֲבֵי הוֹפָעָתוֹ. (השנייה לטימותיאוס ד 8)

 

אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד בְּנִסָּיוֹן, כִּי לְאַחַר עָמְדוֹ בַּנִּסָּיוֹן יְקַבֵּל אֶת עֲטֶרֶת הַחַיִּים אֲשֶׁר הִבְטִיחַ הָאָדוֹן לְאוֹהֲבָיו. (יעקב א 12).

 

מאחר וההתמדה באמונה שקולה לאהבה כלפי האדון6 (בשני הפסוקים הללו), ומאחר והאהבה כלפי האדון היא לא אוטומטית אלא נדרשת מן המאמינים (יוחנן יד 21; כא 15-17) ומוגדרת בתור ציות שמוביל לשכר (יוחנן יד 21)7, והיא תוצאה של הליכה ושיתוף פעולה שלנו עם רוח הקודש (גלטים ה 16, 22; השנייה לפטרוס א 5,9)8, זה אומר שהעטרות בשנייה לטימותיאוס ד וביעקב א הן שכר, גמול על ערך שאותו אנו טיפחנו בתהליך של שיתוף פעולה עם רוח הקודש. הן מבוססות על מעשים (על התמדה באמונה ששקולה לאהבה). אם העטרות הן שכר, ואם התנאי לקבל אותן הוא התמדה באמונה (ששקולה לאהבה כלפי האדון- שמוגדרת בתור ציות בכתבי הקודש: יוחנן יד 15, 23; השנייה ליוחנן 6) זה אומר שהתמדה באמונה היא מעשה שמזכה אותנו בשכר.

 

בנוסף לכך, מעניין לציין שהפועל יִתֵּן בשנייה לטימותיאוס ד 8, הוא Apodidomi ביוונית, וזו מילה שעל פי הלקסיקונים (BDAG וגם- FB) מציינת תשלום על שכר. לכן אפשר להבין את הפסוק כך: אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה אֲשֶׁר הָאָדוֹן, הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק יגמול לִי. זה ברור שההתמדה באמונה מובילה לשכר בפסוקים הללו.

 

ב. ההתמדה באמונה הופכת אותנו לראויים למלכות:

 

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ מִתְגָּאִים בָּכֶם בִּקְהִלּוֹת אֱלֹהִים עַל אֱמוּנַתְכֶם וְסַבְלָנוּתְכֶם בְּכָל הָרְדִיפוֹת וְהַצָּרוֹת הָעוֹבְרוֹת עֲלֵיכֶם… שֶׁתִּמָּצְאוּ רְאוּיִים לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ אַתֶּם גַּם סוֹבְלִים. (השנייה לתסלוניקים א 4-5).

 

סבלנות ואמונה (התמדה באמונה) בזמן רדיפות וקשיים, תובילנה לכך שנמצא ראויים למלכות האלהים. מה זה אומר להיות "ראוי"?

המילה ביוונית היא- kataxioo, ומשמעותה על פי הלקסיקון של ליאו-נידה היא: "להיות זכאי"9. זה ברור שאף אחד לא זכאי להיכנס למלכות ולהיוושע (משום שהמלכות\הישועה היא לא שכר על התנהגות טובה). אך הכתובים כן מדברים על כך שכמאמינים, אנו יכולים להיות זכאים לשכר (התגלות כ 4;קולוסים ג 24; הראשונה לקורינתים ג 14; השנייה ליוחנן 8).

 

כל המאמינים יהיו במלכות, אך לא כל המאמינים יהיו ראויים למלכות. באותה מידה, כל המאמינים נקראים להתהלך עם האדון, אך זה לא אומר שכולם מתהלכים בצורה הראויה לקריאתם (אפסים ד 1; הראשונה לתסלוניקים ב 12). שימו לב שבפסוק 11 של השנייה לתסלוניקים א, שאול מתפלל עבור המאמינים שיהיו ראויים; הוא לא חשב שמדובר בעובדה שתתגשם בהכרח:

 

לְכָךְ אָנוּ גַּם מִתְפַּלְּלִים בַּעַדְכֶם בְּכָל עֵת, שֶׁאֱלֹהֵינוּ יַעֲשֶׂה אֶתְכֶם רְאוּיִים לִקְרִיאָתו (השנייה לתסלוניקים א 11). שאול מתפלל עבור המאמינים (שכבר חלק מהמלכות), שיתהלכו בצורה הראויה לקריאתם, וכך שלא רק יהיו במלכות, אלא גם יהיו זכאים\ראויים לה.

 

זה דורש מעשים להיות ראוי: לְפִיכָךְ אֲנִי, הָאָסִיר לְמַעַן הָאָדוֹן, מַפְצִיר בָּכֶם לְהִתְנַהֵג כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו. (אפסים ד 1).

 

וְהַעִידוֹנוּ בָּכֶם לְהִתְהַלֵּךְ כָּרָאוּי לִפְנֵי אֱלֹהִים הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם לְמַלְכוּתוֹ וּכְבוֹדוֹ. (הראשונה לתסלוניקים ב 12).

 

מאחר וזכאיות מבוססת על נאמנות לקריאה, זה אומר שלהימצא זכאי למלכות האלוהים הוא שכר שמקבלים מאמינים שמתהלכים כראוי\כיאה לקריאה וליעוד שלהם. ולכן, אם התנאי להימצא ראוי למלכות מבוסס על התמדה באמונה, זה אומר שההתמדה באמונה מזכה בשכר.

 

ג. ההתמדה באמונה מובילה לשכר גדול:

 

לָכֵן אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ (אל העברים י 35).

 

בהקשר, המחבר מפציר בקוראים המאמינים (פס' 10, 32-34 מראים שהוא מדבר למאמינים), להתמיד באמונה (פס' 23) והוא מדבר על ההשלכות של עזיבתם (פס' 26-27). 

בפס' 35, המחבר מסכם את האזהרה ונותן להם מוטיבציה להמשיך באמונה; הוא אומר להם לא להשליך את האמונה שלהם (את ההתמדה של אמונתם) משום שהיא תוביל לשכר גדול.

 

מהי משמעות המילה "שכר" בפסוק הזה? המילה היא Misthapodosia, וגם היא מתייחסת לתשלום על חוב10.

מחבר האיגרת מצווה על הקוראים להתמיד באמונה משום שההתמדה מזכה בשכר.

 

המסקנה

 

המסקנה היא שההתמדה היא מעשה (משום שכר מבוסס על מעשים) על פי הקריטריון של הכתובים:

 

  1. ההתמדה באמונה מובילה לשכר.

     2. שכר תמיד מבוסס על מעשים. 

     3. לכן, ההתמדה באמונה היא מעשה.

 

 אם ההתמדה באמונה נופלת בקטגוריה של מעשים, היא לא יכולה להיות תנאי לכניסה למלכות השמיים. לכן, הטענה שמאמין שמפסיק להאמין מאבד את ישועתו, שקולה לטענה שהישועה מותנית במעשים (משום שהיא מניחה שההתמדה באמונה הכרחית עבור הישועה, כאשר ההתמדה באמונה שקולה למעשה). הישועה היא מתנת חינם (רומים ג 24). לא ניתן להגיד שיש לשמר אותה במעשים, משום ששכר מבוסס על מעשים, והישועה היא לא שכר, אלא מתנה כאמור (רומים ג 24; רומים ד 4-5). ההתמדה באמונה שקולה למעשה, לכן היא לא יכולה להיות הסיבה שבגללה אנו ניכנס למלכות. 

 

ניתן לנסח את הטיעון הדדוקטיבי הראשוני גם בצורה הבאה:

 

  1. מלכות השמיים היא לא שכר.

     2. התמדה באמונה היא תנאי לשכר.

     3. לכן, התמדה באמונה היא לא תנאי עבור מלכות השמיים.

 

כל פעולה שאנו עושים שמביאה לשכר נחשבת למעשה (רומים ד 4), מאחר וההתמדה מביאה לשכר (כל הפסוקים לעיל) זה אומר שההתמדה באמונה היא מעשה. מאחר והישועה היא לא מתוך מעשים (אפסים ב 8) הישועה היא לא תוצאה של אמונה שמתמידה. 

 

קלוויניסטים אחדים עשויים לנסות להתחמק מהמסקנה הזו ולטעון שההתמדה באמונה היא לא התנאי לכניסה למלכות השמיים, אלא שהיא התוצאה ההכרחית של כל מי שנולד מחדש על פי רצונו של אלוהים. כלומר, אלוהים הוא זה שגורם למאמין להתמיד, ולכן לא מדובר בתנאי, אלא בתוצאה של פועל אלוהים.

 

קיימות מספר בעיות בטענה הזו עליהן הרחבנו במאמר אחר:

 

  1. כפי שהסעיף השני מראה, ההתמדה באמונה מובילה לשכר. אם זה נכון, אז מדוע אלוהים גומל למאמינים על משהו שהם לא אחראים עליו? ההגדרה של שכר היא תשלום על חוב שמגיע לעובד (רומים ד 4). בעוד שזה נכון שההזדמנות לקבל שכר מאלוהים היא חסד (לוקס יז 7-10; מתי כ 1-16), זה לא אומר שהשכר עצמו הוא חסד (רומים ד 4).

 

      2. אם זה נכון שההתמדה היא פשוט תוצר הכרחי, אוטומטי ומובן מאליו של כל מי שנולד מאלוהים, מדוע אם כך הכתובים לא מתייחסים אל ההתמדה באמונה בצורה מובנת מאליה, ומפצירים במאמינים לשם כך (אל העברים ג 12; י 35; רומים יא 20-22 ;הראשונה לטימותיאוס א 18-19)?

 

      3. אם אלוהים הוא האחראי הבלעדי על ההתמדה שלנו באמונה, ואם ההתמדה באמונה מובילה לשכר, מדוע אם כך יהיו מאמינים שלא יקבלו שכר (מתי ה 19; לוקס יט 11-27; הראשונה לקורינתים ג 15; הראשונה ליוחנן ב 28 השנייה ליוחנן 8)?

 

      4. אם ההתמדה באמונה היא תוצר הכרחי של הישועה שלנו, ואם יש לנו מקום בהתמדה (כפי שניתן לראות בבעיה מספר 2), זה אומר שיש לנו מקום בתוצר ההכרחי של הישועה, מה שאומר שהתוצר ההכרחי, הופך לתנאי הכרחי (משום שיש לנו תפקיד שהוצאתו לפועל מותנית בנו), מה שפוגע בכל הניסיון של הקלוויניסטים להתחמק מהמסקנה של הטיעון של המאמר, כי בסופו של דבר, בהשקפה הזו, הכניסה למלכות השמיים מותנית במעשה שלנו, כלומר היא מותנית במשהו שאנו עושים (גם אם יש לנו תפקיד חלקי, זה עדיין אומר שזה מותנה בנו), ולא באמונה בלבד.

 

אם כך, מדוע אנו מתמידים באמונה?

 

אם אחרי שראינו שההתמדה באמונה איננה הכרחית עבור חיי העולם, למה שנתמיד באמונה? ראינו במאמר הזה שאמונה מתמדת מובילה לשכר. בעוד ששכר נצחי הוא מניע מעולה שבשבילו עלינו להתמיד באמונה, לא מדובר במניע היחיד:

 

קודם כל, אהבתו האינסופי וחסדו המדהים של אלוהים כלפינו הם סיבות מספיק טובות להתמיד באמונה. שאול השליח הכיר את האהבה הזו, והיא הניעה אותו לחיות למען המשיח ולא למען עצמו:

 

שֶׁכֵּן אַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ דּוֹחֶקֶת בָּנוּ, בְּהַכִּירֵנוּ שֶׁאֶחָד מֵת בְּעַד הַכֹּל, לָכֵן הַכֹּל מֵתוּ. וּבְעַד הַכֹּל הוּא מֵת, כְּדֵי שֶׁאֵלֶּה הַחַיִּים לֹא יִחְיוּ עוֹד לְמַעַן עַצְמָם, אֶלָּא לְמַעַן זֶה אֲשֶׁר מֵת וְקָם בַּעֲדָם (השנייה לקורינתים ה 15-16).

כאשר שאול כתב שאַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ דּוֹחֶקֶת בָּנוּ, הוא לא התכוון לכך שהאהבה שלנו כלפיו מניעה אותנו, אלא שהוא דיבר על אהבתו האינסופית של המשיח כלפינו שאמורה להניע אותנו. איזו היא גדולה יותר? אהבתו של אלוהים כלפינו או אהבתנו כלפיו?

בָּזֹאת הִיא הָאַהֲבָה, לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אֶת אֱלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ וְשָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִהְיוֹת כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ. (הראשונה ליוחנן ד 10).

חיינו משתנים יותר ויותר ככל שאנו מבינים את את אהבתו של אלוהים כלפינו. זו הסיבה ששאול התפלל שהמאמינים באפסוס יהיו מושרשים באהבתו של אלוהים כלפיהם,

כָּךְ תּוּכְלוּ לְהָבִין יַחַד עִם כָּל הַקְּדוֹשִׁים מָה הָרֹחַב וְהָאֹרֶךְ וְהַגֹּבַהּ וְהָעֹמֶק, וְלָדַעַת אֶת אַהֲבַת הַמָּשִׁיחַ הַנִּשְׂגָּבָה מִדַּעַת, לְמַעַן תִּמָּלְאוּ בְּכָל מְלוֹא הָאֱלֹהִים. (אפסים ג 18-19).

אהבתו של אלוהים כלפינו היא אינסופית, ממש כמו שאלוהים עצמו הוא אינסופי. כאשר אנחנו מבינים ששום דבר לא יכול להפריד אותנו מאהבתו האינסופית של אלוהים כלפינו (רומים ח 38-39), שום דבר כולל חוסר אמונה (כפי שהמאמר הנוכחי הראה), אנו מתמלאים בתדהמה ובתודה שלא יכולה להיות מתוארת במילים. אלוהים יאהב אותנו לא משנה מה! זה מוביל אותנו לאהוב אותו חזרה ולרצות לשרת אותו כמה שיותר כי אנחנו מבינים שאנו שלו לעד! יש לנו ביטחון שנותן לנו לגיטימציה להעמיק את הקשר שלנו איתו בידיעה שהוא לא ייגמר לעולם. החיים המשיחיים הם בעצם חיים של תודה עבור אהבתו וחסדו האינסופיים של אלוהים! הוא נותן לנו אותם בחינם! הללויה!

 

הסיבה השנייה שבגללה על כל מאמין להתמיד באמונה היא כי אלוהים סיפק לנו את כל מה שאנו צריכים עבור סיום המירוץ (אפסים א 3; השנייה לפטרוס א 3). כשאלוהים שולח את חייליו לשדה המלחמה, הוא שולח אותם חמושים מעל ומעבר. למאמין יש מעמד חדש, הוא מת לחטא (רומים ו 4-6), וכעת הוא יכול להתהלך בחיים חדשים (פס' 4). את זה ניתן לעשות משום שכח תחייתו של המשיח זמין עבורינו באופן תמידי, יום יום (השנייה לקורינתים א 8-10; ד 7-14; יב 9-10; פיליפים ג 10). לכל מאמין יש את רוח הקודש השוכנת בו ומאפשרת לו לציית לרצונו של אלוהים (רומים ח 1-4; גלטים ה 16; אפסים ה 18). למאמין יש את דבר אלוהים שהוא חרב הרוח (אפסים ו 17). והמאמין מעצם טבעו החדש כבר נמצא בצד של המנצח (יוחנן טז 33; רומים ח 37; הראשונה ליוחנן ד 4; ה 1, 4). 

 

הסיבה השלישית שבגללה עלינו להתמיד עד סוף המירוץ, היא שרק חיים באמונה מציעים חיים ושמחה אמיתיים. המשיחי הבלתי רוחני מוותר על הברכה הזו רק עבור שמחה זמנית ובשרית. בעוד זה נכון שמאמין אינו יכול לאבד את ישועתו, הוא כן יכול לאבד את שמחתו, כפי שדוד כתב כשחזר בתשובה על חטאו, הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ (תהלים נא 14). החטא לעולם לא מייצר שמחה אמיתית. הוא תמיד משלה אותנו שאנו מסופקים ומאושרים. חטא מוביל למוות (יעקב א 15-16), לפגיעה בהתחברות עם אלוהים (הראשונה לטמותיאוס ה 6) ולחיים קשים- וְדֶרֶךְ בֹּגְדִים אֵיתָן (משלי יג 5). ישוע לא הגיע רק כדי לספק לנו סליחת חטאים. הוא הגיע כדי שיהיו לנו חיי שפע רוחניים (יוחנן י 9-10). כשמאמינים מתהלכים בכח רוח הקודש (גלטים ה 16), בהתחברות עם אלוהים (הראשונה ליוחנן א 7), התוצאה היא פירות הרוח בחייהם (גלטים ה 22)- ולא רק שמחה, אלא מלאות השמחה (תהלים טז 11; יוחנן טו 11; טז 24). בעוד שהחיים המשיחיים עשויים להיות קשים ומאתגרים, עדיין ניתן לחוות שמחה תוך כדי הקשיים והצרות (הראשונה לסתלוניקים א 6; יעקב א 2), כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח 10). 

 

הסיבה הרביעית שבגללה על כל מאמין להתמיד באמונה היא שהגדילה הרוחנית שלנו וההתחקות שלנו אחר אופיו של המשיח תלויות בכך. אלוהים רוצה לעבוד בחיינו ולשנות את האופי שלנו, כדי שידמה לשלו. כך תתאפשר גדילה רוחנית, וכן גם תהליך ההתקדשות. הקשר החיוני שבין ההתמדה לאופי שלנו מתואר ברומים ה 3-4:

אַךְ לֹא זֹאת בִּלְבַד; אֲנַחְנוּ מִתְהַלְּלִים גַּם בַּצָּרוֹת, שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אָנוּ כִּי הַצָּרָה מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת, וְהַסַּבְלָנוּת לִידֵי עֲמִידָה בְּנִסָּיוֹן, וַעֲמִידָה בַּנִּסָּיוֹן לִידֵי תִּקְוָה.

אלוהים אוהב אותנו כל כך שהוא לא רוצה שנישאר בחיי חטא, הוא רוצה לשנות אותנו שנידמה לבנו. התשוקה הזו באה לידי ביטוי במה שאמר שאול השליח,

יְלָדַי, שׁוּב נָתוּן אֲנִי בְּחֶבְלֵי לֵדָה עֲלֵיכֶם עַד אֲשֶׁר יִכּוֹן הַמָּשִׁיחַ בָּכֶם (גלטים ד 19). תהליך הכינון הזה דורש סבלנות והתמדה בקשיים (יעקב ה 10-11).

האדון יודע שללא צרות, אמונתנו לא תיבחן, וכך לא נגדל או נתמיד; וללא ההתמדה, האופי שלנו לא היה משתנה לאופיו של המשיח. יעקב הבין זאת היטב כאשר כתב,

שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי בְּחִינַת אֱמוּנַתְכֶם מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת. אֲבָל שֶׁתְּהֵא הַסַּבְלָנוּת שְׁלֵמָה בְּפָעֳלָהּ, לְמַעַן תִּהְיוּ שְׁלֵמִים וּבְלֹא דֹּפִי וְלֹא יֶחְסַר לָכֶם דָּבָר (יעקב א 3-4).

למרות שאלוהים מעביר אותנו דרך מבחנים, מספק לנו את דברו ואת רוחו כדי להשיג בנו את הגדילה וההשתנות הפנימית, האחריות של המאמין היא להביט במשיח מתוך אמונה ובדבר אלוהים (רומים יב 2) ולתת לרוח הקודש לפעול בו. שיתוף הפעולה הזה מתואר בשנייה לקורינתים ג 18:

אֲבָל אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ בְּפָנִים מְגֻלִּים רוֹאִים בְּמַרְאָה אֶת כְּבוֹד הָאָדוֹן וְנֶהְפָּכִים לְאוֹתוֹ צֶלֶם, מִכָּבוֹד אֶל כָּבוֹד, כְּמוֹ מִיַּד הָאָדוֹן — הָרוּחַ (השנייה לקורינתים ג 18).

האדון רוצה לראות את השינוי הזה בכל המאמינים. השאלה היא, האם אנחנו מוכנים לתת לרוח הקודש לעבוד בתוכינו ולשנות את אופינו? 

 

הסיבה החמישית שבגללה על כל מאמין להתמיד באמונתו היא למען העדות לעולם האובד. מי שמוותר על מירוץ האמונה מוותר על העדות שלו לאובדים ולא מגשים את הייעוד שיש לאלוהים עבורו- להיות שגריר המשיח (השנייה לקורינתים ה 20). שאול כותב בשנייה לקורינתים ו 3-4,

אֵין אָנוּ שָׂמִים מִכְשׁוֹל בְּשׁוּם דָּבָר, פֶּן יִהְיֶה שֵׁרוּתֵנוּ לְשִׁמְצָה. אַדְּרַבָּא, בְּכָל דָּבָר אֲנַחְנוּ מַצִּיגִים אֶת עַצְמֵנוּ כִּמְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים: בְּרֹב סַבְלָנוּת, בְּצָרוֹת, בְּמַחְסוֹר, בִּמְצוּקוֹת, בְּמַכּוֹת.

 

הסיבה השישית שבגללה עלינו להתמיד באמונה היא כי אלוהים הבטיח למי שמתמיד, הבטחות מפוארות ונצחיות. כפי שראינו לעיל, שאול אמר,

אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי.מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה אֲשֶׁר הָאָדוֹן, הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, יִתֵּן לִי בַּיּוֹם הַהוּא; וְלֹא רַק לִי בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם לְכָל אוֹהֲבֵי הוֹפָעָתוֹ. (השנייה לטימותיאוס ד 7-8).

הברית החדשה מכירה בקשר שבין ההתמדה לשכר הנצחי שמובטח למי שמתמיד (פיליפים ג 11-15; אל העברים ו 10-12; י 35-39; יא 6; יעקב א 12; התגלות ב 10, 26; ג 8-10).

ישוע החזיק מעמד עבור שמחת המלוכה (אל העברים יב 1-2; השוו עם אל העברים א 8-9). באל העברים א 9, נאמר לנו שהסיבה שישוע נמשח בשמן ששון היא כי הוא אהב צדק ושנא רשע. השמחה הזו מקושרת באל העברים א 8 למלוכה שלו. באל העברים יב 1-2, המחבר שוב מזכיר את השמחה של ישוע. באל העברים יב 1 המחבר מפציר בנו לרוץ את המירוץ בסבלנות. מוקדם יותר באל העברים ו 12, המחבר מפציר בנו לשקוד ולהיות סבלניים כדי שנירש את הברכות. באל העברים ו 18, הוא מפציר בנו לֶאֱחֹז בַּתִּקְוָה הַמֻּנַּחַת לְפָנֵינוּ. מה שמונח בפנינו באל העברים ו 18 ואל העברים יב 1 שקול למה שהיה מונח לפני ישוע באל העברים יב 2- שכר. באופן דומה באל העברים י 35-36 הוא מפציר בנו להתמיד שנירש את ההבטחה שהיא השכר. הדימוי שבאל העברים יב 1 זהה לזה שבראשונה לקורינתים ט 24-27.

עלינו לרוץ את המירוץ כדי להשיג את הפרס. מדובר באותה הסיבה שישוע התמיד בנאמנות כלפי האב, כדי לרשת את השמחה, הגמול שלו. כפי שזה באל העברים א 8-9, השמחה באל העברים יב 2 מקושרת לישיבה על כס המלוכה לימין האב, מה שמזכיר את ההבטחה בפסוק 13 בפרק הראשון, שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. 

אם אנו נלך בעקבותיו, אנו גם כן נמלוך איתו. שאול מפציר בנו להתמיד ולהחזיק מעמד בשנייה לטימותיאוס ב 12 כדי שנוכל למלוך: אִם נַחֲזִיק מַעֲמָד, גַּם נִמְלֹךְ אִתּוֹ. ישוע גם כן מפציר בנו להתמיד ולהחזיק מעמד כדי שנוכל למלוך יחד איתו. בהתגלות ג 21, הוא מבטיח, הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לָשֶׁבֶת אִתִּי עַל כִּסְאִי כְּמוֹ שֶׁגַּם אֲנִי נִצַּחְתִּי וְיָשַׁבְתִּי עִם אָבִי עַל כִּסְאוֹ. פטרוס גם כן כתב שעלינו להחזיק מעמד בזמן סבל כדי שנירש את הברכה (הראשונה לפטרוס ג 9). המילה "לֶאֱחֹז" ביוונית באל העברים ו 18 היא אותה המילה שמשומשת על ידי ישוע כשהוא אומר, אֲנִי בָּא מַהֵר. הַחֲזֵק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ, כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יִקַּח אֶת הָעֲטֶרֶת שֶׁלְּךָ (התגלות ג 11). התקווה שלנו לקבל את העטרת שלנו היא הנושא בפסוקים הללו. אל לנו לוותר על השמחה העתידית שלנו!

למרות שלהתמדה שלנו אין קשר או השפעה על הישועה שלנו, כן יש לה קשר לתפקיד ולחשיבות הנצחית שלנו. אם לא נתמיד באמונה לא נוכשר למלוך עם ישוע במלכותו (השנייה לטימותיאוס ב 12), וכך לא נגשים את הייעוד הסופי שלנו (אל העברים ב 1-10).

 

הסיבה האחרונה עבורה עלינו להתמיד באמונה היא שרק דרך ההתמדה באמונה נוכל להביא כבוד לאלוהים (השנייה לקורינתים ד 15-16). זו הסיבה הנעלה ביותר מכל השאר. אלוהים ברא אותנו והושיע אותנו למטרה אחת, לפאר את שמו (דברי הימים א טז 28-29; תהלים צו 7-8; התגלות ד 11), כפי ששאול מפציר בנו בראשונה לקורינתים י 31,

וּבְכֵן אִם תֹּאכְלוּ אוֹ תִּשְׁתּוּ, אוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ — עֲשׂוּ אֶת הַכֹּל לְמַעַן כְּבוֹד אֱלֹהִים.

אם פעולות חסרות חשיבות כמו אכילה ושתייה מפארות את אלוהים, על אחת כמה וכמה ההתמדה שלנו באמונה! 

 

סיכום 

 

במאמר זה ראינו שבניגוד לדיעה הרווחת, ההתמדה באמונה היא לא לשם שימור הישועה או הוכחתה. עלינו להתמיד באמונה בגלל אהבתו של אלוהים, אספקתו, השמחה שבו, הגדילה הרוחנית שלנו, העדות שלנו לעולם, השכר שלנו והכבוד שלו. 

 

הערות:

1. אלו הדוגלים ביכולתו של המאמין לאבד את ישועתו.

2. כפי שטוענים מאמינים במחנה הקלוויניסטי.

3. חשוב לזכור שבטיעון דדוקטיבי, אם הסעיפים נכונים, המסקנה נובעת באופן הכרחי. לא ניתן פשוט לדחות את המסקנה אם אנו מקבלים את הסעיפים שמובילים אליה.  

4. כדי לקבל הרחבה גם על שאר הפסוקים, ראו המאמר "ביטחון הישועה".

5. להבנת המשמעות של העטרות הללו ראו המאמר: "מה הכתובים מלמדים על שכר?"

6. בשנייה לטימותיאוס ד 8 שמירת האמונה ואהבת הופעתו שקולות מבחינת תוצאתן: עטרת הצדקה. ביעקב א 12, אהבת האדון והחזקת מעמד שקולות גם כן מבחינתן תוצאתן: עטרת החיים.

7. מדובר בפסוק זה באהבה מיוחדת של אלוהים כלפי המאמינים. אהבה זו מותנית באהבה שלנו כלפיו שבאה לידי ביטוי בציות.

8. ישועה לא יכולה להיות תלויה בשיתוף פעולה שלנו עם רוח הקודש, אחרת זה מערבב את תהליך ההתקדשות (תהליך שבו אנו משתפים פעולה בכניעה לרוח הקודש ומייצרים פרי) יחד עם הישועה.

9.  (L-N 65.18).

10. BDAG, 653. ראו גם אל העברים יא 6, 26.

 

קבלו עדכונים חמים