מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

התורה שבעל-פה והברית החדשה

מספר רבנים, ואף כמה משיחיים[1], טוענים כי ישוע היה פרושי אדוק, ולא זו בלבד, שהכיר בסמכות הרבנית, אלא אפילו שמר את מצוות "התורה שבעל-פה". לפיכך, לשיטתם, גם היהודים המשיחיים היום חייבים בשמירת מסורת התורה שבעל-פה.

הטענה המרכזית עליה נשענים, הם שני פסוקים בבשורה ע"פ מתי:

הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֹשֶׁה. לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ.

מתי כג 2-3

 

 

האמנם בפסוק ישוע מבקש שנכבד את סמכותם של הרבנים ונשמור את "התורה שבעל-פה"?

  • אין זה נבון להשתית תיאולוגיה מקיפה על סמך פסוק יחיד, בעיקר כשמדובר בפסוק שהוצא מהקשרו. בשלב זה בבשורה על פי מתי, ישוע מדבר טרם חנוכת הברית החדשה. אחרי הכל, אם ישוע רצה שנשמע לרבנים ("הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים"), הוא היה מציין זאת במקום נוסף בבשורות.

 

  • באורח חייו, הדגים ישוע את ההיפך הגמור מכך. הוא אינו מעודד נטילת ידיים בהתאם למסורות המקובלות ביהדות בתקופת בית שני (מתי טו:1-9). הוא מצהיר בבירור "יָפֶה בִּטַּלְתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם" (מרקוס ז:9). הרעיון לפיו אלוהים שונא מסורות דתיות מעשה ידי אדם שנועדו לזכות את העוסקים בהן בחסדו, אינו רעיון חדש. ניתן לראותו גם בתנ"ך (לדוגמה: ישעיה כט:יג).

 

  • אם ישוע מרמז בפסוק אחד כי עלינו לציית לרבנים, הרי שהוא שכח להודיע לנו מהו הזרם שעלינו להשתייך אליו (לדוגמה: בית הלל או בית שמאי), שכן לעתים קרובות הזרמים השונים מייצגים פרשנויות מנוגדות לתורה בתקופתו. יתרה מכך, אמירה כזו היתה מעמידה את ישוע בסתירה מוחלטת לנביאים, ואף לדברים שהוא מלמד באותו הפרק, כפי שנראה מיד.

 

  • למה ישוע התכוון כשאמר "כִּסֵּא מֹשֶׁה"? האם הוא מתייחס לסמכות הרבנים, כפי שנטען? לא ולא! "כִּסֵּא מֹשֶׁה" מתייחס למיקומו הפיזי בבית הכנסת, בו היו יושבים בעת קריאת כתבי הקודש.[3]
    ניתן למצוא תימוכין לפרשנות זו בכפר בשם כורזים, השוכן צפונית לכנרת.[4] בבית כנסת עתיק, מהמאה הרביעית לספירה, גילו ארכיאולוגים ממצא העונה לתיאור של "כסא משה". מדובר בכסא בתוך בית הכנסת, בו היו יושבים כדי לקרוא את כתבי הקודש בקול. על אף שהכיתוב הנמצא במקום נוצר בתקופה מאוחרת יותר, סביר להניח שלא מדובר במנהג שצץ לפתע, משום מקום, במאה הרביעית, אלא מסורת עתיקה יותר.[5]
    כאשר ישוע אמר לעם ישראל לקיים ולשמור את מה שהורו הסופרים והפרושים ביושבם על כסא משה, הוא התכוון לזה במובן המילולי. מדוע כל כך חשוב לישוע שעם ישראל יקשיב לקריאת כתבי הקודש? מפני שהוא יודע שהם מצביעים ישירות אליו: "אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה, הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי, כִּי עָלַי כָּתַב" (יוחנן ה:46). בתקופת בית המקדש השני, כסא משה בבית הכנסת היה המקום היחיד ממנו יכול היה אדם יהודי לשמוע את דברי משה והנביאים ואת עדותם אודות המשיח. לדוגמה, כתוב בתורה: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן." (דברים יח:טו). ישוע רצה שבני ישראל יקשיבו למשה מכיוון שמשה מכוון אותם אליו.[6]

 

  • באותו הפרק (מתי כג), מאשים ישוע את הפרושים והסופרים כ"צבועים" (פס' 13), "בני גיהנום" (פס' 15), "מורי דרך עיוורים" (פס' 16), "כסילים ועיוורים" (פס' 17), "מלאי צביעות ועוול" (פס' 28), "נחשים בני צפעונים" (פס' 33) ואף רוצחים (פס' 35). לאור תיאורים מעין אלה, באמת ניתן לטעון כי ישוע ציווה את חסידיו ללכת בעקבות הפרושים? ישוע מצהיר בבירור כי הם מכבדים מסורות מעשה ידי אדם יותר מאשר את דבר האלוהים (מתי טו:9, מצטט מישעיה כט:יג). כאשר ישוע אומר "הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֹשֶׁה. לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ, אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ" (מתי כג:2-3), הוא מתייחס בדיוק לאותן מסורות מעשה ידי אדם אשר הם מקדמים בשמו של אלוהים (מה שלימים נודע בשם "התורה שבעל-פה"). כל פרק כג בבשור מתי מראה כי ישוע התנגד לדת ולמסורות שהמציאו בני אדם כאמצעי להתקרב לאלוהים.

 

  • אילו ישוע אכן היה אומר לנו לציית לסופרים ולפרושים, היתה עומדת בפניו דילמה גדולה אף יותר, שכן התורה שבעל-פה עומדת בסתירה ישירה ללימודיו של ישוע. לא זו בלבד שהתלמוד הבבלי מלמד שישוע היה נביא שקר, אלא שעל-פי חז"ל, ישוע לכאורה סובל בגיהנום "בצואה רותחת" (מסכת גיטין נז,א).[7]

 

  • בברית החדשה, מופיעים מספר אזכורים לכך שישוע פתח את כתבי הקודש והראה לתלמידיו את כל מה שנכתב בהם אודותיו (מתי ה:17 ו-כא:42, לוקס טו:31 ו-כד:44-4, יוחנן ה:39 ו-46).[8] אך ישוע מעולם לא אמר "חפשו בכתבי משה והנביאים, וגם בתורה ובמסורות בעל-פה של הסופרים והפרושים, ומצאו אותי שם". במילים אחרות, ישוע אמר שמשה ניבא עליו, אך מעולם לא עודד תלמידיו לחפשו בנבכיה של התורה שבעל-פה.

 

  • ישוע אמר מפורשות לתלמידיו להיזהר מהמסורות והלימוד של הפרושים (מתי טו 11-2, מרקוס ז 1-13, לוקס יב 1). יתרה מכך, אפילו אם ישוע היה מכיר בכך שהתורה שבעל-פה ניתנה לכאורה במעמד הר סיני, הרבנים עצמם טוענים כי תורת משה עתידה להתחלף[9] ובמקומה תגיע תודה חדשה דרך המשיח![10] למעשה, ישנם אפילו רבנים אורתודוקסים בני ימינו המאשרים טענה זו.[11] כך שבכל מקרה, אפילו חז"ל גרסו כי כאשר המשיח יבוא, נהיה מחויבים לריבונותו ולפרשנותו לתורה.[12]

 

  • דבר נוסף, אף לא אחת מהאיגרות הרבות בברית החדשה אינה מעודדת את המאמינים לציית לתורה שניתנה לכאורה בעל-פה. אם ישוע היה מעודד זאת, סביר להניח כי תלמידיו היו משקפים את גישתו בכתביהם.
  • שם טוב בן יוסף אבן פלקירה (1225–1295) היה מקיים פולמוסים נגד הנצרות הקתולית, בספרו מתייחס ומצטט מתוךגרסא עברית קדומה של הברית החדשה. שימו לב כיצד ציטט את מתי פרק כג: “כל אשר יאמר לכם” (לשון יחיד). כותב הבשורה העברית הקדומה, הבין את ישוע כמתייחס אל משה, אשר אליו יש לשמוע – מאחר ומשה מנבא על ישוע “אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה, הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי, כִּי עָלַי כָּתַב. אֲבָל אִם לִכְתָבָיו אֵינְכֶם מַאֲמִינִים, אֵיךְ תַּאֲמִינוּ לִדְבָרַי?” (יוחנן ה 46-47)

 

  • כמאמינים, שמירת מצוות או מסורות רבניות מעשה ידי אדם, לא זו בלבד שגורמת לפספוס מטרתה של התורה,[13] אלא מבלבלת הן את המאמינים והן את הלא-מאמינים. שמירת מסורות של אנשים אחרים לא תהפוך אותנו ל"יהודים יותר" ולא תקרב אותנו לאלוהים. האפשרויות הקיימות בפנינו הן או להכיר בצדקתו של אלוהים דרך המשיח, או להתבסס על צדקתם של בני האדם ולהתמסר אליה. למרבה הצער, בוחרים הרבנים באפשרות השניה מבין השתיים.[14]

 

  • מבחינת הסמכות, כבר במתי פרק ט”ז ניתן לראות כי ישוע מכין את תלמידיו כי הוא עתיד להעביר את הסמכות (“המפתחות”) מהרבנים, אל השליחים.
    “וְגַם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה כֵּיפָא וְעַל הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ. אֶתֵּן לְךָ אֶת מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶּׁתֶּאֱסֹר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה אָסוּר בַּשָּׁמַיִם, וְכָל מַה שֶּׁתַּתִּיר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם.” (מתי ט”ז 18-19).

    ושוב פעם שני פרקים לאחר מכן:
    ”אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל מַה שֶּׁתַּאַסְרוּ עַל הָאָרֶץ אָסוּר יִהְיֶה בַּשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶׁתַּתִּירוּ עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם.” (מתי י”ח 18)

    ושוב פעם שלושה פרקים לאחר מכן:
    “עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ. וְהַנּוֹפֵל עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים, וְכָל מִי שֶׁתִּפֹּל עָלָיו תִּכְתֹּשׁ אוֹתוֹ.” כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַפְּרוּשִׁים אֶת מְשָׁלָיו הֵבִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם הוּא מְדַבֵּר.” (מתי כא 43-45)

    אפשר לראות את הסמכות הזאת מועברת על ידי ישוע לשליחים לאחר תחייתו מן המתים במתי כח (פסוק 18) ובאה לידי ביטוי כבר במעשי השליחים ט”ו (1-35).

 

 

הרפורמה האתאיסטית של התורה שבעל-פה

על-אף שמירה על רטוריקה דתית ושימוש רחב בביטויים מהתנ"ך, הצליחו חז"ל לבטל לחלוטין כל תלות באלוהים חיים, בדברו ובשכינה. להלן מספר אינדיקציות למהפכה האתאיסטית שהצליחו להוביל, באמצעות העלאת מעמדם מעל לזה של אלוהים ולמעשה, להוצאתו לחלוטין מהספירה הדתית:

  • שלילת קיומה של השכינה: לכל אורך התנ"ך, ממלאת השכינה (רוח הקודש) תפקיד חיוני. ניתן לראות זאת בספר בראשית א:ב, במדבר יא:כה, ובספר שופטים, שם מקים אלוהים שופטים לעם ישראל וממלאם ברוח הקודש (לדוגמה: שופטים ג:י, ו:לד, יא:כט, יד:יט). למרות כל זאת, קבעו הרבנים כי עם מותו של אחרון הנביאים, נטשה רוח הקודש את ישראל.[15]

 

  • ביטול הנבואות: בתנ"ך, שימשו הנביאים כמעין ברומטר למעמדו הרוחני של עם ישראל, המתווכים בין אלוהים לבין עמו, עד כי הנביא עמוס הכריז (ג:ז) כי אלוהים לא יעשה מאומה, מלבד דרך החזיונות שיתן לנביאים המשרתים אותו. למעשה, משה הביע רצון כי כל בני ישראל יהפכו לנביאים (במדבר יא:כט) ויואל (ג:א) הביע תקווה כי בעתיד ישפוך אלוהים את רוחו על כל בשר, וכל עם ישראל יתנבא. בניגוד לכך, קבעו חז"ל כי החל מיום חורבן בית המקדש השני, נלקחה מתת הנבואה מן הנביאים ונמסרה לרבנים בלבד.[16] הם לקחו את זה אף רחוק יותר, בטענתם כי ללא רוח הקודש, לא ניתן להתנבא כלל.[17] לסיכום, קודם חז"ל פיטרו את רוח הקודש מתפקידה, ולאחר מכן טענו כי אין מקום לנבואה כל עוד רוח הקודש אינה ממלאת אותו.

 

  • סוף עידן הציות לקולו של אלוהים ("בת קול"): במהלך מחלוקת משפטית בין חכמי התלמוד, הצהיר רבי יהושע כי מעתה ואילך לא תהיה עוד תלות בקולו של אלוהים, אלא בהחלטת הרוב של פוסקי ההלכה (תלמוד בבלי, בבא מציעא נט,ב). נראה כי טענה זו היא המהפכנית מכולן, במיוחד מכיוון שיש רבנים המודים כי בת הקול מן השמיים אכן שיקפה את רצון אלוהים.[18]

 

  • פטור מתלות בכוחות על-טבעיים: ישנן מסורות חז"ליות שהכו שורש ללא כל הסתמכות על רוח הקודש, על הנבואה או על בת-קול מן השמיים. מעניין כי שלושת עמודי התווך המקראיים הללו איבדו את תוקפם בדיוק כשתפסו הרבנים את המושכות עם ישראל. האם היה זה צירוף מקרים, או שמא פעולה מכוונת? כך או כך, תהליך זה הוביל את מעבר הסמכות הסופי מן הכהנים והנביאים ישירות לידי הרבנים, ולנטילת כל ההחלטות הדתיות והמשפטיות מידיו של כוח על-טבעי.[19]

 

  • דקלום מהסידור במקום תפילה מהלב: בתנ"ך, תמיד היו התפילות ספונטניות, אישיות, מגיעות מן הלב, מחוברות למציאות העכשווית ומעולם לא חזרו על עצמן.[20] בניגוד מוחלט לכך, יצרו חז"ל "סידור" המכיל תפילות קבועות, נחשב כחובה החלה על כולם, בכל מקום, ומתאים לכל אירוע. בנוסף ובניגוד לרוח המקרא, הם קבעו כי חובה להתפלל בציבור ("מניין")[21] ורק במקום ייעודי אחד: בית הכנסת.[22]

 

  • העלאת מעמד התלמוד מעל לזה של התנ"ך: כאמור, חז"ל טענו כי ברית משה התבססה על התורה שבעל-פה.[23] יתר על כן, הם הצהירו כי לימוד התורה שבעל-פה יזכה את הלומד בזכות גדולה יותר מלימוד התנ"ך.[24] וכאילו שאין די בכך, הם אפילו טענו כי הסמכות שלהם גדולה מזו שהיתה לנביאי התנ"ך.[25]

 

  • צמצום דמותו של אלוהים לתלמיד ישיבה והכנה לתבוסתו הבלתי נמנעת:[26] ראשית, טוענים חז"ל כי אלוהים מניח תפילין ומתפלל במשך שלוש שעות ביום.[27] נוסף על כך, הם טוענים שאלוהים לומד גמרא בגן עדן (ואפילו מצטט את רבי אליעזר כתלמיד המצטט את רבו).[28] ואם כל זה לא מספיק, הם גם כוללים בתלמוד הבבלי ציטוט לכאורה מפי אלוהים המודה "נצחוני בניי, נצחוני בניי", לאחר שהוא לכאורה הפסיד בויכוח הלכתי העוסק בהכשרתו של תנור אפייה.[29]

 

  • הכתרת הרבנים כמלכים על חשבון אלוהים: בתלמוד הבבלי (מסכת פסחים כב,ב) כתוב כי רב מסוים (נחמיה העמסוני) ישב ולמד תורה. משהגיע לספר דברים י:כ, חיכו תלמידיו לשמוע את פרשנותו. הרב האמין כי משמעותו של הפסוק דורשת שידרוש כי יראת חז"ל צריכה להיות שווה ליראת אלוהים, אך הוא לא יכול היה להביא את עצמו לצאת בהצהרה כה בוטה. אז, בא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים"![30] מאותו יום ואילך, לא נרתעו הרבנים מלהשוות את מעמדם לזה של אלוהים.[31] הם חשבו עצמם למלכי העולם החדשים,[32] ואפילו החלו לכנות זה את זה בתואר "מלך" ואף להתנהג בהתאם. בתלמוד הבבלי מתוארות מספר דוגמאות לכך שהרבנים בירכו אחד את השני לשלום בתואר "מלך", ואף כינו את ראש הישיבה "מלך".[33]

 

המהפכה הרבנית הושלמה בזמנם של התנאים ויורשיהם האמוראים (בין המאה ה-2 למאה ה-5 לספירה). חז"ל ביטלו את תוקפן של הנבואות, של השכינה ושל הבת-קול. יתרה מכך, הם דחו כל אפשרות לחלקו של אלוהים בדת החדשה שהם יסדו. הם השתמשו בתנ"ך כתשתית שבאמצעותה יוכלו לתרץ כל הלכה שברצונם ליישם.[34] כאמור, חז"ל המציאו את התפילה התנ"כית מחדש והחליפו אותה, הלכה למעשה, בדיקלום ותו לא, שאת מילותיו רק להם מותר לאשר. כך הפכה היהדות הרבנית לדת משפטית, מלאה בכללים, בתקנות ובסמלים, אך משוללת כל קשר לקול הנבואי של אלוהים ושל רוח קדשו.[35] אלוהים ודברו החי נדחקו לפינה, חז"ל כבר לא היו צריכים אותם. אלהים חדל מלהיות נחוץ[36] והמסורות בתורה שבעל-פה, בחסות הרבנים, הפכה לשחקנית הראשית בדת ההלכה.[37]

לפיכך, הרפורמה האתאיסטית שהובילו הרבנים היתה למעשה כפולה:[38] מצד אחד, הם התכחשו לשכינה ולמהות האמונה היהודית, כפי שזו משתקפת מן התנ"ך. מאידך, הם דחקו את שומרי הסף (הכהנים) אשר מינה אלוהים החוצה והפכו את עצמם לאלילים אנושיים, בעלי סמכות, שכל עם ישראל נדרש להשתחוות פניה, לציית לה ואף לסגוד לה.[39]

 

 

 

[1] ראו: סטיוארט דוארמן, "הרב כתחליף לכהן", 2009, בהוצאת Wipf & Stock Publications.
    ריצ'ארד הארווי, "מיפוי תיאולוגיית היהדות המשיחית: גישה בונה", 2009, בהוצאת Paternoster.
    מארק ס. קינצר, "היהדות המשיחית: הגדרה מחדש של המעורבות הנוצרית בעם היהודי", 2005, בהוצאת Brazos.
    דוד ה. שטרן, "המניפסט היהודי המשיחי", 1988, בהוצאת Messianic Jewish Resources International.

[2] לקח ברובו מתוך: "לקרוא על משה, לראות את ישוע: כיצד מגשימה התורה את מטרותיה בישוע" מאת סת' פוסטל, איתן בר, וארז צורף, 2015, בהוצאת One for Israel Ministry.

[3]  צבי אילן, בתוך: אלי שילר (עורך), "אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל" – בתי-כנסת בגליל ובגולן, בהוצאת ספרים אריאל, 1987, עמ' 115.

[4] יגאל טפר ויותם טפר, "דרכים נושאות עם" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ' 190.

[5] חננאל מק, מהמחלקה התלמודית באוניברסיטת בר-אילן, מאשר כי המונח "כסא משה" המופיע בברית החדשה מתייחס לכסא הפיזי בתוך בית הכנסת עליו ישבו כאשר קראו מכתבי הקודש. הוא מבסס זאת על הממצאים הארכיאולוגיים המודרניים ועל פרשנות חז"ל העתיקה בפסיקתא דה-רבא כהנא ז,ב.
ראו:  חננאל מאק, "קתדרה דמשה וקתדרה דדרושה", קתדרה: כתב עת לתולדות ארץ ישראל ויישובה, חוברת מס' 72 (יוני 1994), עמ' 3-12.

[6] הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות יא,ב) מאשר כי התורה כולה מצהירה ישירות על המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו"

[7] למעשה, בכל ההעתקים הקיימים של התלמוד, נכתב שמו של ישוע בראשי תיבות המבטאים קללה, בצורה מכוונת. מעניין לציין כי בעותק נדיר של התלמוד הבבלי שהשתמר בידי יהודי תימן בגולה, במסכת סנהדרין מג,א, אנו מגלים גרסה שונה מהנורמה. שם, שמו נכתב כישוע, חלף השם יש"ו המופיע ברוב הגרסאות הנפוצות.
ראו דיון:  יוסף טובי, יעקב ברנאי ושלום בר-אשר, "תולדות היהודים בארצות האיסלאם" בהוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1981, עמ' 3-5.
וגם:  יוסף טובי, בתוך: יפה ברלוביץ (עורכת), "לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה: עיון בין התקופות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 30-35.

[8] ראו דיונים נוספים: מיכאל רידלניק, "התקווה המשיחית: האם התנ"ך העברי אכן משיחי?" 2010, בהוצאת TN: B&H Academic, עמ' 1-12.

[9] ראו: מדרש תהלים, מזמור קמ"ו. ראו דיונים: דוד ברזיס, "בין קנאות לחסד: מגמות אנטי־קנאיות במחשבת חז״ל" בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2015, עמ' 150-151.
וגם: יוסף דן, "ר' יהודה החסיד" בהוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2006, עמ' 75.

וגם: יעקב לוינגר, "הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק" בהוצאת מוסד ביאליק, 1989, עמ' 62.

 

[10] מדרש ילקוט שמעוני, ישעיהו כ"ו, רמז תכ"ט.
וגם: מוטי בנמלך, בתוך: נחם אילן, קימי קפלן וכרמי הורוביץ (עורכים), "דורש טוב לעמו: הדרשן, הדרשה וספרות הדרוש בתרבות היהודית" בהוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2012, עמ' 73-74.

[11] דב שוורץ, מחשבת חב"ד: מראשית ועד אחרית, בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2010, עמ' 395

וגם: לחצו על הלינק הבא לכתבה הכוללת ציטוט מאת ר' יוסף טלושקין, הטוען כי אם חסידי חב"ד אכן היו מאמינים כי הרב שלהם הוא המלך המשיח, הם היו מפסיקים לשמור את תורת משה.

[12] מדרש אליהו זוטא כ.

[13] סת' פוסטל, איתן בר וארז צורף הוכיחו כי מטרת התורה התממשה בישוע, כפי הכתוב באיגרת אל הרומים י:4. מעניין לציין כי אפילו מלומדי תנ"ך יהודים שאינם מאמינים החלו לאחרונה לשים לב כי התורה משמשת יותר כסיפור הטומן בחובו חוקים ומצביע לעבר מטרה מסוימת, מאשר ספר חוקים עם קישוטים ספרותיים.
ראו: אבי ורשבסקי, אביבה לוטן, רוני מגידוב ואילה פז, "חוק וחברה במקרא: פרקי לימוד במקרא עם מדריך הכנה לבגרות" בהוצאת מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2005, עמ' 17-18.

[14] האיגרת אל הרומים י:2-4.

[15]  דניאל שוורץ, בתוך: מרדכי נאור (עורך), "המלך הורדוס ותקופתו: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר" בהוצאת יד יצחק בן-צבי, 1987, עמ' 42.

[16] יוסף אחיטוב, "משבי רוח: דברי הגות ומחשבה" בהוצאת מכון שלום הרטמן, 2013, עמ' 219.

[17]   מנחם הרן, "האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים" –  חלק א, בהוצאת מוסד ביאליק, האוניברסיטה העברית בירושלים, י"ל מאגנס, 1996, עמ' 74.

[18] ע"פ תלמוד בבלי, מסכת ברכות יז,ב
ראו גם: מנחם הרן, "האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים" –   חלק ב, בהוצאת מוסד ביאליק, האוניברסיטה העברית בירושלים, י"ל מאגנס, 2003, עמ'350-358.
וגם: "משיחו של רבי עקיבא: שורשי סמכותה של היהדות הרבנית-תלמודית" מאת דניאל גרובר, בהוצאת מעוז ישראל, 2004, עמ' 250-252.

[19]  "אנרכיזם יהודי דתי" מאת אמנון שפירא, בהוצאת אוניברסיטת אריאל, 2015, עמ' 209.

[20] חננאל מאק, "תפילה ותפילות" בהוצאת ראובן מס בע"מ, 2008, עמ' 9-10, 80.
וגם: זכריה גורן ומרים דרור, "על סידור התפילה (מדריך דידקטי)" בהוצאת מכון מופ"ת, 2000, עמ' 79.

[21] תלמוד בבלי, מסכת ברכות ו,ב.

[22] תלמוד בבלי, מסכת ברכות ו,א ו-ח,א.
ראו דיונים: חננאל מאק, "תפילה ותפילות" בהוצאת ראובן מס בע"מ, 2008, עמ' 13-18.

[23] תלמוד בבלי, מסכת גיטין ס,ב.

[24] תלמוד ירושלמי, מסכת פאה יג,ב. הרב יובל שרלו מודה כי בקרב הישיבות של היום, לימוד התנ"ך משני ללימוד התורה שבעל-פה. אפילו כאשר כן לומדים תנ"ך, לומדים אותו דרך עיני הפרשנים המסורתיים בלבד.
בתוך: יואל בן-נון, "פרקי האבות: עיונים בפרשיות האבות בספר בראשית" בהוצאת תבונות, 2003, עמ' 7-10.

[25] תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין נה,ב.

[26] "משיחו של רבי עקיבא: שורשי סמכותה של היהדות הרבנית-תלמודית" מאת דניאל גרובר, בהוצאת מעוז ישראל, 2004, עמ' 174-175.

[27] תלמוד בבלי, מסכת ברכות ו,א וגם: ז,א.

[28] מדרש במדבר רבה, סדר חקת, פרשה יט.

[29] תלמוד בבלי, מסכת בבא מציאע נט,ב.

[30] "נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע (דברים י) ל'את ה' אלהיך תירא', פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים".

[31] משנה אבות ד:טו (ראו גם: תלמוד בבלי, מסכת פסחים קח,א).

[32] ראו: מדריך לתלמוד מאת עדין שטיינזלץ, בהוצאת כתר, 2002, עמ' 26.

[33] נפתלי הרץ טור-סיני, "הלשון והספר: בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה הספרותיים" – כרך הספר, בהוצאת מוסד ביאליק, 1959, עמ' 391.

[34]  "משיחו של רבי עקיבא: שורשי סמכותה של היהדות הרבנית-תלמודית" מאת דניאל גרובר, בהוצאת מעוז ישראל, 2004, עמודים: 221, 233, 434-435.

[35] דוד הרטמן, "מסיני לציון: התחדשותה של ברית" בהוצאת עם עובד, 1992, עמ' 47-48.

[36] "משיחו של רבי עקיבא: שורשי סמכותה של היהדות הרבנית-תלמודית" מאת דניאל גרובר, בהוצאת מעוז ישראל, 2004, עמ' 436.

[37] עירית אמינוף, "אבנים טובות ומיני סדקית: עיונים בתלמוד ובמדרש" בהוצאת ראובן מס בע"מ, 2011, עמ' 103-106.

[38] יוהנס קרמואל לובקוביץ, "על האתאיזם של הרבנים" [תרגום מלטינית: מרסל דיבואה, אביטל וולמן, יוסף שוורץ] בהוצאת י"ל מאגנס, 2005, עמ' 44 .

[39] ראו דוגמאות במשנה אבות א,ד וגם: ב,יג.
עוד דוגמאות בנות זמננו ניתן למצוא ב: בנימין לאו, "ממרן עד מרן: משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף" בהוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2005, עמ' 227-228.

קבלו עדכונים חמים