מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

התגלות אלוהים

[♜]

מבחינה היסטורית, שני האפיקים שדרכם בחר אלהים להתגלות נקראים התגלות כללית והתגלות מיוחדת. התגלות כללית היא כל מה שאלהים מגלה בעולם סביבנו, כולל האדם. לעומת זאת, התגלות מיוחדת כוללת אמצעים שונים שבהם הוא משתמש כדי להעביר את המסר שלו, כפי שבא לידי ביטוי בספר הבריתות. התגלות כללית מכונה לעתים תיאולוגיה טבעית והתגלות מיוחדת נקראת תיאולוגיה נגלית. אבל כמובן, מה שנגלה בטבע נגלה גם-כן בתיאולוגיה. יש סופרים שמציינים את ההתגלות הכללית כתקופה שקדמה לחטא הקדמון (Prelapsarian), ואת ההתגלות המיוחדת כתקופה הבאה לאחר הגירוש מגן עדן (Postlapsarian או Soteric). מכל מקום, שתי ההתגלויות  — הכללית והמיוחדת הינן (א) מאלהים, (ב) על אלהים.

בפרק זה נדון בעיקר בהתגלות הכללית ונשאיר את ההיבטים האחרים של תורת ההתגלות לחלק ג. ההתגלות הכללית מספקת ראיות לקיומו של אלהים. מאידך, ההתגלות המיוחדת מניחה בדרך כלל את קיומו.

 

I. מאפיינים של התגלות כללית

התגלות כללית כשמה כן היא. היא כללית בהיקפה, כלומר מגיעה לכל האנשים (מתי ה 45; מה"ש יד 17). היא כללית מבחינה גאוגרפית – מקיפה את העולם כולו (תהל' יט 2). היא כללית מבחינה מתודולוגית – משתמשת באמצעים אוניברסליים כמו חום השמש (תהל' יט 6-4) והמצפון האנושי (רומ' ב 15-14). מפני שהיא התגלות המשפיעה על כל האנשים באשר הם ובכל תקופה בה הם חיו, ביכולתה להביא אור ואמת לכל, או אם נדחית היא מביאה להרשעה.

 

II. אפיקים של התגלות כללית

התגלות כללית באה אל האנושות במספר דרכים.

א. באמצעות הבריאה

  1. הצהרה. להצהיר בפשטות שקו הראיות הזה (הטיעון הקוסמולוגי לקיומו של אלהים) מצביע על כך שהיקום שסובב אותנו הוא תוצאה שדורשת סיבה מתאימה.

 

  1. הנחה מוקדמת. קו הראיות הזה תלוי בשלוש הנחות מוקדמות: (א) לכל תוצאה יש סיבה. (ב) התוצאה תלויה בסיבה לקיומה. (ג) הטבע לא יכול לנבוע מעצמו.

 

  1. התפתחות. דבר שקיים כעת (היקום) מוצאו מלא כלום או ממשהו שחייב להיות נצחי. הדבר הנצחי, באפשרות השנייה, יכול להיות היקום עצמו, שבמקרה זה צריך להיות נצחי, או המקריות כעיקרון נצחי או אלהים הישות הנצחית.

אם מוצאו של היקום מלא כלום, הוא נוצר מעצמו. זו סתירה לוגית. כדי שמשהו ייווצר מעצמו הוא חייב גם להיות קיים וגם להיות לא קיים באותו זמן ובאותו אופן. יתר על כן, היווצרות-עצמית מעולם לא הוכחה ונצפתה מבחינה מדעית.

הוואריאציה של הדעה שתומכת בנצחיות החומר נקראת "תאוריית המצב היציב". על פיה, חומר נוצר כל הזמן במרכז היקום ונהרס בהיקף החיצוני של החלל. אולם אין שום ראיה שתומכת בתאוריה הזאת. לו היתה נכונה, היא היתה מֵפֵרָה את חוק שימור המסה והאנרגיה.

האם עניין הסיבה והתוצאה לא חל גם על אלהים? הגם הוא תוצאה שדורשת סיבה? התשובה היא לא. אלהים אינו תוצאה (תוצאה דורשת סיבה) משום שהוא נצחי.

אם היקום לא יצר את עצמו, חייב להיות דבר נצחי שגרם לכך. אפשרות אחת היא שהתהליך הקוסמי עצמו הוא נצחי, אבל זו אפשרות קלושה. הדעה הרווחת היא שליקום היתה התחלה אף שזה היה מזמן.

אפשרות נוספת היא, שיש עיקרון נצחי כלשהו של מקריות או של בינה עיוורת. כדי להאמין באפשרות הזאת נדרשת מידה גדולה של אמונה. ניתן להוכיח באופן מתמטי שמקריות אקראית לא היתה יכולה ליצור את מה שאנו רואים היום ביקום. אבל, גם לו היתה יכולה ליצור מולקולות ואטומים, שמהם בנוי היקום, האם עיקרון חסר חיים זה יכול גם ליצור את הנפש ואת ההיבטים הרוחניים של החיים?

האפשרות השלישית היא התאיסטית; הישות הנצחית שבראה את היקום היא אלהים. היא אינה  אומרת שהיקום חושף את כל הפרטים על אופייה של הישות הנצחית, אלא שקיימת ישות חיה, רבת-עוצמה ונבונה שבראה את היקום. חיה, מפני שאי-חיים אינו יכול ליצור חיים. רבת-עוצמה, בגלל טבעו של הנוצר. נבונה, בגלל הסדר והארגון של היקום, דברים שמקריות לא יכולה ליצור.

 

4. הכתובים. שני קטעי מפתח בכתובים מראים שהבריאה היא ערוץ התגלות.

א.תהל' יט 6-1. במזמור זה דוד כותב על (1) ההמשכיות של ההתגלות דרך הבריאה (פסו' 3-2). הפעלים מתארים פעולה מתמשכת ומציינים שהשמים, הרקיע, היום והלילה מספרים בלי הרף את כבוד האל. הוא גם כתב (2) שזירת ההתגלות היא היקום, השמים והארץ (פס' 5), (3) הצביון של ההתגלות די ברור אם כי לא מילולי (פס' 4), ו-(4) היא נחשפת בכל ולכולם (פסו' 7-5).היא מכסה את הארץ כולה וכל אחד יכול לדעת אותה. הרוב יכולים לראות את השמש ואת מחזור היום והלילה, אבל אפילו עיוורים יכולים לחוש בחום השמש (פס' 7). התגלות זו צריכה לעורר שאלות בלב אנשים. מהיכן בא החום? מי יצר את השמש? (5) בנוסף, תוכנה של ההתגלות כפול; הוא אומר משהו על כבוד האלהים ועל גדולת אלהים.

    ב. רומ' א 32-18. בקטע מרכזי זה הדגש הוא על התגלות זעם אלהים, מפני שהאנושות דחתה את מה שניתן לדעת עליו דרך הבריאה.

(1) התגלות זעמו (פס' 18). זעם אלהים נגלה כלפי כל מי שמעכב את האמת ומתנהג ברשעות. הפרטים על הדרך שבה זעמו נגלה רשומים בפסו' 32-24.

 

(2) הסיבות לזעמו (פסו' 23-19). ישנן שתי סיבות: ניתן לדעת משהו על אלהים, אבל במקום לקבל את האמת הזאת, בני-אדם דחו את ההתגלות ואכן, עיוותו אותה. "הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ" (פס' 20), היקום, מגלה בבירור (מאז ראשית הבריאה) את גבורת אלהים ואת טבעו האלוהי. במילים אחרות, כל האנושות צריכה לדעת, מתוך התבוננות ביקום, כי קיימת ישות עליונה. במקום זאת, המין האנושי דוחה את האמת ויוצר אלילים שהוא עליון להם.

 

(3) תוצאת זעמו (פסו' 32-24). מכיוון שהאדם דחה את ההתגלות הכללית, אלהים הסגירו (פסו' 24, 26, 28). יש שחושבים שהכוונה היא הסגרת האנשים לאורח חיים מתירני כך שיסבלו  מתוצאות הגמול על חטאם. אבל הפועל בפס' 24, 26 ו-28 הוא בצורת פעיל. אחרים מבינים את המשפט במובן האישי, כלומר אלהים שלל מהאדם את מעשי חסדו. ויש כאלו שחושבים שזה מעשה חיובי ושיפוטי מצד אלהים לדון את בני-האדם. הוא כולל את המובן האישי אבל הוא פעיל יותר מאשר ההשקפה המתירנית. ניתן להבין זאת כך: אנשים אחראים על פעולות החטא שלהם (אפס' ד 19 משתמש באותו פועל). האדם מורשע בצדק מפני שאינו מקבל את מה שאלהים אומר לו על עצמו דרך הבריאה.

נורמן גייסלר (Norman Geisler) ניסח מחדש את הטיעון הקוסמולוגי כדלקמן:

(א) קיימות מספר ישויות מוגבלות ומשתנות. התכחשות לכך דורשת אישור מישות קיימת, אז זה חרב פיפיות.

(ב) הקיום הנוכחי של כל ישות מוגבלת ומשתנה נגרם על-ידי אחר. הפוטנציאל לקיום יכול להתממש רק על-ידי הוויה שמעבר לה.

(ג) לא תיתכן נסיגה אינסופית של גורמי ההוויה.

(ד) לפיכך, יש עילה ראשונה לקיום הנוכחי של הישויות האלה.

(ה) העילה הראשונה חייבת להיות אינסופית, נחוצה, נצחית, פשוטה בלתי משתנה ויחידה.

(ו) בהשוואת הישות שנתמכת על-ידי קו הטיעון הזה לאלוהי מקרא, מסקנתנו היא שהם זהים.1

 

 

הטיעון הקוסמולוגי

 

  1. לכל מה שמתחיל להתקיים יש גורם.
  2. היקום החל להתקיים.
  3. לפיכך, ליקום יש גורם.

 

למאמר מרחיב אודות הטיעון הקוסמולוגי לחצו כאן.

 

 

 

ב. באמצעות ארגון

  1. הצהרה. התכלית, הסדר והתכנון שאנו רואים בעולם מעידים על יוצר. הדימוי הנפוץ ביותר של הטיעון התאולוגי הזה נמצא בספרו של ויליאם פיילי (William Paley) "תיאולוגיה טבעית" (Natural Theology, 1802), כולל את "אנלוגיית השען" – כמו שמבנה השעון מעיד על קיומו של שען כך המבנה הארגוני של העולם מעיד על קיומו של מתכנן.
  2. התפתחות. ליעילות מירבית, הטיעון הטלאולוגי צריך להתמקד בהיבטים הרחבים יותר של עיצוב בטבע מאשר בפרטים. אם להשתמש באחד מדימויו של ג' אוליבר באזוול (J. Oliver Buswell), העובדה שאין שני פתיתי שלג זהים היא הרבה פחות ראייתית למטרה ולתכנון של אלהים בשביל העולם, מאשר חשיבותו של השלג במחזור העונות ובאספקת לחות לקרקע.2 יתרה מכך, חלק מהפרטים בטבע נראים לנו חסרי היגיון, לעתים קרובות בגלל פעולת הרוע. אבל התמונה הכוללת היא של סדר ושל תכנון. פעולה אקראית לעולם לא היתה יכולה ליצור את הארגון המשולב ברמה הגבוהה שאנו רואים בעולם.
  3. הכתובים. בתהל' יט 2 נאמר שהעולם מהווה ראיה לידיעתו של הבורא. כאשר תושבי ליסטרה עמדו להקריב קרבן עבור שאול ובר-נבא מפני שחשבום לאלים, ריסן אותם שאול בהשתמשו בטיעון הטלאולוגי לקיומו של האלהים האמתי (מה"ש יד 18-15). העולם מראה את מחזור עונות השנה ואת מתנת הגשם על מנת לתת לאנושות מזון ושמחה. הסדר בטבע מעיד על קיומו של אלהים חי ואמתי, אמר שאול.

 

ג. האדם

  1. הצהרה. כיצד ניתן להסביר את האדם – ישות מוסרית, אינטליגנטית וחיה – בלי אלהים חי, מוסרי ואינטליגנטי?
  2. התפתחות. הטיעון האנתרופולוגי כביכול לקיומו של אלהים מחולק לעתים במספר דרכים. באזוול, לדוגמא, מפריד בין הטיעון האנתרופולוגי (אלהים ברא את האדם בצלמו) לבין הטיעון המוסרי (כיצד נולד הרעיון של טוב ורע?).3 דייל מודי (Dale Moody) מחלק את הטיעון הבסיסי הזה לארבע: הטיעון המוסרי, קיומה של הדעת, ה"אני" המוחלט (הנפש) ותודעה דתית.4 נראה לי שחלוקה זו מבטאת רק היבטים של הטיעון האנתרופולוגי הבסיסי מפני שכולם מתמקדים באדם. לכן, כל פן מודגש של הוויית האדם או של ניסיונו, בן אם הוא מוסריות, אינטליגנציה, רגשות או תודעה דתית, הוא עדיין היבט של האדם ולכן שייך, קרוב לוודאי, לטיעון האנתרופולוגי.

כמה מההיבטים של האדם וכולם ביחד דורשים מספר הסברים בנוגע למקורם. הם טוענים לקיומה של ישות חיה, מוסרית ואינטליגנטית שהיה ביכולתה ליצור את האדם. כוחות חומריים, דוממים או חסרי תודעה אינם יכולים ליצור אדם. אבולוציה אינה יכולה ליצור נפש, תודעה או אינסטינקטים דתיים. אלילים חסרי חיים לא יוצרים צאצאים חיים.

  1. הכתובים. מחבר המזמור אומר: "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם-יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט" (תהל' צד 9).במילים אחרות, יצור חי ואינטליגנטי טוען בעד בורא חי ואינטליגנטי.

באריופגוס התווכח שאול באותו אופן. אם אנחנו צאצאי אלהים, טען, אזי אלהים אינו יכול להיות אליל כסף או זהב שנוצר בידי הצאצא (מה"ש יז 29-28). הוא, בדומה לצאצאו, חייב להיות חי ואינטליגנטי.

 

ד. ישות

 

הטיעון האונטולוגי (טיעון שמתבסס על חקר ה"ישות") הוצג בצורות שונות על-ידי אנסלם (Anselm), דקארט (Descartes) ואחרים. הוא התקבל על-ידי אחדים, למשל הגל (Hegel) ונדחה על-ידי אחרים, למשל קאנט (Kant).

  1. הצהרה. הטיעון הוא כזה: (א) יש לנו רעיון על ישות מושלמת ביותר; (ב) הרעיון על ישות מושלמת ביותר כולל קיום, כי ישות מושלמת שאינה קיימת לא תהיה כל-כך מושלמת כישות קיימת. (ג) לכן, מאחר ורעיון הקיום נכלל ברעיון של ישות מושלמת ביותר, הישות המושלמת ביותר חייבת להיות קיימת.
  2. דיון. אף-על-פי שהטיעון דדוקטיבי, יש לו היבט אינדוקטיבי. מהיכן בא הרעיון על אלהים? לא כל רעיון אנושי מתאים למציאות אונטולוגית. אבל לרעיונות יש סיבות שחלה עליהן אחריות. הרעיון של פיית שיניים ישנו, אבל קיומו אינו מוכיח את קיומה של פיית שיניים. למרות זאת, על הרעיון חלה אחריות. אותו דבר לגבי הרעיון של קיום אלהים. כיצד תחול עליו אחריות? זה ההיבט האינדוקטיבי של הטיעון. והנקודה היא שהרעיון לא ניתן להסבר מהנתונים הלא-תאיסטיים.

 

III. מהותה של התגלות כללית

הקטעים המקראיים הרלוונטיים מספרים לנו מתוקף סמכותם מה ניתן ללמוד מהתגלות כללית. אין זה אומר שכל אחד יבין את כל הדברים האלה או אף את חלקם, אבל אלו הדברים שאלהים העביר לנו דרך האפיקים השונים של ההתגלות הכללית.

(1) כבודו (תהל' יט 2).

(2) התגלמות כוחו בבריאת העולם (תהל' יט 2).

(3) עליונותו (רומ' א 20).

(4) טבעו האלוהי (רומ' א 20).

(5) השגחתו בטבע (מה"ש יד 17).

(6) טובו (מתי ה 45).

(7) תבונתו (מה"ש יז 29)

(8) עובדת קיומו (מה"ש יז 28).

IV. הערך של ההתגלות הכללית

בקביעת ערכה של ההתגלות הכללית, אנשים מסתכנים בכך שמעריכים אותה יתר על המידה או שלא מעריכים אותה כראוי. אחדים מהם עושים לפחות רושם שמה שנגלה דרך ההתגלות הכללית מוכיח את קיומו של האלהים האמתי של המקרא. זה נראה כהפרזה בערכה. אחרים לא מייחסים לה שום ערך, אבל זו טעות מאחר והמקרא באמת משקף את השימוש בטיעונים אלה. מה, אם-כן, הוא ערכה האמתי?

 

א. להציג את חסד אלהים

העובדה שאלהים לא הסיר את חסדו לאחר המרידה הראשונה, או כל אחת אחרת שבאה לאחר מכן, היא בבחינת חסד. העובדה שלא הפסיק את הקשר שלו עם האנושות לאחר שאנשים התרחקו ממנו היא מפליאה. הוא המשיך לספק את האמצעים דרך ההתגלות הכללית כדי שאנשים יוכלו לדעת משהו על אלהים האמתי, ובכך הראה את חסדו המתמשך. חלקם מושפעים לחיוב מהחסד המשותף ומראים סימנים ברורים של מוסר,ולעתים מחפשים יותר אמת.

 

ב. לתת משקל לנושא התאיזם

מוגזם לומר שהטיעונים הללו לקיומו של אלהים מוכיחים את קיומו של אלוהי המקרא. אף שמספר אמתות על אלהים נגלות דרך ההתגלות הכללית, דברים חשובים רבים לעולם לא יתגלו דרך האמצעים האלה. אבל השאלות שמעלה ההתגלות הכללית והתשובות שעליהן היא מצביעה תומכות בטיעונים של התאיזם בניגוד, נניח, לאתאיזם, לאגנוסטיות ולתורת האבולוציה.

 

ג. להרשיע בצדק את אלו שדוחים אותו

קו הראיות הזה מטיל את האחריות על מי שאינו חוזר בתשובה להגיב באופן כלשהו. אלהים התכוון שאנשים יוכלו להבין שאין די בהסבר מכניסטי, אתאיסטי ולא רציונלי כדי להסביר את העולם המאוד מורכב ואת ההיבטים השונים של האדם. המין האנושי צריך להגיב בכך שיכיר כי מאחורי כל זה חייבת להיות ישות על-אנושית חיה, חזקה ואינטליגנטית.

אם בני-האדם לא יעשו את הצעד המזערי אבל המכריע הזה, ובמקום זאת ידחו את ההכרה הזאת ויציעו הסבר אחר כלשהו, אז אלהים צודק אם הוא דוחה אותם ואינו מספק יותר אמת. דחיית ההתגלות הכללית מספיקה להרשעה צודקת. אולם אין הדבר מרמז שקבלת ההתגלות הכללית מספיקה כדי להביא לידי ישועה נצחית. אין זה כך, פשוט מפני שאין התגלות של מות הכפרה של בן האלהים.

אם משתמע מדבריי שאני נוקט מוסר כפול, ניחא. אין שום דבר רע מיסודו בנקיטת שתי אמות מידה, כל עוד שתיהן צודקות. ובמקרה הזה שתיהן צודקות. לא יהיה זה מוצדק שההתגלות הכללית תושיע, אם אלהים סיפק לפני מוסדות תבל שה לכפרת חטאים. מתן ישועה שאינה תלויה בשה תהיה אמצעי לא צודק. אבל יהיה זה גם לא צודק מצד אלהים קדוש לא להרשיע את אלו שדוחים את ההתגלות בחייהם עלי אדמות. לכן דחיית האמתות של ההתגלות הכללית מביאה בעקבותיה הרשעה מוצדקת לכל מי שדוחה אותן, ובכל הפעמים שהן נדחות.

אם סטודנט אכפתי ניגש לעמיתו שזקוק לאלף דולר עבור שכר לימוד ומציע לו מתוך דאגה כנה ואוהבת עשרה דולר (שזה כל מה שיש לו), ואם שטר עשרה הדולר שלו היה נזרק בבוז על הרצפה בדברי לעג: "מה תועלנה לי הפרוטות האלה?" איזו חובה חלה על הסטודנט לעזור שוב לעמיתו הסטודנט? לו היה יכול פתע פתאום לתת את כל הסכום של אלף דולר, האם היה איש מאשימו בחוסר צדק לו העדיף לתת את הכסף לסטודנט נזקק אחר? קבלת מתנת עשרת הדולרים לא "תציל" את האדם שזקוק לאלף דולר; אבל בדחיית המתנה הוא מרשיע את עצמו. אל לנו לשכוח שרוב האנשים שחיו עלי אדמות דחו את התגלות אלהים בטבע, והדחייה לוותה בבוז ובתחליף מכוון של האלים שלהם. הם הרשיעו את עצמם, וכאשר אלהים דוחה אותם הוא עושה זאת בצדק.

 

 

הערות

  1. Norman Geisler, Philosophy of Religion (Grand Rapids: Zondervan, 1981), 190-208.
  2. J. Oswald Buswell, A Systematic Theology of the Christian Religion (Grand Rapids: Zondervan,

    1962), 87.

  1. Ibid., 1:90-91.
  2. Dale Moody, The Word of Truth (Grand Rapids: Eerdmans, 1981), 83-84.

 

 

קבלו עדכונים חמים