מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

השנייה לתסלוניקים ב 1-5 והלקיחה

אֲשֶׁר לְבוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וַאֲסִיפָתֵנוּ אֵלָיו, אָנוּ מְבַקְשִׁים מִכֶּם, אַחַי: אַל תְּמַהֲרוּ לְאַבֵּד אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתֵיכֶם וְאַל תִּבָּהֲלוּ, לֹא בִּגְלַל אֵיזוֹ הִתְבַּטְּאוּת שֶׁל רוּחַ, לֹא בִּגְלַל אֵיזֶה דִּבּוּר, וְלֹא בִּגְלַל אֵיזוֹ אִגֶּרֶת אֲשֶׁר כִּבְיָכוֹל נִשְׁלְחָה מֵאִתָּנוּ – כְּאִלּוּ הִגִּיעַ יוֹם יהוה. אַל יַטְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא, שֶׁכֵּן לֹא יַגִּיעַ אִם לֹא תִּהְיֶה בָּרִאשׁוֹנָה הָעֲזִיבָה וְיִתְגַּלֶּה אִישׁ הָרֶשַׁע, בֶּן הָאֲבַדּוֹן, הַמִּתְקוֹמֵם וּמְרוֹמֵם עַצְמוֹ עַל כָּל הַנִּקְרָא אֱלוֹהַּ אוֹ קֹדֶשׁ, עַד כִּי יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים בְּהַצְהִירוֹ עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא אֱלֹהִים. הַאִם אֵינְכֶם זוֹכְרִים כִּי עוֹד בִּהְיוֹתִי אֶצְלְכֶם אָמַרְתִּי לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?

חוקרי הברית החדשה מסכימים פה אחד על כך ששאול כתב את הקטע לעיל כדי לעודד את המאמינים התסלוניקים אשר חששו מהוראת השקר, כי יום יהוה כבר החל. הנושא השנוי במחלוקת נוגע כמובן בתזמון הלקיחה. אלו שדוגלים בכך שהלקיחה תתרחש לאחר הצרה הגדולה, טוענים כי הקטע תומך במפורש בעמדתם.1 לעומת זאת, במאמר זה אבקש לטעון כי קטע זה מסתדר בצורה הטובה ביותר עם העמדה הגורסת כי הלקיחה תתרחש דווקא לפני הצרה הגדולה.

ביאת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וַאֲסִיפָתֵנוּ אֵלָיו (פס' 1)

תחילת פסוק 1 מעלה את השאלה הבאה: האם ביאת אדוננו ישוע המשיח ואסיפתנו אליו מתייחסות לאותו המאורע? אלו שמתנגדים לכך שהלקיחה תתרחש לפני הצרה הגדולה טוענים כי שני המאורעות הינם היינו הך. לדוגמה, בספרם, מייקל בראון וחוקר הברית החדשה קרייג קינר, טוענים על בסיס היוונית כי שני הביטויים זהים,

"ה הידיעה היחיד מאחד את שני הביטויים, דבר המצביע על כך שביאתו של ישוע ואסיפתנו אליו הן אותו המאורע."2

עם-זאת, מדובר ביישום שגוי של 'חוק הגרנוויל שארפ' (Granville Sharp rule). 'חוק השארפ' קובע כי אם ה הידיעה מאחדת שני שמות עצם אישיותיים דרך ו החיבור, שני שמות העצם מתייחסים לאותו הדבר.3 לדוגמה, אֱלֹהֵינוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ (השנייה לפטרוס א 1). ביוונית, שם העצם אלוהים ושם העצם מושיענו מאוחדים תחת אותו ה הידיעה דרך ו החיבור (ביוונית כתוב "האלוהינו ומושיענו"), לכן, האלוהים והמושיע בפסוק זה הוא ישוע המשיח.

לעומת זאת, ביאת אדוננו ואסיפתנו אליו, הן לא שמות עצם אישיותיים. לכן, לא ניתן לקבוע על בסיס החוק לעיל כי מדובר בשני מאורעות זהים. על כך אפילו מסכימים חוקרים הדוגלים בלקיחה אחרי הצרה.4

אם שני הביטויים הללו אינם חייבים להתייחס לאותו המאורע, למה כוונתם?

ביאת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ

לאור הדיון בפרק א, ברור כי "ביאת אדוננו ישועה המשיח" מתייחסת לביאתו השנייה של ישוע.

הַלָּלוּ יֻטַּל עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ שֶׁל אֲבַדּוֹן עוֹלָם מִלִּפְנֵי הָאָדוֹן וּמֵהֲדַר עֻזּוֹ, כְּשֶׁיָּבוֹא בַּיּוֹם הַהוּא לְהִכָּבֵד בִּקְדוֹשָׁיו וְלִהְיוֹת נַעֲרָץ בֵּין כָּל הַמַּאֲמִינִים; וַהֲרֵי אַתֶּם הֶאֱמַנְתֶּם לְעֵדוּתֵנוּ (השנייה לתסלוניקים א 9-10).

בנוסף לכך, בפרק ב פסוק 8 (ההקשר המיידי של הביטוי) שאול כותב כי איש הרשע יומת עם הופעתו של ישוע. לכן, ניתן להסיק בוודאות כי הביטוי "ביאת אדוננו ישוע המשיח" מתייחס לביאתו השנייה של ישוע לאחר הצרה הגדולה.

אֲסִיפָתֵנוּ אֵלָיו

לעומת זאת, לא קיים שום רמז או רפרנט בהקשר המיידי, אשר אליו ביטוי זה מתייחס. עם-זאת, קיים קטע מקביל באיגרת הראשונה לתסלוניקים שיכול לשפוך אור על התעלומה. באיגרת הראשונה לתסלוניקים ד 17, שאול כתב,

אַחֲרֵי כֵן אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן.

הלקיחה עליה מדבר שאול בקטע זה, עשויה להסביר היטב את הביטוי "אסיפתנו אליו". ניתן אף להצביע על הבסיס הטקסטואלי התומך בקורלציה שבין שני הקטעים הללו. בשנייה לתסלוניקים ב 5, שאול שואל את המאמינים: "הַאִם אֵינְכֶם זוֹכְרִים כִּי עוֹד בִּהְיוֹתִי אֶצְלְכֶם אָמַרְתִּי לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?". ניתן להסיק משאלה זו שאין זו הפעם הראשונה ששאול מדבר איתם על נושא זה. שאול כבר לימד אותם את הדברים הללו. לכן, איננו אמורים להיות מופתעים מכך שקיימת קורלציה בין הראשונה לתסלוניקים ד לשנייה לתסלוניקים ב. הלקיחה בראשונה לתסלוניקים ד מספקת את המסגרת הפרשנית לביטוי "אסיפתנו אליו" בשנייה לתסלוניקים ב.
יש לשים לב ביתר שאת לנושא של פרק ב. הנושא אינו ביאתו השנייה של ישוע גרידא, אלא יום יהוה הנגמר עם ביאתו השנייה של ישוע. כאשר שמים לב לנושא המדויק של הפרק, עולה שאלה קשה כלפי אלו הדוגלים בעמדה על פיה ביאתו של ישוע ואסיפתנו אליו הן מאורעות מקבילים. השאלה היא: מדוע ששאול יזכיר בתחילת הקטע מאורע אחד (דהיינו ביאתו השנייה של ישוע ואסיפתנו אליו) ואז פתע פתאום ידון בכל שבע שנות צרת יעקב? בעמדה על פיה הלקיחה וביאתו השנייה של ישוע ארצה הן מאורע אחד, קשה מאוד לענות על שאלה זו. לעומת זאת, העמדה על פיה ביאתו של ישוע והלקיחה מתייחסות לשני מאורעות שונים, פותרת את הבעיה בקלות. דברי הפתיחה של שאול (ביאתו של ישוע ואסיפתנו אליו) מאפשרים מרווח זמן שבו יתרחשו אותם המאורעות אשר שאול מתאר בשאר הפרק. אם-כן, במילים אחרות מבקש שואל לומר כך: "אֲשֶׁר לְבוֹא אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ (בסוף יום יהוה) וַאֲסִיפָתֵנוּ אֵלָיו (בתחילת יום יהוה)…". ואז, שאול מתחיל לדבר על יתר האירועים שיתרחשו ביניהם.

יוֹם יהוה

חוקרים הדוגלים בעמדה על פיה הלקיחה וביאתו של ישוע הם מאורע אחד, גורסים כי "יום יהוה" בקטע זה מתייחס לביאתו השנייה של ישוע.5 אך אם ביטוי זה מתייחס לביאתו של ישוע, עולות מספר בעיות: מדוע שהתסלוניקים יאמינו ש"יום יהוה" כבר הגיע? שהרי ישוע טרם שב (מתי כד 26-30); לשבעת השבועים המתוארים בדניאל ט טרם היה די זמן להתרחש; חילול בית המקדש באמצע הצרה והרדיפות לאחר מכן טרם התרחשו והעונשים העל טבעיים המאפיינים את תקופת הצרה הגדולה (או לפחות את התקופה האחרונה של הצרה) לא התרחשו לעיני התסלוניקים.6 חלופה הגיונית יותר גורסת שיום יהוה מתייחס לשבע שנות צרת יעקב, או לפחות לחלק כלשהו מהצרה ההיא.

לֹא יַגִּיעַ

חשוב לשים לב למה ששאול אינו אומר: שאול אינו אומר שהעזיבה והתגלות האיש הרשע יתרחשו לפני יום יהוה.7 הוא אומר שהתסלוניקים יכולים לדעת שיום יהוה עדיין לא מתרחש משום שטרם ראו את העזיבה ואת התגלות האיש הרשע. המילה "תחילה" מתייחסת לקדימות של העזיבה ביחס להתגלות איש הרשע, היא איננה קודמת ליום יהוה עצמו. הקבלה דקדוקית למשפט זה נמצאת במרקוס ג 27:

"לֹא יוּכַל אִישׁ לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ שֶׁל גִּבּוֹר וְלָבֹז אֶת כֵּלָיו אִם לֹא יִכְפֹּת תְּחִלָּה אֶת הַגִּבּוֹר; אַחַר כָּךְ יָבֹז אֶת בֵּיתוֹ". המילה "תחילה" במשפט זה אינה מתייחסת למה שקודם לביטוי "אם לא" (דהיינו למשפט "לא יוכל איש להיכנס לביתו של גיבור…"). אחרת נובע מכאן שיש קודם לקשור את הגיבור ואז להיכנס אליו הביתה.8 אלא שהמילה "תחילה" מראה את הקדימות של מה שבא לאחר מכן: 1) האיש נכנס לביתו של הגיבור; 2) עליו לקשור אותו תחילה; 3) ואז יוכל לבזוז את כליו. באותה המידה, עלינו להבין את הקטע בשנייה לתסלוניקים. שאול אומר שיום יהוה לא יגיע אלא אם כן ברצף המאורעות (בתוך ובזמן יום יהוה) תתרחש העזיבה תחילה, ואחריה צורר המשיח יגיע. העזיבה והתגלות צורר המשיח אינן באות לפני יום יהוה אלא מתארות מאורעות המרכיבים את יום יהוה עצמו (לאחר תחילתו). פרשנות זו פותרת את שאול מסתירה עצמית. הלא בראשונה לתסלוניקים ה 2, הוא כתב כי יום יהוה יבוא כגנב. אם קיימים מאורעות הקודמים ליום יהוה (כפי שטוענים רבים ששאול מלמד בשנייה לתסלוניקים ב), שאול סותר את עצמו. גנבים אינם מגיעים אחרי התראות כאלו ואחרות, כך גם ליום יהוה אין סימנים מקדימים.9

אַל תְּמַהֲרוּ לְאַבֵּד אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתֵיכֶם וְאַל תִּבָּהֲלוּ

לדעתי, הבעיה הגדולה ביותר העומדת בפני אלו הטוענים שהקטע מלמד שהלקיחה תתרחש לאחר הצרה הגדולה, היא די פשוטה: נניח והתסלוניקים הצליחו להשתכנע שיום יהוה כבר הגיע, דהיינו שישוע כביכול עומד לחזור, מדוע אפוא הם איבדו את עשתונותיהם ונבהלו? אם התסלוניקים חשבו שהם נמצאים כבר בצרה הגדולה, ואם שאול לימד אותם כביכול שישוע אמור לקחת אותם אחרי הצרה הגדולה אליו, מדוע הם נרתעו מהשקר שהופץ (על פיו יום יהוה כבר הגיע)? כיצד מאמין יכול לאבד את עשתונותיו אם הוא רואה שהנבואות מתחילות להתגשם? הוא לא. אלא שהפרשנות המסתדרת טוב יותר עם הטקסט, היא כזו: שאול לימד כבר קודם לכן את התסלוניקים שהלקיחה תתרחש לפני הצרה הגדולה (והיא גם זו שתתחיל את יום יהוה). השקר אשר ממנו דאגו התסלוניקים הוא שיום יהוה כבר הגיע, דבר שהדאיג אותם משום שמבחינתם ייתכן והם פספסו את הלקיחה. הדאגה כי הם אולי פספסו את הלקיחה, אכן הייתה גורמת להם לאבד את עשתונותיהם ולהיבהל.10

סיכום

השנייה לתסלוניקים ב 1-5 הוא אחד מהקטעים בברית החדשה אשר תומכים בלקיחה לפני הצרה. שאר הפרשנויות נכשלות או אינן מצליחות להסביר כהלכה את הטקסט. ביאתו המיידית והפתאומית של ישוע לקחת את הקהילה, אמורה להניע את כולנו לחיות כל יום במוכנות ובערנות: "עַל כֵּן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה יוֹם יָבוֹא אֲדוֹנְכֶם" (מתי כד 42).

 

 

הערות:

1  ראו לדוגמה: Michael L. Brown & Craig keener, Not Afraid of the Anti-Christ: Why We Don’t .Believe in A Pre-Tribulation Rapture (Minneapolis: chosen, 2019), 153                 

2  Ibid, 152.

3 .Daniel B. Wallace, Greek Grammar beyond the Basics (Grand Rapids: Zondervan, 1996), 290 יש כמובן סייגים נוספים לחוק זה.

4 לדוגמה, Robert H. Gundry, The Church and the Tribulation (Grand Rapids: Zondervan, 1973), 113.

5 לדוגמה, Gundry, The Church and the Tribulation, 114

6 David A. Dean, “Does 2 Tessalonians 2:1-3 Exclude the Pretribulational Rapture?” BSAC 168:670 (Apr 2011):207-208. 

7 אין לי דעה מוחלטת לגבי משמעות המילה "עזיבה". אך במאמר זה, לצורך הטיעון, אניח שמילה זו מתייחסת למרד מאסיבי נגד אלוהים או מרד פוליטי, במקום ללקיחה של המאמינים.

8 שזה אבסורד, הרי כדי לקשור אותו צריך להיכנס אליו הביתה.

9 ".Robert L. Thomas, “The Rapture and the Biblical Teaching of Imminency.

10 .Nathan D. Holsteen, “Paul and the Rapture: 2 Thessalonians 2”, 186-190