מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

ההתכחשות למציאותו של השטן באה לידי ביטוי, בדרך כלל, ברעיון שהשטן הוא האנשה של הרוע ולא ישות קיומית. תפיסת ה"שטן" כאישיות, פותח יותר בזמן הברית החדשה, וזה מחייב, כך נאמר לנו, פירוש מחדש של "האגדות" מן התנ"ך שכן, כך נטען, הן אינן מכילות את הרעיון של דמות שטנית ייחודית. בנוסף, הדואליזם הפרסי, נאמר, תרם לרעיון היהודי של שטן אישי במהלך התקופה היוונית-רומית.1

 

I. ראיות מהטקסט

אם מקבלים את ספר הבריתות כהתגלות מאלהים ולא כתיעוד של מחשבות האדם על אלהים, אזי לא ניתן לשלול את מציאותו של השטן. השטן לא התפתח כישות אישית; הוא היה קיים ופעל החל מספר בראשית ועד ספר התגלות. שבעה ספרים בתנ"ך מלמדים על מציאותו (בראשית, דברי הימים א, איוב, תהלים, ישעיהו, יחזקאל, זכריה). כל אחד ממחברי הברית החדשה מאשר את מציאותו ואת פעילותו. גם הוראתו של המשיח מניחה ומאשרת את מציאותו של השטן ואת פעילותו. בעשרים וחמישה מתוך עשרים ותשעה קטעים בספרי הבשורה שמדברים על השטן, אדוננו הוא הדובר. בחלק מהקטעים האלה אין שום ספק שהמשיח בהוראתו אינו בא לרצות רעיונות נבערים ופסולים כביכול של ההמון על השטן לאור הדואליזם הפרסי. שימו לב במיוחד לקטעים כגון, מתי יג 39; לוקס י 18; יא 18.

 

II. ראיות לאישיותו

א. תכונות אישיות

כמו המלאכים, נאמר על השטן שיש לו תכונות של אישיות. הוא מפגין אינטליגנציה (קור"ב יא 3). הוא מראה רגשות (למשל, כעס, כמתואר בהתג' יב 17). הוא מוכיח שיש לו רצון (ישע' יד 14-12; טימ"ב ב 26).

 

ב. כינויים של אישיות

בתנ"ך ובברית החדשה מתייחסים אל השטן כאישיות (איוב א; מתי ד 11-1). שימו לב שהמידע במתי (ניסיונו של המשיח) היה צריך לבוא מהאדון עצמו; בכך שהוא משתמש בכינויי גוף אישיים, הוא מייחס לשטן אישיות.

 

ג. האחריות המוסרית של האישיות

לו השטן היה רק האנשה שבני-אדם המציאו כדי להביע את רעיונותיהם על רוע, בקושי היה אפשר לראות התאנשות מעין זו אחראית על מעשיה, שהרי אף  ישות תישא באחריות בעליל.אבל האדון דורש מהשטן דין וחשבון על מעשיו (מתי כה 41). הקטע הזה מזכיר לנו שהתכחשות למציאותו של השטן דורשת התכחשות למהימנות של דברי המשיח.

 

III. טבעו

 

א. הוא יצור

בהנחה שיחזקאל כח 19-11 מתייחס לשטן, הקטע הנדון מציין בבירור שהשטן נברא (פס' 15). המשמעות היא שאין לו תכונות ששייכות לאלהים בלבד כגון הוויה בכל, יכולת כל וידיעת הכל. אף שהוא ישות עוצמתית יש לו מגבלות של יציר נברא. וכיצור הוא חייב דין וחשבון ליוצרו.

 

ב. הוא ישות רוחנית

השטן שייך למעמד המלאכים שנקראים כרובים (יחז' כח 14). כפי הנראה הוא נברא כמלאך הרם ביותר (שם פס' 12). אין ספק שזו היתה הסיבה שמיכאל, שר המלאכים, התווכח עימו על גוויית משה (יהודה 9). השטן יכול להיקרא שר המלאכים של כל המלאכים הרעים. אפילו במצבו הנוכחי של מלאך שסרח, הוא עדיין בעל כוח רב (אם כי בהיתר מאלהים). לפיכך, הוא נקרא אֵל העולם הזה והשר אשר לו השלטון בספירת הביניים (קור"ב ד 4; אפס' ב 2).

 

IV. שמותיו

מגוון השמות אשר ניתנו לשטן הם אישור נוסף לקיומו.

המילה שטן פירושה אויב או מתנגד (זכר' ג 1; מתי ד 10; התג' יב 9; כ 2). פירוש המילה היוונית, diabolos, הוא משמיצן (מתי ד 1; אפס' ד 27; התג' יב 9; כ 2)

יוחנן קורא לו "הרע" (יוח' יז 15; יוח"א ה 19-18). אופיו המרושע, כפי ששמו מעיד עליו, ממלא את העולם כולו שנתון בשליטתו. עם זאת, המאמין אינו יכול, בסופו של דבר, להיות אחוז בידי השטן.

השטן הופיע בפעם הראשונה לפני האדם בדמות נחש (ברא' ג 1). האפיון הזה, שממשיך גם בברית החדשה (קור"ב יא 3; התג' יב 19), מתאר עורמה ותככים.

השטן מוצג גם כתנין גדול ואדום (התג' יב 3, 7, 9), דימוי שמדגיש את טבעו האכזרי, במיוחד בעימות. שים לב כי לתנין יש זנב, ומכאן שהקריקטורות שלו בליל כל הקדושים (Halloween) אינן דמיוניות! המחשה: סטודנט ותיק שנשאל על-ידי סטודנט חדש לטיבו של מרצה מסוים עשוי לענות: "או, הוא דב!" המשמעות היא שהמרצה הוא אדם קשה. השטן הוא תנין. המשמעות ברורה: הוא אכזרי בהתקפותיו על מאמינים.

אחת מפעילויותיו של השטן היא לקטרג על האחים באמונה (התג' יב 10). הוא עושה זאת ללא הפסק– יום ולילה. על מה הוא מאשימנו? על כל חטאינו. וכמובן שיש לו בסיס מוצק לכך כי מאמינים חוטאים וכל חטא עלול לבטל את ישועתנו. מכל מקום, אדוננו, פרקליטנו, מגן עלינו על סמך היסוד הבלעדי שכל חטאינו שולמו במותו (יוח"א ב 2-1). אחדים, כנראה שלא במודע, מבדילים בין חטאים שעלולים לבטל את ישועתנו לבין כאלו שלא – חטאים "קטנים". אולם כל חטא די בו כדי לגרום לנו לאבד את ישועתנו לולא ההפגעה הקבועה של אדוננו שהודף את ההאשמות הרצופות של אויבנו השטן.

לפני שנים, אחד ממוריי היה אדם בשם ה' א' איירונסייד. הוא תמיד נהג לפנות אלינו במילים "רבותיי הצעירים". כאשר היה מגיע לפסוק הזה הוא היה אומר באופן בלתי נמנע: "רבותיי הצעירים, השטן הוא המקטרג  של האחים, הבה נשאיר לו את העבודה המלוכלכת".

השטן הוא גם "המנסה" (מתי ד 3; תסל"א ג 5). זו היתה עבודתו למן המפגש הראשון עם בני-אדם (ברא' ג 1). הדרך בה הוא פיתה את חוה היתה לקבל את התכנית הנגדית שהוא הציע, שלא כללה איסור אכילה מעץ הדעת טוב ורע. האופן שבו ביקש לפתותאת המשיח היה לקבל את התהילה שמגיעה לו ללא הסבל של הצלב. הוא פיתה את חנניה לשקר לגבי הסכום המלא שקיבל ממכירת השדה (מה"ש ה 3). הוא מפתה מאמינים לאי-מוסריות (קור"א ז 5).

עמדתו של השטן בעולם הזה באה לידי ביטוי במספר כינויים שניתנו לו. הוא "שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוח' יב 31). הוא "אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה" (קור"ב ד 4). הוא "הַשַּׂר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם" (אפס' ב 2). "וְהוּא הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי" (פס' 2). בנוסף, הוא מתעה את כל העולם (התג' יב 9; כ 3). הוא שוכן בספירת הביניים (מקביל ל"שמים" באפס' ו 12) ושולט ביקום ובדור הזה. היקום הוא המסגרת המאורגנת של הדברים שבה חיים ופועלים בני-האדם, ושמתנגדת לאלהים על-ידי כך שהיא מבטלת אותו ומחקה אותו. הדור (שהשטן הוא אלוהיו) משמעו, "כל המסה הצפה של מחשבות, דעות, אמרות, השערות, תקוות, דחפים, מטרות ושאיפות בכל עת נוכחית, בעולם; שבלתי אפשרי לתפוס ולהגדיר במדויק, אך מהווה כוח אמתי ויעיל ביותר, מוסרי או לא מוסרי. אווירה שבכל רגע בחיינו אנו שואפים לקרבנו כדי לנשוף אותה שוב באופן בלתי נמנע – כל זה כלול ב-, שהיא … רוח ההלשנה המתוחכמת של היקום או העולם של בני-אדם שמתנכרים לאלהים".2 סוג כזה של שלטון על העולם והאווירה שבה אנו חיים הם נוראיים ומפחידים. אולם, הוא אשר בנו גדול מזה שבעולם (יוח"א ד 4).

השם "בעל-זבול" ניתן לשטן על היותו ראש השדים (לוקס יא 15). כאשר אויביו של ישוע האשימוהו שהוא אחוז על-ידי בעל-זבול, הם הפכו עצמם לאשמים בגידוף הגרוע ביותר.

שאול משתמש בשם בליעל ככינוי לשטן (קור"ב ו 15). פירוש המילה: "ללא תועלת" או "רשעות", ומתארת באופן קולע את אופיו של השטן.

מגוון השמות והכינויים של השטן מאשרים את עצם קיומו וגם חושפים את ההיבטים הרבים של אופיו ושל פעילותו. בדרך כלל, השם מגלה משהו על הרקע של האישיות ("סקוטי"), על המראה שלה ("אדום"), על מאפייניה ("אוהב"), או על פעילויותיה ("חפרפרת"). כך גם עם השטן: הרקע שלו (אויב, מקטרג, מנסה), מראהו (תנין, נחש), אפיוניו (שקרן, רוצח, שליט) ופעילויותיו (מקטרג, מנסה) – מעידים כולם על מהותו. הוא יצור חזק, אינטליגנטי ופיקח, ומחובתנו לא לשכוח לעולם את מציאותו של אויבנו ולא להמעיט בה.

 

הערות

  1. See T. H. Gaster, “Satan,” in “The Interpreter’s Dictionary of the Bible (New York: Abingdon,

     1976), 4:224-28.

  1. R. C. Trench, Synonyms of the New Testament (London: Kegan Paul, 1886), 218.

 


 

בריאת השטן וחטאו

I. בריאתו

 

א. זמן בריאתו

לו השטן לא היה יציר נברא הוא היה חייב להיות נצחי או בעל קיום עצמי –  זה הוא דואליזם שאינו תואם לאמונה באל אחד. ספר הבריתות אומר שכל הדברים נבראו על-ידי אלהים דרך המשיח ואין דבר שלא נוצר על-ידו (יוח' א 3; קול' א 17-16). זמן בריאתו לא מצויין. אם יחזקאל כח 13 מתייחס לשטן ולגן-עדן עלי אדמות, אז מובן שהוא נברא לפני שאלהים נטע גן בעדן (ברא' ב 8).

 

ב. מאפייניו

רבים מתלבטים האם יחזקאל, בפרק כח 19-11, התכוון לשטן. אם כן, הוא נותן לנו מספר פרטים שמתארים את מאפייני מצבו המקורי של השטן בבריאתו. כולם תמימי דעים שהנושא בפסוקים    19-11 הוא המשפט על צור ועל מלכה. אולם נשאלת השאלה, האם משמעות הפסוקים 19-11 ן דן עלי אדמות, אז כמובן, הוא ציאותו של אויבנוהיא מעבר לשליט האנושי ומגלה דברים על משהו או על מישהו אחר? האישיויות או הדברים האחרים שאליהם יכול "מלך צור" להתייחס, הם: (א) סמל מן המיתולוגיה האלילית; (ב) יצור קדמוני שחי בגן-עדן וגורש משם בגלל גאווה; (ג) ישות מיתית מהמיתולוגיה הפיניקית ששולבה בסיפור הזה וייחסו אותה למלך צור; (ד) אישיות "אידאלית", אם כי לא מציאותית; (ה) האדם האידאלי, כמו אדם הראשון אשר ההיסטוריה שלהם (פריבילגיות התחלתיות ובעקבותיהן החטא) משיקות זו לזו; (ו) הישות המרושעת – השטן; (ז) יצירת המופת של השטן – צורר המשיח.

ההשקפות (א) עד (ד) אינן תואמות לעיקרון של פרשנות רגילה, כי אין הצדקה לשלב מיתולוגיה מעין זו בטקסט. השקפה (ה), אף שהיא אפשרית, חסרה את מלוא הטבע המרושע של הדמות שמאחורי מלך צור. השקפות (ו) ו-(ז) ניתנות לשילוב, דהיינו השטן הוא שעומד מאחורי הכל, כולל היותו מאחורי צורר המשיח, שיגלם את השיא של כל האנשים שהשטן שכן בם במהלך ההיסטוריה. מלך צור היה אחד מאלו שהוא שכן בהם בעבר ובעתיד צורר המשיח יהיה האחרון שבהם.

הבנת הנבואה כמי שכוללת התייחסויות לשטן אינה אומרת שיחזקאל לא התכוון גם לשליט היסטורי של צור שאותו הוא מוקיע. נשאלת השאלה, האם הוא חזה רק את המנהיג ההיסטורי או שראה גם ישות גדולה יותר – השטן. השפה הציורית והמליצית יכולה להשתמע לשני פנים. מי שחושבים שהכוונה רק לשליט אנושי, מבינים את השפה כהגזמה טיפוסית שבה פונים אל שליט מזרחי. אלו שרואים גם את השטן בקטע זה, טוענים שהשפה כוללת יותר מדי דברי שבח ודימויים מכדי שתתייחס רק לשליט ארצי ולא משנה עד כמה הוא רם מעלה. נדמה שקשה לייחס את הפסוקים   15-14, למשל,  לשליט ארצי כלשהו.1

כמובן, אין זה יוצא דופן שקטע נבואי מתייחס לאישיות מקומית וגם לאדם זה או אחר שמקיים את הנבואה במלואה. הדבר נכון לגבי קטעים רבים שמתייחסים לדוד המלך ולישוע המשיח כאחד. הדבר נכון גם באזכור של שר מלכות פרס (דנ' י 13), אזכור שחייב לכלול גם ישות על-אנושית שקשורה במלכות פרס. לכן, ההתייחסות של יחזקאל פרק כח הן למלך צור דאז והן לשטן אינה צריכה להיות מסקנה פרשנית יחידה במינה. אכן, היא נראית כמסקנה הנכונה: מלך צור ההיסטורי היה פשוט כלי בידי השטן וייתכן שהשטן שכן בו. בתיאור המלך הזה, יחזקאל גם נותן לנו להעיף מבט ביצור העל-אנושי, השטן, שהשתמש במלך, אף אם לא שכן בו.

אם-כן, בהנחה שהשטן מתואר בפסוקים הללו, מה אנו למדים על המאפיינים המקוריים של בריאתו? יהיופסוקים אלה מעבירים את הרעיון הברור שהשטן היה מיוחס מאוד, תמצית בריאתו של אלהים ובעל מעמד שאין כדוגמתו בתבל.

  1. לשטן היו חוכמה ויופי שאין כדוגמתם (יחז' כח 12). השטן עמד בפסגת יציריו של אלהים, מלא חוכמה ומושלם ביופיו.
  2. לשטן היה משכן מאין כמוהו (פס' 13). כנראה הכוונה לגן-העדן השמימי או לגן-העדן הארצי. בכל מקרה, לפני כניסת החטא משכנו היה מקום מיוחד במינו.
  3. לשטן היה לבוש שאין דומה לו (פס' 13). התיאור המסנוור של שמלתו או גלימתו מרמז משהו על הכבוד שהוענק לו.
  4. לשטן היה תפקיד שאין שני לו (פס' 14). הוא השתייך למעמד המלאכים שנקרא כרובים. הם מקושרים לשמירת קדושתו של אלהים (ברא' ג 24), לכס האלהים (יחז' א 5), וכאן, כפי הנראה, לנוכחותו הממשית של אלהים. השטן היה על הר האלהים הקדוש והתהלך בתוך אבני אש (שייתכן ומרמזים על אלהים עצמו). ככל הנראה, היה השטן השומר הראשי של קדושת אלהים והודו.
  5. השטן היה מושלם באופן יוצא מן הכלל (יחז' כח 15). הוא היה מושלם מעצם היותו מהימן לחלוטין ובעל יושרה מוסרית מוחלטת. כאן, כמו בפסוק 13, מזכירים לנו שהשטן נברא, וכיציר הוא חייב ביום מן הימים לתת דין וחשבון לבוראו.

בכל דרך, היה השטן התגלמות הבריאה של אלהים.

מהרגע הראשון לקיומו הוא התעורר במלוא היופי והכוח של מעמדו הרם; מוקף בכל הפאר שנתן לו

אלהים. הוא ראה עצמו רם ונישא על כל המוני המלאכים בכוח, בחוכמה וביופי. רק אצל כס האלהים הוא

ראה יותר ממה שהיה לו, ולא מן הנמנע שאפילו זה, במובן מסוים, לא היה גלוי במלואו לעיני היצור….

לפני נפילתו, ניתן לומר כי הוא תפקד כשר הראשון במעלה עבור אלהים, וייתכן

ששלט על היקום  כולו, ובוודאות על העולם הזה.2

 

 II. חטאו

א. מוצא החטא של השטן

החטא נמצא בו (יחז' כח 15). זהו הפסוק היחיד בספר הבריתות שמציין במדויק את מוצא החטא. פרטים על חטאו של השטן מופיעים במקום אחר, אבל מוצאו של החטא מוזכר רק כאן. ברנהאוס (Barnhouse) מגדיר זאת כך: "יצירה ספונטנית בליבה של הישות הזאת, שבה השתלבו פאר של עוצמה ויופי וניתנו לה סמכות ופריבילגיה כה רבות".3

החטא הזה היה חייב להיות כלול בתכנית אלהים הנצחית. ועם זאת, אלהים מעולם לא נוטל על עצמו את האחריות לביצוע של כל חטא שהוא, ובכלל זה חטאי השטן. ג' אוליבר באזוול מפלס את דרכו בזהירות בעניין זה:

 

על-פי ספר הבריתות, החטא נוצר, אז, כמעשה של רצון חופשי שבו היצור במתכוון, באחריות ובהבנה

נאותה של העניין בחר להשחית את האופי הקדוש והאלוהי שהאציל אלהים על בריאתו. … השטן חטא

בהכרח. אלהים צודק בכעסו על כל חטא. … שלילה של הרצון החופשי תיראה כדוגמטיות פילוסופית

טהורה ושרירותית בניגוד להשקפה המקראית. אם אלהים צודק בכעסו על חטא, מן הראוי לגנות את

החוטא – באופן קוסמי, בסופו של דבר ולחלוטין. … חטא צריך להיות בתוך המצוות הנצחיות של

אלהיםבמובן כזה שהוא אינו היוצר שלו. … בין מצוות אלהים יש כאלו המתירות דברים שאלהים אינו יוצרם. זה

איננו אישור בלבד של הבלתי נמנע.4

 

החטא נמצא בשטן, ובכל זאת הוא נברא באופן מושלם. אלהים אינו ראוי לגינוי בגלל חטאו של השטן; ואף-על-פי-כן, זה נכלל בתכניתו של האל.

 

ב. מהות החטא של השטן

הברית החדשה מצביעה על החטא המסוים של השטן: התנשאות או יהירות (טימ"א ג 6). ניתן להשוות זאת ליהירות שעשויה להיות למאמין חדש כאשר הוא מְקוּדם או עומד על דעתו מהר מדי ומתחיל לייחס לעצמו תהילה ששייכת לאלהים. יחזקאל כח 16 מייחס את הגורם לנפילתו של השטן לריבוי סמכויותיו. במילים אחרות, השטן ניצל את מעמדו לרווח אישי – לפעול לקידומו האישי.

ישעיהו נותן יותר פרטים על חטאו של השטן (יד 17-12). כמו הקטע ביחזקאל כח 19-11, מתעוררת השאלה האם הפסוקים בישיעהו באמת מתייחסים לשטן. (1) יש שרואים את הקטע בישעיהו כמתייחס רק לנפילתו של מלך בבל כמוזכר בפס' 4; (2) אחרים מבינים את הקטע רק בקשר לנפילתו של השטן; (3) מי שמחזיק באחת משתי הדעות האלו עשוי גם לראות במלך בבל או בשטן כמי שמתארים מראש את נפילת צורר המשיח; (4) מתקבל על הדעת שהאמת כוללת את כל ההתייחסויות הללו, דהיינו נפילתו של מלך בבל היא אבטיפוס של נפילת השטן קודם לכן, וסמל לנפילתו העתידית של צורר המשיח. דליטש (Delitzsch) מתמצת זאת כך: "במבט לאחור רואים את ההאלהה העצמית של מלך בבל, ששימש אבטיפוס של השטן וסמל של צורר המשיח".הקטע מתעלה על כל דבר שניתן לומר על מלך ארצי והובן עוד מזמנים קדומים כמתייחס לנפילתו של השטן, כמתואר בלוקס י 18.

השטן מכונה הילל בן-שחר בישעיהו יד 12. התרגום בלטינית הוא "לוציפר" אשר, על יסוד קטע זה, הפך לשם של השטן. מכל מקום, השימוש בכינוי "הילל בן-שחר" בקשר לשטן מתווה בפנינו את האופי הבסיסי של המזימה שלו נגד אלהים. מאחר שמשתמשים באותו כינוי בהתגלות כב 16 עבור המשיח, אנו ערים לעובדה שתכניתו של השטן היתה לחקות את תכניתו של אלהים, ואכן כך היה. ישעיהו יד 14-13 מפרט בעזרת חמישה פעלים בצורת עתיד כיצד הוא יזם את תכניתו.

  1.  "הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה". כשומר קדושת אלהים היתה לשטן גישה לשמים, אבל פה בא לידי ביטוי רצונו לכבוש ולהתיישב בשמים כשווה לאלהים.
  2. "מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל אָרִים כִּסְאִי". משמעות המשפט הזה תלויה בהבנת המילה "כוכבי-אל". אם הכוונה למלאכים (איוב לח 7; יהודה 13; התג' יב 4-3), אזי השטן שואף לשלוט על כל המלאכים. אם הכוונה לגרמי השמים, אז רצונו לשלוט בשמים.
  3. "וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן".זה מעיד על שאיפת השטן לשלוט בתבל כפי שעשה לכאורה כינוס האלים הבבליים.
  4. "אֶעֱלֶה עַל-בָּמֳתֵי עָב". הוא רצה את הכבוד ששייך לאלהים (עננים קשורים לעתים קרובות עם נוכחות אלהים, ראה שמות טז 10; ישע' יט 1).
  5. "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן".כאן החיקוי שלו ברור כשמש. השטן רצה להיות כאלהים. המילה עליון מדגישה את עוצמתו ואת ריבונותו של אלהים (ברא' יד 18). השטן רצה להיות רב עוצמה כאלהים. הוא רצה להשתמש, בעולם הזה, בסמכות ובשליטה ששייכים לאלהים בלבד. חטאו היה קריאת תגר ישירה על כוח אלהים ועל סמכותו.

חטאו של השטן היה מתועב עוד יותר בגלל הפריבילגיות הגדולות, האינטליגנציה והמעמד הרם שהיו לו. בנוסף, חטאו היה מזיק יותר בגלל השפעתו הנרחבת. הוא השפיע על מלאכים אחרים (התג' יב 7). הוא השפיע על כל בני-האדם (אפס' ב 2). הוא העמידו כשר העולם הזה והשטן השתמש בזה לקדם את מלכותו ולחקות את מלכות אלהים (יוח' טז 11). הוא השפיע על כל אומות העולם, בכך שהוא פועל להתעותם (התג' כ 3).

כל חטא הוא חמור וכל חטא משפיע על אחרים. אבל חטא במקומות הגבוהים הוא חמור יותר והשלכותיו נרחבות יותר. חטאו של השטן צריך לשמש תזכורת ואזהרה מתמדת לנו.

 

הערות

  1. See a full discussion in Charles L. Feinberg, The Prophecy of Ezekiel (Chicago: Moody, 1969),

     158-63.

  1. Donald Grey Barnhouse, The Invisible War (Grand Rapids: Zondervan, 1965), 26-27.
  2. Ibid., 30.
  3. J. Oliver Buswell, “The Origin and Nature of Sin,” Basic Christian Doctrines, Carl F. H. Henry, ed.

     (New York: Holt, Rinehart and Winston, 1962),107-9.

  1. Franz Delitzsch, Biblical Commentary on the Prophecies of Isaiah (Edinburgh: T. & T. Clark,

     1875), 1:312.


 

פעילויותיו של השטן

 

מגוון השמות של השטן מתריע בפנינו שהוא עלול לתקוף את מתנגדיו בדרכים שונות. מאכזריות של תנין (התג' יב 3) עד לאטרקטיביות של מלאך אור (קור"ב יא 14), השטן יכול להתאים את עצמו ואת הטקטיקה שלו כך שתהלום את האדם ואת האירוע. אף שהוא עשוי להעדיף לפעול באופן מסוים, הוא יתאים את עצמו לבני-אדם וישתמש בכל דבר שיגרום לתבוסתם בנסיבות הנתונות. למרות שהוא אינו יודע-כל, השטן בחן רבים במצבים שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו וביכולתו לחזות במידה רבה של דיוק מה תהיה הדרך הטובה ביותר להביסנו.

 

I. ביחס למשיח

האיבה בין השטן לבין המשיח נחזתה לראשונה לאחר שאדם וחוה חטאו (ברא' ג 15). הטינה שתשרור בין הצאצאים הרוחניים של השטן לבין משפחת אלהים נובאה כבר אז. למרות שמי שיבוא (המשיח) מזרע האישה ירוצץ את ראשו של השטן בזמן שהשטן יפגע בעקבו (מכה שאינה קטלנית אבל תגרום לו סבל רב). חילופי המכות הללו התרחשו בצלב.

כאשר אדוננו הופיע בפועל עלי אדמות, ניסה השטן באופן מתוכנן לסכל את שליחותו למות בעד חטאי העולם. ללא ספק, רצח התינוקות עד גיל שנתיים בפקודת הורדוס היה בהשראת השטן (מתי ב 16). המשיח אמר בבירור שכיפא יישר קו עם תכנית השטן כאשר רצה לבטל את הרעיון שהמשיח יאלץ למות בירושלים (שם טז 23-21). הגערה החריפה שבאה מצד המשיח מבליטה את העובדה שהסיבה המרכזית לבואו היתה כדי למות. כאשר עמד יהודה איש קריות לבגוד באדון נכנס בו השטן (יוח' יג 27).

אולם ההתקפה העיקרית והישירה ביותר של השטן על אדוננו היתה בעת ניסיונו (מתי ד 11-1). למילה "לנסות" שתי משמעויות: להוכיח ולפתות לרע. השטן ניסה את ישוע בשני ההיבטים. במהלך ניסיונות השידול של השטן לגרום לישוע לבצע חטא, אלהים הוכיח דרך המבחן שהמשיח חסר חטא. הן אלהים והן השטן היו מעורבים בניסיון של המשיח. הרוח הוביל את ישוע למדבר כדי שייתנסה על-ידי השטן. השטן ניסה אותו במשך ארבעים יום בניסיונות רבים (לוקס ד 2), ובמשך התקופה הזאת צם אדוננו. הצום עשה אותו רגיש לכל הניסיונות, אבל במיוחד לשלוש ההתקפות שהגיעו בסוף אותם ארבעים יום. שלושת הנסיונות האלה היו התגלמות התחומים שבהם אדם יכול להתנסות; תאוות בשרים, תאוות העיניים וגאוות הנכסים (יוח"א ב 16).

היו אלו מבחנים שהתאימו במיוחד לאדם-אלהים. רק הוא (ולא אנחנו) היה יכול להפוך אבנים ללחם. רק הוא (ולא אנחנו) היה יכול לקפוץ מפינת גג בית המקדש בלי להיפגע. רק הוא (ולא אנחנו) היה יכול לצפות לקבל את כל ממלכות תבל.

התכלית הבסיסית לניסיון של המשיח היתה להוכיח שהוא כשיר להיות המושיע חסר החטא. השטן ניסה לגרום לאדוננו לסטות מן הנתיב ומהמטרה שלשמה הוא בא לעולם ולהכריז על עצמאותו מאלהים ומתכניתו, בהציעו לו תהילה ללא סבל. אם כך, זה היה עושה את מות הכפרה שלו למיותר. השטן במיוחד פיתה את המשיח לעצמאות (מתי ד 4-3), לפינוק (פסו' 7-5) ולעבודת אלילים (פסו' 10-8).

השטן ידע בוודאות שהמשיח הוא הגואל המובטח. אבל הוא רצה שהאדון יכריז על עצמאותו מהאב בכך שיהפוך את האבנים ללחם. ממש כמו שהמן שניתן לבני-ישראל במדבר בא מאלהים, גם מזונו של המשיח צריך לבוא בעיתוי של האב ובדרכו. הפיכת את האבנים ללחם תהיה הכרזת עצמאותו מרצון האב. "אף שהיה רעב ולאכול היה הדבר הנכון, הוא לא אכל כאשר לא היה זה רצון האב. השטן לא פיתה אותו להתרחק מלחם רוחני, אלא להתרחק מהאב ולשאוף ללחם ממשי שאותו ישיג באופן עצמאי בניגוד לרצון האב".1 השטן עדיין משדל את חסידיו של המשיח ליטול יוזמה ולא להיכנע לרצון האב.

להשליך עצמו מפינת גג בית המקדש אל העמק למטה מגובה של כ- 150 מטר ולנחות על הקרקע ללא פגע היה בהחלט יכול להיות מחזה מדהים של המשיח. אולם מעשה כזה היה בבחינת קיצור דרך והוכחה לחוסר אמונה. חיפזון, אותות ועזות מצח מעולם לא היוו תחליף לאמונה יציבה, למרות העובדה שהשטן עדיין משדל אותנו להתמסר לדברים האלה.

לשטן ניתנה סמכות זמנית על העולם הזה (היקום), אולם בסופו של דבר המשיח ישלוט בו. לפיכך היתה לשטן הזכות להציע לאדון את ממלכות תבל, אבל לו המשיח היה מקבל את ההצעה הוא היה מביא לקיצור דרך של תכנית אלהים ועוקף את מות הכפרה שלו. השטן עדיין מנסה אותנו במיידי ובנראה לעין.

מאחר שהשטן לא הצליח למנוע את הצלב, הוא תוקף את הבשורה, את חסידי ישוע ואת מה שנותר מתכנית אלהים לעולם הזה.

 

II. ביחס לאלהים

הטקטיקה העיקרית שמשתמש השטן לתקוף בה את אלהים ואת תכניתו באופן כללי היא להציע מלכות ותכנית שמהוות חיקוי לאלו של אלהים. היה זה ברור כאשר חטא לראשונה ברצותו להיות כמו אלהים. תכניתו המזויפת נוסתה תחילה על המין האנושי כאשר השטן הציע לחוה הזדמנות להיות כמו אלהים, לדעת טוב ורע (ברא' ג 5).

הפיתוי שעבר המשיח היה גם כן ניסיון לחיקוי. חיקוי הוא דבר שנראה בדיוק כמו המקור, אלא שחסרות בו כמה תכונות חיוניות. הצעתו של השטן לאדוננו הייתה לקבל את התהילה שמגיעה לו ללא החלק המהותי של מותו.

כיום השטן מקדם צורה של אלוהות תוך שלילת כוחה (טימ"ב ג 5). על מנת לעשות זאת, מתחפשים משרתי השטן למשרתי הצדק (קור"ב יא 15). הוא מקדם מערכת דוקטרינלית באמצעות השדים אשר בתורם משתמשים באנשים שדוגלים בסגפנות כוזבת או בפריקת עול (טימ"א ד 3-1; התג' ב 24). החיקוי הסופי יהיה בואו של צורר המשיח שמעשיו יעלו בקנה אחד עם השטן והוא ימסור לבני האדם את "השקר" (תסל"ב ב 11-9).

 

III. ביחס לאומות העולם

הפעילות העיקרית שלו בתחום זה היא להתעות את האומות (התג' כ 3). כיצד הוא מתעה אותם? כפי הנראה, בכך שהוא מסית אותם לחשוב כי ביכולתם לשלוט בצדק ולהביא שלום לעולם ללא צורך בתיווכו של המשיח. שוב, הטקטיקה שלו היא החיקוי.

הוא ככל הנראה מעסיק שדים שיבצעו את מעשי ההונאה שלו (דנ' י 13, 20) ומשתמש בממשלות לעכב את התקדמות הבשורה (תסל"א ב 18).

בימי הצרה הגדולה שתבוא, יתעה השטן את העמים לקבל את צורר המשיח כמושיעם. השטן, התנין, יתן לצורר המשיח את כוחו והעולם ישבע לו אמונים (התג' יג 4-2). בסיום הצרה הגדולה, השטן ושדיו ישפיעו על צבאות הגויים לצעוד אל מותם במלחמת הר מגידון (התג' טז 16-13).

במשך מלכות אלף השנים יאסר השטן, אבל בסוף התקופה הוא ישוחרר וינסה להנהיג את העולם במרד אחרון נגד מלכות המשיח. לאחר שניסיונו ייכשל הוא יושלך לצמיתות לאגם האש (התג' כ 10-7).

 

IV. ביחס ללא מאמינים

השטן מעוור את שכלם של הלא מאמינים כדי שלא יקבלו את הבשורה (קור"ב ד 4). הוא עושה זאת לעתים תכופות בכך שהוא גורם להם לחשוב שכל הדרכים למלכות השמים מקובלות. שוב, חיקוי. העיוורון הזה תוקף את שכלם של האנשים ובזמן שלא מאמינים עשויים לחשוב ולהתווכח, כוח גדול יותר מהשטן חייב להסיר את העיוורון הזה. רק בכוחו של אלהים להסיר עיוורון שטני מסוג זה. לפעמים השטן בא ולוקח מידי האנשים את ה"דבר" ששמעו כדי למנוע מהם להאמין (לוקס ח 12).

כדי לקדם עיוורון משתמש השטן בדת מזויפת כמפורט בחלק הקודם. זה עשוי לכלול כל דבר החל מסגפנות ועד פריצות, מתאיזם (כי המשמעות של להיות תאיסט אינה בהכרח להיוושע) ועד לתורות הנסתר. במילים אחרות, השטן ישתמש בכל היבט של המערכת העולמית שהוא עומד בראשה על מנת שהאנשים לא יעשו שום דבר שיכול להביאם למלכות אלהים ואף לא יחשבו על כך (קול' א 13; יוח"א ב 17-15).

 

V. ביחס למאמינים

 

א. השטן, המפתה

כמו שהשטן ניסה את האדון, הוא מנסה את המאמינים. הוא שם לו למטרה לגרום לנו לחטוא. אלהים עשוי להשתמש מדי פעם בשטן לנסותנו כדי לבחון האם נתנגד לניסיונותיו. לניסיונות יכולים להיות שלוש מטרות מועילות בחיי המאמין: (1) לבחון אותנו (פטר"א א 7-6); (2) ללמדנו (שם ד 13-12; ראה גם עבר' ה 8); (ג) להגדיל את אהבתנו לאלהים (יעקב א 12). אבל מטרתו היחידה של השטן היא לפתות את המאמין לעשות רע.

קיימים לפחות שלושה תחומים שבהם השטן מנסה את המאמינים. הראשון, להתאים את עצמם ללחץ ולמבנה החברה (תסל"א ג 5). אתם זוכרים ששאול נאלץ לעזוב את תסלוניקי לאחר שירות של חודש לערך (מה"ש יז 10-5). יתר על-כן, השטן השתמש באיסור ממשלתי כדי למנוע ממנו לחזור (תסל"א ב 18). לכן הוא שלח את טימותיאוס, שלא היה תחת האיסור הזה, חזרה לתסלוניקי לבדוק אם הם נכנעו לפיתויו של השטן. אילו פיתויים? היה זה מוקדם מדי במאה הראשונה מכדי לצפות ששאול יתייחס לרדיפות מצד רשויות האימפריה הרומית. לכן, נשאו הפיתויים האלה אופי חברתי, אישי ופחות רשמי. בנוסף, אולי פיתה אותם שטן להמשיך ולהתאים עצמם לסגנון החיים שחוו לפני שנושעו. בנוסף, רבים מאלו שנוספו לאמונה היו גויים וייתכן שהשטן פיתה אותם בחטא של גאוות האינטלקט.

שנית, השטן פיתה את המאמינים להסתיר אנוכיות. סיפורם של חנניה ושפירה הוא דוגמה קלסית. זוג זה רצה ליטול לעצמו חלק מהכסף שקיבל תמורת מכירת השדה ובו בזמן לקבל שבחים על תרומתו. כיפא הבחין שהשטן הוא שמילא את לבבם לשקר (מה"ש ה 11-1). היתה להם הזכות לעשות בנכס כרצונם. לא חלה עליהם שום חובה לתת את כל ההכנסה לקהילה, אולם הם התחייבו שלא להעמיד פני נדבנים ובאותו זמן לשרת את האנוכיות שלהם בכך שנטלו חלק מהכסף לעצמם.

שלישית, השטן מפתה את המאמינים להתנהגות לא מוסרית (קור"א ז 5). אלהים יצר את מוסד הנישואים כדי לתת ביטוי הולם לצרכים הגופניים ולמערכת היחסים, והוא מצפה מבעלים ומרעיות לקבל על עצמם את האחריות האישית וההדדית שלהם. כאשר זה לא נעשה, לשטן יש הזדמנות לפתות את המאמינים ליחסי מין בלתי-הולמים מחוץ למוסד הנישואין.

 

ב. השטן, האויב

כאויב, השטן מקטרג על המאמינים ומתנגד להם במגוון של תחומים בחייהם. ראשית, הוא מתנגד לכך שנעיד על הבשורה. הוא עושה זאת בכך שהוא מבלבל אותנו כאשר הוא שותל עשבים שוטים בין החיטים (מתי יג 39-38), הוא לוקח את "הדבר" שנזרע (מרק' ד 15), הוא משתמש בסמכויות השלטון נגד המאמינים (תסל"א ב 18) או מביא למאסרם – וכל זאת, במטרה למנוע מעדותם להתפשט ולהרתיעם מלהכריז את הבשורה (התג' ב 10).

שנית, השטן מאיר על חטאינו (שם יב 10). הוא מאשים אותנו לפני אלהים כשאנו חוטאים, בחושבו שיוכל להביא לאיבוד ישועתנו. אבל המשיח, פרקליטנו, מזכיר לאב שוב ושוב שהוא שילם על כל חטאינו כשמת על הצלב (יוח"א ב 2-1).

שלישית, השטן מתנגד למאמין בכך שהוא מפעיל עליו לחץ קשה מנשוא. יש שתי דוגמאות בברית החדשה לכך. האחת נוגעת לאדם שנענש, באיגרת הראשונה אל הקורינתים פרק ה. כפי הנראה, העונש הביא לתוצאה המבוקשת והאיש התוודה על חטא של גילוי עריות. כעת הקהילה היתה צריכה לקבלו בחזרה לשורותיה. כנראה שאחדים הסכימו לכך ואילו אחרים התנגדו. לכן, הפציר בהם שאול לעשות זאת לא רק כדי לאחות כל קרע שעלול היה להתפתח, אלא גם כדי שהאח הנדון לא יתמוטט מרוב צער. הוא היה זקוק לדעת שאחיו ואחיותיו לאמונה סלחו לו (קור"ב ב 11-5). סירוב לשקמו היה נותן לשטן ייתרון.

הדוגמה השנייה נוגעת לנשים שהתאלמנו בגיל צעיר (טימ"א ה 15-14). שאול מפציר בהן להינשא שנית וללדת ילדים ולחיות חיים מועילים. אחדות שחיו בבטלה ועסקו ברכילות סרו אחרי השטן.

באופן כללי, נוכל לומר שהשטן משתוקק לרמוס את עדות המאמין. כדי לממש זאת הוא משוטט כאריה שואג ותר אחר טרף קל (פטר"א ה 8). המילה "לטרוף" היא אותה אותה המילה המשמשת לתאר את הדרך בה ים סוף בלע את המצרים כאשר רדפו אחר העברים (עבר' יא 29). מצטיירת לפנינו תמונה חיה של המטרה הסופית של השטן – לטרוף לחלוטין את עדותו של המאמין ואת התועלתיות שלו.

כפי שהזכרתי קודם לכן, יש דברים שהשטן מעדיף לעשות על-פני דברים אחרים. אבל הוא יעשה כל מה שצריך כדי לקדם את מטרותיו ואת תוכניותיו בהצלחה. זכרו, הוא מלא עוצמה, הוא מנוסה ויש לו צבא של שדים שעוזר לו. לפיכך, המאמין יכול להילחם בו בהצלחה רק בכוח ובסמכות אלהים ששוכן בתוכו. היבטים אחרים של הגנת המאמין יידונו בפרק אחר.

 

הערות

  1. S. Craig Glickman, Knowing Christ (Chicago: Moody, 1980), 41.

 


 

עולמו של השטן

שמנו כבר לב לכך שהשטן נקרא "אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה" (aion קור"ב ד 4) ו"שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה" cosmos) יוח' יב 31). הנושא בפרק זה הוא יחסו של השטן ושל המשיחי לעולם.

I. משמעות העולם

המילה היוונית cosmos  מופיעה כ- 185 פעם בברית החדשה, מתוכן 105 פעם בכתביו של יוחנן. למעשה, משמעות המילה ביוונית היא קישוט או סדר, ההיפך מתוהו ובוהו. המושג מופיע בשימוש זה באיגרת פטרוס הראשונה ג 3 ובמילה המודרנית "קוסמטיקה". התבל (כלומר שמים וארץ) נקרא יקום (cosmos) מפני שהוא קישוט של מערכות יחסים הרמוניות (מה"ש יז 24). גם העולם המיושב מכונה ביוונית cosmos  (רומ' א 8), כך גם האנשים שחיים על פני כדור הארץ (יוח' ג 16; יב 19). את אנשי העולם אלהים אוהב ולמענם מת המשיח (יוח' ג 16; יוח"א ב 2).

אבל בדרך כלל, הברית החדשה רואה את היקום כמערכת מסודרת שמתפקדת לבד מאלהים. מושג זה של העולם כדבר שמנוגד למשיח הוא שימוש חדש של המילה בברית החדשה, בניגוד לשימוש המקובל בכתבים היווניים שמתייחס לדבר אטרקטיבי. ב' פ' ווסטקוט (Westcott) מסכם זאת כך: "קל להבין איך המחשבה על סדר כולל ומקיף, ביחס לאדם ונחשבת לבד מן האדם, עוברת אל סדר כולל ומקיף שהוא נפרד מאלהים. האדם החוטא מטביע את אופיו על הסדר שמהווה את תחום פעילותו… העולם, במקום שיישאר הביטוי האמיתי לרצונו של אלהים בתנאים שנברא, הפך ליריבו".1 המאפיין היחיד שחסר בדבריו של ווסטקוט הוא מעמדו של השטן כראש המערכת העולמית. לפיכך, לכל הגדרה של העולם צריכים להיות שלושה פנים: הרעיון של מערכת מסודרת, הקשר של השטן אליה והרעיון של עוינותה לאלהים. להלן הצעה להגדרה: העולם – היקום, הוא מערכת שמאורגנת על-ידי השטן שעומד בראשה ומנהל אותה, יריבה לאלהים ומותירה אותו בחוץ.

 

II. השטן והיקום

 

א. סמכותו על היקום

ספר הבריתות מלמד בבירור כי לשטן יש סמכות עליונה על היקום. כמובן, זה במסגרת מטרתו הריבונית של אלהים ובאישורו. אף-על-פי-כן, סמכותו של השטן על העולם, שאותה גזל, היא עליונה. אדוננו הכיר בכך כאשר כינה אותו "שר העולם הזה" (יוח' יב 31; טז 11), וכאשר הוא לא חלק על סמכותו של השטן כשהלה הציע לו את כל ממלכות תבל (מתי ד 9-8). יוחנן השליח הכיר באותה אמת כשכתב שהעולם כולו שרוי ברע (יוח"א ה 19).

 

ב. מטרתו ביקום

מטרת השטן היא ליצור מערכת שתהיה יריבה למלכות אלהים ובלעדיו. הכוונה היא לקדם סדר מזויף. בעצם, העולם הוא רע מפני שהוא בלתי תלוי באלהים. הוא עשוי לכלול היבטים טובים וגם היבטים רעים שגלויים לעין, אבל הרוע טבוע בו בגלל היותו בלתי תלוי באלהים ויריב לו. היריבות החדה הזאת מגיחה בפסוקים כגון יעקב א 27, שם נאמר למאמין לשמור עצמו נקי מטומאת העולם; בפרק ד 4, שם נאמר שידידות עם העולם היא איבה לאלהים; ובאיגרת יוחנן הראשונה ב 16, שם מצהיר יוחנן שכל אשר בעולם אינו מהאב.

כדי להשיג את מטרתו, חייב השטן לדאוג לכך שהערכים של מערכת הכפירה שלו יראו מושכים. וכך הוא פועל כדי לגרום לאנשים לתת עדיפות עליונה לעצמם וליחס חשיבות ראשונה במעלה לכל מה שהוא כאן ועכשיו. כשכתב יוחנן שכל מה שבעולם אינו מן האב, הוא הסביר למה התכוון במילה "כל" בשלוש הצהרות הבהרה, באיגרת יוחנן הראשונה ב 16. כל השלוש מדגישות את ה"אני" במקום הראשון. ספקו את תאוות הבשרים, השטן מייעץ. נסו להשיג את מה שתאוות העיניים חומדת ובנו גישה עצמאית ויהירה הנובעת מהתפארות בנכסים שיש לכם בחיים. האנוכיות היא, כמובן, הפילוסופיה הרווחת בעולם והיא באה מהשטן, שקידם עצמו מבראשית.

בנוסף, השטן דורש למקד את תשומת ליבם של בני-האדם בהווה במקום בנצח. מסיבה זו יוחנן מזכיר לנו באיגרת יוחנן הראשונה ב 17 שהעולם עובר, אבל העושה את רצון אלהים עומד לעד. לכן, השטן מחפש להשיג את מטרותיו בנסותו לשנות את סדר העדיפות שלנו (ה"אני" קודם) ואת נקודת מבטנו (כאן ועכשיו חשוב יותר). במציאות, האמת היא שאלהים הוא הראשון והנצח הוא החשוב ביותר.

 

III. אלהים והיקום

 

א. סיום מתוכנן

אלהים כבר הכריז שכל העולם יישפט ויגיע לקיצו. המערכת המרדנית של השטן תגיע לקיצה. נבוכדנצר ראה זאת בחלום שפירש דניאל כאשר האבן (מלכות המשיח) היכתה את הצלם ומילאה את כל הארץ (דנ' ב 35-34, 44). האירוע מתואר בהתגלות יז- יט ומתומצת באיגרת יוחנן הראשונה ב 17.

כשישוב אדוננו, מלכות העולם של השטן תוחלף במלכות המשיח שימלוך בעולם הזה. חשוב לציין שזירת הניצחון של המשיח תהיה דומה לזירת מלכותו של השטן – העולם. באותה זירה שמלך השטן ינצח המשיח.

 

ב. סובלנות מתירנית

בזמן הביניים אלהים מרשה למרד להימשך ולעולם לשגשג. תוכניתו מרשה לרוע להתקיים, וסבלנותו מאפשרת לרבים לבוא לאמת (רומ' ב 4).

 

IV. המשיחי והיקום

 

א. נפרד ממנו

עבודת אלהים הטהורה, כתב יעקב, היא להישמר נקי מטומאת העולם (יעקב א 27). אותה מילה, "נקי" או "תמים", מתארת את המשיח באיגרת פטרוס הראשונה א 19. אם-כך, היבדלותו של המאמין מן העולם פירושה להידמות למשיח בעולם הזה. הכוונה היא שעלינו לאמץ את נקודות המבט שלו, את הסטנדרטים שלו, את המטרה שלו (לעשות את רצון האב) ואת פועליו בזמן חיינו עלי-אדמות. המשמעות היא להיות מסוגלים לומר שתמיד נעשה את הדברים שטובים בעיני האב (יוח' ח 29). זוהי היבדלות מקראית אמתית.

 

ב. נמצא בו

אבל, מובן שהמאמין למרות היותו נבדל מהעולם צריך לחיות את חייו בעולם. לכן, אנחנו צריכים להיות במגע עם דברים רעים ועם אנשים רעים. הדרך היחידה להימנע ממגע זה היא "לָצֵאת מִן הָעוֹלָם" (קור"א ה 10).

כיצד, אם-כן, נהיה קשורים כיאות לעולם שבו אנו נמצאים? להלן שני קווי יסוד:

(1) השתמשו בו אבל אל תשתמשו בו לרעה (קור"א ז 31). משפט הסיכום הזה נאמר בהקשר שבו שאול מזכיר נישואים ורווקות, בכי ושמחה, דברים שיש לנו וכאלו שחסרים לנו. מן הראוי להשתמש בכל הדברים האלו אבל לא להשתמש בהם לרעה או יתר על המידה. אל תהפוך את הנישואים לעדיפות עליונה. אל תבכה זמן רב מדי. אל תהיה כה מאושר עד שאינך יכול להיות רציני. אל תשים מבטחך בדברים שאתה רוכש. לעשות זאת הוא שימוש לרעה בעולם. גישה של "קבל הכל או דחה הכל" בזמן שמשתמשים בדברים האלה, היא בבחינת שימוש ראוי.

(2) תהנה מן הדברים שבעולם אבל אל תאהב אותם (טימ"א ו 17; יוח"א ב 15). אף כי נדמה שאלו עקרונות סותרים, הם לא כך מפני ששניהם נאמרים בבירור. אנו יכולים להינות ממה שאלהים נותן לנו בעולם הזה באופן חוקי, כל עוד אנו מבינים שאין ביטחון בשום דבר זולת המשיח ושאנו תלויים באלהים בין אם הוא נותן לנו מעט או הרבה (פיל' ד 12; טימ"א ו 17).

מתי הנאה נאותה הופכת לעינוג בלתי-נאות? קשה לקבוע זאת בהכללה. כל מאמין צריך לבחון את הנסיבות המיוחדות שלו. ללא ספק, אם אנו הופכים דבר מסוים לאליל אנו אוהבים אותו באופן לא נאות. אליל הוא כל דבר בכל זמן שעומד בין המאמין לבין אהבתו לאלהים.

 

ג. די לו בזה

המאמין יכול לחיות בניצחון בעולמו של השטן באמצעות אמונה במשיח, שבעצמו ניצח את השטן (יוח"א ה 5-4). ההבטחות בפסוקים האלה אינן על תנאי. לכל מאמין, בוגר או חדש, יש ניצחון בגלל היותו מאמין.

 

המינוח של יוחנן מגן מפני מספר טעויות. הסעיף הראשון באיגרת יוחנן הראשונה ה 4 מראה שהניצחון

 

מימושו של ניצחון כזה ייכלול הרגלים, הגנות ופעילויות, אולם אמונתנו בישוע היא שעושה אותנומאמינים ועל-כן מנצחים.

 

הערות

  1. B. F. Westcott, The Gospel According to St. John (London: John Murray, 1908), 1:64-65.
  2. W. Robert Cook, The Theology of John (Chicago: Moody, 1979), 115n.

 

 

 

 

קבלו עדכונים חמים