הקאנון

נושא הקאנון כרוך בשאלה כמה ספרים שייכים לספר הבריתות. הקאנון מתייחס לרשימה המוסמכת של ספרי המקרא. כמובן, הספרים נכתבו במשך תקופה על-ידי מחברים שונים. כיצד אם-כן נאספו ומי החליט אלו מהם יהיו חלק מהקאנון המקראי?

I. מספר שיקולים בסיסיים

א. משמעות המונח קאנון

1. מקורו. המילה באה מהמונח היווני kanon, המתייחס לכלי מדידה. בהתאם לכך הפכה משמעותה להיות: כללי התנהגות (גלט' ו 16; פיל' ג 16).

2.היסטוריית השימוש של המילה. בכנסייה הקדומה המילה קאנון התייחסה לעיקרי אמונה. החל ממחצית המאה הרביעית שימש המונח לציון המקרא; דהיינו, רשימת הספרים שנכללו בספר הבריתות.

3.משמעותו. למעשה, למילה קאנון יש שתי משמעויות. היא מתייחסת לרשימת הספרים שעמדו במבחנים או בכללים מסוימים ולכן נחשבו למוסמכים ולקאנוניים. המשמעות השנייה היא שאוסף הספרים הקאנוניים נעשה לחוק חיינו.

ב. מספר שיקולים יסודיים בחקר הקאנוניות

1. אימות עצמי. חיוני לזכור שהמקרא מאמת את עצמו מאחר שספריו נכתבו ברוח אלהים (טימ"ב ג 16). במילים אחרות, הספרים היו קאנוניים מן הרגע שנכתבו. לא היה צורך להמתין עד אשר תוכלנה ועידות למיניהן לבדוק את הספרים כדי לקבוע אם לקבלם או לא. הקאנוניות שלהם היתה טבועה בתוכם כי באו מאת אלהים. אנשים וועידות הכירו באמת ואישרו אותה בגלל ההשראה הפנימית של הספרים בעת כתיבתם.דהיינו, אף ספר של המקרא לא נעשה קאנוני כתוצאה מפעולה של איזו ועידת כנסייה.
2. החלטות של בני-אדם. למרות זאת, בני-אדם וועידות היו צריכים לשקול אלו ספרים יוכרו כחלק מהקאנון מאחר שמספר ספרים שהיו מועמדים לא נכתבו בהשראת הרוח. היה צורך לקבל החלטות ולבחור, ואלהים הדריך קבוצות אנשים לבחור כראוי (בעזרת קווים מנחים) ולקבץ את הכתבים השונים לתוך הקאנונים של התנ"ך ושל הברית החדשה.
3.  ויכוחים על הקאנוניות. בתהליך קבלת ההחלטות והאיסוף, צפוי שיתעוררו מחלוקות בקשר לספרים מסוימים. ואכן כך היה. אולם, ויכוחים אלו בשום אופן לא החלישו את מהימנותם של הספרים הקאנוניים באמת, ולא הכשירו את הספרים שלא נכתבו ברוח אלהים.
4. השלמת הקאנון. מאז שנת 397 לספירה ראתה הכנסייה את קאנון המקרא כשלם; ואם הוא שלם יש לחתום אותו. לפיכך, איננו יכולים לצפות להתגלות או לכתיבת ספרים נוספים שיביאו לפתיחתו של הקאנון מחדש ויתווספו לשישים ושישה הספרים שבו. אפילו לו היו מגלים איגרת נוספת של שאול, היא לא היתה מתקבלת כחלק מהקאנון. ככלות הכל, שאול ודאי כתב איגרות רבות במשך חייו, בנוסף לאלו שבברית החדשה, אולם הכנסייה לא כללה אותם בקאנון. לא כל דבר שכתב שליח נכתב בהשראת הרוח, שהרי לא הכותב היה תחת השראה אלא כתביו, ולא בהכרח כולם.

הספרים המאוחרים יותר של הכתות, שהוצבו לצד ספר הבריתות, לא נכתבו בהשראת הרוח ואינם טוענים להיות חלק מהקאנון המקראי. ודאי שכיום נבואות או חזיונות כביכול, שיש הטוענים שהם מאלהים, אינם יכולים להיות בהשראת הרוח ולהיחשב חלק מהתגלות אלהים או בעלי תוקף כמו הספרים הקאנוניים.

II. הקאנון של התנ"ך

א. הראיות של התנ"ך עצמו

1. 1. מהתורה. בתנ"ך יש מספר אזכורים למהימנותה של תורת משה. להלן מספר דוגמאות: יהושע א 8-7; כג 6; מלכים א ב 3; מלכים ב יד 6; כא 8; כג 25; עזרא ו 18; נחמיה יג 1; דניאל ט 11; מלאכי ג 22. סימוכין מעין אלו נותנים תוקף לתורת משה שנמסרה בהשראה.
2. 2. מהנביאים. הנביאים טענו שדיברו את דבר אלהים ונבואותיהם הוכרו כבעלות סמכות. שימו לב לסימוכין הבאים: יהושע ו 26 השווה למלכים א טז 34; יהושע כד 33-29 השווה לשופטים ב 9-8; דברי הימים ב לו 23-22 השווה לעזרא א 4-1; דניאל ט 2 השווה לירמיהו כה 12-11.
3. 3. ממלאכי ג 23. במלאכי ג 23 מרומז שהנבואה תסתיים עם מלאכי ולא תחל שוב עד בואו של נביא מסוגו של אליהו, בדמותו של יוחנן המטביל (מתי יז 12-11).

ב. הראיות של מגילות ים המלח

1. חשיבותן. המגילות מראות אלו מספרי התנ"ך נחשבו לקדושים בתקופה שבין התנ"ך לבין הברית החדשה.

2.מספרן. כ– 175 מתוך 500 המגילות הגנוזות הן מקראיות. לרבים מהספרים יש מספר העתקים וכל ספרי התנ"ך מיוצגים במגילות להוציא מגילת אסתר.

3. עדותן. קיומם של ספרים מקראיים במגילות אינו מהווה הוכחה לקדושתם מאחר שמספר ספרים לא קאנוניים נמצאים שם גם כן. בכל אופן, רבות מהמגילות הגנוזות הן פרשנויות, ולפי שעה כל הפרשנויות האלה עוסקות רק בספרים הקאנוניים. עובדה שמוכיחה כי כנראה היתה הבחנה בין ספרים קאנוניים ללא קאנוניים. בנוסף, עשרים מתוך שלושים ותשעה ספרי התנ"ך מכונים בשם "הכתוב". לסיכום, המגילות מהוות עדות חיובית לקאנוניות של כל ספרי התנ"ך להוציא מגילות אסתר ושיר השירים.

ג. ראיות אחרות

1. הקדמה לקהלת. הספר הלא קאנוני הזה מתייחס לשלוש חטיבות של ספרים (התורה, הנביאים והמזמורים וכללי התנהגות), שאותם הכיר סבו של המחבר (בסביבות 200 לפנה"ס).

2.פילון האלכסנדרוני (בסביבות 40 לספירה). גם הוא מתייחס לשלושת חטיבות הספרים.

3. יוסף בן-מתתיהו (יוספוס, 100-37 לספירה). לדבריו, היהודים החשיבו רק עשרים ושניים ספרים כקדושים (שכוללים בדיוק אותם שלושים ותשעה ספרי התנ"ך שלנו כיום. יוספוס כלל את חמשת ספריו של משה, שלושה-עשר ספרי הנביאים (יהושע, שופטים עם מגילת רות, שמואל, מלכים, דברי הימים, עזרא ונחמיה, אסתר, איוב, ישעיהו, ירמיהו עם מגילת איכה, יחזקאל, תרי-עשר, דניאל), וארבעה ספרי "מזמורים לאלהים ומצוות מעשיות לאדם" (תהלים, שיר השירים, משלי, קהלת).
4. מרכז יבנה (90 לספירה), מרכז לימוד רבני שדן בקאנוניות. היו שפקפקו אם זה נכון לקבל (כפי שנעשה) את מגילות אסתר, קהלת ושיר השירים. הדיונים הללו עסקו בקאנון הקיים.
5.  אבות הכנסייה. אבות הכנסייה קיבלו את שלושים ותשעה ספרי התנ"ך. יוצא הדופן היחיד היה אוגוסטינוס (400 לספירה), שכלל גם את הספרים החיצוניים (הספרים האפוקריפיים שנכללים בכמה ספרי בריתות, בין התנ"ך לבין הברית החדשה). מכל מקום, הוא הכיר בכך שאינם בעלי סמכות מלאה. הספרים החיצוניים לא הוכרו באופן רשמי כחלק מהקאנון עד לוועידת טרנט (1546) ורק על-ידי הכנסייה הקתולית.

ד. הראיות של הברית החדשה

1. המובאות התנ"כיות בברית החדשה. קיימות כ- 250 מובאות מהתנ"ך בברית החדשה. אף לא אחת מהספרים החיצוניים (איגרת יהודה [פס' 14] מצטטת מספר חנוך שנחשב לפסאודואפיגרפי ולא אפוקריפי). ישנן ציטטות מכל ספרי התנ"ך להוציא מגילות אסתר, קהלת ושיר השירים.
2. מתי ה 17. בפסוק זה האדון אומר שהתורה והנביאים הם ברי תוקף מפני שיתקיימו לבטח. שתי החטיבות האלה מקיפות את כל התנ"ך.
3. לוקס יא 51. כאן האדון מדבר בהחלטיות על היקף הקאנון התנ"כי שמקובל עליו. הוא מוקיע את מנהיגי העם היהודי על שהרגו את שליחי אלהים במהלך ההיסטוריה ומאשימם בשפיכת דם נקי, החל מהבל ועד זכריה. רצח הבל מתועד בבראשית פרק ד ורצח זכריה בדברי הימים ב פרק כד (דברי הימים הוא הספר האחרון בסדר הספרים בקאנון התנ"ך בעברית ואילו בספר הבריתות בשפות לועזיות, נקבע מלאכי כספר אחרון בסדרה). לפיכך האדון אמר, "מהרצח הראשון ועד לרצח האחרון המתועד בתנ"ך". מובן שהיו מעשי רצח נוספים של שליחי אלהים שמתועדים בספרות החיצונית, אבל האדון לא כולל אותם. ברור שלא החשיב את הספרים החיצוניים לשווי ערך סמכותי כמו הספרים מבראשית עד דברי הימים ב.

III. קאנון הברית החדשה

א. מבחנים לקאנוניות

1.  מבחן הסמכות. בכל הקשור לספרי התנ"ך, הכוונה היא שעומדת מאחוריהם סמכות של מחוקק או של נביא או של מנהיג בישראל. בהקשר לספרי הברית החדשה, הכוונה היא לסמכות של שליח שעומדת מאחורי הספרים שהתקבלו לקאנון. המשמעות היא שהספר נכתב על-ידי שליח או זוכה לתמיכתו כדי להבטיח שעומדת סמכות של השליח מאחורי הספר. למשל, כיפא נחשב לשליח שעומד מאחורי כתביו של מרקוס, ושאול נחשב למי שעומד מאחורי כתביו של לוקס.
2.  מבחן הייחודיות. כדי להיות חלק מהקאנון על הספר להראות ראיות פנימיות לייחודו כהוכחה להשראתו.
3. מבחן הקבלה על-ידי הכנסיות. כשהופצו הספרים הם היו צריכים להתקבל על-ידי הכנסיות. למעשה, לא היה אף ספר שעורר ספקות במספר רב של כנסיות רבות ולבסוף התקבל לקאנון.

ב. תהליך הקבלה של קאנון הברית החדשה

זכרו, הספרים נכתבו בהשראת הרוח ולכן הם מקודשים. הכנסייה רק אישרה את מה שמיסודו היה נכון.

1. העדות של תקופת השליחים. המחברים העידו שכתביהם הם דבר אלהים (קול' ד 16; תסל"א ד 15). הם גם אישרו שספרים אחרים של הברית החדשה הם מקרא. ביהדות, המילה "מקרא" ("כתוב") מתייחסת לקובץ ספרי הקודש שהוכנסו לקאנון; על-כן, כאשר משתמשים בה בכתבי הברית החדשה היא מציינת אותם כקאנוניים. וכך משתמשים בה בשני מקומות משמעותיים.

המקום הראשון הוא באיגרת הראשונה אל טימותיאוס ה 18, שם מובאה מספר דברים מקושרת לאחרת מלוקס י 7, ושתיהן נקראות "כתוב". כמובן,  בלוקס י 7 הרעיון לקוח מהתנ"ך, אבל אופן הציטוט נמצא רק בבשורות. המקום השני הוא באיגרת פטרוס השנייה ג 16, שם מתייחס פטרוס לכתבי שאול כ"כתוב". האישור הזה משמעותי בגלל פרק הזמן הקצר יחסית שעבר מהמועד שבו שאול כתב חלק מאיגרותיו ועד הזמן שבו פטרוס קיבל אותם ככתבי קודש.

2. עדות התקופה שבין 170-70 לספירה. במשך התקופה הזאת כל ספרי הברית החדשה צוטטו בכתבים אחרים ואבות הכנסייה הכירו בכל עשרים ושבעת הספרים כקאנוניים. מכל מקום, לא כל אחד מאבות הכנסייה כלל את כל עשרים ושבעת הספרים. בנוסף, מרקיון (Marcion) הכופר (140) כלל בקאנון שלו רק את הבשורה על-פי לוקס ועשר מאיגרותיו של שאול, מה שלפחות מוכיח שכבר בתקופה כה מוקדמת היה קיים אוסף של כתבי שאול.
3.  עדות התקופה שבין 350-170 לספירה. שלוש ראיות חשובות באות מתקופה זו. ראשית, "הקאנון המורטורי" (The Muratorian Canon), משנת 170, השמיט את איגרת אל העברים, איגרת יעקב ושתי איגרותיו של פטרוס. אולם, יש קטיעה בכתב-היד כך שאיננו יודעים בוודאות שספרים אלו לא נכללו. הקאנון הזה גם דוחה ספרים אחרים כגון, הרועה של הרמס (The Shepherd of Hermas), שלא נכלל בקאנון.

שנית, "הגרסה הסורית" (The Old Syriac Version) מסוף המאה השנייה חסרה את איגרת  פטרוס השנייה, את האיגרות השנייה והשלישית של יוחנן, את איגרת יהודה ואת ספר ההתגלות. אבל לא נוספו לה ספרים אחרים כדי להשלים לעשרים ושבעה ספרים.

שלישית, "הגרסה הלטינית" (The Old Latin Version), משנת 200, חסרה את איגרת פטרוס השנייה, את איגרת יעקב ואת האיגרת אל העברים, אבל לא הוסיפה ספרים אחרים, כך שספרים מועמדים שאינם מוסמכים להיכלל בין ספרי הקאנון נדחו בתקופה זו. רוב ספרי הברית החדשה התקבלו ורק מעטים נדונו.

4.  ועידת קרתגו (397). ישנה הסכמה כללית שוועידת הכנסייה הזאת קבעה את גבולות הקאנון של הברית החדשה שכלל את כל עשרים ושבעת הספרים שיש לנו היום.

5.הערה על דעתו של לותר על איגרת יעקב. לעתים נטען שמרטין לותר דחה את איגרת יעקב כקאנונית. לא כך הוא. הנה מה שכתב בהקדמתו לברית החדשה, שם הוא מייחס למספר ספרים  רמות שונות של ערך דוקטרינלי. "הבשורה על-פי יוחנן ואיגרתו הראשונה, איגרות שאול, במיוחד אל הרומים, אל הגלטים ואל האפסים, ואיגרת פטרוס – אלו הספרים שמראים לך את המשיח ומלמדים את כל מה שנחוץ ומבורך לך לדעת, אפילו אם לעולם לא תראה ספר דוקטרינלי אחר או תשמע עליו. לפיכך, איגרת יעקב היא איגרת קש מושלמת בהשוואה להם, כי אין בה שום דבר שקשור בבשורה". לכן לותר השווה (לדעתו) ערך דוקטרינלי ולא תוקף קאנוני.