לעתים, מחלקים את עבודת המשיח לשלוש משרות: נביא, כהן ומלך. אוסביוס (340-260 בערך) השתמש בקטגוריות האלו, מה שמעיד על קדמוניותן.1 יתר על-כן, ניתן לקשר בין המשיח לבין העובדה שנביאים (מל"א יט 16; ישע' סא 1), כהנים (שמות ל 30; מ 13) ומלכים (שמ"א י 1; טו 1; מל"א יט 16-15) הוקדשו למשרתם על-ידי משיחה.
I. המשיח כנביא
א. יעודו של המשיח כנביא
משה ניבא כי אלהים יקים נביא כמוהו (דבר' יח 15). לא משנה אלו שימושים אחרים היו למשרה בקרב נביאי התנ"ך לאורך השנים, ההגשמה האולטימטיבית שלה היתה בידי המשיח, המזוהה כאותו נביא (מה"ש ג 24-22). המון העם בתקופתו של המשיח קיבל אותו כנביא בהתלהבות רבה שהכהנים והפרושים חששו מפעולות תגמול לו נקטו בפעולה חזקה כלשהי נגד האדון (מתי כא 11, 46; יוח' ז 53-40). יתר על-כן, ההמון כינה אותו "רבי" (יוח' א 38; ג 2), לא מפני שהוכשר לכך, אלא מפני שהכירו באיכות הוראתו.
בנוסף, טען אדוננו שהוא נביא (מתי יג 57; מרק' ו 4; לוקס ד 24; יג 33; יוח' ד 44) אשר בא לעשות מה שנביאים עושים, כלומר, להעביר את מסר אלהים לאדם (יוח' ח 26; יב 50-49; טו 15; יז 8).
ב. התנהלות המשיח כנביא
אחת מפעילויותיו העיקריות של המשיח בארץ היתה להטיף את המסר של אלהים (מתי ד 17) וללמד (שם ז 29). האופן שבו הטיף ולימד כלל את המאפיינים המעניינים הבאים:
- הוא לימד מדי פעם. הכוונה אינה שלימד לעתים רחוקות, אלא כאשר נקרתה בדרכו ההזדמנות. הוא היה תמיד פתוח לאפשרויות ולמצבים שונים שנקרו בדרכו. במידת האפשר, הוא ניצל את אסיפות התפילה בבית הכנסת (מרק' א 21). הוא הטיף בחוץ כאשר הטפה בתוך בית לא היתה זמינה (שם ד1). הוא ניצל כל הזדמנות.
- הוא לא היה שיטתי. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהוא ניצל הזדמנויות שנקרו בדרכו ולא פעל על-פי תכנית מסודרת. חשבו, למשל, היכן תמצאו את האדון מלמד על נושא החטא; והתשובה היא בקטעים שונים מסוגים שונים – חלקם דידקטיים, חלקם אלגוריים. פרשן המקרא צריך לשווט את הוראתו של המשיח.
- הוא הרבה להשתמש בהדגמות. הדגמות אלו היו בעצמן מגוונות ונבחרו בהתאם לקהל השומעים (שימו לב למשל, על נשים וגברים במתי כד 41-40 ובלוקס טו 4, 8).
- הוא השתמש בשאלות. זה היה נכון במיוחד במצבים של מחלוקת (מתי כב).
- הוא היה סמכותי. היה זה כנראה הסממן הבולט בשירותו של המשיח כנביא. סמכותו עמדה בניגוד חריף להוראת הסופרים והפרושים (מרק' א 22), מפני שהוא חקר לעומק את מציאות האמת.
ג. עיקרי הנבואה של המשיח
למרות העובדה שעיקרי נבואותיו מפוזרים בכל סיפורי הבשורה, נשמרו ארבעה מסרים מרכזיים עבורנו: הדרשה על ההר (מתי ה-ז), המשלים על סודות המלכות (מתי יג), שיחתו עם ארבעה מתלמידיו על הר הזיתים ביום שלישי (מתי כד-כה), והמסר שלו לתלמידים בסעודת הפסח ביום חמישי בערב (יוח' יג-טז).
הוראתו של המשיח היא אולי החלק הקשה ביותר לפירוש מדויק בספר הבריתות כולו. מדוע? מפני שאדוננו חי תחת התורה וקיימה בשלמות; אבל הוא גם הציג את עצמו לישראל כמלכם וכאשר דחו אותו כמלך, הוא הציג את החלק החדש של תכנית אלהים – הקהילה – ולימד על כך. במילים אחרות, הוא חי לפי שלושה היבטים שונים של תכנית אלהים לעולם ולימד אותם – התורה, הקהילה והמלכות. לשמור את שלושת מרכיבי הלימוד הללו כנבדלים זה מזה וללא בלבול, אינו תמיד דבר פשוט.
- הדרשה על ההר. יש שרואים את הנאום הזה כתיאור מפורט של הדרך לישועה. הבעיה הנעוצה בפרשנות כזו היא שמילות הישועה הגדולות כגון גאולה והצדקה אינן מופיעות בפרקים הללו. בנוסף, אם זו הפרשנות הנכונה, אז ישועה היא לבטח דרך מעשים טובים.
אחרים רואים בדרשה זו תכנית לחיים משיחיים כיום. קבלת ההשקפה הזאת תדרוש שלילת הביאור על-פי הפשט של רוב הלימוד, כדי לקיימה בעולם רשע זה. יתר על-כן, אם זו אמת לקהילה, מדוע אדוננו אינו מזכיר את רוח הקודש שכה חשוב לחיים משיחיים, או אפילו לקהילה עצמה?
ועדיין, אחרים מבינים שהמטרה הראשונית של הדרשה היא התייחסות למסר של מלכות המשיח. המבשר, יוחנן, הכריז את המלכות (מתי ג 2); המשיח עצמו החל להטיף את המסר הזה (מתי ד 17); כעת הוא מסביר במה כרוכה חזרה בתשובה אמתית. המלכות שהטיפו לה והמלכות שלה ציפה העם היא מלכות המשיח מבית דוד, מלכות אלף השנים כפי שהובטח בתנ"ך. המשיח לא ציין שעליהם להבין זאת אחרת, בכך שישנו את המשמעות של המלכות שעליה דיבר. אולם העם שקיווה מאוד למלכות פוליטית, שכח שישנן דרישות רוחניות אפילו למלכות הפוליטית הזאת. לכן, האדון מבהיר במה כרוכות הכנות רוחניות למלכות דוד.
נדמה שהנאום הזה, ביחס למלכות, מדגיש במיוחד את הצורך להתכונן למלכות. חלק מהדרישות שיש למלא במלואן תחייבנה את כינון המלכות על שלטונה הצודק (מתי ה 42-38), אף שהעיקרון הכללי עשוי להתלוות בכל עת.
אם-כך, הדרשה על ההר היא קריאה לחזרה בתשובה לאלו שהבדילו בין השינוי הפנימי לבין הדרישות לכונן את המלכות. לפיכך, היא רלוונטית לכל עת שבה המלכות קרובה – שכוללת את העת שהמשיח הטיף לה ואת העת של הצרה הגדולה. היא גם מתארת מצבים שיהיו במלכות שתיכון. אבל, כמו כל ספר הבריתות, היא מועילה לתלמידים בכל תקופה, הואיל והיא אחד הקודים המוסריים המפורטים ביותר במקרא.
- סודות אלגוריים של המלכות. מאוחר יותר באותו יום, לאחר ההאשמות מלאות הגידופים מצד הפרושים והסופרים (מתי יב 37-22), פנה האדון אל תלמידיו והורה להם את מאפייני המלכות שיבואו לידי ביטוי בתקופה שבין מותו לשיבתו. הם מכונים "סודות" מפני שלא היו ידועים בתנ"ך, ואילו כעת נחשפים בפני אלו שבאמת קשורים אליו (מתי יג 11). המאפיינים הללו של מלכות אלהים שונים מאלו של מלכות בית דוד, בעבר ובעתיד, והם מתפרשים על פני תקופה עתידית שמתחילה מהזמן שישוע אמר את הדברים האלה (שם פס' 24 "דומה" הוא זמן עבר ביוונית קלאסית שמשתמשים בו לתיאור העתיד כלומר, ציפייה למשהו בעתיד) ומסתיימת באירועים שיקרו בביאתו השנייה (פסו' 50-39).
בין השאר, המשלים האלה מתייחסים לתגובות שונות של אנשים למסר, נוכחות החיקויים של השטן במלכות, הגדילה המהירה של המלכות, רוע במלכות, ערך המלכות ונוכחות הרשעים במלכות. צורה זו של המלכות היא זמנית – עד שובו של ישוע.
- המסר על הר הזיתים. בזמן שהמסר הזה ניתן, בשלהי חייו עלי אדמות של המשיח, היה די ברור שמנהיגי היהודים דחו את המלכות והמשיח עצמו הציג את קהילתו כדבר הבא בתכנית אלהים (מתי טז 18). האם הכוונה לכך שהמלכות נמחקה לעד מתכנית אלהים? לחלוטין לא. המסר הזה מפרט אירועים עתידיים אחדים שמובילים לשובו של המשיח שיכונן את מלכות אלף השנים המשיחית מבית דוד. מתי כד 14-4 מביא רשימה מפורטת של מאורעות שיקרו במהלך המחצית הראשונה של תקופת הצרה הגדולה. פסוקים 28-15 מפרטים את האירועים שבמחצית השנייה. ואז ישוב המשיח לארץ וישב על כס מלכותו (פס' 30; כה 31, 34). העובדה שזה לא חל בתקופתם של התלמידים, כפי שהם ציפו, אינה מבטלת בשום אופן את הוודאות שיבוא היום שבו ימלוך המשיח במלכותו (מה"ש א 6).
- המסר בסעודת הפסח. בלילה שלפני צליבתו גילה האדון בתמציתיות דברים אחדים על תקופת הקהילה החדשה שתחנך בקרוב. הוא חזר על הדברים הללו באופן תמציתי מפני שהתלמידים עדיין לא יכלו להבין מה באמת מתרחש (יוח' טז 12). מה היה חלק מהגילויים ההם? (1) הוא נתן מצווה חדשה – לאהוב זה את זה כמו שהוא אוהב אותנו (שם יג 34). (2) הוא פתח בפניהם תקווה חדשה – מקום שיכין עבור המאמינים (שם יד 3-1). (3) הוא הבטיח פרקליט אחר שיפעל במספר דרכים חדשות: יעוץ, עידוד, נחמה, הפגעה, תוכחה, הוראה וכד' (שם פס' 16). (4) הוא חשף מערכות יחסים חדשות – רוח הקודש בהם, לא רק איתם, המאמינים הם במשיח והמשיח במאמינים (שם פסו' 17, 20). (5) הוא יסד בסיס חדש לתפילה בשמו (שם טז 24, 26). כל אלו חושפים הבדלים ניכרים בין השיטה שפעלה אז לבין התקופה החדשה, תקופת הקהילה
ד. תקפות המשיח כנביא
על-פי מצוות התורה נביאי שקר ייסקלו (דבר' יג 6, 11). כמובן, אם הנביא זכה לחיות בזמן שנבואתו התקיימה או לאו, ניתן היה לדעת בוודאות אם הוא נביא אמת או שקר. אם הוא לא חי אז, היה זה קשה יותר. שירות הנבואה של אדוננו אומת בשתי דרכים: מעצם העובדה שאחדות מנבואותיו התגשמו בחייו, ועל-ידי הנסים שאישרו לאנשים בזמנו שהוא היה נביא אמת.
ההוכחה לכך היא נבואתו המפורטת על מותו. הוא ניבא שאיש קרוב אליו יבגוד בו (מתי כו 21), ושמותו ייגרם מתוך הסתה של מנהיגי היהודים (שם טז 21), שהוא ימות בצליבה ולאחר שלושה ימים יקום לתחייה (שם כ 19). רק נביא אמת יכול לתאר את מותו באופן כה מפורט שמתגשם מילה במילה.
בנוסף, אחדים מנסיו של המשיח מעידים על היותו נביא אמת (לוקס ז 16; יוח' ד 19; ט 17). אכן, באחרית הימים דיבר אלהים אלינו ביד בנו (עבר' א 2-1).
II. המשיח ככהן
הנביא דיבר אל בני-אדם את דברי אלהים; הכהן מדבר אל אלהים עבור בני-האדם. הואיל והמשיח הוא משבט יהודה, הוא אינו מוסמך למשרת כהונה שניתנה לבית אהרן; לפיכך, אלהים סידר טרם בואו מעמד כהונה אחר, זה של מלכי-צדק; המשיח הוא כהן ממעמד זה ביחס לאישיותו ולפועלו. עם זאת, יש קווי דמיון בין כהונת בית אהרן לבין המשיח ככהן, הן באישיותו והן בפועלו.
א. ככהן מבית אהרן
כהן מבית אהרן צריך להיבחר על-ידי אלהים ומוסמך לעבודתו (ויק' כא; עבר' ה 7-1). אדוננו, שנבחר, שהתגלם ושנוסה, נמצא מתאים מתוקף אישיותו לשרת ככהן.
כהנים מבית אהרן ייצגו את העם בפני אלהים, במיוחד בהקרבת הקרבנות. הקרבנות היו רבים, חוזרים ונשנים, וכשלעצמם לא תקפים לעד. הם אמנם כיפרו על חטא בהקשר התאוקרטי, אולם המחבר אל האיגרת אל העברים מבהיר שלו היו הקרבנות מסוגלים לכפר על חטא לעד, לא היה צורך לחזור עליהם מדי שנה (שם י 3-2). לעומת זאת, הקרבן העצמי של אדוננו על חטאינו היה קרבן אחד ויחיד, אחת ולתמיד ולכל האנושות. בעבודת הגאולה הגדולה שלו הוא עשה את מה שהיה אות לבאות על-ידי כהני בית אהרן, אף שלא היה מכהונת אהרן.
ב. ככהן על-פי מלכי-צדק
נדמה שדמותו של מלכי-צדק בבראשית יד 20-18 ובאיגרת אל העברים ז 3-1 מוגבלת במתכוון לאותן תכונות שמשוות אותו למשיח. המילה "דומה", בפרק ז 3, אינה שם תואר שמציין שמלכי-צדק היה כמו המשיח בהוויתו (מחזקת את הפרשנות שהוא היה התגלות אלוהית), אלא שם פועל. כלומר, ההקבלה נעשתה על-ידי המחבר המקראי. תכונות הדמות מוגבלות על מנת שהדמיון יהיה נרחב יותר.
התכונות של כהונת מלכי-צדק:
(1) היא היתה כהונה מלכותית. מלכי-צדק היה מלך וכהן. איחוד שתי המשרות הללו לא היה קיים בכהונת אהרן, אף שכך נובא על המשיח, בזכריה ו 13.
(2) היא לא היתה קשורה לשושלת. "בְּלֹא אָב, בְּלֹא אֵם" (עבר' ז 3) אין פירושו כי למלכי-צדק לא היו הורים או שלא נולד ולא מת, אלא שאין במקרא תיעוד על האירועים האלה, כדי שיידמה יותר למשיח. הכהנים ממעמד אהרן חייבים להיות משושלת אהרן כדי להיות ראויים לכהונה.
(3) היא היתה נצחית, ללא תיעוד של ראשית וסוף כדי שמלכי-צדק יוכל, שוב, להיות דומה יותר למשיח, שהוא כהן לעד ממעמדו של מלכי-צדק.
(4) היא היתה נעלה מכהונת אהרן. אברהם, שממנו יצאה כהונת אהרן, הכיר בעליונותו של מלכי-צדק בנותנו לו מעשר משלל המלחמה (ברא' יד 20). לוי, אף שלא נולד אז, וכל הכהנים שיצאו ממנו, נכחו במעשה הזה שהפגין את עליונותו של מלכי-צדק.
באילו דרכים פעל המשיח ככהן ממעמד מלכי-צדק? כמו מלכי-צדק, הוא שליט. הוא מקבל את צייתנותנו. הוא מברכנו. וכשם שמלכי-צדק הגיש לאברהם לחם ויין כדי שיתרענן ויתחזק לאחר הקרב, כך אדוננו ככהן מרענן ומחזק את אנשיו. למשל, הוא עשה זאת לסטפנוס (מה"ש ז 55). הוא עושה אותו דבר כיום לקהילות המקומיות בהתהלכו בין מנורות הזהב (התג' ב 1). את מעשה הגאולה שלו הוא סיים; הוא נראה יושב, מה שמעיד כי לעולם לא יצטרך לקום שנית ולעשות זאת שוב, או להוסיף על כך בדרך כלשהי (עבר' א 3). אבל שירות הסיעוד והחיזוק שלו נמשך, לכן הוא נראה עומד. יש לנו כהן גדול ודגול שמוכן ומזומן לבוא לעזרת אלו שנתונים בניסיון (שם ב 18) ולהוט לתת חסד ועזרה בעיתה (שם ד 16).
III. המשיח כמלך
למלך יש תחום רחב של זכויות. למלך ישראל יש סמכויות חקיקה, מנהל, שיפוט, כלכלה וצבא. את רעיון המשיח כמלך ניתן לתאר בחמש מילים: הובטח, נובא, הוצע, נדחה ונתממש. ברית החסד של אלהים עם דוד הבטיחה שהמלוכה תישאר תמיד בידי שושלת בית דוד. היא לא הבטיחה שלטון רצוף, כי למעשה גלות בבל קטעה אותו (שמ"ב ז 16-12). ישעיהו ניבא שהילוד יקים את מלכות בית דוד וימלוך בה (ישע' ט 6).
המלאך גבריאל בישר למרים כי לתינוקה יינתן כסא דוד והוא ימלוך על בית יעקב (לוקס א 33-32). במהלך שירותו עלי אדמות, מלכות בית דוד, בדמותו של ישוע, הוצעה לישראל (מתי ב 2; כז 11; יוח' יב 13-12), אך הם דחו זאת.
הגדריים התנכרו לטענותיו (מתי ח 34); הסופרים דחו את טענתו ליכולת לסלוח חטאים (שם ט 3); אנשים רבים בערים שונות דחו את מיומנויותיו (שם יא 30-20; יג 58-53); הפרושים דחו אותו (שם יב; טו 20-1; כב 23-15); הורדוס, פונטיוס פילטוס, גויים ויהודים – כולם דחו אותו באופן סופי בצליבה (יוח' א 11; מה"ש ד 27).
הואיל והמלך נדחה, מלכות המשיח מבית דוד (מנקודת מבט אנושית) עוכבה. אף שלא פסק מעולם להיות מלך, וברור שהוא מלך היום כתמיד, המשיח מעולם לא יועד למלך על הקהילה (מעשי השליחים יז 7 והאיגרת הראשונה אל טימותיאוס א 17 אינם יוצאים מן הכלל; ובהתגלות טו 3: "מלך הגויים"). למרות העובדה שהמשיח הוא מלך כיום, הוא אינו מולך. הדבר יקרה בביאתו השנייה. אז תוקם מלכות בית דוד (מתי כה 31; התג' פרק יט 15; ופרק כ). אז ישב הכהן הגדול על כסאו ויביא על הארץ את תור הזהב המיוחל (תהל' קי).
הערה
- Eusebius Ecclesiastical History I.iii, 8, 9.