מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

המהימנות והוראתו של המשיח

[♜]

 

דדוקציה כוללת הנחת יסוד עיקרית, הנחת יסוד משנית ומסקנה. הראיה הדדוקטיבית לטובת המהימנות היא: אלהים הוא אמתי, ספר הבריתות נכתב ברוח אלהים; עקב כך, ספר הבריתות הוא אמתי. כמובן, טיבה של דדוקציה נמדד על-פי הנחות היסוד שלה. בדדוקציה הספציפית הזאת, שתי הנחות היסוד טובות ואמתיות פשוט כי הן מובעות באופן ברור במקרא. לכן, הראיה הדדוקטיבית בשביל מהימנות חזקה ומכריעה באותה מידה כמו סמכות ספר הבריתות עצמו.

אולם יש קו מחשבה נוסף, האינדוקטיבי. באינדוקציה הסקנת המסקנות נעשית מהחלקים אל השלם, מהפרטים אל הכלל. לכן המסקנה שאובה מהראיות.

אינדוקציה טובה רק במידת שלמות הראיות שנלמדו. אם חמשת מכונות הכתיבה הראשונות שפלוני ראה הן חשמליות, הוא יכול להסיק מכך שכל מכונות הכתיבה הן חשמליות. אבל, כמובן, מכונת הכתיבה הלא-חשמלית הראשונה שיראה תפריך את המסקנה. אף-על-פי-כן, לא כל האינדוקציות נוטלות את הסיכון להיות חסרות תוקף כי, אם ניתן לבדוק מספר רב ככל האפשר של ראיות, ניתן להיות בטוח שהמסקנה תהיה אמינה מאוד.

נוכל לבדוק את כל התיעוד על הוראתו של המשיח. איננו מאמינים שקיימת כל סבירות שהוראה לא מתועדת של המשיח תצוץ פתאום להפריך את הראיות שמצאנו על סמך הוראתו בספרי הבשורה. אם נוכל לבחון את כל אשר אמר בנוגע לאמינות ספר הבריתות, אז נוכל להסיק מסקנה תקפה על השקפתו של המשיח על ספר הבריתות.

 

I. הראיה במתי ד 11-1

סיפור הניסיון שעבר אדוננו חושף כמה עניינים חשובים בנוגע להשקפתו על ספר הבריתות.

ראשית, ישוע הסכים שספר הבריתות נכתב בהשראה מלאה. כאשר השטן ניגש אליו בפעם הראשונה וביקש שיהפוך את האבנים ללחם ענה האדון שהאדם חי על כל מוצא פי אלהים (מתי ד 4 מצטט את דבר' ח 3). הוא לא אמר "על מוצא פי אלהים" אלא "על כל מוצא פי אלהים". אם הכתוב נכתב ברוח אלהים (טימ"ב ג 16), אז הכתוב חייב להיכלל במה שמקיים את האדם, לא רק חלקים מהכתוב אלא כולו.

הניסיון השני גם הוא מתאר את חשיבותה של השראה מלאה. השטן ניסה לפתות את ישוע להשליך עצמו מפינת גג בית המקדש באומרו שהוא יכול לתבוע את ההבטחה שבתהלים צא 12-11, שמלאכי אלהים על כפיים ישאוהו. אבל בצטטו את הפסוק השמיט השטן חלק מפסוק 11: "לִשְׁמָרְךָ בְּכָל-דְּרָכֶיךָ". ההשמטה מסלפת את משמעות ההבטחה, שאומרת שאלהים ישמור על הצדיקים במסעם ולא כאשר הם נוטלים סיכונים מיותרים. נטילת סיכון מיותר הוא בדיוק הדבר שהציע השטן למשיח. האדון השיב שלהסתמך על חלק מפסוק הוא לנסות את אלהים. במקום זאת הוא צריך להסתמך על כל מוצא פי אלהים– כולל הפסוקים 12-11 במלואם.

שנית, ישוע קיבל את האמת של היגדי המקרא. כפי שנאמר, קיימת היום נקודת מבט פופולרית שטוענת שספר הבריתות מכיל רק התגלות אישית, ולא התגלות הפסוקים (. כלומר, ספר הבריתות מגלה את אלהים ואת המשיח במדויק, אבל עושה זאת במערכת יחסים אישית ולא באמירות. לכן, על-אף העובדה שאנו יכולים לבטוח במסר המקראי, איננו יכולים באמת (ואיננו צריכים) לבטוח באמירות הספציפיות או בהיגדים של ספר הבריתות. ספר הבריתות, הם אומרים, מעיד על האמת שאינה טועה, אבל אינו צריך לעשות זאת באמירות שאינן עלולות לטעות. המחוון – ספר הבריתות – הוא בר הטעייה, אבל המשיח שעליו הוא מצביע אינו מסוגל לטעות.

אולם תשובת המשיח למתקפות השטן שוללת את נקודת המבט הזו. הוא אמר: "כָּתוּב" (מתי ד 4, 7, 10). הוא לא אמר: "הוא מעיד". הוא הסתמך על הצהרות הפסוקים להעברת האמת בעצמם ומעצמם בצורה מדויקת.

 

II. ראיות מהשימוש של המשיח בתנ"ך

אדוננו השתמש בתקריות היסטוריות שבתנ"ך באופן שהראה את בטחונו המוחלט בעובדות ההיסטוריות.

הוא הכיר בכך שאדם וחוה נבראו על-ידי אלהים, שהם היו בני אדם לכל דבר, לא רק סמלים של גבר ואישה, ושהם פעלו בדרכים מסוימות (מתי יט 5-3; מרק' י 8-6).

הוא אִמֵת אירועים שקשורים במבול בזמנו של נח דהיינו, שהיתה תיבה ושהמבול השמיד את כל מי שלא היה בתיבה (מתי כד 39-38; לוקס יז 27-26).

בשני מקרים שונים, הוא אישר את העובדה שאלהים החריב את סדום, ואת האותנטיות ההיסטורית של לוט ושל אשתו (מתי י 15; לוקס יז 29-28).

היא קיבל כאמת את סיפורו של יונה והדג הגדול (מתי יב 40), והכיר בעובדות ההיסטוריות של ישעיהו (שם יב 17), אליהו (שם יז 12-11), דניאל (שם כד 15), הבל (שם כג 35), זכריה (שם כג 35), אביתר (מרק' ב 26), דוד (מתי כב 45), משה וכתביו (שם ח 4; יוח' ה 46), אברהם, יצחק ויעקב (מתי ח 11; יוח' ח 39).

המשיח לא רק רמז על הסיפורים הללו, אלא אישר את האירועים שקשורים בהם כעובדה היסטורית שיש לבטוח בה לחלוטין. אירועים אלו כוללים רבים מקטעי התנ"ך ששנויים במחלוקת, כגון הבריאה, המבול ונסים גדולים כולל יונה והדג.

כמובן, אדוננו חשב שיש ברשותו ספר בריתות אמין, אמתי מבחינה היסטורית, שניתן לבטוח בכל מילה שבו.

אם נמצא שהוא רק השתמש בספר הבריתות או לימד ממנו באופן כללי, אז נוכל להסיק שהוא האמין באמינותו באופן כללי. אם, מאידך, נמצא שהוא הסתמך על פרטי הפרטים של ספר הבריתות כמדויקים, אזי מחובתנו להסיק שהוא האמין שהספר חסר טעויות עד לפרטים.

 

III. הראיות במתי ה 18-17

"אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם. אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל".

ראשית, מהי ההבטחה? ההבטחה היא שהתורה והנביאים לא יבוטלו אלא יתקיימו. לבטל פירושו לא לקיים, ולקיים פירושו להגשים את ההבטחות. המשיח ערב להבטחות, לא לכישלון.

שנית, מה נכלל בהבטחה הזאת? "התורה והנביאים" כוללים את כל התנ"ך– המקרא של אדוננו. המילה "תורה" בפסוק 18 היא באותה משמעות (השווה את השימוש במילה "תורה" ביוחנן י 34, שם היא כוללת יותר מהחומש).

שלישית, באיזה פירוט תתקיימנה כל ההבטחות של התנ"ך? האדון אומר שניתן לסמוך על הבטחות התנ"ך שתתקיימנה עד ליוד ולתג.

היוד היא האות הקטנה ביותר באלף בית העברי, ולמרות גודלה הזעיר היא חשובה כמו כל אות אחרת, כי אותיות יוצרות מילים ומילים יוצרות משפטים ומשפטים יוצרים הבטחות. אם אתה מאיית מילה באופן מסוים יש לה פירוש אחד, ואם אתה מאיית אותה בדרך אחרת, אפילו רק בשינוי של אות היא כבר מילה אחרת. למשל המילה כפות פירושה קשור, בשינוי אות אחת ל"כפול" מתקבל פירוש שונה ואילו אם נוסיף לה אות פירושה הוא "כפורת". אותיות בודדות משנות משמעות של מילה. אדוננו הבטיח שאפילו יוד אחת לא תיפול. כל הבטחה תתקיים כמו שנכתבה.

שים לב שהמשיח אינו מתחיל עם רעיונות ואז מאפשר שימוש במילים נבחרות להעברת הרעיונות (כפי שמלמדת השראה לרעיון). הוא מתחיל ההיפך. ההבטחות מבוססות על המילים, וניתן לסמוך על המילים האלה באופן מלא ומפורט.

אדוננו גם לא אמר שההבטחות תתקיימנה רק אם תהיינה רלוונטיות מבחינה תרבותית בעת הגשמתן. בחוגים מסוימים כיום ניתן להבטחות פירוש חדש מבחינה תרבותית, ובכך למעשה מבטלים את תוקף ההבטחה המקורית. אבל המשיח הורה שנוכל לסמוך על הגשמה כפשוטה של ההבטחות המקוריות, כפי שנכתבו בתנ"ך.

תג הוא אפילו קטן יותר מיוד. בעוד שהיוד היא אות שלמה, התג הוא חלק של אות. הימצאותו של  התג מביא ליצירת אות מסוימת והיעדרו משנה את האות. ניקח לדוגמה את האותיות "ב" ו"כ". הן נראות די דומות. ההבדל היחיד ביניהן שהקו התחתון של "ב" נמשך הלאה ועובר את הקו האנכי. התוספת הזאת שעוברת את הקו האנכי נקראת תג. אם התג קיים, האות היא "ב"; אם התג נעדר, האות היא "כ".

דוגמה נוספת: האותיות "ד" ו-"ר". גם פה התג הוא החלק של הקו האופקי שממשיך ימינה ועובר את הקו האנכי. מילה שנכתבת ב-"ד"  שונה ממילה שנכתבת ב-"ר".

האדון הבטיח שכל ההבטחות בתנ"ך תתקיימנה בדיוק כפי שנכתבו.

IV. הראיה ביוחנן י 38-31

פרטי הפרטים באמת מחוללים שינוי. בשלהי שליחותו עלי אדמות אישר האדון שוב את בטחונו המוחלט באמינות פרטי הפרטים של הכתוב. בטקס חנוכת בית המקדש (נקבע ב-165 לפנה"ס, לזכר טיהור בית המקדש וחנוכתו מחדש לאחר שטימא אותו אנטיוכוס אפיפנס שלוש שנים קודם לכן), בקשו היהודים  מישוע שיאמר להם חד וחלק אם הוא המשיח (יוח' י 24). תשובתו היתה: "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" (פס' 30). המילה "אחד" היא סתמית: "דבר אחד", לא "איש אחד". במילים אחרות, הוא לא טען שהוא והאב זהים, אלא שבינו לבין האב קיימת אחדות מהותית, שמבחינת האופי והמעשים הוא והאב אחד הם. היהודים שאלו אם הוא המשיח. תשובתו היתה יותר ממה שבקשו, כי בתשובתו הוא טען להיותו שווה לאלהים.

כך הם בוודאות הבינו את תשובתו, מפני שמיד התכוונו לרגום את האדון על מה שלדעתם הוא חילול שם שמים. על מנת לרסנם ציטט האדון מתהלים מזמור פב. לחלק זה של התנ"ך הוא קרא "התורה" (יוח' י 34), כפי שעשה בשני מקרים אחרים (שם יב 34; טו 25). בתורה, הוא אמר, שופטי ישראל כונו בשם "אלהים" בגלל משרתם הרמה שניתנה להם מאת אלהים. לכן, אם המזמור יכול להחיל את המושג "אלהים" על בני-אדם, אז ודאי שאת המושג "בן אלהים" ניתן להחיל בצדק על האחד שאלהים קידשו ושלחו אל העולם. במילים אחרות, אם המושג "אלהים" מוּחל על בני-אדם, קל וחומר שניתן להחילו על עצמו, מאחר שבמהות הוא והאב אחד הם.

אף שהטיעון מתוחכם מאוד, טיעונים מסוימים שהמשיח טוען על ספר הבריתות ברורים כשמש.

ספר הבריתות נכתב בהשראה מילולית. ישוע מפנה את היהודים לכתוב. דבר אלהים בא באמירות היגדים, ולא רק במושגים, במחשבות או במסורת שבעל-פה. התיעוד הכתוב הוא שנכתב בהשראה ולכן ניתן לסמוך עליו.

ספר הבריתות נכתב ברוח אלהים לפרטי פרטים. מזמור פב אינו מה שנקרא קטע מרכזי של התנ"ך. הוא אינו מזמור לדוד או מזמור משיחי. בשום אופן אין זה נאמר מתוך זלזול במזמור, מובן שהוא נכתב בהשראת הרוח כמו כל שאר חלקי המקרא; הכוונה היא להדגיש שהאדון לא בחר בקטע יוצא מן הכלל כדי לבסס את טיעונו. אכן ניתן לומר, בלי להיות בוטה, שהוא בחר קטע די רגיל ושגרתי. ודאי שלא היה עושה זאת לו האמין שקטעים מעין אלו אינם חלק מדבר אלהים, שניתן בהשראה ואינו בר טעייה. יתר על כן, בקטע הרגיל הזה הוא מתמקד במילה יחידה "אלהים". לא היה ביכולתו לעשות זאת, אלא אם כן האמין שספר הבריתות נכתב ברוח אלהים לפרטי פרטים. הוא הניח, בצדק, שביכולתו לסמוך על כל חלק של ספר הבריתות ובכל מילה שבו.

ספר הבריתות נכתב בהשראה סמכותית. בעיצומו של הוויכוח המתוחכם הוסיף האדון כמעט במקרה את האמירה: "וְאֶת הַכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְהָפֵר". למה הכוונה? פשוט שלא ניתן לרוקן את הכתוב מסמכותו. הדרך היחידה שבא לא תהיה לו סמכות מלאה היא אם הוא שגוי, אבל המשיח אמר כאן שהוא סמכותי ואינו בר טעייה. תרגומים מסוימים שמים את האימרה הזאת בסוגריים. טוב יותר יהיה לראותה כתלויה במילה "אם" שבתחילת המשפט. המילה "אם" מייצגת תנאי מן המעלה הראשונה שפירושו ודאות, והתרגום הטוב יותר הוא "שֶׂכֵּן". לפיכך, האדון אמר ששני דברים ודאיים: המזמור מכנה אותם "אלהים" ואת הכתוב אי אפשר להפר. זכרו, כאן המשיח מסכן את חייו על האמינות, הדיוק והסמכות של מילה יחידה מן הכתוב, שהרי אויביו עמדו לרגום אותו.

 

V. הראיות במתי כב 33-23

תארו לעצמכם את הסצינה הבאה: האדון מתראיין ל"מול פני האומה היהודית" ול"פגוש את העתונות הפרושית", באותו יום. ההרודיאנים ניסו לטמון לו פח בשאלה האם זה חוקי לשלם מס גולגולת לקיסר, ולאחר מכן הצדוקים בתורם (מתי כב 33-23). בדיאלוג הזה יש לנו ראיות ברורות יותר לאמונתו של האדון בכתוב שאינו בר טעייה ולכן בר סמכא לפרטי פרטים.

הצדוקים האמינו בסמכות התורה, אולם כפרו בקיומם של מלאכים ורוחות אחרות, ובאמונה בתחיית המתים מפני שלא מצאו אזכורים עליהם בתורה. הם הפגינו מיד את חוסר אמונתם בשאלם את ישוע על תחיית המתים. בנוסף, המציאו השערה שמבוססת על התורה כדי לחזק את שאלתם בנושא חוק הייבום (ראה דבר' כה). על-פי החוק, גיסה של אלמנה חשוכת ילדים יינשא לה אם הוא יכול. אם לא, חלה האחריות על הקרוב הבא, כמו בסיפור על רות ובועז (רות ד 6).

על בסיס זה המציאו הצדוקים סיפור על שבעה אחים, הראשון נשא אישה ונפטר. כל שאר ששת האחים נישאו לאלמנה בתורם, לבסוף מת בעלה השביעי ואחריו מתה האישה.

הצדוקים התעמתו עם האדון בשאלה: "לְמִי מֵהַשִּׁבְעָה תִּהְיֶה לְאִשָּׁה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה שַׁיֶּכֶת לְכֻלָּם?"

תשובתו היתה נוקבת. הוא האשימם בטעות ובבורות בנוגע לכתוב ולגבורת אלהים (מתי כב 29).

לאחר מכן אמד המשיח את השאלה ופסק שאינה לעניין (פס' 30) מפני שבתחייה אנשים אינם מתחתנים, כי אין צורך להוליד תינוקות מלאכים. מספר המלאכים נקבע כשנבראו. באותו אופן, בחיים שלאחר המוות בני-אדם לא יינשאו מפני שלא יהיה צורך בהולדת ילדים. המשיח אינו אומר שאנשים הופכים למלאכים לאחר מותם, אלא שכמו מלאכים הם לא יולידו. לכן לא היה צורך לענות לשאלת הצדוקים. היא היתה לחלוטין לא לעניין. חוק הייבום נועד להבטיח הולדת ילדים שיישאו את שמו של הבעל הראשון, אבל בשמים לא יהיה צורך בכך; מכאן שהשאלה לא היתה לעניין.

וכאילו לא היה די בהאשמת הצדוקים בטעות, בבורות ובשאלות שאינן לעניין, המשיך האדון ללמדם תוראה מבוססת מהתנ"ך (שמות ג 6) שאותה הם החשיבו לסמכותית. הלקח היה פשוט: בניגוד לתוראה שלכם, התנ"ך מלמד שיש חיים אחרי המוות. המוות לא שם קץ לכל, כפי שאתם מלמדים.

שוב השתמש אדוננו בטיעון מתוחכם מאוד. אני צופה שמעטים מאיתנו היו בוחרים בשמות ג בניסיונם להורות את תורת החיים שלאחר המוות. אבל אדוננו עשה זאת.

שים לב, ממש כפי שביוחנן י 34, הוא ביסס את טיעונו על המקרא לא על רעיונות כלליים, אלא על מילים מסוימות ביותר. הוא ביסס, במיוחד, את טענתו על האופן שבו אלהים הזדהה בפני משה במעמד הסנה הבוער: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (מתי כב 32). הדבר מוכיח, המשיך האדון לומר, שאלהים הוא אלוהי החיים, שמשמעותו שאברהם, יצחק ויעקב היו בחיים למרות שמתו לפני זמן רב.

כיצד הזדהות זו מוכיחה את תורת החיים שלאחר המוות? פשוט, באמצעות השימוש בזמן הווה: "אָנֹכִי". אברהם, יצחק ויעקב מתו מאות שנים לפני שאלהים דיבר אל משה. ואף-על-פי-כן, אמר אלהים שהוא עדיין אלוהיהם בזמן שדיבר עם משה. הדבר היה בלתי אפשרי לו קיומם של אברהם, יצחק ויעקב פסק במותם. הדבר היה רק אפשרי אם, בניגוד לתורת הצדוקים, המוות לא שם קץ לכל.

מובן שההבדל בין "אנכי" לבין "הייתי" הוא עניין של זמן הפועל. המשיח השתמש בזמן הווה כדי לתמוך בתורת התחייה.

התוקף של דברי המשיח ניתן להדגמה בדרך זו. לעתים קרובות, כמטיף אורח, לאחר האסיפה בקהילה, אני מוזמן לארוחת ערב בביתו של אחד מחבריה. גיליתי כי בדרך כלל אחד מנושאי השיחה המתאימים ביותר הוא ילדי המשפחה. נניח שהייתי שואל: "כמה ילדים יש לכם?" והאב או האם היו עונים: "היו לנו ארבעה ילדים אבל אחד מת, לכן כעת יש לנו רק שלושה". כשאני עומד בפני מענה כזה איני יכול להיות בטוח במצבם הרוחני או בבגרותם של ההורים האלה. אולם אם מאידך, לאותה שאלה עונה ההורה: "יש לנו ארבעה, אחד בשמים ושלושה נמצאים איתנו", אני בטוח באמונתם. אני יכול להיות כמעט בטוח שהם אינם מאמינים שהמוות שם קץ לכל, אלא יש תחייה.

ההבדל נעוץ בזמן הפועל שמשתמשים בו: "היו לנו" או "יש לנו" בדוגמה שהבאתי, והייתי אלוהיהם או אנוכי אלוהיהם בטקסט המקראי.

שימו לב להשלכות שיש לאמירתו של המשיח כאן.

(1) הוא הניח את העובדה ההיסטורית של התגלות אלהים למשה.

(2) הוא הניח שהתגלות אלהים באה באמירה היגדית.

(3) הוא הניח שכל מילה באמירה היא מדויקת להפליא.

(4) הוא הניח שאמת דוקטרינלית צריכה להיות מיוסדת על דיוק היסטורי. ספר הבריתות אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת בלתי-מדויק בעניינים היסטוריים ומדויק בדוקטרינה.

(5) הוא הניח שניתן להשתמש אפילו בקטעים בלתי סבירים ולבטוח במידת דיוקם.

 

VI. הראיות במתי כב 46-41

מאוחר יותר באותו יום, כאשר הצטרפו הפרושים לקהל האנטגוניסטי, הפך האדון לתוקפן ושאל אותם ישירות: "מַה דַּעְתְּכֶם עַל הַמָּשִׁיחַ? בֶּן מִי הוּא?" (מתי כב 42). תשובתם היתה מידית: "בֶּן-דָּוִד". התשובה היתה נכונה אבל לא מלאה. המשיח הוא בן-דוד בנוגע לאנושיותו, אבל הוא גם בן אלהים והאדון רצה שהפרושים יודו גם בזה. לכן הוא שאלם: "אִם כֵּן כֵּיצַד, בְּהַשְׁרָאַת הָרוּחַ, קוֹרֵא לוֹ דָּוִד 'אָדוֹן'?" להוכיח זאת הוא מצטט מתהלים קי. במזמור הזה: "נְאֻם יְהוָה [כלומר האב] לַאדֹנִי [המשיח שהוא אדונו של דוד]:'שֵׁב לִימִינִי [של האב]  עַד-אָשִׁית [אני, האב] אֹיְבֶיךָ [אויבי המשיח] הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ'".

כיצד יכול דוד לקרוא למשיח אדונו אם המשיח הוא רק בן-דוד? התשובה היחידה היא שהמשיח הוא גם אלוהי דוד. במילים אחרות, המשיח צריך להיות אלהים ואדם כאחד. כאדם היה בנו של דוד; כאלהים, הוא אדונו של דוד. צורת השייכות "אֲדֹנִי" קושרת את דוד למשיחו-אדונו.

אולי הדגמה תעזור. כאשר המלכה אליזבט השנייה תמות או תוותר על כס המלוכה, צ'ארלס, הנסיך מוויילס, יהפוך כנראה למלך, בהנחה שהנסיך פיליפ, אביו, עדיין יהיה בחיים. אני שואל מישהו: "המלך צ'ארלס, בן מי הוא?" התשובה תהיה: "בן הנסיך פיליפ". "אולם," אני עשוי לענות, "ראיתי את טקס ההכתרה של המלך צ'ארלס בטלוויזיה, וראיתי את הנסיך פיליפ משתחווה ונשבע לו אמונים. מדוע פיליפ מכנה את צ'ארלס בשם 'אדון'?" התשובה פשוטה: "המלך צ'ארלס הוא מלכו הריבוני של פיליפ אף שהוא גם בנו הביולוגי של פיליפ. הוא גם בנו וגם אדונו. כך גם המשיח היה בן-דוד ומפני שהמשיח שווה לאלהים הוא גם אדונו של דוד.

מבחינת ההולדה הביולוגית המשיח קשור לדוד כצאצאו של דוד. המילה "אֲדֹנִי" בתהלים קי 1 קושרת את המשיח לדוד כאדונו האלוהי.

אין דבר מרכזי יותר לנצרות האורתודוקסית מאשר אלוהותו המלאה ואנושיותו האמתית של ישוע המשיח. לולא היה אדם-אלהים הוא לא היה מושיע מתאים, כהן גדול או שופט. מי מאיתנו היה חושב להשתמש בתהלים קי, כפי שעשה אדוננו, כדי להדגיש את האמת של זהותו? ואת זה בדיוק עשה ישוע, כשהוא מבסס את הוויכוח שלו עם הפרושים על מילה אחת "אֲדֹנִי". ניתן לסמוך על פרט קטן לכאורה של ספר הבריתות.

מה למדנו מגישתו של אדוננו לספר הבריתות?

(1) ניתן לסמוך לחלוטין על איות המילים, ואף הבטחה לא תתקיים בדרך שונה מהאופן שבו נכתבה.

(2) הדרך היחידה שהמקרא יכול לאבד את סמכותו היא אם יש בו שגיאות, אבל המשיח לימד שלא ניתן להפר את המקרא. לפיכך, הוא בוודאי האמין שאין בו שגיאות.

(3) האדון בנה טיעונים מתוחכמים שמבוססים על מילים יחידות ואפילו על זמן הפועל.

מי יכול לומר שהוא חסידו של האדון בלי לקבל את הוראתו על מהימנותו של ספר הבריתות?

הרשמו לניוזלטר שלנו!
הרשמו על מנת לקבל עדכונים חשובים ומבצעים לאימייל!
תוכלו להסיר את האימייל שלכם בעתיד

קבלו עדכונים חמים