מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

הישועה המשיחית ברומים י'

 

במאמר הזה אנו נדבר על מה שנקרא "הישועה המשיחית". מה זה "ישועה משיחית"? הכוונה לכך שיום אחד הברית עם אברהם, שבה אלוהים הבטיח לברך את העולם כולו דרך צאצאי אברהם ולהביא להם ארץ לתמיד, תתגשם.1

הישועה המשיחית כוללת בתוכה את ההתגשמות של ההבטחות הללו, חרטה לאומית, סליחת חטאים, שיבה מגלות, בעלות על הארץ, ושיקום המלכות של דוד (מעשי השליחים א 6). הישועה הזו שקולה למה שישוע ויוחנן המטביל בישרו כאשר הם הכריזו, ש"מלכות השמיים קרבה". שאול אומר,

 

אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים — שֶׁיִּוָּשְׁעוּ (רומים י 1).

 

על איזה סוג של ישועה שאול מדבר? שאול חושב על הישועה המשיחית ולא על ישועה פרטית מאגם האש ברומים י. את זה ניתן לקבוע על בסיס ההתייחסויות לישועה בהקשר הקודם. ברומים ט 29 שאול מצטט את ישעיהו א 9, ומפנה את תשומת הלב לפלישה האשורית לצפון ישראל בסביבות ה-722 לפנה"ס. אלא אם כן אלוהים היה משאיר מספר שורדים, העם היה מושמד לחלוטין, ממש כמו סדום ועמורה. אך שארית כן ניצלה מהפלישה האשורית, והשארית הזו היא ההתגשמות של ההבטחה לגבי כך שיום אחד שארית תשוב לאלוהים.

 

באופן זהה, שאול מתייחס לעיקרון השארית ברומים ט 27-28. שם, הוא מצטט מישעיהו י 22-23, פסוקים המדברים על כך שהשארית תיוושע (רומים ט 27). הישועה הזו היא ישועה לאומית מחטא ואסון; היא לא ישועה פרטית מאגם האש. מדובר בהתגשמות ההבטחה לעם ישראל, שיום אחד היא תחווה ישועה לאומית, ישועה מזעמו של אלוהים, סליחה לאומית, ושיקום מלכות דוד (מעשי השליחים א 6; רומים יא 26-27).

 

ירמיהו מתחנן עבור ישועת השארית עליה מדובר ברומים יא 26-27. הוא אומר,

 

הוֹשַׁע יְהוָה אֶת-עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל (ירמיהו לא 6)

 

אלוהים עונה,

 

הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו  קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה; בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ  כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא (ירמיהו לא 7-8).

 

הישועה הזו היא השיקום המובטח מהגלות והישועה הסופית מהאויבים. עמוס הדהד את אותו הנושא כשכתב, וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם; וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (עמוס ט 13-15). כאשר אויבים תקפו את העם, דוד התפלל, מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל

בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל (תהלים נג 7).

 

במאה הראשונה, עם ישראל שוב התמודד עם חורבן שהתקרב בגלל זעמו של אלוהים. אם הם היו חוזרים בתשובה, הם היו ניצלים (מעשי השליחים ג 19-20). במקום אחר, שאול הזהיר את העם היהודי שאם הם יסרבו לפנות לאבן אותה הם דחו, הם יצטרכו להתמודד עם אסון לאומי.

 

לָכֵן הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יָבוֹא עֲלֵיכֶם הַנֶּאֱמָר בַּנְּבִיאִים: רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ. כִּי-פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם לֹא תַּאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר. (מעשי השליחים יג 40-41).

 

באחרית הימים, אלוהים יביא ישועה מלאה לעמו (ישעיהו מג 5; ירמיהו לא 7; מו 27; זכריה ח 7). בזמן ההוא, ישראל של המלכות העתידית תשאב מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה (ישעיהו יב 3), וכל העולם ישתתף בישועה המשיחית (ישעיהו מה 22; מט 6).ישראל תגיד בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ (ישעיהו כה 9).

 

האויבים של ישראל יבושו ביום ההוא, יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים  לֹא-תֵבֹשׁוּ וְלֹא-תִכָּלְמוּ עַד-עוֹלְמֵי עַד (ישעיהו מה 17). הישועה המשיחית נקראת "תשועת עולמים" משום שהמלכות של המשיח תעמוד לנצח.

 

אם נפנה לבשורת לוקס, אנו נראה שזכריה הכריז שהזמן הזה קרב, פסגת ההיסטוריה של עם ישראל התגשם באופן פוטנציאלי: צדקתו של אלוהים, נאמנותו לבריתות, הייתה קרבה להתגשם. הוא הצהיר, לְהוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד אוֹיֵב וּמִיַּד כָּל שׂוֹנֵא…וְלִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם אָבִינוּ (ראו לוקס א 68-79).

 

לעומת זאת, עם ישראל דחה את הישועה הזו. הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף (רומים ט 32), ישוע משיחם. כתוצאה מכך, ישוע ויוחנן הזהירו מפני האסון שהתקרב, וּכְבָר מֻנָּח הַגַּרְזֶן עַל שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים (מתי ג 10). בזמן שישוע קונן על העם הוא ניבא את המשפט שהיה קרוב, יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם. הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם, וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: מֵעַתָּה לֹא תִּרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה! (מתי כג 37-39).

 

בנוסף לכך, הוא אמר שבית המקדש עצמו יחרב (מתי כד 1-2). הנבואה הזו הייתה אמורה להתגשם באותו הדור (מתי כד 34).

בזמן ששאול כותב את איגרת אל הרומים בשנת 58 לספירה, העם היה תחת זעמו של אלוהים. הנבואות של יוחנן וישוע היו קרובות להתגשם. העם היה זקוק לישועה המשיחית!

 

שאול מצטט את הפסוקים מהתנ"ך הקשורים לחורבן הזמני של עם ישראל בהקשר המיידי והקודם לרומים י 1 (רומים ט 25-29; י 11), ואז הוא מסכם את הקטע הזה של רומים (ט-יא) עם נושא הישועה המשיחית והישועה מצבאות האויבים (רומים יא 26-27; ראו גם זכריה יד). כל זה מצביע על כך שכאשר הוא כותב שהוא משתוקק שעם ישראל יוושע, הוא מתייחס לישועת השארית, לישועה המשיחית שבאה לידי ביטוי בהתגשמות ברית אברהם ושיקום המלוכה. אם הישועה הזו הייתה מגיעה כתוצאה מחזרה בתשובה לאומית וכתוצאה מישועה פרטית של יהודים רבים בעם, האסון שהתרחש בשנת 70 לספירה היה יכול להימנע.

ה"ישועה המשיחית" כוללת בתוכה חזרה מהגלות והצלה לאומית מאסון לאומי. אך כמובן שהיא כרוכה בישועה פרטית מניתוק נצחי. עם ישראל ביקש את הישועה הזו אך נכשל להשיגה (רומים יא 7, 11).2

 

ברומים י 1 שאול מבטא את רצונו העז שאלוהים ימנע אסון לאומי. הוא מתפלל עבור הישועה המשיחית שתושיע את העם מהאסון הקרב. פטרוס עצמו הציע בפעם האחרונה את הישועה המשיחית במעשי השליחים ג,

 

לָכֵן הִתְחָרְטוּ וְשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם, לְמַעַן יָבוֹאוּ יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי וְהוּא יִשְׁלַח אֶת אֲשֶׁר יֻעַד לָכֶם מִקֶּדֶם, אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתוֹ הַשָּׁמַיִם עַד עֵת הֲשָׁבַת הַכֹּל לְתִקּוּנוֹ, דָּבָר שֶׁאֱלֹהִים דִּבֶּר מֵעוֹלָם בְּפִי נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים. (מעשי השליחים ג 19-21).

 

הביטוי "ימחו חטאיכם" כולל בתוכו סליחה אישית, אך הביטוי הזה, כפי שראינו במאמר אחר3, מתייחס לסליחה לאומית ולשיבה מהגלות, הישועה המשיחית. פטרוס אומר שזה לא מאוחר מדי, יְמֵי רְוָחָה, והֲשָׁבַת הַכֹּל לְתִקּוּנוֹ (שיקום מלכות דוד, מעשי השליחים א 6), עדיין היו יכולים להתממש אם העם היה חוזר בתשובה ומאמין במשיח. ברומים י 1, שאול מתפלל שהצעתו של פטרוס תתקבל על ידי העם. אך עם ישראל דחה את הצעתו של פטרוס. ורומים י 2-4, מסביר את הסיבה.

 

עם ישראל מעוות את תוכניתו של אלוהים (רומים י 2-4)

 

אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִנְאָה לֵאלֹהִים, אֲבָל קִנְאָה שְׁאֵין עִמָּהּ דַּעַת; כִּי מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת צִדְקַת הָאֱלֹהִים וְנִסּוּ לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נִכְנְעוּ לַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים. הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין (רומים י 2-4).

 

רומים י 1-14 מעלה מספר שאלות לגבי ישועה, צדקת האלוהים, הקונפליקטים בין שאול לאויביו המייהדים, ובשורת החסד אותה שאול הכריז. שאול אומר שהעם דחה את צדקת האלוהים. למה שאול מתכוון על ידי הביטוי "צדקת האלוהים"

 

מחקר בנושא הביטוי "צדקת האלוהים" מצביע על כך שהביטוי יכול להיות משומש בשלוש דרכים.

 

ראשית, ביטוי זה מתייחס לאופיו של אלוהים באופן כללי. המילה "צדקה" (ביוונית- dikaiosunē) משמעותה, "התאמה לקנה מידה". לדוגמה, במעשי השליחים יז 31, נאמר לנו שכאשר ישוע יחזור, הוא ישפוט את העולם בְּצֶדֶק, כלומר, בהתאם לקנה המידה של אלוהים. בזמן הזה, המלך יילחם בְּצֶדֶק (התגלות יט 11), בהתאם לקנה המידה של אלוהים. לאורך הבשורות, המילה "צדקה" מתייחסת הרבה פעמים להתאמה לנורמה, קנה המידה המוסרי של המלכות4.

שנית, צדקת אלוהים יכולה להתייחס לצדקה הרשמית שמגיעה מאלוהים (פיליפים ג 9), צדקה שמקבל המאמין ברגע אמונתו במשיח. לזה מתכוון שאול כאשר הוא אמר, אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ (השנייה לקורינתים ה 22).

 

שלישית, צדקתו של אלוהים הרבה פעמים מתייחסת לנאמנותו של אלוהים לברית אברהם. הרעיון הזה מופיע במספר מקומות בתנ"ך.

לדוגמה בתהלים לא 2, אנו קוראים, בְּךָ-יְהוָה חָסִיתִי אַל-אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי. כאן, המחבר מתחנן שאלוהים יושיע אותו על בסיס נאמנותו להבטחות לצאצאי אברהם.

 

דוגמה נוספת באה מתפילתו של דניאל,

 

וָאֶתְפַּלְלָה לַיהוָה אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו (דניאל ט 4).

 

אלוהים הוא אלוהים ששומר את בריתו. כמה פסוקים מאוחר יותר דניאל מתפלל,

 

לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בָךְ (דניאל ט 7).

 

צדקתו של אלוהים היא נאמנותו לשמור את בריתו.

בגלל שאלוהים נאמן לבריתו ולבהטחותיו, כלומר, הוא צדיק לשמור את דברו, דניאל מתחנן,

 

אֲדֹנָי כְּכָל-צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב-נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר-קָדְשֶׁךָ  כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל-סְבִיבֹתֵינוּ (דניאל ט 16).

 

העם היה תחת קללה, הם היו שבויים תחת הבבלים. הנביא מתחנן בהתאם לצדקתו של אלוהים, לנאמנותו כלפי בריתו, שאלוהים יסיר את הקללה ויושיע את העם. דניאל התפלל שאלוהים יפעל בהתאם לנאמנותו לבריתות ולהבטחות. זכרו את ההבטחה של אלוהים לדוד,

 

לֹא-אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה; אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם-לְדָוִד אֲכַזֵּב; זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי; כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה (תהלים פט 35-38).

 

יום אחד כסאו של דוד יהיה מרכז השלטון של אלוהים על פני כדור הארץ. אלוהים הבטיח לקיים את הבטחותיו דרך ישראל. תוכניתו של אלוהים (מאז אברהם) הייתה לברך את כל העולם דרך ישראל.

בתוך האסון הלאומי, דוד התחנן,

 

אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ (תהלים פט 50).

 

מחבר המזמור הישווה בין נאמנותו של אלוהים לבין צדקתו והישועה המשיחית,

 

צִדְקָתְךָ לֹא-כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי (תהלים מ 11).

 

צדקתו של אלוהים בקטע הזה היא נאמנותו.

 

מכאן, צדקתו של אלוהים לא מתייחסת למתנת הצדקה בלבד. ראינו בפסוקים שונים שהביטוי יכול להתייחס לתוכניתו של אלוהים לברך את העולם כולו דרך ישראל כפי שהיא באה לידי ביטוי בברית אברהם. איך קובעים למה מתייחס הביטוי? ההקשר קובע.

 

בפיליפים ג 9, שאול מדבר על הצדקה שבאה מאלוהים. כלומר, מדובר על מתנת הצדקה. לעומת זאת, ברומים י 3, הביטוי הוא "צדקת אלוהים" (הצדקה של אלוהים) והביטוי הזה מתייחס לאופיו, כלומר, לנאמנותו לברית.

 

יש שני גורמים ברומים ט -יא שמצביעים על כך שצדקת אלוהים ברומים י 3 מתייחסת לאופיו של אלוהים- כלומר, לנאמנותו לקיים את הבטחותיו כפי שהן מתבטאות בברית אברהם (בראשית טו 1-4).

מה הם הגורמים?

 

ראשית, ההקשר של רומים ט-יא מדבר על הכישלון של עם ישראל להשלים את תוכנית האלוהים דרכם, והנאמנות של אלוהים לקיים את תוכניתו למרות כישלונו של עם ישראל. הם זקוקים לישועתו של אלוהים כעם (רומים י 1). זו הייתה תוכניתו של אלוהים לברך את כל העמים ולהושיע את העולם דרכם. לעם ישראל שייך מעמד הבנים, הכבוד, הבריתות, מתן התורה, ההבטחות (רומים ט 3); למרות זאת, הם דחו את אבן הפינה, את המשיח. שאול שואל, במילים אחרות, "האם זה אומר שתוכניתו של אלוהים לברך את העולם דרך העם נכשל?" התשובה שלו היא "לא"! לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם. הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם. (רומים ט 6). בגלל זה, העם נכרת באופן זמני מעץ הזית, כלומר מההבטחה לאברהם (רומים יא 17). אך יום אחד, צדקתו של אלוהים, כלומר, נאמנותו לברית, מבטיחה את מימוש הברית (אל הרומים יא 26-27).

 

במילים אחרות, צדקתו של אלוהים בהקשר הזה מתייחסת לנאמנותו לקיים את ההבטחה, כלומר שעם ישראל יהיה ערוץ הברכה לעולם כולו5. נאמנותו של אלוהים לא תיכשל. יום אחד, אלוהים יקיים את הבטחתו לברך את העולם דרך ישראל (רומים יא 24-31) משום שבְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ. (רומים יא 28-29).

 

ההקשר התנ"כי משם שאול מצטט כדי להוכיח את טענתו, מהווה גורם שני לקביעה שצדקת אלוהים מתייחסת לנאמנותו הבלתי משתנית של אלוהים להבטחתו ובריתו לברך את העולם דרך ישראל. רומים י 1-13 מבצע ארמזים עקביים לברית אברהם שמתוארת בבראשית טו וגם מתייחס לבריתות בדברים כז-ל.

 

ההבנה הזו אודות צדקת אלוהים ברומים י (שהכוונה שם לאופיו הנאמן של אלוהים) מתאימה להקשר. ברומים י שאול ממשיך את נושא הישועה המשיחית אותה העם היהודי עיוות. עם ישראל הפך את צדקת האלוהים, הישועה המשיחית, לתוכנית שבה רק עם ישראל יתברך, במקום שעם ישראל יהווה ערוץ ברכה לעולם כולו (רומים א 16; י 19-20).

לזה מתכוון שאול כאשר הוא אומר שהיהודים נִסּוּ לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם (רומים י 3), כלומר, הם ניסו להמציא דרך שונה לפרש ולציית לברית. עם ישראל צמצמם את ההבטחה לעצמו בלבד, והוציאו מחשבון את הגויים. כתוצאה מכך, הם דחו את המשיח עליו התורה הצביעה (פס' 4), הם נכשלו באבן הנגף (ט 32). ולכן, הם היו צריכים להתמודד עם ההשלכות.

אנו מוצאים עניין זהה במעשי השליחים טו. בועידה ההיא, הטענה שגויים צריכים להתייהד כדי להיוושע נדחתה על הסף.

 

המשיח הוא תכלית התורה

 

במשיח, הישועה המשיחית הגיעה והעיוות של התוכנית של אלוהים (במקום לברך את כל העולם, שרק ישראל יתברך), צריך להינטש. שאול אומר שהסיבה שהם עיוותו את התוכנית של אלוהים היא שהם לא הבינו שהַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין (רומים י 4). למה מתייחס הפסוק הזה? למה הכוונה בכך שישוע הוא התכלית של התורה? האם הכוונה לתהליך ההתקדשות או לישועה?

 

המילה "תכלית" היא telos ביוונית והיא יכולה להתפרש בתור "סוף"6 או "מטרה"7. אם כך, למה הכוונה במשפט שהמשיח הוא הסוף\מטרה של התורה לשם הצדקה? האם הכוונה לצדקה הרשמית(ישועה מאגם האש)? או הצדקה המוסרית (תהליך ההתקדשות)? אנו יודעים לפחות דבר אחד, לתורה לעולם לא היה שום קשר לצדקה הרשמית (לישועה מהגיהנום).

 

שאול כל כך ברור לגבי הנקודה הזו שקשה מאוד להכחישה. הוא אמר מוקדם יותר באיגרת, וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה (רומים ג 28). אז איך אנשים היו מוצדקים לפני אלוהים בתקופת התנ"ך? שאול עונה על השאלה הזו בפרק ד, הֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה.

הצדקה הרשמית תמיד הייתה דרך אמונה ולא דרך התורה.דָּבָר אֶחָד רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתּוֹדִיעוּנִי: הַאִם בְּשֶׁל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה קִבַּלְתֶּם אֶת הָרוּחַ, אוֹ בְּשֶׁל שְׁמִיעָה שֶׁבָּאֱמוּנָה? (גלטים ג 2).  

 

דָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁאִישׁ לֹא יֻצְדַּק לִפְנֵי אֱלֹהִים עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. (גלטים ג 11).

 

שֶׁכֵּן אִלּוּ נִתְּנָה תּוֹרָה שֶׁבִּיכָלְתָּהּ לָתֵת חַיִּים, כִּי אָז בֶּאֱמֶת הָיָה אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה (גלטים ג 21).

 

אֵינֶנִּי מְבַטֵּל אֶת חֶסֶד אֱלֹהִים. הֲלֹא אִם אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה, הֲרֵי שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת לַשָּׁוְא (גלטים ב 21).

 

מה שהסתיים בישוע לא מתקשר כלל ליחס בין התורה לישועה, הרי לעולם לא היה יחס כזה. תמיד נושעו דרך אמונה (גלטים ב:21; ג:11, 21) ישוע לא סיים משהו שלעולם לא התחיל, הוא לא סיים את זה שהתורה הושיעה את בני האדם דרך קיומה ומעתה האמונה בו בלבד היא זו שמושיעה. לא על זה מדבר שאול. אלא שאול אומר שמעכשיו תהליך ההתקדשות הוא לא דרך התורה. בפסוקים הבאים, שאול מוכיח מספר דברים שהזמן עליו דיבר משה סוף סוף הגיע. אנחנו מתקדשים, חיים בציות וגדלים מוסרית לא דרך שמירת התורה. הקשר בין התורה לחיי הצדקה שבמעשים הסתיים, עכשיו אנחנו חיים את חיי ההליכה והצדקה של הברית החדשה (שוב, לא מדובר על ישועה מגיהינום אלא על הליכה מוסרית ונכונה). התורה והנביאים מנבאים אודות הזמן שבו אלוהים ימול את לבבו של עם ישראל (דברים ל, ירמיהו לא:31-33, יחזקאל לו:26-27, לז:24) ואז חיי ההליכה בצדקה המוסרית תתאפשר בעזרת רוח הקודש דרך האמונה בלבד, בלי לנסות לשמור על קנה מידה חיצוני מסויים.

 

המילה "צדקה" באיגרת אל הרומים

 

קיימת נטייה בקרב רבים להבין את המילה "צדקה" (Dikaiosune) בתור התייחסות אוטומטית לצדקה הרשמית שמקבלים ברגע האמונה במקום לצדקה המוסרית (התקדשות). זה נכון שמילה זו מקושרת לעתים תכופות לצדקה הרשמית. מילה זו מופיעה 92 פעמים בברית החדשה, והמשמעות של המילה משתנה בהתאם להקשר.

המילה "צדקה" מתייחסת באיגרת אל הרומים 14 פעמים לצדקה הרשמית8, ו16 פעמים היא מתייחסת לצדקה המוסרית9. מספר פסוקים בהערות שוליים שנויות במחלוקת מבחינת ההתייחסויות שלהן (בין אם לצדקה הרשמית או המוסרית). הנקודה היא שלא ניתן להניח באופן אוטומטי שהמילה "צדקה" מתייחסת בהכרח לצדקה הרשמית שמקבלים ברגע הלידה החדשה. איגרת אל הרומים לא מדברת רק על הצדקה הרשמית. למעשה פרקים ו-ח מוקדשים לנושא ההתקדשות (גם יג-טז), ורק חמישה פרקים מוקדשים לנושא הצדקה הרשמית (פרקים א-ה).

 

אנו נראה שרומים י מתמקד בהתקדשות ולא בצדקה הרשמית ושהמילה "צדקה" (פס' 10 יוצא דופן) מתייחסת להתנהגות מוסרית. בפסוק 30 בפרק ט' שאול כותב,

 

אִם כֵּן מַה נֹּאמַר? גּוֹיִים שֶׁלֹּא רָדְפוּ צְדָקָה הִשִּׂיגוּ צְדָקָה, אֲבָל צְדָקָה שֶׁעַל-יְסוֹד אֱמוּנָה (רומים ט 30).

 

אחר מה הגויים לא "רדפו"? וודאי, הם לא רדפו אחר הצדקה הרשמית. אך הנקודה של שאול לגבי הגויים ברומים א 18-32 היא שהם מעכבים ברשעתם את האמת דרך התנהגות בזויה. המוקד שלו הוא שהם לא רדפו אחר הצדקה ההתנהגותית! ואז, אחרי שהם מצאו את המשיח, הם מצאו את צדקת ההתקדשות (צדקה מוסרית) דרך האמונה, והתחילו לקיים את דרישות התורה. הם הוכיחו שהם נכנסו לברית החדשה דרך אמונה משום שֶׁפֹּעַל הַתּוֹרָה כָּתוּב בְּלִבָּם (רומים ב 15)10. היהודים לעומת הגויים, רדפו אחר תורה של צדקה. המילה "רדפו" (diōkō) משמעותה "לרוץ אחר משהו", והמשמעות היא מאוד חזקה (BDAG, 254). בדרך כלל המילה מקושרת לצדקה התנהגותית\מוסרית אחריה על המאמינים לרדוף (רומים יב 13; יד 19 הראשונה לפטרוס ג 11: אל העברים יב 14; הראשונה לקורינתים יד 1; הראשונה לתסלוניקים ה 15; הראשונה לטימותיאוס ו 11; השנייה לטימותיאוס ב 22). "תורה של צדקה" היא תורה של התנהגות מוסרית. על זה כל התורה, ולא היה שום דבר רע בלרדוף אחריה. אלוהים ציווה עליהם לעשות כן. הבעיה הייתה שהם (עם ישראל) רדפו אחר התורה דרך מעשים ולא דרך אמונה.

 

הצדקה המוסרית של "עמי"

 

התנגדות אפשרית להבנה שהצדקה אותה היהודים רדפו היא צדקה התנהגותית ולא רשמית, היא שמוקדם יותר שאול מתאר את השארית במונחים של ישועה, ולא במושגים התנהגותיים\מוסריים. ברומים ט 25-26, שאול מצטט את הושע, וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי (הושע ב 25). התואר, "עמי" הוא לכאורה מונח שקשור לישועה, כלומר, לכאורה מדובר על קבוצה שנושעה מאגם האש. שאול ממשיך עם ציטוט מהושע ב 1, שאומר, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי. באיגרת אל הרומים, שאול תיאר את הביטוי "בני אלוהים" במושגים מוסריים (רומים ח 14)11. הביטוי "עמי" עם קישור ל"אלוהים" מופיע שמונה פעמים בתנ"ך12. בעוד שהביטוי כולל בתוכו את עניין הלידה החדשה וישועה פרטית במלכות אלף השנים (יחזקאל לו 26-28), התכונה שהנביאים מדגישים היא לא הישועה מניתוק נצחי, אלא הציות. התנאי להפוך להיות חלק מהעם של אלוהים הוא ציות.

 

ירמיהו אומר,

 

כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם (ירמיהו ז 23).

 

אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי-אוֹתָם מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר-אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים (ירמיהו יא 4).

 

כדי שאלוהים יהיה האלוהים שלהם והם יהיו עמו, היה צורך לציית ולא רק להאמין. לכן, למרות שהתואר "עמי" מניח בתוכו את הלידה החדשה, הדגש הוא על התנהגות מוסרית. בנבואת יחזקאל אודות ההתגשמות הסופית של הברית החדשה במלכות אלף השנים, אנו קוראים, וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם; וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים (יחזקאל לו 27-28). בעוד שיש צורך להיוולד מחדש, למרות זאת, התכונה המודגשת של "העם" בפסוק 28 היא ציות (ראו גם דברים לב 5). לכן, כאשר שאול מצטט את הושע כדי להוכיח שיום אחד הגויים יהיו "עמי", למרות שהוא מניח ישועה פרטית, הנקודה שלו היא שהם יהיו צייתנים ומוסריים, תחום שבו עם ישראל נכשל.

 

הצדקה המוסרית המבוססת על התורה

 

כִּי-משֶׁה כָּתַב עַל-דְּבַר הַצְּדָקָה מִתּוֹךְ הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (רומים י 5).

 

המילה "כי" בפסוק 5 מדגישה את הקשר הלוגי בין פסוק 5 לבין מה שנאמר לפני. מהו הקשר הלוגי? הוא הרגע אמר שהסיבה שעם ישראל זקוק ל"ישועה" היא שהם דחו את התוכנית של אלוהים לברך ולהושיע את כל העולם דרך עם ישראל, וצמצמו את הברית לברכת עם ישראל בלבד. הטענה שהגויים צריכים לציית לתורה כדי להיות שותפים בישועה המשיחית מופרכת על ידי שאול. שאול אומר שהמשיח הוא תכלית התורה לשם חיי קדושה ושהתורה הייתה אומנת זמנית (גלטים ג 24), הגויים לא צריכים לציית לתורה או להפוך ליהודים.

 

על פי רומים ב 20-30, צדקה מוסרית תחת ברית סיני הביאה חיים רק לאלו שצייתו לה. היא הועילה רק למי שמאמין (י 4). הם לא האמינו באבן הפינה, ולכן לא היו יכולים לקבל את הישועה המשיחית. הציטוט של שאול מויקרא יח 5 ברומים י 5, בקשר לצדקה המבוססת על התורה, קשה לפירוש. והוא הובן בשתי דרכים. יש המבינים שמשה לימד שהיה ניתן להיצדק בתורה, וששאול מצטט את משה כדי לתקן אותו על ידי ציטוט אחר (רומים י 6-8; דברים ל 12-14).13 הפתרון הזה הוא בעייתי משום שהוא מציב את משה נגד משה ומכריח אותנו להגיד שמשה סתר את עצמו. מעבר לכך, רומים ט-יא מדבר על עם ישראל וישועתו הלאומית. שאול סיים לדבר על הישועה הפרטית מאגם האש ברומים ה.

 

הפרשנות השכיחה היא ששאול מדבר בצורה היפוטתית. כלומר, אם מישהו היה יכול לציית בצורה מושלמת לתורה, הוא היה יכול להשיג חיי עולם בדרך הזו. אך מאחר ואף אחד לא יכול לציית בצורה מושלמת, בפרשנות הזו, חייבת להיות דרך אחרת. והדרך היא, אמונה, הנושא עליו שאול מדבר ברומים י 6-8.

 

הבעיה בפרשנות הזו היא שהיא מפרשת בצורה לא נכונה את המילה "חיים". כאשר משה דיבר על "חיים" הוא לא דיבר על חיי עולם, אלא על חיי שפע בארץ כנען. בנוסף לכך, הפרשנות הזו מכריחה אותנו להגיד שאלוהים שיקר או הטעה את העם לגבי האופן שבו מקבלים חיי עולם. נדבר בהמשך בהרחבה על הפרשנות ההיפוטתית.

 

האם קיים פתרון טוב יותר? כן. אך קודם כל, עלינו לשאול,  "למה מתכוון הביטוי, הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה"?

התכלית של ברית סיני הייתה לתת מדריך לחיים. היא ניתנה כדי לתת הדרכה ודרך להתקדש (שמות כד 12; דברים יז 11; כד 8). על פי ויקרא יח 5, פסוק ששאול מצטט ברומים י 5, התורה מובילה ל"חיים" כאשר מצייתים לה באמונה. החוקר קייזר כותב שהתורה, "דנה בעניין ההתקדשות של עם ישראל"14.

 

החוקר ספרינקל מסכים, "המילה 'חיים' היא מושג שכיח בספר דברים המתייחסת לברכה של ברית, ברכה המותנית בציות (דברים ד 1; ה 32-33; ח 1; טז 20; ל 6, 15-20)15.

 

שאול מגדיר את הצדקה המושתתת על התורה באותה צורה בחלק השני של פסוק 5 ברומים י. זו הצדקה שדרכה המאמין יכול "לחיות".

 

הצדקה המוסרית שמבוססת על התורה הובילה לחיי שפע ולגמול. היו משיגים אותה דרך אמונה ועשייה. הצדקה הזו אפשרה לעם ישראל לחיות בארץ כנען. הצדקה מתייחסת להתקדשות, לא לישועה הפרטית, לחיים ולא לדרך בה משיגים חיים, להתנהגות ולא לכניסה למלכות.16 את הצדקה הזו משיגים דרך אמונה (בראשית טו 6) ודרך עשייה (ויקרא יח 5; יחזקאל כ 11).

 

לכן, כאשר שריינר טוען ש"העיקרון שהצדקה באה מהתורה מנוגד לתאולוגיה של שאול"17, הוא מפספס את הנקודה. אין שום דבר בתאולוגיה של שאול שמציע שצדקת ההתקדשות ("חיי שפע") לא מסתדרת עם התורה.אלא, שאול התנגד לעיקרון שאת הצדקה הרשמית (הישועה הפרטית) משיגים דרך ציות לתורה. לכן, אין שום סתירה בין משה למשה או בין שאול למשה.

 

אז למה שאול מצטט את ויקרא יח 5 כדי להראות שהמשיח הוא התכלית עליה התורה מצביעה? ניתן להציע ששאול חשב על רומים ז 6.

 

אֲבָל כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּבַל אוֹתָנוּ, שֻׁחְרַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים בְּחַדְשׁוּת הָרוּחַ וְלֹא בְּיֹשֶׁן שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה. (רומים ז 6).

 

מצד אחד, שאול האמין יחד עם משה שהתורה היא עבור ההתקדשות, אך מצד שני, הוא ידע שרק אלו שהגיבו ונענו לה, היו יכולים להתקדש. בנוסף לכך, למרות היופי והתפארת של התורה, היא היוותה עול לעם ישראל. בעוד שאחדים מצאו "חיים" דרכה (ראו אל העברים יא, תהלים, והנביאים) התורה עדיין הייתה דרך קשה להתקדש. למעשה, היא אפילו גרמה למרד (רומים ז 8). ולכן, היא הצביעה על דרך טובה יותר, ונאמר לעם ישראל שיום אחד תהיה דרך טובה יותר תחת הברית החדשה.

התורה הייתה "אומנת" (גלטים ג 24) היא הייתה זמנית (גלטים ג 23). אך עדיין, גם תחת ברית סיני, מי שרצה לציית לאלוהים, אלוהים עזר לו. זה נראה מהרוחניות של אל העברים יא ומתהלים. דוד התפלל לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהלים נא 12). ישעיהו אמר, נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה; וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ; וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. (ישעיהו מ 23-31).

 

הנביאים ציפו לזמן שבו רוח של אלוהים תישפך ותימול את הלב. רומים י 5 חייב להיקרא לאור רומים ז 8; ח 3-4 ורומים ח 13. שאול הסביר קודם לכן באיגרת שהזמן הזה הגיע. הוא אומר,

 

שֶׁכֵּן מַה שֶּׁלֹּא יָכְלָה הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכְלָה לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבָּשָׂר, זֹאת עָשָׂה אֱלֹהִים: הוּא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ לָבוּשׁ בָּשָׂר בִּדְמוּת בְּשַׂר הַחֵטְא, לִהְיוֹת קָרְבָּן עַל חֵטְא, וְחָרַץ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַחֵטְא בַּבָּשָׂר, כְּדֵי שֶׁחֻקַּת הַתּוֹרָה תִּתְקַיֵּם בָּנוּ, הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ. (רומים ח 3-4).

 

בזמן ההתגשמות, ההתנסות עם ה"חיים", אותה הנביאים ניבאו, כעת מתגשמת במשיח.

 

אִם תִּחְיוּ לְפִי הַבָּשָׂר, תָּמוּתוּ. אַךְ אִם עַל-יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ. (רומים ח 13).

 

תחת ברית סיני, על כל אחד היה למצוא "חיים" דרך ציות שמתוך האמונה לתורה: תחת הברית החדשה, על המאמין למצוא "חיים" דרך ההליכה ברוח הקודש. למרות שהשיטה זהה בשתי הבריתות (ציות שמתוך אמונה), התורה היא כבר לא המנחה, רוח הקודש היא המנחה.

 

ניתן לסכם את מה ששאול אומר בפרפרזה הבאה, "כן, זה נכון שמשה אמר שניתן להשיג "חיים" (חיי שפע מבורכים בארץ כנען, התקדשות) תחת התורה; לעומת זאת, אותה התכלית לעולם לא הושגה תחת ברית סיני. אלא, ברית סיני ציפתה לשפיכת רוח הקודש תחת הברית החדשה כדי שהברית תוכל להתממש." כהוכחה לכך שהנביאים ציפו לדרך חיים חדשה, ושהדרך הזו התגשמה סוף סוף בישוע, שאול מצטט את דברים ל 11-14 ברומים י 6-8.

 

הצדקה המוסרית המבוססת על אמונה (רומים י 6-8)

 

אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה: "אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה?"  זֹאת, כְּדֵי לְהוֹרִיד אֶת הַמָּשִׁיחַ. אוֹ "מִי יֵרֵד לַתְּהוֹם?" זֹאת, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים. אֲבָל מַה הִיא אוֹמֶרֶת? "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ." זֶהוּ דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְּׂרִים.

 

אך הפסוקים הללו (רומים י 6-8) מעלים מספר קשיים פרשניים. המפתח הוא לראות את ההקשר של דברים ל' כדי להבין את הקטע המסובך הזה. בקטע הזה משה מנבא על כריתת הברית החדשה. הוא אומר שהזמן בו הברית תתגשם יהיה זמן של משפט (דברים ל 1-3).

 

בדברים ל 6, משה מסביר את סוג הצדקה שתתרחש בעם ישראל באחרית הימים.

 

וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ (דברים ל 6).

 

משה לא מדבר על הלידה החדשה בלבד, אלא על צדקה התנהגותית\מוסרית. כמובן שהלידה החדשה כלולה בקטע הזה, אך המוקד הוא התנהגותי. הברית החדשה מפורטת יותר לעומק בירמיהו לא.

 

לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-יְהוָה; כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יְהוָה נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם (ירמיהו לא 31-32).

 

באופן זהה, יחזקאל דיבר על היום העתידי הזה כשהוא ניבא,

 

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר;וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם (יחזקאל לו 26-27).

 

וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם (יחזקאל לז 24).

 

בפסוקים הללו זה ברור שהמוקד של הברית החדשה הוא הצדקה המוסרית, ולא רק סליחת חטאים. לכן, כשאנו קוראים על ה"צדקה" ברומים י 1-6, עלינו לחשוב על כך ששאול דיבר על הצדקה המוסרית, בנוסף לצדקה הרשמית. כפי שראינו קודם, הצדקה של אלוהים מתייחסת גם לאופיו, לא רק למתנתו.

ישוע הכריז את תחילתה של הברית החדשה בסעודה האחרונה (לוקס כב 20), וגם מחבר אל העברים דיבר על תחילת תוקפה של הברית החדשה (אל העברים ח 8; יב 24).

 

מהי הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה?

הקטע ששאול מצטט (דברים ל 11-14) מדבר במפורש על צדקה מוסרית ולא על הצדקה הרשמית. שאול טוען שהדרך שבה אנו מתקדשים הוחלפה, כיום אנו מתקדשים דרך הליכה ברוח, ולא דרך ברית סיני. הברית החדשה ניבאה על הזמן שבו נתקדש דרך אמונה והליכה ברוח, במקום דרך קנה מידה חיצוני. לכן, כאשר שאול ממשיך בפסוק 6, אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה, הוא לוקח את פסוק 5 צעד קדימה ומדבר על הזמן המנובא על ידי הנביאים ובו הדרך של ההתקדשות תוחלף על ידי הברית החדשה. הוא לא אומר שמשה סתר את משה. הוא לא אומר שמשה לימד ישועה במעשים ברומים 5 ואז לכאורה שינה את זה ברומים 6 לישועה דרך אמונה. אלא, הוא מבצע ניגודיות בין הדרך הישנה בה התקדשו (ברית סיני) לבין הדרך החדשה לה משה ציפה בדברים ל. עם הרקע הזה, אפשר לקרוא כעת את רומים י 6-8:

 

אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה: "אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה?"  זֹאת, כְּדֵי לְהוֹרִיד אֶת הַמָּשִׁיחַ. אוֹ "מִי יֵרֵד לַתְּהוֹם?" זֹאת, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים. אֲבָל מַה הִיא אוֹמֶרֶת? "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ." זֶהוּ דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְּׂרִים.

 

"דבר האמונה" ששאול בישר הסתדר עם מה שמשה לימד. אך למה מתקשרת האמירה מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה? ככל הנראה, העלייה לשמיים כדי להביא את המשיח משקפת את האמונה שהמשיח עדיין לא הגיע. על פי הצדקה שמתוך אמונה, המשיח כבר הגיע מהשמיים. הצדקה המוסרית שמתוך אמונה היא כמו "דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְּׂרִים" ביחס לזמינות שלה. "דבר האמונה" ששאול בישר הוא מכלול האמונה, מִתּוֹךְ אֱמוּנָה לְתַכְלִית אֱמוּנָה (רומים א 17). זו הייתה האמונה של ההצדקה (ג 24) אל האמונה לשם התקדשות (י 6-8). אך למה ששאול יצטט קטע מדברים ל 11-14, שמדבר על צדקה מוסרית, כדי להוכיח ש"דבר האמונה" שהוא מבשר מסתדר עם מה שמשה לימד?

כנראה לפרשן מו יש את הפתרון הטוב ביותר18, הוא מסביר שמה ששאול אומר הוא שהצדקה המוסרית של ברית סיני ושל הברית החדשה זמינה לכל המאמינים, ממש כמו הישועה דרך אמונה בלבד. אף אחד לא צריך לחפש בכל השמיים והארץ כדי לגשת אליה. במילים אחרות, ביחס לזמינות שלו, "דבר האמונה" כמו שהפרשן מו אומר, הוא כמו הצדקה המוסרית המבוססת על האמונה בדברים ל. היא לא שקולה לצדקה, אך היא כמוה, היא "קרובה", כלומר זמינה. שאול מצטט את דברים ל 14, ומסכם,

 

אבָל מַה הִיא אוֹמֶרֶת? "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ." (רומים י 8).

 

ברית סיני לא הייתה קרובה והיא לא הייתה בלבבם. הדרך הישנה שבה היו מתקדשים הוחלפה, ומערכת חדשה החליפה אותה. הטבילה החליפה את ברית המילה (גלטים ב:3-5; ו:12-14); סעודת האדון החליפה את חג הפסח (מתי כו:26-29; הראשונה לקורינתים יא:23-26); אין יותר כפיפות ללוח שנת החגים (גלטים ד:10; קולוסים ב:16). חוקי הטהרה שניסו להגביר את המודעות לכך שהחטא פוגע בהתחברות עם אלוהים כבר לא חלים (מרקוס ז:19; הראשונה לטימותיאוס ד:3-4). המשיח הוא התכלית של התורה לגבי תהליך ההתקדשות! לא לגבי הישועה, שגם ככה מעולם לא הייתה דרך התורה. דרך הברית החדשה, תורת אלוהים, ההליכה בדרך הצדקה והנכונה, כתובה בלבבותיהם ובשכלם של עם ישראל, מהקטנים ועד הגדולים, והם ידעו את אלוהים (ירמיהו לא:31-34). בברית החדשה, המאמינים לא צריכים כבר להביט על חוקים חיצוניים, טקסים, ופולחנים כדי לחיות וללכת עם אלוהים, כעת, כשרוח הקודש שוכנת בקרבנו.

תחת הברית החדשה, הצדקה המוסרית המבוססת על האמונה (רומים י 4) וגם הצדקה הרשמית דרך האמונה (רומים י 8) כעת זמינות למאמין, למרות שהאמונה היהודית אמרה שהן לא.

 

הרחבה על הפרשנות ההיפוטתית

 

הפרשנות השכיחה לרומים י 5 היא ששאול מדבר באופן היפותטי. "החיים" (חיי נצח), על פי הפרשנות ההיפוטתית, יכולים להיות מושגים דרך מעשים, כלומר, דרך ציות מושלם לתורה. הפרשנות הזו של רומים 5 מציעה ששאול מצטט את ויקרא יח 5 כדי להראות שאם מישהו היה יכול לציית לתורה בצורה מושלמת (באופן היפותטי) הוא היה יכול להשיג חיי עולם19. ועל פי שאול זו משימה בלתי אפשרית (רומים ג 10). על פי הפרשנות ההיפותטית, שאול מבהיר בגלטים ג 21 אִלּוּ נִתְּנָה תּוֹרָה שֶׁבִּיכָלְתָּהּ לָתֵת חַיִּים, כִּי אָז בֶּאֱמֶת הָיָה אֶפְשָׁר לְהִצָּדֵק עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה. מאחר ורומים י 5 אומר שחיים יכולים להינתן על בסיס התורה, יש הטוענים שרומים י 5 חייב לדבר באופן היפותטי20, אחרת הוא סותר את מה שהוא כתב בגלטים ג 21.

 

קיימות מספר בעיות בפרשנות הזו:

 

ראשית, המילה "חיים" בויקרא יח 5 (משם שאול מצטט), מתייחסת לחיים מבורכים בארץ כנען, דבר שמשיגים דרך ציות לתורה באמונה. כמעט כל הפרשנים מסכימים על הנקודה הזו21.

 

שנית, קשה לראות משהו ברומים י או בויקרא יח 5 שמציע פרשנות היפותטית. אין שום הסקה לגבי כך שבני ישראל לא היו יכולים לקיים את התורה. למעשה משה אמר את ההפך הגמור. על פיו, המאמין היה יכול לציית לתורה,

 

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים ד 5).

 

שלישית, הפרשנות ההיפותטית מניחה באופן שגוי שהצדקה על פי התורה היא אפשרית רק אם מישהו חי ללא חטא. לעומת זאת, יש סיבות לחשוב ששאול לא הבין את ויקרא יח 5 בדרך הזו. הציות לתורה כלל ציות לכל התורה. וזה כלל את הקרבת הקורבנות שהיו מקריבים כדי לכפר על חטאים. לכן, ציות לתורה לא התכוון לחיים מושלמים.

 

רביעית, הפרשנות ההיפותטית של ויקרא יח 5 מציבה את משה נגד משה עם ההבטחה של חיי העולם בויקרא יח 5 על בסיס מעשים, מול דברים ל 11-14 כתוצאה של אמונה. זה אומר ששאול האמין שקיימת סתירה בין ויקרא יח 5 לדברים ל 12-14. על פי הפרשנות הזו, ברומים י 5 אלוהים מבטיח חיי עולם על בסיס עשייה, ואז בפסוקים 6-8 הוא אומר שחיי העולם מושגים על בסיס אמונה.

 

חמישית, הבעיה הכי רצינית בפרשנות ההיפותטית היא שאלוהים שיקר ורימה. בפרשנות הזו אלוהים הבטיח הבטחת שווא; כניסה למלכות השמיים על בסיס מעשים.22

 

סיכום

 

ישועה מההשלכות הזמניות של החטא היא נושא שכיח בתנ"ך ובברית החדשה. שאול מתפלל עבור ישועת ישראל ברומים ט, זה ברור שהוא חושב על ישועה לאומית מאסון זמני.

הסיבה שבגללה הם היו זקוקים לישועה הזו היא שהם דחו את המשיח, וחיפשו דרך אחרת להגשים את התוכנית של אלוהים כפי שהיא מתבטאת בברית אברהם. במקום להיכנע לתוכניתו של אלוהים (לברך את כל העולם דרכם), הם בנו לעצמם תוכנית משלהם (לברך רק את עצמם). הם דחו את אבן הפינה. וכתוצאה מכך, הם לא השיגו את הצדקה המוסרית המושתת על אמונה; הם לא חזרו בתשובה, והם התמודדו עם אסון לאומי.

בגלל שהמתנגדים של שאול הכחישו שישוע הוא תכלית התורה (פס' 4), שאול מצטט שני פסוקים מהתורה להראות שדבר האמונה אותו הוא בישר הסתדר עם הלימוד של משה בתורה. ראשית, ויקרא יח 5 תיאר את אופן ההתקדשות בתקופת ברית סיני. הקטע הזה מצוטט בדברים ל 6, שם משה מצפה ליום עתידי שבו אלוהים ימול את לבבות עם ישראל כדי שהם "יחיו". לעומת זאת, מערכת החוקים והמצוות של ברית סיני הייתה עול זמני, היא הייתה אומנת זמנית שציפתה לדרך חדשה, לדרך שבה מתקדשים דרך אמונה בכוח רוח הקודש, תחת הברית החדשה.

 

לאחר מכן, שאול מצטט את דברים ל 11-14 נגד מתנגדיו. הפסוקים הללו מבססים שתי נקודות.

ראשית, הם מראים שההתקדשות יום אחד תהיה דרך אמונה בכוח רוח הקודש ללא תלות בתורה.

שנית, הם מראים שההצדקה הרשמית ("דבר האמונה") זמינה לכולם דרך אמונה בלבד, ללא תלות בתורה. באותה מידה, הצדקה המוסרית זמינה לכל המאמינים של הברית החדשה.

 

 

הערות שוליים:

1. בראשית יב 1-3; טו 18-21; יז 2-9; כב 15-18.

2. כמה מישראל ורבים מהגויים כן השיגו אותה. הגויים התווספו לעץ הזית, כלומר, להבטחות שהיו מיועדות לעם ישראל וגם קיבלו את הישועה הפרטית מניתוק נצחי כאשר הם האמינו במשיח. הישועה שהם קיבלו ברומים יא 11 לא הייתה רק פרטית, משום שהיה להם את הישועה הזו בזמן התנ"ך (רומים ב 14-15). מה שהתווסף הוא השתתפות בברכות אברהם (אפסים ב 12-16; רומים יא 17).

3. ראו המאמר "האם חזרה בתשובה הכרחית כדי להיוושע" למידע נוסף אודות הביטוי הזה.

4. ראו מתי ג 15; ה 6, 20; ו 33; לוקס א 75; יוחנן טז 8 הראשונה לפטרוס ב 24; אל העברים א 9; יעקב א 20.

5. אם, כפי שרבים מאמינים, הציטוט של חבקוק ב 4 ברומים א 17 אמור להיות מובן כך,"צדיק יחיה על ידי נאמנותו של אלוהים", אז הביטוי "צדקת האלוהים" באותו הפסוק מתייחס לנאמנותו של אלוהים. לדוגמה, בילה אומר, "הנאמנות עליה מדבר חבקוק היא נאמנות של אלוהים לקיים את הבטחתו להושיע שניתנה בחזון (ג 1-15). G. K. Beale and D. A. Carson, Commentary on the New Testament Use of the Old Testament (Grand Rapids: Baker Academic, 2007), 610.

6. Brice L. Martin, Christ and the Law in Paul (Eugene, OR: Wipf and Stock Publishers, 1989), 129-38.

7. George E. Howard, “Christ The End of the Law: The Meaning of Romans 10:4 ff.,” Journal of Biblical Literature 88, no. 3 (September 1969): 332. Walter C. Kaiser, “Leviticus 18:5 and Paul: Do This And You Will Live (Eternally?),” JETS 14, no. 1 (Winter 1971).

8. רומים א 17; ג 21, 22, 35, 26; ד 3, 5, 6, 9, 11, 13, 22; ה 17; י 10.

9. רומים ג 5; ה 21; ו 13, 16, 16, 19, 20; ח 10; ט 30, 31; י; 3, 4, 5, 6; יד 17.

10. להרחבה על הפסוק ראו המאמר "מה זה אומר 'לרשת חיי עולם'?".

11. כָּל אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים מַדְרִכָה אוֹתָם, בָּנִים הֵם לֵאלֹהִים. ביוונית קיימת הבדלה ברורה, בין בנים=hious, לילדים=tekna, כל הנושעים הם ילדים לאלוהים. אך אלו שהם בנים הם בקטגוריה שונה. בן הוא זה שמשקף את תכונות אביו. שאול אומר שאלו שנותנים לרוח להדריך אותם לחיי צדקה, קדושה ונכונות, הם משקפים את התכונות של אביהם שבשמיים. למעשה, פס' 15 ברומים ח' מדגיש שהקוראים שייכים לאביהם כילדים דרך אימוץ, ומכאן, הוא קורא להם לחיות באופן עקבי, כלומר, כבנים. מקומות אחרים בכתובים תומכים בהפרדה שבין "ילדים" ל"בנים": בדרשה על ההר ישוע הבחין בין מאמינים לאלו שנקראים "בנים", בפרק ה פס' 9 הוא אומר כך: אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ. במתי ה פס' 44 ישוע מצווה על תלמידיו לאהוב את אויביהם ולהתפלל עבור רודפיהם:

לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (פס' 45).

לא כל המאמינים הם רודפי שלום, אוהבי אויבים, ומתפללים עבור רודפיהם. אלו הם לא תנאים לכניסה למלכות השמיים, אלא אלו הם תנאי לקבלת תואר ה"בנים".

12. ויקרא כו 12; ישעיהו מט 1; ירמיהו ז 23; יא 4; ל 22 הושע א 9; יואל ב 26, 27; יחזקאל לו 28.

13. Sanders, Paul and Palestinian Judaism, 483, n37.

14. "Walter Kaiser, “The Law as Guidance for the Promotion of Holiness, מתוך הספר  Five Views on Law and Gospel, ed. Wayne G. Strickland (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1996), p. 185.

15. Preston M. Sprinkle, Law and Life, Wissenschaftliche Untersuchungen zum Neuen Testament – 2 Reihe (Tubingen: Mohr Siebeck, 2008), 33.

16. יחזקאל כ 11-12 מצטט את ויקרא יח 5 בתור התייחסות לחיי שפע.

17. Schreiner, Romans, 553.

18. Moo, “Romans,” 656.

19. לדוגמה R. H. Mounce, Romans, The New American Commentary (Nashville: Broadman & Holman, 1995), 208. וגם: Moo, The Epistle to the Romans, 649. וגם: Robert Jamieson, A. R. Fausset, and David Brown, A Bible Commentary: Critical, Practical and Explanatory (Oak Harbor, WA: Logos Research Systems), s.v. “Romans 10:5”. וגם: Calvin; Hodge; Haldane; Alford; and Stephen Westerholm, Israel’s Law and the Church’s Faith (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1988), 134-35.

20. Schreiner, Romans, 549.

21. John Murray, The Epistle to the Romans (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1965), 51,  ראו גם: Dunn, Romans 9-16, 601, וגם: Garlington, An Exposition of Galatians: A New Perspective/Reformational Reading, 2nd ed. (Eugene, OR: Wipf and Stock Publishers, 2004), 163, וגם: F. Duane Lindsay, “Leviticus,” in BKC, ed. John F. Walvoord and Roy B. Zuck (Colorado Springs: Cook, 1996), 1:200. וגם: The New American Bible Commentary: 21st Century Edition, ed. D. A. Carson, 3rd ed. (Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 1994), s.v. “Lev 18:5 וגם: (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1979), 253. וגם: Moo, The Epistle to the Romans, 648.

22. הטיעון החמישי לקוח מהמקור הזה: H. Raisanen, Paul and the Law (Philadelphia: Fortress Press, 1986), 265. Quoted by Westerholm, Israel’s Law and the Church’s Faith, 101. ומכאן: Wakefield, Where to Live: The Hermeneutical Significance of Paul’s Citations from Scripture in Galatians 3:1-14, 81.

 

הרשמו לניוזלטר שלנו!
הרשמו על מנת לקבל עדכונים חשובים ומבצעים לאימייל!
תוכלו להסיר את האימייל שלכם בעתיד

קבלו עדכונים חמים