במאמרים הקודמים ("לאבד את הירושה", "אם נתענה איתו'') ראינו שיש שני סוגי ירושות. הירושה הראשונה ניתנת בחינם ובחסד לכל המאמין בשם המשיח, והירושה הזו היא אלוהים עצמו (מערכת יחסים איתו, ישועה, הצדקה, לידה חדשה, מעמד, חיי נצח וכו'). לעומת זאת, הירושה השנייה היא ירושה הניתנת למאמינים בלבד והיא מותנית בנאמנות ובהתמדה בציות (מלוכה ובעלות במלכות אלוהים). במאמר זה, נבחן את השימוש במילה ירושה\נחלה באיגרות ונראה את ההשלכות שלה על הנושא שדיברנו עליו במאמרים הקודמים שציינו.
הירושה באגרת הראשונה אל הקורינתים
הירושה באגרת אל העברים
הפועל klēronomeō ("לרשת") מופיע ארבע פעמים באיגרת אל העברים (אל העברים א 4; א 14; ו 12; יב 17). השימוש של המילה הזו באיגרת מסתדר עם שאר השימושים בברית החדשה, דהיינו, שכר שניתן לחיים נאמנים. הירושה הזו יכולה להאבד בגלל חוסר ציות, כמו במקרה של עשו (אל העברים יב 17), ומשיגים אותה דרך התמדה בלבד, כלומר, דרך התמדה באֱמוּנָה וְאֹרֶךְ רוּחַ (אל העברים ו 12). ישוע עצמו ירש שם הנעלה על המלאכים (אל העברים א 4). הוא השיג את הירושה הזו דרך התמדה בנאמנות בסבל (אל העברים ב 9-10; פיליפים ב 9-11). באופן דומה, שותפיו (אל העברים א 9), ירשו ישועה1 (אל העברים א 14) באופן זהה. לכן הוא אומר, אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ. שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח לְאַחַר שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים (אל העברים י 35-36).
התמדה עד הסוף ועשיית רצון האלוהים מהוות תנאים הכרחיים להשגת ירושת-הישועה באיגרת הזו, תנאים שלא קיימים בספרות של שאול מבחינת הישועה מניתוק נצחי מאלוהים (וזה על בסיס אמונה בלבד). אלא, שמדובר בישועה מסוג שונה, מדובר בשותפות במלוכה עם המשיח במלכות העתידית.
שם העצם klēronomia מופיע פעמיים באיגרת אל העברים (ט 15; יא 8). באל העברים יא 8 המחבר מתייחס להשגתו של אברהם את ארץ כנען. בזמן שהארץ הובטחה על בסיס שבועה, היא הושגה על ידי ציות רוחני. מה שמודגש באל העברים יא הוא שאברהם ציית ויצא. אם הוא לא היה מציית, הוא לא היה יורש. השימוש האחר בשם העצם מופיע באל העברים ט 15:
לָכֵן הוּא מְתַוֵּךְ לִבְרִית חֲדָשָׁה, וְעַל-יְדֵי כָּךְ — מֵאַחַר שֶׁמֵּת לִפְדוֹת מִן הַפְּשָׁעִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ בִּימֵי הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה — יְקַבְּלוּ הַמְקֹרָאִים אֶת נַחֲלַת עוֹלָם הַמֻּבְטַחַת.
הסיבה שקיבלנו פדות נצחית היא כדי שנקבל אֶת נַחֲלַת עוֹלָם הַמֻּבְטַחַת.
התאולוג פול טאנר מציין,
"התכלית לשמה הוא השיג עבורנו פדות נצחית היא כדי שנוכל בסופו של דבר לקבל נחלה ממנה נוכל להנות לנצח וממנה נוכל להפיק תועלת. לעומת זאת, הטקסט לא אומר שכל המאמינים מקבלים את הנחלה באופן אוטומטי. הפדות ניתנת בחינם, אך לא בהכרח נחלת העולם. הנחלה מותנית משתי סיבות"2.
הסיבה הראשונה בגללה הנחלה לא ניתנת בחינם היא שהמחבר אומר בהקשר המיידי שהטיהור נעשה כְּדֵי שֶׁנַּעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים חַיִּים (פס' 14). עבודת אלוהים נדרשת עבור השגת שכר הנחלה עליה אנו מדברים. שנית, לאורך האיגרת המחבר מפרט באופן ברור על הדרך שבה יש להשיג את שכר הנחלה. וזה דרך אֱמוּנָה וְאֹרֶךְ רוּחַ (אל העברים ו 12) ואִם נַחֲזִיק לְלֹא הֶרֶף, עַד הַסּוֹף (ג 14) כך שנוכל לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח (י 36). באופן זהה, ישוע השיג ירושה דרך ציותו על הצלב (אל העברים א 2-4); נוח השיג נחלה משום שהוא הכין תיבה; אברהם השיג נחלה בגלל שהוא ציית והלך לאן שאלוהים קרא לו (אל העברים יא 8); ועשו איבד את ירושתו בגלל מעשיו הרעים (יב 17).
למה מתייחסת ההבטחה של נחלת עולם באל העברים ט 5? לא נוכל להרחיב במאמר הזה על הנושא, אבל הכוונה לבעלות בארץ כנען במלכות אלף השנים, ושותפות עם המשיח במלוכה.3
עשו איבד את ירושתו
אחת האזהרות הקשות ביותר בברית החדשה היא באל העברים יב 12-29. מחבר האיגרת מאתגר את הקוראים לרדוף אחר הקדושה שבלעדיה אף אחד לא יראה את האדון. לאור ההתייחסויות האחרות לביטוי "לראות את האדון", ניתן להבין שמדובר בהתחברות\התנסות עמוקה יותר עם אלוהים. חוקרים מסכימים על כך שהמילה "לראות" (horaō) עשויה להתייחס לתפיסה או לחוויה של משהו (לוקס ג:6; יוחנן ו:36; יב:45; יד:9; טו:24; איגרת יוחנן השלישית 11). כמו שחנוך לא "ראה" מוות (אל העברים יא:5). או כמו שמשה עמד באומץ מול פרעה ומצרים בעודו "רואה" את אלוהים (אל העברים יא:27), כלומר הוא התנסה עם אלוהים באופן מעצים וזה נתן לו כוח לעמוד. במתי ה:8 בָּרֵי לֵבָב יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים, כלומר הם ידעו אותו באמת ויתהלכו אתו. באיוב מב:5, איוב ראה את אלוהים בזכות הניסיון שהוא עבר. הכוונה לכך שהוא הכיר אותו יותר טוב ובצורה יותר אינטימית.
ואז המחבר מזהיר את הקוראים מפני איבוד זכויות הירושה שלהם:
פֶּן יִהְיֶה אִישׁ זוֹנֶה אוֹ חֲסַר קְדֻשָּׁה כְּעֵשָׂו אֲשֶׁר בְּנָזִיד אֶחָד מָכַר אֶת בְּכוֹרָתוֹ. יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי אַחֲרֵי כֵן, כַּאֲשֶׁר רָצָה לָרֶשֶׁת אֶת הַבְּרָכָה, נִדְחָה; הוּא לֹא מָצָא מָקוֹם לַחֲזֹר בּוֹ, אַף כִּי בִּקֵּשׁ זֹאת בִּדְמָעוֹת. (אל העברים יב 16-17).
הרקע התרבותי מאחורי המקרה של עשו רלוונטי. עשו היה הבן הבכור, ולכן מעצם לידתו היו לו זכויות ופריבילגיות שניתנו לבן הבכור.
כאשר אביו של הבן הבכור מת, הבן הבכור היה מקבל ירושה כפולה מהשאר (דברים כא 17). תוכניתו המקורית של אלוהים הייתה שהבנים הבכורים של ישראל יהיו כוהנים. לעומת זאת, בגלל חוסר הציות במדבר, הוא לקח את הברכה מהבנים הבכורים ונתן אותה ללווים במקום (במדבר ח 14-18).
אלוהים הפר לעתים תכופות את עקרון ברכת הבכורה. לעתים הוא פעל מתוך חסדו. יצחק נבחר במקום ישמעאל, שהיה הבן הבכור; יעקב נבחר במקום עשו עבור ברכת הבכורה. לעתים עיקרון ברכת הבכורה היה מבוסס על זכאיות. לאב הייתה הזכות בסוף חייו להחליט מה לעשות לגבי רכושו (דברים הימים א כו 10). אם הבן הבכור לא היה ראוי, אז האב היה יכול להעביר את רכושו לבן שכן היה. הכתובים רק דורשים במקרים כאלו שלא יהיה מדובר באפליה (דברים כה 15-17). למרות שראובן היה בנו הבכור של יעקב, הזכות לירושה הועברה לבניו של יוסף (דברי הימים א ה 1-2; בראשית מט 3-4), ולבסוף ליהודה, משום שהוא השתרר על אחיו (בראשית מט 8-10).
הזכויות של הבן הבכור ניתנו לו מרגע לידתו, אך הוא היה יכול לאבד אותן. הבן הבכור נדרש לשמר את זכויותיו. הוא היה צריך להיות ראוי ומוכשר למעמד הזה. כל הילדים היו יורשים, אך רק אלו שעמדו בתנאי הבכורה השיגו את המעמד והסמכות וקיבלו את הירושה. ההתייחסויות הרבות בברית החדשה למשהו מותנה בחייו העתידיים של המאמין משקפות את ההבחנה התנ"כית הזו בין הבן הבכור שקיבל את הזכות שלו לבין אלו כמו עשו שלא קיבלו. המאמינים שסובלים עם המשיח (רומים ח 17), שמחזיקים מעמד (השנייה לטימותיאוס ב 12), ואלו שמנצחים לפי ספר ההתגלות הם הבנים הבכורים הנאמנים.
עשו, שהיה זכאי לזכויות הירושה, לא העריך אותן. הוא איבד את עניינו בירושה, כמו מאמינים רבים (אל העברים יב 17). הוא מכר את בכורתו עבור סיפוק זמני, וכך איבד את זכויותיה. מאוחר יותר בחייו הוא שינה את דעתו והתחרט על החלטתו הפזיזה. אך היה מאוחר מדי.
כמו עשו, מאמינים אמיתיים4 הם ילדיו של אלוהים; אנו בניו הבכורים. לכן, יש לנו זכויות של בנים בכורים, אנו לא צריכים להרוויח את הזכויות האלה. הן ניתנות לנו בחסד אלוהים. לעומת זאת, עלינו להעריך ולשמור על הזכויות הללו, והדוגמה של עשו מהווה לנו אזהרה לגבי מה שיכול גם לקרות לנו.
לא מדובר על איבוד חיי העולם, אלא על הזכויות לירושה. וזה לא אמור להפתיע אותנו משום שהירושה בתנ"ך הייתה גם כן יכולה להילקח בגלל חוסר ציות. יוחנן השליח מהיר: הִזָּהֲרוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּאַבְּדוּ אֶת פְּרִי פָּעָלְכֶם אֶלָּא שֶׁתְּקַבְּלוּ שָׂכָר מָלֵא. (השנייה ליוחנן 8). למרות שלא מדובר באיבוד ההצדקה, ההשלכות של איבוד הירושה הן נצחיות. במשפט כס המשיח המעשים שלנו ייבחנו תחת "אש" (הראשונה לקורינתים ג 13): מַעֲשֵׂהוּ יִתְבָּרֵר, שֶׁכֵּן הַיּוֹם יוֹצִיאוֹ לָאוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבָּאֵשׁ יִתְגַּלֶּה; וְהָאֵשׁ תִּבְחַן אֶת מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל כָּל אִישׁ וָאִישׁ.
זה אפשרי שהמעשה של המאמין יישרף משום שהיסודות שלו לא היו טובים. רק מעשים שנעשים מתוך ציות לאדון, מתוך מניע נכון ותלות בו, יעמדו באש. כמו ששאול אומר: אִם יִשָּׂרֵף מַעֲשֵׂהוּ — יַפְסִיד; הוּא עַצְמוֹ יִוָּשַׁע, אַךְ זֹאת כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ (הראשונה לקורינתים ג 15).
אריק סואר מסכם:
"המעמד שלנו כבנים לאלוהים, הוא אכן לא ניתן לאיבוד, אך לא כך הזכות המלאה שלנו לירושה השמיימית. במובן הזה יש לנו צורך לחזק את הקריאה והבחירה שלנו. שֶׁהֲרֵי אִם כָּךְ תַּעֲשׂוּ לֹא תִּכָּשְׁלוּ אַף פַּעַם, וּבְדֶרֶךְ זֹאת יִפָּתַח לָכֶם לִרְוָחָה הַמָּבוֹא אֶל מַלְכוּת עוֹלָמִים שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ." (השנייה לפטרוס א 10-11).5
שימו לב, לבחירות שלנו יש השלכות נצחיות שאותן לא ניתן לשנות. למרות שכל מאמין יכול להשתקם ולחזור להתחברות עם אלוהים, יום אחד כולנו נצטרך להתמודד עם ההשלכות של הבחירות השגויות שלנו במשפט כס המשיח.
הירושה של המשיח: שם נעלה
אם עדיין מקונן ספק בקרבכם שהירושה היא גמול על חיים נאמנים, חשבו על המשיח.
לְאַחַר שֶׁעָשָׂה טִהוּר חֲטָאִים יָשַׁב לִימִין הַגְּדֻלָּה בַּמְרוֹמִים וְהָיָה (ginomai) לְגָדוֹל בִּמְאֹד מִן הַמַּלְאָכִים, כִּהְיוֹת הַשֵּׁם שֶׁיָּרַשׁ נַעֲלֶה מִשֶּׁלָּהֶם. (אל העברים א 3-4).
בן האלוהים נהיה (ginomai) משהו שהוא לא היה לפני. אם המחבר היה רוצה להגיד שישוע תמיד היה מה שהוא היה, הוא היה משתמש בצורת הפועל eimi ("להיות"). אבל אחת מהמשמעויות של המילה ginomai היא "להגיע או להתנסות עם מצב מסוים"6. הוא השלים את מלאכתו, וכתוצאה מכך, הוא הפך למשהו מתוך התנסות. למה הוא הפך? הטקסט אומר שהוא נהיה לנעלה יותר מן המלאכים וירש שם נעלה יותר. אך האם זה לא היה נכון תמיד לגבי הבן שהוא היה גדול מן המלאכים? הרי ישוע הוא אלוהים? התשובה לכך היא שהמילה "היה" (ginōmai) מיוחסת בהקשר לטבעו האנושי, לא האלוהי של ישוע7. לכן, הוא הפך לנעלה יותר מן המלאכים בטבעו האנושי. בזמן שישוע חי בבשר, הוא היה נחות יותר. למעשה הוא היה עבד (פיליפים ב 7). בגלל הנאמנות שלו, האב רומם אותו.
עתה נשארות שתי שאלות: 1. מה ישוע ירש? 2. למה הוא ירש?
1. מה ישוע ירש? את השם "בן"
בקשר לשאלה הראשונה, נאמר לנו שהמשיח ירש שם נעלה יותר, את השם "בן". זה מאוד ברור מההקשר שבו המחבר מצטט את תהלים ב 7, כִּי אֶל מִי מֵהַמַּלְאָכִים אָמַר מֵעוֹלָם, "בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" וְעוֹד, "אֲנִי אֶהְיֶה-לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן"? (אל העברים א 5).
אך ישוע תמיד היה בן במובן האלוהי. לעומת זאת, הוא הפך להיות בן במובן ייחודי. בתחיתו, הֻפְגַּן שֶׁהוּא בֶּן-אֱלֹהִים (רומים א 4). למרות שהוא עדיין לא מולך על כיסא דוד, באותו הזמן, הוא "נולד" בתור המלך המשיחי של ישראל. כל המלכים נקראו בני אלוהים אבל המשיח נקרא הבן של האלוהים. על ידי כך שהמחבר מצטט את שמואל ב ז 14 באל העברים א 5, שנאמר במקור לדוד (אֲנִי אֶהְיֶה-לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן), מחבר אל העברים עשה את הקישור הספציפי הזה. התואר "בן" מתייחס להסמכתו של ישוע להיות המלך המשיחי, ולא לטבעו האלוהי.
הנביאים ציפו ליום שבו יגיע מלך מזרע דוד וישכין שלום (מיכה ה 2-4; תהלים פט 27). המלאך גבריאל הכריז למרים, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיִךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלַיִךְ. לָכֵן קָדוֹשׁ יִקָּרֵא הַיִּלוֹד, בֶּן-אֱלֹהִים (לוקס א 35).
פול טאנר מסכם, "בחשיבה של מזרח התיכון העתיק, כאשר אל המליך מישהו, אותו המלך קיבל מעמד שהפך אותו להיות הבן הבכור של האל"8. האנלוגיה הזו מיושמת על המשיח בתהלים פט 3-4, 26-27. לכן אין שום קשר ללידתו הפיזית או מוצאו, אלא מדובר על זמן ההכתרה שלו. זמן הלידה היא "היום" (תהלים ב 7), כלומר הזמן הייחודי שבו המשיח מורם למעמד של המלך. מעשי השליחים יג 33 מקשר את תהלים ב 7 לתחיתו של המשיח. יום אחד הוא ישב על כס מלכותו של דוד. הוא כבר הוכתר אך הוא עדיין לא מולך עד חזרתו לארץ. אי אפשר בשום פנים ואופן להתייחס לזמן הנוכחי כזמן שעליו דיברו הנביאים, זמן של מלכות השוררים בה שלום, שגשוג, הרמוניה וצדק. בינתיים, הוא יושב לימין האב. בתחייתו ועלייתו לאב, ישוע הוכרז כבן אלוהים (רומים א 3-4), למרות שעליו לחכות לשיבתו כדי להקים את מלכותו.
בנוסף לכך, תהלים ב מדבר על הירושה של המשיח, שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ (תהלים ב 8). זה הבסיס עליו אפשר לטעון שהבן מונה להיות לְיוֹרֵשׁ כֹּל וּבְיָדוֹ גַּם עָשָׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (אל העברים א 2).
2. למה הוא ירש?- בגלל חייו הנאמנים
מהם התנאים אותם הגשים ישוע כדי לרשת את השם "הבן"? למה ישוע נהיה בטבעו האנושי נעלה מן המלאכים? התשובה שהמחבר של האיגרת אל העברים נותן לנו היא:
אֲבָל רוֹאִים אָנוּ אֶת יֵשׁוּעַ מְעֻטָּר בְּכָבוֹד וְהָדָר מִשּׁוּם שֶׁסָּבַל מָוֶת, הוּא אֲשֶׁר חֻסַּר מְעַט מִמַּלְאָכִים, כְּדֵי שֶׁבְּחֶסֶד אֱלֹהִים יִטְעַם מָוֶת בְּעַד הַכֹּל (אל העברים ב 9).
בגלל שישוע הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב. עַל כֵּן הִגְבִּיהוֹ אֱלֹהִים מְאֹד וְנָתַן לוֹ אֶת הַשֵּׁם הַנַּעֲלֶה עַל כָּל שֵׁם (פיליפים ב 8).
ישוע ירד לארץ, השפיל את עצמו ונהיה דומה לבני אדם, לא רק כדי להפוך להיות מלך, אלא גם כדי להפוך להיות כהן: לְפִיכָךְ הָיָה עָלָיו לְהִדָּמוֹת לְאֶחָיו בְּכָל דָּבָר, לְמַעַן יִהְיֶה כֹּהֵן גָּדוֹל רַחֲמָן וְנֶאֱמָן בְּעִנְיְנֵי אֱלֹהִים לְכַפֵּר עַל חֲטָאֵי הָעָם (אל העברים ב 17). בגלל שהוא הזדהה איתנו וחי את החיים שלנו, הוא הפך להיות כהן שמזדהה עם המצוקות והמאבקים שלנו. כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא עַצְמוֹ סָבַל כַּאֲשֶׁר הִתְנַסָּה, הוּא יָכוֹל לַעֲזֹר לְאֵלֶּה אֲשֶׁר נְתוּנִים בְּנִסָּיוֹן.
הוּא יָכוֹל לַחֲמֹל עַל הַשּׁוֹגְגִים וְהַתּוֹעִים, מִשּׁוּם שֶׁגַּם הוּא מֻקָּף חֻלְשָׁה (אל העברים ה 2).
ועל ידי חיים טהורים וחסרי חטא הוא הוכשר להיות הקורבן שישא את חטאינו. כשהוא נהיה לבן, הוא לא רק הפך להיות מלך, אלא גם כהן! אכן הוא נעלה מן המלאכים!
המחבר מבהיר זאת מאוחר יותר כשהוא מקשר בין תהלים ב 7-8 לתהלים קי 4, וכך הוא מדגיש שהוא נולד כבן בתחייתו ובעלייתו לשמיים. בזמן הזה האב אומר, אַתָּה-כֹהֵן לְעוֹלָם עַל-דִּבְרָתִי מַלְכִּי-צֶדֶק. (אל העברים ה 6). אך באיזו דרך הוא הוכשר לקבל את התגמולים הללו: מלך, כוהן וירושה? התשובה לכך היא
אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע, עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים, אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ (אל העברים א 9).
המשיחה שלו לקבל את ירושתו (יוֹרֵשׁ כֹּל, פס' 2) הגיעה אליו על בסיס מעשים טובים ותכונותיו. אם הירושה של המשיח ניתנה לו על בסיס חייו הנאמנים, הכיצד זה שונה בחיי המאמינים?
ירושה שניתנת על בסיס נאמנות היא גמול; לא ישועה מניתוק נצחי מאלוהים. המשיח לא נושע בזכות חייו הנאמנים. אלא, הוא הומלך וקיבל שם הנעלה עם כל שם.
המשיח שכבר היה בן, נהיה בן במובן הייחודי בהכתרה שלו. גם אנחנו, שאומנם בנים לאלוהים מעצם ישועתנו (יוחנן א 12-13; גלטים ג 26; לוקס כ 36) דרך אמונה בלבד, יכולים להיות בנים במובן הייחודי והמלא: אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ. (מתי ה 9). כאשר מאמינים מודרכים על ידי הרוח, הם בנים במלוא מובן המילה: כָּל אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים מַדְרִכָה אוֹתָם, בָּנִים הֵם לֵאלֹהִים. (רומים ח 14). וכמוהו, גם אנחנו יום אחד נוכתר ונמלוך בשיתוף פעולה עם המשיח (אל העברים ב 7; הראשונה לקורינתים ו 2-3; השנייה לטימותיאוס ב 12; התגלות ב 26-28; רומים ח 17), אם נתחקה אחריו ונהיה נאמנים לאלוהים.
נח נהיה יורש
אל העברים יא מדבר על גיבורי האמונה. שימו לב שהפרק לא מדבר על האמונה הראשונית של הגיבורים דרכה הם הוצדקו לפני אלוהים, אלא מדובר על הליכת האמונה שלהם (לאחר שהם כבר נושעו). צריך לקחת בחשבון את העובדה הזו כשאנו קוראים על אמונתו של נח.
מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בָּנָה נֹחַ תֵּבָה לְהַצָּלַת בֵּיתוֹ, בִּהְיוֹתוֹ יָרֵא אַחֲרֵי שֶׁהֻזְהַר עַל דְּבָרִים אֲשֶׁר עוֹד לֹא נִרְאוּ, וּבֶאֱמוּנָתוֹ הִרְשִׁיעַ אֶת הָעוֹלָם וְהָיָה לְיוֹרֵשׁ הַצְּדָקָה הַמְיֻסֶּדֶת עַל אֱמוּנָה. (אל העברים יא 7)
נאמר לנו שנוח נהיה ליורש הצדקה המיוסדת על אמונה. אבל, עלינו לשאול, האם האמונה מתייחסת לאמונה הראשונית של נוח, דרכה הוא נושע, או שמדובר על הליכת האמונה שאמורה לאפיין את כל אלו שהוצדקו? זה ברור שההקשר של פרק יא לא מדבר על האופן שבו המאמינים הללו נושעו, אלא על האופן שבו הם התהלכו בעזרת אמונתם לאורך חייהם. לדוגמה, אנו קוראים, מִתּוֹךְ אֱמוּנָה בָּנָה נֹחַ תֵּבָה; מִתּוֹךְ אֱמוּנָה צִיֵּת אַבְרָהָם בְּהִקָּרְאוֹ לָצֵאת; מִתּוֹךְ אֱמוּנָה הִקְרִיב אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק; ועל משה נאמר, בֶּאֱמוּנָה עָזַב אֶת מִצְרַיִם וְלֹא פָּחַד מִזַּעַם הַמֶּלֶך. לכן, מדובר על הליכת האמונה שלהם.
בנוסף לכך, בעוד נהוג להבין את המילה צְּדָקָה בפסוק 7 בתור עמידה נכונה לפני אלוהים (ישועה מאגם האש), זה לא סביר שזו הכוונה באיגרת אל העברים. המילה "צדקה" באל העברים לעולם לא משומשת במובן חוקי או רשמי. אלא היא תמיד משומשת במובן הצדקה המוסרית\התקדשותית (א 9; ה 13; ז 2; יא 7, 33; יב 11). המילה "המיוסדת" ביוונית היא kata, ומשמעותה, "בהתאם ל.."9. במילים אחרות, איכות חיי הצדקה שלו תואמת לאופן שבו הוא התהלך באמונה. לכן, אפשר להבין את הפסוק כך, "הוא היה ליורש הצדקה המוסרית התואמת את הליכת אמונתו" (אל העברים יא 7).
סיכום
לאורך איגרת אל העברים המחבר מדבר על ירושה שמאמינים אמורים לקבל על בסיס נאמנות. המאמינים הנאמנים הללו נקראים "שותפים" (ג 14) או ביוונית Metochoi. אברהם מדגים זאת טוב. המחבר אומר שהוא ציית ויצא לאן שאלוהים קרא לו, וכתוצאה מכך השיג ירושה. הירושה הזו המוענקת על בסיס ציות נקראת "נחלת עולם" (ט 15). נחלת העולם הזו מוענקת למאמינים בגלל שירותם למשיח (ט 14) ובגלל ההתמדה שלהם באמונה ובסבלנות (ו 12). במילים אחרות, הנחלה הזו ניתנת רק למאמינים הנאמנים, שמחזיקים מעמד עד הסוף (ג 14). העובדה שלא מדובר בנחלה ששקולה למלכות עצמה, אלא למשהו בנוסף למלכות, הניתנת על בסיס נאמנות או נאבדת על בסיס חוסר ציות, מוכחת בחייו של עשו. למרות שהוא היה הבן הבכור ולמרות שהייתה לו הזכות לקבל מנה כפולה מהירושה, הוא איבד את ירושתו בגלל חוסר ציותו. והוא לא היה יכול להשיב אותה (יב 16-17). שוב, כמו בשאר המקומות בברית החדשה, אנו רואים שהירושה היא משהו נוסף לישועה, והיא משהו שמקבלים על בסיס מעשים, לא אמונה בלבד.
לבסוף, המחבר אומר שהמשיח עצמו קיבל ירושה, שם הנעלה על כל שם, את השם "בן" (א 4). הוא לא קיבל זאת אוטומטית בגלל שהוא כבר היה הבן של אלוהים מטבעו. מהם התנאים עליהם הוא ענה כדי לרשת את התואר שלו? נאמר לנו שהוא סָּבַל מָוֶת (אל העברים ב 9) ושהוא אהב צֶּדֶק וַשנא רֶשַׁע (א 9). כדי לקבל את הכבוד הזה, היה עליו לקחת על עצמו טבע בשרי ולחיות בנאמנות. בגלל שהוא חי בנאמנות ובגלל אופיו, הוא הוכשר לנחלה ולקבל שם נעלה. אם מכונן ישועתנו קיבל את הנחלה בגלל חייו הנאמנים ואופיו, זה ברור שגם אנחנו, אחיו, חייבים ללכת בדרכו. מדובר בגמול המוענק לאלו שמסיימים את מלאכת חייהם, ששונאים רשע ואוהבים צדק, שמחזיקים מעמד עד קץ.
הבה נהיה כמו המשיח, ולא כמו עשו!
הערות שוליים:
1. המילה "ישועה" בפסוק זה מוגדרת בפרק ב 5 כירושת המלוכה בעולם הבא.
2. Paul Tanner, “Hebrews,” in The Grace New Testament Commentary (Denton, TX: Grace Evangelical Society, 2010), 1067.
3. להרחבה, ראו המאמר "הכניסה למנוחה"
4. בין אם עשו היה נושע או לא לא רלוונטי לדיון. המחבר משתמש בו כדוגמה לעובדה שנושע עלול לאבד את זכות הירושה שלו. הדוגמה שלו רלוונטית לאלו שבאו לקהילת הבכורים (אל העברים יב 23). המילה היוונית שמתורגמת כ"בכורים" היא ברבים, ולכן המילה לא מתייחסת למשיח כבן הבכור. לבוא אל קהילת הבכורים משמע להיקרא לרשת את הזכויות של הבכורה. כל המאמינים נקראים להיות חלק מאותה קהילה ומעצם ישועתם יש להם את הזכות הזו. לעומת זאת, הם עלולים לאבד את הזכות ולעולם לא להשיג או להגשים את קריאתם. זה בעצם הנושא של האזהרות באיגרת אל העברים.
5. Eric Sauer, In the Arena of Faith: A Call to a Consecrated Life (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1956), 154.
6. Louw-Nida, 1:153.
7. Westcott, The Epistle to the Hebrews, 17.
8. Tanner, “Hebrews,” 1035.
9. NIDNTT, 3:1200.
הירושה באיגרת הראשונה אל הקורינתים
אוֹ שֶׁמָּא אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי עוֹשֵׂי עָוֶל לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים? אַל תִּטְעוּ; לֹא זוֹנִים וְלֹא עוֹבְדֵי אֱלִילִים, לֹא מְנָאֲפִים וְלֹא עוֹשֵׂי זִמָּה וְלֹא יוֹדְעֵי מִשְׁכַּב זָכָר,לֹא גַּנָּבִים וְלֹא חַמְדָנִים, לֹא סוֹבְאִים וְלֹא מְגַדְּפִים וְלֹא חוֹמְסִים יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. (הראשונה לקורינתים ו 9-10).
מה זה אומר "לרשת את מלכות אלוהים" ומי הם "עושי העוול"?
מישהו עשוי לטעון שהביטוי "עושי העוול" (ביוונית adikos) מתייחס לבלתי מאמינים בראשונה לקורינתים ו 1. לעומת זאת, ההקשר המיידי בפסוק 8 אמור לקבוע את משמעות המושג "עושי העוול בפסוק 9, שם נאמר, אוּלָם אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם עוֹשִׂים עָוֶל (ביוונית, adikeō). במקומות אחרים המילה adikos, לא מתייחסת למצב של הישועה, אלא לאופי (רומים ג 5). למרות שמדובר בבלתי נושעים בראשונה לקורינתים ו 1; הם רְשָׁעִים באופי שלהם; הם שופטים חסרי צדק. שם העצם adikia (עוולה או רשעות) משומש פעמים רבות על אלו שמאמינים. לדוגמה, שאול כותב, וְאַל תִּמְסְרוּ אֶת אֵיבְרֵיכֶם לַחֵטְא כְּכֵלִים שֶׁל רֶשַׁע (adikia, אל הרומים ו 13). וְגַם "יָסוּר מֵעָוֶל (adikia) כָּל הַקּוֹרֵא בְּשֵׁם יהוה" (השנייה לטימותיאוס ב 19). זה נכון שיש פעמים שמילה זו משומשת על הלא מאמינים (רומים א 18, 29; ב 8; השנייה לתסלוניקים ב 10-12; השנייה לפטרוס ב 13-15). אך ההסקה מכאן שהמשמעות של הביטוי היא "אלו שלא מאמינים בישוע" היא כשל פרשני שנקרא "העברת זהות בלתי מוצדקת" (illegitimate identity transfer). מה זה הכשל הזה? מדובר בכשל שבו מעבירים את ההשלכות של שימוש במילה מסויימת מהקשר מסויים,אל תוך הערך הסמנטי של המילה.
לעומת זאת, מדובר במושג כללי שנכון לגבי מאמינים ולא מאמינים. מדובר על אלה שלא מתנהגים בצדק. גם המאמינים והלא מאמינים יכולים להתנהג בחוסר צדק וברשעות. למעשה, בפסוק 8 שאול אומר שהמאמינים הקורינתים עושים עוולה.
הניגוד החזק עם העבר שלהם ("וְכָאֵלֶּה הָיוּ כַּמָּה מִכֶּם", פס' 11), גורם לאנשים לחשוב שבגלל שהוא מתאר את הקורינתים לפני שהם נושעו, אז שאול מדבר כעת על בלתי נושעים. לעומת זאת, הנושא כאן הוא ניגוד של התנהגות, לא של מצב הישועה. שאול לא אומר שבגלל שהם נושעו אז הם כבר לא מתנהגים כמו הלא מאמינים, אלא הוא אומר להם בדיוק את ההפך! שלמרות שהם נרחצו, קודשו והוצדקו, הם עדיין מתנהגים כאילו שום דבר לא קרה. הוא אמר להם קודם שהם מתנהגים כמו הלא מאמינים (ראשונה לקורינתים ג:3). למעשה, הם היו מעורבים בחוסר מוסריות מינית (ה:1; ו:15), עבודת אלילים (ה:11), חמדנות (כנראה כמניע לתביעת המאמינים בבתי משפט, ו:1), שכרות (ה:11; יא:21), לא כיבדו את סעודת האדון (יא:30- בעקבות כך היו כאלו שמתו), והם התנהגו ביהירות (ד:18; ה:6) הם עשו את כל זה למרות שהם התקדשו והוצדקו! וזה מה שמעציב את שאול, שהם התנהגו בצורה לא עקבית עם הזהות שלהם. הם רוחצו ונושעו מכל אלו, אבל הם עדיין עושים אותם. מה שמדאיג את שאול בראשונה לקורינתים ו 9-10 הוא לא ישועה, אלא ההתנהגות של הקורינתים, שיכולה להביא לכך שהם יאבדו את שכר הנחלה שלהם, ממש כמו יצחק. אין שום הגיון בכך שהוא יזהיר את המאמינים הקורינתים מכך שהלא מאמינים לא יכנסו למלכות השמיים (מדובר באזהרה בנאלית; ברור שהלא מאמינים לא יכנסו למלכות).
הירושה באגרת אל הגלטים
ירושה המושתתת על הבטחה
שֶׁהֲרֵי אִם הַנַּחֲלָה הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֲזַי אֵינֶנָּה מְבֻסֶּסֶת עוֹד עַל הַהַבְטָחָה. אֲבָל בְּהַבְטָחָה הֶעֱנִיק אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם אֶת הַנַּחֲלָה. (גלטים ג 18).
הסוג הראשון של הירושה המוזכר באיגרת אל הגלטים הוא סוג הירושה המושתת על הבטחה. כמו בתנ"ך, אלוהים הוא נחלתם של כל המאמינים. שאול מבטא את העיקרון הזה כאשר הוא אומר שכולנו יורשי אלוהים (רומים ח 17; גלטים ג 29; ד 7); "בָּנִים-לֵאלֹהִים" (גלטים ג 26); "בְּנֵי אַבְרָהָם" (גלטים ג 7). ההבטחה באל הגלטים ג 18 נמצאת גם באל הגלטים ג 8 וגם בפסוק 16 והיא מזכירה את ההבטחה לאברהם: וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל הַגּוֹיִם (גלטים ג 8).
הנחלה בפסוק הזה לא מקושרת לארץ כנען אלא להיבט של מתנת ההצדקה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב 3). הבטחת הנחלה של ארץ כנען הייתה מותנית במעשים, אך הנחלה של אלוהים עצמו לא. היורשים בגלטים ג 9 הם יורשים מעצם היותם בנים לאלוהים, והם יורשים חיי עולם. המילה "יורש" משומשת שוב בגלטים ד 7:
לְפִיכָךְ אֵינְךָ עֶבֶד עוֹד, כִּי אִם בֵּן; וְאִם בֵּן, אֲזַי גַּם יוֹרֵשׁ מִטַּעַם אֱלֹהִים.
כל המאמינים הם יורשי אלוהים דרך אמונה בלבד.
לסיכום, הירושה בגלטים ג 18 ו-ד 30 לא מקבילה לירושת ארץ כנען, אלא למתנת ההצדקה לגויים. רבים משתמשים בפסוק הזה כדי לטעון שארץ כנען מקבילה למלכות השמיים, אבל ארץ כנען היא איננה הנושא של הקטע.
ירושה המושתתת על מעשים
הנחלה השנייה המוזכרת באיגרת היא ירושה שמושגת על ידי התקדשות מתמדת. בניגוד לנחלה המוענקת דרך אמונה (המוזכרת בגלטים ג 18, 29; ד 7, 30), שאול מתאר עוד נחלה, שכר הנחלה שמוענק דרך התקדשות ומעשים טובים:
קִנְאָה, שִׁכְרוּת, הוֹלְלוּת וְכַדּוֹמֶה. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם מֵרֹאשׁ מַה שֶּׁכְּבָר אָמַרְתִּי: עוֹשֵׂי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. (גלטים ה 21).
כדי לקבל את הנחלה הראשונה על כל אחד להאמין ותו לא (גלטים ג 6); כדי לקבל נחלה במלכות אלוהים, על המאמינים להתמיד בנאמנות כלפי אלוהים (ה 16, 21). כפי ששאול אמר מאוחר יותר, הדבר החשוב הוא אֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶך אַהֲבָה (גלטים ה 6).
גלטים ה 21 נכתב למאמינים והוא מהווה עבורם אזהרה על התמדה בחטא. התמדה בחטא תגרום לכך שהם יאבדו את שכר הנחלה שלהם במלכות אלוהים. הניגוד הוא לא בין אלו שלא ירשו (ה 21) ולאלו ששייכים למשיח (ה 24). אלא הניגוד הוא בין מאמינים שלא ירשו למאמינים שכן ירשו. הביטוי אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם מֵרֹאשׁ (ביוונית, prolegō) מופיע במקומות אחרים כאזהרה (הראשונה לתסלוניקים ד 6; גלטים א 9). המשמעות הזו מתאימה להקשר היטב.
אם הביטוי "ירשו את מלכות אלוהים" מתכוון לכניסה למלכות השמיים, אז שאול אומר משפט מאוד בנאלי: "זכרו, לא נושעים לא הולכים למלכות השמיים", הפצרה חסרת כל רלוונטיות למאמינים הגלטים השייכים למשיח (גלטים ה 24).
על פי שאול, הירושה השנייה היא איננה בלתי מותנית. הוא אומר שעלינו להתהלך ברוח אם אנו רוצים לרשת את הנחלה הזו (גלטים ה 25). אם לא נתהלך ברוח, אנו לא נירש. אז בגלטים ג 18 שאול אומר שהירושה ניתנת על בסיס הבטחה, כלומר דרך אמונה בלבד. ואילו בגלטים ה 21, הוא אומר שאלו שכבר נושעו וקיבלו את הירושה הראשונה, יכולים לאבד את הירושה השנייה המותנית במעשים, בגלל התנהגות לא ראויה. הנחלה הניתנת לכל הבנים (ד 7) לא יכולה להאבד, אך היתרונות של הנחלה השנייה יכולים! ההבדל הוא שבגלטים ג 18 וד 7 שאול מדבר על היבט ההצדקה של ברית אברהם ובגלטים ה 21, הוא מדבר על שכר הנחלה הניתן על בסיס ציות.
ראוי לציין שכאשר הברית החדשה מדברת על ירושה בזמן עתיד, זה תמיד מתייחס להשגה של ירושה על ידי מעשים בתוספת לאמונה ולא על ידי אמונה בלבד-כלומר זה לא מתייחס לישועה אלא לשכר (מתי ה:5; יט:16, 29; כה:46, 35; מרקוס י:17, 30; לוקס י:25 , 18, 30; יוחנן ד:36; יב:25; גלטים ו:8; הראשונה לקורינתים ו:8; 10; גלטים ד:30; ה:21 יהודה 21; התגלות כא 7). במקומות האלה הכוונה להיבט של הירושה שלנו המותנה בנאמנות מתמדת.
הירושה באגרת אל האפסים
איגרת אל האפסים מכילה שלוש התייחסויות לנחלה: אפסים א 11, 14; ה 5.
אלוהים הוא הנחלה של המאמינים
בוֹ נוֹעֲדָה לָנוּ נַחֲלָה, כִּי נִבְחַרְנוּ מֵרֹאשׁ לְפִי תָּכְנִיתוֹ שֶׁל הַפּוֹעֵל בַּכֹּל בְּהֶתְאֵם לְמַחֲשֶׁבֶת רְצוֹנוֹ (אפסים א 11). חשוב לציין שנחלת אלוהים כן מערבת מעשים. אך לא אנו עשינו את המעשים כי אם אלוהים. ישוע אמר שהוא בא לעשות את מלאכת האב. כאשר הוא סיים את מלאכתו הוא אמר "נשלם". אֲשֶׁר הִיא עֵרָבוֹן לְנַחֲלָתֵנוּ עַד לִפְדִיַּת הַקִּנְיָן, לִתְהִלַּת כְּבוֹדוֹ (אפסים א 14). רוח הקודש היא הערבון לנחלתנו. הנחלה כאן גם כן מתייחסת לירושה הטבעית שלנו כבני אלוהים.
נחלה במלכות השמיים
הקטע האחרון שמדבר על נחלה נמצא באל האפסים ה 5.
זֹאת עֲלֵיכֶם לָדַעַת: כָּל זוֹנֶה אוֹ טָמֵא אוֹ בַּעַל תַּאֲווֹת, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא עוֹבֵד אֱלִילִים, אֵין לוֹ נַחֲלָה בְּמַלְכוּת הַמָּשִׁיחַ וְהָאֱלֹהִים.
בעוד הנחלה באפסים א 14 מתייחסת לנחלה הנצחית שלנו דרך אמונה, באפסים ה 5 שאול מדבר על שכר הנחלה שיכול להאבד. זה ברור מההקשר שאלו שלא יורשים הם מאמינים, משום שהנושא הוא התנהגות שלא ראויה בקרב המאמינים (פס' 3) ולא בקרב לא מאמינים (חוץ מהשימוש בהם בתור דוגמה רעה). אם ההקשר לא מתאר התנהגות בקרב מאמינים, מדוע שאול מזהיר אותם לא לנהוג כך בפסוקים 3-4? אם שאול מדבר על לא מאמינים האזהרה היא בנאלית: "זכרו, הלא מאמינים לא הולכים למלכות השמיים". טענה שכזו לא הייתה משפיעה כלל על הקוראים.
יש הטוענים (במחנה הרפורמי-קלוויניסטי) שהאזהרות האלה משמשות את אלוהים כדי לגרום לאלו שבאמת האמינו לא ליפול לחיי חטא, אלא שיתמידו בקדושה. הוא משתמש באזהרות האלה כדי לוודא שהמאמינים לא יפלו, כי אם הם יפלו הם יוכיחו לכאורה שהם לעולם לא באמת נושעו. אך יש מספר בעיות בחשיבה הזו:
ראשית, זה אומר שאלוהים מזהיר מאמינים ממשהו שלעולם לא יכול לקרות להם, כלומר, ניתוק נצחי מאלוהים. לכן, זה כאילו אלוהים משקר למאמין כדי להניע אותו להתמיד בקדושה.
שנית, אם מאמינים אמיתיים גם ככה בהכרח יתמידו באמונה ובקדושה (לפי החשיבה הרפורמית) אז זה נראה שהאזהרה הזו מיותרת וחסרת הגיון.
שלישית, אם האזהרה מכוונת כלפי מישהו שמסתבר שהוא לא באמת נושע, זה אומר שהוא צריך לתקן את ההתנהגות שלו אם הוא רוצה להיוושע. במילים אחרות, התוצאה היא שהישועה היא במעשים ולא באמונה בלבד. אם הוא משפר את ההתנהגות שלו הוא כביכול מוכיח שהוא נושע מלכתחילה. לעומת זאת, עליו להתמיד בשינוי הזה עד סוף חייו כדי לאשר את זה שהוא אכן נושע מלכתחילה. כמובן שהוא לא יכול לדעת שהוא יתמיד בקדושה עד סוף חייו, ולכן, ביטחון הישועה איננו אפשרי. דבר זה סותר את ההבטחות המפוארות לגבי חיי העולם ולגבי הביטחון הנוכחי של המאמין בישועתו לאורך הברית החדשה שניתנות רק דרך אמונה (הראשונה ליוחנן ה 13) ולא התמדה.1
האזהרה לגבי איבוד הנחלה באפסים ה 5 מכוונת כלפי מאמינים אמיתיים והסכנה היא איבוד השכר. כפי שישוע הסביר, הנחלה יכולה לכלול עשר עשרים, חמש ערים, או שום עיר, כלומר, הפסד שכר הנחלה (לוקס יא 11-27). ושאול אומר שיהיו רמות שונות של תפארת (הראשונה לקורינתים טו 41), וחלק יכולים לאבד את הכל (הראשונה לקורינתים ג 15). יוחנן מסכים, ואומר שניתן לאבד את השכר (השנייה ליוחנן 8). מתוך שמונה עשר המקרים בברית החדשה שבהם מופיע שם הפועל "לרשת" (klēronomeō), שלושה עשר מהם מערבים בתוכם סוג מסויים של מעשה כדי להשיג את הירושה (מתי ה 5; יט 29; כה 34; אל העברים ו 12; יב 17; מרקוס י 17; לוקס י 25; יח 18; הראשונה לפטרוס ג 9; הראשונה לקורינתים ו 9-10; גלטים ה 21 התגלות כא 7). מחבר האיגרת אל העברים לדוגמה, מפציר במאמינים: כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיוּ לְנִרְפִּים, אֶלָּא תֵּלְכוּ בְּעִקְּבוֹתָם שֶׁל הַיּוֹרְשִׁים אֶת הַהַבְטָחוֹת עַל-יְדֵי אֱמוּנָה וְאֹרֶךְ רוּחַ. (אל העברים ו 12). יוחנן מוסיף, הַמְנַצֵּחַ יִירַשׁ אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי אֶהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים וְהוּא יִהְיֶה לִי לְבֵן. (התגלות כא 7). ישוע מסביר, יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ, 'בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל, כִּי רָעֵב הָיִיתִי וּנְתַתֶּם לִי לֶאֱכֹל… (מתי כה 34-35). ירושת המלכות כרוכה באמונה ומעשים. לכן לא מדובר על הישועה עצמה, אלא משהו נוסף לה, השכר.
דוגמאות לאיבוד ירושה בכתובים
הערות:
1. אם ההתמדה באמונה היא תנאי\תוצאה הכרחית של הישועה אז אף אחד מאיתנו לא יודע אם הוא יבלה את הנצח עם אלוהים, אלא רק בסוף חיינו (אחרי שהתמדנו), משום שאף אחד מאתנו לא יכול להיות בטוח שהוא יתמיד באמונה:
שאול עצמו לא ידע אם יתמיד באמונה:
נוֹהֵג אֲנִי בִּקְשִׁיחוּת עִם גּוּפִי וּמְשַׁעְבְּדוֹ, שֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁאַטִּיף לַאֲחֵרִים, אֲנִי עַצְמִי אֶמָּצֵא פָּסוּל (מהפרס) (הראשונה לקורינתים ט 27)
הוא גם מזהיר מאמינים מפני מהגישה היומרנית על פיה מאמינים לא יכולים ליפול מהאמונה: לָכֵן מִי שֶׁחוֹשֵׁב כִּי עֲמִידָתוֹ אֵיתָנָה, יִזָּהֵר פֶּן יִפֹּל (הראשונה לקורינתים י 12).
המאמר תורגם מפרקים 6-10 מתוך ספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).