מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

ימים נוראים (מרווין קרמר)

מרווין קרמר זקן קהילת בית חסדא בחיפה

 

הכתוב בספר ויקרא כג 25-23 עוסק בחג הנבואי של ראשית הסתיו / החודש השביעי ומצווה שם כלהלן: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא קֹדֶשׁ; כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ…"

ההלכה מכנה את עשרת הימים שבין ראש השנה ועד מוצאי יום כיפור (ויקרא כג 32-26) "הימים הנוראים". כמו כן, היא גורסת בין היתר שראש השנה הוא המועד שבו אלוהים קובע את גורלו של כל אדם, צדיק ורשע; העת שבה נפתחים שלושה ספרים – של צדיקים, בינוניים ורשעים –  וכל באי עולם נידונים ביום זה לחיים או למוות, לשלום או למלחמה, לפרנסה או לעוני וכו'. הגורל הזה נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, כנאמר: "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון" (מפיוט לראש השנה). הימים שבין שני החגים הללו מספקים הזדמנות לחזור בתשובה ולהפוך גורל שלילי לחיובי.

אבל השאלה הנשאלת: מדוע החג, המכונה "זיכרון תרועה" [בשופרות], נקרא גם "ראש השנה"? ההסבר הרבני הוא ששנה חדשה מתחילה בארבע הזדמנויות שונות: 1) ראש השנה למלכים, לרגלים ולחגים, א' בניסן; 2) ראש השנה למעשר בהמה בא' באלול; 3) ראש השנה לאילנות, א' בשבט, 4) ראש השנה לשנים, לשמיטה וליובלות, א' בתשרי, המכונה "ראש השנה". אבל לפני שניסחף עם המסורת, עלינו לחשוב על משמעותם של חגים אלה מזווית הראייה התנ"כית.

שלא כמו יתר החגים הנבואיים המופיעים בוויקרא כג, התורה איננה מסבירה מדוע מצווה החג על זיכרון תרועה (שהוא הסמל הבולט ביותר מסמלי החג). לעומת זאת, אם נעיין בקטעים בברית החדשה המתייחסים לשופרות, נמצא שניים המייחסים לשופרות משמעות רבה: הראשונה לתסלוניקים  ד 17-13 והראשונה לקורינתים טו 58-52. בהפניה הראשונה יש התייחסות לסדר ההתרחשויות שיוביל לאירוע שבו יעלו המאמינים למרום. הרביעי מתוך שבעת האירועים המוזכרים הוא שהאדון ירד מן השמים בקול תרועת שופר האלוהים. חשוב לציין שקטע זה מתייחס אך ורק לסדר הכרונולוגי של עלייתם של המאמינים למרום ולא לתזמון (השווה עם ישעיהו כז 13, תקיעת השופר המכריזה על ראשית קיבוץ גלויות ישראל שאינם מאמינים).

הקטע השני, הראשונה לקורינתים טו 58-52, מתייחס לשינוי המהותי שחייב להתרחש בגופנו לפני שנוכל להיות עם האדון, כמוזכר גם בראשונה לתסלוניקים ד. שאול השליח אומר ששינוי זה יתרחש "בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה" (הראשונה לקורינתים טו 52). מהשוואה בין שני הקטעים עולה שהשינוי הזה נחוץ ומאפשר לנו להיות עם המשיח במקום שהוא מכין עבורנו (ראה יוחנן יד 3-1). הגוף נרקב אחרי המוות – זוהי תוצאה של החטא. הגוף החי הוא בן תמותה וימות – תוצאה נוספת של החטא. אף אחד מהמצבים האלה אינו מתאים לכניסה אל הנצח בנוכחות אלוהים. לכן, עלינו להשתנות, באופן שבו "מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת" (הראשונה לקורינתים טו 53).

שאול מגלה לנו בזאת את הסוד (הראשונה לקורינתים טו 51) הנסתר בתנ"ך הנוגע לתקיעה בשופר – אלוהים יעניק נשמת חיים חדשים ונצחיים לאלה שהם במשיח ישוע כשנשתנה ונילקח למרום כדי להיות אתו (השווה עם בראשית ב 7).

חג זיכרון תרועה מצביע על ההשתנות והעלייה שלנו למרום לפגוש את ישוע ולהיות אתו לנצח. לעומת זאת, יום הכיפורים עוסק בקרבן החטאת השנתי שהיה לו היבט לאומי. יום הכיפורים אמנם מוזכר בוויקרא כג בקצרה, אך ויקרא טז מציג תיאור מפורט של הפולחן הנרחב הכרוך ביום ייחודי זה. הדגש מושם על דמותו ועל פעולותיו של הכוהן הגדול, הפושט ביום זה את בגדי הקודש המפוארים (שמות כח) ולובש בגדים צנועים העשויים מסוגים שונים של בד. בין יתר הקרבנות מקבל הכוהן הגדול מעדת בני ישראל שני שעירים. מוטלים גורלות ולפיהם נועד אחד מהשעירים לעלות לקרבן חטאת לפני ה' והשני "אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל" מוצג חי לפני אלוהים לכפרה ואחר כך נשלח למדבר, לעזאזל (ויקרא טז 10). אחרי שחיטת שעיר החטאת והתזת דמו לטיהור הקודש בעבור הכוהן הגדול ומשפחתו וכל עדת ישראל (פס' 19-16), סמך הכוהן הגדול את שתי ידיו על ראשו של השעיר השני והתוודה על כל חטאיהם ועוונותיהם של בני ישראל. לאחר מכן נשלח השעיר השני לעזאזל, כשהוא נושא באופן סמלי את כל חטאי בני ישראל (פס' 22).

יש להדגיש ששני השעירים יחד היוו קרבן חטאת אחד, האחד נשחט ודמו הותז בקודש, והשני הובל אל המדבר, לעזאזל, לאחר שחטאי בני ישראל הועברו אליו באופן סמלי. יחד הם היו שני חלקים של מעשה אחד, הסילוק הזמני של חטאי בני ישראל. דמו של השעיר הראשון ייצג את "אמצעי הריצוי" לאלוהים באמצעות קרבן התמורה של קרבן תמים. הנחת ידיו של הכוהן הגדול על השעיר השני והובלתו של השעיר לעזאזל הייתה סמל להשפעתו של הקרבן הראשון – סילוק מלא של חטאי העם מלפני אלוהים ועמו.

עזאזל סימל את השטן, אויבו של ישראל (ראה את תפקידו של השטן כמקטרג על עם ישראל, המיוצג על ידי יהושע, בזכריה ג 5-1). שליחתו לעזאזל של השעיר העמוס חטאים הייתה בגדר הודעה לשטן שחטאיהם של בני ישראל כופרו. כתוצאה מזה, כוחו וחזקתו על עם ישראל בוטלו והעם יכול ליהנות שוב ממערכת יחסים מחודשת עם אלוהים. לעזאזל אין כל כוח על עם ישראל מכיוון שאלוהים סלח לעם ואין לטענותיו או להאשמותיו כל תוקף  (השווה עם ההתגלות יב 10), מכיוון שדמו המכפר של השעיר שהועלה לקרבן פתר את בעיית חטאי ישראל (עברים ב 14). כך סימלו השעירים חיים ומוות, והיוו יחד קרבן חטאת אחד המסלק מדי שנה את חטאו של עם ישראל, כך מתבהרת הסמליות של הכוהן הגדול ופשיטת כבודו (פיליפים ב 7-6; עברים ט).

קרבנות אלה שירתו את מטרות אלוהים לתקופה מסוימת והיו צל של המציאות שעמדה לבוא, אבל הם לא נועדו לספק לנצח את דרישות קדושתו. לכן, היה צורך בקרבן שיכפר על חטאי האדם (ויקרא יז 11; עברים ט 22), אבל קרבנות בעלי חיים אינם יכולים לספק את ההיבט הזה במלואו. לכן, אלוהים צריך לספק אמצעי כפרה ראוי כדי להושיע את האדם מחטאיו. אלוהים בחר לעשות זאת באמצעות עבדו הצדיק שנקרא להגשים את מטרותיו: בנו, משיח ישראל (ישעיהו נג 11). סבלו החלופי, במקום החוטאים, הסתיים במוות, אבל הוא הוקם חזרה לחיים (שם, פס' 10) ויושב כיום לימין אלוהים האב (אפסים א 20; מעשי השליחים ב 33; ז 56-55; קולוסים ג 1; עברים א 3; יב 2). קרבנו של האדון ישוע, שהיה לקרבן חטאת (השנייה לקורינתים ה 21) מצא חן בעיני אלוהים ומהווה את הגשמת הסמליות של הקרבנות ביחס לחטא וסיפוק קדושתו של אלוהים.

לא די רק לדעת שאלוהים עצמו כיפר בעד חטאינו. על כל אחד לקבל ולהפנים באמונה את מה שעשה למעננו (ראה רומים ה 8; הראשונה לקורינתים טו 3; קולוסים א 14; אפסים א 7; השנייה לקורינתים ה 17; גלטים ג 14) ולהתרצות לאלוהים (השנייה לקורינתים ה 21-20), הן כיחידים (יהודי וגוי וכל המאמין בו, יוחנן ג 16; ה 24; רומים א 17-16) והן כעם ישראל (עברים ט 14-1; איגרת פטרוס הראשונה ג 22-18; ויקרא כו 42-40; ובמיוחד ישעיהו נג 9-1; זכריה יב 10).

הימים הנוראים? עלינו להתמלא ביראה נוכח מעשהו של המשיח למעננו ובציפייה להשתנות שלנו, כדי שנוכל לבוא לפניו ולחיות בנוכחותו בשמחה, לנצח (תהילים טז 11). אל לנו להיות מופתעים שהחגים הנבואיים מסתיימים בחג הסוכות, החג השמח ביותר, המסמל את ה' אלוהים צבאות ששכן בקרב עמו ועוד ישוב לשכון בינינו. אשרי מי ששמו רשום בספר החיים של השה.

ושמחת בחגך!

הרשמו לניוזלטר שלנו!
הרשמו על מנת לקבל עדכונים חשובים ומבצעים לאימייל!
תוכלו להסיר את האימייל שלכם בעתיד

קבלו עדכונים חמים