מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

תיאולוגית החטא

[♜]


למאמרים מקבילים בנושא: החטא – השפעתו על חיינוהשחיתות המוחלטת.


החטא הקדמון

את ההשקפות בדבר אמיתותו של מעשה החטא הקדמון בבראשית ג ניתן לסווג לשלוש קטגוריות:

(1) יש אומרים כי הוא אגדה, כלומר, העובדות אינן נכונות. "מסגנון הסיפור עולה שתיאורים כאלה אינם יכולים להיחשב לתיעוד היסטורי. הסיפור הוא תמונה כללית של דת ושל מוסר לאור תקופה מאוחרת יותר. אבל מסיבה זו, מתן מידע על הימים הפרימיטיביים ההם אינו, בשום אופן, , חסר ערך לגמרי".1

(2) אחרים רוצים לשמר את "האמת" של הסיפור בלי לקבל את אמינותו ההיסטורית. לכן, א. מ. האנטר (A. M. Hunter) מכנה אותו "מיתוס אמתי". "…הפרק הזה [בראשית א] מעיד על מימד של חוויה אנושית שקיים בהווה בדיוק כפי שהתקיים בשחר ההיסטוריה – במילים פשוטות, אנו יצורים שנפלו בחטא, וסיפורם של אדם וחוה הוא הסיפור שלי ושלכם".2

(3) רבים מחשיבים את הסיפור כאמת היסטורית עובדתית. "סיפור הבריאה, מראשיתו, לאורך התקדמותו ועד להשלמתו, נושא את הסימנים, בצורה ובתוכן, של מסמך היסטורי שמיועד לכך שנקבלו כאמת בפועל, לא רק את הטענה שאלהים ברא את השמים ואת הארץ ואת כל מה שחי ומתנועע בעולם, אלא גם את תיאור הבריאה עצמה על כל שלביה".3

ספרים אחרים של המקרא נותנים תוקף לאותנטיות ההיסטורית של החטא הקדמון. שימו לב לאיגרת הראשונה לקורינתים טו 22-21 ולאיגרת הראשונה לטימותיאוס ב 14. אבל במיוחד הַבחינו כיצד שאול מדגיש את האותנטיות ההיסטורית של חטאו של אדם הראשון באיגרת אל הרומים ה 21-12. הוא משווה אותו שוב ושוב למה שהמשיח עשה על הצלב. רבים מאלה שמתייחסים לבראשית ג כמו לאגדה, לשירה, למיתוס אמתי וכדומה , אינם שוללים את עובדת מותו של המשיח (אף שהם אולי אינם מסכימים עם המשמעות שלו). אולם, מההשוואה של שאול בקטע הזה נדרש אחד מהשניים; או שמעשיהם של אדם הראשון ושל המשיח הם אמת, או שהם אגדה או מיתוס. לקבל את מותו של המשיח כעובדה ולדחות את חטאו של אדם הראשון כעובדה, משמעו, בלשון המעטה, למתוח את הקטע עד לנקודת השבירה. את זה בדיוק מנסים הבַּרְתִּיאָנִים לעשות. לא ו בלבד שהם מקבלים את האותנטיות ההיסטורית של מות המשיח, עבורם זו שיא ההתגלות. עם זאת, הם אינם מקבלים את הסיפור בבראשית ג כעובדה, אף שהם מכירים באמת ובמציאות של החטא. לכן, , אם על-פי הקטע, המשיח ומעשיו נחשבים לעובדה, אז הדבר נכון גם לגבי אדם הראשון ומעשיו.

 

I. המְפוּתֶּה

מה היה טבעו של אדם הראשון ויחסו לאלהים לפני שחטא?

 

א. כישוריו

אנחנו יודעים שלאדם הראשון היו יכולות של הבנה ושיקול דעת שאפשרו לו לתת שמות לחיות ולהבין את הקשר של חוה אליו (ברא' ב 23-19). בנוסף, נתן לו אלהים כישורי שפה כדי שיוכל לתקשר עימו (שם, פס' 16, 20, 23).

 

ב. טבעו המוסרי

לא משנה כיצד נתאר את טבעו המוסרי של אדם הראשון לפני שחטא, ברור שהיה חסר חטא. אחדים אומרים שהכוונה לסוג של קדושה סבילה במובן שאדם הראשון היה תמים. קדושתו אפשרה לו להנות מהתחברות שלמה עם אלהים. אולי זה מוגזם לדבר על קדושה חיובית מפני שאדם הראשון היה מסוגל לבחור לחטוא. אני מעדיף את התיאור הבא: לאדם הראשון היתה קדושה (כי הוא היה יותר מאשר "חף מפשע") של ברייה (מפני שקדושתו לא היתה כקדושת אלהים) שלא אושרה (כי הוא לא עבר שום מבחן ולא נכשל בו).

לאדם הראשון היה רצון חופשי ואינטלקט שהיה מסוגל לשקול אפשרויות.

 

לפיכך, אדם הראשון היה יכול לעמוד בפיתוי לוּ רצה. נפילתו קרתה כתוצאה מרצונו בלבד; אבל מפני

שרצונו נטה לשני הצדדים ולא ניחן בהתמדה, הוא נפל בקלות. ובכל זאת, היתה לו בחירה חופשית

בין טוב לרע; ולא רק זה, דעתו ורצונו היו מלאים ביושר מושלם וכל איבריו האורגניים הותאמו באופן

נכון לצייתנות, עד אשר הרס את עצמו ובכך השחית את כל מעלותיו.4

 

ג. אחריויותיו

  1. לשלוט בכל הארץ (ברא' א 26, 28). התֵּאוֹנוֹמִיסְטִים מבינים את "המנדט התרבותי" הזה כביכול, כמתן סמכות לאדם להכפיף את כל המבנה העולמי לאדֹנוּת המשיח, והריסת כל סוג של התנגדות לאלהים. סופרים רפורמים מבינים זאת באופן דומה, פרט לכך שאינם מדגישים את כינונה של התורה על כל היבטיה בחברה בימינו. למרות זאת, שימו לב שהמילה "וְכִבְשֻׁהָ" אינה חלק מהמנדט שניתן לנח ולצאצאיו (כולל אותנו) לאחר המבול (ברא' ט 1). בנוסף, המילה "וְכִבְשֻׁהָ" באה מהשורש כב"ש שפירושו לרמוס, לדרוך – לטפח ולעבד את האדמה כדי שהגזע האנושי יוכל להתרבות. על אדם הראשון היה לנהל את הארץ ואת היצורים שבה כדי שתכלכל את האנשים שימלאו אותה. זה היה ההקשר שבו צוֹוה אדם הראשון לעבוד ולשמור את גן העדן (ברא' ב 15). יש להניח שהוא היה צומח פרא לולא אדם הראשון היה מטפל בו.
  2. ליהנות מפרי עמלו (ברא' ב 17-16).

 

II. הניסיון

בסופו של דבר, המבחן היה להיווכח אם אדם וחוה יצייתו לאלהים. הדרך הייחודית שיכלו להוכיח זאת היתה לא לאכול מפרי אחד העצים שבגן, עץ הדעת טוב ורע. במובן אחד, האיסור היה שולי בהשוואה לעצים הרבים בגן שאת פירותיהם יכלו לאכול. במובן אחר, זה היה עניין גדול שכן זו היתה הדרך המיוחדת שבה הם יכולים להראות את צייתנותם או את אי צייתנותם לאלהים. על דרך הניגוד, בכמה דרכים ביכולתנו להראות את צייתנותנו או את אי צייתנותנו לאלהים במשך יום אחד?

בקביעת מבחן מלכתחילה , אלהים הראה כי ברצונו שבני-אדם יצייתו לו וישרתוהו מרצון. הוא לא רצה רובוטים.

 

III. המפתה

בחוכמה השתמש השטן ביצור שיפגוש את חוה במקום להופיע בעצמו, משהו שסביר להניח

היה מתריע בפניה על דבר יוצא דופן וגורם לה לעמוד על המשמר. השטן השתמש בנחש, מאז הנחש וגם השטן קוללו לאחר הנפילה. מסיבה מסוימת, חוה לא נבהלה כאשר הנחש דיבר אליה. "המפתה פנה אל האישה, כנראה [מפני] … שאלהים לא אסר על האישה באופן אישי שלא תאכל מפרי עץ הדעת, כפי שאסר על אדם".5

 

 IV. הפיתוי

 

א. זייפנותו של השטן

זיוף מנסה להיות קרוב ככל האפשר למקור תוך השמטת פרט חשוב. אמן הזיופים, השטן, שאף בעבר להיות כאלהים (ישע' יד 14). כעת הוא ניגש אל חוה ברמזו שתכניתו דומה לזו של אלהים ללא הסייג של צייתנות מוחלטת. כאשר נשאלה חוה האם אלהים הותיר עץ כלשהו בגן מחוץ לתחום, מיהרה לאשר שהיא ואדם יכולים לאכול מכל עצי הגן פרט לאחד. ונדמה שהיוצא מן הכלל הזה עלה בדעתה כמעט כבדרך אגב. השטן רמז לאפשרות שאלהים הטיל עליהם שני סייגים גורפים, וחוה החלה להרהר בכך.

לאחר מכן, המשיך השטן והציע את תכניתו שהיתה ללא ההגבלה הזאת. "האישה הזאת פעלה על-פי ההנחה שכוונתו של אלהים אינה ידידותית, בזמן שהשטן מראה רצון נלהב לקדם את רווחתה".6 השטן ניסה לחקות את טובו של אלהים.

ניתן לראות את פיתויו של השטן בצורה של גזירה שווה. הנחת היסוד העיקרית היתה שסייגים אינם דבר טוב. הנחת היסוד המשנית היתה שתכנית אלהים כוללת סייג. אז המסקנה היא שתכנית אלהים אינה טובה. מאידך, תכניתו של השטן לא כללה שום הגבלות ולכן היתה טובה. תוקפה של המסקנה תלוי באמתותה של הנחת היסוד העיקרית, שבמקרה זה אינה אמתית. סייגים אינם בהכרח דבר רע או לא רצוי. אכן, הסייג שהוטל על אדם וחוה בגן היה טוב, בכך שסיפק את הדרך העיקרית שבה היו יכולים להראות את צייתנותם לרצונו שלאלהים. תכניתו המזויפת של השטן השמיטה את הסייג הזה והציעה את התקווה הכוזבת שאם חוה תאכל מהפרי האסור היא תהיה כאלהים.

 

ב. הרציונליזציה של חוה

הרציונליזציה של חוה בנוגע למה שעליה לעשות היתה כדלהלן: כאשר בחנה את הצעת השטן היא סברה שהפרי יהיה טוב למאכל ומתן דברים טובים לאדם הראשון היה אחד מתחומי אחריותה כרעיה. יתר על-כן, מדוע אלהים ימנע מהם את הפרי שהיה יפה לעיניים, שהרי הוא ברא עבורם דברים יפים אחרים ליהנות מהם? וכמובן, אלהים בוודאי רוצה שהם יהיו חכמים. לפיכך, רצוי ואפילו הכרחי לאכול מן הפרי הזה. פרח מזכרונה הציווי המפורש של אלהים לא לאכלו. עד מהרה היא שכחה את כל הברכות שנתן להם. נדמה שמוחה של חוה התמלא אך ורק ברציונליזציה שלה – הפרי ישמש למאכל, הוא יפתח את טעמם האסתטי ויוסיף על חוכמתם. בהצדיקה את מה שעמדה לעשות, היא קטפה פרי מהעץ ואכלה אותו.

 

V. העונשים

 

א. על המין האנושי (ברא' ג 13-7)

  1.  תחושת אשמה כפי שמעידה תפירת עלי התאנה לכיסוי (פס' 7).

    2איבוד ההתחברות כפי שמעידה הסתתרותם מאלהים (פס' 8). היא גם הביאה למוות פיזי ורוחני של המין האנושי. מוות הוא תמיד ניתוק; אדם וחוה חוו מיד ניתוק רוחני ומיד החלו לחוות את תהליך ההתבלות בגופם, שהסתיים בסופו של דבר במוות (רומ' ה 12).

 

ב. על הנחש (ברא' ג 14)

הנחש נידון לזחול, אולי כסימן לביזוי ו/או לציין שהוא היה יצור שהלך זקוף לפני שהוטל עליו העונש. גם בתקופת המילניום תמשיך התנוחה הזאת (ישע' סה 25). למעשה כל ממלכת החיות הושפעה מהנפילה, כדי שהאדם במצבו החוטא יוכל להמשיך ולשלוט עליה (רומ' ח 20).

 

ג. על השטן (ברא' ג 15)

  1. זרע השטן וזרע האישה. איבה תשרור בין זרע השטן (כל האובדים, יוח' ח 44; אפס' ב 2) לבין זרע האישה (כל משפחת אלהים).
  2. מוות לשטן. חבורה למשיח. הפרט שיבוא מזרע האישה (ישוע המשיח) ירוצץ את ראש השטן על הצלב (עבר' ב 14; יוח"א ג 8) בעוד שהשטן יגרום סבל למשיח ("תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב"). יהודים בתקופה הטרום-משיחית גילו "אישור נסתר לרעיונות משיחיים בבראשית ג 15".7

 

ד. על חוה ועל הנשים בכלל (ברא' ג 16)

  1. 1. הריון. אלהים ירבה את צערה של האישה בהריון (לא את "עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ"– שני דברים). לידת ילדים תהיה מלווה מעתה והלאה בכאב.
  2. תשוקת האישה תהיה לבעלה. אחדים מבינים זאת כגורם מנחם לעצב ולכאב שבלידת ילדים; כלומר, למרות הכאב היא תחווה משיכה מינית חזקה לבעלה וכך רצון ללדת ילדים. אחרים מבינים זאת כתשוקה מצד האישה למשול בבעלה בניגוד לסדר שאלהים כונן. המילה תשוקה מופיעה במובן זה גם בבראשית ד 7. 8
  3. היררכיה של שלטון. הנשים תישלטנה על-ידי הגברים, סדר היררכי הכרחי בעולם חוטא. הברית החדשה אינה מבטלת את הסדר הזה (קור"א יא 3; יד 34; אפס' ה 25-24; טיטוס ב 5-3; פטר"א ג 6-5).

 

ה. על אדם הראשון ועל הגברים (ברא' ג 24-17)

  1. קללה על האדמה. האדמה קוללה, בגלל חטאו של אדם הראשון, שתצמיח קוץ ודרדר ובכך תרבה את עבודתו כדי להפיק ממנה תנובה. לפני כן, עבודתו של אדם הראשון היתה מהנה ומספקת, מעתה והלאה היא תהיה קשה ועקרה.

2.מוות. אדם הראשון והמין האנושי ישובו אל עפר האדמה במותם.

3.גירוש. אדם הראשון גורש מהגן, פעולה גאוגרפית ורוחנית שסימלה את הנתק בהתחברות.

 

 VI. ההשלכות

בנוסף לעונשים הספציפים הללו, חייבים לציין שתי השלכות חשובות שנבעו מחטאם של אדם וחוה.

ראשית, כל חטא משפיע על אחרים. חטאה של חוה השפיע על אדם הראשון, וחטאו של אדם הראשון השפיע על הגזע האנושי כולו. אף חטא אינו פרטי לחלוטין, ללא השלכות על הזולת. כל מעשינו וכל כישלונותינו משפיעים על מעטים או על רבים בדרך זו או אחרת.

שנית, ברגע שחטא מתבצע לא ניתן להפר אותו. ניתן לחוות סליחה ולשקם את ההתחברות, אבל לא ניתן לשנות את ההיסטוריה או למחוק אותה. אדם וחוה, ברגע שגורשו, לא יכלו לשוב לגן-עדן. עֵשָׂו לא היה יכול להשיב לעצמו את הבכורה שמכר (עבר' יב 17-16). משה, בגלל חטאו, לא היה יכול להיכנס אל הארץ המובטחת אלא רק לראותה מרחוק (במד' כ 12; דבר' ג 27). המלכות נלקחה משאול ומצאצאיו מפני שלא המתין לשמואל שיקריב את הקרבנות (שמ"א יג 14-13). אלו הן דוגמאות פוקחות עיניים באשר להשלכות של חטא.

עם זאת, יש צד אחר לשתי ההשלכות. חטא משפיע על הזולת, אבל גם חסד וטוב הם בעלי השפעה. את ההיסטוריה לא ניתן למחוק, אבל העתיד יכול להיות שונה (טוב יותר) מפני שאנו לומדים את לקחי ההיסטוריה. שאול השליח חשב שהתנהגותו של יוחנן מרקוס, במסע השליחות הראשון, פסלה אותו מהשתתפות במסע השליחות השני (מה"ש טו 38). אולם מרקוס למד מכך לקח כלשהו, כי מאוחר יותר שאול רצה בשירות שלו (טימ"ב ד 11). החטא הקדמון השפיע על כל המין האנושי, הוא הביא לשחיתות ולמוות, ותמיד יחשב לשעה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית; ועם זאת היכן שהתרבה החטא החסד שפע עוד יותר, והעושה את רצון אלהים עומד לעד (רומ' ה 20; יוח"א ב 17).

 

הערות

  1. Hermann Schultz, Old Testament Theology (Edinburgh: T. & T. Clark, 1895), 1:89.
  2. A. M. Hunter, Interpreting Paul’s Gospel (London: SCM, 1954), 77.
  3. C. F. Keil and F. Delitzsch, The Pentateuch (Edinburgh: T. &T. Clark, n.d.) 1:137.
  4. John Calvin, Institutes, I, XV, 215.
  5. Geerhardus Vos, Biblical Theology (Grand rapids: Eerdmans, 1948), 45.
  6. Ibid., 47.
  7. David Baron, Rays of Messiah’s Glory (Winona Lake, Ind: BMH Books, 1979), 44-45.
  8. See Susan T. Foh, Women and the Word of God (Nutley, N.J.: Presbyterian & Reformed, 1980),

     67-69.

 

 


 

חטא על-פי התפיסה המקראית

 

על התפיסה המקראית של חטא אנו למדים מחקר המילים בספר הבריתות. מספר המושגים רב בהשוואה למילים שמציינות חסד. רק שלוש מילים נחוצות כדי להביע חסד (חן וחסד בתנ"ך והמילה היוונית charis  בברית החדשה). לעומת זאת, בתנ"ך יש לפחות שמונה מילים בסיסיות לחטא ותריסר מילים בברית החדשה. ביחד הן מספקות את התפיסות הבסיסיות שיוצרות את הדוקטרינה.

 

I. בתנ"ך

 

א.חֲטא

ביטוי בסיסי זה, על כל צורותיו, מופיע בתנ"ך כ- 522 פעם. פירושה הבסיסי הוא להחטיא את המטרה. מקבילה לה המילה היוונית hamartano. אבל, המשמעות של החטאת המטרה כוללת גם פגיעה במטרה אחרת. למשל, כאשר איש מחטיא את המטרה הנכונה וחוטא, הוא גם פוגע במטרה הלא נכונה. הרעיון אינו פסיבי בלבד, אלא גם רעיון אקטיבי של פגיעה בדבר אחר. משתמשים במילה לתיאור רוע מוסרי, עבודה זרה וחטאים הקשורים בטקסי פולחן. בין המובאות החשובות נכללים: שמות כ 20; שופטים כ 16; משלי ח 36; יט 2.

 

ב. רע

המילה מופיעה בתנ"ך כ- 444 פעם ומקבילות לה המילים היווניותkakos אוponeros. המשמעות הבסיסית של המילה היא לגרום נזק. פירושים נוספים למילה: אסון, דבר מזיק ורע באופן מוסרי (ברא' ג 5; לח 7; שופ' יא 27). בישעיהו מה 7 נאמר שאלהים "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע". אחדים מפרשים זאת כאסונות ואחרים כרוע. על-פי הפירוש האחרון הכוונה היא שכל הדברים, כולל רוע, כלולים בתכנית אלהים, אם כי האחריות על ביצוע חטא היא על הנברא ולא על הבורא.

 

ג. פָּשע

המובן הבסיסי של המילה הוא למרוד, אף שבדרך כלל הפירוש הוא לעבור על החוק. שימו לב למלכים א יב 19; מלכים ב ג 5; משלי כח 21; ישעיהו א 2.

 

ד. עוון

פירוש המילה הוא עבירה ואשמה, שתי מילים שקרובות במשמעותן (שמ"א ג 13). שימו לב לשימוש במילה בקשר לעבד הסובל (ישע' נג 6), ובקשר לחטא מכוון (במד' טו 31-30).

 

ה. שָגַג

פירוש המילה הוא טעה או תעה בדרך, כמו צאן אובדות או כמו אדם שיכור (ישע' כח 7). הפירוש מתייחס לטעות אשר מבצעה נושא באחריות. וכך, בתורה היא מרמזת כי כל מי שתועה היה אחראי לדעת מה מצווה התורה (ויק' ד 2; במד' טו 22).

 

ו. אָשָׁם

כמעט כל השימושים של המילה קשורים בפולחן במשכן ובבית המקדש, בויקרא, במדבר וביחזקאל. הרעיון העיקרי הוא אשמה לפני אלהים. הביטוי מציין את קרבנות האשם והחטאת ולכן משמעותו כוללת הן אשמה בשוגג והן אשמה בכוונה (ויק' ד 13; ה 3-2).

 

ז. רָשָׁע

מילה שהשתמשו בה לעתים נדירות לפני הגלות, מופיעה לעתים תכופות בתהלים, ביחזקאל ובספרות החוכמה (שמות ב 13; תהל' ט 17; משלי טו 9; יחז' יח 23).

 

ח. תעה

הלך לאיבוד, שוטט. חטא הוא מכוון, לא מקרי, אף שהאדם לא עשוי להבין את היקף חטאו. ראה,  במדבר טו 22; תהלים נח 4; קיט 21; ישעיהו נג 6; יחזקאל מד 10, 15.

מחקר המילים נוכל להסיק מסקנות מסוימות על הוראת החטא בתנ"ך.

(1) לחטא סוגים רבים ומפאת מגוון המילים שמתארות חטא, בן לעם ישראל היה יכול להיות מודע לסוג החטא שבו חטא.

(2) חטא הוא כל מה שמנוגד לנורמה, ובסופו של דבר מהווה חוסר צייתנות כלפי אלהים.

(3) למרות שאי צייתנות כוללת רעיונות חיוביים ושליליים, הדגש הוא על העשייה החיובית של הרע ולא רק על העשייה השלילית של הטוב. חטא אינו רק החטאת המטרה, אלא פגיעה במטרה שגויה.

 

II. בברית החדשה

בברית החדשה יש לפחות תריסר מילים בסיסיות שמתארות חטא.

 

א. Kakos

משמעותה רע. תואר הפועל מתאר לפעמים רוע פיזי כלומר, מחלה (מרק' א 32), אבל שם התואר מציין בדרך כלל רוע מוסרי (מתי כא 41; כד 48; מרק' ז 21; מה"ש ט 13; רומ' יב 17; יג 4-3, 10; טז 19; טימ"א ו 10).

 

ב. Poneros

הוא מונח בסיסי לרוע וכמעט תמיד מציין רוע מוסרי (מתי ז 11; יב 39; טו 19; מה"ש יז 5; רומ' יב 9; תסל"א ה 22; עבר' ג 12; יוח"ב 11). המילה גם משמשת לתיאור השטן (מתי יג 19, 38; יוח"א ב 14-13; ה 18; ואולי מתי ו 13 ויוח' יז 15) והשדים, המכונים רוחות רעות (לוקס יא 26; מה"ש יט 12).

 

ג. Asebes

מילה זו שפירושה רשע, מופיעה על-פי רוב באיגרת פטרוס השנייה ובאיגרת יהודה, במשמעות של כופרים. הלא נושעים מכונים רשעים (רומ' ד 5; ה 6). מדי פעם היא מופיעה בצירוף מילים אחרות שפירושן חטא (רומ' א 18; טימ"א א 9; פטר"א ד 18).

 

ד. Enochos

משמעות המילה אשם ובדרך כלל היא מתארת אדם שפשעו ראוי למוות (מתי ה 22-21; מרק' יד 64; קור"א יא 27; יעקב ב 10).

 

ה. Hamartia

היא המילה הנפוצה ביותר לחטא, מופיעה בצורותיה השונות כ- 227 פעמים. כאשר מחבר רוצה לציין מילה כוללת לחטא הוא משתמש בה. המטפורה מאחורי המילה היא החטאת המטרה, אולם כמו בתנ"ך, אין זה רק רעיון שלילי, אלא כולל את הרעיון החיובי של פגיעה במטרה הלא נכונה. בספרי הבשורה ביטוי זה מופיע כמעט תמיד בהקשר המדבר על סליחה או על ישועה (מתי א 21; יוח' א 29). סימוכין מועילים אחרים כוללים את מעשי השליחים ב 38; האיגרת אל הרומים ה 12; ו 1; האיגרת הראשונה אל הקורינתים טו 3; האיגרת השנייה אל הקורינתים ה 21; איגרת יעקב א 15; איגרת פטרוס הראשונה ב 22; איגרת יוחנן הראשונה א 7; ב 2; והתגלות א 5.

 

ו. Adikia

המילה מתייחסת לכל התנהגות חוטאת במובנה הרחב. משתמשים בה לאנשים שלא נושעו (רומ' א 18), לכסף (לוקס טז 9), לאיברי הגוף האנושי (רומ' ו 13; יעקב ג 6) ולפעולות  (תסל"ב ב 10).

 

ז. Anomos

לעתים תכופות מתורגמת ל"עוון". משמעות המילה היא "הפקרות". היא נוגעת להפרת חוק במובן הרחב (מתי יג 41; כד 12; טימ"א א 9). מבחינה אסכטולוגית היא מתייחסת לצורר המשיח (תסל"ב ב 8).

 

ח. Parabates

פירוש המילה הוא עבריין, ומתייחסת על-פי רוב להפרות ספציפיות של החוק (רומ' ב 23; ה 14; גלט' ג 19; עבר' ט 15).

 

ט. Agnoein

ייתכן שהמילה מתייחסת לעבודה זרה מתוך בורות (מה"ש יז 23; רומ' ב 4), אולם בורות כזו מטילה את האשמה על האדם ויש צורך לכפרה על-כך (עבר' ט 7).

 

י. Planao

משמעות המילה היא תעייה שנובעת מאשמת התועה (פטר"א ב 25). אנשים יכולים להוליך שולל אחרים, קרי להתעותם (מתי כד 6-5); אנשים יכולים להתעות את עצמם (יוח"א א 8); והשטן מתעה את העולם כולו (התג' יב 9; כ 3, 8).

 

יא.

הרעיון של המילה הוא נסיגה וברוב המקרים משתמשים בה לתאר חטא שבוצע בכוונה תחילה. שאול משתמש במילה שש פעמים באיגרת אל הרומים ה 20-15. ראו גם בבשורה על-פי מתי ו 14; באיגרת השנייה אל הקורינתים ה 19; באיגרת אל הגלטים ו 1; באיגרת אל האפסים ב 1; ובאיגרת יעקב ה 16.

 

יב. Hypocrisis

המילה משלבת שלושה רעיונות: פרשנות כוזבת כפי שמגידי עתידות עשויים לתת; העמדת פנים כשחקן; ואחיזה בפירוש אשר ידוע כשקרי. נראה שהרעיונות האלה מתמזגים בסיפור על השתמטותו של כיפא באיגרת אל הגלטים ב 21-11. באחרית הימים, ילמדו מורי שקר דברי כזב, יעמידו פנים ורבים ינהו אחריהם (טימ"א ד 2). הצבועים, קודם כל מתעים את עצמם בכך שהם הופכים את השקר לאמת; לאחר מכן הם מתעים את האחרים. כזה הוא טבעו הנורא של החטא.

מתוך חקר המילים בברית החדשה נוכל להסיק מספר מסקנות.

(1) תמיד יש קריטריון ברור כלפי כל סוג של חטא שבוצע.

(2) בסופו של דבר, כל חטא נחשב למרד מפורש באלהים ועבירה על הנורמות שלו.

(3) רוע עשוי ללבוש צורות שונות.

(4) אחריותו של האדם מובהקת ומובנת באופן ברור.

 

III. החטא בהגדרתו

את החטא ניתן להגדיר בעזרת כל המילים המתארות אותו על צורותיו הרבות, כפי שהן מופיעות בתנ"ך ובברית החדשה. הגדרה כזו תהיה מדויקת אם כי ארוכה. אכן, ייתכן שרעיון טוב הוא להגדיר אותו כך: חטא משמעו החטאת המטרה, רוע, מרדנות, אוון, הולכת שולל, רשע, תעייה, כפירה, פשע הפקרות, עבירה, בורות  ונסיגה.

בקצרה, חטא כבר הוגדר באופן כללי כהפקרות (ראה יוח"א ג 4). זו הגדרה מדויקת כל עוד המילה חוק נתפסת במובנה הרחב כלומר, נטישת כל הנורמות של אלהים. סטרונג (Strong) נתן דוגמה כאשר הגדיר חטא, כדלקמן: "חוסר דבקות בחוק המוסרי של אלהים, במעשה, בנטייה ובמצב".1

אפשר גם להגדיר חטא כמנוגד לאופיו של אלהים (מבוסס על רומ' ג 23, שם כבוד האלהים משקף את אופיו). באזוול (Buswell) הגדיר את החטא כך: "בסופו של דבר, אפשר להגדיר חטא ככל דבר שנמצא בתוך הברייה שאינו מבטא את את אופיו הקדוש של הבורא או שמנוגד לו".2

כמובן, המאפיין הראשי של חטא הוא שהינו מכוון נגד אלהים (הוא בא לידי ביטוי גם ביחס לתורת אלהים). כל הגדרה שאינה משקפת זאת אינה הגדרה מקראית. הביטוי הנדוש שאומר כי חטאים הם נגד האני, נגד הזולת או נגד אלהים, אינו מצליח להדגיש את האמת שאומרת שכל חטא הוא בסופו של דבר נגד אלהים (תהל' נא 6; רומ' ח 7).

אל נא ניתן לחקר המילה וההגדרה להסיח את דעתנו מלזכור כמה נורא החטא בעיני אלהים קדוש. חבקוק אמר זאת באופן תמציתי: "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל-עָמָל לֹא תוּכָל" (חבק' א 13). החטא מזיק כל-כך שרק מותו של בן אלהים יכול להסירו (יוח' א 29).

 

הערות

  1. A. H. Strong, Systematic Theology (Philadelphia: Judson, 1970), 269.
  2. J. Oliver Buswell, A Systematic Theology of the Christian Religion (Grand Rapids: Zondervan,

     1962), 1:264.


 

ירושת החטא

 

 

I. הגדרה

החטא הקדמון המוּרָשׁ הוא אותו מצב מושחת אליו נולדים כל בני האדם.

התאולוגים ממיינים את המושג הזה לכמה סוגים: (1) אחדים מכנים זאת, כמו הכותרת של הפרק, חטא שבא בירושה. הכינוי מדגיש את האמת שכל בני-האדם ירשו את מצב החטא מהוריהם, והוריהם מהוריהם, כל הדרך עד לאדם וחוה; (2) אחרים מכנים זאת טבע החטא. המונח "טבע החטא" מבדיל בין שורש החטא לבין פירות החטא (שהם מעשי חטא ממשיים); (3) ועדיין, אחרים מעדיפים את המונח "החטא הקדמון" מפני שחטאו של אדם הראשון השחית את הטבע המוסרי ומועבר בירושה מדור לדור.

 

II. ראיות מקראיות

ספר הבריתות מציין במפורש שכל ההיבטים של הווית האדם מושחתים. אנו "מטבענו" בני זעם – כלומר, מושא לזעמו של אלהים (אפס' ב 3). גם במעשינו אנו מושא לזעם אלהים, אולם הפסוק  מתייחס למשהו מולד. תהל' נא 7 מציין שהחטא נמצא בנו כבר בשלב ההתעברות ולא נרכש במעשים במהלך חיינו.

כל פן בהוויתו של האדם מושפע מטבע החטא: (1) שכלו לוקה בעיוורון (קור"ב ד 4). הלך רוחו מגונה או מעורר מורת רוח (רומ' א 28). הוא חשוך דעת וזר לחיי אלהים (אפס' ד 18); (2) רגשותיו בזויים וטמאים (רומ' א 21, 24, 26; טיט' א 15); (3) רצונו משועבד לחטא ולכן מתנגד לאלהים (רומ' ו 20; ז 20).

 

III. שחיתות מוחלטת

הראיות המקראיות מספקות את הבסיס למה שנהוג לכנות שחיתות מוחלטת. המילה "שחיתות" פירושה עיוות, קלקול. המילה היווניתשחיתות משמעותה שהאדם נכשל במשימה לרצות את אלהים. היא מציינת את חוסר ערכו בעיני אלהים. הכישלון מוחלט כי: (א) הוא משפיע על כל היבטי ההוויה האנושית; (ב) הוא משפיע על כל בני-האדם.

מבחינה שלילית, המושג של שחיתות מוחלטת, אין משמעותו (א) שכל אדם מציג את שחיתותו ביסודיות ככל שהוא או שהיא יכולים; (ב) שלחוטאים אין מצפון או אין "גילוי מולד" בנוגע לאלהים; (ג) שחוטאים ייתמכרו לכל צורה של חטא; או (ד) שאנשים מושחתים אינם עושים מעשים שהם טובים בעיני אחרים ואפילו בעיני אלהים.

מבחינה חיובית, שחיתות מוחלטת פירושה (א) שהיא מתפשטת לכל פן של טבע האדם ויכולותיו; (ב) שאין שום דבר באדם שיכול להביא את אלהים הצדיק לשבח אותו.

שחיתות מוחלטת חייבת תמיד להימדד מול קדושת אלהים. טוּב יחסי קיים אצל אנשים. ביכולתם לעשות מעשים טובים שזוכים להערכה מצד אחרים. אבל, אף מעשה של אדם לא יקנה לו זכות לישועה או חסד בעיני אלהים.

 

IV. העונש שכרוך בחטא בירושה

העונש הכרוך בחטא המועבר בירושה הוא מוות רוחני. מוות מציין תמיד פירוד כלשהו, לכן מוות רוחני משמעו פירוד מחיי אלהים בחיים הנוכחיים (אפס' ב 3-1). אם המצב הזה נמשך ללא שינוי במהלך כל החיים, יבוא בעקבותיו מוות נצחי או המוות השני (התג' כ 15-11).

פרחים שנקטפו ממחישים היטב בני-אדם חיים שעושים מעשים טובים, ואף-על-פי-כן הם מתים מבחינה רוחנית. האם הפרח שנקטף מהשיח חי או מת? בהתחלה הוא יפה וריחני, ובשילוב עם פרחים אחרים שנקטפו הם מקשטים את הבית היפה ביותר, בית הקהילה או מאורע. הוא נראה חי; הוא שימושי, אבל הוא בעצם מת מפני שנכרת מחיי השיח שיצר אותו. בנקודה זו נפסקת ההשוואה מפני שבלתי אפשרי לתת לפרח חיים חדשים ונצחיים, דבר שאלהים יכול לעשות למי שמאמין באדון ישוע.

 

V. העברת חטא בירושה

הכותרת עצמה מציינת איך החטא הקדמון מועבר מדור לדור. אנו יורשים אותו מהורינו כפי שהם ירשוהו מהוריהם, וכן הלאה עד להורים הראשונים – אדם וחוה. לאחר שחטאו הם יכלו להפיצו רק לבני מינם כלומר, ילדיהם הינם חוטאים מלידה (ברא' ד 1; תהל' נא 7; רומ' ה 12). משמעות הדבר שכל מי שנולד לתוך העולם הזה הוא חוטא. איש אינו נולד טוב, ואיש אינו נולד חצי טוב וחצי חוטא. כולם חוטאים במידה שווה בעיני אלהים. אלמלא היה כך, אזי אלו שהינם חוטאים רק בחמישים אחוז היו זקוקים רק לחמישים אחוז מישועת אלהים.

 

VI. המרפא לחטא בירושה

המרפא כפול: (1) גאולה כוללת משפט על טבע החטא כדי שהמאמין לא יהיה מחויב יותר לשרת את החטא (רומ' ו 18; ח 1; גלט' ה 24). כל מה ששייך לחיים הישנים נצלב עם המשיח. מוות הוא תמיד פירוד, לפיכך מותו הפרידנו משלטון החטא הקדמון; (2) מכל מקום, הישן אינו מושמד עד לתחיית המתים, לכן אלהים נתן לנו את רוח קודשו שייתן לנו ניצחון על החטא מדי יום.

אנו מנותקים משלטון החטא במותו של המשיח וחופשיים משלטונו בכוח הרוח.

 

VII. מספר התקפות על הדוקטרינה הזאת

א. פלאגיאניזם (Pelagianism)

פלאגיוס (Pelagius), נזיר בריטי שהטיף ברומא בסביבות שנת 400 לספירה, האמין כי אלהים לא יצווה שום דבר בלתי אפשרי, והואיל וציווה על בני-האדם להיות קדושים, כל אחד יכול לחיות חיים חופשיים מחטא. הוא לימד שהאדם נברא ניטרלי – לא חוטא ולא קדוש – ועם יכולת ורצון לבחור לחטוא או לעשות טוב. כולם נולדו במצב דומה לזה של אדם הראשון לפני שחטא, רק שכעת עומדת בפני האדם הדוגמה הרעה של אדם הראשון. אבל, בשום פנים ואופן לא העביר אדם הראשון את טבעו החוטא או את אשמת חטאו לדורות הבאים. לאדם יש רצון חופשי, וחטא נובע מהמעשים הנפרדים של רצונו. האדם גם חופשי לעשות מעשים טובים, וכל מעשיו הטובים נובעים מיכולותיו האנושיות. על-כן, פלאגיאניזם מפריז בערך המעשים ובתועלתם לישועה.

 

ב. פלאגיאניזם למחצה

הוראתו של פלאגיוס זכתה להתנגדות מצד בן זמנו אוגוסטינוס, שהדגיש את אי יכולתו המוחלטת של האדם להשיג צדקה ולכן הוא זקוק לחסד ריבוני בלבד. פלאגיאניזם למחצה הוא מצב ביניים בין אוגוסטיניאניזם (עם דגש חזק על יעוד מראש ועל אי יכולתו של האדם) ופלאגיאניזם (עם התעקשותו על יכולתו המלאה של האדם). פלאגיאניזם למחצה מלמד שהאדם שומר על מידה של חופש שבעזרתו הוא יכול לשתף פעולה עם חסד אלהים. רצון האדם נחלש וטבעו הושפע מהחטא הקדמון, אבל לא הושחת לחלוטין. בהתחדשות, האדם בוחר באלהים המוסיף לו אז את חסדו. פלאגיאניזם למחצה נלמד על-ידי הכנסייה הקתולית וגם על-ידי קבוצות פרוטסטנטיות מסוימות. החטא הקדמון מחוסל בטבילה במים.

 

ג. סוצ'יניאניזם  (Socinianism)

תנועה זו נקראת על שמו של ליליו סוצ'יני (Lelio Sozzini – 1525-62) ואחיינו פאוסטוס (1604-1539). הם היו חלוצי האוניטריות. הוראתם כללה כפירה באלוהותו של ישוע, כפירה ביעוד מראש, כפירה בחטא הקדמון, כפירה באי יכולתו המוחלטת של האדם וכפירה בלקיחת העונש על-ידי אחר.

 

ד. ארמיניאניזם (Arminianism)

למרות העובדה שרעיונותיו של יעקובוס ארמיניוס (Jacobus Arminius – 1560-1609) לא היו כה שונים מהתיאולוגיה הרפורמית המסורתית, הרעיונות של יורשיו היו שונים בהרבה. ארמיניאניזם מלמד שאדם הראשון נברא תמים, לא קדוש; שחטא כרוך במעשים מרצון; שירשנו מאדם הראשון את הטומאה אבל לא את האשמה או את טבע החטא; שהאדם אינו מושחת לחלוטין, שיש לו את היכולת לרצות לעשות את הטוב ולהתאים עצמו לרצון אלהים בחיים עלי אדמות כדי להיות מושלם; ושהרצון האנושי הוא אחד הגורמים להתחדשות. התיאולוגיה של ווסלי, שלעתים מכונה ארמיניאניזם אוונגליסטי, דוגלת בהשקפות דומות בכל הנוגע לחטאו של אדם הראשון וליכולתו של האדם, אם כי היא שונה בנקודות אחרות.

 

ה. ניאו-אורתודוקסיה (Neo-orthodoxy)

באופן כללי, ניאו-אורתודוקסיה מתייחסת לחטא ברצינות רבה. היא מגדירה אותו כאנוכיות – התרכזות עצמית במקום התרכזות באלהים. בכל אופן, הסיפור על חטאו של אדם הראשון בבראשית ג לא נחשב להיסטורי, במובן של אירוע שקרה בזמן מסוים ובמקום מסוים. אדם הראשון לא היה דמות אמתית שחיה עלי אדמות. עם זאת, אדם הראשון מייצג את האדם בכל שלבי התפתחותו. סיפור חטאו של אדם הראשון הוא הסיפור של כולנו. עם השקפה כזאת על ההיסטוריה המקראית, לא ייתכן קשר בין חטאו של אדם הראשון לבין הדורות הבאים.

 


 

ייחוס החטא

 

I. משמעות הייחוס

ליחס, פירושו לזקוף, להחשיב או לשייך דבר כלשהו לפלוני. הדבר אינו אמור בהשפעה בלבד אלא במעורבות שהיא בלב הרעיון.

בתנ"ך מופיעות מספר דוגמאות לייחוס. ויקרא ז 18 ו-יז 4, מציינים את העונשים שייזקפו לחובת אלו מבני-ישראל שלא ימלאו את הוראות הקרבת הקרבנות ככתבן וכלשונן. בשמואל א פרק כב 15 ובשמואל ב פרק יט 20 מפצירים שלא ליחס דברים מסוימים לאנשים מסוימים. בתהלים לב 2, דוד מבטא את אושרו של אדם אשר אלהים אינו מייחס לו עוון. בכל המקרים הללו, ייחוס כולל מעורבות כלשהי, לא רק השפעה.

הברית החדשה מתייחסת מספר פעמים לייחוס בתנ"ך. שאול מציין שחטא אינו נחשב להפרה מיוחדת של קוד משפטי כאשר אין תורה (רומ' ה 13). הוא מזכיר את צדקת אלהים שיוחסה לאברהם כאשר האמין, ולצדקה שידע דוד כאשר התוודה על חטאו (רומ' ד). גם יעקב מזכיר את הצדקה שיוחסה לאברהם (יעקב ב 23). מות המשיח אפשר לאלהים לא להחשיב לאדם את עוונותיו (קור"ב ה 19).

האיגרת אל פילימון כוללת את מה שקרוב לוודאי נחשב להמחשה היפה ביותר של ייחוס. שאול אמר לפילימון שאם עבדו אוניסימוס חייב לו משהו, שיזקוף זאת לחובתו של שאול. במילים אחרות, כל חוב שצבר אוניסימוס יחויב לחשבונו של שאול והוא ישלמו. בדומה, חטאינו נזקפו, שויכו וחושבו למשיח, והוא שילם את חובנו במלואו.

 

II. שלושה ייחוסים בסיסיים

התאולוגים מכירים בדרך כלל בשלושה ייחוסים בסיסיים:

 

א. ייחוס חטאו של אדם הראשון לכל הגזע האנושי (רומ' ה 21-12)

ייחוס זה נוגע אלינו בסעיף זה, על חטא, ונדון עליו באופן מלא בהמשך.

 

ב. ייחוס חטאו של האדם למשיח (קור"ב ה 19; פטר"א ב 24)

 

ג. ייחוס צדקתו של המשיח למאמינים (קור"ב ה 21)

 

III. ייחוס חטאו של אדם הראשון

 

א. הקטע המרכזי (רומ' ה 12)

רעיון ייחוס החטא נובע מפירוש המשמעות של המילים "כולם חטאו" בסוף פסוק 12.

אחדים מבינים שהכוונה לכך שכל אדם חוטא באופן אישי, ובגלל החטאים הללו אנשים מתים. "המילה 'חטאו' מתייחסת לחטאים בפועל (השו' רומ' ג 23) שנתפסים כביטוי וכאישור פרטניים למעשהו המייצג של אדם הראשון".1 מכל מקום, תינוקות מתים אף שלא חטאו באופן אישי. בנוסף, "כולם חטאו" קשור לאדם אחד – אדם הראשון שדרכו בא החטא לעולם. הפסוק אינו אומר שאדם הראשון חטא ואחרים חטאו גם כן. חמש פעמים ציין שאול באיגרת אל הרומים ה 19-15 שהרשעה ומוות מולכים על הכל בגלל חטאו של אדם הראשון ולא בגלל החטאים השונים של כולנו.

אחרים מבינים את המשמעות כ"כולם חוטאים" או "כולם מלאי חטא". אבל, המילה היא שם פעולה (הכל עשו משהו), ולא שם עצם או שם תואר (כולם משהו). כמובן, נכון שכולם חוטאים, אבל זו לא המשמעות של "כולם חטאו" בפסוק זה. התנגדותו של שאד (Shedd) למשמעות "כולם מלאי חטא", נכונה. הוא מעיר שפרשנות מעין זו מנוגדת לשימוש הקבוע של שם הפעולה, ותדרוש את הוספת הפועל "להיות".2

לפי ההבנה שלהבַּרְתִּיאָנִים , חטא הוא חלק מהחוויה של כל בני האדם, אולם הואיל והם אינם מאמינים שאדם הראשון היה אדם אמתי או שחטאו היה דבר שהתרחש במקום ובזמן אמתיים, לא ייתכן שום קשר בין אדם הראשון לבין הגזע האנושי. לשיטתם, הפסוק הזה אינו אומר דבר על חטא קדמון או על ייחוס חטא.

פרשנות אחרת אומרת שהכל חטאו כאשר אדם הראשון חטא. נדמה שהיא הפרשנות היחידה  שמתארת במדויק את הפועל והקשר שלו לחלק הראשון של הפסוק. "זמן הפועל מציין כניסה היסטורית מובחנת. … מוות פיזי בא על כל בני-האדם, אבל לא מפני שכל אחד מהם היה בתהליך של חטא. כולם חטאו (להוציא תינוקות שמתו בינקותם) בפועל. אבל שאול לא מדבר כאן על זה. החטא של כולם מתרכז בחטאו של אדם אחד – אדם הראשון".3

 

ב. הקשר בין אדם הראשון לבין הגזע האנושי

למרות העובדה ששאול מציין במפורש שכולם חטאו כאשר אדם הראשון חטא, נותרת השאלה, כיצד עשו זאת? מה הקשר בין אדם הראשון לבין הגזע האנושי?

מבחינה היסטורית, ניתנו שתי תשובות. הן בדרך כלל מכונות (א) ההשקפה המאוחדת או המייצגת ו(ב) ההשקפה המקורית, המציאותית או האוגוסטינית.

  1. ההשקפה המייצגת רואה את אדם הראשון כנציג הגזע האנושי, כך שכאשר הוא חטא, הפך חטאו לבסיס הגינוי של הגזע האנושי. אדם הראשון בלבד ביצע למעשה את החטא הראשון, אולם מאחר שהוא מייצג את כל בני-האדם, בעיני אלהים כולם מעורבים ולכן מורשעים. המילה "מאוחדת" פירושה ברית ומציינת שאדם הראשון נתמנה ליצג את המין האנושי במה שנקרא ברית המעשים. הואיל ומי שעמד בראש הברית חטא, אשמת חטאו נזקפה לכל אחד מבני הדורות הבאים. הושע ו 7 מובא כסימוכין לברית זו.
  2. ההשקפה המקורית, המציאותית או האוגוסטינית, רואה את אדם הראשון כמי שמכיל את הזרע של כל הדורות הבאים שלו, כך שכאשר חטא, בעצם כולם חטאו. המין האנושי לא רק יוצג על-ידי אדם הראשון, אלא למעשה קשור אליו מבחינה אורגנית. "נראה שהרעיון של שאול בנוגע לסולידריות גזעית הוא הכללה של התפיסה העברית של סולידריות משפחתית. תמונה טרגית של סולדריות משפחתית מופיעה ביהושע ז 26-16, שם נחשף עכן כגורם לתבוסתה של ישראל בכיבוש העי. "… עכן לא האשים אף אחד אחר … אבל בביצוע העונש … כל מה שהיה קשור לעכן הושמד".4 האיגרת אל העברים ז 10-9 מספקת דוגמה נוספת לתפיסה המקורית בגזע האנושי. המחבר מציין בבירור כי לוי, אף שנולד כמעט מאתים שנה מאוחר יותר, הפריש מעשר מעשר על-ידי מעשיו של אברהם. האב הקדמון אברהם הכיל את צאצאו לוי. בדומה, האב הקדמון שלנו, אדם הראשון, הכיל את כולנו, צאצאיו. לפיכך, ממש כפי שלוי נתן את המעשר, כך גם אנו עשינו משהו בחטאנו באדם הראשון.

לכן, חטאו של אדם הראשון יוחס לכל בן אנוש, מפני שכל בן אנוש חטא למעשה באדם הראשון, כאשר אדם הראשון חטא.

נתקלתי בהמחשה של ייחוס בחוויה עצובה שחווה סטודנט לשעבר. אותו בחור,, ביל, השתתף בהוצאות הנסיעה הביתה לחופשת חג המולד במכוניתו של ג'ו. בזמן הנסיעה, מכונית שנסעה באור אדום פגעה במכוניתו של ג'ו לרוחבה. בזמן התאונה נהג ג'ו וביל ישן במכונית. מכיוון שביל נפצע קשות לצמיתות, הוא תבע את בעל המכונית השנייה, אולם הלה (או חברת הביטוח שלו) ניסה להוכיח רשלנות מצידו של ג'ו. עורך דינו של ביל כתב לו כדלקמן: "… ואם חבר המושבעים יימצא שהוא [ג'ו] התרשל, ללא ספק זה ייזקף לרעתך ולא תוכל לקבל פיצוי. אינני חושב שנוכל לעשות כעת דבר לשינוי המצב".

מה קשר את ביל לג'ו ולרשלנות אפשרית מצידו של ג'ו? היתה זו העובדה שביל השתתף בהוצאות. כסף חיבר בין ביל לבין ג'ו ומעשיו. אנושיות חיברה את כולנו לאדם הראשון ולחטאו. כולנו שותפים לחטאו של אדם הראשון ולאשמתו. כולנו אשמים במידה שווה וזקוקים למרפא לחטאנו.

 

IV. העברת החטא המיוחס

החטא המיוחס מועבר ישירות מאדם הראשון לכל אחד בכל דור. הואיל והייתי באדם הראשון, חטאו יוחס אליי באופן ישיר, לא דרך הוריי ודרך הוריהם. חטא מיוחס מדבר על יחוס מיידי (כלומר, ישירות ולא דרך מתווכים בין אדם הראשון לביני).

הדבר עומד בניגוד לאופן שבו טבע החטא שעובר בירושה עובר אלינו. הוא עובר אליי מהוריי, ואליהם מהוריהם, וכן הלאה עד לאדם הראשון. חטא בירושה מועבר באמצעות מתווך כי הוא עובר דרך כל המתווכים לאורך הדורות שבין אדם הראשון לביני.

להלן תרשים של שני הניגודים:

 

 

 

V. העונש על חטא מיוחס

מוות פיזי הוא העונש הספציפי הקשור בחטא מיוחס (רומ' ה 14-13). כזכור, העונש הספציפי שקשור לחטא בירושה הוא מוות רוחני.

 

VI. המרפא לחטא מיוחס

מרפא לחטא מיוחס הוא הצדקה מיוחסת של המשיח. ברגע שפלוני מאמין, נזקפת או מיוחסת לו צדקת המשיח. כפי שכולם הם באדם הראשון, כך כל המאמינים הם במשיח, ולהיות בו – משמעותו שצדקתו היא שלנו.

אתן דוגמה חיה לכך מזמן היותי סטודנט. בבית הכלא של המדינה עמד להיות מוצא להורג רוצח.    סיפורו זכה לפרסום יוצא דופן מפני שהסכים שישתמשו בקרנית של אחת מעיניו למה שנחשב אז להליך חדש מאוד של השתלת קרנית.

יתרה מכך, המועמד להשתלה נבחר לפני הוצאתו להורג של האסיר, וכך נפגשו שני הגברים לפני ההוצאה להורג. היה זה סיפור אנושי מעניין מאוד עבור התקשורת.

בבוא הזמן הוצא הרוצח להורג. הקרנית נלקחה מגופו ובעזרת פלאי הרפואה הושתלה לתוך עינו של עיוור, ובזכותה שבה אליו ראייתו. כעת, נניח ששוטר היה מנסה לעצור את האיש שקיבל את הקרנית והוא היה נידון למוות מפני שהיתה לו קרנית של רוצח. כל שופט היה אומר: "אבל הקרנית שהיתה קודם בגופו של רוצח נמצאת כעת בגופו של אדם שבפני החוק הוא חף מפשע. לפיכך, הקרנית חפה מפשע ממש כמו האיש". הדוגמה הזאת מבהירה את הנקודה שברצוני להבהיר. באדם הראשון הייתי נידון למוות בצדק, מפני שחטאתי כשהוא חטא. אולם הודות לנס גדול מכל הליך רפואי, הוצבתי בישוע המשיח. וכעת אני צדיק מפני שהוא צדיק, וביכולתי לעמוד לפני אלהים קדוש ללא הרשעה. הפכתי מהיותי באדם להיותי במשיח – וזה התממש בזכות הנס של חסדו.

 

הערות

  1. Leslie C. Allen, “Romans,” in A New Testament Commentary, ed. Howley, Bruce, and Ellison

     (Grand Rapids: Zondervan, 1969),352.

  1. William G. T. Shedd, Dogmatic Theology (New York: Scribner, 1891), 2:183-85
  2. A Berkeley Mickelsen, “Romams,” in The Wycliffe Bible Commentary, ed. Pfeiffer and Harrison

     Chicago: Moody, 1962), 1197.

  1. Ibid., 1197-98.

 


 

חטאים אישיים

 

חטאים אישיים הם הדבר הראשון שרוב האנשים חושבים עליו כשהם חושבים על חטא. כמובן, הם אומרים שחטא הוא אמתי מפני שאנשים חוטאים. אבל, חטא הוא גם מציאות מכיוון שירשנו את טבע החטא וחטאו של אדם הראשון מיוחס לנו. עם זאת, נכון שחטאינו האישיים מחישים את מציאות החטא.

 

I. ראיות מקראיות אחדות

באיגרת אל הרומים ג 18-9, שאול מדגיש את אשמתם של כל בני-האדם על סמך חטאיהם האישיים. ההרשעה אוניברסלית ומבוססת על מעשים רעים בדיבור ובמעשה. בני-האדם מושחתים, רמאים, מרושעים, מגדפים, רוצחים, אכזרים, וכחנים וחסרי כבוד.

קטעים רבים נוקבים בשמות של חטאים מוגדרים. שימו לב לחטאים הבאים: שקר, באיגרת יוחנן הראשונה א 6; אפליה, באיגרת יעקב ב 4; חוסר רוחניות באיגרת הראשונה אל הקורינתים ג   4-1, והרשימה באיגרת אל הגלטים ה 21-19, הכוללת: כישוף, טומאה, מחלוקות וקנאה.

 

II. מספר מאפיינים של חטאים אישיים

 

א. הם אוניברסליים

כולם חוטאים באופן אישי, חוץ מתינוקות. יעקב מבהיר זאת היטב באומרו שכולנו מרבים להיכשל (יעקב ג 2). לפני ששאול מונה את רשימת החטאים באיגרת אל הרומים ג, הוא אומר שכולם, הן יהודים הן גויים, משועבדים לחטא (פס' 9). לאחר הרשימה הוא חוזר על העובדה הזאת ומכריז שכולם מחוסרי כבוד אלהים (פס' 23).

 

ב. הם גלויים

חטאים אישיים אינם רק אלו שאנו מבצעים בגלוי, אלא גם אלו שנעשים במחשבותינו. טומאה, קנאה, חמדנות וניאוף הן דוגמאות לחטאים שמתרחשים במחשבותינו (וגם עלולים לפרוץ בפעולות מוגדרות). ראו מתי ה 28-27; האיגרת השנייה אל הקורינתים י 5; והאיגרת אל הקולוסים ג 6-5.

יתר על-כן, חטאים של מחדל, שאינם חטאים גלויים, הם שווי ערך לחטאים שבוצעו הלכה למעשה (יעקב ד 17).

 

ג. הם מסווגים

האדון דרג את חטאו של  קַיָפָא על שהסגירו לידי פילטוס כחטא גדול יותר מחטאו של פילטוס. אבל זה לא פטר את פילטוס, מפני שאם יש חטא גדול יותר (של קַיָפָא ) חייב להיות חטא פחות יותר (של פילטוס). כנציג השלטון, פילטוס היה יכול לעשות רק את שאלהים הרשה לו. לקַיָפָא , ככהן גדול, היתה בהירות גדולה יותר ולכן אחריות גדולה יותר.

התנ"ך מבדיל בין חטאים של בורות לבין חטאים של מרדנות. חטאי מרדנות הם פשוטו כמשמעו חטאים הנעשים בשרירות לב; כלומר, חטאים הנעשים באגרוף קמוץ כאקט של התרסה כלפי אלהים ומצוותיו. עבור חטאים כאלו לא היו קרבנות מקובלים (במד' טו 31-30). דוגמה לחטא של מרדנות מופיעה למשל בסיפור על אדם שקושש עצים בשבת בניגוד למצוות אלהים. לעומת זאת, קרבן החטאת הוקרב עבור חטאים שנובעים מבורות, כלומר חטאים שנעשים בשגגה, מתוך חולשה או בלי משים (ויק' ד 2). מספר דוגמאות כוללות הסתרת ראיות בזמן מתן עדות, חילול בשוגג של עבודת קודש כתוצאה ממגע עם בהמה או עם אדם טמאים, וחוסר היכולת לקיים שבועה שנאמרה בפזיזות (שם ה 4-1).

הברית החדשה משלימה את הסיווג של התנ"ך בכך שהיא משווה בין חטאים שבוצעו מתוך ידיעה לבין חטאים שבוצעו מחוסר ידיעה (לוקס יב 48-47).

סיווגים אחרים כוללים חטא שאין עליו מחילה (מתי יב 32-31) וחטא מוות (יוח"א ה 16).

הכנסייה הקתולית מבחינה בין חטאים שניתן לכפר עליהם לבין חטאי מוות. אדם מבצע חטא שיש עליו מחילה כאשר הוא עובר על התורה בעניין שולי. חטא כזה נסלח בקלות, אפילו ללא וידוי. ורק סקרמנט הכפרה יכול לסלוח על חטא מוות. לימוד זה אינו מקראי.

באופן מקביל, אלו שמאמינים כי מאמין יכול לאבד את ישועתו, גם מבחינים בין חטאים שאינם כה גרועים ורוב המאמינים חוטאים בהם לפעמים, אבל אינם גורמים להם לאבד את ישועתם, לבין חטאים גרועים שגורמים לאיבוד הישועה. הקביעה אלו חטאים שייכים לכל אחת מן הקטגוריות הללו היא, בדרך כלל, סובייקטיבית מאוד.

 

III. העברת חטאים אישיים

למען הדיוק, חטאים אישיים אינם מועברים מפרט אחד למשנהו או מדור לדור. כל אחד חוטא את חטאיו שלו. השפעותיהם של חטאים אישיים מועברות במובן זה שחטאינו משפיעים על אחרים, אבל כל אחד חייב לשאת בתוצאות חטאיו.

 

IV. התוצאה של חטאים אישיים

אם אנו זקוקים לרעיון שיתאר את התוצאה של כל החטאים האישיים, הוא יהיה אובדן ההתחברות. לאובדים אין התחברות עם אלהים בגלל חטאיהם, והמאמין שהובא להתחברות עם משפחת אלהים, מאבד את השמחה שבהתחברות כאשר הוא חוטא. הוא אינו מגורש מהמשפחה, אם כי הוא עלול לאבד חלק מזכויות היתר שלו במשפחה. כאשר הוא מתוודה ונסלח לו, הוא חוזר להתחברות מלאה.

 

V. הפתרון לחטאים אישיים

הפתרון הוא סליחה. ללא מאמין שמקבל את המשיח, הסליחה מכפרת על אשמת חטאיו (אפס' א 7). עבור המאמין, הסליחה מחדשת את השמחה שבהתחברות עם משפחת אלהים (יוח"א א 9). או לומר זאת אחרת, סליחה משפטית מביאה את הלא מאמין אל תוך משפחת אלהים, בעוד שסליחה משפחתית משקמת את מערכת היחסים, שנהרסה באופן זמני, בתוך המשפחה.

 

 

השוואה בין מספר היבטים של חטא

 

 

היבט

 

 

פסוק

 

העברה

 

תוצאה עיקרית

 

 פתרון

 

 

חטא בירושה

 

 

 

אפסים ב 3

 

 

 

 

מדור לדור

 

 

מוות רוחני

 

 

גאולה ומתנת רוח הקודש

 

 

 

חטא מיוחס

 

 

 

 

רומים ה 12

 

 

ישירות מאדם הראשון אליי

 

 

מוות פיזי

 

 

צדקה מיוחסת

 

 

חטאים אישיים

 

 

 

 

רומים ג 23;

יוחנן א א 9

 

 

אין

 

 

אובדן התחברות

 

 

מחילה

 

 

 


 

הוראת המשיח בנוגע לחטא

 

כאשר בוחנים את ההוראה של המשיח בנוגע לחטא, בולטים לפחות שני דברים. האחד הוא המספר העצום של אזכורים שהוא מביא לנושא, הן בהוראתו הישירה הן במשליו. למרות זאת, על-פי רוב, איננו חושבים על חטא כאחד ההדגשים העיקריים של המשיח, אבל כך בדיוק הדבר.. שנית, הוראתו בנושא החטא היתה מוגדרת מאוד, כפי שנראה מאופן ההתפתחות של הלימוד. במילים אחרות, בנושא החטא היה למשיח הרבה מה לומר והוא אמר אותו בפירוט מיוחד.

 

I. מספר חטאים מוגדרים

ישוע המשיח השתמש בכל המילים העיקריות לחטא, ובכך ציין מספר חטאים. להלן רשימת חטאים אישיים שהזכיר בהוראתו.

 

א. חילול הקודש (מרק' יא 18-15)

בטיהור בית המקדש מהחלפנים הוא האשימם בחטא של חילול הקודש (כלומר, חילול בית המקדש שהוקדש לאלהים וחוסר כבוד כלפי דברים מקודשים). המשיח טיהר את המקדש בתחילת שליחותו ובסיומה (ראה גם, יוח' ב 17-13).

 

ב. צביעות (מתי כג 36-1)

בגנותו בחריפות את צביעותם של הצדוקים, של הסופרים ושל הפרושים, אדוננו ישוע הצביע על מספר דרכים ברורות שדרכן צביעותם באה לידי ביטוי.

(1) הם לא יישמו את אשר הטיפו (פסו' 4-1).

(2) הם ביקשו לרומם את עצמם בכך שעודדו הערצה-עצמית מוגזמת מצד העם (פסו' 12-5).

(3) הם השתמטו מביצוע נדריהם בכך שהבדילו בין שבועה בהיכל לבין שבועה בזהב ההיכל (פסו' 22-16).

(4) הם דקדקו במתן מעשרות, אבל הזניחו את קידום הצדק (פס' 23).

(5) כלפי חוץ הם נראו כצדיקים, אבל בתוך תוכם היו צבועים (פס' 25).

 

ג. חמדנות (לוקס יב 15)

ביודעו כי חמדנות היא שורש הבעיה של אדם החפץ שאלהים יישב סכסוך בינו לבין רעהו, האדון הזהיר את ההמון מחטא של חמדנות.

 

ד. גידוף (מתי יב 37-22)

על-ידי שיוך הנסים שחולל המשיח לכוחו של השטן, הואשמו הפרושים בגידוף. מכל מקום, הם יכלו לתקן את המצב באמצעות התוודות נכונה לפני המשיח (פסו' 37-33; לדיון מעמיק בנושא, ראה פרק 61: "העימות על שירות הרוח").

 

ה. עבירה על התורה (מתי טו 6-3)

כדי להימנע מתמיכה כספית בהורים קשישים, המציאו הפרושים דרך שבה הקדיש הבן את הכסף, שמיועד למטרה זו, לבית המקדש, ובמשך הזמן לקבל אותו בחזרה. לדברי האדון מעשה זה הוא הפרה ישירה של מצוות כיבוד הורים.

 

ו. גאווה (מתי כ 28-20; לוקס יד 11-7)

גאוות המעמד, או ביקוש מקום כבוד, אין להם מקום בחיי משרת אמיתי.

 

ז. להיות אבן נגף (מתי יח 6)

לעשות דבר שעלול לגרום לזולת לחטוא הוא חטא בפני עצמו.

 

ח. חוסר נאמנות (מתי ח 22-19)

להציב נוחות עצמית לפני נאמנות למשיח היא חטא.

 

ט. אי מוסריות (מתי ה 32-27)

חטא זה ניתן לביצוע בגוף, בלב או בחיי נישואין.

 

י. אי עשיית פרי (יוח' טו 16)

מכיוון שמאמינים נבחרו לעשות פרי, אי עשיית פרי היא בניגוד לתכנית אלהים.

 

יא. כעס (מתי ה 22)

האדון מזהיר שכעס עלול להוביל לרצח.

 

יב. חטאי דיבור (מתי ה 37-33; יב 36)

האדון מזהיר מפני שבועת שקר על-ידי אי קיום הבטחה שנאמרה תחת שבועה. בנוסף, אמר שניתן    דין וחשבון על כל מילה בטלה.

 

יג. התרברבות (מתי ו 25)

הפגנה פומבית של גמילות חסדים היא חטא. היא עלולה להתבצע תוך כדי מעשים טובים, כגון: מתן תרומות, תפילה וצום הנעשים מתוך כוונה לקבל שבחים מידי אנשים במקום לקבל גמול מאלהים.

 

יד. חוסר אמונה (מתי ו 25)

דאגה בנוגע לצרכינו מעידה על חוסר אמונה באספקת אלהים.

 

טו. ניהול חסר אחריות (מתי כה 30-14; לוקס יט 27-11)

שני המשלים מתארים את הצורך בניהול אחראי מצד חסידי המשיח. כיכרי הכסף משולים ליכולות שונות שניתנו לאנשים שונים, ואילו המנים חולקו באופן שווה כשהם מסמלים את שיוויון ההזדמנויות של החיים עצמם. העבדים שלא השתמשו ביכולותיהם ובאפשרויות שניתנו להם הורשעו בגין התנהלות חסרת אחריות.

 

טז. חוסר תפילה (לוקס יח 8-1)

אנו צריכים להתפלל תמיד ולא לרפות.

 

אני בטוח שניתן להאריך רשימה זו, אך היא בהחלט מציגה את מספר החטאים המוגדרים שהאדון דיבר עליהם.

 

II. קטגוריות אחדות של חטא

 

את החטאים המוגדרים הללו ניתן לקבץ בקטגוריות מסוימות.

 

א. הפרת התורה

המילה "קרבן" מתארת היטב קטגוריה זו (מרק' ז 13-9). "קרבן" הוא תעתיק של המילה "מתנה". אם בן מכריז על סכום כסף שנועד לתמיכה בהוריו שהוא קרבן, על-פי הסופרים הוא פטור מחובתו לדאוג להוריו, חובה שחלה עליו על-פי דין תורה. כפי הנראה, הוא לא היה באמת מחויב להקדיש את הסכום הזה לבית המקדש, אלא היה יכול להשתמש בו בעצמו.

 

ב. חטאים גלויים

אף שכל החטאים כשמם כן הם, לא כולם שווים. חטאים מסוימים באמת חמורים יותר מאחרים. האדון מאשר זאת בהוראתו על הקיסם והקורה (מתי ז 5-1) וגם כאשר אמר שעוונו של קיפא, בהסגירו את המשיח לשלטונות, גדול מזה של פילטוס (יוח' יט 11).

בין החטאים הגלויים החמורים יותר נכללים חטאי דיבור, במיוחד אלו שמתריסים נגד טענות המשיח (מתי יב 37-22) ואלו שמתנגדים בגלוי לשליחי אלהים ודוחים אותם (שם כא 46-33).

 

ג. גישות פנימיות שגויות

מעשים חיצוניים מעידים על דפוסי חשיבה פנימיים ועל אופי. האדון מצביע לעתים תכופות, על שורש החטא. שימו לב ללוקס יב 15-13 ומתי כ 22-20.

 

ד. שאור

לאורך כל ספר הבריתות, שאור מסמל טומאה ורוע (אם כי יש שמבינים את מתי יג 33 כמקרה יוצא מן הכלל, שם השאור מציין את צמיחתה של מלכות השמים באמצעות כוח הבשורה). מכל מקום, אין ספק  שכאשר המשיח מזהיר מפני שאור הפרושים או שאור הצדוקים או שאור ההרודיאנים, הוא מתייחס לחטאיהם.

  1. שאור הפרושים. שאור הפרושים היהאקסטרנליזם (החצנה) . אף שכלפי חוץ הם נראו צדיקים (מתי ה 20), בקיאים בכתובים (שם כג 2), נותנים מעשרות (לוקס יח 12), צמים (מתי ט 14) ומתפללים (לוקס יח 11), בתוך תוכם הם היו טמאים והאדון הוקיע את שאור הצביעות שלהם ללא משוא פנים (מתי כג 14, 26, 29; מרק' ח 15; לוקס יב 1).

2.שאור הצדוקים.השאור שלהם היה הפצת דוקטרינה כוזבת. עקרונות האמונה שלהם היו מושתתים על החושים. לפיכך, הם לא האמינו בקיומם של מלאכים או בתחיית המתים. אדוננו לא הוקיע זאת לעתים תכופות, מפני שהוראה כוזבת לכשעצמה גלויה לעין יותר, מפני שקשה יותר להסתירה (מתי טז 6).

 

  1.  שאור ההרודיאנים. השאור שלהם היה חילוניות וארציות. כמפלגה הם תמכו בהורדוס ובשלטון הרומי שנתן לו את כוחו. לכן, הם ביקשו להשתמש בכוח ארצי לקידום מטרות "רוחניות", והמשיח הזהיר מפני זה (מרק' ח 15).

החטאים הללו –  אקסטרנליזם, דוקטרינה כוזבת ושיטות ארציות – בולטים בקרב קבוצות מסוימות בימינו, והאזהרה של אדוננו מפניהם עודנה רלוונטית.

 

III. מספר מקורות של חטא

 

א. השטן

המשיח היה ער לכוח, לתכנית ולדרכי הפעולה של השטן. אחדים ניסו להציע שהאדון לא האמין באמת בקיומו של השטן, אלא התאים את עצמו לבערותם של האנשים כאשר לימד על השטן. מכל מקום, הוא דיבר על השטן במקרים שלא היה צורך לעשות זאת, אלא אם כןהאמין שהשטן באמת קיים (למשל לוקס י 18). אדוננו הודה בשלטונו של השטן בעולם הזה (יוח' יב 31), שליט של ממלכתו (מתי יב 26), אביהם של מרדנים (יוח' ח 43), אבי השקרים (שם פס' 44), הרע אשר מתנגד שבני-אדם יקבלו את הבשורה (מתי יג 19), האויב שזורע עשבים שוטים בין הזרע הטוב (שם פס' 39), וכך, הוא זה שגורם לאנשים לעשות את המעשים הללו, שהוא בעצמו מקדם.

 

ב. העולם

עולמו של השטן מנוגד לאנשי אלהים ומקדם את מטרותיו של השטן. אם כך, המערכת העולמית היא מקור החטא למי שמתאים עצמו אליה (יוח' טו 19-18).

 

ג. הלב

האדון הדגיש לעתים קרובות שמעשיו של אדם כלפי חוץ משקפים את מה שנמצא בלבו (מתי טו 19).

 

IV. האוניברסליות של החטא

באמירה ישירה אמר האדון שרק אלהים הוא טוב ואף אדם אינו טוב (מתי יט 17). הוא ציין שתלמידיו הנבחרים רעים (לוקס יא 13), אף שהכיר בכך שביכולתם לעשות מעשים טובים. החטא מרחיק אנשים מאלהים וכולם חוטאים.

 

V. מספר תוצאות שנובעות מחטא

 

א. הוא משפיע על הגורל

חטא גורם לבני-אדם ללכת לאיבוד (מתי יח 11; לוקס טו 4, 8, 24). אם החטא לא נסלח הוא מביא לאובדנם (יוח' ג 16). הוא מביא את משפט אלהים על אנשים (לוקס יב 20).

 

ב. הוא משפיע על הרצון

האדון הבהיר שהפרושים הם עבדים למאוויי השטן (יוח' ח 44). כאשר הכריז בבית הכנסת בנצרת על שליחותו, ציין שאחד הדברים שבא לעשות הוא לקרוא לשבויים דרור (לוקס ד 18); כפי הנראה, הוא התייחס לכל מי שנמצא בשבי רוחני (מפני שהאדון לא שחרר אסירים בכלא, למרות שהיה ביכולתו לעשות זאת ליוחנן המטביל).

 

ג. הוא משפיע על הגוף

מובן שלא כל המחלות הן פועל יוצא של חטא (יוח' ט 3), אבל אין ספק בקשר לאחדות מהן. האדון מעיד על-כך במקרה של האדם שנרפא על-יד בריכת בית חסדא (שם ה 14). שימו לב גם למתי ח 17.

 

ד. הוא משפיע על אחרים

חטאי הסופרים השפיעו על אלמנות ועל כל מי שחי על-פי המסורת שלהם (לוקס כ 47-46). ברור שחטאו של הבן הסורר השפיע על אביו (שם טו 20). בנוסף, לכל החטאים שמפניהם הזהיר האדון בדרשה על ההר היתה השפעה על אחרים. איש אינו יכול לחטוא בבידוד מוחלט.

 

VI. סליחת חטאים

 

א. הבסיס לסליחה

בתחילת שליחותו של המשיח הכריז יוחנן המטביל את מטרתה, כאשר הצביע על ישוע כשה האלהים הנושא את חטאת העולם (יוח' א 29). האדון עצמו הבהיר שמותו הוא הבסיס לסליחת חטאים (מתי כ 28; כו 28).

 

ב. ההשלכות של הסליחה

אנשים שנסלח להם צריכים לסלוח לאחרים. הנושא הזה חוזר ונשנה בהוראתו של האדון (מתי ו 15-14; יח 35-21; לוקס יז 4-3).

 

VII. האסכטולוגיה של החטא

בנאומו האסכטולוגי הגדול, האדון מרבה בפרטים על-אודות עבודתו המאומצת של החטא בתקופת הצרה הגדולה שתבוא על הארץ (מתי כד 28-1).

 

א. בעניינים בינלאומיים

חטא יהיה הגורם למלחמות במהלך ימי הצרה הגדולה (שם פסו' 7-6).

 

ב. בעניינים אישיים

חטא יגרום לאנשים לבגוד זה בזה ולשנוא אחד את השני (שם פסו' 10, 12).

 

ג. בעניינים רוחניים

תקופת הצרה הגדולה תהיה עת של התעייה רוחנית רבת עוצמה. מנהיגי שקר דתיים רבים יתעו אנשים בעזרת אותות ומופתים (שם פסו' 5, 11, 24), וצורר המשיח יביא את דת השקר לשיאה כאשר ישב בבית המקדש בירושלים וידרוש שיסגדו לו (שם פסו' 21-15). במשך הזמן הזה הרוע יהיה גלוי יותר והרסני יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

לסיכום, הוראתו של אדוננו מכסה היבטים רבים של חטא בהדגישה את רבגוניות החטא ואת מאפייניו. הוא תמיד הבליט את האחריות האישית של האדם לחטא, והוראתו היתה מהולה בהשלכות המעשיות של החטא.

 


 

המשיחי והחטא

 

 I. הנורמה למאמין

האמונה אינה פוטרת את האדם מלחטוא ואינה משחררת אותו מציות לתורת המשיח. לומר שכן משמעו לטעות באחת או בשתיים מהטעויות הנפוצות שנוגעות למשיחי ולחטא. הראשונה היא פרפקציוניזם שווא והשנייה היא אנטינומיאניזם (התנגדות לחוק).

פרפקציוניזם לא-מקראי מלמד שהמאמין אינו חוטא כלל מפני שעקר את עיקרון החטא. אף מאמין אינו יכול לחוות סוג זה של מושלמות חסרת חטא עד תחיית המתים, כאשר אז ישתחרר מעיקרון החטא מבפנים. צורה שונה של פרפקציוניזם חסר חטא אינה כוללת את מיגור טבע החטא, אלא מלמדת שהמשיחי יכול לחיות בלי לחטוא לפרק זמן מסוים. אבל, אי-ביצוע חטא אין משמעותו לא לחטוא בלבד, אלא להתאים עצמנו לרצון אלהים ולעשותו. פרפקציוניזם חסר חטא הוא יותר מהיעדר חטא. למעשה, הדוקטרינה המקראית של הפרפקציוניזם פירושה בשלות, בגרות, מלאות, שלמות. פרפקציוניזם מקראי אינו עומד בניגוד לחטא, אלא בניגוד לחוסר בגרות, ומושלמות מקראית היא משהו שמצופה מהמאמין בעולם הזה".1

אנטינומיאניזם מלמד שהמשיחי אינו משועבד לתורה. רעיון החירות מן התורה של האנטינומיאניזם מוביל לעתים קרובות להפקרות. לפעמים משווים בטעות את האנטינומיאניזם לחופש משיחי. ההיפך מחופש היא עבדות, והמאמין יצא מעבדות לחטא אלי מעמד של חופש במשיח. ההיפך מאנטינומיאניזם היא צייתנות לחוק. איזה חוק, שהרי היו כמה וכמה חוקים במהלך ההיסטוריה המקראית? עבור המאמין כיום הכוונה היא לתורת המשיח (גלט' ו 2).

מהו הבסיס המקראי למאמין? הבסיס אינו פרפקציוניזם חסר חטא וגם לא אנטינומואניזם, אלא הליכה באור (יוח"א א 7). אלהים הוא אור קדוש. הבסיס המוחלט עומד תמיד לפני המאמין. עם זאת, אין, בחיים האלו, מאמין שנקי מכל חטא כמו אלהים. האם אלהים לועג לנו? בהחלט לא. להפך, הוא מתאים את דרישותיו לכל אחד מאיתנו בהתאם להתפתחותנו הרוחנית. והדרישות המותאמות הללו הן להתהלך באור קדושתו. אם אנו אומרים שאין בנו את עיקרון החטא (כפי שטוען פרפקציוניזם ללא חטא), אנו משקרים (שם פס' 8). כמו-כן, אם אנו אומרים שלא חטאנו בפרק זמן כלשהו (כפי שמלמד הפרפקציוניזם הסתגלתני), אנו הופכים את אלהים לשקרן (שם פס' 10). אם אנו מתהלכים באור, לא ניפול לשגיאה של האנטינומיאניזם, כי נשמור את מצוותיו (שם ב 4, 6; ג 24).

כל מאמין יכול לעמוד בדרישה להתהלך באור. מידת האור שיש לכל אחד שונה, אבל הדרישה להתהלך במידה הזאת דומה אצל כולם. כשאנו גדלים מעגל האור מתרחב. וכשנגיב לאור הגדל, נקבל יותר אור וכד'. אבל בכל שלב הדרישה דומה – התהלכו באור!

לסיכום, הבסיס הוא קדושת אלהים. הדרישה היא להתהלך באור. התנסותנו צריכה תמיד לגדול, לגדול בבגרות. זה פרקציוניזם מקראי אמתי.

 

II. אויביי המאמין

המאמין נתקל ללא הרף בהתנגדות מהעולם, מהבשר ומהשטן.

 

א. העולם

כבר דנו בפרוטרוט ברעיון של השיטה העולמית תחת שלטון השטן. בנקודה זו, די לסקור זאת ולהוסיף רק פרטים מעטים.

  1. 1. תיאורו. השטן עומד בראשו והוא הכוח השליט בו. המאפיין העיקרי שלו הוא חיקוי, אף שהשטן יישתמש בכל טקטיקה שהוא יכול על מנת להביס את המאמין. בדרך כלל, סוגיית הצבת הגבולות במקום הנכון, היא הקשה ביותר להבחנה ולהחלטה.
  2. הגנתנו. דברים אחדים משמשים להגנתו של המאמין נגד דרכי החיקוי של העולם – נשק האלהים (אפס' ו 18-13), ידע באסטרטגיות של השטן (קור"ב ב 11), צלילות דעת וערנות (פטר"א ה 8). אולי יש להציב את האמונה בראש הרשימה או קרוב. אמונתנו היא הניצחון על העולם (יוח"א ה 5-4), האמונה שמזהה אותנו עם מעשה המשיח על הצלב. הואיל ולכל מאמין יש אמונה כזאת, יש לו הגנה מספקת מהעולם. אף-על-פי-כן, יש לתרגל ללא הרף את האמונה הזאת על מנת לממש את הניצחון (טימ"א ו 12).

 

ב. הבשר

  1.  הרעיון. הבשר הוא עיקרון החטא בתוך כל אחד מאיתנו. יש מוחלטתאשר משווים בין טבע החטא לבין הבשר. הבשר מייצר מעשים (גלט' ה 19), מאופיין בתאווה ובתשוקה (שם פס' 24; יוח"א ב 16) ויכול לשעבד את המאמין (רומ' ז 25). אין בו שום דבר טוב (שם פס' 18), כי נוכחות החיים החדשים במשיח הופכת את כל מה שקשור לבשר לישן ולחסר תועלת. הוא כולל דברים רעים באופן בוטה וגם דברים בלתי מוסריים, ולעתים דברים שהם טובים לכשעצמם, אבל אינם מסבים הנאה לאלהים, מפני שהם מעשי הבשר.

2.השליטה. על הבשר ניתן לשלוט רק במימוש הצליבה המשותפת שלנו עם המשיח. צלבנו את הבשר, כלומר הופרדנו משליטתו בהתאחדותנו עם מות המשיח לחטא (גלט' ה 24). נוכל לחוות ניצחון לא על-ידי השמדת הבשר, אלא בכך שנתהלך על-ידי תלות מוחלטת ברוח הקודש (שם פס' 16).

 

ג. השטן

הואיל וכבר דנו בשטן, נזכיר כאן רק מעט ממעשיו נגד המאמינים.

  1.  האסטרטגיה שלו מתוכננת. השטן ממציא שיטות, משתמש באסטרטגיות ומפעיל את כל התככים של יצור על-אנושי כדי ללכוד את המאמין (קור"ב ב 11; אפס' ו 11).

2.האסטרטגיה שלו מתמידה. הוא מטריד את המאמין ללא הרף וממתין לרגע המתאים לתקוף (פטר"א ה 8).

3.האסטרטגיה שלו רבת עוצמה. המאמין חייב להיאבק ישירות עם השטן ולעולם לא לזלזל בכוחו (אפס' ו 12; יוח"א ד 4; יהודה 9).

 

III. העונשים עבור חטאים

 

א. למי שאינו מאמין

לא מאמין שמת בלי שחטאיו ייסלחו לו נידון לסבול עינוי נצחי באגם האש (התג' כ 15).

 

ב. למאמין החוטא

  1. 1. אובדן התחברות. חטא מפריע להתחברות בתחום הספציפי של אותו חטא (השווה יוח"א א 3 עם יוח"א א 7-6).
  2. 2. אובדן שמחה. חטא גורם לאובדן שמחה (יוח' טו 11; גלט' ה 22).
  3. 3. הליכה בחושך. חטא גורם למאמין להתהלך בחושך (יוח"א א 6; ב 11).
  4. 4. תפילה חלשה. חטא מביא לחוסר ביטחון בתפילה (יוח"א ג 22-19).

 

ג. למאמין שחוטא באופן קבוע

אם המאמין ממשיך לחטוא בחטא מסוים, עלולות להיות לכך השלכות אחרות.

  1.  עונש. עלולה לבוא הענשה חמורה כלשהי (עבר' יב 11-5). חולי עשוי להיות אחד מאמצעי הענישה (קור"א יא 30).
  2. נידוי. נידוי מהקהילה המקומית עשוי להיות נחוץ (מתי יח 17; קור"א ה).

3.מוות פיזי. במקרים מסוימים מוות פיזי עשוי להיות עונש לחטא מתמשך (קור"א יא 30; יוח"א ה 16).

האב השמימי והרחום שלנו הוא לעתים קרובות סבלני ביותר ביחס לחטאינו ולכן אינו מענישנו בעונשים חמורים. אולם, אל לנו לשכוח לעולם שהחטא מראה את אותותיו בדרכים רבות, פנימיות וחיצוניות, אפילו אם אין שום עונש נראה לעין. לפני כס המשפט של המשיח כל מעשינו ייבחנו על ידי אדוננו (קור"ב ה 10).

 

IV. האמצעים למניעת חטא

תמיד טוב יותר לנקוט באמצעי מניעה מאשר לרפא, ואלהים סיפק לנו דרכים למנוע את החטא בחיינו. הם משמשים כחיסון שמונע בעדנו להיכנע למחלה.

 

א. דבר אלהים

דבר אלהים אשר חקוק בלבנו ימנע את החטא, כי הוא יזהירנו, יזכירנו, יעודדנו, יחזקנו וידריכנו כאשר אנו מתפתים לחטוא (תהל' קיט 11).

 

ב. ההפגעה של המשיח

האדון חי תמיד כדי להפגיע בעדנו (עבר' ז 25). אחד הדברים שהוא מתפלל הוא שלא נחטא. ראו את המחשה לכך במקרה של כיפא בלוקס כב 32, וגם את האמירה הישירה ביוחנן יז 15. אין ספק  שלא נדע מה כרוך בזה עד שנגיע לשמים ואפילו אז לא הכל יסופר לנו.

 

ג. שכינת רוח הקודש

הרבה מפעולות רוח הקודש במאמין כיום קשורות במניעת חטא בחיינו, וכמה מהן בולטות.

1.היבטים של מימוש מעמדנו במשיח. לדוגמה, צלבנו את הבשר עם תשוקותיו ותאוותיו; ובכל זאת עלינו להתהלך ברוח כדי לממש זאת בהתנסותנו (גלט' ה 24-16).

2.הוראה. ללמוד את עמוקות דבר אלהים מסייע בעדנו להבחין בין טוב לרע (קור"א ב 10; עבר' ה 14). ידע שטחי עלול למנוע חטאים מובנים מאליהם, אבל ידע עמוק יכול למנוע חטאים רבים יותר.

3.הדרכה בתפילה. בהדריכו אותנו בתפילותינו, רוח הקודש יכול ללמדנו לחשוב על דרכים שבהן נוכל למנוע חטא בחיינו (מתי ו 13; רומ' ח 34; אפס' ו 18).

  1. אפשרות לשרת. היכולת לשרת (יוח' ז 39-37) עשויה למנוע מאיתנו לבזבז זמן, כסף ואנרגיות לחטוא (התג' יב 11).

 

 V. הפתרון לחטאים

את הפתרון לחטאיהם של המאמינים ניתן לציין במילה אחת: וידוי (יוח"א א 9). הכוונה אינה רק לומר או לדקלם את החטאים. המשמעות היא לראות את החטאים דרך עיני אלהים. זה לבטח יביא לחרטה ולתשוקה רצינית להשתנות. אולם, אם אותם חטאים חוזרים ונשנים, הפתרון נשאר זהה.

 

 VI. מחשבה מסכמת

כאשר אנו חושבים על חטאיהם של לא מאמינים, אין זה כה קשה להבין את עוצמת החטא, כי אנו יודעים שהעונש יהיה פירוד נצחי מאלהים. לעומת זאת, כאשר אנו רואים את החטאים במאמינים, אנו, איכשהו, מקלים בחומרתם. אך אל תטעו. כל חטא מעציב את אלהים. המשיח נאלץ למות בשל החטאים שביצענו לפני ואחרי שנושענו. מותו היה העונש על כל החטאים. העובדה שאנחנו נמנים עם משפחת אלהים עשויה להעציב יותר את אבינו השמימי, כאשר אנו חוטאים. עלינו להוכיר זאת היטב ולנצל בחכמה את הכוח שניתן לנו; עלינו לחפוץ לרַצות אותו; עלינו להיאבק ולהילחם ביתר עוצמה ולהשתמש בכלי הנשק שניתנו לנו. אולם מעל לכל, אנו צריכים להתקדם ולגדול בחיינו.

 

אנו יכולים להתנחם בנפשנו אם מוכרת לנו התחושה של מאבק וסכסוך פנימי. תחושה   זו הינה בת הלוויה הקבועה

לקדושה משיחית אמתית … האם אנו מוצאים בלב לבנו מאבק רוחני? האם אנו חשים שהבשר

מתאווה למה שמנוגד לרוח והרוח מתנגד לבשר, כך שאיננו יכולים לעשות את מה שברצוננו? המודעים

אנו לשני העקרונות בתוכנו המתמודדים על השליטה? האם אנו חשים במלחמה המתחוללת באדם הפנימי שלנו?

ובכן, הבה נודה לאלהים על-כך! זה סימן טוב. זו ראיה סבירה וחזקה לעבודת ההתקדשות

הגדולה… כל דבר הוא טוב יותר מאפתיה, מקיפאון, מחוסר אונים ומאדישות.2

 

הערות

  1. An Excellent discussion of the biblical doctrine was written by W. H. Griffith Thomas,

      “The Biblical Teaching Concerning Perfection,” The Sunday School Times, 22 July 1944, 515-16.

  1. J. C. Ryle, Holiness (London: Hunt, 1839), 82.

 

 

קבלו עדכונים חמים