מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

תכליתה של התורה כסרט הוליווד (ג'יימי הילסדן)

ג'יימי הילסדן בוגר המכללה למקרא

 

האם אי פעם צפיתם בסרט ויצאתם מהקולנוע יותר מבולבלים מאשר משועשעים? לי אישית זה קרה יותר מפעם אחת, ולמען האמת זה קורה לי במיוחד עם סרטים עטורי שבחים. אני זוכר את היום שבו ראיתי את הסרט "מיסטיק ריבר" (Mystic River), סרט טראגי על שלושה חברי ילדות שמתקשים להתגבר על חולשותיהם… הקושי שלהם להתגבר על החולשה מוביל לתוצאה קטסטרופאלית בקנה מידה של טרגדיה יוונית. אחרי שצפיתי בפעם הראשונה חשבתי לעצמי, "כן, הבימוי מצוין והמשחק יוצא מן הכלל, אבל מה הפואנטה?" הסרט נראה לי כמו סתם טרגדיה אלימה ומיותרת. חסר לי גיבור…חסר לי מוסר השכל.

כעבור כשנה צפיתי שוב בסרט והחוויה בפעם הזאת הייתה שונה לחלוטין. הפעם התחלתי לשים לב לדקויות שלא שמתי לב אליהן בצפייה הראשונה. שמתי לב להקבלות בין הסצנות השונות. שמתי לב לדמויות משניות, כביכול. ובתום הסרט "נפל לי האסימון" – הבנתי שהדמויות ה"משניות" של הסרט הן הדמויות המרכזיות! בצפייה הראשונה חשבתי שאני צופה במותחן פשע, אך בצפייה השנייה הבנתי שאני צופה בסרט שהנושא המרכזי שלו הוא בעצם חיי הנישואים. המסר המרכזי של הסרט לא היה הטרגדיות שעברו הגברים אלא צורת ההתמודדות של הנשים בסיפור. וכשהבנתי את זה, גם מצאתי את הגיבור(ה) של הסיפור ואת מוסר ההשכל.

 

תיאולוגיה

בשלב זה אתם בטח תוהים, ובצדק – מה הקשר בין הוליווד לתיאולוגיה מקראית? ובכן, הסרט שהזכרתי (או לפחות התסריט שלו) הוא יצירה אמנותית איכותית, וכמו ברוב יצירות הספרות הטובות, בין אם זה סרט, רומן או אפילו שיר, המסר בדרך כלל נמצא מתחת לפני השטח. כדי להבין ספרות שכזו נדרש מאתנו לבצע ניתוח אמנותי-ספרותי שלוקח בחשבון את היצירה כולה, על כל צדדיה ורבדיה. לא ניתן להבין סיפור טוב בלי להתחשב בסיפור כולו ומבלי לשים לב לכל הפרטים שמציג המספר – ובמיוחד לפרטים שנדמה לנו שהם שוליים.

כך גם בתורה. לא ניתן להתכחש לעובדה שחלק גדול מהתורה שייך לסוגה – ז'אנר ספרותי – של ספרות נרטיבית. זאת אומרת, התורה היא סיפור. אפילו לקטעים הארוכים של המצוות והחוקים תמיד נלווים משפטים כמו "ויאמר ה' אל משה…", מה שמכליל גם את המצוות בתוך הז'אנר הנרטיבי.

רש"י, לעומת זאת, תהה: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא 'החודש הזה לכם' (שמות יב ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל…?" שימו לב למה שרש"י בעצם שואל. הוא תוהה מדוע התורה, שהיא במהותה (או, לפי הערכתו) ספר מצוות, פותחת עם סיפורת ולא במצווה. והתשובה היא שהתורה אינה ספר מצוות שכולל גם קטעים של סיפורת, אלא סיפור שכולל גם קטעים של מצוות. ההבדל הזה אמנם לא נשמע משמעותי, אך מבחינה פרשנית, זה כל ההבדל.

חשוב לציין שאינני אומר שהתורה היא אך ורק אוסף של סיפורים, אלא שהסיפורים האלה יוצרים סיפור אחד גדול הפותח עם הבריאה וגן עדן ומסתיים עם מות משה לפני כיבוש הארץ המובטחת. מטרתי במאמר זה היא להציג את הראיות המצביעות על אחדותו של סיפור התורה וגם לנתח סיפור זה (אם כי בקווים כלליים בלבד) כדי לגלות מהו המסר המרכזי של התורה.

 

תכלית התורה

כמו בכל יצירה ספרותית, הסצנה הפותחת היא מפתח להבנת יתרת הסיפור. הסצנה הראשונה של התורה היא הבריאה ונטיעת גן עדן. מוצגות בה שתי הדמויות המרכזיות של התורה – אלוהים והאדם, שהוא האבטיפוס של האנושות כולה. בגן אנו רואים את החזון האידיאלי של אלוהים בנוגע לאנושות:

–          סמכות שמופקדת בידי האדם למשול על הארץ ועל כל בעלי החיים ("פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ", בראשית א 28).

–          דו-קיום תמים ובריא בין בני האדם ("וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ", בראשית ב 25. שימו לב לפועל "יתבוששו" בצורת "התפולל" היוצאת דופן, שמצביעה על גרימת בושה זה לזה, ולא רק תחושת בושה).

–          קשר ישיר עם אלוהים בלי צורך בכוהנים ובמנחות וכדומה ("וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם", בראשית ג 8).

אך מהר מאוד הסיפור מידרדר ואנו רואים את אדם וחווה נכשלים במשימתם לכבוש את הארץ ולרדות בבעלי החיים. במקום להכניע את בעלי החיים בגן, נכנעים אדם וחווה לנחש (שמקומו הראוי הוא תחת סמכותם של בני האדם) והתוצאה היא אבדן הקשר הראוי בין האדם לאלוהים (פתאום הם חשו צורך להתחבא מפניו), בין האדם לרעהו (הם הבחינו שהם ערומים) ובין האדם לארץ ("אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ", ברא ג 17).

אם אנו מתייחסים לסצנה זו בתור ההקדמה של התורה, עלינו להתייחס אל פרשה זו כאל רמז לעלילת המשך סיפור התורה.

הפרקים הבאים אחרי פרשת גן עדן ממשיכים בתיאור הידרדרות האנושות, במיוחד בנושא האלימות, עד שאלוהים מצהיר שהוא ימחה את האדם אשר ברא (בראשית ו 7) ויתחיל מחדש עם נח.

ובכן, אם מנתחים את סיפורו של נח לאור סיפורם של אדם וחווה בגן עדן, מתחילים לראות שהסיפורים קשורים זה לזה בצורה ברורה. שימו לב לכמה מן ההקבלות העלילתיות בין שני הסיפורים, במיוחד בין אדם לנח:

– אלוהים מציג לפני אדם את כל בעלי החיים (בראשית ב 19); אלוהים מצווה על נח להביא את כל בעלי החיים אל התיבה (ברא ו 19).

– אלוהים משתמש בשניהם בתור מקור שממנו כל האנושות תצמח ומצווה עליהם לפרות ולרבות ולמלא את הארץ.

– שניהם חוטאים בצריכת פרי כלשהו (נח שותה יין מפרי הכרם שנטע).

– שני החטאים מובילים לבושה הקשורה לעירום.

– שני החטאים מובילים לקללות.

ושימו לב גם לתחביר: "…פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ׃ וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (בראשית ט 2-1). נוסח זה מקביל כמעט מילה במילה לבראשית א 28.

מה שניתן להסיק מהקבלות אלו הוא שהסופר מתכוון להציג את נח בתור מועמד שיחליף את מקומו של האדם הראשון. הסופר מציג אותו כמועמד שדרכו ייהפכו על פיהן הקללות שנבעו מחטאו של האדם. אך ברור גם שהוא מציג את נח בתור מועמד כושל.

בדומה לסיפורו של האדם הראשון, אנו רואים שגם אחרי סיפורו של נח מתרחשת הידרדרות נוספת של האנושות, במיוחד בפרשת מגדל בבל. אחרי ניסיון כושל של גאולת האנושות כולה בבת אחת דרך נח (חשוב לציין שלא אלוהים נכשל, אלא נח), מחליט אלוהים דווקא לפזר את האנושות (בראשית יא 7, 8) ולהתרכז בבן אדם אחד שדרכו יקים עַם שאיכשהו יחזיר את הברכה לשאר משפחות האדמה.

מדובר באברם, כמובן, שגם בסיפורו נמצא הקבלות לסיפור גן עדן – הן הקבלות עלילתיות והן הקבלות תחביריות:

  • בבראשית ב 21 כתוב על האדם: "וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן", לעומת זאת בבראשית טו 12 כתוב על אברם: "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם".
  • בבראשית טז 3 כתוב על שרי: "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת־אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה". לעומת זאת כתוב בבראשית  ג 6: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל". שימו לב לדמיון התחבירי – "ותקח… ותתן… לאישהּ".

אפילו גבולות גן עדן בבראשית ב 14-11 כמעט זהים לגבולות הארץ המובטחת בבראשית טו 18 – מנהר מצרים עד נהרות מסופוטמיה. (הקונצנזוס ביהדות העתיקה היה שנהר הגיחון היה במצרים. ניתן לראות זאת בתרגום השבעים אשר מתרגם את"מֵי שִׁחוֹר" שבמצרים בתור "מי גיחון" – ירמיהו ב 18).

כל זה מעיד שעלינו לפרש את סיפורו של אברהם ואת תפקידו בסיפורת התורה גם לאור חטא האדם הראשון. עלינו להתייחס לפנייתו של אלוהים אל אברם (ואפילו את הברית עצמה עם אברהם) בתור שלב בתהליך החזרת האנושות והעולם כולו למצבו הראוי אשר מודגם בגן עדן.

אם עד כה סיפורת התורה הובילה אותנו בהדרגה הרחק מגן עדן, הברית עם אברהם מציינת נקודת מפנה בסיפורת התורה, את הנקודה שבה אנו מתחילים לראות פנייה חזרה אל הגן. כמו שהאדם הראשון נצטווה למלא את הארץ ולכבוש אותה, גם אברהם וצאצאיו (כעבור 400 שנה) הצטוו למלא את הארץ המובטחת ולכבוש אותה. ומתוך הקשר זה עלינו לקרוא את יתר התורה. תוך כדי קריאת שאר הפרשות בתורה – הסיפורים של אברהם, יצחק ויעקב, יציאת מצרים, מעמד הר סיני, שלבי ההכנה לכיבוש הארץ המובטחת – עלינו לשאול "איך נחזור לגן עדן?", "מי יתקן את מה שהרס האדם הראשון?"

אפילו המשכן עצמו, שהוא אחד הנושאים המרכזיים במעמד הר סיני, אמור להזכיר את גן עדן. שימו לב להקבלות בין המשכן לגן עדן:

–          על פתח הגן שומרים כרובים (בראשית ג 24); בפתח קודש הקודשים תלויה פרוכת עם דמות של כרובים (שמות כו 33-31).

–        פתח שניהם נמצא במזרח (בראשית ג 24, שמות כו 22 – כתוב שגב המשכן פנה לכיוון הים, כך שהפרוכת הייתה תלויה מצדו המזרחי של קודש הקודשים).

–          המנורה אשר מונחת במרכז המשכן, על כפתוריה ופרחיה, אמורה להידמות לעץ (שמות כה 36-31); המנורה מזכירה את עץ החיים שהיה בתוך הגן (בראשית ב 9).

–          אלוהים שם את האדם בגן עדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ברא ב 15); תפקידם של הכוהנים היה "לשמור" ו"לעבוד" במשכן (במדבר ג 7, 8).

–          גם אדם וחווה וגם הכוהנים לבשו כותנות. "וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג 21); " וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת" (שמות כח 40).

 

הפתרון

אלה רק אחדות מהראיות שמראות שסיפור התורה קשור לגן עדן, אך כל מה שציינתי עד כה מוביל רק לשאלות ולא לפתרון, כמו שהיינו מצפים מסיפור טוב. עד כה השתדלתי להראות שהשאלה "מי יפתור את בעיית האדם הראשון? מי יהיה האדם החדש?" היא השאלה המרכזית של התורה, אך בינתיים לא ראינו מיהו. כמובן, ניתן לקרוא הלאה בתנ"ך וגם להגיע לברית החדשה כדי לגלות את הפתרון, אך אם התורה היא באמת יצירה ספרותית איכותית הרי שסביר להניח שהפתרון יימצא בסיפור עצמו.

והפתרון אכן נמצא, וכמו בסרט שתיארתי בתחילת המאמר, הגיבור של הסיפור הוא דמות כביכול משנית. לפני שאציג את הדמות הזו, כמה מילים על מבנה התורה. נכון שהתורה שייכת בעיקר לסוגה שהיא פרוזה וסיפורת, אך ישנם כמה קטעים בולטים לעין של שירה שמופיעים לאורך התורה. אני מתייחס במיוחד לשלושה קטעים ארוכים למדיי של שירה, שהם: ברכת יעקב (בראשית מט), שירת בלעם (במדבר כג-כד) ושני השירים האחרונים של משה – שירת האזינו וברכת משה (דברים לב, לג). ההקבלות והקשרים בין שלושת השירים הם רבים, אך אני רוצה להתייחס כאן לשלושה מאותם מאפיינים מקשרים.

המאפיין הראשון שמקשר את כל שלושת קטעי השירה האלה הוא שכל אחד מהם משתמש במונח "באחרית הימים" (בראשית מט 1, במדבר כד 14, דברים לא 29) בתור קידומת לקטע שירה. עצם העובדה שמחבר התורה עושה שימוש במונח זה כבר מרמז לי שמסר התורה הוא לא רק תיעוד היסטורי, אלא גם נבואה אסכטולוגית. מעניין שהמילה הראשונה של התורה היא "בְּרֵאשִׁית", כאילו המחבר מנסה לעורר בנו תיאבון לחפש גם את האחרית.

המאפיין המקשר השני הוא שכל אחד משלושת השירים מזכירים דמות שמתוארת בתור לביא או אריה אשר יביא גאולה לישראל ויביס את אויבי ה', כמו שמתואר בפסוק המפורסם מבראשית מט, "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". כמו כן, המושג של הלביא-גיבור מופיע גם בבמדבר כד 9 ובדברים לג 20.

והמאפיין המשותף השלישי בין שלושת השירים שברצוני לציין הוא שבכל אחד מן השירים מוזכרת פציעת ראש שסופג אויב האלוהים. בבראשית מט 8 כתוב שידו של יהודה היא "בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" – זאת אומרת, החלק האחורי-תחתון של הראש. בבמדבר כד 17 כתוב "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב" – זאת אומרת, פציעה לצדי הראש ("פאתי" – צורת הסמיכות של "פאתיים"). ולבסוף, בדברים לג 20 כתוב: "וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד; כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד", זאת אומרת, פציעה לחלק העליון של הראש. (זה אכן מוזר שבמקרה זה הנבואה לא ניתנה לשבט יהודה כצפוי, אך ראוי לציין שהנבואה גם לא ניתנה לשבט גד, אלא ל"מרחיב גד" אשר זהותו אינה מוגדרת בטקסט).

נקודה שלישית זאת היא נקודה מעניינת במיוחד, כי היא מחזירה אותנו שוב לגן עדן ולשיחה שבין אלוהים לנחש: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב".

אם השאלה "מי יתקן את מה שאדם הראשון הרס" היא "המשבר העלילתי" המרכזי בסיפור של התורה, אז הגיבור של התורה הוא אותו זרע האישה. הוא גור אריה יהודה. הוא זה שיכניע את האויב במקום להיכנע לו. אך גם ברור מהתורה שזו לא גאולה שתתרחש באותם ימים, אלא היא תתרחש ב"אחרית הימים". אותם ימים התחילו עם מותו ותחייתו של אותו זרע האישה ויגיעו לשיאם עם חזרתו למשול עם כלתו. זו תקוותה של התורה.

 

קבלו עדכונים חמים