מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

הדרך שהובילה אל הרפורמציה של המאה ה-16 (דן אלטרס)

דן אלטרס בוגר המכללה למקרא

 

מהי הרפורמציה ומה היו הדרכים אשר הובילו אליה? כדי שנוכל להבין זאת עלינו לגשת לנקודת הפתיחה של אותן דרכים. הבה נתחיל קודם בפירוש המילה שאליה אנו חותרים; פירושה המילולי של המילה הלועזית "רפורמציה" הוא "ארגון מחדש" או "חידוש ההרכב". אך כאשר דנים ב"חידוש / ארגון מחדש" של המאה ה-16, על איזה חידוש אנו מדברים? מדובר בחידושה של הכנסייה, בתיקונים יסודיים ובשינוי ערכים (רפורמה) שהוכנסו בה. אם כך, כדי שנוכל להבין את הרפורמציה ואת ה"רפורמטורים" ("המחדשים" את הכנסייה) של המאה ה-16, את סיבותיה, את שורשיה, את מקורותיה, את השפעותיה ואת תוצאותיה, יהיה עלינו לסקור תחילה – בקיצור נמרץ – את ההיסטוריה שקדמה לה בכנסייה ובעולם.

 

הקהילה בראשית ימיה

בראשית היו קומץ יהודים מן הגליל ומיהודה אשר היוו את כל "קהילת המשיח" באשר היא. אליה הצטרפו תושבי ירושלים והסביבה וביניהם כוהנים, פרושים וצדוקים ועוד, ומהר מאוד היא התפשטה גם אל השומרון, אל אזור דקאפוליס ("עשר הערים") בעבר הירדן, אל אנטיוכיה שבסוריה, אל קפריסין ואל מחוזות נוספים באגן הים התיכון. חברי הקהילה ושליחיה נרדפו לעתים קרובות; תחילה על ידי מנהיגי היהודים1,לעתים על ידי המקומיים בערים השונות שבהן התכנסו2, ובהמשך גם על ידי המושלים מטעם הקיסרות הרומית3. הרדיפות נמשכו עד תחילת המאה הרביעית לספירה וגברו  לדוגמהבימיו של הקיסר נירון (מאה ראשונה), הקיסר טריאנוס (מאה שנייה) ודיוקליטאנוס (סוף מאה שלישית).

ניתן לשער שכל עוד הייתה הקהילה גוף נרדף ושנוא על ידי "העולם", היה קל להבחין מיהו אדם אשר מאמין במשיח ומי שייך אליו, לעומת מי שאיננו מאמין בו ואינו מעוניין לעמוד בדברו. אשרי אותם אנשים אשר נרדפו בשמו, שכן אילו היו מן העולם אזי העולם היה אוהב אותם. אך מפני שאינם עוד מן העולם, העולם שונא אותם.4

 

הכנסייה בתור האם החורגת

בתחילת המאה הרביעית, בשנת 313, שינה הקיסר קונסטנטינוס את מעמדה של המשיחיות באימפריה והפך אותה ל"דת מוכרת", ותוך פחות מעשור לאחר מכן, בעקבות חלום מפורסם שאותו חלם הקיסר ובו ראה את "סימנו של כריסטוס", החליט הקיסר להפוך את המשיחיות לדת הרשמית של האימפריה. בשלב זה איבדה הקהילה יתרון חשוב – בעיניי, לכל הפחות – והוא עצמאותה מן הכוח המדיני. כל עוד הייתה נרדפת, ומחיר השתייכותו של אדם לקהילת התלמידים של ישוע היה גבוה, היה ברור יותר מי שייך לדרך הזו ברוח ובאמת, ומי לא. אחרי שהפכה המשיחיות למוסד קיסרי, כבר קשה היה להבחין בין הנאמנים לבין הנהנתנים. מכאן והלאה היו הכוחות החילוניים חזקים הרבה יותר בקרב הקהילה, שכן כעת כולם לבשו את "צבעי" הקהילה; או במילים אחרות – כולם נראו כמו כבשים, אף שרבים היו זאבים. הקהילה ברומא קיבלה (גם לפני כן) חשיבות יתרה מן האחרות, ואט אט החלה להישחת בגלל מנעמי הכוח וההגמוניה שהציעו כעת התפקידים הרשמיים והמוכרים יותר של בישופים, ארכיבישופים, ומעל לכול – האפיפיורות.

לקראת המאות השביעית והשמינית, החלה הקהילה לדעוך ולשקוע בעוד כוח השפעתה של הכנסייה הלך וגבר. עם התפשטותה לצפון אירופה, שם חיו חברות המושתתות על חקלאות וקרקע יותר מאשר על מסחר עירוני, החלה הכנסייה לרכוש אדמות ולסחור בהן. כך הפכה הכנסייה בהדרגה מגוף דתי-פולחני לגוף מסחרי-נדל"ני ועם הזמן אף לגוף פוליטי מאוד, דבר שלימים יצביעו עליו מחוללי הרפורמציה בתור מחלתה העיקרית.

 

מוסדות ושחיתות – ריקבון הכנסייה בימי הביניים

בשלב הזה של דברי ימי הכנסייה, אפשר היה להצביע על שלוש זרועות עיקריות של המוסד הענק הזה: מוסד האפיפיור, היררכיית כוהני הדת של הכנסיות המקומיות יחד עם הבישופים שמעליהם, וכן מוסד הנזירים.

מוסד האפיפיור עמד בראש הכנסייה, ועל כן שלט בכל נכסיה האדירים. המועד שבו הפך האפיפיור מנציג המשיח עלי אדמות לשליטן של אותן אדמות, הלכה למעשה, לא איחר לבוא. כאשר אירע הדבר, קשה היה למצוא את ההבדלים בין השליט-אפיפיור לבין שאר שליטי העולם הזה.

מוסד כוהני הדת בימי הביניים היה מעורב גם הוא במבנה החברה הפיאודלי ובשליטה על אדמות, עד שבמהרה חלק מהבישופים היו גם נסיכים מקומיים. ניתן היה לראות בקרב ההנהגה הנוצרית פחות ופחות זכר לדרך המשיח ולבשורתו לענווים. בין אם היו הבישופים וכוהניהם פרושים מחיי אישות ובין אם לאו – תפקידם ומעמדם היו מקור בלתי נדלה לשחיתות, ניצול מרות, בזבזנות נהנתנית של כספי הקהילות ואורח חיים שעמד בסתירה בוטה למצוות האלוהים. לקראת סוף ימי הביניים, לפני התחוללות הרפורמציה עצמה, היו כוהני הכנסיות פרושים על פי דת, אך נהנו מבשר פילגשיהם כדבר שבשגרה – ועוד היה הדבר מוסכם ומקובל עד כדי כך שהכנסייה אף גבתה מהם מסים על כך!.

שלישי ואחרון הוא מוסד הנזירים והמנזרים, אשר היה אך במעט יותר נקי מחלאת העולם הזה, אך גם הם הושחתו לעתים עקב העושר החומרי של מנזריהם. עם זאת, היה זה המקום העיקרי שבו עוד התמידו בתפילה, בקריאה בכתובים ובהגות בהם – ועל כן אין זה פלא גדול שרבים מן החידושים והמחדשים שחוללו את תיקוני הרפורמציה יצאו מתוך המנזרים עצמם.

 

תופעת שטרות המחילה (אינדולגנציה) והפורגטוריום

בסוף המאה ה-11 כבר היה ברור שהכנסייה זקוקה לשינוי באופן דחוף, אך הניסיונות להכניס שינויים לא היו מספקים. האפיפיור גרגוריוס השביעי גזר על כל הכוהנים פרישות, ובכך קירב אותם יותר אל הנזירים. הרעיון היה לטהר את החברה האנושית מלמעלה למטה וגם לאחד את העולם הנוצרי תחת כנפי הכנסייה. זמן מה אחרי כן הכריז האפיפיור אורבנוס השני על מסע צלב לארץ הקודש במטרה לשחרר את הקבר הקדוש מידי הכופרים (המוסלמים),  ועל מחילת חטאים לכל המשתתפים. כך למעשה החלה החברה האירופאית ללבוש דמות של תיאוקרטיה של ממש, אך כל זה לא הביא לחידוש או לתיקון שהיה דרוש לכנסייה, ולמעשה המצב רק הורע.

 

אֶתֵּן לְךָ אֶת מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם…

ככל שהכנסייה והכוחות השליטים (החילוניים) התקרבו יותר ויותר זה אל זה נמצאו השליטים "דורכים על בהונות" הכנסייה, תוך התערבות במינויי אפיפיורים ובישופים בתחומי ממלכתם. מצב זה היה בלתי נסבל עבור האפיפיורים, ועל כן פנו לחלופה נוחה יותר – אך בריאה פחות – והיא להפוך את הכנסייה לבעלת השררה. לא מפני שהכוהנים היו מנהיגים טובים יותר, אלא על שום שרק כוהני הדת – אפילו הזוטרים ביותר – היו היחידים אשר היו מוסמכים לבצע את הסקרמנטים: הטבילה, הקונפירמציה, הנישואין, המיסה / סעודת-האדון, הווידוי, המשיחה האחרונה, וכן גם ההסמכה לכהונה. הסקרמנטים הללו היו למעשה אבני הדרך בחייו של כל נוצרי החל מרגע לידתו ועד נשימתו האחרונה. אלה היו הטקסים אשר הבדילו בין מי ששייך לחברה הנוצרית ובין מי שהיה זר ו/או אויב לה. כולם היו תחת סמכות הכנסייה, ומכיוון שכל אדם שנולד למשפחה נוצרית כבר נטבל כתינוק היו חייו גם בהמשך כפופים לכוהני הדת. ההנחה של האפיפיורות בהנהיגה את השינוי הזה הייתה שאם הכנסייה היא שמלווה את האדם מן הלידה ועד המוות – ואולי אף אל הנצח – עליה גם להנהיג את חיי האדם בכל היבטיהם.

 

מחילת עוונות, האמנם?

כך התנהלו העניינים באמצע ימי הביניים, עד שהחלה הלאומיות הצרפתית לעלות ולהדוף מעליה את האפיפיורות (שבמאה ה-14 שכנה באביניון שבצרפת, ולא ברומא. תקופה זו נקראה בפי ההיסטוריונים הקתולים "גלות בבל"). משאיבדה הכנסייה את מעמדה בצרפת וכן נכסים רבים (אחוזות וקרקעות) הידלדל אוצר האפיפיור ונדרשו מקורות חדשים שיזרימו אליו כספים. כספים אלה נמצאו במקור חדש ובלתי-נדלה – מחילת עוונות וביטול עונשים. מעצם העובדה שכולם חוטאים, ואף אחד אינו ראוי לרשת את מלכות האלוהים, פותח רעיון לפיו ילכו אנשים למקום שאינו גיהינום ואינו גן עדן, אך הוא נועד "להכין" את נפש החוטא לקראת המעבר לגן העדן ולמרק אותה בעזרת צריפה באש. הכנסייה החלה גובה תשלומים על מחילת עוונות והמתקת העונשים הצפויים לאדם אשר מועד להגיע לאותו מקום – הריהו ה"פורגטוריום" (כור מצרף, מקום שמטהר). מנהג זה החל עוד קודם, בתקופת מסעי הצלב, כאשר הובטח לחיילים שהתגייסו ל"מלחמה הקדושה" בארץ הקודש ביטול עונשים על עוונות שביצעו. אחרי כן הובטחה מחילה גם לאלו שלא יכלו לצאת לקרבות, אך תרמו כספים למאמץ. מכאן הייתה זו קפיצה קלה בלבד שהביאה את האפיפיורות להרחיב ולהעמיק מקור הכנסה זה, וכך בוטלו גם עונשיו של כל מי שתרם מכספו להקמת מבנים ציבוריים כמו בתי חולים, גשרים, קתדרלות וכדומה.

הנחת היסוד מאחורי הבטחה תמוהה זו הייתה שהן למשיח עצמו והן לקדושים המוכרים בכנסייה הייתה צדקה רבה כל כך, עד שהיה להם עודף ממה שהיו זקוקים לו על מנת להיוושע (שכן בסופו של דבר גם הנצרות של אז התדרדרה לאמונה בצדקה המושגת על סמך מעשים), ועל כן האפיפיור – שלו ניתנה הסמכות –  יכול להעביר מעודפי הצדקה של הקדושים לטובת החוטאים העלובים.

סביב נושא זה התגלעו מחלוקות בעניין מידת הסמכות שאכן יש לאפיפיור; האם הוא רשאי לבטל רק את העונשים שמוטלים על האדם עלי אדמות, או שמא יש לו סמכות לחלץ אדם גם מן העונשים של הפורגטוריום? אך בכל מקרה לא ערערו על הנחת היסוד עצמה. השיא הגיע בסוף המאה ה-15 כאשר מכרו מחילה לא רק על עוונות ופשעים ולא רק על ביטול עונשים – אלא אף סלחו ומחלו על חטאים בשם אלוהים – מה שהכתובים הותירו בידי אלוהים ומשיחו בלבד.

 

 

הבשורה על פי לותר

על מרטין לותר כבר נכתבו מילים רבות. אשתדל לקצר את דבריי לעיקר בלבד. מרטין לותר היה, לפני הכול, איש דת; נזיר קתולי שגדל והתחנך הרחק מרומא והרחק מן הרנסנס. לותר גדל בין הייאוש של הגיהינום והפורגטוריום לבין התקווה הנשגבה של גן העדן השמימי. עם בגרותו ולימודיו החל לותר להאמין שאין הישועה מושגת כלל וכלל ממעשה כלשהו שיכול אדם לעשותו, אלא רק מן האמונה בלבד, כפי שכתב שאול השליח. אך עד מהרה מצא עצמו לותר מיואש אל מול חוסר האונים האנושי כפי שתיאר אותו אוגוסטינוס, שכן אפילו האמונה היא מתת האלוהים, ואינה תלויה בבחירתו של האדם. הכול נגזר מראש – מי לישועה ומי לאבדון.

בשלב זה בחר לו מרטין לותר חיי נזירות. הוא פנה להגות במחשבות של מעלה ולסגף את עצמו ככל שגופו התיר לו, כך שאולי, בעזרת איזה ניצוץ של חסד שימשוך לעצמו, יוכל הנזיר האומלל למצוא קצת שלום וביטחון בעתידו.

לא עברו שנים רבות ולותר התייאש כליל מאלוהיו ואף ממשיחו, שכן שניהם היו שופטים חמורי סבר אשר לא הותירו לאדם מוצא – כך חשב – שכן כיצד יוכל אדם לעמוד לפני אל קדוש ונורא? במה יצטדק לפניו אם אפילו אמונתו ניתנת רק לפי מאווי האל?

לבסוף הציע הנזיר האחראי על לותר שיקדיש את זמנו לקריאת הכתובים – ומכאן הגיעה הישועה! כאשר חקר ולמד לותר את דבר האלוהים, מראשית עד אחרית – נפתח לפניו לפתע עולם חדש. הייתה לו ממש הארה כשקרא בתהילים את המילים, "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי"5. לפתע ראה את ישוע באור חדש לגמרי; לא עוד כשופט רודן המשלח את החוטאים האומללים לגיהינום ותופת, אלא כמושיע שסבל את אשר סובלים החוטאים! כעת חש לותר לא רק בשלום הנשגב מכל דעת, אלא גם חווה סליחת חטאים ממשית. כשקרא בכתבי הקודש הבין לותר לעומק שאין זה אפשרי שלמישהו יש צדקה "עודפת" כפי שטענה הכנסייה, שכן אין שום צדקה מלבד זו הניתנת מאת המשיח למאמין בו. כאילו לא היה די בשקר הזה לכשעצמו, גם פירותיו היו מרים ורקובים; אנשים אשר תרמו כספים לכנסייה ולמפעליה, ובתמורה זכו למחיקת עוונות ולסליחת חטאים, לא הפגינו כל חרטה על מעשיהם או חטאיהם. אדרבא, הם היו זחוחים בדעתם ובטוחים כי בכל דבר שיעשו, תמיד יוכלו לקנות את דרכם אל מלכות האלוהים.

בשנה שבין 1516-1517 עת מכרו בעיירתו את שטרות המחילה, תלה מרטין לותר על דלתות הכנסייה את 95 העיקרים שלו, ובהם בעצם כפר בסמכותו העליונה של האפיפיור. הוא התקומם תחילה נגד זכותו של האפיפיור לנצל כך את העם הגרמני, במקום להתחשב בעוני של צאן מרעיתו הגרמני. הוא גם כפר בסמכותו על השוהים בפורגטוריום, שכן אילו באמת היה בכוחו לשחרר אותם, הרי שיכול היה לשחרר את כולם ולא רק את מי ששילמו…ומעל הכול, הוא כפר בשיטת שטרות המחילה אשר תרמו רק לקלקול המוסר המשיחי ולריחוק הנוצרים מרוח אלוהים ומסליחתו האמתית.

שלוש נקודות אלו הפכו לסלע המחלוקת בין לותר ובין האפיפיור, וככל שלותר התנגד יותר, כך גברה התמיכה בו. מדוע? מפני שכנסיית המשיח הייתה זקוקה לשינוי, להסרת הקליפה; לחיתוך של ערלה – והנה הגיע המנתח הראשון. אחריו עמדו להגיע גם צווינגלי וקאלווין בשווייץ, והאנאבפטיסטים בגרמניה ובאנגליה, והשאר הוא היסטוריה!

 

 

1 ספר מעשי השליחים ד 7-1. 

2  שם, פרק יט 41-21.

3  שם, פרק יב 5-1. 

4  יוחנן יז 18-14. 

5  תהילים כב 2.

הרשמו לניוזלטר שלנו!
הרשמו על מנת לקבל עדכונים חשובים ומבצעים לאימייל!
תוכלו להסיר את האימייל שלכם בעתיד

קבלו עדכונים חמים