אף שהמחזיקים בנקודות מבט תיאולוגיות רבות יהיו מוכנים לומר שספר הבריתות נכתב בהשראה, מוצאים אחידות מעטה למשמעות המילה בהשראה. אחדים מתמקדים בכותבים; אחרים בכתבים, ויש שמתמקדים בקוראים. אי אילו מייחסים אותה למסר הכללי של ספר הבריתות; אחרים מייחסים אותה למחשבות ואחדים למילים. יש שכוללים את מהימנות, ואחרים לא.

ההבדלים הללו דורשים הקפדה בקביעת הדוקטרינה המקראית. קודם לכן, כל שהיה נחוץ לאשר את האמונה בהשראה המלאה היתה ההצהרה: "אני מאמין שספר הבריתות נכתב בהשראת רוח הקודש". אולם כאשר אחדים לא ייחסו את ההשראה למילות הטקסט היה נחוץ לומר: "אני מאמין בהשראה מילולית של ספר הבריתות". כטענת נגד להוראה שגורסת שלא כל כתבי המקרא נכתבו בהשראת הרוח יש לומר: "אני מאמין בהשראה המילולית, המלאה של ספר הבריתות". ואז, מפני שיש מי שאינם רוצים ליחס דיוק מוחלט לספר הבריתות, היה צורך לומר: "אני מאמין בהשראה המילולית, המלאה, הוודאית, שאינה יכולה לטעות של ספר הבריתות". אבל אז המילים "אינה יכולה לטעות" ו"ודאית" נעשות מוגבלות רק לענייני אמונה במקום שתכלולנה את כל התיעוד המקראי (כולל עובדות היסטוריות, אילנות יוחסין, סיפורי הבריאה וכד'). לפיכך, היה צורך להוסיף את המושג "מהימנות בלתי מוגבלת". כל תוספת להצהרה הבסיסית נבעה בשל הוראה שגויה.

I. הנתונים המקראיים בנוגע להשראה

דוקטרינת ההשראה אינה דבר שהתאולוגים כפו על המקרא, אלא היא הוראה של המקרא עצמו, מסקנה שנובעת מהנתונים שבו. ואין זה משנה מה יחשבו על ספר הבריתות, כמו כל עדות אחרת, יש לו הזכות להעיד בשמו. יש היוצאים חוצץ נגד תקפותה של עדות כזאת בטענה שהיא עדות עצמית ולכן אינה עשויה להיות אמתית. עדות עצמית, אמתית או לאו, צריכה להישמע.

להלן הנתונים הרלוונטים שמציג לנו ספר הבריתות ומעמת אותנו איתם.

א. האיגרת השנייה אל טימותיאוס ג 16

בפסוק הזה, טען שאול השליח שכל הכתוב נכתב בהשראת רוח אלהים ומועיל לכמה דברים. שימו לב לשלוש טענות חשובות בהצהרה זו:

כל הכתוב, כל ספר הבריתות, נכתב ברוח אלהים ומועיל הוא. זה היקף ההשראה. המילה "הכתוב" מופיעה בברית החדשה חמישים ואחת פעמים ותמיד בהתייחסות לקטע מסוים במקרא. לפעמים היא מתייחסת לתנ"ך כולו (לוקס כד 45; יוח' י 35); לפעמים לחלק מסוים בתנ"ך (לוקס ד 21); לעתים לקטע מסוים בברית החדשה (טימ"א ה 18); ולעתים לחלק גדול יותר בברית החדשה (פטר"ב ג 16, מתייחס לכתבי שאול).

שני האזכורים האחרונים, הראשונה לטימותיאוס ה 18 והשנייה לפטרוס ג 16, הם בעלי חשיבות רבה מאוד. בראשונה לטימותיאוס ה 18 שאול משלב אזכורים מהתנ"ך ומהברית החדשה ומציין את שניהם כ"כתוב". המובאה מהתנ"ך לקוחה מדברים כה 4, והמובאה מהברית החדשה לקוחה מלוקס י 7 (למרות שהרעיון הזה מופיע בויק' יט 13 ובדבר' כד 15, לוקס לא מצטט מהמקורות הללו. כי הדגש בהם הוא על איסור הלנת שכר). צירוף של מובאה מלוקס למובאה מהתנ"ך הוא מאוד משמעותי. יש לזכור, שכנראה חמש או שש שנים בלבד מפרידות בין כתבי לוקס לבין האיגרת הראשונה אל טימותיאוס.

באיגרת פטרוס השנייה ג 16, פטרוס מסווג את כתבי שאול כ"כתובים", ומראה את סמכותם המוקדמת, המקובלת והמוכרת. נכון שלא כל הברית החדשה נכתבה בזמן שכתב שאול את האיגרת השנייה אל טימותיאוס ג 16 (האיגרות: איגרת פטרוס השנייה, האיגרת אל העברים, איגרת יהודה וכל כתבי יוחנן עדיין לא נכתבו), אך מכיוון שהספרים הללו אושרו לימים כחלק מהקאנון המקראי, נוכל להסיק שהאיגרת השנייה אל טימותיאוס ג 16 כוללת את כל שישים ושישה הספרים של המקרא, כפי שידועים לנו היום. אף לא ספר אחד, אף לא חלק ממנו הושמטו; כל הכתוב נכתב בהשראת אלהים.

הרוב אינם מכחישים שהאיגרת השנייה אל טימותיאוס ג 16 כוללת את כל ספרי המקרא. מי שחפץ לנסות ולהפחית את מספר הכתובים שנכללים בפסוק, מתרגמים אותו כך: "כל כתוב שנכתב ברוח אלהים, הוא גם מועיל" (במקום: "כל הכתוב, נכתב הוא ברוח אלהים ומועיל הוא"). במילים אחרות, כל חלקי הכתוב שנכתבו ברוח אלהים הם מועילים, אולם שאר החלקים שלא נכתבו ברוח אלהים אינם מועילים. התרגום הזה בא לציין שרק חלק מספר הבריתות נכתב בהשראת הרוח.

תרגום כזה אפשרי, אבל לא נחוץ. למעשה, שני התרגומים יכולים לטעון לדיוק. שני התרגומים חייבים להוסיף את המילה "הוא" (is), מכיוון שהוא חסר במקור. השאלה היא, אם להוסיף את ה"הוא" (is) פעם אחת גרידא או פעמיים ("כל כתוב שנכתב ברוח אלהים, הוא גם מועיל" או "כל הכתוב, נכתב הוא ברוח אלהים ומועיל הוא"). לתרגום האחרון יש עדיפות משלוש סיבות. ראשית, בכך שהוא מספק את המילה "הוא" (is) פעמיים, שני שמות התואר ("מושראים" ו"מועילים") מובנים באותה הדרך, כשמות תואר הסמוכים לפועל, מה שטבעי יותר. שנית, אמנם ניתן לתרגם את מילת החיבור ב"גם", אך לעיתים תכופות בהרבה משמעותו "ו". שלישית, מבנה דומה נמצא באיגרת הראשונה אל טימותיאוס ד 4, שם שני שמות התואר הם חד משמעית שמות תואר הסמוכים לפועל.

כל ספר הבריתות נכתב ברוח אלהים. הוא מבטא את אמצעי ההשראה. הפסוק כתוב בצורה סבילה, ומשמעו שספר הבריתות הוא תוצאה של רוח אלהים. לו היה נכתב הפסוק בצורה פעילה, אז המשמעות היתה שספר הבריתות מקרין את אלהים או מדבר עליו. ודאי שהיא נכונה אבל זה לא מה ששאול אומר בפסוק זה. המילה האנגלית "inspire" נושאת את המשמעות של לנפוח אל תוך משהו. אבל המילה הזאת מלמדת אותנו שאלהים נשף דבר מסויים החוצה, דהיינו, את ספר הבריתות. ודאי שבני-אדם כתבו את הטקסטים, אבל ספר הבריתות נוצר כמעשה של אלהים שנשף אותו החוצה.

3. כל ספר הבריתות מועיל. הוא מבטא את מטרת ההשראה. תועלתו כוללת הוראה, תוכחה, תיקון, חידוש וחינוך במעגלי צדק, על מנת שהמאמין יהיה מושלם, כשיר או מיומן ומצויד לחלוטין בכל תחומי הוויתו. את ספר הבריתות אין לשים במוזיאון להערצה, אלא להשתמש בו בחיינו.

לסיכום, כששלושת הרעיונות בשנייה אל טימותיאוס ג 16 מקובצים יחד, הפסוק מלמד שספר הבריתות כולו ניתן מאלהים כדי להראות לנו כיצד לחיות.

ב. השנייה לפטרוס א 21

הפסוק הזה אומר לנו, כמו כל פסוק, איך אלהים השתמש בבני-אדם לכתוב את ספר הבריתות. רוח הקודש הניע או סחף אותם. השימוש באותו פועל במעשי השליחים כז 15 מבהיר לנו למה הכוונה במילים "סחף" הוא "הניע" את הכותבים. ממש לפני שהאניה, שבה הפליג שאול לרומא, עמדה לעלות על שרטון באי מלטה, היא נתקלה בסערה עזה. אף שהיו מנוסים, המלחים לא יכלו לנווטה, ולבסוף נאלצו לתת לרוח לסחוף את האניה. באותו אופן שבו נסחפה האניה ברוח, או נישאה על-ידה, הדריך אלהים והניע את הכותבים האנושיים לכתוב את ספרי המקרא. למרות העובדה שהרוח היתה הכוח חזק שסחף את האניה, המלחים לא ישנו או התבטלו. בדומה, רוח הקודש היה הכוח המניע שהדריך את הכותבים, אולם הם מילאו את תפקידם בכתיבת המקרא.

אולם הפסוק הזה מעלה נקודה חשובה נוספת. הוא מצהיר שרצונותיהם של הכותבים האנושיים לא הדריכו את כתיבת ספר הבריתות. שם הפועל "הניע" או "סחף", מופיע גם בחלק האחרון של הפסוק. כך שנבואה לא יצאה על-פי רצון בני-אדם, רוח הקודש עשה זאת. הצהרה זו חשובה בכל הנוגע למהימנות של ספר הבריתות. רצון האדם, כולל רצונו לטעות, לא הביא להתהוות ספר הבריתות, אלא רוח הקודש שאינו מסוגל לטעות. ודאי שהכותבים היו פעילים בכתיבת הספר, אבל מה שכתבו הודרך לא על-ידי רצונם, עם האפשרות לשגות, אלא על-ידי הרוח שהוא אמת ואינו מסוגל לשגות.

ב' ב' וורפילד (B. B. Warfield) מפרש את השנייה לפטרוס א 21 ומדגיש היטב את הנקודה הזאת:

בהצהרה המדויקת להפליא ומלאת התוכן יש כמה דברים שדורשים בדיקה קפדנית. ראשית, יש את

ההכחשה הנחרצת שנבואה – כלומר, על סמך ההשערה שאנו מניחים, הכתוב – מקורה ביוזמה

אנושית: "מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה נְבוּאָה עַל-פִּי רְצוֹן הָאָדָם". שנית, באותה מידה קיימת הטענה הנחרצת

שמקורה של הנבואה באלהים: אכן היא נאמרה על-ידי בני-אדם, אבל הם דיברו "מִטַּעַם אלהים". ומוכנס

לכאן סעיף יוצא דופן בראש המשפט לצורך הדגשה, שאומר כיצד ייתכן שבני-אדם, בדברם, לא דיברו

מעצמם, אלא מטעם אלהים: מפני ש"רוח הקודש הניע" אותם. לכן, בדברם בהשפעת רוח הקודש

הדברים שדיברו לא נבעו מעצמם אלא מאלהים.¹

לסיכום, באיגרת פטרוס השנייה א 21 נאמר שאלהים השתמש בבני-אדם ונתן לנו ספר בריתות אמין לחלוטין.

ג. הראשונה לקורינתים ב 13

שאול מבהיר כאן שהתגלות אלהים באה אלינו במילים. היא נוגדת את הטענה של אחדים שאומרת שההשראה מתייחסת רק למחשבות שאלהים רצה שנדעם, אבל לא למילים שביטאו את המחשבות האלה. מי שמחזיק בדעה הזאת משוחרר מתמיכה במהימנות של הטקסט, מפני שיכולות להיות לו כביכול מחשבות נכונות (של אלהים) שנמסרות במילים שגויות (של אנשים). אולם שאול עומד על כך שהמסר של אלהים ניתן במילות הטקסט.

העובדה ששאול אומר שדיבר במילים אינה אומרת שהוא אינו מתייחס לכתביו. שימו לב שפטרוס אומר ששאול דיבר על הדברים האלה באיגרותיו (פטר"ב ג 16). לכן "לדבר במילים" יכול בהחלט להתייחס לאיגרותיו של שאול.

לסיכום, הפסוק הזה מלמד שהמילים עצמן בספר הבריתות נכתבו בהשראת הרוח.

ד. קבוצת נתונים

נתונים אלה מראים חלק ממגוון החומר שאלהים הניע את הכותבים לכלול בספר הבריתות.

חומר שהגיע ישירות מאלהים. שני לוחות האבנים שעליהן נכתבו עשרת הדיברות באו ישירות מאלהים (דבר' ט 10).
חומר נחקר. אף שחלקים מספר הבריתות נכתבו ישר (כמו חלק מאיגרות שאול), חלקים אחרים נחקרו לפני שנכתבו. הבשורה על-פי לוקס היא דוגמה לכך (לוקס א 4-1). לוקס לא היה עד ראייה למאורעות חייו של המשיח. לכן, אלהים היה צריך לתת לו התגלות ישירה של המאורעות הללו כדי שיכתוב את הבשורה על-פיה, או שלוקס היה צריך להתחקות אחריהם. בהקדמה, לוקס מספר לנו ש(א) הוא התייעץ עם מי שהיו עדי ראייה לחייו של המשיח ולשליחותו; (ב) הוא השתמש בעדויות כתובות בחלקים מכתביו; (ג) הוא חקר בקפידה ובחר מבין כל המקורות; (ד) הוא תכנן את הסדר של החומר שלו; ו(ה) רוח הקודש הניע אותו בזמן כתיבתו כך שכל מה שכתב הוא מדויק ואמתי.
חומר נבואי. כרבע מספר הבריתות היה נבואה כשנכתב (אף שכמובן חלק ממנו כבר התגשם). נבואת אמת יכולה לבוא אך ורק מאלהים האמתי יודע-כל. אף מחבר אנושי לא יכול להגות מאה אחוז של נבואת אמת.
חומר היסטורי. חלק גדול של ספר הבריתות מתעד מאורעות היסטוריים במדוייק. רוב החלקים ההיסטוריים נכתבו בידי מי שחיו בתקופת המאורעות (למשל, לוקס שהיה בן לווייתו של שאול ברבים ממסעותיו, מה"ש טז 13-10; כ 5–כא 18; כז 1- כח 6, או יהושע שחוה את כיבוש כנען וכתב על כך בספר יהושע). את סיפור הבריאה אלהים היה צריך כמובן לגלות למשה, מאחר ואף בן אנוש לא היה עד ראייה ומשה כתב על כך זמן רב אחרי שאירע.
חומר אחר. ספר הבריתות כן מתעד דברים שאינם נכונים, כמו השקרים של השטן (ברא' ג 5-4), אך הוא מתעד אותם במדויק. ספר הבריתות מכיל ציטוטים שנאמרו בידי אנשים שלא נושעו (טיטוס א 12). בנוסף, יש בו גם קטעים שהם אישיים ורגשיים שמתוארים באופן נמרץ וחי (רומ' ט 3-1). מגוון החומר הזה מתועד בדייקנות.

לסיכום, לעתים אלהים גילה דברים באופן על-טבעי וישיר; לעתים הוא איפשר לכותבים האנושיים חופש ביטוי בכתיבת מסריו. אבל הוא נשף את היצירה כולה, כשהוא הוביל את המחברים לאורך דרכים שונות, על מנת לתת לנו את דברו במילים של ספר הבריתות.

II. ההגדרה של השראה

הגדרה נכונה חייבת, כמובן, להיות מנוסחת על בסיס הנתונים של המקרא על הנושא כפי שנבדק לעיל. "שלד" (כלומר, המהות של) הגדרה הוא(משהו מאוד לא הגיוני וברור במשפט הזה: "שלד" הגדרה הוא: אלהים הניע את בני-האדם לכתוב את המסר שלו בספר הבריתות.

העלאת בשר על השלד מביאה להגדרה הבאה: אלהים השגיח על המחברים האנושיים של ספר הבריתות שייכתבו ויתעדו את המסר שלו לאנושות, ללא טעויות ובמילותיו המקוריות.

שימו לב לכמה ממילות המפתח בהגדרה.

(1) המילה "להשגיח" מאפשרת קשת של יחסים שהיתה לאלהים עם המחברים ומגוון החומר. הפיקוח שלו היה לעתים ישיר מאוד ולעתים פחות, אבל תמיד כלל פיקוח על הכותבים שייכתבו במדויק.

(2) המילה "לכתוב" מראה שהכותבים לא היו סופרים סבילים שאלהים הכתיב להם את החומר, אלא כותבים פעילים.

(3) "ללא טעויות" מבטא את הטענה של ספר הבריתות עצמו שהוא אמת (יוח' יז 17).

(4) השראה יכולה להיות מבוססת רק על הכתבים המקוריים ולא על העתקים או תרגומים, מדויקים ככל שיהיו.

הבחנה: ההליך המשמש בפרק זה בא לבחון את הנתונים המקראיים שנוגעים להשראה ולאחר מכן לנסח הגדרה שכוללת אותם. ההגדרה, איפוא, מנסה להוות הצהרה לטיעוניו העצמיים של ספר הבריתות. לא התחלנו בהגדרה ולאחר מכן כפינו אותה על הנתונים, ובמסגרת התהליך לא כפינו או בחרנו רק נתונים שיתאימו להגדרה.

לבסוף, אסור שיעלמו מעינינו הטענות המדהימות שספר הבריתות טוען על עצמו בנושא ההשראה. אף ספר אינו יכול להשתוות לו. רוח אלהים היתה השראתו; בני-אדם כתבו אותו; אנחנו מחזיקים בו.

עריקות מהדוקטרינה המקראית של ההשראה

כמובן, לא כולם מבינים את דוקטרינת ההשראה המקראית כפי שהוסברה בפרק הקודם. במהלך השנים, הוצעו הבנות אחרות של הראיות. חלקן ישנות וחלקן חדשות. אבל לדעתי, כולן פסולות.

I. השראה טבעית

השקפה זו טוענת שמחברי ספר הבריתות היו גאונים שלא נזקקו לכל עזרה על-טבעית כדי לכתוב את המקרא. היא מלווה בהסברים כגון: (1) המחברים עצמם הגו את שכתבו; המילים לא נכתבו בהשראת רוח אלהים. (2) השראה מסוג זה יכולה לחול גם על ספרים אחרים מלבד ספר הבריתות. "אבל קו התיחום בינו [ספר הבריתות] לבין כתבי דת אחרים … אינו ברור וסופי כל-כך כדי ליצור הבדל איכותי בין כל היצירות האחרות לבין כל חלק של הכתבים הקאנוניים."¹ (3) אם היא ההשקפה האמיתית על ההשראה, מדוע גאונים כיום לא יכולים לכתוב ספרים שיהיו בהשראה זהה לזו של ספר הבריתות? (4) ההשקפה כזו על השראה אינה כוללת, כמובן, את היות התוצר נקי מטעויות.

II. השראה דינמית ומיסטית

נקודת המבט הזאת הולכת צעד אחד קדימה מעבר להשראה הטבעית, מפני שהיא רואה במחברים יותר מגאונים טבעיים בכך שהם גם היו מלאים ברוח ומודרכים. "ההשראה של ספרי המקרא אינה מרמזת לנו על ההשקפהשהם יוצרו או נכתבו מבחינה כללית באופן שונה מספרים משיחיים מעולים אחרים … קיים תחום רחב של ספרות משיחית, מהמאה החמישית ועד למאה העשרים, שניתן לתארה בהגינות כבעלת השראה מרוח הקודש באותו מובן פורמלי ומדויק כמו ספרי המקרא".² לפיכך, (א) גם כתבים משיחיים אחרים נכתבו בהשראה כמו ספר הבריתות; (ב) ספרי המקרא אינם נקיים מטעויות אף-על-פי (ג) שהם מייצגים ספרות משיחית דגולה שעשויה לכלול מסרים מאלהים.

III. השראה בדרגות

השראה בדרגות פשוט אומרת שחלקים מספר הבריתות הם ברמת השראה גדולה יותר מחלקים אחרים שבו. כל ספר הבריתות נכתב בהשראה, אבל לא באותה מידה. "בתוך הפונקציה האחת הגדולה של ההשראה, קיים מגוון משמעותי. ההשראה של ישעיהו או של שאול השליח שונה מזו של מחבר ספר משלי או מזו של ההיסטוריון שכתב את דברי הימים".³ אני נוטה לחשוב שדעה זו הוחלפה כיום ברעיון ההשראה החלקית. למעשה, הרעיון של השראה בדרגות מבלבל את הרעיון הלא לגיטימי שקיימות דרגות השראה עם ההכרה הלגיטימית במגוון של רלוונטיוּת של חלקים שונים של ספר הבריתות, שהוא בעל השראה מוחלטת.

IV. השראה חלקית

התפיסה הזאת מלמדת שחלקים מסוימים של ספר הבריתות נכתבו בהשראה וחלקים אחרים לא. בניגוד לה, השראה בדרגות אומרת שהכל נכתב בהשראה, אבל חלקים מסוימים הם בדרגת השראה גבוהה יותר. השראה חלקית מלמדת שלמעשה חלקים מסוימים הם חסרי השראה לגמרי. בדרך כלל, החלקים בעלי ההשראה הם אלו שמעבירים מידע שאחרת לא היה ידוע (כמו סיפורי הבריאה או הנבואות). מאידך, חלקים היסטוריים שניתן לדעת עליהם מתעודות תקופתיות אינם זקוקים להשראה.

הביטוי העכשווי של ההשקפה הזאת על ההשראה מלמד שספר הבריתות הוא בהשראה במטרתו. כלומר, אנו יכולים לבטוח בספר הבריתות כאשר הוא מספר לנו על הישועה, אבל אנו יכולים לצפות שטעויות תשתרבבנה לתוך חלקים אחרים בספר. החלקים, בספר הבריתות, שמטרתם להחכים אותנו לישועה נכתבו בהשראה, אולם חלקים אחרים אינם בהכרח כך. לדוגמה: "אני מודה באמינות ובמהימנות של הספר הבריתות בביצוע מטרת אלהים עבורו – לתת לאדם את התגלות אלהים באהבתו הגואלת דרך ישוע המשיח".⁴ במילים אחרות, השקפה זו מלמדת שספר הבריתות נכתב בהשראה בכוונתו (להראות לבני-אדם כיצד להיוושע) אבל לא בתוכנו הכולל.

אולם האם ההוראה המקראית על הישועה אינה מבוססת על עובדות היסטוריות? נניח שעובדות אלה אינן מדויקות, אזי גם הבנתנו לגבי הישועה עשויה להיות מוטעית. אינך יכול להפריד בין ההיסטוריה לבין הדוקטרינה, ולהרשות טעויות (אפילו מעטות) בתיעוד ההיסטורי ובו בזמן להיות בטוח שהחלקים הדוקטרינליים אמתיים.

V. השראה לרעיון

יש שמוכנים להכיר בכך שההשראה חלה על הרעיונות המקראיים אבל לא על המילים. לכאורה זה מאפשר מתן מסר רעיוני סמכותי, אבל שבמקרים מסוימים עלולות להיות שגויות במילים. הטעות הברורה בהשקפה הזאת היא כדילקמן: כיצד רעיונות באים לידי ביטוי? באמצעות מילים. שנה את המילים ושינית את הרעיונות. אינך יכול להפריד בין השניים. כדי שהרעיונות יהיו טעוני השראה, הכרחי הוא שהמילים שמבטאות אותם תהינה גם הן בהשראה. נדמה שיש שמאמצים את ההשראה לרעיון כתגובת-נגד לקריקטורת ההכתבה של השראה מילולית. עבורם, אם ההשראה מתפרשׂת למילים, אזי לבטח אלהים הכתיב את המילים. על מנת להימנע ממסקנה זו, הם מאמצים את הדעה שהשראת אלהים ניתנה רק לרעיונות, והכותבים בחרו במילים, ולא בהכרח תמיד במדויק. אבל רעיונותיו של אלהים איכשהו הגיע אלינו דרכם ללא פגע.

VI. השראה על-פי בארת

קארל בארת (1968-1886), אף שהיה אחד התאולוגים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של העת האחרונה, דגל בהשקפה פסולה ומסוכנת בנושא ההשראה, השקפה שרבים ממשיכים להפיצה. באופן כללי, חסידיו של בארת מיישרים קו עם האסכולה הליברלית של הביקורת המקראית. עם זאת, לעתים קרובות הם מטיפים כמו אוונגליסטים, עובדה שעושה אותם מסוכנים יותר מהליברליזם הבוטה.

עבור חסיד של בארת, ההתגלות מתרכזת בישוע המשיח. אם הוא מרכז המעגל של ההתגלות, אזי ספר הבריתות עומד בהיקף המעגל. ישוע המשיח הוא הדבר (ומובן שהוא כזה); אבל ספר הבריתות מעיד על הדבר– המשיח. עדותו של ספר הבריתות לדבר אינה אחידה, כלומר עדותם של חלקים מסוימים בו חשובה יותר מחלקים אחרים. החלקים החשובים הם אלו שמעידים על המשיח. אף-על-פי-כן, חלקים כאלו, למרות חשיבותם, אינם בהכרח מדויקים. אכן, חסידי בארת מאמצים את המסקנות של הליברליזם בקשר לבשורות, שמלמדות שיש טעויות בעדויות הללו.

חסידי בארת מאשימים את האוונגליסטים שהם מאמינים בהשקפה מוכתבת על ההשראה. הכותבים המקראיים היו מכונות כתיבה שבהן הדפיס אלהים את מסריו. מובן שהיא אינה ההשקפה האורתודוקסית על ההשראה.

בהסבירו את המשמעות של האיגרת השנייה אל טימותיאוס ג 17-14 ואיגרת פטרוס השנייה א 21, בארת מדגיש שאף לא באחד מהקטעים יש סיבה לחשוב שלמחברים היו התנסויות מיוחדות. השראה, הוא אומר, צריכה להיות מובנת כמו "מעשה ההתגלות שבו הנביאים והשליחים באנושיותם הפכו להיות למה שהיו, ושבו לבדו הם באנושיותם יכולים גם להיות לנו מה שהם".⁵ לא משנה מה המשמעות של הצהרה זו, היא אומרת בבירור שהטקסט הוא תוצר אנושי מלא טעויות, אבל יכול להפוך לדבר אלהים כשהוא מתגבר עלינו.

המשפט "כשהוא מתגבר עלינו" מזכיר לנו את הפן הקיומי של הרעיון של בארת על ההשראה. ספר הבריתות נעשה לדבר אלהים כאשר דבר אלהים– המשיח – מדבר אלינו מתוך דפיו. השראה, כמו התגלות, מדגישה את המפגש הסובייקטיבי הקיומי.⁶

האם לספר בריתות כזה יכול להיות כלסוג של סמכות? כן, מצהיר חסיד של בארת. סמכותו מעוגנת במפגש בין האמונה לבין המשיח של המקרא. ספר הבריתות, מפני שהוא מצביע על המשיח, יש לו סמכות אמצעית, לא סמכות שטבועה בו. ולחלקים אשר מצביעים על המשיח יש יותר סמכות מאחרים. ועדיין, כל החלקים כוללים טעויות.

לסיכום, בארת מלמד שספר הבריתות (ס) מצביע על הדבר (מ). אולם במציאות איננו יודעים דבר על (מ) מלבד (ס). זה לא שיש לנו כבר מושג ברור על (מ) שעל-פיו אנו יכולים לבחון את מידת הדיוק של (ס), המחוון. למעשה ספר הבריתות הוא הצייר של (מ); כלומר, מה שאנו יודעים על המשיח מקורו במקרא. לכן, אם יש טעויות בספר הבריתות דיוקנו של המשיח שגוי. ושלא תטעו, בספר הבריתות של בארת יש טעויות.

הדקויות של המינים השונים של עריקות מאלצות אותנו להקשיב ולקרוא בקפידה את מה שאנשים אומרים וכותבים על ההשראה. המילים אולי נראות אורתודוקסיות, אבל ייתכן שהן רק מחפות על השקפה פסולה בנוגע להשראה. הנתונים המקראיים נותנים לנו את הדוקטרינה הנכונה. יש לבחון כל דבר על סמך הנתונים הללו.

הערות

_{Cecil J. Cadoux, A Pilgrim’s Progress (London: Religious Book Club, 1945), 11.}
_{Alan Richardson, Christian Apologetics (New York: Harper, 1948), 207.}
_{Marcus Dods, The Bible (New York: Scribners, 1905), 127.}
_{Ray Summers, “How God Said It,” The Baptist Standard, 4 February 1970, 12.}
_{Karl Barth, Church Dogmatics, I, 2, 563.}
_{See Dewey M. Beegle, The Inspiration of Scriptures (Philadelphia: Westminster, 1963), 126-31.}