מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

הבסיס המקראי לאפולוגטיקה

אפולוגטיקה משמעותה "הגנה" או "הצדקה".[1] היא מגיעה מהמילה היוונית "אפולוגיה" (Ἀπολογία), שפירושה "דברי הגנה" או "טיעון הגיוני", בעיקר במובן המשפטי. אפולוגטיקה היא ענף בתחום התיאולוגיה, המציע הגנה לטובת האמונה המשיחית, בין אם דרך טיעונים לטובת הוכחת אמיתות האמונה ובין אם דרך הפרכת טיעוני נגד.

וויליאם ווילברפורס היה פוליטיקאי, הוגה ואיש דת בריטי נודע בן המאה ה-18, שהוביל את תנועת המאבק לביטול הסחר בעבדים. ווילברפורס אמר כי, "האמונה בישוע ספגה מתקפות וביזוי… כי אלה הטוענים שהם מאמינים אינם מסוגלים לגונן על אמונתם, למרות הטיעונים הלוקים בחסר של התוקפים אותם".[2]

אמונה אמיתית אינה עיוורת. היא מבוססת על ראיות ודורשת את כל מאמצינו ברדיפה אחר האמת. אלוהים דורש שלא נקבור את ראשינו בחול אלא נפקח את עינינו לחזות בראיות לקיומו – הקיימות מכל עבר. הוא קורא לנו להשתמש בהיגיון ובתבונה שלנו (ישעיהו א 18; מתי כב 37) כשאנו מפתחים אמונה מהימנה. האתגר המוצב בפני הספקנים האתאיסטים ובפני הדתיים, הוא ללכת בעקבות הראיות לאן שיובילו, לא משנה מהן התפיסות המוקדמות שלהם; לא לעצום את עיניהם כנגד מה שניצב מולם בבירור, גם אם הדבר עומד בניגוד להשקפת עולמם. כל אמונה צריכה לכלול היגיון ותבונה, ממש כשם שההיגיון צריך לכלול אמונה.

כל המאמינים בישוע מן הראוי שיהיו מסוגלים לשטוח את הסיבות לאמונתם. זו הקריאה שקורא לנו מי שמהווה את אחת הדוגמאות הנפלאות ביותר לאדם שמצא את דרכו החוצה מחשכת חוסר האמונה – השליח שמעון-כיפא: "תָמִיד הֱיוּ מוּכָנִים לְהָשִׁיב בַּעֲנָוָה וְיִרְאָה לְכָל מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִכֶּם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן בִּדְבַר הַתִּקְוָה שֶׁבְּלִבְּכֶם" (פט"א ג 15). יש תשובות ישירות לשאלותיהם של הספקנים, אבל רוב המאמינים אינם בקיאים בהן מספיק כדי להסבירן לזולת.

דבריו של האתאיסט גרג גראפין מהווים מעין סיכום מוצלח לדבריו של הפוליטיקאי הבריטי, לכך שטענות התוקפים לוקות בחסר. גראפין טוען כי מי שמאמין במתכנן תבוני לקיומם של החיים, "לא סיפק אף לא פיסת מידע אחת כדי לתמוך בטענותיו".[3] אמירה זו משולה לאדם הטוען כי הציורים במוזיאון לאומנות אינם מוכיחים שהאמן שצייר אותם באמת קיים – שהרי אינו נוכח בגלריה.

לעיתים, בשם המדע וההיגיון, האמונה באלוהים מוצגת על ידי אתאיסטים,[4] כחלק מהנרטיב שלהם, כדבר בלתי רציונאלי ולא הגיוני. אתאיסטים קיצוניים מציגים את טענותיהם בעוז ותשוקה עצומים. הם טוענים שאין כל הוכחה הגיונית לקיומו של אלוהים, שכתבי הקודש הם ספר מעשיות ואגדות מלא בסתירות, והדת באופן עקרוני היא דבר שלילי. הם טוענים שכל אדם הגיוני, עם ראש על הכתפיים, יגיע לאותה המסקנה. הם מטיחים את טיעוניהם באנשים דתיים שאינם באמת יודעים במה הם מאמינים ומחזיקים ללא בסיס וחכמה, באמונות אותן הם קיבלו בירושה או באופן תרבותי, אנשים שאמונתם אינה אלא שולית במקרה הטוב. אך אותם ספקנים אינם מוכנים בדרך כלל להשקיע רגע נוסף כדי להביט שוב בהשערות והטענות הניצבות מאחורי השקפת עולמם. בקנאות כמעט דתית, הם מאמינים שאין זה אלא עניין של זמן עד שכולם יראו את הדברים כמוהם. האסטרטגיה שלהם פשוטה למדי:

  1. להשתמש בבוז ולעג כדי לתייג אנשי אמונה כחסרי אינטליגנציה או היגיון.
  2. ליצור דיכוטומיה מזויפת בין המדע והאמונה, ולהדריך אנשים לבחור באחד מהשניים.
  3. להשאיר את הוויכוח בנושא כחד צדדי, ולא לאפשר לדעות סותרות להישמע בזירה הציבורית. כך הם מבטיחים שהמסגרות הדתיות יהיו המקומות היחידים שבהם יישמעו ביטויי אמונה.

המציאות העצובה היא שהאסטרטגיה הזו פועלת. אנשי אמונה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות פאסיביים ולא מעורבים. אנחנו חייבים להיות מוכנים לדעת ולומר את האמת בביטחון ובעוז. התיאולוג רייס ברוקס מספר על חוויה שהיתה לו,

פעם ישבתי במטוס לצד אישה מוזרה שאמרה לי שהיא האמינה שהיא אלוהים. אחרי ששמעתי זאת חייכתי ואמרתי, 'אם את אלוהים, יש לי הרבה שאלות לשאול אותך'. ההיגיון מסייע לנו לבטל טענות מגוחכות שכאלה.

באופן דומה, הספקנים מעלים טענות חסרות שגם אותן קל לבטל באותה במידה, כמו למשל הטענה שהחיים במקור נשתלו עלי אדמות בידי חוצנים, או שישוע מעולם לא היה קיים. טיעונים אחרים דורשים תגובה המצריכה מחשבה רבה יותר. לאורך העשור האחרון המחנה האתאיסטי יצא לדרכו בניסיון לגדוע את גלי האמונה המתחדשים. המונח האתאיסטים החדשים הוענק לקבוצת ספקנים המבקשת להפיח חיים מחודשים בטיעונים נגד אלוהים ואורזת אותם באריזה מחודשת שנועדה לדור חדש. למרבה האירוניה, יש מעט מאוד חדש בטיעונים האתאיסטיים האלה ורובם כבר הופרכו בעבר. למעשה, הצלחת טיעוניהם נובעת בעיקרה משתי סיבות:

  1. התגובות התאיסטיות לטענותיהם – שהן האמת אודות אלוהים – אינן זוכות לתפוצה נרחבת בקרב רבים.
  2. לצד התאיסטי, אין את אותה רמה של עניין ורצון כמו לצד האתאיסטי – להילחם מלחמת חורמה; בייחוד כאשר הצד האתאיסטי בוחר לנקוט בטקטיקה של הקנטה, לעג ובוז, ולא מעוניין בדיון אמיתי.

למען האמת, אחת משיטות הפעולה הרווחות בקרב האתאיסטים היא הבעת בוז ולעג בניסיון להביך ולבייש כל דבר בעל אופי דתי. כל טענה חסרת שחר נחשבת לאמינה אם היא משמשת כדי לחתור תחת אמונה באלוהים. לעג ובוז הם למעשה, עדות לכך שיש רצון להימנע מעימות על בסיס הגיוני, רציונלי ותיאולוגי. בכנס האתאיסטים הראשי בארצות הברית, בוושינגטון הבירה, הדובר הראשי, ריצ'ארד דוקינס, קרא לכל הנוכחים לנקוט בטקטיקה הזאת בדיוק: "לעגו להם! בוזו להם בפומבי!"[5] היש פלא מדוע מאמינים כה רבים מעדיפים להימנע מִשִׂיחַ עם האתאיסטים? יחד עם זאת, הצורך לאפולוגטיקה מוסיף ועולה ולכן חשוב לא רק לדעת אפולוגטיקה, אלא להבין את הבסיס המקראי לאפולוגטיקה.

הביסוס המקראי לאפולוגטיקה

כתבי הקודש מצווים עלינו במספר מקומות להגן על האמונה. בנוסף לכך, במקומות אחרים, רואים שהשליחים ושישוע עצמו עשו זאת. להלן מספר דוגמאות:

  • "אֶת הָאָדוֹן הַמָּשִׁיחַ הַקְדִּישׁוּ בִּלְבַבְכֶם, וְתָמִיד הֱיוּ מוּכָנִים לְהָשִׁיב (אפולוגיה) בַּעֲנָוָה וְיִרְאָה לְכָל מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִכֶּם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן בִּדְבַר הַתִּקְוָה שֶׁבְּלִבְּכֶם" (פט"א ג 15). פטרוס מחזק מאמינים הסובלים עבור אמונתם. ישוע הוא הסיבה לכך שהם יכולים להיות מלאי תקווה ולהתמיד באמונתם. אך יש לעשות יותר מאשר לומר "ישוע", כאשר מישהו שואל מדוע אנו מלאי תקווה בזמן סבל. הקטע לעיל מעודד מאמינים לתת את הסיבה עבור אמונתם בביטחון ובענווה. לכן, אנו צריכים להסביר מדוע אנו מאמינים בישוע; כלומר, מדוע ישוע הוא הסיבה לתקווה בזמן קושי וסבל.[6]
  • "אֲהוּבַי, כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי בְּכָל מְאֹדִי לִכְתֹּב לָכֶם עַל-דְּבַר יְשׁוּעָתֵנוּ הַמְשֻׁתֶּפֶת, נֵעוֹר בִּי הַצֹּרֶךְ לִכְתֹּב אֲלֵיכֶם וְלַהֲאִיצְכֶם לְהִלָּחֵם לְמַעַן הָאֱמוּנָה שֶׁנִּמְסְרָה אַחַת וּלְתָמִיד לַקְּדוֹשִׁים" (יהודה 3). לפי ההקשר, ה"מלחמה" היא נגד מורי שקר. פס' 22 מבהיר כיצד עלינו לעשות זאת: יֵשׁ הַמְהַסְּסִים, הִתְנַהֲגוּ עִמָּהֶם בְּרַחֲמִים. מכאן שאפולוגטיקה אינה מלחמה בחרבות, וגם לא מריבה לשם ווכחנות, אלא הסבר משכיל ולוגי הנובע מתוך רחמים ואהבה.
  • "בְּצֶדֶק אֲנִי חוֹשֵׁב זֹאת עַל כֻּלְּכֶם, שֶׁכֵּן אֲנִי נוֹשֵׂא אֶתְכֶם בְּלִבִּי בִּגְלַל הֱיוֹתְכֶם שֻׁתָּפִים לַחֶסֶד שֶׁהוּא מְנַת חֶלְקִי, הֵן בְּמַאֲסָרִי וְהֵן בִּפְעֻלָּתִי לַהֲגַנַּת הַבְּשׂוֹרָה וְחִזּוּקָהּ…מֻפְקָד אֲנִי עַל הֲגַנַּת הַבְּשׂוֹרָה" (פיליפים א 7, 16).
  • "כִּי בְּפֻמְבֵּי וּבְתֹקֶף הוֹכִיח לַיְּהוּדִים וְהֶרְאָה עַל-יְדֵי הַכְּתוּבִים שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּא יֵשׁוּעַ" (מע"ה יח 28; ראו גם יז 3, ט 22).
  • "הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן אֶת אֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְעִים וְרוֹאִים: עִוְרִים רוֹאִים, פִּסְחִים מְהַלְּכִים, מְצֹרָעִים מְטֹהָרִים, חֵרְשִׁים שׁוֹמְעִים, מֵתִים קָמִים, עֲנִיִּים מִתְבַּשְּׂרִים" (מתי יא 4). ישוע מביא ראיות הגיוניות לכך שהוא המשיח, דרך הניסים שביצע והנבואות שהגשים.

באתונה, כאשר שאול דיבר באַרְיוֹפָּגוֹס (גבעה באתונה בה התכנסו הפילוסופים) הוא הציג טיעון לוגי להפרכת האלילים ולטובת האלוהים המקראי:

הֵן בּוֹ אֲנַחְנוּ חַיִּים וּמִתְנוֹעֲעִים וְקַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁגַּם אֲחָדִים מִמְּשׁוֹרְרֵיכֶם אָמְרוּ שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ צֶאֱצָאָיו. לָכֵן בִּהְיוֹתֵנוּ צֶאֱצָאֵי אֱלֹהִים אֵין אָנוּ צְרִיכִים לַחֲשֹׁב שֶׁהָאֱלֹהוּת דּוֹמָה לְזָהָב אוֹ לְכֶסֶף אוֹ לְאֶבֶן, פְּסִילֵי אֳמָנוּת וּפְרִי מַחֲשֶׁבֶת אָדָם (מע"ה יז 28-29).

שאול שוטח בפני חכמי אתונה טיעון לוגי גאוני למדי; הוא בעצם הסביר להם שאם הם מסכימים שהבורא ברא את בני האדם, משמע שהבורא הוא ישות חיה, מדוע? משום שאם אנו, בריאתו של אלוהים, חיים ולא דוממים, על אחת כמה וכמה שבורא החיים יהיה אב החיים; הוא אינו יכול להיות דומם או חסר חיים כמו אליל העשוי אבן. ניתן אפוא להציג את הטיעון של שאול בצורה הבאה:

1. אם הבורא ברא את החיים, הוא חייב להיות חי בעצמו.

2. הבורא ברא את החיים.

3. לכן, הבורא חייב להיות חי בעצמו.[7]

לאחר מכן, שאול מוסיף טיעון היסטורי לטובת האמונה המשיחית: "שֶׁכֵּן יָעַד יוֹם לִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק עַל-יְדֵי אִישׁ אֲשֶׁר מִנָּה, וְהִמְצִיא הוֹכָחָה לַכֹּל בַּהֲקִימוֹ אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים" (מע"ה יז 31). מבחינת שאול, קימתו של ישוע מן המתים מהווה לכל הפחות הוכחה למשיחיותו.

גם בתנ"ך, הנביאים הצביעו על ראיות כדי להצדיק את אמונתם באלוהים המקראי או בסמכות האלוהית שבדבריהם. הראיות התבטאו בנבואות שהתגשמו (לדוגמה, ישעיהו מ-מה), בניסים (לדוגמה, אליהו הנביא מול נביאי הבעל), בחוסר יכולתם של האלילים להסביר את העוצמה והמורכבות של היקום בהשוואה למסוגלות של אלוהי ישראל (לדוגמה, ירמיהו י 1-16) ועוד. נביאי ישראל לעולם לא אמרו: "פשוט האמינו לי!". אדרבא, הם ביססו את דבריהם בהצדקה והוכחה.[8]

האמונה איננה עיוורת

האמונה המשיחית אינה אמונה עיוורת. למעשה, בניגוד לדעה הרווחת, "אמונה" אינה תקווה עיוורת או משאלת לב. המילה "אמונה" (πίστις) כפי שהיא מופיעה בברית החדשה, משמעותה "ביטחון", "אמון", או "שכנוע". צורות הפועל מתייחסות לדבר זהה: להאמין למשהו, להסכים, להיות בטוח במשהו, או להשתכנע ממשהו.[9] במילים אחרות, אמונה אינה סוג של ידע, אלא הביטחון במשהו שאנו כבר משוכנעים שהוא נכון. הבה נבחן שוב את מעשי השליחים יז 31: "שֶׁכֵּן יָעַד יוֹם לִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק עַל-יְדֵי אִישׁ אֲשֶׁר מִנָּה, וְהִמְצִיא הוֹכָחָה (πίστις) לַכֹּל בַּהֲקִימוֹ אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים". המילה "הוכחה" כאן, יכולה להיות מתורגמת כוודאות או ביטחון והיא אותה המילה ל'אמונה'.[10] על מה מבוססת הוודאות שלנו? על פי שאול, בפסוק הזה, היא מבוססת על עובדת התקומה של ישוע מן המתים. כלומר, אמונה אינה נוגדת את הראיות ואינה קיימת במקביל למחסור בראיות; אדרבא, אמונה אמיתית מבוססת על ראיות והיגיון. לדוגמה, אנחנו מאמינים, או נותנים אמון ברופא השיניים, משום שאנו משוכנעים שהוא יודע מה הוא עושה. אמוננו בו מתבסס על ידע והבנה הגיונית לגביו ולגבי הכשרתו.

מחבר איגרת אל העברים בברית החדשה מגדיר זאת כך: "הָאֱמוּנָה הִיא בִּטָּחוֹן בְּמַמָּשׁוּת הַדְּבָרִים הַמְקֻוִּים, הוֹכָחַת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִרְאִים" (יא 1). כפי שניתן לראות, בפסוק זה קיימת תקבולת. המילה "הוכחת" (ביוונית ἔλεγχος) משמעותה "שכנוע". כלומר, אמונה היא שכנוע בהבטחות של אלוהים. הדוגמאות בהקשר, מבהירות את פשר הפסוק: בהמשך הפרק מתוארים אנשים שניתנו להם ראיות במטרה שיבטחו באלוהים ובהבטחותיו (פס' 7, 8 29). למעשה, פסוק 19 אומר באופן ישיר כי לאברהם הייתה אמונה, או ביטחון, באלוהים כי הוא השתמש בהיגיון כדי להבין שאלוהים יכול להחזיר את יצחק לחיים ובכך להגשים את הבטחתו דרך זרע יצחק: "בְּחָשְׁבוֹ[11] בְּלִבּוֹ כִּי הָאֱלֹהִים יָכוֹל לְהָקִים אֲפִלּוּ מֵעִם הַמֵּתִים; מִשָּׁם, בִּבְחִינַת מָשָׁל, אַף קִבֵּל אוֹתוֹ" (פס' 19).

הברית החדשה מתייחסת אפוא לאמונה המבוססת על ראיות (לעומת אמונה עיוורת) כאצילית יותר: "יְהוּדֵי בֵּרֵאָה הָיוּ אֲצִילֵי-רוּחַ יוֹתֵר מִן הַיְּהוּדִים שֶׁבְּתֶסָּלוֹנִיקִי וְקִבְּלוּ אֶת הַדָּבָר בְּכָל לֵב כְּשֶׁהֵם בּוֹדְקִים יוֹם יוֹם בַּכְּתוּבִים אִם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָכֵן כָּךְ." יהודי בראה בחנו את דברי שאול השליח על פי הכתובים, הם לא האמינו לו על בסיס אמונה עיוורת.[12]

חשיבות האפולוגטיקה

ניתן להרחיב רבות על חשיבות האפולוגטיקה: הן בתחום הסברת האמונה לאדם הלא משיחי, והן בתחום חיזוק אמונתו של המשיחי.

תחום ההסברה: בלתי-אפשרי לגרום לאדם לא-מאמין להאמין בישוע אך ורק דרך שכנוע שכלי, אך האפולוגטיקה יכולה להסיר את המכשולים השכליים של הבלתי מאמין, המונעים ממנו לשקול את האמונה כאפשרות הגיונית וממשית. לאחר שהמכשולים הללו הוסרו, אנו משאירים לרוח הקודש לחולל את השכנוע הנפשי שבלב לגבי אמת הבשורה. רוח הקודש תוכיח את הבלתי מאמין לגבי אמיתות הבשורה ולגבי היותו זקוק לסליחת חטאים (יוחנן ט"ז 8), דבר שיאפשר לו לבטוח בבשורה ולקבל סליחת חטאים. לא ניתן להימנע משימוש באפולוגטיקה. לא ניתן להשפיע ביעילות על אנשים עם הבשורה, אך ורק מבחינה רגשית. אלוהים אינו מדלג על השכל כדי לדבר אל הלב.[13]

חיזוק האמונה: האפולוגטיקה משחקת תפקיד מרכזי במענה לספקות עמם מתמודדים אלו המאמינים באמונה המשיחית. האפולוגטיקה יכולה לעזור למאמין להתמודד עם ספקות לגבי אמונתו כתוצאה מאינטראקציה עם העולם החילוני הדוחה את קיומו של אלוהים, או עם העולם הדתי הדוחה את משיחיותו של ישוע. אמנם הביטחון של המאמין המשיחי באמיתות אמונתו אינה מבוסס על טיעונים ושכנוע שכלי גרידא, אלא על העדות האישית שחווה בחייו ביחס לאלוהים או ביחס לבשורה המשיחית. עם-זאת, ביכולתו ליהנות מבסיס או ביטחון כפול לאמונתו, גם על-ידי ניסיונו האישי וגם על-ידי הטיעונים והראיות.

ההבדל בין ידע להוכחה

קיים הבדל בין האופן שבו אנו יודעים שהאמונה המשיחית היא אמת, לבין האופן שבו אנו מראים שהאמונה המשיחית היא אמת. כל אחד יכול לדעת שהאמונה המשיחית אמיתית דרך התנסות אישית עם אלוהים. הכתובים מלמדים שרוח הקודש מוכיחה את העולם לגבי אמיתות הבשורה (יוחנן טז 8). לכן, אין צורך בהכרח, למשל, בטיעונים לטובת קיומו של אלוהים, כדי לדעת באופן אישי שאלוהים קיים. לעומת זאת, כאשר נשאלת השאלה: "איך אני מראה שהאמונה המשיחית היא אמת?" (לעצמי או לאחרים), כאן המקום לראיות חיצוניות וטיעונים לוגיים. מדוע? משום שלא ניתן להתבסס על חוויה אישית כראיה אובייקטיבית, בייחוד כאשר משוחחים עם אדם לא מאמין, שמן הסתם איננו מזדהה עם החוויה הסובייקטיבית שלנו. למה הכוונה שניתן לדעת שאלוהים קיים דרך חוויה אישית? ובכן, האמונה באלוהים יכולה להוות אמונת בסיס.

מהי אמונת בסיס? אמונת בסיס אינה מבוססות על אמונות אחרות, היא הבסיס של מערכת האמונות של האדם. למשל, אמונות בסיס אחרות הן: האמונה במציאות של העבר, האמונה בקיומו של העולם החיצוני, וכו'. אם תחשבו על זה, אף אחת מן האמונות הללו לא יכולה להיות מוכחת. איך אפשר להוכיח שהעולם לא נברא לפני חמש דקות עם המראה הנוכחי והזכרונות טמועים מראש? איך ניתן להוכיח שאינכם הזיה או חיזיון של חייזר מיקום מקביל? איך אפשר להוכיח שהאנשים הנמצאים לידכם אינם סייבורגים המחופשים לבני אדם באופן מושלם? למרות שבלתי אפשרי להוכיח אמונות כאלו, הן בסיסיות עבורנו (שהעבר קיים, שחבריכם אנושיים, וכו'). אין זאת אומרת שהן אמונות שרירותיות וחסרות היגיון. אלא, שהן מבוססות על הניסיון, הידע וההיגיון שלנו. אולי אין דרך להוכיח את האמונות הללו, אך עדיין רציונלי להחזיק בהן.

מי שבאמת חושב שהעולם נברא לפני חמש דקות או מאמין שהוא חיזיון של מישהו אחר, ככל הנראה מחזיק באמונה חסרת בסיס! למרות שלא ניתן להוכיח את אמונות הבסיס שלנו, הן מבוססות על ניסיוננו ונטועות בחוויה האנושית. באותו האופן, האמונה באלוהים יכולה להיות מבוססת עבור אלו שחיפשו את אלוהים וחוו אותו בחייהם.

שיטות אפולוגטיות

קיימים מספר סוגים, או שיטות, לאפולוגטיקה. לכל שיטה יש גישה שונה לצורה שבה עלינו להגן על האמונה. נכיר כעת את חמש השיטות העיקריות הקיימות בתחום:

השיטה הקלאסית (Classical Method)

על פי השיטה הקלאסית, ראשית יש להתחיל עם ה"תיאולוגיה הטבעית"[14]. כלומר, יש להוכיח דרך כלים לוגיים שאלוהים קיים, ואחר כך לדבר על הראיות לאמיתות כתבי הקודש והניסים (לדוגמה, תקומתו של ישוע מן המתים). על פי גישה זו, מדובר בסדר לוגי והכרחי. לא ניתן לדבר על התרחשותם של ניסים למשל, ללא הוכחה מוקדמת לגבי כך שהעל-טבעי קיים. שיטה זו נקראת השיטה הקלאסית מכיוון שמניחים כי זו השיטה העיקרית בה נקטו האפולוגטיקנים של המאות המוקדמות יותר. דוגמאות לאפולוגטיקנים קלאסיים מודרניים: וויליאם ליין קרייג (William Lane Craig), נורמן גייזלר (Norman Geisler), ריצ'רד סווינבורן (Richard Swinburne), ריצ'רד ג'י. האו (Richard G. Howe) וראבי זכריאס (Ravi Zacharias).

השיטה הראייתית (Evidential method)

השיטה הזו מתמקדת על הראיות לאמיתות האמונה המשיחית בהתבסס על ניסים בלבד. שיטה זו טוענת, בניגוד לשיטה הקלאסית, שניסים אינם חייבים להוכיח תחילה את קיומו של אלוהים, אלא יכולים להוות ראיה עצמאית לקיומו. המוקד העיקרי של שיטה זו מתרכז בתחייתו של ישוע מן המתים. דרך תחייתו של ישוע, השיטה מראה שאלוהים קיים ובנוסף, שהתחייה מאשרת את כל טענותיו של ישוע לגבי טבעו (אלוהותו) ותורתו. אפולוגטיקנים ראיתיים מודרניים הם: מייקל ליקונה (Michael Licona), גארי האברמס (Gary Habermas), ג'וש מקדוואל (Josh Mcdowell) וג'ון מונטגומרי (John W. Montgomery).

 שיטת הטיעון המצטבר (Cumulative Case Method)

על פי שיטה זו, הטיעון לטובת האמונה המשיחית אינו יכול להסתכם בטענה פורמלית כמו הוכחה או טיעון הסתברותי. במילים אחרות, על פי שיטה זו, יש לטעון לטובת האמונה המשיחית כמו עורך דין; דרך איסוף ראיות ונתונים ולבסוף, עלינו להסבירם בצורה כזו כך ששום הסבר חלופי לא ישתווה להסבר שסיפקנו. דוגמאות לאפולוגטיקנים שנוקטים או נקטו בשיטה הזו, הן: פול פיינברג (Paul Feinberg), סי. אס. לואיס (C.S. Lewis) וסטפן אוונס (C. Stephan Evans).

 שיטת ההנחה הקודמת (Presuppositional Method)

על פי שיטה זו, מאחר ואין קרקע משותפת בין המאמינים לבלתי מאמינים, לא ניתן להשתמש בשלוש השיטות הקודמות. במקום זאת, על המאמין המשיחי להניח מלכתחילה את אמיתות אמונתו כנקודת התחלה באפולוגטיקה. אלה הנוקטים בשיטה זו אינם מנסים להביא טיעונים וראיות לטובת קיומו של אלוהים, אלא טוענים שכל חשיבה וכל דבר בעל משמעות כלשהי, ולמעשה כל עובדה, בהכרח מניחים מבחינה לוגית שהאלוהים של כתבי הקודש קיים. אפולוגטיקנים ידועים שנקטו בשיטה זו, הם: קורנליוס וואן טיל (Cornelius Van Til), גורדון קלארק (Gordon Clark) ופרנסיס שייפר ((Francis Schaeffer.

 גישת האפיסטמולוגיה הרפורמית (Reformed Epistemology approach)

על פי שיטה זו, אמנם אין שום דבר פסול בסיפוק טיעונים לטובת אמיתות הבשורה, אך אין זה מחייב כלל. על פי עמדה זו, כל אדם יכול להאמין באופן רציונלי באלוהים ללא הוכחות לוגיות. לכן, המוקד של אפולוגטיקנים הנוקטים בשיטה זו, הוא להגן על האמונה מפני מתקפות של אחרים, ולא בהכרח לספק טיעונים בעדה. אפולוגטיקנים המייצגים עמדה זו הם אלווין פלנגטינה (Alvin Plantinga), ניקולס וולטרסטורף (Nicholas Wolterstorff) וגם וויליאם אלסון (William Alson).[15]

מסקנות

ראינו אפוא כי העיסוק באפולוגטיקה מבוסס היטב על כתבי הקודש, וכי יש לו יתרונות רבים. בנוסף לכך, ראינו כי כתבי הקודש דוגלים באמונה המבוססת על ראיות ולא באמונה עיוורת.

 

הערות:

[1]  .Groothuis, Christian Apologetics: A Comprehensive Case for Biblical Faith, 24

[2] .William Wilberforce, Real Christianity, ed. Beb Beltz, rev. ed. (Ventura, CA: Regal, 2006), 20

[3] Greg Graffin and Steve Olson, Anarchy Evolution: Faith, Science, and Bad Religion in a World Without God, 61

[4] אתאיסטים אינם מאמינים בקיומו של האל. תאיסטים לעומתם, כן מאמינים בקיומו של האל.

[5] Richard Dawkins, speech at the Reason Rally, Washington DC Mall, March 24, 2012

[6]  Ibid.

[7]  Brown, “General revelation.”

[8]  .Moreland, Love Your God with All Your Mind , 132

[9]  משמעות הפועל peithō היא "לשכנע, להשתכנע, להיות בטוח, להאמין" (BAGD, 644-45). אותה ההגדרה ניתנת על ידי לקסיקון אחר (Abbott-Smith,350-51).

[10]  רק שבפסוק הזה מילה זו מופיעה בטקסט היוונית בצורת מושא ישיר.

[11]  המילה כאן היא  logisamenos (λογισάμενος), כלומר, לחשוב על משהו בהיגיון.

[12]  Jones, “Is Faith Blind?”

[13] Geisler, The Apologetics of Jesus, 76.

[14] התיאולוגיה הטבעית היא הניסיון להרהר מבחינה פילוסופית על קיומו וטבעו של אלוהים ללא תלות בהתגלות אמיתית או נראית של אלוהים, או בכתבי הקודש. באופן מסורתי, היא מערבת חשיבה ובחינת טיעונים לטובת ונגד קיומו של אלוהים. להרחבה: Taliaferro, “The Project of Natural Theology” in The Blackwell Companion to Natural Theology.

[15] ההסברים לשיטות השונות מבוססים על: Cowan, Five views on Apologetics, 15-20.