האם אמונה במשיח מספיקה? (תגובה לדרשתו של משה בר-דוד)

האם אמונה מושיעה? או שעלינו להוסיף עליה מעשים?

בדרשתו של משה בר-דוד¹ הוא הצהיר: "השאלה שאני רוצה לשאול, ואנחנו לא פעם אומרים את זה. האם זה מספיק רק להאמין בישוע? אני אגיד לכם. הרבה מאמינים עושים דבר מאוד מאוד, הייתי אומר מסוכן. הם מצטטים פסוקים – אין ויכוח, זה כתוב. אבל, זאת לא כל התמונה. שימו לב! זה לא מספיק רק להיות במשיח ישוע, כלומר, להאמין בו, זה לא מספיק…" (מדקה 6:40).

 

לפני שננסה להבין על בסיס מה משה טוען את המשפט המפתיע הזה, הבה נראה מה הכתובים אומרים:

"אֲזַי לֹא בִּגְלַל מַעֲשֵׂי צְדָקָה שֶׁעָשִׂינוּ הוּא הוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ, כִּי אִם בְּרַחֲמָיו" (טיטוס ג 5)

"בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ" (אפס ב 8-9)

"אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה" (רומ ד 5)

"כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ." (רומ ג 23-24),

מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל-יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד." (עברים י 10).

"הַאֲמֵן בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְתִוָּשַׁע אַתָּה וּבְנֵי בֵּיתְךָ." (מעשי השליחים טז 31).

"וְכָל מִי שֶׁחַי וּמַאֲמִין בִּי לֹא יָמוּת לְעוֹלָם" (יוחנן יא 26).

"אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים" (יוחנן ה 24).

"אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַמַּאֲמִין יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם" (יוחנן ו 47).

הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם (יוחנן ג 36).

 

כפי שאתם רואים, דבר אלוהים לא היה יכול להיות ברור יותר. האמונה במותו המכפר של המשיח היא התנאי היחיד והמספיק לישועת עולמים. אם משה רוצה להוסיף תנאים נוספים לקורבן המושלם של ישוע על הצלב (בין אם זה ציות, קדושה הליכה ברוח וכו'), משמעו פגיעה בטוהר בשורת החסד. המשמעות של הוספת התנאים לישועה היא שהנאמנות של המשיח לא הספיקה כדי להצדיק אותנו, דהיינו, יש עוד משהו שעלינו לעשות או להימנע מלעשות כדי שהקורבן שלו באמת ישלים אותנו. כלומר מדובר בסתירה מוחלטת לעדות של דבר אלוהים: מקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל-יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד (אל העברים י 10).

אין מנוס, אנו מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (רומים ג 24), חינם זה חינם. ללא כל עלות או התחייבות מצידנו, וְאִם בְּחֶסֶד, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים; אַחֶרֶת הַחֶסֶד חָדֵל לִהְיוֹת חֶסֶד (רומים יא 6). אם עלינו לשמר את הישועה במעשים או להימנע ממעשים רעים כדי להישאר נושעים, אז הישועה היא לא באמת חינם, היא לא מתנה. שהרי מתנת חינם היא מתנה בלתי מותנית, אך אם יש להימנע ממעשים רעים והליכה על פי הבשר כדי לשמרה, אז אנו מוסיפים למתנת חסדו של אלוהים תנאים שעלינו לקיים או להימנע מלקיים.

 

על בסיס מה משה בר דוד טוען זאת?

 

אז למה משה בר דוד טען כך? משה טוען במסר שכל הפסוקים שמלמדים ישועה באמונה בלבד (ראו הפסוקים לעיל), לא מציירים את התמונה השלמה. 
הוא התבסס על רומים ח :1 עַל-כֵּן עַתָּה אֵין–אַשְׁמָה בָאֵלֶּה אֲשֶׁר הֵם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ [הַמִּתְהַלְּכִים שֶׁלּא כַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ]² (תרגום דעליטש). על בסיס הפסוק הזה משה טוען שכדי לא להיות אשמים לפני אלוהים, לא מספיק להאמין במשיח (אלה אשר הם במשיח) אלא צריך להתהלך לפי הרוח ולא כבשר.

 

אם משה בר דוד צודק בפרשנות שלו אז הכתובים סותרים את עצמם.

 

אם משה צודק בפרשנות שלו זה אומר שהכתובים סותרים עצמם בשתי דרכים מרכזיות:

 

1. שהישועה היא לא באמת רק בחסד ובחינם דרך אמונה בלבד בקורבנו המושלם של המשיח (משום שבנוסף לאמונה, מבחינתו יש להוסיף ציות, התהלכות ברוח וכו')..

 

2. זה סותר את שאר המקומות בכתובים שמניחים את ישועתם של מאמינים שמתהלכים בבשר. נסתפק ב-2 דוגמאות לשם כך:

 

א. לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. (מתי ה 19).

האדם שבפסוק הזה כן נמצא בתוך מלכות השמיים, אך לא רק שהוא לא ציית למצוות הכי קטנות (כנראה הכוונה למצוות שבדרשה על ההר), אלא שהוא מלמד גם אחרים לא לציית! כלומר, הוא מכשיל אחרים (מתי יח:6), אבל שימו לב שהוא נושע, הוא במלכות.
פסוק זה מפריך בצורה מוחצת את הטענה שאנשים שמתאפיינים בחיי חטא מאבדים את ישועתם. מדובר כאן על איבוד השכר\מעמד\בעלות במלכות לא על איבוד הישועה.

 

ב. וַאֲנִי, אַחַי, לֹא יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר אֲלֵיכֶם כְּאֶל אֲנָשִׁים רוּחָנִיִּים , אֶלָּא כְּאֶל בִּלְתִּי-רוּחָנִיִּים, כְּאֶל תִּינוֹקוֹת בַּמָּשִׁיחַ.בֶּחָלָב הֵזַנְתִּי אֶתְכֶם, לֹא בְּמַאֲכָל, כִּי עוֹד לֹא יְכָלְתֶּם לֶאֱכֹל. אֲבָל גַּם כָּעֵת אֵינְכֶם יְכוֹלִים,כִּי עוֹדְכֶם בִּלְתִּי-רוּחָנִיִּים. וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ בְּקִרְבְּכֶם קִנְאָה וּמְרִיבָה, הָאֵין אַתֶּם בִּלְתִּי-רוּחָנִיִּים וּמִתְנַהֲגִים כְּמוֹ הָאֲנָשִׁים? (הראשונה לקורינתים ג 1-3).

 

הנה דוגמה לאנשים שלא התהלכו ברוח. שאול אומר שהם מתנהגים כמו אנשים לא מאמינים ("כמו האנשים"). האם הוא מזהיר אותם מאיבוד ישועה? חלילה! הוא פונה אליהם כאל אחיו, זה אומר שהוא לא מטיל ספק בכך שהם נולדו מלמעלה. הוא כן מזהיר אותם מאיבוד השכר שלהם (פס' 15) לא מפני איבוד הישועה שלהם, אותה הוא מניח לאורך כל הקטע!

 

אם כבר, הקורינתים התאפיינו בחיי חטא במלוא מובן המילה. שאול הגיע אליהם בשנת 52 אחה"ס, וארבע שנים מאוחר יותר הוא עדיין קרא להם בלתי רוחניים. הם נשארו מפולגים למשך ארבע שנים. שאר האיגרות מתעדות היבטים אחרים של החטא שלהם: קנאה, ריב (הראשונה לקורינתים ג:3), עידוד גילוי עריות (ה 1), תביעה משפטית נגד אחיהם באמונה (ו 1), זנות (ו 18), אדישות כלפי החלשים (פרקים ח-ט), שיכרות (יא 21), ושימוש אנוכי במתנות הרוח (יד 4). מיותר גם לציין שהמצב הזה יכל להימשך עד מוות (ה 5; יא 30), והמוות הפיזי שלהם היה משפט מאלוהים על סירובם להגיב בכניעה להפצרות של שאול. חוץ מזה קיימים פסוקים אחרים שמתארים מצב שבו משיחי עלול לרצוח או לגנוב (ראשונה לפטרוס ד:15; יעקב ד 1,2). כפי שידוע לכולם, שאול היה ממש מוטרד לגבי המצב הרוחני של המאמינים הקורינתים. בשלב מסוים הוא תוהה אם ההצדקה שלהם (הראשונה לקורינתים ו:11), ההתרצות שלהם (השנייה לקורינתים ה 18), וההנאה ממתנות הרוח, בסופו של דבר לא יביאו לשום דבר. הוא כותב כך:

כֵּיוָן שֶׁאֲנַחְנוּ שֻׁתָּפִים לְפָעֳלוֹ, אָנוּ גַּם מְבַקְשִׁים מִכֶּם: אַל נָא תְּקַבְּלוּ לָרִיק אֶת חֶסֶד אֱלֹהִים (השנייה לקורינתים ו 1). מבחינת שאול, הישועה לא מובילה באופן אוטומטי להתקדשות. לכן, כששאול אומר שאנו בריאה חדשה במשיח, הוא לא אומר שמאחר ואנו מאמינים, אז בהכרח נחיה בקדושה ושמעשים טובים ישקפו את הישועה שלנו.

למעשה, שאול מפציר באופן עקבי בקוראים לחיות על פי הזהות האמיתית שלהם: חִשְׁבוּ אֶת עַצְמְכֶם מֵתִים לְגַבֵּי הַחֵטְא, אַךְ חַיִּים לֵאלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (רומים ו 11), וְאַל תִּמְסְרוּ אֶת אֵיבְרֵיכֶם לַחֵטְא כְּכֵלִים שֶׁל רֶשַׁע, אֶלָּא מִסְרוּ אֶת עַצְמְכֶם לֵאלֹהִים כַּאֲנָשִׁים חַיִּים שֶׁהוּקְמוּ מִן הַמֵּתִים, וְאֶת אֵיבְרֵיכֶם תִּמְסְרוּ לֵאלֹהִים כְּכֵלִים שֶׁל צֶדֶק (פס' 13). הוא מפציר בנו ללבוש את האדם החדש שכבר נמצא בנו (אפסים ד 24).

שאול רצה שהקוראים יתנסו עם מי שהם באמת במשיח. אך אם היותנו במשיח אומר שאנו באופן אוטומטי נחיה בקדושה ונפיק מעשים טובים המשקפים את הישועה שלנו, מדוע שאול ציווה על הקוראים לשקף וללבוש את האדם החדש? הרי זה אמור לקרות אוטומטית לא? לא. הכתובים לא מסיקים בשום מקום שרק בגלל שהאדם הוא בריאה חדשה, שהוא בהכרח יתנהג כפי שהוא באמת במשיח.

איך משה מפציר במאזיניו לבחון את מציאות ישועתם לאור המעשים שלהם אם שאול מתייחס לקורינתים כאל נושעים ובמקביל טוען שלא ניתן להבחין בין ההתנהגות שלהם להתנהגות של אנשים בלתי מאמינים?

 

אז איך מפרשים את רומים ח 1?

 

כדי להבין את משמעות הפסוק עלינו לעשות מספר דברים: א. להבין את משמעות המילה "אשמה" כפי שהיא מופיעה בפסוק. ב. להבין את ההקשר הרחב והמיידי של הפסוק.

 

א. מה זה "אשמה"?

 

המפתח לפרשנות הפסוק, הוא לראות איך המילה "אשמה" משומשת באיגרת אל הרומים, כלומר, מהי המשמעות שלה. המילה היא "Katakrima". רבים מניחים באופן אוטומטי, שמשמעות המילה "אשמה" היא "ניתוק נצחי מאלוהים". אך חשוב לשים לב לכך שהמילה Katakrima היא מילה ייחודית ל"אשמה". זו מילה שמופיעה פעמיים נוספות באיגרת אל הרומים (ה 16, 18) ולא מופיעה יותר בברית החדשה כולה. המילה הרגילה ל"אשמה" היא krinō או krima. לכן, אם שאול היה מדבר על ניתוק נצחי מאלוהים סביר יותר להניח שהוא היה משתמש במילים הללו ולא במילה katakrima. אז איך שאול משתמש במילה הזו בשאר האיגרת שלו?

 

רומים ה 16

 

וְאֵין הַמַּתָּנָה כְּמַעֲשֵׂה הָאֶחָד שֶׁחָטָא; כִּי הַמִּשְׁפָּט (krima) עֵקֶב עֲבֵרָה אַחַת יָצָא לְהַרְשָׁעָה (katakrima), אֲבָל לְאַחַר עֲבֵרוֹת רַבּוֹת מַתְּנַת הַחֶסֶד הִיא זִכּוּי.

 

שאול מראה ניגוד בין ההשלכות של המעשה של אדם למעשה של המשיח. כששאול אומר "כי המשפט עקבה עברה אחת יצא להרשעה", הוא משתמש במילה "הרשעה" במובן של "עבדות לחטא"-מדובר על עונש שמגיע אחרי גזר הדין³. אם אנו לא מבינים את זה כ"עבדות לחטא", דהיינו, במובן של עבדות עונשין, אז שאול אומר ש"המשפט(הרשעה)….. יצא למשפט(הרשעה)….." מה שאומר שהוא משתמש באותה המילה וזו תגובה מיותרת מצידו. אלא, ששאול אומר במילים אחרות שבגלל מעשה אחד של אדם, הוא הביא לכך שכל האנושות נמצאת תחת העבדות לחטא, ואילו בגלל מה שישוע עשה זה הוביל לצדקה (זיכוי) מוסרית של המאמינים. הוא משתמש במילה זיכוי (dikaioma), במשמעות של מעשי צדקה, לא במשמעות של ההצדקה החוקית שלנו לפני אלוהים. המילה הזו משומשת פעמים תכופות באיגרת אל הרומים בתור מעשי צדקה ( רומים א 32; ב 26; ה 18; ח 4). הנקודה של הפסוק הזה היא לא ניתוק נצחי מאלוהים אל מול הישועה מאגם האש. אלא עבדות לחטא מול מעשי צדקה של המאמינים (דרך ישוע).

 

רומים ה 18

 

וּבְכֵן, כְּשֵׁם שֶׁעֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם, כֵּן גַּם מַעֲשֵׂה צְדָקָה אֶחָד הוּא זִכּוּי שֶׁל חַיִּים לְכָל בְּנֵי אָדָם.

 

עלינו לשים לב למספר דברים:

 

1."מעשה צדקה אחד" מתייחס לקורבן של המשיח.

2. המשפט "זיכוי של חיים" יכול להיות מתורגם כך: "זיכוי שמוביל לחיים". התרגום הזה תופס בצורה הטובה ביותר את ההקשר (שמדבר על תהליך ההתקדשות: פס' 9-10, 16-17) שמהדהד את הנקודה של שאול; שהצדקה של אלוהים מספקת את הכוח לחיות את חיי-התקומה (את החיים החדשים). חטאו של אדם הביא עלינו שעבוד לחטא, ואילו צדקת המשיח נתנה לנו הצדקה שמאפשרת לנו לחיות חיים חדשים.

 

אם כך, ראינו שהשימושים היחידים (בנוסף לפרק ח 1) של המילה "הרשעה"\"אשמה" הם באל הרומים ה 16, 18, ושהם מתייחסים לעונש העבדות לחטא, לא לניתוק נצחי מאלוהים. עם ההבנה הזו עלינו לגשת אל רומים ח 1 ולראות גם על מה מדבר ההקשר הרחב והמיידי של הפסוק.

 

ב. ההקשר הרחב של רומים ח 1- התקדשות, לא ישועה!

 

פרק ח הוא מענה לרומים פרק ז. מה קורה ברומים ז? שאול מתאר את הכישלון בשלב מוקדם בחיי אמונתו, בו הוא ניסה להתקדש דרך התורה. בניגוד למה שמשה בר דוד אמר בדרשה, שאול לא מתאר את השלב שבו הוא היה לא משיחי. משה ניסה להגיד שפרק ז מתאר שלב בחייו של שאול לפני שהגיע לאמונה (ובגלל זה לכאורה הכישלון והשיעבוד לחטא), ואילו רומים ח מדבר על השלב שבו הוא הגיע לאמונה. אך זה לא נכון, ממספר סיבות:

 

1. ברומים ז 22 שאול אומר: בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁבִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּתוֹרַת אֱלֹהִים. איך זה שלמישהו לא נושע יש "אדם פנימי"? רק למאמינים יש את האדם הפנימי (השנייה לקורינתים ד 16; אפסים ג 16). 

 

2. אם רומים ז מתאר את התקופה שבה שאול לא היה נושע אז למה הוא אומר בפסוק 25 תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ!? האם מישהו לא מאמין יודה לישוע?

 

3. שאול לא נאבק עם החטא לפני שהוא הגיע לאמונה (פיליפים ג 6).

 

למה חשוב להוכיח שרומים ז מדבר על התקופה שבה שאול היה נושע? משום שכך אנחנו מראים שהנושא של ההקשר הוא התקדשות בתוך החיים המשיחיים, לא ישועה מאגם האש (ולכן, פרק ח' לא מדבר על איך להיוושע או על איך נושעים מתנהגים או מתאר את אלו שבאמת נושעים. אלא, הוא מתאר איך להתקדש). בפרק ז שאול מראה שהתורה לא מועילה לתהליך ההתקדשות. המשיחי למעשה מת לתורה (ז 1-6), והניסיון שלו לחיות תחתיה על מנת להתקדש, נועד לכישלון (ז 7-25). על המאמין לפנות למקור אחר שייתן לו ניצחון על תאוות הבשר, ומהשעבוד לבשר. שימו לב, כל מאמין חופשי במעמדו מן החטא (רומים ו 18) אך זה לא אומר שהוא חופשי בפועל, בהתנסות שלו. כדי שהוא ייהנה מהמעמד שלו בפועל\ בהתנסות, עליו להתהלך ברוח- וזה בדיוק הפתרון של רומים ח!

 

ההקשר המיידי 

 

עַל-כֵּן עַתָּה אֵין-אַשְׁמָה בָאֵלֶּה אֲשֶׁר הֵם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ [הַמִּתְהַלְּכִים שֶׁלּא כַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ].(פרק ח 1).

 

מילת הקישור "על כן" מצביעה חזרה לפסוק הקודם, תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ! (ז 25). שאול מודה לאלוהים שההצלה מהשעבוד לחטא זמינה עבורו כדי להתגבר על מה שהוא תיאר בפרק ז 24, אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ?

מה אומר פסוק 2 של רומים ח? כִּי חֹק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ שִׁחְרֵר אוֹתִי מֵחֹק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת. המילה "כי" מקשרת אותנו לפסוק 1. מה זה אומר? זה אומר שהמילה "אשמה" היא אכן "עבדות לחטא" כמו שראינו קודם, הוא משווה את המילה הזו בפסוק 2 ל"חוק החטא והמוות". לכן עלינו להבין את הקטע הזה כך:

 

עַל-כֵּן עַתָּה אֵין-אַשְׁמָה (להיות תחת השיעבוד לחטא) בָאֵלֶּה אֲשֶׁר הֵם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ [הַמִּתְהַלְּכִים שֶׁלּא כַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ] כִּי חֹק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ שִׁחְרֵר אוֹתִי מֵחֹק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת. שימו לב, שאול לא אומר כאן שרק מאמין שמתהלך לפי הרוח הוא איננו מנותק נצחית מאלוהים. אלא, הוא אומר שרק מאמין שמתהלך לפי הרוח איננו נמצא תחת השיעבוד לחטא (בהתנסות שלו). מאמינים שמתהלכים ברוח הקודש לא נמצאים תחת ההרשעה לחיות תחת השעבוד לחטא. 

הבעיה לא הייתה עם התורה אלא עם הבשר. הבשר היה חלש מדי כדי לציית. אלוהים פתר את הבעיה בכך שהוא שיחרר את הבשר משלטון החטא בנקודה שבה אנחנו האמנו במשיח. כשהגענו לאמונה במשיח אנו התאחדנו איתו במוות ובתקומה (רומים ו 1-11). מדוע אלוהים חרץ את דינו של החטא בבשר? (פס' 3):

כְּדֵי שֶׁחֻקַּת הַתּוֹרָה תִּתְקַיֵּם בָּנוּ, הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ. (פסוק 4). חשוב לשים לב שחוקת התורה אמורה להתקיים "בנו" (התקדשות) ולא עבורינו או לטובתנו (ישועה). במקום אחר, החוקה שאמורה להתקיים בנו, היא המשמעות של התורה עצמה, לאהוב זה את זה (יג 8).

המשיח חרץ את דינו של הבשר כך שהתורה תתקיים בנו, אך שאול מבהיר שאלו שחווים את ההתקיימות של התורה בהם, הם מאמינים שמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ (פס' 4). לכן, הוא מציג לנו שתי אפשרויות, כמאמינים: אנו יכולים ללכת כפי הבשר (כמו הלא מאמינים) או לפי הרוח. שאול אמר קודם שזה מצב אפשרי שהמאמינים יתהלכו בבשר כמו הלא מאמינים (הראשונה לקורינתים ג 3).

אם נבחר ללכת לפי הבשר, אנו "נמות": אִם תִּחְיוּ לְפִי הַבָּשָׂר, תָּמוּתוּ. אַךְ אִם עַל-יְדֵי הָרוּחַ תָּמִיתוּ אֶת מַעַלְלֵי הַגּוּף, תִּחְיוּ (פס' 13). ה"מוות" כאן הוא לא איבוד ישועה, שהרי איך משיגים את ההפך ("חיים") לפי החצי השני של הפסוק? ממיתים את מעללי הגוף. אנו לא נושעים דרך המתת הבשר, אלא דרך אמונה בלבד. אלא ששאול מדבר על ההתחברות עם אלוהים. אם המאמין יבחר ללכת כפי הבשר, הוא יחווה מוות בהתחברות שלו עם אלוהים, ממש כמו ששאול חווה את המוות הזה בתור מאמין שניסה להתקדש דרך התורה שגרמה לו לחיות בבשר (ז 10). ואילו אם הוא ילך לפי הרוח, הוא יחיה, הוא יחווה את שפע החיים הרוחניים שיש בהתחברות עם אלוהים. מדובר על איכות היחסים עם אלוהים (התחברות) לא על המעמד הנצחי שלנו (ישועה).

 

אִם נֹאמַר שֶׁהִתְחַבְּרוּת לָנוּ אִתּוֹ וְנִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, דּוֹבְרֵי שֶׁקֶר אֲנַחְנוּ וְאֵינֶנּוּ מְקַיְּמִים אֶת הָאֱמֶת. אֲבָל אִם נִתְהַלֵּךְ בָּאוֹר, כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּאוֹר, כִּי אָז הִתְחַבַּרְנוּ זֶה עִם זֶה וְדַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל חֵטְא (הראשונה ליוחנן א 6-7). ההתחברות עם אלוהים מותנית בהליכה שלנו באור וטיהור מתמיד מהחטא. ואילו הישועה שלנו תלויה בכך שישוע כבר התהלך עבורינו באור בצורה מושלמת וטיהר אותנו אחת ולתמיד מהחטא (אל העברים י 10, 14). 

 

סיכום

 

אני מאתגר את קהילת רמת גן לבחון מחדש את הלימוד שלהם אודות ביטחון הישועה ובשורת החסד. אני מבין את כוונתו הטובה של משה לעודד חיי חסידות ויראת אלוהים, אך לא ניתן לשנות את הבשורה בשביל המטרה הזו, שהרי המטרה לא מקדשת את האמצעים.

 

כדי להעמיק בנושא ביטחון הישועה ראו המאמר: ביטחון הישועה, אמונה, מעשים ושכר.

 

 

_{1.  http://kramatgan.org/sermons/  "להתהלך ברוח" 8.12.2018}

_{2.   המשפט שבסוגריים לא מופיע בכל העותקים הקדומים שיש בידינו, אך הוא מתאים להקשר שמדבר על ההתקדשות. ראו בפסוק 4 משפט זהה.}

_{3. ראו Bruce, Romans: An Introduction and Commentary, 159. Arndt and Gingrich: katakrima signifies “not condemnation, but the punishment following a sentence,” BAGD, 412.. “Hence what is thrust into the foreground in the terms ‘no condemnation’ is not only freedom from the guilt but also freedom from the enslaving power of sin” (John Murray, The Epistle to the Romans, NICNT, 2 vols. in one, 6-1:275).}

_{ראו גם: Bauer, Arndt, Gingrich, and Danker, A Greek-English Lexicon of the New Testament and Other Early Christian Literature, 518.}

_{ראו גם: G. Adolph Deissman, Bible Studies, reprint, 1923 ed. (Winona Lake: Alpha Publications, 1979), 265.}