מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

האם הישועה היא דרך אמונה ומעשים שאלוהים עושה דרכנו?

יש הטוענים שהישועה היא דרך אמונה ומעשים. אך הם מתעקשים שלא מדובר בישועה שמותנית בצדקה אנושית, משום שאלוהים הוא זה שמייצר את המעשים שאנו עושים, לכן, אין סתירה עם האופן שבו הישועה ניתנת בחינם. זה לא אנחנו שעושים את המעשים שמושיעים אותנו, אלא, אלוהים עושה בנו את המעשים המהווים תנאי הכרחי לישועה. האם ההשקפה הזו מסתדרת עם הכתובים?

 

בשני ספריו, תומאס שריינר, מסביר את העמדה הזו, הוא טוען שצדקה אנושית היא צדקה שמיוצרת על ידי בני אדם, והיא צדקה שמזכה (כלומר היא צדקה שראויה לשכר). מבחינתו, זו צדקה שלא מושיעה. הצדקה שמושיעה היא מעשים שמיוצרים על ידי אלוהים ולנו אין שום חלק בהם1.

 

אך כיצד ההשקפה הזו יכולה להתחמק מהטענה שהיא סותרת את הדוקטרינה של שאול; והיא שהישועה היא ללא תלות במעשים? האם זה משנה מבחינת שאול אם המעשה מיוצר על ידי אלוהים או האדם? האם מעשים שמיוצרים בנו מושיעים אותנו? כמובן שישועה על ידי מעשים שאנחנו עושים סותרת את שאול, אבל מצד שני, גם ישועה על ידי מעשים שמיוצרים בתוכנו על ידי אלוהים סותרת את מה ששאול לימד.ההשקפה הזו דומה לתשובה של הקתולים כשענו להאשמה של הרפורמים שהקתולים מלמדים ישועה במעשים. אך כעת נבחן את ההשקפה הזו לאור הכתובים.

 

מי אחראי על המעשים שאנו עושים?

 

ראשית, הטעות הבסיסית של ההשקפה הזו היא שהמעשים שאנו עושים מיוצרים על ידי אלוהים בלבד. על פי הכתובים, המעשים שלנו הם תוצר של אלוהים וגם שלנו (המאמינים), ולא של אלוהים בלבד. שאול כותב, הַכֹּל אֲנִי יָכוֹל בְּעֶזְרָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן בִּי כֹּחַ (פיליפים ד 13). שאול הוא זה שעושה, והמשיח עוזר (ראו גם אל העברים ד 16), ושאול אמר שבמשפט כס המשיח הוא יתגאה במה שהוא עשה (הראשונה לקורינתים ט 15-18; הראשונה לתסלוניקים ב 20, למה שהוא יתגאה במשהו עליו הוא לא אחראי?). מאחר ויש לנו מקום במעשים שלנו, אין זה נכון לטעון שאלוהים הוא האחראי הבלעדי וזה שמייצר בנו את המעשים שלנו. אלוהים הכין לנו מעשים מקדם כדי שאנחנו נתהלך בהם (אפסים ב 10). וזה מביא אותנו לבעיה השנייה שבהשקפה הזו.

 

האם המעשים שלנו מזכים אותנו (ראויים לשבח)?

 

על פי התאולוג הארולד ו. הונר, המעשים שלנו לא ראויים לשבח, וה"שכר" שנקבל הוא לא באמת שכר, אלא מתנת חסד מאלוהים.2 במסגרת התאולוגית שלו, הארולד מאוד עקבי. שהרי אם אלוהים הוא זה שמייצר בנו את המעשים, אז לא מגיע לנו שום דבר, הרי אנחנו לא אחראים על המעשים שלנו, לכן לא מגיע לנו שכר על משהו שלא אנחנו עשינו, הרי אלוהים לא יגמול אותנו על משהו שהוא בעצמו ולבדו עשה דרכנו. הבעיה בטענה הזו היא שכאשר הכתובים מדברים על שכר הם משתמשים במילים שכרוכות בסוג מסוים של זכות של המאמין.

 

לדוגמה, ישוע אמר, וְאַשְׁרֶיךָ שֶׁאֵין לָהֶם לִגְמֹל לְךָ, כִּי בִּתְחִיַּת הַצַּדִּיקִים יְשֻׁלַּם לְךָ. (לוקס יד 14). המילה יְשֻׁלַּם ביוונית היא antapodidōmi ומשמעותה, "תשלום על חוב"3. זה נראה שאלוהים בחר מתוך חסדו להתחייב לשלם לנו על מעשינו. כלומר, זה נראה שמעשינו מזכים אותנו, שהם ראויים לשבח.

ישוע התייחס באופן מתמיד למעשים של המאמינים כראויים לתגמול בכך שהשתמש במילה Misthos (שכר) ויישם את המילה הזו על שכרו של המאמין בשמיים (מתי ה 12, 46; כ 28: לוקס ו 23; הראשונה לקורינתים ג 14; השנייה ליוחנן 8). הרעיון של המילה הזו הוא תשלום על מעשה. לדוגמה, הַמְקַבֵּל נָבִיא מִשּׁוּם הֱיוֹתוֹ נָבִיא שְׂכַר (Misthos) נָבִיא יְקַבֵּל, וְהַמְקַבֵּל צַדִּיק מִשּׁוּם הֱיוֹתוֹ צַדִּיק שְׂכַר צַדִּיק יְקַבֵּל (מתי י 41). השכר של הצדיק הוא Misthos, כלומר, "גמול על מעשה, תשלום, שכר"4. לא מדובר על מלכות השמיים, אלא על משהו בנוסף למלכות.

 

ברומים ד 4 שאול אומר באופן מפורש ששְׂכָרוֹ (Misthos) שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד,

אֶלָּא כְּחוֹב (opheilēma) הַמַּגִּיעַ לוֹ. זה ברור שאלוהים הסכים לחייב את עצמו לשלם למאמין הנאמן שראוי לשכר. הוא חייב את עצמו לשלם על המעשים שאנו עושים.

 

מילה נוספת משומשת באל העברים י 35. לָכֵן אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ (אל העברים י 35) המילה "שכרו" היא Misthapodosia, וגם היא מתייחסת לתשלום על חוב5.

במספר קטעים, שאול מתייחס לעטרת שהמאמין עשוי לקבל במשפט כס המשיח. את העטרת מקבלים על בסיס עשייה יוצאת דופן. הוא אומר, כָּל מִתְחָרֶה נוֹהֵג לְהִנָּזֵר בְּכָל הַתְּחוּמִים; הַלָּלוּ — כְּדֵי לְהַשִּׂיג זֵר נוֹבֵל, אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּדֵי לְהַשִּׂיג זֵר שֶׁלֹּא יִבֹּל (הראשונה לקורינתים ט 25). המילה "זר היא Stephanos, והיא מתייחסת לפרס שמשיגים על בסיס שירות יוצא דופן6.

 

שאול מדבר על הגמול שהוא מקווה להשיג במשפט כס המשיח. אֲנִי רָץ אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה-שֶׁל-מַעְלָה, קְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (פיליפים ג 14). אִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים שֶׁהָרָצִים בְּאִצְטַדְיוֹן אָמְנָם רָצִים כֻּלָּם, אֲבָל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַפְּרָס? בְּדוֹמֶה לְכָךְ, רוּצוּ לְמַעַן תַּשִּׂיגוּהוּ. (הראשונה לקורינתים ט 24). לפי הלקסיקון, משמעות המילה "פרס" (brabeion) היא "פרס על התנהגות יוצאת דופן"7.

 

שאול אומר שהירושה של המאמין היא גמול (קולוסים ג 24), לגמול הזה הוא קרא Antapodosis, ומשמעות המילה היא "דבר שניתן למישהו בתמורה למה שהוא עשה, תשלום, שכר"8. מחבר אל העברים אומר שאלוהים גומל לכל אלו שמאמינים בו (אל העברים יא 6). המילה היוונית ל"גומל" שם היא misthapodotēs ומשמעותה, "מישהו שמשלם שכר"9.

 

כל המילים הללו ביוונית  (misthos, antapodidōmi, misthapodosia, stephanos, brabeion, antapodosis, misthapodotēs) מבטאות את הרעיון של משהו שמשיגים דרך מאמץ, תגמול על מעשה שנעשה, שכר, או תשלום. המילים הללו לא יכולות לתאר את מתנת הישועה שניתנת בחינם ללא שום עלות (התגלות כא 6; כב 17). לכן, הטענה שהמעשים של המאמינים לא מזכים אותם היא טענה שגויה על פי הכתובים.

 

לסיכום, הטענה שהישועה היא דרך אמונה ומעשים שאלוהים מייצר בנו היא שגויה. הישועה היא דרך אמונה בלבד, והמעשים שאנו עושים, הם תוצר של שיתוף פעולה עם העבודה של רוח הקודש בקרבנו, והם אכן מזכים אותנו בשכר.

 

הערות:

1.ראו  Schreiner and Caneday, The Race Set Before Us וגם  .Schreiner, Run to Win the Prize.

2. Harold W. Hoehner, “Rewards,” in New Dictionary of Biblical Theology, ed. T. D. Alexander and B. S. Rosner (Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 2001).

3. Louw-Nida, 1:574 ראו גם קולוסים ג 24.

4. BDAG, 653.

5. BDAG, 653. ראו גם אל העברים יא 6, 26.

6. BDAG, 944.

7. BDAG, 183

8. BDAG, 87

9. BDAG, 653

 

הרשמו לניוזלטר שלנו!
הרשמו על מנת לקבל עדכונים חשובים ומבצעים לאימייל!
תוכלו להסיר את האימייל שלכם בעתיד

קבלו עדכונים חמים