מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

האם אלוהים האב "העניש בזעם" את אלוהים הבן? מה קרה על הצלב?

[♚]

אחת השאלות שעולות מאתאיסטים כנגד האמונה המשיחית היא: "אז אתם מאמינים שאלוהים התמלא בכלכך הרבה זעם כלפי הילדים החוטאים שלו, והוא לא יכל עוד להכיל את הזעם, לכן החליט להרוג את הילד היחיד שלו שלא עשה שום דבר רע במקום להרוג את שאר הילדים שלו – כי הוא כלכך אוהב אותם? זה לא נשמע לכם מעוות? איך זה צודק? איך זה רב חסד? איך זה אוהב? זה נשמע כמו אל כועס ועצבני שצמא לדם!"

אז מי הרג את ישוע? אלוהים או בני-אדם? התשובה לשאלה זו, שיכולה להישמע שניונית ושולית, מכילה השלכה ישירה על הדרך שבה אנו רואים ומבינים את אופיו של אלוהים.

 

אפשרות ראשונה: אלוהים העניש בזעם והרג את ישוע.

אלוהים, רצה שהאנושות תדחה, תייסר ותרצח את המשיח. בנוסף, הוא שפך על ישוע את זעמו  – אולטימטיבית, אלוהים עצמו המוציא להורג:

 

בדיוק כפי שאברהם הניף את הסכין מעל לחזה של בנו יצחק, אבל אז חס עליו משום שנתפס אַיִל בסבך, כך גם אלוהים האב הניף את סכינו מעל חזה בנו, ישוע – אך לא חס עליו!

ג'ון פייפר רועה קהילה בפטיסט רפורמי

אם אלוהים רצה שישוע ידחה, יעבור ייסורים וירצח – בכדי שדרישתו למשפט ועונש ימולאו, יוצא מכך שאלוהים הוא האחראי הבלעדי לסבל ולמוות של ישוע. גישה זו, מציירת את האב בצורה שגויה – כאב כועס ונוקשה, וכאל צמא לדם, למוות ולנקמה. (בעוד שישוע מתאר אותו כאב ארך אפיים ורב חסד, אב אוהב שרוצה בטובתנו). אמונה בגישה זו מייצרת תפיסה של פחד, ריחוק וחוקניות.

 

אפשרות שנייה: אלוהים לא הרג וגם לא רצה, אך כן אִפשר לבני אדם להרוג את ישוע

אלוהים, בהיותו יודע כל, אִפשר וניצל את הדחייה וההתעללות של בני האדם בכדי להביא למותו של ישוע, וקיבל את מותו כקורבן. אלוהים לא רק שלא הוציא על ישוע את זעמו, הוא בכלל לא התערב, הוא עמד מהצד ואיפשר לישוע להיצלב. אלוהים ויתר על כוח התערבותו. גישה זו מציירת את אלוהים בתור אל מלא רחמים אשר בצער רב התיר לבנו האהוב להיכנס אל תוך הבריאה הסוררת והמושחתת, ולמות על ידה ועבורה.

 

 

במאמר זה, יוצגו טענות בעוד האפשרות השנייה, אשר יבוססו על סוגיות הבאות:

  1. אלוהים לא הרג את ישוע ע"י כך שהעניש אותו בזעם.
  2. אלוהים אִפשר לבני אדם להרוג את ישוע.
  3. אלוהים החשיב את מותו של ישוע כקורבן כפרה.
  4. ישוע שיתף פעולה מרצונו החופשי.

 

 

רקע – מה קרה על הצלב?

לפני שנכנס לעומק השאלה, צריך לקבל קצת רקע, מאחר והשאלה "מה קרה על הצלב" העסיקה את גדולי התיאולוגים ואבות האמונה במשך אלפיים שנה.

 

תיאורית 'הכופר'

ככל הנראה, תיאורית הכפרה המתועדת הקדומה ביותר הייתה תיאוריית הכופר שפותחה על ידי אוריג'ן (185-254 לספירה)3. לפי התיאוריה, מנפילת אדם הפכנו עצמנו להיות תחת סמכותו של השטן במקום סמכותו של אלוהים. ומכאן, ישוע הושיע אותנו.4 תיאוריה זו תפסה תאוצה רבה עד שתיאוריית שביעות הרצון של אנסלם ב-1098, קראה עליה תיגר רציני.

 

תיאורית 'שביעות הרצון' (או 'החזרת הכבוד האבוד')

בימיו של אנסלם, רוב אירופה הפכה להיות חברה פאודלית, כלומר, בני העם שירתו אביר שהיה אחראי על הגנת האזור בו התגוררו. מבחינה חברתית, האבירים היו בעלי הכבוד, ודרשו עונשים חמורים למורדים בהם. האבירים לא יכלו לסלוח על עבירות משום שזה היה משדר חולשה ובכך היו מאבדים מכבודם. מעל לדרג האבירים היה המלך ועבירות כנגד המלך היו עברות רציניות מאוד שדרשו תגובה חמורה עוד יותר.

אנסלם שסרב לקבל את תיאוריית הכופר, הגה את תיאוריית שביעות הרצון בכדי להסביר את מה שהתרחש על הצלב. תיאוריית שביעות הרצון של אנסלם הושפעה לרוב מהתרבות הפאודלית, בה הוא חי. עבור אנסלם, חטא היה עבירה כנגד כבודו של אלוהים ובדיוק כפי שמלך לא היה ולא יכול היה להתעלם מעבירות נגדו, כך גם אלוהים לא יכול היה להתעלם מחטאינו כלפיו. בעוד שחטאים אלה פגעו בכבודו של אלוהים, המוות של ישוע על הצלב השיב את הכבוד הזה. באמצעות הסבל, ישוע השיב את הכבוד ש"אבד".

 

תיאורית העונש החלופי

מאות שנים לאחר אנסלם, אירופה השתנתה ואנשים קראו תגר על הרעיונות של החברה הקודמת. ביטוי ידוע של כך היה הרפורמציה הפרוטסטנטית, אותה הגו לותר, קלווין ואחרים. זה הביא להתפתחותה של תיאוריה חדשה בנוגע לכפרה שנקראת העונש החלופי (Penal Substitution).

תיאוריה זו התבססה על תיאוריית שביעות הרצון של אנסלם, אך עם שדרוג משמעותי: הרפורמים לא ראו את כפרתו של ישוע כמספקת כבוד לאלוהים במקומנו, כי אם שישוע סיפק את זעמו על החטא של אלוהים קדוש וצדיק.

בשורה התחתונה הרעיון הוא כזה – בגלל חטאינו, אנחנו חייבים את חיינו לאלוהים. ישוע, נתן את חייו שלו במקומנו.

מאז, המשיכה התיאוריה להתפתח למספר כיוונים. כאשר אחד מהם, הוא הרעיון שאלוהים צבר את זעמו על חטאי האנושות, ומאחר והוא קדוש ולכן לא יכול להגיע במגע עם חוסר קדושה (חטאים), ומאחר ואלוהים לא יכול להתעלם מחטא, עליו להעניש חטאים. לכן, אלוהים שפך את הזעם שצבר על האנושות – על ישוע.
על כן, ישוע שילם את החוב על חטאינו ובכך סיפק את זעמו של אלוהים. בהזדמנות זאת יש לציין, כי אף לא אחד מאבי הכנסייה מעולם לא תמך או הציע תיאוריה שכזאת.

בעוד אפשר בהחלט להניח שכל התיאוריות השונות אכן באות לידי ביטוי במה שקרה על הצלב, במאמר זה נתייחס לתיאוריית העונש החלופי, בעודנו עונים על השאלה המתבקשת – האם נוסף לכך שישוע לקח עליו את חטאינו במותו – אלוהים גם הוציא עליו את זעמו, העניש אותו ורצה שהאנושות תדחה, תייסר ותרצח את המשיח (ובכך הופכת את אלוהים למוציאו להורג של ישוע) או האם אלוהים איפשר לבני האדם להרוג את ישוע וקיבל את מותו כקורבן כפרה עבור חטא?


 

1. אלוהים לא הרג את ישוע בכך שהעניש אותו בזעמו.

ראשית נציג את הטענה הדדוקטיבית הבאה, שמוכיחה כי אין זה אפשרי שאלוהים זה שהרג את ישוע:

  1. אלוהים אינו יכול לרצות בחטא, אך מאפשר לחטא להתרחש.
  2. דחייה, ייסורים ורצח המשיח הם חטאים.
  3. ישוע נדחה, חווה עינויים ונרצח.
  4. לכן, אלוהים אינו מסוגל לרצות בחטא (שישוע ידחה, יעונה וירצח). אך הוא איפשר לזה לקרות (בשל סיבות מוסריות מספקות).

(1) אלוהים אינו יכול לרצות בחטא, אך מאפשר לחטא להתרחש.

אלוהים קדוש ולכן הוא אינו יכול לרצות דבר שאינו טוב. הוא אינו יכול לקבל שמחה או סיפוק מרשע או חטא. לא בגלל שהוא בוחר בטוב על פני הרע, אלא משו שהוא בעצמו הטוב והגדרתו.

"חשוב להבין שקדושתו של אלוהים מהותית וטבועה בו (פנימית, הכרחית, אופיו). קדושה אינה תכונה שאלוהים בוחר להיות או לעשות, אלא שזה טבעו, חלק מהותי ממנו – הוא קדוש".6

אלוהים שונא חטא משום שזה סותר את הטבע שלו. המלך דוד הסביר את שנאתו של אלוהים לחטא: "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהילים ה' 4).

אלוהים שונא חטא משום שהוא קדוש; קדושה היא התכונה העיקרית ביותר שלו: "וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו' 3)

קדושתו מרווה את כל הוויתו: "אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם-לְדָוִד אֲכַזֵּב" (תהילים פ"ט 36).

קדושתו מאפיינת את שלמותו המוסרית: "לְהַגִּיד כִּי-יָשָׁר יְהוָה צוּרִי וְלֹא-עלתה (עַוְלָתָה) בּוֹ" (תהילים צ"ב 15).

הוא נקי מכל עוולה: " אם כן מה נאמר? היש אי-צדק אצל אלהים? חס וחלילה!" (רומים ט' 14).

(2) דחייתו, ייסוריו ורציחתו של המשיח, הינם חטאים.

המשפט של ישוע עוות. יתרה מכך, לא הגיע לישוע להיענש ולהידחות כפי שהוא חווה לאחר משפט מעוות ומושחת.7. המעצר, המשפט, ההרשעה, והענישה של ישוע המשיח היו ועדין הינם ללא הצדקה. הוא סבל עונש מוות למרות שפילטוס – המנהיג הרומי המקומי – מצא כי אין הוא אשם (לוקס כ"ג 4).

לקיחת חייו של אדם אחד על ידי אדם אחר מחוץ לחוק הינה רצח, ורצח הוא חטא (שמות כ' 13).

(3) ישוע היה דחוי, מיוסר ונרצח.

לאור הכתובים, ישוע היה דחוי8, ישוע עבר התעללות וייסורים9 וישוע נרצח10.

(4) לפיכך, אלוהים אינו מסוגל לרצות בדחייתו, ייסוריו ורציחתו של ישוע.

אם אלוהים היה רוצה שנדחה, נתעלל ונרצח את המשיח, זה היה אומר שאלוהים רצה שנחטא לו. אבל אלוהים אינו מסוגל לרצות חטא, להתהוות לחטא או לקבל סיפוק והנאה מחטא, משום שזה נוגד את טבעו.

אם כן, המסקנה הברורה שנובעת מכך היא כי דחיית המשיח, ההתעללות והרצח של ישוע היו חטא ואלוהים לא רצה שהם יתרחשו, אך הוא אפשר להם להתרחש.

 

מה לגבי ישעיה נ"ג 10 ("וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ")?

 

 

ישוע רוסק תחת חמתו של אלוהים – בעודו תופס את מקומנו.... כיצד אלוהים יכול להראות שנאה-קדושה יחד עם אהבה-קדושה באותה עת, כלפי חוטאים? זוהי שאלת השיא של כתבי הקודש, והתשובה היא הצלב. בצלב, אלוהים הפגין את מלוא חמתו. הבט בפעלים המופיעים בישעיה. הוא הוכה והיה נגוע, פצוע, מרוסק ומיוסר. אז האם אלוהים שונא חוטאים? כן. הביטו בצלב

דוד פלאט רועה קהילה בפטיסט

 

מאחר ואין שום פסוק בברית החדשה שאומר "כי כה כעס אלוהים על העולם עד כי העניש והתעלל בבנו יחידו", מתיישבים מטיפים על הפסוק השנוי במחלוקת בישעיהו נ"ג פסוק י, מאחר וזהו המקום היחיד בכתובים בו לכאורה נראה כאילו אלוהים רצה שהחטא יתרחש, כפי שמפרש זאת דוד פלאט, הוא בחלק הראשון של פסוק 10 בישעיה נ"ג: "וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ".

רועה הקהילה צ'ארלס ג'וסף מהאני סיכם את זווית ראייתו בנוגע לישעיה נ"ג 10 בדומה לדרך בה דוד פלאט פירש:

מי הרג את ישוע? האב. האב הרג את הבן. הרגש את אהבתו של אלוהים למענך כפי שהיא מתגלה בישעיהו נ''ג 10. הוא ריסק את בנו! למענך! הוא דיכא אותו! הוא פצע אותו! הוא העניש אותו! הוא עיוות אותו! הוא דיכא אותו עם כל הזעם הצודק שהגיע לנו. זה מה שהאב עשה!

צ'ארלס ג'וסף מהאני רועה קהילה בפטיסט

האם מדובר בפרשנות נכונה? לדעתי לא!

כעת, אציג כמה נקודות שחייבים להתייחס אליהן בקשר לסיבה לפיה ישעיהו נ"ג פס' 10 לא מדבר על כך שאלוהים הוא זה ש"לחץ על ההדק" ומדוע אלוהים לא רצה במות ישוע, אלא, רק אפשר לזה להתרחש.

   1. "מטוהר" או "מדוכא"?

בתרגום השבעים לישעיה נ"ג פס' 10, תורגמה המילה ל"מטוהר" במקום "דַּכְּאוֹ":

“καὶ κύριος βούλεται καθαρίσαι αὐτὸν”12

"תרגום השבעים מסיר את חוסר היכולת של העבד על ידי תרגום הפסוק כך: "אלוהים היה נחוש לטהר אותו ממחלותיו"13. התרגום הזה מציע פרוש שונה לחלוטין מתרגום המסורה.

   2. משמעות המילה "דַּכְּאוֹ"

בעוד שבמקרים רבים בעברית המקראית, ישנה התייחסות שלילית ל"דַּכְּאוֹ", כ'מחוץ' או 'מעוך', המילה גם יכולה להתפרש בצורה חיובית כ-'מטוהר' או 'עניו'. לדוגמא, תהילים ל"ד פס' 18 – "וְאֶת-דַּכְּאֵי-רוּחַ יוֹשִׁיעַ…" בקטע זה שבתהילים, מי שעניו, אותו אלוהים מושיע.

דוגמא נוספת מגיעה מירמיהו לד 10: "לֹא דֻכְּאוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא יָרְאוּ וְלֹא-הָלְכוּ בְתוֹרָתִי וּבְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר-נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וְלִפְנֵי אֲבוֹתֵיכֶם" בקטע זה שבירמיהו, נאמר כי עם ישראל עדיין חסר ענווה.

בארמית

המילה דכא בארמית ובעברית היא אותה מילה וסביר להניח כי קיים לשתיים מקור משותף. המילה בארמית משמע "להיטהר" והיא מצדדת בפרשנות של תרגום השבעים.

תרגומים של דַּכְּאוֹ ('מטוהר' לעומת 'נמחץ')

לא כל התרגומים של התנ"ך לאנגלית תרגמו באופן שלילי את המילה 'דכאו'. לדוגמא, תרגום ה- ABP  המבוסס על תרגום השבעים, תרגם את הפסוק כך: "והאלוהים היה מוכן לטהר אותו מהמכות…"

אם כך, נראה כי קיימות פרשנויות רבות למילה 'דכאו' המופיעה בישיעה נ"ג 10, ובכל מקרה, עלינו להיזהר מלפתח תיאולוגיה מרחיקת לכת שלמה, שאינה מופיעה בברית החדשה, בהתבסס על מילה אחת בלבד בתנ"ך.

 

המשמעות של ישעיה נ"ג פס' 10.

ובכל זאת, הבה נשער לרגע כי משמעות המילה דכאו היא דווקא כן 'למחוץ'. מה הכוונה?

ראשית, עלינו לזכור כי ישעיה נ"ג נכתב בסגנון ספרותי נבואי-מטאפורי, כנבואה שמתארת את נקודת המבט של ישראל, ולא כהסבר תיאולוגי. עלינו להיזהר לא לקחת ולפרש כל מילה בצורה מילולית. אחרי הכול, זרוע אדוני לא באמת מתגלה משמים ונוגעת בבני אדם (פס' 1), ישוע הוא לא שורש (פס' 2), בני אדם הם לא כבשים (פס' 6), ישוע לא תמיד שתק (פס' 7) ולא היו לישוע ילדים (פס' 10). באותו אופן, עלינו להתייחס לפסוק "וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ (פס' 10) עם אותה פרספקטיבה מטאפורית.

מה ייתכן כי ישעיהו התכוון כשהוא כתב שאלוהים חפץ למחוץ אותו?
התנ"ך מתאר את אלוהים כי מי שמקבל סיפוק מהקורבנות, "ארומה נעימה" שאלוהים "מריח"15.

הבה נביט בישעיה א' פס' 11, שם אלוהים כבר לא שמח מניחוח הקורבנות של בני ישראל: "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי".

המילה "חפצתי" בישעיה א' פס' 11 היא אותה מילה שמופיעה בישעיה נ"ג 10: וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ. במילים אחרות, אלוהים לא מקבל סיפוק מניחוח הקורבנות של בעלי החיים שעולה אליו (ישעיהו א'). לעומת זאת הוא חפץ בארומה המופקת מקורבנו של המשיח הצדיק. אלוהים אינו שמח מהמוות עצמו, אלא מתוצר של המוות – "הארומה" (הסליחה והכפרה).

אלוהים שמח ומרוצה מהעובדה שהצורך בכפרה (בתמורה לחיינו) מתמלא. כפרה שהתרחשה הודות למותו של המשיח.

העניין הוא שאלוהים לא שמח מהעובדה שהמשיח נדחה, עונה ומת (מה שהיה מעיד עליו כאלוהים רודן, קשוח, כעוס ונקמן) אלא שהוא חפץ בקורבן המושלם שסוף סוף סופק. מבחינה מטאפורית, זה כאילו ישעיה אומר: "אלוהים קיבל סיפוק מפרי הקובן של המשיח".

או, כפי שפרופסור N.T. Wright כתב:

כפי שמישהו אמר לי לפני שנים: 'אם אתה לוקח חצי אמת והופך אותה לאמת שלמה, זה נהפך לשקר'. זהו עניין רציני ביותר כאשר ראייתם של אנשים את אלוהים נעשית מעוותת ורבים דוחים את הבשורה באומרם: 'לא, זה נשמע כמו אלוהים רודן. אם קיים אלוהים, לא ייתכן שהוא כזה'. מאיך שאנשים מסוימים המדברים על הבשורה, נדמה כי כתוב ביוחנן ג' 16: 'אלוהים כל כך שנא את העולם עד שהוא הרג את בנו יחידו'. לפעמים אנשים אומרים: 'התמונה הזו חשובה – כעס וחטא וגיהינום וכל השאר נוצרו כי אלוהים אוהב אותנו'. אך תוספת יחידה של המילה אהבה לסיום הסיפור יכולה להיות אפילו גרועה יותר. זה דומה למה שאנשים מתעללים עושים כשהם אומרים: 'אני אוהב אותך כל כך' – זה נוראי..

ניקלואס תומס וריט פרופסור לתיאולוגיה

2. אלוהים אִפשר לישוע להירצח על ידי בני אדם

 

הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת

דוד פלאט מסביר: "כשישוע הלך לצלב, הוא לא רק שסבל את עונש החטא, הוא סבל במקום החוטאים. כשהוא דוכא והוכה ובאופן מילולי נמחץ תחת חמת אלוהים… כל הכעס הקדוש של אלוהים והשנאה שלו כלפי חטא וחוטאים שהצטברה מאז תחילת העולם, נשפך עליו והוא הזיע דם בחושבו על כך… מה שהתרחש על הצלב לא היה בדבר המסמרים שהוכנסו לתוך ידיו של ישוע או רגליו כי אם על החמה שנבעה מהחטא שלך ושלי שהושלכה על נפשו. ברגע הקדוש הזה, כל הכעס ההוגן וצדק אלוהים שהגיע לנו ירד על ישוע עצמו… מטיף אחד מתאר את זה כאילו שאתה ואני עמדנו בערך כמה מאות מטרים מסכר בגובה אלפי מטרים וברוחב אלפי מטרים, כאשר לפתע הסכר נפרץ וזרם עצום של מים החל לזרום לכיוונינו. בדיוק לפני שהוא הגיע לרגלינו, האדמה לפנינו נבקע ובלעה את כל המים. בצלב, המשיח שתה את כל כוס חמתו של אלוהים… וזה הסתיים – זוהי הבשורה. בורא העולם הצדיק והאוהב, הביט על אנושות חוטאת וחסרת תקווה ושלח את בנו, אלוהים בבשר, בכדי לשאת את זעמו כנגד חטא על הצלב…"18

המטיף הבפתיסט, דוד פלאט, מפרש את המונח "כּוֹס" בתור הכעס, הזעם והעונש של אלוהים שהצטבר מבריאת העולם (כנגד האנושות) ונשפך על ישוע בכדי שיחטוף במקומנו. במילים אחרות, במקום שאלוהים המלא בעצבים וכעס יוציא את כל הזעם שלו ויחטיף לנו – הוא החטיף לישוע.
גישה זו, מציירת את האב בצורה שגויה לטעמי – כאב כועס ונוקשה, וכאל הצמא לדם, למוות ולנקמה. (בעוד שישוע מתאר אותו כאב ארך אפיים ורב חסד. אמונה בגישה זו מייצרת תפיסה של אלוהים מפחיד, עצבני, קר, ליגליסט ורחוק (בעוד ישוע מתאר אותו בתור אב חם ואוהב).

דוד פלאט מבסס את התיאולוגיה שלו על משמעות המונח "כּוֹס". בתנ"ך, "כּוֹס" אכן סימלה לעיתים סבל, זעם, עינויים וכאב (אך לא תמיד, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא \ תהילים קטז יג). אך לא ניתן לומר שאותה הכוס היא הזעם, הכאב והסבל שמגיע מאלוהים. מדוע? מאחר ובמתי כ' 22, ישוע מדבר על "הַכּוֹס" אותה הוא עתיד לשתות. יעקב ויוחנן מבקשים גם הם לשתות את אותה הַכּוֹס שישוע עתיד לשתות. אם הַכּוֹס מייצגת את הזעם והעונש של אלוהים, אז מדוע ישוע אומר ליעקב ויוחנן שגם הם עתידם לשתות מהכוס הזאת? (אֶת כּוֹסִי תִּשְׁתּוּ). אם הַכּוֹס המדוברת היא הזעם והעונש של אלוהים ואם ישוע כבר לקח את הזעם והעונש על עצמו על ידי שתיית הכוס בצלב, מדוע ישוע הסכים שיעקב ויוחנן ישתו מאותה כוס גם הם? מדוע שאלוהים יוציא עליהם את כעסו וזעמו? למה הם בתור שליחי המשיח נושאי הבשורה צריכים להעניש (בשנית)?

לטעמי, ההסבר ההגיוני הוא, שהכוס, בעודה אכן מייצגת זעם, לא מייצגת את הזעם והעונש של אלוהים, אלא הזעם והעונש של בני האדם.
כהוכחה לכך – כיצד יעקב ויוחנן מתו בסופו של דבר? ע"י עונש מאלוהים? לא. הם מתו מוות אלים על קידוש השם בידיהם של רודפי המשיח (מע"ש יב 2).

מי הגורם למוות ולסבל של ישוע?

ג'ון פייפר כותב:

"ישוע לא הושחת על ידי זעמם של אנשים שאיבדו שליטה. הוא נחבל על ידי אביו. מדוע? על מנת ליישב את המתח שבין אהבתו של האב לתהילתו, לבין האהבה של האב לחוטאים."[32]

אך הברית החדשה מתאמצת להדגיש בפנינו כי מי שעינה (פיזית ונפשית) את ישוע למותו הם בני האדם, לא אלוהים:

– אָז עֲזָבוּהוּ כָּל תַּלְמִידָיו וּבָרְחוּ (מתי כ"ו 56)
הֶהָמוֹן: "כְּמוֹ עַל שׁוֹדֵד יְצָאתֶם בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת לִתְפֹּס אוֹתִי. (מתי כו 55)
– כָל הַסַּנְהֶדְרִין כבלו את ישוע (מרקוס טו 1)
– קָרַע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֶת בְּגָדָיו (מתי כו 65)
– "יָרְקוּ בְּפָנָיו וְהִכּוּהוּ בְּאֶגְרוֹף; גַּם סָטְרוּ לוֹ" (מתי כו 67)
– הוא הואשם ע"י רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַזְּקֵנִים (מתי כז 12).
– הוא חווה השפלה ע"י חַיָּלֵי הַנָּצִיב (מתי כז 28-29).
הוֹרְדוֹס וְחַיָּלָיו ביזו אותו (לוקס כג 11)
הַמַּנְהִיגִים לעגו לו (לוקס כג 35).
הַגְּדוּד ירקו עליו והכו אותו על ראשו (מתי כז 30).
נָתְנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן מָהוּל בִּמְרוֹרַת (מתי כז 34).
פִּילָטוֹס הלקה אותו (יוחנן יט 1)
הַחַיָּלִים סטרו לו (יוחנן יט 3)
הָעוֹבְרִים שָׁם גִּדְפוּ אוֹתוֹ (מתי כז 39).
רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים עִם הַסּוֹפְרִים וְהַזְּקֵנִים הִתְלוֹצְצוּ עליו (כז 41).
– חֵרְפוּהוּ גַּם הַשּׁוֹדְדִים שֶׁנִּצְלְבוּ אִתּוֹ (מתי כז 44).
– כַּמָּה מִן הָעוֹמְדִים שָׁם לעגו לו ונתנו לו לשתות חומץ (מתי כז 47-48).
– יֶתֶר הָאֲנָשִׁים צחקו עליו (מתי כז 49).
הַחַיָּלִים צלבו אותו (יוחנן יט 32).
– אַחַד הַחַיָּלִים דקר אותו ברומח (יוחנן יט 34).

בכל הפסוקים הללו, מי מואשם כגורם לסבלו של המשיח – אלוהים? לא. מי כן? האנושות!

אלוהים אינו מעניש את בנו על עוונות שהוא לעולם לא ביצע, אם היה עושה זאת, זה היה חוסר צדק. בנוסף, אלוהים אינו מקריב את ישוע כקורבן לעצמו. בני אדם, לאורך התנ"ך כולו, היו אלה שהקריבו קורבנות לאלוהים. אלוהים לעולם לא הקריב לעצמו ככפרה. כמו כן, בתנ"ך אלוהים לעולם לא מעניש את הקורבן ולא שופך עליו את זעמו. על פי האגרת אל העברים פרקים ט-י, קורבנות התנ"ך מהווים צל לקורבן המשיח. אם אכן אלוהים העניש בזעם את ישוע, מדוע בתנ"ך, אלוהים לעולם לא שפך את זעמו על הקורבן (הכבשה, הפר, העז וכו')?

לפני כאלפיים שנה, מבלי אפילו להבין, האנושות (הרומאים כמייצגי הגויים, והסנהדרין כמייצגי היהודים) הקריבה את ישוע כקורבן החטאת.

"אַתֶּם יוֹדְעִים כִּי בְּעוֹד יוֹמַיִם הַפֶּסַח בָּא וּבֶן-הָאָדָם יִמָּסֵר לְהִצָּלֵב. בְּאוֹתָהּ עֵת נִקְהֲלוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם אֶל חֲצַר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, קַיָּפָא שְׁמוֹ, וְהֶחְלִיטוּ לִתְפֹּס אֶת יֵשׁוּעַ בְּעָרְמָה וּלְהָמִית אוֹתוֹ…"(מתי כו 2-4)

הכהן הגדול יחד עם שאר הכהנים מילאו את תפקידם מבלי בכלל להבין זאת – הקרבת 'ה'קורבן של הפסח.

"אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים." (לוקס כג 34)

לא רק שישוע ראה בהם אחראים לסבל שלו, אלא שאם ישוע האמין שהאב מעניש אותו באיזשהי צורה, מדוע הוא מייחס את מקור הסבל לבני האדם? (אחרת, לא היה מבקש מהאב לסלוח להם).

על כן, אם בני האדם הם שמואשמים בסבל של ישוע, מה יכול להיות, לכאורה, משפט-הזעם של אלוהים האב על אלוהים הבן? שתי אופציות מוצעות:

  1. בנוסף לסבל שנגרם לישוע על ידי בני האדם, אלוהים האב העניש את הבן גם הוא.[33]
    מדובר בתיאוריה לפיה לכאורה במימד אחר מקביל, האב העניש את הבן. הבעיה היא שאין לכך תימוכין בכתובים.
  2. משפט הזעם הוא בכך שאלוהים האב הפריד מהאלוהות את אלוהים הבן:

    "הנטישה הרוחנית, זעמו הרוחני של האב, מתרחש עמוק בתוך האלוהות עצמה…משהו נקרע במרקם של מערכת היחסים שבין האב לבן…האב הפנה את פניו מהאחווה העתיקה והנצחית שבין האב לב, שנשברה בעוד הזעם השמימי ירד כמו מיליוני סדום ועמורה. בזמן האימה והייסורים, ישוע בכה "אלי אלי למה עזבתני?"[34]

    אך אז נוצרות שתי בעיות, הראשונה היא, שנוצרת בעיה תיאולוגית, לפיה, באופן זמני לפחות, השילוש הפסיק להיות שילוש והפך להיות שניוש בלבד. הבעיה השנייה היא שהעניין לא נתמך ע"י הכתובים, אך על מנת לנסות לכפות זאת על הכתובים, ממהרים לצטט: צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" כְּלוֹמַר, "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"

 

אנחנו יודעים שבצרה, אלוהים יחלץ את הצדיקים שזועקים אליו:

"יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ-אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ" (תהילים צא 15)

אבל כשישוע היה בצרה, אלוהים לא חילץ אותו מידי הרשעים:

"צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" כְּלוֹמַר, "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?""

הכוונה עֲזַבְתָּנִי זה לא שהאב התנתק מהבן, אלא שהאב לא הושיע, לא הציל את הבן; מידי רשעים. ישוע מצטט מתהילים כ"ב על מנת לכוון אותנו למזמור. המזמור אמנם נפתח עם הפסוק "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" מה שעלול לתת לנו את הרושם המוטעה שאלוהים האב הפריד עצמו מאלוהים הבן, אבל פסוק כ"ה אומר:

"כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ".

זאת אומרת שאלוהים כן היה שם איתו, הוא לא הסתיר את פניו, אלא שהוא לא הציל אותו. הוא היה איתו בסבל, סבל יחד איתו.

ניתן להמשיל זאת להורה שמחזיק בנוגדן אחד בלבד, בעוד שני ילדיו גוססים. הבן הבכור מתנדב ומבקש מהאב לתת את הנוגדן לאח צעיר ולהציל את חייו על חשבון אלו שלו. בזמן שהבן הבכור גוסס למוות, האבא נמצא שם איתו, ברגעיו האחרונים גוסס ממחלתו. הוא בוכה איתו וסובל איתו.

 

אלוהים יודע את העתיד.

אלוהים ידע שאנחנו, בני האדם החוטאים, נדחה את המשיח, כלומר, הוא ידע שהדרך היחידה שניוושע תהיה אם המשיח ידחה וימות. בהיותו אלוהים מלא אהבה וחסד, הוא אפשר לזה להתרחש – בהחשיבו את המוות של "השה התמים" ככופר עבור חיינו.

גם לאחר תחייתו מן המתים, המשיכו התלמידים מבהירים כי (למרות שאלוהים אפשר את זה) בני האדם הם האשמים הבלעדיים בדחייתו, עינויו ורציחתו של המשיח.

  • "לָכֵן יֵדַע נָא כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּבֵרוּר, שֶׁאֱלֹהִים שָׂם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ אֶת יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר אַתֶּם צְלַבְתֶּם" (מעשי השליחים ב' 36).
  • "אַתֶּם כְּפַרְתֶּם בַּקָּדוֹשׁ וּבַצַּדִּיק וּבִקַּשְׁתֶּם שֶׁיְּשַׁחְרֵר לָכֶם אִישׁ רוֹצֵחַ, וְאֶת שַׂר הַחַיִּים הֲרַגְתֶּם – הוּא אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים וְעַל זֹאת אֲנַחְנוּ עֵדִים" (מעשי השליחים ג' 14-15).
  • "שֶׁיְּהֵא יָדוּעַ לְכֻלְּכֶם וּלְכָל עַם יִשְׂרָאֵל כִּי בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִנַּצְּרַת, אֲשֶׁר אַתֶּם צְלַבְתֶּם וַאֲשֶׁר אֱלֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים, בַּשֵּׁם הַזֶּה הוּא עוֹמֵד בָּרִיא לִפְנֵיכֶם (מעשי השליחים ד' 10).
  • "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ הֵקִים אֶת יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּהוֹקָעָה עַל עֵץ" (מעשי השליחים ה' 30).
  • "כִּי גַּם אַתֶּם סְבַלְתֶּם מִידֵי בְּנֵי עַמְּכֶם כְּמוֹ שֶׁגַּם הֵם סָבְלוּ מִידֵי תּוֹשְׁבֵי יְהוּדָה, אֵלֶה אֲשֶׁר הֵמִיתוּ גַּם אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים, וְאוֹתָנוּ רָדְפוּ." (הראשונה לתסלוניקים ב' 14-15).
  • הִנֵּה אֲנַחְנוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וּבֶן-הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים. הֵם יֶחֶרְצוּ אֶת דִּינוֹ לְמָוֶת וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ לַגּוֹיִים לְהָתֵל בּוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ וְלִצְלֹב אוֹתוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם." (מתי כ 17-19)

ישנם עוד פסוקים רבים המטילים את האשמה על מותו של ישוע, באופן בלעדי, עלינו, בני האדם. אף פעם לא על אלוהים. בני האדם הם האחראים הבלעדיים לרציחתו של ישוע. לא רק שאלוהים לא היה זה שהביע את זעמו והרג את ישוע, אלא שאלוהים בכלל שתק ולא התערב, הפנה עורף לכל התרחיש: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" כְּלוֹמַר, "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (מתי כז 46)

 

 

3. אלוהים לא הרג את ישוע, אך אלוהים כן החשיב את מותו של ישוע לקורבן.

 

ד"ר Roger E. Olson, פרופסור לתיאולוגיה, מסביר זאת היטב:

 

בני האדם הם אלה שנהגו באלימות כלפי ישוע, לא אלוהים האב, והסבל האמיתי של הקורבן היה הדחייה שישוע סבל על ידי אלוהים. ;אלי, אלי, למה עזבתני?; היה רגע הקרבת הקורבן. אלוהים לא הרג את ישוע (לפחות לפי הגישה שלי); בני האדם הרגו אותו. האב לא העניש את בנו התמים ונקי מפשע כאשם; הבן התנדב לסבול את חמת האב. חמתו של האב לא הייתה אלימות פיזית; זה היה הקרע, ההפרדה שנוצרה בשילוש, אשר ממנה סבלו הבן וגם האב (בדרכים שונות). הכפרה הייתה שהוא (ישוע) שלא חטא לעולם, נהפך לחטא בעדנו... וכתוצאה מכך האב היה חייב להפריד את עצמו ולנטוש אותו. העונש עבור חטא הוא מוות רוחני: הפרדה מוחלטת מאלוהים ולא מוות פיזי. בני האדם שצלבו אותו ביצעו את המוות הפיזי. אלוהים השתמש בהזדמנות הזו (ואף עורר את המצב בכך שישוע עצמו בא לעולם) בכדי להשלים את תכניתו הכבירה לסבול את העונש בעד החטא על ידי כך שהוא הפך עצמו לשה הקורבן שהובל לטבח על ידי אנשים חוטאים – השעיר לעזאזאל שנשלח מחוץ למחנה לשאת את חטאי העולם. אך היותו מוקצה מחוץ למחנה, הרחק מהאב, מלא בושה הייתה התוכנית האולטימטיבית שלו (יחד עם האב ורוח הקודש) ובחירתו של ישוע.

ד''ר רוג'ר אולסון פרופסור לתיאולוגיה

אלוהים שיודע כול, ידע מקדם בדיוק מתי לשלוח את בנו ישוע. זמן ספציפי לפני אלפיים שנה, בו ידע שהמנהיגים הרוחניים כה מושחתים – מה שיוביל לדחייתו, עינויו ובסופו של דבר להירצחו על ידי בני אדם על הצלב – משימה אותה ישוע התנדב למלא והסכים לקחת על עצמו.

"כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר נוֹדַע מִקֶּדֶם, לִפְנֵי הִוָּסֵד תֵּבֵל, וְנִגְלָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים לְמַעַנְכֶם" (הראשונה לפטרוס א' 19-20).

בהתאם לתיעודיו של יוספוס וגם בהתאם למופיע בתלמוד, השחיתות שהייתה בקרב אנשי הכהונה הגיעה לשיאה ממש לפני לידתו של ישוע. הורדוס הגדול החל למכור את משרת הכהן הגדול למשפחה שהייתה מוכנה לשלם את המחיר הגבוה ביותר. לפי דבריו של ד"ר פיליפ מור, פרופסור לתיאולוגיה וסופר:

"קרוב לעשור שלם התבצעה השחיתות הנוראית הזו, אשר כללה את מכירת משרת הכהן הגדול. משרת הכהונה הגדולה אשר נשמרה למעלה מ-15 עשורים ועברה באותה משפחה בהתאם למצווה האלוהית, בזמנו של לידתו של ישוע הפכה להיות מושא של התערבות מסחרית. הורדוס כפה את השינויים הללו ולאחר שיהודה נהפכה להיות שטח רומי, מינוי הכהן הגדול נעשה כל שנה בירושלים, נציגים בעלי הכוח היו ממנים ומפטרים אותם לפי רצונם של שליטי האזור. בתלמוד עניין זה גם מוזכר בצער כמעשה שחיתות שהתקיים כל שנה. המשרה הקדושה הזו ניתנה לאדם שהציע לשלם את המחיר הגבוה ביותר עבורה ואימהות היו חרדות יתר על המידה להשיג את המשרה המכובדת הזו עבור הבנים שלהן…"

דרמבורג, מלומד יהודי, ציין: "מספר משפחות כהונה, אריסטוקרטיות וחזקות בחברה דאז שלא התעניינו כלל בכיבוד השושלת או האינטרסים של המזבח, הם רבו ביניהן בנוגע למועמדים, להשפעה ולעושר הכלכלי".

אם כך, אלוהים ידע בדיוק מתי לשלוח את ישוע.

במידה מסוימת ניתן לומר שלא ישוע היה זה שנידון למשפט, כי אם האנושות. בצלב אנחנו נחשפים לשיא הצטברות הרוע האנושי. אבל אלוהים השתמש בחטא האנושי להוציא לאור את הסליחה החיובית שלו מבלי להתפשר על צדק.

הכיצד אלוהים "הקריב" את ישוע? להקריב משהו זה לא "להעניש בזעם", אלא להקדיש או להעניק אותו לאחר (עברים ה 7, יג 15). אלוהים לא רצה שבני האדם יהרגו את המשיח, אלא שעל פי ידיעתו מראש, שלח אותו לאנושות בזמן הנכון ואפשר לו להיהרג על ידם.

"הוּא שֶׁהֻסְגַּר עַל־פִּי עֲצַת אֱלֹהִים הַנֶּחֱרָצָה וִידִיעָתוֹ־מֵרֹאשׁ – אוֹתוֹ לְקַחְתֶּם וּבִידֵי רְשָׁעִים צְלַבְתֶּם וַהֲרַגְתֶּם" (מעשי השליחים ב' 23).

 

תפקיד הקורבן

ב2006, כתבו הזוג גטי שיר נהדר, אך שורה אחת בו גרמה לסערה:

"עד שעל הצלב, כשישוע מת, הזעם של אלוהים סופק".

רבים יצאו בבקשה לשנות את השורה[35], מאחר והיא מציירת את אלוהים בתור אל עצבני שהיה חייב לספק את זעמו ותאוותו לדם והרג.

"הקורבן של ישוע בא לספק את זעמו של אלוהים בכך שהוא העניש אותו במקומנו", מוכר, נכון? לא מעט מטיפים נוצרים טוענים זאת[36].

אך זאת לא נקודת מבט מקראית לתפקידו של הקורבן. למען האמת, בעת הקדומה, היו אלו האלילים הפאגאנים שדרשו קורבנות על מנת לספק את כעסם וזעמם על מנת שלא יענישו:

"אמבארוס, יליד האי פיראום, הציע את בתו קורבן, על מנת לספק את זעמם של האלים."[37]

אבל מנקודת מבט מקראית, הקורבנות שהוקרבו לא נועדו לספוג את זעמו ועונשו של אלוהים (אלוהים לא היה מוציא את זעמו ומעניש את הקורבן), אלא בני אדם ששהביאו קורבן במטרה להודות ולהכיר תודה, כמו גם לטיהור, פיוס וריצוי (סליחה). כבר מראשית, ניתן לראות כי קין והבל, נוח, יתרו ואחרים שחיו לפני ברית סיני, הציעו קורבנות לאלוהים.

ד"ר גילדרס, פרופסור לתנ"ך ומומחה לטקסי הקורבנות הקדומים, מסביר: "דרך אחת לחשוב על הקורבנות היא בתור 'מתנות' שהוענקו לאלוהים."[38]

גם ביהדות, זו היא התכלית של הקורבן המקראי:

"הקרבנות שהם באים לתעודה (ייעוד) נעלה, להוציא אל הפועל את רגש הכרת הטוב, למקור הטוב לאדון עולם הטוב ומטיב."[39]

אפשר לכתוב ספרים שלנו על עניין הקורבנות במקרא, וכאלה אכן נכתבו. אך הנקודה היא שלהקריב משהו משמעות, אומר לתת למישהו משהו שהוא שלך. אתה מקריב עבורו. בהקרבה אין שום אלמנט של "ענישה בזעם". לדוגמא, אני יכול להקריב מזמני או מזכויותי – לטובתם של אחרים.

הברית החדשה מתייחסת לקורבנו של ישוע בתור (לפחות) קורבן אשם, קרבן חטאת, קורבן הכיפורים וקורבן הפסח. כפי ששום מקום בתנ"ך לא מציע שאלוהים "העניש בזעם" את הקורבנות שהוקרבו לו, כך גם שום מקום בברית החדשה לא מציע שאלוהים "העניש בזעם" את ישוע. גם שני הקורבנות הקשורים לחטאים אינם מציעים זאת:

קורבן אָשָׁם. קורבן אשם לא חווה את זעם אלוהים, אלוהים לא הוציא את זעמו על הקורבן, אלא היווה תמורה. פרופסור יונתן גרוסמן מסביר:

"בקורבן אשם התורה מתמקדת בנתון הכספי: יש להביא בהמה שיש לה ערך ממוני מסוים."[40]

אין בקורבן אשם אלמנט של זעם או ענישה, אלא של ערך חלופי – החטאים שלך גובים מחיר.

קורבן חַטָּאת – טעות נפוצה היא לחשוב שקורבן חטאת נובע מהמילה "חָטָא". אך קורבן חטאת נובע מ"חִטֵּא" מלשון לחטא (חיטוי). בעזרתו היו, בין היתר, מחטאים את כלי המקדש. הקורבן מטהר (מחטא) כפי שמחטאים פצעים[41]. החטאים שלנו פוצעים, אך דמו של ישוע מחטא ומטהר אותנו:

וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִּׂיג פְּדוּת עוֹלָמִים; שֶׁכֵּן אִם דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים וְאֵפֶר הַפָּרָה, בְּהִזָּרְקָם עַל הַטְּמֵאִים, יְקַדְּשׁוּ עַד כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הַגּוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלֹהִים בְּרוּחַ עוֹלָמִים וּבְלֹא מוּם — יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים חַיִּים. לָכֵן הוּא מְתַוֵּךְ לִבְרִית חֲדָשָׁה, וְעַל-יְדֵי כָּךְ — מֵאַחַר שֶׁמֵּת לִפְדוֹת מִן הַפְּשָׁעִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ בִּימֵי הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה — יְקַבְּלוּ הַמְקֹרָאִים אֶת נַחֲלַת עוֹלָם הַמֻּבְטַחַת. הֵן בְּהִמָּצֵא צַוָּאָה צָרִיךְ שֶׁיְּאֻשַּׁר דְּבַר מוֹתוֹ שֶׁל בַּעַל הַצַּוָּאָה; כִּי רַק בְּמוֹת הַמֵּת תִּכֹּן הַצַּוָּאָה, וְאֵין לָהּ תֹּקֶף כָּל עוֹד חַי בַּעַל הַצַּוָּאָה. לָכֵן גַּם חֲנֻכַּת הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה לֹא הָיְתָה בְּלִי דָּם; כִּי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לוֹמַר לְכָל הָעָם כָּל מִצְוָה לְפִי הַתּוֹרָה, לָקַח אֶת דַּם הָעֲגָלִים וְהַשְּׂעִירִים עִם מַיִם וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְאֵזוֹב, וְזָרַק אוֹתָם עַל הַסֵּפֶר וְעַל כָּל הָעָם, בְּאָמְרוֹ, "הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם אֱלֹהִים." וְכֵן גַּם עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת הִזָּה אֶת הַדָּם. אָכֵן עַל-פִּי הַתּוֹרָה כִּמְעַט הַכֹּל מְטֹהָר בְּדָם, וּבְלֹא שְׁפִיכַת דָּם אֵין מְחִילָה. (עברים ט 12-22)

גם במקרה הזה, אין שום קשר לענישה בזעם, אלא להיפך – לרפואה!

קורבן הפסח – כל בית בעם ישראל שחט וזבח לאלוהים את קורבן הפסח שלו בעצמו.

קורבן הכיפורים – שני השעירים לעזאזאל הוצאו להורג, האחד בידי הכהן הגדול, והשני ע"י הכהן הגדול כאשר המוציא לפועל הוא המשלח.

האלמנט של "משפט בזעם" לא קיים בקורבנות. לא רק שאלוהים לא "מעניש בזעם" את הקורבנות, אלא שלמען האמת, קשה לדמיין את המקריב, עושה זאת בזעם. כאשר אברהם (כמעט) הקריב את יצחק, הוא קרוב לוודאי עשה זאת בעצב וביגון, ולא בזעם וכעס. גם המקריב קורבן, קרוב לוודאי שגידל בעצמו את הקורבן והכיר אותו ממש כמו חיית מחמד. ההקרבה שלו נעשתה מתוך עצב, ולא מתוך זעם.

 

זעם

התיאוריה כי האב העניש בזעם את הבן, יוצרת אתגר תיאולוגי נוסף, מאחר שהיא מציירת קונפליקט בתוך השילוש – בעוד לכאורה אלוהים האב כלכך כועס, אלוהים הבן מלא בחסד, לא כועס עלינו וכן מוכן לבוא איתנו במגע:

הביאה הראשונה של ישוע לא נועדה להביא משפט-זעם, אלא להושיע:

הֵן הָאֱלֹהִים לֹא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ אֶל הָעוֹלָם לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּוָּשַׁע הָעוֹלָם עַל-יָדָיו. (יוחנן ג 17)

בנוסף, זה נשמע כמו סתירה, בעוד מצד אחד האב זועם ורוצה להעניש, הבן מהצד השני מלמד  כי אנחנו לא אמורים לתת לחוטאים לנו מה שמגיע להם, אלא להראות חסד למי שחטא ופגע בנו ולסלוח לו (מבלי להעניש אותם בזעם):

"כִּי אִם תִּסְלְחוּ לִבְנֵי אָדָם עַל חַטֹּאתֵיהֶם, גַּם אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִסְלַח לָכֶם. וְאִם לֹא תִּסְלְחוּ לִבְנֵי אָדָם, גַּם אֲבִיכֶם לֹא יִסְלַח לָכֶם עַל חַטֹּאתֵיכֶם." (מתי ו 14-15)

"לִבְשׁוּ חֶמְלָה וְרַחֲמִים וּנְדִיבוּת לֵב, נְמִיכוּת רוּחַ וַעֲנָוָה וְאֹרֶךְ אַפַּיִם. נַהֲגוּ בְּסַבְלָנוּת אִישׁ עִם רֵעֵהוּ, וְסִלְחוּ זֶה לָזֶה כַּאֲשֶׁר לְמִישֶׁהוּ טַעֲנָה עַל רֵעֵהוּ. כְּשֵׁם שֶׁהָאָדוֹן סָלַח לָכֶם, כֵּן סִלְחוּ גַּם אַתֶּם." (קולוסים ג 12-13)

"הֱיוּ מְלֵאֵי רַחֲמִים וְסִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ"  (אפסים ד 32)

 

צדק ומשפט

אבל אם לא, אז איפה הצדק של אלוהים? איפה משפט אלוהים? היכן זעמו יבוא לידי ביטוי?

הזעם והמשפט של אלוהים יבואו בעתיד, משפט-הזעם קשור לביאה השנייה של ישוע, ובפועל, מי שמוציא אותה לפועל הוא ישוע בעצמו (מתי כה 31-46, יוחנן ה 22, רומים ב 5-16, קור"א ד 5, עברים ט 27, התגלות כ).

 

 

 

4. ישוע התנדב מרצונו החופשי לשתף פעולה.

בעולם מושלם, לא רק שישוע לא היה נדחה על ידי בני האדם, לא היה צורך בכלל שימות, כי לא היה צורך בסליחת חטאים. אך בעולמנו הלא מושלם, חטא כן קיים, והרבה. ובעוד שבני אדם הם האשמים בדחייה, בעינויים ובמוות של המשיח, יש להכיר בכך שישוע התנדב למסור את חייו כקורבן חי. ישוע, בהיותו חלק מהשילוש האלוהי, שידע מראש מה הולך להתרחש, ידע שאין דרך אחרת, היה על אלוהים לנטוש אותו ולא להציל אותו מעושי עוולה.

"אָבִי, אִם תִּרְצֶה, הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת. אַךְ אַל יְהֵא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ" (לוקס כ"ב 42).

במילים אחרות "אלוהים, אם תרצה, תתערב ותמנע מהם לשפוף עלי את זעמם, אך לא כרצוני, אלא כרצונך".

יוסף זיהה את תכניתו של אלוהים להשתמש ברוע מעשי האדם (אחיו שדחו אותו) על מנת להפיק את טובו של אלוהים: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מ"ה 6). – כך גם הבינו מחברי הברית החדשה אודות ישוע: "הוּא שֶׁהֻסְגַּר עַל־פִּי עֲצַת אֱלֹהִים הַנֶּחֱרָצָה וִידִיעָתוֹ־מֵרֹאשׁ – אוֹתוֹ לְקַחְתֶּם וּבִידֵי רְשָׁעִים צְלַבְתֶּם וַהֲרַגְתֶּם" (מעשי השליחים ב' 23).

 

 

מסקנות וסיכום

ייתכן שאנלוגיה זו תסייע: דמיינו כי ישנם חוטפים שחטפו 100,000 אנשים, כולל את בני. והם נתנו לי להחליט בין שחרורו של בני (ואז 99,999 אנשים היו מתים) לבין שחרורם של ה99,999 האחרים (בעוד שבני ימות). בסופו של דבר, הבן שלי בוחר, מרצונו החופשי, לתת את חייו בכדי להציל את חייהם של 99,999 האחרים. זה לא אומר שרציתי שבני ימות או שבני רצה למות בעצמו. זה פשוט אומר ששנינו רצינו לאפשר שייקחו את חייו בכדי להציל את חייהם של האחרים.

דוגמא נוספת: אם הלוואתי ל99 מהילדים שלי כסף והם לא מסוגלים להחזיר לי, והילד ה100 שלי מחליט על דעת עצמו לשלם עבורם ולהחזיר לי את הכסף (על אף שהם התאכזרו אליו ולא היו ראויים) – זה אומר שהוא נאלץ להקריב עבורם. אבל זה לא אומר שאני הענשתי אותו.

מעשי השליחים ב 22-24 מסכמים מצויין את מה שקרה על הצלב. האנושות היא שעינתה, צלבה ורצחה את המשיח. אבל, בהתאם לידיעתו של אלוהים מראש על מנת לשרת את תוכניתו ('עצתו'), למציאת הקורבן המושלם עבור האנושות:

"אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: יֵשׁוּעַ מִנַּצְּרַת, אִישׁ שֶׁנִּתְאַשֵּׁר לָכֶם מִטַּעַם אֱלֹהִים בִּגְבוּרוֹת וּבְנִסִּים וּבְאוֹתוֹת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עָשָׂה עַל־יָדָיו בְּתוֹכְכֶם, כְּפִי שֶׁאַתֶּם עַצְמְכֶם יוֹדְעִים. הוּא שֶׁהֻסְגַּר עַל־פִּי עֲצַת אֱלֹהִים הַנֶּחֱרָצָה וִידִיעָתוֹ־מֵרֹאשׁ – אוֹתוֹ לְקַחְתֶּם וּבִידֵי רְשָׁעִים צְלַבְתֶּם וַהֲרַגְתֶּם. וֵאלֹהִים הֱקִימוֹ לִתְחִיָּה בְּהַתִּירוֹ אֶת חֶבְלֵי הַמָּוֶת, שֶׁכֵּן הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲצֹר אוֹתוֹ" (מעשי השליחים ב' 22-24).

 

גולגותא הוא שיא התגלמות הרוע האנושי – גאווה, עימות, אשמה, אלימות ושליטה. המשפט של מערכת הציוויליזציה האנושית נראתה כפי שהיא באמת: מלחמה על כוח ושליטה שהמניע שלה אלימות ושחיתות, עד כדי כך שהיא מסוגלת לרצוח אפילו את אלוהים עצמו – ועוד בשם "האמת והצדק" המעוותים שלה.

אך אילו אינם רק חדשות רעות. בגולגותא אנחנו גם חווים את החסד, החמלה והאהבה האולטימטיבית של אלוהים – אהבה מקריבה. ישוע, בעודו מת עבור פושעים, היה מסוגל לבטא את לבו של אלוהים במשפט אחד: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים." (לוקס כג 34).

בצלב, אנחנו נחשפים לשיא הגבוה ביותר – לא של כעסו וזעמו של אלוהים, אלא של אהבתו, חסדו ורחמיו של אלוהים. אלוהים יכל היה להשמיד את בני האדם בשם הצדק ולהושיע את בנו, אך הוא בחר לאפשר את מות בנו בשם האהבה – עבורנו.

הצלב הוא בו זמנית מבחיל אך גם מלא כבוד. הוא מכוער אך יפה. הוא מגעיל כחטאיי האנושות, ונפלא כאהבה אלוהית. הוא התבטאות מושלמת של מה ששאול כתב באל הרומים ה' 20:

"הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר" (רומים ה' 20).

הצלב אינו מקום שבו אלוהים רודן, קשוח, כעוס ונקמן מוציא את תסכוליו וכעסיו בעודו מעניש את הבן שלו. ישוע לא הציל אותנו מזעמו של אלוהים, אלא הראה לנו שאלוהים הוא מושיע אוהב שמוכן לתת את נפשו בעד חיינו, בכדי שחטאינו יסלחו לנו.

ההבנה שאלוהים אפשר לאנושות לדחות, לענות ולהרוג את בנו, מבטלת את הרעיון שהשילוש הוא מפלצתי שדורש מאישה בתולה להיזרק לתוך וולקנו, מתינוק להישרף או מבן בכור להירצח על צלב – בכדי לספק את כעסו, זעמו ולהרגיע אותו.

ישוע "הוקרב על ידי האב" רק במובן שהאב שלח אותו לתוך החברה האנושית בכדי להראות לנו כמה מושחתים וחוטאים אנחנו – כל כך חוטאים שרצחנו את אלוהים עצמו. אלוהים לא הרג את בנו וגם לא רצה ברצח בנו, הוא פשוט ידע,  ואיפשר לזה להתרחש.

שלושה עשורים לפני המשיח, פלאטו, שהבין את לב האדם ואת רוע האנושות, חזה בדיוק ש:

"האדם הצדיק שלנו יולקה, יעונה, ייכבל… ולאחר כל הצורות השונות שבהם יסבול הוא גם יצלב".

מותו של ישוע היווה קורבן. אך זה היה קורבן שנועד להפסיק את הקורבנות ולא קורבן שנועד לספק את רעבם של אלילים כועסים. אלוהים לא היה זה שנזקק לקורבן של ישוע, אלא היה זה אנחנו, החברה האנושית, שהייתה זקוקה לו.

שאול כתב שאלוהים היה במשיח וריצה את כל העולם אליו (שנייה לקורינתיים ה' 19). ואין להחליף זאת שאלוהים ריצה את עצמו אל העולם. ישוע לא מת למען אלוהים, ישוע מת למעננו. הצליבה לא הוטלה על ישוע על ידי אלוהים בכדי לסלוח, הצליבה הייתה מה שאלוהים באמצעות המשיח סבל בעודו סולח לנו. הצלב הוא המקום בו אלוהים ספג אליו את החטא והפך אותו לסליחה – הוצאת מתוק מעז.

התוכנית המופלאה של הצלב לא הייתה ניסיון לשנות את דעתו של אלוהים בנוגע אלינו, כי אם ניסיון לשנות את דעתנו שלנו – לגבי אלוהים. אלוהים אינו עוד קיפא שדורש קורבן או עוד פילטוס שדורש הוצאה להורג. אלוהים הוא ישוע, שספג את החטא וסלח לחוטאים. ובכך זה הופך את כל הבשורה לעניין של סליחה ולא עונש. כך, הבשורה כולה מושתתת על אהבה ולא על כעס וזעם.

 


 

[1] John Piper, Future Grace, Waterbrook Multnomah Publishers (September 18, 2012), page 110

[2] Tony Jones, “Did God Kill Jesus?” HarperOne (July 26, 2016) page 290

[3] Enns, Paul P., The Moody Handbook of Theology, p. 312

[4] Mark 10:45: “For even the Son of man came not to be ministered unto, but to minister, and to give his life a ransom for many.”

1 Timothy 2:5-6: “For there is one God, and one mediator between God and men, the man Christ Jesus; Who gave himself aransom for all, to be testified in due time.”

[5] Steve Jeffery, Pierced for Our Transgressions: Rediscovering the Glory of Penal Substitution (Crossway, 2007) Page 1

[6] Paul David Washer, The One True God: A Biblical study of the Doctrine of God, (CreateSpace Independent Publishing, 2011) Page 46

[7] Exodus 23:8, Luke 22:52, Deuteronomy 19:15, Matthew 20:19

[8] Matthew 23:39

[9] Luke 22:63, Matthew 27:30, Mark 15:19, Matthew 26:67, John 19:3, Mark 14:65, etc.

[10] 1 Thessalonians 2:14-15, Acts 5:30, Acts 2:36, Acts 3:15, Acts 4:10.

[11] David Platt, Sep 24, 2011 speech, Desiring God 2011 National Conference.

[12] “καθαρίζω to make clean, to cleanse” (G2511 καθαρίζω – Strong’s Greek Lexicon)

[13] Jeremy Schipper, “Disability and Isaiah’s Suffering Servant”, (Oxford University Press, September 2011) Page 67.

[14] https://en.wiktionary.org/wiki/%D7%93%D7%9B%D7%90

[15] Genesis 8:20-21, Exodus 29, Leviticus 1-8, 17, 23, Numbers 15, 18, 28, 29.

[16] 2 Corinthians 2:15

[17] “Tom Wright’s cross centred revolution“, Premier Christianity, Feb, 2017

[18] David Platt, Radical: Taking Back Your Faith from the American Dream Multnomah; 1 edition (May 4, 2010), Pages 34-36. Emphasis (bold) by me.

[19] David Platt is president of the International Mission Board

[20] Isaiah 46:9-10

[21] Hebrews 2:9

[22] Dr. Roger E. Olson, Nov 2, 2011, Patheos.com

[23] Revelation 13:8, 1 Cor. 2:8

[24] “For at just the right time, while we were still powerless, Christ died for the ungodly. (Romans 5:6)

[25] Josephus was a Jewish general and historian who lived during the time of the Jewish revolt against the Romans in the Bar Kochba rebellion in the second century A.D.

[26] Josephus.  Book XX, Chapter X, 1.

[27] Josephus.  Book XV, Chapter III, 1.

[28] Josephus.  Book XVIII, Chapter II, 3; Book XX, Chapter IX, 4.

[29] Talmud Yoma.

[30] Moore, Phillip. The End of History—Messiah Conspiracy, Vol. I, Atlanta: Ramshead Press International Corporation, 1996, p. 71.

[31] The Republic, Book II, p. 37

[32] “Jesus was not swept away by the wrath of uncontrolled men. He was bruised by his Father. Why? To resolve the tension between the Father's love for his glory and his love for sinners.” https://www.desiringgod.org/messages/the-pleasure-of-god-in-bruising-the-son

[33] "This wasn’t just a cup of suffering the pains of being tortured and murdered by men, but this is the cup of the wrath of God given to Him by the Father and poured out upon the Son by the Father."

http://www.josefurban.org/propitiation—satisfying-gods-righteous-wrath.html

[34] https://www.thegospelcoalition.org/blogs/thabiti-anyabwile/what-does-it-mean-for-the-father-to-forsake-the-son-part-3/

[35] “'Til on that cross as Jesus died, The wrath of God was satisfied” (Keith & Kristyn Getty "In Christ Alone").

[36] "a sacrifice that appeases God’s wrath by satisfying His justice. “To propitiate”, in Scripture, is to placate and appease the wrath of God on behalf of a guilty sinner who deserves to be punished."

http://www.josefurban.org/propitiation—satisfying-gods-righteous-wrath.html

[37] “Embarus, a native of the island Pyraeum, offered his daughter in sacrifice, to appease the wrath of the gods.” (Bell's New Pantheon; or Historical dictionary of the gods, demi-gods, heroes, page 286)

[38] "One way to think about ancient sacrifices is as “gifts” given to God. When they performed sacrifices, ancient Israelites gave to God some of what they believed God had given them, expressing their close relationship with God and seeking to deepen that bond." (William K. Gilders, "Sacrifice in Ancient Israel")

https://www.bibleodyssey.org/en/passages/related-articles/sacrifice-in-ancient-israel

[39] אוצרות הראי"ה, כרך ב', עמוד 102

[40] https://www.etzion.org.il/he/38-%D7%90%D7%A9%D7%9D-%D7%95%D7%92%D7%96%D7%9C-%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94

[41] "לראות את המילה 'חטאת' שבשם הקורבן כנגזרת מלשון 'חיטוי' ולא מלשון 'חטא'. כיוון זה הוצע בין היתר על ידי שד"ל שכתב כך: "אך נקרא חטאת כשעושין בו חיטוי על קרנות המזבח, ומפני שקוראים להזהה חיטוי כדברי הקרא: 'תחטאני באזוב' (תהלים נ"א, ט), על כן נקרא הקרבן הזה חטאת, לא מפני שבא על חטא". (שד"ל בפירושו על ויקרא ד ג)

באופן דומה התנסח גם יחזקאל קויפמן: "אם נבחן את החטאת נראה, שבעיקרה היא באה לחטא מן הטומאה או שקשורה היא קשר שורש ברשות הטומאה. היא מחטאה כלים ומקדשת אותם (ויקרא ט"ז, טז, יח-כ, לג), ולא רק כלים שכבר שמשו בהם בקודש, אלא גם כלים שלא שמשו בהם עוד ולא יכלו אפוא לחטוא בהם (שמות כ"ט, לו-לז)". תולדות האמונה הישראלית, חלק א, עמ' 567.

קבלו עדכונים חמים