מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

דוקטרינת הבחירה

[♜]

דוקטרינת הבחירה היא אחת מיסודות הישועה, אם כי לא היחידה. דוקטרינות אחרות כגון: דוקטרינת מות המשיח, דוקטרינת האמונה, דוקטרינת החסד ודוקטרינת ההתחדשות יכולות גם-כן להיקרא יסודות הישועה. כולן נחוצות כדי להגשים את תכנית אלהים לישועת המין האנושי.

 

I. נקודות ההשקפה העיקריות על הבחירה

 

א. בחירה מתוך ראיית הנולד

על-פי ההשקפה הזאת בחירתו של אלהים מתבססת על אמונה צפויה. "הבחירה היא מעשה ריבוני של אלהים בחסד, לפיו הוא בחר לישועה בישוע המשיח את כל אלו שידע מראש שיקבלו אותו".1 כנראה, נכון לומר שהאוונגליסטים ברובם המכריע תומכים ברעיון הבחירה הזה, במודע או שלא במודע. אלהים הביט מטה לאורך מסדרון הזמן ובידיעה מראש, ראה מי יקבל את המשיח ואז בחר בו לישועה. זה עושה את הידיעה מראש לראיית הנולד, נטולת כל בחירה קדם-זמנית מצידו של אלהים.

 

ב. בחירה משותפת

הבחירה היא בראש ובראשונה בחירת המשיח ולאחר מכן בחירת הקהילה ולבסוף בחירת הפרט. למעשה, כולם נבחרים במשיח, אם-כי מי שאינם מאמינים אינם יודעים זאת עדיין. מסיבה זו, דוקטרינת הבחירה של בארת' הביאה להאשמתו באוניברסליות.

מתכונת אוונגלית של אותו רעיון רואה את הבחירה כבחירת הקבוצה – הקהילה – במשיח,  אבל לא כבחירה של יחידים, אלא לאחר שהם הופכים לחברי הקבוצה מתוך אמונה. במתכונת האוונגלית לא מופיע רעיון של אוניברסליות, אם-כי רעיון של בחירה משותפת נפוצה בשניהם. איננו יכולים לדבר על יחידים שנבחרו במשיח בטרם היווסד תבל, אלא רק על בחירתה של הקהילה (אפס' א 4). כאשר הפרט מאמין במשיח, הוא מוצב בקבוצה הנבחרת, ואז ביכולתו לומר שהוא נבחר. "את מה בחר אלהים בטרם היווסד תבל? את הקהילה. לא את היחידים אלא את גוף המשיח".2

 

ג. בחירת יחידים קדם-זמנית

על-פי נקודת ההשקפה הזאת בחירה היא: "מעשה נצחי של אלהים שלפיו הוא, ברצונו הטוב והריבוני, ולא בזכות שום מעלה צפויה שלהם, בוחר מספר מסוים של בני-אדם לקבל את החסד המיוחד של ישועה נצחית".3 לכן, הבחירה היא ללא תנאי (דהיינו, אין שום דבר בנבחר שמשפיע על בחירתו של אלהים), קדם-זמנית (בטרם היווסד תבל), לא בזכות (דהיינו, בחסד) והיא הבסיס לישועה. הדוגלים בהשקפה זאת גם מכירים בכך שהבחירה היא במשיח, אבל הם מתכוונים לכך שהוא היסוד, הסיבה והערובה לבחירת יחידים. הם דוחים את הרעיון של בחירה משותפת ועומדים על-כך שאלהים בחר יחידים (ולא על בסיס ראיית הנולד), ואותם יחידים נבחרים יוצרים קבוצה – הקהילה.

ד. בחירה על פי ידע היפותטי

על פי ההשקפה הזו, בנוסף לידע של אלוהים לגבי התרחשויות העתיד, יש לו ידע של מה שהיה קורה תחת נסיבות שונות. לכן, אלוהים ידע באילו תנאים לשים את בני האדם כדי שיגיבו באמונה לחסד שלו. הבחירה של אלוהים מתבטאת בכך שהוא שם את בני האדם בנסיבות שבהם הוא יודע איך כל אחד יגיב. אלו שלא מגיבים באמונה בעולם הזה, לא היו גם מגיבים תחת נסיבות אחרות באמונה.

II. המינוח של בחירה

הבנה נכונה של מספר מושגים הקשורים באופן ישיר ובאופן עקיף לבחירה תסייע לגבש את הרעיון באופן מקראי יותר. לעתים קרובות, הבעיה העיקרית בהבנת הדוקטרינה הזאת היא מפני שאין לה מספיק היבטים. אף מוח אנושי לא יצליח לעולם ליצור הרמוניה בין ריבונות ורצון חופשי, אבל התעלמות מאחד מהם, או המעטה בערכו למען הרמוניה משוערת, לא ייפתרו דבר.

 

א. מינוח רקע

מושגים ורעיונות מסוימים יוצרים את הרקע שעליו חייבים לראות את הבחירה.

  1. ידיעת הכל. הכוונה היא שאלהים יודע את כל הדברים הממשיים והפוטנציאליים. לכן, בחירותיו של אלהים נעשו מתוך הידע האפשרי הרב ביותר.
  2.  צו, תכנית, תרשים. צו אלהים הוא תכניתו לכל דבר. הצו כולל צווים רבים. חקיקה וגזירה מראש הם מושגים תאולוגיים זהים. אולם, הם מדגישים יותר את הפן הריבוני מאשר את הפן של רצון חופשי. המילה "תכנית" נוטה פחות לכיוון של ריבונות, ואילו נדמה כי המילה "תרשים" היא כמעט ניטרלית.

המקרא מלמד בבירור שתכנית אלהים כוללת את כל הדברים (אפס' א 11), אבל הוא גם מגלה שמידת היחסים של אלהים והקשר הישיר שלהם לאירועים מיוחדים הם שונים. לעתים הוא מצווה דבר באופן ישיר (דבר' לב 39; מה"ש ה 11-1). הוא כמעט תמיד פועל באמצעות חוקי הטבע שקבע ולא מסיר אותם באופן חריג, אפילו לא עבור מאמינים (פיל' ב 30). לפעמים הוא מאפשר לאנשים לתת דרור לטבעם החוטא כמעט ללא רסן (רומ' א 24, 26, 28). לעתים הוא מצפה מאיתנו במפורש לבחור על סמך מה שנראה נכון או מה שאנו משתוקקים לעשות (קור"א י 27).

לאור המגוון הזה, אני, באופן אישי, חושב שמילה אחרת מהמילה "צו" תוכל להביע טוב יותר את כל ההיבטים האלה. המילה "תכנית" עשויה להיות מספקת, המילה "תרשים" אולי יותר מדי ניטרלית, כאילו אלהים עשה את העבודה הראשונית ולאחר מכן ויתר על השליטה. ועם זאת, המושג "תרשים" חושף את המושג "אדריכל" שאכן מועיל לדוקטרינה הזאת. אלהים הוא אדריכל של תכנית שכוללת את כל הדברים, אבל כוללת אותם במערכות יחסים מגוונות. תכניות אדריכלים הן מפורטות. כך גם תכניתו של אלהים. בתהליך של בניית בניין, מומחים יכולים לחזות את מספר העובדים שייפגעו ובמקרים מסוימים שאחדים יאבדו את חייהם. סטטיסטיקה עגומה כזאת היא חלק מתכנון הבניין ועדיין, לא נאשים את האדריכל באחריות למקרי הפציעה והמוות (מתוך הנחה שננקטו אמצעי בטיחות נאותים). רשלנות ואדישות לכללים, אפילו הפרה של מגבלות בטיחות גורמות בדרך-כלל לתאונות. אבל מי אשם בכך? האנשים הרשלנים והאדישים. אם-כן, תכניתו של אלהים תוכננה כך שחטא הוא באחריותו של הפרט, על-אף שאלהים כלל ביודעין את החטא בתכניתו.

  1. 3. ריבוני, חופשי. שמות נרדפים אלה יכולים להתייחס רק לאלהים במובן המוחלט. הוא לבדו ריבון וחופשי. כיצד הוא מפעיל בדיוק את הריבונות ואת החופש אנו יודעים רק דרך ההתגלות של תכניתו, כפי שדנו בקטע הקודם. כמובן, כשהוא בוחר להגביל את עצמו, זה בשום אופן לא הופך אותו לפחות ריבוני או לפחות חופשי. ריבון משמעו עליון, ואלהים תמיד היה, הווה ויהיה הריבון בה"א הידיעה שבחר באופן חופשי את תכניתו.

 

ב. מינוח ישיר

  1.  בחירה. בחירה מדגישה שאלהים בוחר מרצונו את האנשים לישועה (בחירתם של המשיח, של ישראל ושל המלאכים אינה נלקחת כאן בחשבון). שאול השליח השתמש בפועל זה בגוף שלישי, כדי לציין שבחירת אלהים נבעה מרצונו החופשי ולמטרותיו (קור"א א 28-27; אפס' א 4). התסלוניקים נבחרו כיחידים (תסל"ב ב 13); מספר האנשים שנקבע (לפני שהאמינו) בקבוצה של אלה שיהיו להם חיי נצח אכן האמינו (מה"ש יג 48). שאול היה כלי נבחר (לישועה ולשירות, מה"ש ט 15; גלט' א 15); ומספר שמות לא נכתבו בספר החיים, מהיווסד תבל (התג' יג 8; יז 8), מה שאומר שאחדים היו רשומים. הבחירה היא ללא תנאי ואישית.

בחירי אלהים בעת הזאת לא נבחרו מבין האנשים המרתקים שבעולמנו (קור"א א 28-27; יעקב ב 5). הם נבחרו בטרם היווסד תבל (אפס' א 4), ומפני שנבחרו, עליהם לחיות חיי קדושה (קול' ג 12; פטר"ב א 10).

  1. יעוד מראש. להועיד מראש, משמע לתכנן מראש יעוד. המילה proorizō פירושה לסמן מראש. מותו של המשיח ומשמעותו נגזרו מראש על-ידי אלהים (מה"ש ד 28; קור"א ב 7). בחירי אלהים יועדו מראש לאימוץ (אפס' א 5), לרשת (שם פס' 11) ולהידמות באופן מוחלט למשיח (רומ' ח 29-28).

מבחינה מקראית, היעוד מראש מוגבל לנבחרים ומבטיח את מעמדם העכשווי ואת יעודם העתידי. מבחינה תיאולוגית, המושג כלל את כל הדברים. כלומר, כמילה נרדפת לתכניתו הכוללת של אלהים. הגדרה תיאולוגית זו משמשת צעד קל לצורות מסוימות של קלוויניזם להשתמש ביעוד מראש ביחס לגורלם של אלה שלא נבחרו. כך נוצרת דוקטרינה של יעוד מראש כפול. אולם, זו הנחה הגיונית שאינה מבוססת על טקסטים מקראיים. בספר הבריתות ברור שהנבחרים יועדו מראש, אבל לעולם אין הוא מצביע על-כך שיש צו דומה לבחור אחדים לגיהנום. המקרא מעדיף להשאיר את העניין הזה כסוד, וכך צריכים גם אנו.

  1.  ידיעה מוקדמת. המובן של המילה proginoskō הוא: (א) ידע קודם, זמני (מה"ש כו 5; פטר"ב ג 17); (ב) יחסו של אלהים לישראל (רומ' יא 2); (ג) הקרבתו של המשיח (מה"ש ב 23; פטר"א א 20); (ד) אנשי אלהים כיום (רומ' ח 29; פטר"א א 2).

הדיון נסוב סביב השאלה: כמה שייכות קיימת במילה "ידיעה מוקדמת"? האם הכוונה רק שאלהים יודע מראש במובן של לחזות ללא שום זיקה? או ואריאציה לכך: האם הכוונה היא שהוא חזה אמונה ולא אנשים? או על-פי הקלוויניזם, האם הכוונה היא שבדרך כלשהי, היה קשור לאנשים בטרם עת, כך שיש קשר סיבתי שעושה את "ידוע מראש" כמעט שווה ערך ל"להועיד מראש" או "לגזור מראש"? ברור שאנשים ידועים מראש, לא אמונתם (רומ' ח 29-28). ברור גם-כן שידיעה מראש, כתפיסה בלבד, אינה בסיס לבחירה, כי איגרת פטרוס הראשונה א 2 כוללת החלטה מצידו של אלהים. הבחירה היא בהרמוניה (kata) עם ידיעה מראש והידיעה מראש כללה את ההליך שמשמש לביצוע הבחירה. לפיכך, יש זיקה מסוימת ו/או החלטה הגלומה במשמעות של ידוע מראש. כמובן, פסוק 20 טומן בחובו את הרעיונות האלה, אחרת לא היה מבטיח דבר על ההקרבה של המשיח. כמו-כן, יש החלטיות וודאות במעשי השליחים ב 23 ובאיגרת אל הרומים יא 2. גם בספרות החיצונית משתמשים במילה במשמעות של ודאות: "הן קדם ואחור מידך המה, ועת הזאת ועת העתיד לך נגלות, כל מחשבותיך יכונו, וכי תגזור אומר ויקום לך" (יהודית ט ו). כמובן, המילה אינה אומרת "נבחר", אבל גם לא ניתן לצמצמה למושג ניטרלי של תפיסה בלבד. היא כן כוללת החלטה, שבתורה צריכה לכלול הבטחה שנובעת מוודאות.

ג. מינוח הפוך

במילים אלו אני מתכוון לרעיונות המגולמים בגמול ובהתעלמות. גמול פירושו עונש ראוי ואילו התעלמות היא פסיחה על אלו שלא נבחרו לישועה. שני המונחים מבטלים את הרעיון המגולם ביעוד מראש כפול או בהרשעה, שמשמעותו גזירה קדומה או אבדון. אף לא אחד מהמונחים האלה מופיע במקרא, למרות העובדה שהרעיון נלמד בבירור באיגרת אל הרומים ט 18, 21; באיגרת פטרוס הראשונה ב 8; ובהתגלות יז 8. לפיכך, המקרא אכן כולל את דוקטרינת ההתעלמות, אף שאין צו להרשיע באותו מובן שיש צו לבחור. כמובן, עצם רעיון הבחירה צריך לכלול את הרעיון של המספר הגדול יותר שמתוכו נבחרו, ואלו שלא נבחרו בוודאי התעלמו מהם.

בשום אופן, אין משתמע מכך שאלהים נהנה מגורלם של הרשעים, או שהם מוּנעים נגד רצונם, או שכל אחד יכול לדעת שאינו נבחר ולכן מנסה להצטדק בכך שדחה את המשיח. כולם אחראים בפני אלהים על גישתם כלפי המשיח.

 

III. סיכום הדוקטרינה

 

א. בחירתו של אלהים מעוגנת בישותו.

לכן, בחירת בני-אדם צריכה להתיישב עם כל תכונותיו. היא מבוססת על העובדה שהוא יודע הכל, כך שנוכל להיות בטוחים שבחירתו נעשתה מתוך ידיעה מלאה של כל האפשרויות החלופיות. היא קשורה בהפעלת רצונו הריבוני, כך שבשום אופן הוא לא נאלץ לעשות את אשר עשה. הדבר נעשה על-ידי אלוהי אהבה, ולכן היעוד מראש נעשה באהבה (אפס' א 5-4). היא מבטאת את רחמיו, אחרת כיצד היה יכול אלהים לאהוב את יעקב? (רומ' ט 15). היא מפגינה את חסדו שאין שני לו (אפס' ב 8-7). המטרה הסופית של הבחירה היא להציג את כבודו (שם א 6, 12, 14). בדרך כלל, אנו מדגישים את העובדה שאלהים בוחר. עלינו לזכור שאלהים הוא הבוחר והוא אינו מסוגל לעשות דבר שאינו אוהב וצודק.

 

ב. אלהים בחר יחידים

כבר דנו בזה. הוא בחר יחידים אשר ביחד יוצרים את אנשי אלהים.

 

ג. בחירת אלהים לא התבססה על ידיעה מוקדמת (כלומר,ידיעה מראש)

לדעת מראש אינו מושג ניטרלי, אלא כולל סוג מסוים של מערכת יחסים.

 

ד. בחירת אלהים נעשתה בטרם היווסד תבל

הוא לא בחר בנו רק לאחר שבחרנו בו (אפס' א 4).

 

ה. בחירה לבדה אינה מביאה לישועת בני-אדם

ללא ספק, בחירה מבטיחה שהנבחרים ייוושעו, אבל היא לבדה אינה מושיעה אותם. אנשים נושעים דרך אמונה במותו המכפר של המשיח. וכמובן, הם חייבים ללמוד איכשהו על מות המשיח על מנת ליצוק תוכן באמונתם. אם-כן, בחירה, מות המשיח, העדות על מותו ועדות אישית, כולם נחוצים לישועת הפרט. בחירה לבדה אינה מושיעה.

 

ו. בחירה היא תכליתית, לא גחמנית

תכליתה עבורנו היא שירות ומעשים טובים (יוח' טו 16; גלט' א 16-15; אפס' ב 10; תסל"א א 10-4).

תכליתה עבור אלהים היא להפגין את תהילת כבודו (אפס' א 6, 12, 14).

לפיכך, דוקטרינת הבחירה משפיעה מאוד ולעולם אינה צריכה להמית את חיינו הרוחניים (קול' ג 12).

 

IV. טענות סותרות לדוקטרינת הבחירה

 

כמובן, בחירה היא רק חלק מההתבוננות הרחבה יותר של הצו, התכנית או הריבונות של אלהים. ההשגות שמועלות, בדרך כלל, נגד הדוקטרינה הן:

 

א. היא גורלית

נהוג לבטא את ההשגה הזאת כך: "מה שיהיה יהיה בכל מקרה, ואיני יכול לעשות דבר בעניין". יש שני הבדלים חשובים מאוד בין הדוקטרינה המקראית של צו אלהים לבין ההוראה הכוזבת של הגורליות: (1) מאחורי הצו ניצבת ישות אינטליגנטית ואוהבת. מאחורי הגורליות עומד מקרה עיוור וסתמי; (2) בגורליות אין מקום לחשיבות האמצעים, היא מדגישה את המטרה בלבד. צו אלהים כולל את כל האמצעים שחיוניים להגעה אל המטרה. והאמצעים הכרחיים ממש כמו המטרה. אם-כן, הדוקטרינה המקראית מקציבה מקום ראוי לאחריות האנושית. מה שיהיה, יהיה דרך אמצעים ונהלים מסוימים ופעולות אנושיות אחראיות. האיגרת אל האפסים א 11 מבליטה את כל הדברים, לא רק את המטרה.

 

ב. היא אינה עולה בקנה אחד עם חירות האדם

אותה השגה מועלית באיגרת אל הרומים ט 19: מדוע אלהים מאשים, שהרי איש אינו יכול באמת להתנגד לרצונו אם הכל במסגרת תכניתו? אף שנכון הוא שלאלהים יש הזכות לעשות כל העולה בקנה אחד עם טבעו, באותה מידה נכון הוא שבחר לממש את זכויותיו על-ידי הכללת מעשיהם האחראיים והעצמאיים יחסית של בני-אדם (פילמ' 14; התג' יז 13 מקושר לפס' 17). אני אומר עצמאיים יחסית מפני שלאיש אין חירות מוחלטת, ולו מהסיבה שהם מוגבלים מעצם היותם יצורים אנושיים חוטאים. הוא עשאנו אחראים, וכאשר איננו מתנהגים באחריות אנו מורשעים בצדק.

המחשה: האם אלהים יודע את היום שבו תמות? התשובה היא כן. שאלה: האם אתה יכול למות יום מוקדם יותר? התשובה היא לא. שאלה: אם-כך, מדוע אתה אוכל? תשובה: כדי לחיות. האוכל כאמצעי, חיוני למטרה, שהיא לחיות עד יום המוות שנקבע מראש. מנקודה זו והלאה ההמחשה יכולה בקלות וללא תועלת להפוך להשערה. נניח שאיני אוכל. אז אני אמות. האם זה יהיה היום שאלהים קבע שאמות? שאלות מסוג זה אינן צריכות להישאל או לזכות במענה. פשוט אכול.

או המחשה שונה: האם אלהים תכנן את התשובות לתפילותיי? כן. אז מדוע להתפלל? מכיוון שתשובות אלו ניתנות כאשר אני מתפלל.

או שוב: האם אלהים יודע מי נבחר? כמובן, הוא בחר בהם. הייתכן שמישהו מהם יאבד? לא. אז מדוע צריך להתפלל ולבשר. כי כך ייוושעו. האם מישהו מהם לא יאמין? לא. אם-כן, מדוע עליהם להאמין? מפני שהיא הדרך היחידה שבה יוכלו להיוושע, ואם לא יאמינו לא ייוושעו. אל תשאלו שאלות רטוריות ומיותרות. התרכזו בעשיית רצונו של אלהים וודאו שאתם מתנהגים באופן אחראי.

 

ג. היא הופכת את אלהים לממציא החטא

אני חושב שעלינו להכיר בכך שאלהים אכן יצר תכנית שכוללת חטא, והכללתו אינה מפתיעה. עם זאת, אנו חייבים לשמור על ההוראה הברורה של המקרא שאומרת שאלהים שונא חטא (תהל' ה 6), שלעולם אינו אחראי על כך שאנו חוטאים (יעקב א 13) והעובדה שחטא כלול בתכניתו, אינה הופכת אותו לפחות חטא ואותנו לאשמים פחות.

ישעיהו מה 7 כנראה מתייחס להכללת הרוע בתכנית אלהים. יש כאלו שמבינים כי הפסוק מתייחס לתוצאות החטא כגון, אסון מוחלט. גם משלי טז 4 מלמד שכל הדברים כלולים בתכנית אלהים. מחובתנו למצוא את האיזון באמת הזאת ולחיות עם הקונפליקטים הבלתי פתורים.

לבסוף, התמודדו עם ההשלכות שלא כל הדברים נכללו בדרך זו או אחרת בתכנית אלהים. כלומר, שהיו דברים מעבר לשליטתו, וזה רעיון מפחיד.

להלן דבריו של קלווין:

 

בזאת מופיע האושר חסר-הגבולות של הדעת האלוהית. אין ספור הן הרעות החולות שפקדו את חיי האדם. אין ספור הן גם המיתות המאיימות עליו. איננו צריכים ללכת אל מעבר לעצמנו: כי גופנו הוא כלי הקיבול של אלף מחלות – למעשה מחזיק בתוכו ומטפח את גורמי המחלות – אדם לא יכול להתהלך בלי לשאת צורות רבות של ההרס שלו ובלי למשוך חיים שעטופים כביכול במוות. כי מה עוד היית קורא לזה, כאשר הוא לא קופא ולא מזיע באין סכנה? כעת, היכן שלא תפנה, כל הדברים סביבך לא רק שקשה לבטוח בהם, אלא מאיימים כמעט בגלוי, ונדמה שמאיימים במוות מיידי. עלה על אניה; אתה צעד אחד מהמוות. עלה על סוס; אם כף רגל אחת מחליקה, חייך בסכנה. התהלך ברחובות העיר; אתה כפוף לסכנות רבות כמספר הרעפים על הגגות. אם יש בידך כלי נשק או בידי חברך, צפוי לך נזק. כל החיות האכזריות שאתה רואה חמושות להשמדתך. אולם, אם תנסה לסגור את עצמך בגן מוקף חומה, לכאורה משיב נפש, שם רובץ לו לעתים נחש בסתר.

ביתך, שנמצא תמיד בסכנת שריפה, מאיים בשעות היום לרושש אותך ובלילה אפילו לקרוס עליך. שדך, שחשוף לברד, לקרה, לבצורת ולאסונות אחרים, מאייםעליך בשיממון ומכאן, רעב. אני פוסח על הרעלות, מארבים, שוד, אלימות גלויה, אשר חלקם צרים עלינו בביתנו וחלקם מציקים לנו בחוץ. בין התלאות הללו, האם האדם אינו אמור להיות אומלל ביותר,כי במצב של חי למחצה בחיים, הוא נושם ברפיון את נשימתו החרדה והחלשה כאילו חרב תלויה על צווארו? תאמרו: דברים כאלו קורים לעתים נדירות, או לפחות לא כל הזמן, לא לכולם, ולעולם לא בבת-אחת. אני מסכים; אבל הואיל ואנו מוזהרים על-ידי הדוגמאות של אחרים שהדברים האלה יכולים לקרות גם לנו ושחיינו אינם צריכים להיות יוצאים מן הכלל יותר מאשר חייהם, איננו יכולים שלא לפחד ולהיבהל, כאילו מקרים כאלו עומדים לקרות לנו. אם-כן, היכול אתה לדמיין דבר שהוא יותר הרה אסון מחששות כאלה? חוץ מזה, עלבון הוא לאלהים לומר שהוא חשף את האדם, האצילי שבברואיו, לעיוורון ולפחזנות של הגורל.אם-כך, הצטרפו אל שאול השליח בשיר ההלל הנפלא שלו שמופיע בסיומו של קטע ארוך ומפורט על הבחירה: "מָה עֹמֶק עֹשֶׁר הָאֱלֹהִים, מָה עֹמֶק חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ! אֵין חֵקֶר לְמִשְׁפָּטָיו וְאֵין מַשִּׂיג אֶת דְּרָכָיו, כִּי 'מִי-תִכֵּן אֶת-רוּחַ יהוה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ?' וּמִי הִקְדִּים לָתֵת לוֹ דָּבָר וִישֻׁלַּם לוֹ? הֲרֵי הַכֹּל מִמֶּנּוּ, הַכֹּל דַּרְכּוֹ, וְהַכֹּל אֵלָיו. לוֹ הַכָּבוֹד לְעוֹלָמִים! אָמֵן" (רומ' יא 36-33).

 

הערות

  1. Henry C. Thiessen, Introductory Lecture in Systematic Theology (Grand Rapids: Eedermans,

     1959), 344; though this definition was not allowed to stand in Doerksen’s revision, 1981, 258.

  1. Dan Esterline, “The Doctrine of Predestination,” Moody Monthly, February 1979, 86; for the same

     view see also Roger T. Forster and V. Paul Marston, God’s Strategy in Human History (Wheaton,

     Ill.: Tyndale, 1975); and Robert Shank, Elect in the Son (Springfield, Mo. Westcott, 1970), 48-49.

  1. L. Berkhof, Systematic Theology (Grand Rapids: Eerdmans, 1941), 114.
  2. Institutes of the Christian Religion, I, XVII, 10.